סימן א - בגדרי מצות שופר, האם המצוה בשמיעה או גם בתקיעה · ג. ישוב כל קושיות האחרונים אליבא דהשיטה דהמצוה היא רק בשמיעה
דברי הרמב"ם בשמונה מקומות דהמצוה היא רק בשמיעה
עד כה היו דברינו בהצעת שיטת הפוסקים אשר נקטו כי מצות שופר אינה מתקיימת רק בשמיעת קול השופר, אלא מעשה התקיעה אף היא חלק מהמצוה. עתה נעתיק עצמנו אל השיטה הרווחת בראשונים כי מצות שופר מתקיימת בשמיעת קול השופר בלבד.
הנה הובא לעיל דה'יום תרועה' כתב בתו"ד בזה"ל 'אבל השתא שכתב הרמב"ם ריש הלכות שופר, וז"ל, מצות עשה של תורה לשמוע וכו', א"כ המצוה היא השמיע ולא התקיעה'. יסוד זה נתבאר בשמונה מקומות בספריו, וכדלהלן:
א. ב'הקדמה להלכות שופר' כתב, 'לשמוע קול שופר באחד בתשרי'. ב. בריש הלכות שופר (פרק א' הלכה א') כתב, 'מצות עשה של תורה לשמוע תרועת שופר'. ג. להלן (שם הלכה ג') כתב, 'שופר הגזול שתקע בו יצא, שאין המצוה אלא בשמיעת הקול, אע"פ שלא נגע בו ולא הגביהו, השומע יצא ואין בקול דין גזל'. ד. להלן (פרק ב' הלכה א') כתב, 'הכל חייבין לשמוע קול שופר'. ה. להלן (פרק ג' הלכה א') כתב, 'כמה תקיעות חייב אדם לשמוע בראש השנה'. ו. להלן (שם הלכה י') כתב, 'ואחד עומד ומברך ברוך וכו' לשמוע קול שופר'. ז. ב'ספר המצוות' (מצוה ק"ע) כתב, 'היא שצוונו לשמוע קול שופר ביום ראשון מתשרי, והוא אמרו יתעלה בו ביום תרועה יהיה לכם'.
ח. בתשובות 'פאר הדור' (סי' נ"א) איתא: שאלה. מהו החילוק שיש בין 'לשמוע קול שופר' ובין 'על תקיעת שופר'. תשובה. החילוק גדול ביניהם, כי המצוה המיוחדת אינה התקיעה, אלא בשמיעה סגי, דאם היתה המצוה התקיעה, היה צריך כל אחד ואחד לתקוע לעצמו, כמו שחייב כל אחד בלולב ובסוכה, ואם כן ודאי השומע שלא תקע, לא יצא ידי חובתו. וכן התוקע שלא שמע, יצא ידי חובתו, אפילו סתם אזניו בשביל שתקע, ואין הדין כך, כי המצוה היא השמיעה, וכשהוא תוקע אינו יוצא ידי חובתו במה שאינו שומע, ולכן צריך לברך 'לשמוע קול שופר', כמו שמברכין 'לישב בסוכה, ולא 'לעשות סוכה'". ונתבאר לעיל כי כך כתב הטור (סי' תקפ"ה), וכן נפסק בשו"ע (שם סעיף ב').
דברי האחרונים בטעם הדבר שאין יוצאים בתקיעת חש"ו
על שיטה זו דהמצוה היא רק שמיעת קול שופר, ולא עצם מעשה התקיעה, חוזרת ומתעוררת שאלת ה'שאגת אריה' וה'יום תרועה' הנ"ל (ריש הסימן), למה אין יוצאים בתקיעה שתקעו חרש שוטה וקטן, והלא סוף סוף שמעו קול שופר, ומה לנו על ידי מה נעשה מעשה התקיעה, והלא התקיעה אינה חלק מהמצוה.
וכתב החזו"א (או"ח סי' כ"ט אות ד') ליישב הענין על פי מה שהאריך לעיל (שם אות א') לבאר דבכל שומע כעונה אין השומע יוצא ידי חובה, אלא אם כן יש לקריאה כל הדינים הנצרכים לאותה שמיעה, ועל פי זה כתב, ד"כן לענין תקיעת שופר, אינו יוצא בשמיעה, אלא בקול שופר של מצוה, והלכך אינו יוצא מחשו"ק ולא ממתעסק". וכך כתב ב'מקראי קודש' (סי' ט"ז), וז"ל: "ולענ"ד אין הוכחה זו מספקת להכריע דגם התקיעה היא מן המצוה, דאפילו את"ל דאין המצוה אלא בשמיעה, אכתי יש לומר דמתנאי התקיעה היא שקול השופר יצא ע"י תקיעת בר חיובא, ולא יהיה מתעסק או דלאו בר חיובא, דלאו שמיעת קול שופר של מצוה הוא, וקול כזה פסול כמו קול של שאר שופרות חוץ משל איל".
דברי ה'ישועות יעקב' למה אין יוצאים בתקיעת חש"ו
מדברי החזו"א הנ"ל מבואר כי יסודו הנ"ל הוא בכל מקום של שומע כעונה, דאין השומע יוצא ידי חובה אלא כאשר הוא שומע קריאה שיש בה מצוה, וז"ל: "דשומע כמדבר אינו אלא כששומע ברכה ודיבור של מצוה, כגון השומע ק"ש מפי חברו, שלולא מצות הקריאה הרי הוא רק קורא בתורה, וכשיוצא בה יד"ח העשה של מצות ק"ש, נתוסף בקריאתה שם קריאת מצוה".
ברם, מדברי ה'ישועות יעקב' (סי' תקפ"ה) מבואר דיש בזה טעם מיוחד בשופר, דה'ישועות יעקב' כתב כבר יסוד האחרונים הנ"ל, דאמנם השמיעה היא המצוה, אבל שמיעה זו צריכה להיות מתקיעה של מצוה, ולמד זאת מלישנא דקרא בשופר, וז"ל: "הנה לדעת הטור דעיקר הוא השמיעה, לכאורה הא דקיימא לן גבי תקיעת שופר דמי שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את האחרים, וקשה הא גבי תקיעת שופר אין האחרים יוצאין במה שהוא תוקע, אלא במה שהם שומעין. ואמנם זה אינו, דפשיטא דבעינן תקיעה, אלא שאם תקע האחד, השני יוצא בשמיעת הקול, אבל אם תקע מי שאינו בר חיובא, אין השומע ממנו יוצא, דהרי בקרא כתיב 'תקיעה', וניהו דכוונת הכתוב בתקיעה זו כדי שישמעו העם, מ"מ בעינן תקיעה של מצוה וז"ב. אמנם אם תקע מי שהוא מחוייב בדבר, השומע ממנו יוצא מטעם ששומע קול שופר, ולא מטעם שחבירו תוקע ונעשה שלוחו". מבואר בדבריו דהמקור לחדש כזאת, דאע"ג שהמצוה היא השמיעה, צריך לשמוע זאת מתקיעה של מצוה, הוא מלשון התורה שכתבה 'תקיעה'.
ביאור 'האבני נזר' בהא דאין יוצאים בתקיעת חש"ו
על דרך דברי ה'ישועות יעקב' כתב גם כן ב'אבני נזר' (או"ח סי' מ' אות ו'), וז"ל: "הנה ידוע דברי רמב"ם דשופר אין מצוותו התקיעה אלא השמיעה, ובתשובה ביאר יותר שתקיעה כדי לשמוע הוא כמו עשיית סוכה לישב בה, והמצוה רק הישיבה, הכא נמי המצוה רק השמיעה. וקשה דאם כן השומע ממי שאינו מחוייב, למה לא יצא, ליהוי כמו סוכת גנב"ח, דאף דלאו בני חיובא נינהו העושים, כשרה, ובן חיוב היושב בה יוצא בה ידי חובתו, הכא נמי אף דתוקע לאו בר חיובא הוא, השומע בר חיוב הוא וליהוי יוצא בו.
"ונראה דהנה בספר תורה דהמצוה על כל אחד לכתוב לו ספר תורה, ואם נתנה לאחר ביטל מצוותה, ומבואר בכל האחרונים שאם נתנה לבית הכנסת במתנה, ביטל המצוה ומחוייב לכתוב לו אחרת. הרי דהמצוה במה שהספר תורה שלו, ואף על פי כן אם הניחו לו אבותיו ספר תורה, אינו מקיים המצוה אלא אם כן כתבה בעצמו, או על ידי שלוחו. ובספר המצוות להרמב"ם מבואר דאם קנה לו ספר תורה, אף דהוה כחוטף מצוה מן השוק, קיים המצוה, והיינו משום דכתיב 'כתבו', אינו יוצא אלא בפועל במעשה, שיהיה לו ספר תורה.
"והכא נמי, כיון דכתיב תקעו בחודש שופר, דמינה יליף שילהי ראש השנה דתרועת ראש השנה בשופר, והרי כתיב תקעו במעשה, ואף דהתכלית הוא השמיעה, מכל מקום בעינן שיפעול זאת במעשה, והיינו שיתקע כדי שישמע, או שיתקע שלוחו. אבל אם אחר תוקע כדי שישמע, הרי הקול נכנס ממילא באזניו ושמיעה איננה מעשה, כמ"ש הרא"ש נדרים (דף ע"ב ע"ב) דשמיעה הוי מידי דממילא, ואינו יוצא בקול זה שבא ממילא לאזניו, כמו שאינו יוצא בספר תורה שהניחו לו אבותיו. ואינו דומה לסוכה, שהישיבה היא מעשה. ועל כן אם מי שאינו בר חיובא תוקע, דאינו יכול לעשות שליח, כמו שאין העבד נעשה שליח לקבל גט אשה מידי בעלה, אינו יכול לצאת בשמיעה, כיון דשמיעה אינה מעשה, ובקרא כתיב 'תקעו', כן יש ליישב דעת הרמב"ם", עכ"ל ה'אבני נזר'.
טעם הדבר דצריך כונת שומע ומשמיע אליבא דשיטה זו
שאלה נוספת הוקשה להאחרונים על שיטה זו דהמצוה היא בשמיעה בלבד, מהא דכתב הרמב"ם בעצמו (פ"ב הלכה ד'), וז"ל: "נתכוון שומע לצאת ידי חובתו ולא נתכוון התוקע להוציאו, או שנתכוון התוקע להוציאו ולא נתכוון השומע לצאת, לא יצא ידי חובתו, עד שיתכוון שומע ומשמיע". וכתב ב'מקראי קודש' (שם) וז"ל: "נראה לי להוכיח כדבריהם [דהתקיעה היא חלק מהמצוה], מדין זה שבעינן כוונת שומע ומשמיע, ואם התוקע נתכוון לצאת לעצמו ולא להשומע, אין השומע יוצא. ומזה מוכח לכאורה דגם התקיעה היא מן המצוה, דאל"כ מה איכפת לן אם לא נתכוון להוציא להשומע, הא מ"מ השומע שמע קול שופר של מצוה. אלא ודאי מוכרח דגם התקיעה נמי מגוף המצוה היא, ולכן אם התוקע לא נתכווין להוציא, הרי לא נעשה שליח על התקיעה, ושמיעה בלי תקיעה אין יוצאין בה. ונפלאת היא בעיני מה שלא הביאו ראיה זו, שהיא מכרעת דע"כ גם התקיעה היא מן המצוה".
אבל החזו"א הנ"ל, על פי דרכו נקט כי גם שאלה זו מיושבת על פי יסוד דבריו, דמכיון שצריך לשמוע קול שופר מתקיעה של מצוה, אין די שלגבי התוקע הוי תקיעה של מצוה, אלא צריך שגם לגביו תהיה זו תקיעה של מצוה, וזה הוי רק בכונת שומע ומשמיע, וז"ל: "וכן לענין תקיעת שופר אינו יוצא בשמיעה אלא בקול שופר של מצוה, והלכך אינו יוצא מחש"ו, ולא ממתעסק, וכן כשלא כיוון חבירו להוציאו, דלדידיה לא הוי קול שופר של מצוה". כדברים אלו ממש כתב גם ה'אגרות משה' (חלק א' סי' קע"ג), וז"ל: "הנה מה שקשה טובא דא"כ מ"ט בעי בר חיובא וכוונה להוציא לר' זירא, נלע"ד דהוא מחמת שצריך שישמע קול שופר של מצוה, ולכן סובר ר"ז דכשלא נתכוון להוציא והוי רק מצוה דידיה, הוי זה לגבי האחר כתקיעה שלא למצוה, דמה שייך לו מצוה של האחרים, והוי לגביה דידיה כתוקע לשיר".
ולענ"ד יש מקום להתבונן בחידושם, דבשלמא תקיעה של חש"ו, מכיון שאינם חייבים בדבר, שפיר הוי תקיעה שאינה של מצוה. אבל אם תקע בר חיובא לשם מצוה, למה בלא כונת שומע ומשמיע אין התקיעה נחשבת לתקיעה של מצוה, ומה פוגם את שמיעתו שלא ייצא בה ידי חובה. ומש"כ דלגבי השומע אין זו תקיעה של מצוה, הדבר צריך ביאור.
ביאור ה'זכרון שמואל' בענין זה
לעיל הובאו דברי ה'זכרון שמואל' (סי' י"ח אות ב') שכתב לישב כל הקושיות הנ"ל על הרמב"ם, וז"ל: "כיוצא בזה נראה נמי לענין תקיעת שופר, דהנה ס"ל לכמה שיטות דהמצוה היא השמיעה ולא התקיעה, ומ"מ בעי התוקע להתכוון להוציא את השומע. וכבר העירו דאי המצוה היא השמיעה למה בעי שיתכוון להוציא. ונראה דאף דעיקר המצוה היא השמיעה, מ"מ לצאת ידי חובת המצוה בעינן פעולה ועשיה של מצוה. ושמיעה חשיבא מדי דממילא ואינה בכלל פעולה ועשיה (יעויין רא"ש נדרים ע"ב ד"ה והא) וע"כ בעינן שיתכוון התוקע להוציא כדי שתתיחס גם פעולת התקיעה להשומע והיינו דגוף המצוה הוי השמיעה אבל מעשה המצוה הוא הפעולה של ההשמעה ודו"ק".
מבואר מדבריו דאע"ג שלרמב"ם קיום המצוה הוא בשמיעה בלבד, מכל מקום צריך גם שיהיה 'מעשה' של מצוה, כי השמיעה היא מידי דממילא, ולזה בענין שקול השופר יבוא מתוך תקיעה של מצוה, ולכן חש"ו אינו יכול להוציא בתקיעה כי אינה מעשה של מצוה, ומה"ט אין התקיעה מתייחסת אל השומע בלי כונת התוקע והשומע לצאת, דבלא כונה זו אין מעשה התקיעה מתייחס אל השומע.
כביאור ה'זכרון שמואל' מובא בשם הגר"ח מבריסק זצ"ל בספר 'הררי קדם' (חלק א' סימן ט"ו), וז"ל: "הנה שמעתי מפי אאמו"ר הגאון שליט"א, בשם אא"ז הגאון החסיד זצ"ל (הגר"ח), שהקשה אמאי בעינן כוונת שומע ומשמיע בשופר, הא המצוה לשמוע, א"כ לא בעינן כלל תקיעת המשמיע שתצטרף לגבי השומע. ותירץ בשני אופנים. א. דאף דקיום המצוה הוי שמיעה, מ"מ מעשה מצוה הוי תקיעה ולפיכך בעינן כוונת שומע ומשמיע. ב. דבלא כוונת שומע ומשמיע הוי השומע סתם מתעסק דאינו עושה כלום".
ביאור ה'קהילות יעקב'
גם בעל ה'קהילות יעקב' הלך בדרך זו, וז"ל (כתבי קה"י החדשים, מועד סימן קכ"ט): "ונלענ"ד בזה דודאי עיקר המצוה להרמב"ם ז"ל הוא השמיעה בלבד, אלא דשמיעה הוי ממילא, ואין כאן קיום המצוה בפועל כלל, וכל המצוות רמי רחמנא חיובא אאדם שהוא יעשה את הקיום, ולא שיעשה ממילא לגמרי, ולכך צריך שיתקע הוא בעצמו שיחשב שהוא קיים המצוה, ולא שנתקיים מאליו. והא דמהני תקיעת אחרים בשבילו, על כרחך בשביל שמעשה אחרים כמעשיו, ודין זה אינו אלא כשהעושה הוא בר חיובא, דוגמת הא דכל שאינו בתורת גיטין וקידושין אינו נעשה שליח לדבר. אבל גם בתר שנעשה שלוחו, לא חשיב אלא שהשומע עשה מעשה התקיעה בגופו של חבירו, ומה שיוצא היינו מצד שמיעתו, שזה המצוה בעצם, רק שצריך שהמצוה תהיה 'שלו', ו'מעשיו', וזה עושה חבירו עבורו".
ולכשנידוק נראה דלכאורה יש הבדל דק בין דרכו של ה'זכרון שמואל,' לבין דרכו של ה'קהילות יעקב', דלפי ה'זכרון שמואל', החלק של 'קיום המצוה' הוא בשמיעה, אבל ישנו חלק של 'מעשה המצוה', וזה התקיעה, ועל ידי כונת השומע והמשמיע מתייחסת התקיעה גם כן אל השומע. אבל לפי ה'קהילות יעקב' המצוה היא השמיעה, ותו לא מידי. אלא שיש תנאי באופן קיום המצוות שלא תהיה המצוה כדבר שממילא, ולכן צריך שגם התקיעה תתייחס אל השומע, אבל לא אמרינן דהתקיעה היא מעשה המצוה, אלא שהתקיעה היא ההיכי תמצי שלא יהיה קיום מצוה באופן דממילא.