לשמוע בלמודים· רבי יצחק אליהו לנדא
מסכת תענית
בעזר דנותן לעמו הלוחות ראשון גם שנית אחל לבאר חידושי מסכת תענית:
דף ב' מפני שיורדין בגבורה עי' במפ' ובספרי אמת איתא דסוד הגשם הוא מן מימי החסד רק שיורדין בגבורות כוונתן שיורדין לתוך הגבורה וממתיקין ג' גבורות עליונות ומלת גשם ר"ת שלשה גבורות ממתיקות יעו"ש:
אי זו היא עבודה שבלב הוי אומר זו תפלה עי' במפ'. ויתכן עפ"י שבארנו בהקדמה לדו"ש בשם הספרים אשר קדמוני דלכן נקרא האומר התפלה בשם מתפלל מהתפעל שהוראתו הפעולה בעצמו שהוא לשון דין כמו מי יפל לו והכונה דכאשר חטא האדם ונגזר עליו איזה עונש על רשעו ורוצה לבטל הגזירה מוכרח להשתנות ממעשיו הרעים ולשוב מהם ולקבל על עצמו לעשות מע"ט ובזה בטלה הגזירה דהגזירה היתה רק על עושה רשע והוא נהפך כעת לצדיק ולא חלה עליו הגזירה זהו מתפלל כמו מתדיין שהוא מתפעל מדין רשע לדין צדיק יעו"ש נמצא שיש לו להמתפלל עבודה קשה שהוא מוכרח לעדור בלבו קבלה אמיתית לעזוב דרך רשע וללכת מישרים זהו שאמרו איזו היא עבודה שבלב הוי אומר זו תפלה ועי' באיי הים:
שלשה מפתחות שלא נמסרו ביד שליח והק' התו' ממה דאמרינן בסנהדרין שנמסר אקלידא דגשמים בידו של אליהו יעו"ש ומה שאמרו המפ' בזה ויתכן כפי שבארנו בפ' בחקותי דיש שני מיני גשמים האחד הבא עפ"י תהלוכת המזלות כמבואר בעברונות וגשמים אלה באין בעת המורה עליו המערכה אבל אינו בהחלט שהם גשמים של ברכה השני המה הגשמים הבאים מאוצר הטוב של הקב"ה ואלו הם גשמי ברכה כפי המבואר בפר"א אשר בארנו שמה בארוכה והנה אליהו ידע דלפי תכונת דורו שהמה עובדי הבעל לא ישפיע להם הקב"ה גשמים של אוצרו הטוב אך חשש אולי ירדו גשמים של המערכה ויאמר אחאב שלא נתקיימה לטותא דמשה לכן ביקש ונמסר לידו המפתח של גשמי המערכה זהו דמפתח של גשמים מאוצר הטוב לא נמסר לשום שליח רק הוא בידו של הקב"ה שכן נא' יפתח ה' לך את אוצרו הטוב וגו' שהוא בעצמו פותח אבל המפתח של גשמי המערכה יכולין להמסר לשליח ונמסר לאליהו ועי' בסנהדרין מה שבארנו בזה:
ע"ב אף מפתח של פרנסה דכ' פותח את ידך וגו' עי' במס' ויתכן דדייק מה שנא' ידך לשון נוכח ומשביע לשון נסתר ומבאר הכונה דמלת יד הוא לשון כח כמו יש לאל ידי והנה האדם משתדל בכחו במלאכה או במסחור וכדומה להרויח פרנסתו אבל באמת אילולי רצון הבוי"ת הפותח לו שערי פרנסה ברצונו ית' כל עמל ידו להבל וריק וכש"כ דהכח עצמו מה שמשתדל בו האדם הוא של הקב"ה ע"ד שנא' הוא הנותן לך כח וגו' זהו פותח את ידך הקב"ה הוא פותח את כח ידך שתוכל להשתדל בו וכולל עוד עם פעולת ידך הוא פותח שערי הפרנסה את בהוראת עם אם כן הוא המשביע לכל חי רצון ולא בהשתדלותך לבד לפי שהמפתח של פרנסה הוא בידו של הקב"ה בעצמו:
דף ד' צורבא מרבנן דרתח אורייתא קמרתחא ביה וכו' אנן מהכא מתנינן לה ארץ אשר אבניה ברזל אל תיקרי אבניה אלא בוניה אמר רבינא אפ"ה מיבעי ליה לאינש למילף נפשיה בניחותא הבדל הדיעות דת"ק אמר כה דברי כאש ור"א אמר אבניה ברזל יתכן דאש אפשר לכבותה במים אבל ברזל קשה לרככו רק אש מפעפעו' וס"ל לת"ק דצורבא מרבנן דרתח אורייתא מרתחא דכעסו הוא מחמת שרואה שעוברים על ד"ת וד"ת כאש מרתחא כל גופו. אך הזולת יכול להשקיע כעסו לבקש ממנו מחילה וכדומה דכח האש יתכן לכבותו ור"א אמר דכעסו הוא קשה כברזל שאין בכח הזולת לרככו כמאמר חז"ל והוי זהיר בגחלתן וכו' והכונה דאין הת"ח מחויב למחול על כבוד התורה וע"ז מסיים רבינו דאף שהזולת אין בכחו לבטל כעסו אבל הוא בעצמו מיבעי ליה למילף נפשיה בניחותא דאף שהוא כברזל הלא עמדו התורה שהיא כאש ואש מפעפע ברזל ומליצת א"ת אבניה אלא בוניה הכונה עפ"י מאמר חז"ל דהתורה היא כלי אומנתו של הב"ה ות"ח הלומדים התורה המה הבונים את אבני בנין העולם ע"י התורה שהיא כלי אומנתו של עולם לכן נקראים בוניה:
יכול אפילו חיגרת או סומא העירו התו' מ"ט לא אמרו שתהי' ממזרת או שפחה ובח"א העיר מ"ט לא אמר שמא איננה ממשפחת אברהם יעו"ש ויתכן עפ"י מה שאמרו חז"ל במס' ביצה. כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של א"א לכן עשה לו הסימן כאשר יהי' בה מדת הרחמנות שתאמר שתה וגם גמליך אשקה א"כ בודאי היא מזרעו של אברהם ממשפחתו ואיננה ממזרת ושפחה אך יש לחוש לחיגרת או סומא שאינו ניכר כמ"ש התו' ולהמליץ על אליעזר במה ששאל שלא כהוגן כמאמר חז"ל בארנו בד"ח כאשר נדקדק במה שנ' ויהי הוא טרם כלה לדבר והנה רבקה יוצאת דמה יתרון בזה אם הי' הדבר טרם שכלה לדבר או אח"ז אך הכונה בזה דאליעזר בעשותו הסימן מההשקאה עלה בדעתו כקושית הש"ס אולי תהי' חיגרת או סומא. לכן הי' בדעתו לסיים בזה מאמר תנאי דהסימן הוא רק בהיותה ראויה להנשא אך בהיותה בעלת מום לא יועיל הסימן והנה ברית כרותה לשפתים ואם הי' מוציא מפיו אולי תהי' בעלת מום היתה יוצאת בעלת מום אך הנס היה אשר טרם כלה לדבר אופן השני אולי תהי' בעלת מום והנה רבקה יוצאת טרם שהוציא בשפתיו אך מה שאמרו ששאל שלא כהוגן הכונה שהי' לו לברר בתחלת דבריו והיה הנערה הראויה אשר אומר וגו' ולא היה צריך כלל לומר אופן השני:
שאול דכ' והי' האיש אשר יכנו וכו' יכול אפילו עבד אפי' ממזר גם בזה יתכן לומר דשאול סמך דלא עביד קוב"ה ניסא לשיקרא וכאשר יהי' הנס שיכה הפלשתי בלתי ספק דאינו עבד וממזר אך בגוף הענין לא נאמר כלל דשאול אמר הדבר רק נ' ויאמר איש ישראל וגו' והיה האיש אשר יכנו וגו' ואת פתו יתן לו וגו' ויתכן דאילולי שהי' שאול אומר כן לא היו יכולים לומר כדברים האלה ויתכן עוד ויאמר איש ישראל הוא תואר לשאול המכונה איש ישראל לפי שבהמשחו למלך אמרו הכא עוד הלום איש זהו ויאמר איש ישראל הוא שאול הראיתם וגו':
אשר לא צויתי זה מישע וגו' ולא דברתי זו בתו של יפתח ולא עלתה על לבי זה יצחק וכו' מישע הקריב בפועל ממש את האדם ועל זה צויתי שלא להקריבו כמ"ש בח"א דאדם הוא בכלל דבר טמא זהו לא צויתי צותי לא שלא להקריבו ובתו של יפתח שלא הקריבה תיכף וי"א שלא הקריבה גם אח"ז והי' יכול לחול עליה הקדש דמים. עכ"ז לא דברתי לו שיעשה זאת לפי שעשה בזה שלא כהוגן שלא רצה לילך לפנחס כמאמר חז"ל וביצחק אף שדברתי והעלהו שם לעולה אך לא עלתה על לבי להקריבו רק להעלהו להיותו עומד שמה לעולה שיקריב האיל:
דף ה' אחת שהיא שקולה כשתים ומאי ניהו עבודת כוכבים דכ' כי שתים רעות עשו עמי אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות וגו' העירו המפ' הא עכומ"ז שקול כנגד כל התורה יעו"ש ויתכן דבכל העבירות שאדם עושה הוא מתענג בשעת עבירה באיזה תאוה אך אח"ז מתחרט בראיתו שהוא הבל ורעות רוח אבל בענין עכומ"ז הלא מודעת דהשפעת הבוי"ת היא המעולה מכל השפעות של המערכה דהמה אין בידם טובם רק ברצון הבוי"ת זהו דבענין חומר העבירה היא שקולה כנגד כל התורה אך מלבד זאת הלא בעת שעושים העבירה עושים בזה שתים רעות לעצמם דאותי עזבו מקור מים חיים ונמשכים אחרי בורות נשברים:
ע"ב יעקב אבינו לא מת וכו' מה זרעו בחיים אף הוא בחיים עי' במפ' ויתכן דיעקב יש לו שני שמות יעקב וישראל יעקב הוא בהעדר השלימות וישראל הוא בכשרון השלימות ויקרא במכוון באלו השני שמות כדי שיתקיימו בניו בזכותו בין בהיותם נעדרי השלימות ובין בהיותם בכשרון השלימות זהו שאמרו יעקב אבינו לא מת אף שאין אנחנו בכשרון השלימות להתקיים בזכות ישראל עכ"ז זכות של יעקב אבינו בתואר יעקב לא מת שנ' אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל פן ימותו שני התארים יחד דאינו כן רק הנני מושיעך מרחוק גם בהיותך רחוק ממני בהעדר השלימות גם אז אושיעך וכו' מה זרעו בחיים שהם חיים כך הוא זכות יעקב חי וקים:
וכולל עוד עפ"י דאיתא במס' ב"ב דוד שהניח בן כמותו נ' בו שכיבה יואב שלא הניח כן כמותו נ' בו מיתה יעו"ש לכן א"א שהניח את ישמעאל ויצחק שהניח את עשיו מתיחס בהם שם מיתה אף שהם חיים גם כעת. אבל יעקב שהניח מטה שלימה כמותו אין מתיחס לו שם מיתה זהו שמסיים מה זרעו בחיים שהמה צדיקים קרויין חיים אף הוא בחיים ולא מת:
האומר רחב רחב מיד נקרי וכו' ביודעה ומכירה העירו המפ' למאי נ"מ אמר זאת מאי דהוה הוה יעו"ש ויתכן אולי נמצא תבנית צורתה זהו ביודעה שראה אותה או מכירה ע"י תבנית צורתה וזהו הכפל של יודעה ומכירה עפרש"י ז"ל:
דף ו' יהיו כמותך פרש"י ז"ל תתורה ובעושר וכבוד עי' בח"א דכתב ואפשר דטעות נפל כפירוש רש"י וכבוד במקום בנים יעו"ש ויתכן דרש"י ז"ל הי' לו גירסא הישנה שהוא בעין יעקב אם בתורה הרי יש לך תורה ואם לגדולה הרי יש לך גדולה ואם לכבוד הרי יש לך כבוד לכן מפרש בתורה ובעושר היינו גדולה וכבוד ויתכן עוד דגם לפי גירסא ואם בבנים הרי יש לך בנים לכן מפרש על בנים כבוד ע"ד שנ' אשרי הגבר אשר מלא את אשפתו מהם לא יבושו וגו' הרי דע"י הבנים סרה הבושה ולא נשחת הכבוד:
שמרוה את הארץ ומשקה את התהום שנ' תלמיה רוה נחת גדודיה ברביבים תמוגגנה וגו' לכאורה אין מוזכר במקרא שמשקה התהום ויתכן דדריש נחת גדודיה היינו מקום הנמוך של גדודי הנהר שהוא התהום נחת לשון נמיכות כמו ותנחת עלי ידך גדודיה לשון נהר כמו אגודא דנהר מלכא תמוגגנה לשון השקאה כמו הגמאיני נא או הוא לשון כלי שפיכה כמו יד לגיגית ובפסחים בי תליסר מגגי:
אלא מלקוש וכו' ומשבר את האילנות והק' התו' צ"ע אמאי לא קאמר משבר גרנות יעו"ש ויתכן לפי דלשון קוש מצינו באילנות בסוכה תרי קשקשי הוה חד אברויי אילני וחד סתומי פילי לכן דריש מל קוש' שהוא מולל האילנות ומשברם:
ד' ז' גדול יום הגשמים יותר מתחה"מ דאילו תחה"מ לצדיקים ואילו הכא בין לצדיקים בין לרשעים יעי' במפ' ויתכן עפ"י דאיתא לקמן דאין הגשמים יורדים אא"כ נמחלו עונותיהם של ישראל נמצא דביום הגשמים נמחלו העונות של הרשעים ג"כ ואילו בתחה"מ כתיב ואלה לדראון עולם:
גדול יום הגשמים כיום שנתנה בו תורה וכו' יותר מיום שנתנה בו תורה התיחסות הגשמים לתורה יתכן לפי דבמ"ת קטרגו המלאכים מה לילוד אשה בינינו תנה הודך על השמים ואמרו חז"ל דפרנסה הוא כקרי"ס דכמו דבקי"ס קטרג השר של מצרים דהללו והללו עובדי ע"ז כמאמר חז"ל כמו כן בענין נתינת הפרנסה מקטרגין העונות על האדם לבל ליתן לו פרנסה לכן יום הגשמים שהוא פרנסת העולם שאין הב"ה מקבל קטרוג המונעים הפרנסה הוא כיום התורה שלא קיבל הב"ה קטרוג המה"ש ונתן התורה לישראל ורבא אמר שהוא גדול יותר מיום התורה דהתם לא קטרגו מה"ש שכבר חטא רק אמרו שעלול לחטוא אבל כאן על הפרנסה מקטרגים העונות שכבר חטא ואעפי"כ הוא נותן הפרנסה א"כ גדול יותר מיום שנתנה בו תורה:
העוסק בתורה לשמה תורתו נעשית לו סם חיים וכו' וכל העוסק שלא לשמה נעשית לו סם המות העוסק לשמה מחליט בדעתו שראוי לעשות דבר לתועלת זולתו אף שאין מגיע להעושה שום תועלת מזה שהרי הוא עוסק בתורה לשמה שלא לשום תועלת עצמו ועד זה נותן לו הב"ה חיים לתועלתו אף דאין לעצמות הבוי"ת שום תועלת מצדקותיו ע"ד שני' אם צדקת מה תתן לו וכשאין עוסק לשמה ומחליט בדעתו דאין ראוי לעשות שום דבר רק בהגיע מזה איזה תועלת לעצמו בזה מונע החיים מעליו דמה יתרון להב"ה בחייו כפי שבארנו:
מה ברזל זה אחד מחדד את חבירו אף שני ת"ח מחדדין זה לזה בהלכה וכו' מה אש אילו דולק יחידי אף ד"ת אין מתקיימין ביחידי וכו' מה עץ קטן מדליק הגדול וכו' שלשה הדברים ברזל אש ועצים מתיחסים ללימוד התורה שצריכין לזה שלשה דברים האחר למיגרס להבין פרטי המאמר ב' לעיוני להבין חריפות המאמר ג' להתמיד בלימודו זהו למיגרס לבל לטעות בפשט המאמר היותר טוב כשלומד עם הקטן ממנו שהקטן מעורר שאלותיו בפשטי המאמר ועי"ז מתברר לו הפשט זהו שנמשל כעץ שהקטן מדליק הגדול זהו מתלמידי יותר מכולם ולעיוני בפלפול היותר טוב כשלומד מגדול הימנו שנמשל לברזל כשמחדדין הסכין על הברזל אז כל מה שהברזל קשה ביותר הסכין מתחדד ביותר כן הלומד מת"ח הקשה כברזל הוא מתחדד ביותר ולענין התמדה מתעורר תשוקת הלימוד ע"י קנאת סופרים איש מרעהו זהו שנמשל כאש שאינו דולק יחידי רק בהיותו עוד עם עצים ביחד:
אם ת"ח הגון הוא לקראת צמא התיו מים ואם לאו הוי כל צמא לכו למים וכו' אם ת"ח הגון יפוצו מעינותיך ואם לאו יהיו לך לבדך העירו המפ' דשני המאמרים סותרים זא"ז דתחלה אמר שאם אינו הגון הוי כל צמא לכו למים אבל כשבא אצלו ילמדנו ואח"ז אמר יהי לך לבדך יעו"ש ויתכן דאם אינו ת"ח הגון אז הוי כל צמא לכו למים מחויב הוא לבוא אליך ואם אינו בא אליך יהי לך לבדך ולא תלך אתה אצלו ללמדו:
מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך אף ד"ת אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה וכו' מה ג' משקים הללו אין מתקיימין כו' אלא במי שדעתו שפלה עליו וכו' חכמה מפוארה בכלי מכוער וכו' שני הענינים נראים כאחד ועי' במפ' ויתכן דשפלות הדעת באדם הוא בשני פנים האחד שטבעו שפלה מיום הולדו השני שדעתו גבוה עליו מטבעו אך מצד שהוא בעל מום או מכוער וכדומה נכנעה דעתו הגבוה ונעשית שפלה זהו מה מים מניחין מקום הגבוה והולכין למקום הנמוך מצד עצמו כך אין ד"ת מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה מיום הולדו ואח"ז מבאר אופן השני כשם שג' משקים אין מתקיימין אלא בפחות שבכלים כך אין ד"ת מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה עליו שהוא בטבעו דעת גבוה אך מצד שהוא פחות שבכלים בגופו דעתו שפלה עליו ומדויק דבתחלה אמר בעין יעקב דעתו שפלה ולא אמר מלת עליו ואח"ז אמר שדעתו שפלה עליו היינו עליו מצד פחיתות גופו וע"ז מסיים המאמר חכמה מפוארה בכלי מכוער:
ע"ב גדול יום הגשמים כיום שנבראו בו שמים וארץ שנ' הרעיפו אלא בראתיו עי' במפ' והכונה דאמר הרעיפו שמים את הגשם וגו' תפתח ארץ לקבל הגשם וגו' שהמה השמים וארץ מה שבראתים תועלתם יחד אשר אני ד' בראתיו להגשם הרי שנחשב הגשם לעיקר הבריאה כיום שנבראו השמים וארץ:
גדול יום הגשמים שאפילו ישועה פרה ורבה בו וכו' מאמר שאפילו אין לו מובן פשטי דהול"ל שישועה פרה ורבה בו ויתכן עפ"י דאיתא באפיקי יהודה דהוראת ישע הוא על הטובה שהיא למעלה מהטבע יעו"ש זהו דענין הגשמים שמרעיבים הארץ וגדלה התבואה כפי הטבע ויש בגידול התבואה גם ברכה שלמעלה מהטבע ע"ד שנ' ביצחק וימצא מאה שערים אשר ברכו ד' למעלה מהטבע זהו שאמר גדול יום הגשמים דמלבד שיש בו גידול הטבע אלא אפילו ישועה שלמעלה מהטבע פרה ורכה בו להיות מאה שערים:.
אין הגשמים יורדים אא"כ נמחלו עונותיהם שנ' רצית ד' ארצך וגו' נשאת עון עמך וגו' אנן מהכא מתנינן לה ואתה תשמע השמים וסלחת וגו' העירו המפ' מ"ט לא ניחא לו לזעירי הדרשה מקרא דרצית ד' ארצך וגו' ומתני לה מקרא ואתה תשמע וגו' יעו"ש ויתכן עפ"י שבארנו בפ' בחקותי מאמר והארץ אזכור דע"י זכות של זכירות הארץ יתכן להיות ישועה גם בהעדר התשובה יעו"ש זהו דר' תנחום אמר אין הגשמים יורדין אא"כ נמחלו עונותיהם אף בהעדר התשובה שנ' רצית ד' ארצך כאשר הארץ הוא ברצון לפניך להביא הגשמים עליה ואתה זוכר זכות הארץ אז נשאת עון עמך אף בלי תשובה דאתה כסית כל חטאתם לבל יתראו ור' זעירי לא ס"ל הכי שיהיו הגשמים מכפרים בלי תשובה לכן אמר אנן מהכא מתנינן לה בהעצר שמים וגו' ומחטאתם ישובון ואתה תשמע השמים וסלחת וגו' ונתת מטר וגו' דכאשר עושין תשובה ואתה מוחל עונם. אתה נותן מטר לאות על מחילת העון:
אדם שיש לו עזות לסוף נכשל בעבירה וכו' מותר לקרותו רשע וכו' מותר לשנאותו לפי שהעזות היא עזות במחשבה עזות בדבור עזות במעשה זהו נגד עזות במעשה נכשל בעבירה במעשה ונגד עזות הדיבור מותר לקרותו רשע ונגד עזות המחשבה מותר לשנאותו ובגוף הדבר דע"י העזות נכשל בעבירה הוא לפי דאין היצה"ר נכנע אלא עפ"י התורה כמאמר חז"ל בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין. ומדת העזות מנגדת לתורה כדאמרינן בביצה מפ"מ ניתנה תורה לישראל מפני שהן עזין שהתורה מכנעת העזות ובהיותו עז פנים ואין בידו תורה אין לו במה להכניע היצה"ר לכן הוא נכשל בעבירה:
דף ח' אם ראית תלמיד שתלמודו קשה עליו כברזל וכו' שתלמודו קשה עליו כברזל בשביל רבו שאין מסביר לו פנים וכו' הברזל איננו פולט ואינו בולע זהו תלמיד שתלמודו קשה עליו שאינו בולע הלימוד כברזל שאינו בולע ושתלמודו קשה עליו כברזל בשביל רבו שאין מסביר לו פנים שאין הרב פולט לימודו יפה כברזל שאינו פולט:
אם ראית דור שהשמים משתרין כנחושת וכו' מאי תקנתן ילכו אצל מי שיודע ללחוש וכו' ואם לחש ולא נענה מאי תקנתיה ילך אצל חסיד שבדור וירבה עליו בתפלה וכו' שינוי הלשון תקנתן ילכו תקנתיה ילך הכונה דחכמים תקנו ברכות התפלה לגשמים ובלעדן לא יבוא הגשם וצריכין לזה בקי שיודע ללחוש הברכות כתיקונם ובשביל שאין בדור לוחשי לחישות הבקיאין בהן מאי תקנתם ילכו אצל הבקי היודע ללחוש וילחוש. ואם לחש אותו היודע ולא נענה מאי תקנתיה של הלוחש שיהי' נענה על לחישתו ילך הלוחש לחסיד שבדור שיפגיע עליו שיתקבל לאישתו לכן אמרו בזה לשון יחיד מאי תקנתיה ילך ואין להק' דהציבור היו להם לילך לחסיד הדור לפגוע בעדם דיש לומר דאין להטריח את החסיד כל זמן שיכולין לסמוך על היודע ללחוש:
ואם לחש ונענה והגיס דעתו עליו מביא אף לעולם דבאמת מה שנענה הוא בזכות הציבור. והוא מגיס דעתו עליו שנענה בזכותו וגסות הרוח הוא מתועב למקום ומ"ט נענה שירדו גשמים לכן מבארים שמביא אף לעולם והכונה דשם שר מטר הוא אף ברי כמבואר בתפלת גשם אף ברי שם שר מטר ונקרא בשם זה לפי דיש שני מיני גשמים יש גשם שהוא לקללה בשביל זה נקרא אף ויש גשם שהוא לברכה ובשביל זה נקרא ברי לשון בר ונקי לכן כשאין מגיס דעתו ונענה באים הגשמים לברכה בתכונת ברי ואם הגיס דעתו ונענה באים הגשמים לקללה שמביא לעולם כח אף שבשם המלאך
ב' תלמידי חכמים וכו' ואין נוחין זה לזה בהלכה מתקנאין באף ומעלים אותו שנ' מקנה אף על עולה כאשר ת"ח יש להם חלוקי דעות מצד שכל אחד מחזיק סברתו כמחלוקת שמאי והלל מכונה הדבר שאין נוחין בהלכה דלכל אחד נראה שהלכה כמותו ואלו ואלו דברי אלהים חיים אך כאשר אין נוחין מצד הקנטור לומר היפך מחבירו מכונה שאין נוחין זה לזה לא מצד ההלכה רק מצד האומרים שיש להם אף זה על זה לומר היפך מדעתו ובאתערותא דלתתא אתדל"ע לכן כאשר הם מתקנאים זה לזה באף באתדל"ת מעלים אותו האף למעלה המתעורר באתדל"ע האף שנ' מקנה אף כשמתקנאין באף אז על עולה עולה האף למעלה לאתדל"ע ומדויק שינוי הלשון דר' אמי אמר המגיס דעתו מביא אף ורבא אמר מעלה אף כמבואר:
אין תפלתו של אדם נשמעת אא"כ משים נפשו בכפו שנ' נשא לבבנו אל כפים וכו' עי' במפ' ויתכן כפים הוא לשון כפיפה והכנעה שמוכרח. להכניע ולכוף הלב בתפלתו זהו משים נפשו רצון תאות. לבו הרע משים בכפו לכוף אותו ולהכניע ופריך ע"ז מדכ' ולבם לא נכון עמו שלא הכניעו לבם לד':
ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו ואעפי"כ והוא רחום יכפר עון וכו' קלקול תכונתם הי' במחשבה דבור ומעשה. ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו הוא קלקול הדבור בכזב. ולבם לא נכון עמו במחשבה ולא נאמנו בבריתו לקיים מצות התורה במעשה אעפי"כ והוא רחום יכפר עון ולא ישחית במעשה והרבה להשיב אפו במחשבה ולא יעיר כל חמתו לעוררו בדבור:
כל המצדיק עצמו מלמטה מצדיקין עליו את הדין מלמעלה שנ' אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף וכו' וכיראתך עברך וכו' פגעת אח שש ועושה צדק וגו' שלימות האדם שיעשה כל עניניו לפנים משורת הדין דכאשר הוא עושה לפמשוה"ד מתנהגים עמו מלמעלה לפמשוה"ד אך כשהוא מתנהג רק עפ"י הדין מתנהגים עמו מלמעלה ג"כ כפי הדין ומי יוכל לעמוד לפני מדה"ד מי יאמר זכיתי לבי אין צדיק אשר לא יחטא ואיתא בספרי אמת דצדק הוא כפי הדין וצדקה הוא לפנים משוה"ד זהו המצדיק עצמו מלמטה. שמתנהג למטה במדת הצדק כפי הדין ומצדיק עצמו שאין נחוץ לעשות לפמשוה"ד לכן מתנהגים עמו מלמעלה ג"כ במדת הדין שמצדיקין עליו את הדין ואין מתנהגים עמו לפמשוה"ד שג' אמת מארץ תצמח כאשר תצמח מארץ מדת אמת כפי הדין ולא חסד לפמשוה"ד אז וצדק משמים נשקף מתנהגים גם משמים במדת צדק כפי הדין ולא צדקה וכן נ' מי יודע עוז אפך מי יכול לדעת ולסבול עוז אפך של מדה"ד שהרי כיראתך כפי הראוי לירוא ממך עפ"י מדה"ד לא יוכל האדם לצאת י"ח ומעורר בזה עברתך של עוז אפך וכן נא' כגעת את שש ועושה צדק מי שהוא שש ושמח כשעושה צדק עפ"י הדין בחשבו שיצא ידי חובת השלימות שא"צ לעשות לפמשוה"ד פגעת אותו מלמעלה כמדתו יען בדרכיך יזכרוך שהוא מזכירך להתנהג גם אתה בדרכיך כמותו עפ"י מדה"ד ועי"ז הן אתה קצפת עליו יען ונחטא כי עפ"י מדת הדין אנו חוטאים תמיד דמי יכול למלאות שלימותו עפ"י מדה"ד של מעלה:
כל השמח ביסורים שבאים עליו מביא ישועה לעולם שנ' בהם עולם ונושע היסורים המה בשתי תכונות א' שבאים למרק עון ב' שנראה לדמיין שהם יסורים ובאמת המה ישועה דממכה עצמה נעשית לפעמים הישועה והנה באופן הראשון אף שצריך האדם לקבלם באהבה עכ"ז אינו שמח בהם דיותר נוח לו שלא הי' חוטא ולא היו באים היסורים אך באופן השני ראוי לשמוח על היסורים כי טובים המה זהו השמח ביסורים שמכיר שיש בהם טובה שהוא מביא ישועה לעולם לכן שמח וחפץ בהם עולם שיהיו תמיד יסורים כאלה שיש בהם ישועה ונושע הוא מביא באמת ישועה לעולם ויתכן עוד דמי שהוא מאמין אשר מאת הבוי"ת לא תצא הרעות והיסורים המה לטובה מתהפכין באמת היסורין לטובה:
אין הגשמים נעצרים אנא בשביל פוסקי צדקה ברבים וכו' נשיאים וגו' עי' פרש"י ז"ל ויתכן מלת ברבים הוראתו בשביל רבים שפוסק צדקה בשביל תועלת הרבים ואין נותן עליו נ' נשיאים ורוח וגשם אין וגו' דגם הגשם הוא בשביל תועלת הרבים:
דף ט' אשכחיה ר"י לינוקא דר"ל דיתיב ואמר אולת אדם וגו' יתיב ר"י וקא מתמה אמר מי איכא מידי דלא רמיזא באורייתא וכו' ויחרדו וגו' עי' במפ' ויתכן דיש לפרש מקרא זה בשני פנים. האחד דאולת אדם תסלף דרכו עד שמצד אולתו יזעף לבו על ד' ואין אולת גדול מזו לזעוף על ד' ודבר זה מפורש באורייתא דהתרעמו ישראל וזעף לבם על ד' אופן השני שהוא בעל שני מאמרים בלשון תימה והכונה הלא אולת אדם תסלף דרכו מה שרע לו לאדם בדרכי עניניו הוא בסבת אולת מעשיו לכן הוא מן התימה אשר על ד' יזעף לבו כאילו ד' בעוכריו לסלף דרכי הצלחתו ור"י שמע מינוקא דאמר המקרא במאמר אחד כפירוש הראשון ורצה ר"י להודיע לינוקא דהכונה הוא כפירוש השני זהו יתיב ר"י וקא מתמה אמר לו המקרא בלשון תימה כפירוש השני אמר לו הינוקא מי איכא מידי דלא רמיזא באורייתא והיכן מצינו ענין כזה באורייתא והשיב לו דרמיזא במה שנ' ויצא לבם וגו' מה זאת עשה אלהים לנו דכאשר נמצא הכסף באמתחת האחד הי' להם לחוש אולי הוא באמת גנוב הוא אתו כדאיתא במדרש דיעקב חשדם בזה לכן קודם שאמרו מה זאת עשה אלהים לנו הי' להם לחקור בתחלה אולי הוא בחינת אדם אך המה ויחרדו במהירות לומר מה זאת עשה אלהים לנו זהו מן התימה שיכול להיות אולת אדם תסלף דרכו והמה לא תלו בזה רק על ד' יזעף לבו לומר מה זאת עשה אלהים לנו:
באר בזכות מרים עמוד ענן בזכות אהרן מן בזכות משה התיחסות אלה הענינים לשמותיהם המילוי מן מרים היינו מם ריש יוד מם הוא י"ש מי"ם. לכן היו המים בזכות מרים מלת אהרן הוא נהרא הוא עמוד הענן שהאיר להם הדרך ס"ת מן מילוי של משה מם שין הה הוא המן:
מת משה בטלו שלשתן דרך רמז בשם משה בן עמרם נכללו שלשתם בר"ת מן באר ענן:
רב הונא בר"מ ורב שמואל בר"א ורב חייא וכו' ואכחיד שלשת הרועים ביום אחד וכו' ליזלו רבנן לשלמא מלת ואכחיד יש לו שתי הוראות לשון השמדה כמו והכחדתיו. ולשון העלמה כמו לא נכחד מאדוני ואקרויה בחלמא ואכחיד שלשת הרועים קרו להו רועים לשון ממשלה ורבנות לפי שנקראו כולם בשם רב ופחד להו ר"פ שהוא לשון העלמה מעיניו שילכו להם וקרא להו רבנן אף שהיו תלמידים היושבים לפניו לפי דאקרויה בשם רועים ולכן א"ל ליזלו רבנן לשלמא כמו שאומרים לנפטר מהחי ומתיחס החלום להענין לפי שהי' מצטער וחלש דעתיה מזה שהיו מרמזי אהדדי אמרו לו שיתעלמו וילכו מפה וכן נתקיים החלום דלמחר מפטרי מיניה ועי' באיי הים:
ע"ב וסימנך חריא דעיזי עי' פרש"י ז"ל והעירו בזה לפרש"י ז"ל למה נתן הגמרא סימן כזה על הגשמים שהוא גדול כיום הגאולה יעו"ש ולולא יראתי לפרש שלא כדעת רש"י ז"ל הי' באפשרי לפרש חריא לשון כעס מלשון חרי אף ועיזי לשון עזות דדרך כעס העזות בתחילה מרים בכח קולו קול עזות ואח"ז מדבר בנמיכות הקול והוא סימן שפסק כעסו ומדמה הגשמים לעזות לפי שנקראים גבורת גשמים:
אל תראו עצמכם כשאתם שבעים לא בפני עשיו ולא בפני ישמעאל כדי שלא יתקנאו בכם העירו המפ' מ"ט נקט ישמעאל ועשיו ולא יושבי כנען ושארי אומות יעו"ש ויתכן דכשאין רעב בעולם באה הפרנסה מהב"ה עפ"י הנהגת הטבע אך בשנות הרעב כשיש לאחד מזון בשופי נודע שאינו מצד הטבע רק מברכת ד' ע"ד שנ' וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ד'. נמצא כשיראו שהמה שבעים יכירו שהוא מברכת ד' לאבותם שאמר לאברהם ואברכך ויצחק אמר ליעקב ויתן לך האלהים וגו' ורוב דגן ותירוש וע"ז יתקנאו ישמעאל ועשיו ישמעאל יתקנא על ברכת אברהם שגם הוא בנו ועשיו יתקנא על ברכת יצחק אביו לכן נקט ישמעאל ועשיו:
אל תרגזו בדרך וכו' אל תתעסקו בדבר הלכה שמא תרגז עליכם הדרך דאי הכונה כפשוטו שלא יתקוטטו ביניהם בדבר מכירתו הי' לו להזהירם סתם אל תרגזו בשום מקום ומה זה דסיים בדרך לכן דריש הכונה על תתעסקו בדבר הלכה שמא תרגז עליכם הדרך. ומליצת תרגז עליכם הדרך יתכן דאם תרגזו ביניכם ולא יודה האחד לחבירו א"כ בלתי ספק שהוא תועה בדרך האמת של הלכה לעומת זה תרגז עליכם הדרך שתהיו תועים בדרך:
אל תפסיעו פסיעה גסה וכו' נוטלת אחד מת"ק ממאור עיניו וכו' והכניסו חמה לעיר וכו' עי' במפ' שהעירו מ"ט אמר להם שני דברים הללו ויתכן דרך הלצה לפי שא"ל והגדתם וגו' את כל אשר ראיתם וכאשר יתמעט מאור עיניהם יחוש אביהם אולי לא ראו יפה וגם כאשר בא העת אשר יתקיים החלום והשמש והירח וגו' משתחוים לי דיעקב מכונה בשם שמש הזכיר להם המאמר והכניסו חמה לעיר לעורר להם ביאת יעקב:
דף י"א בזמן שישראל שרויין בצער ופירש א' מהם וכו' אל יראה בנחמת ציבור העיר הרי"ף ז"ל דבסמוך בזמן שהציבור שרוי בצער אל יאמר אלך לביתי וכו' אם יכופר העון הזה עד תמותון הרי מגדיל העונש וכאן קאמר רק שאין רואה בנחמת ציבור יעו"ש ויתכן דברישא מיירי שפירש שאינו מצטער עמהם אבל אין מענג נפשו לכן עונשו רק שאין רואה בנחמת ציבור ובמאמר דבסמוך קאמר אלך לביתי ואוכל ואשתה שמענג א"ע בזה גדול עונשו יותר:
אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עליך נפשי וכו' עד כאן מידת בינונים אבל מדת רשעים וכו' עי' במפ' ויתכן ההבדל ביניהם דכשאומר מה לי להצטער בצרת הציבור לבל לאכול ולשתות ולא אוכל ללמוד ולעשות שלום נפשי לכן אלך לביתי ואוכל ואשתה ואתאמץ להיות שלום עליך נפשי בלימוד וכאלה זהו מדת בינונים ונענש ע"ז אם יכופר העון וגו' אבל מדת הרשעים שאינו אוכל ושותה בשביל שלום הנפש רק חפץ להתענג בתענוגים עליהם כתיב אתיו וגו':
נשמתו של אדם מעידה עליו וכו' משוכבת חיקך שמור פתחי פיך מה שמזכיר בזה פתחי פיך הוא הדיבור לפי דכח הדיבור מתיחס לנשמה ע"ד שנ' ויהי האדם לנפש חיה תרגומו לרוח ממללא לכן מעידה הנשמה על פתחי פיך הוא הדיבור:
ע"ב אין ת"ח רשאי לישב בתענית מפני שממעט במלאכת שמים לכאורה הלא מצינו בתלמוד בתנאים ואמוראים שהתענו תעניתים הרבה אך הכונה כשמתענה לאיזה כונה רצויה להשיג איזה שלימות וכאלה א"כ עושה בהתענית מלאכת שמים להשגת השלימות יפה כח התענית אבל כשאין כונתו לזה רק בדעתו שהתענית לצער עצמו הוא הרצון להבוי"ת זה אינו רשאי מפני שממעט במלאכת שמים זהו לישב בתענית דאין מכוון בזה שום כונה רק לישב בתענית אינו רשאי וזהו דמסיים בר בי רב דיתיב בתעניתא ליכול כלבא שירותי' דהכלבים מזונותם ממה שמשליכים שיורי המאכלים בחוצות ואשפתות וכאשר אכלו ישראל הפסחים במצרים ונ' בזה לא תותירו ממנו לא השליכו מאומה ונתמעט בזה מזונות הכלבים אעפי"כ מלאו הכלבים מלאכת שמים ולב"י לא יחרץ כלב לשונו הרי שהכלב בהעדר מזונו לא ביטל מלאכת שמים והוא בתעניתו ממעט מלאכת שמים לכן יאכל כלבא שירותיה:
במה שמש משה וכו' בחלוק לכן שאין בו אימרא בשיח יצחק בארנו דמדות הפנימיות שבאדם מתוארים בתואר חלוק וכשהן מוכשרות נקראין חלוק לבן והנה כל אדם אף שמדותיו הפנימיות מוכשרות יש לו גבול להכשירן אך משה הכשיר מדותיו בשלימות הבלתי גבולי זהו חלוק לבן שאין בו אימרא דהאימרא הוא גבול המגביל וחלוק לבן שלו לא הי' בו שום גבול ובזכות זה זכה לשמש בז' ימי המילואים:
י"ב ע"ב קדשו צום וכו' ענין זה שהי' יואל בטוח ק שיועיל תפלתם יתכן עפ"י דאיתא בילקוט יואל בן פתואל שהי' מסלסל בשערו כבתולה ובמדרש איתא שפתה לאל בתפלתו עי' בד"ח ובמשל ומליצה מה שבארנו בזה והכונה של שני הדעות יחד עפ"י דאיתא בזוה"ק פ' האזינו ד' רצ"ג מכאן אוקימתא מאן דבעי דירכין מלכא אודניה לקבליה וסלסל ברישא דמלכא ויפנה שעריה מעל אודניה וישמע ליה מלכא בכל מאי דבעי יעו"ש זהו שאמרו בן פתואל שפתה לאל בתפלתו ששמע אל מה דבעי ונעשה זה ע"י התחבולה שהי' מסלסל בשערא דמלכא לבתולה להסיר השער מאודניה מ' שמע מלכא ולכן הי' בטוח שישמע אל תפלתו וגוף הדבר דבאתדל"ת אתדל"ע וכמו שמסיר השער מאזניו ושומע יפה מעורר שמיעת תפלתו למעלה:
דף ט"ז נבזה עצמנו בפרהסיא וכו' לפי שחלקי העבירה יתכן או בתאות החומר או מגובה הרוח לבזות המצות. לכן עושין נגד שתי אלה נבזה עצמינו נגד גובה הרוח גלינו נגד תאות החומר שהגולה אינו מתאוה גדולות:
עמו אנוכי בצרה וכו' בכל צרתם לו צר עי' במס' ויתכן דצרה הבאה על האדם היא בשני פנים. האחד להענישו על מה שחטא השני לעוררו לתשובה והנה אופן השני איננה צרה כלל שהוא כמו שנותנים תחבושת המכאבת על המכה שתתרפא לא נחשבה התחבושת לצרה רק לטובה אך האב כשנותן התחבושת ומכיר שתכאיב לבנו הוא מיצר על הכאב של בנו אך אופן הראשון היא צרה גמורה למי שבאה לו הצרה ונחשבת לצרה גם לאביו בראותו צרת בנו לאין מרפא זהו ההבדל שבין אלה השני דורשין דמקרא של עמו אנוכי בצרה הוא כאשר הצרה להענישו שהיא צרה להנענש ואומר הב"ה עמו אנוכי בצרה גם אנוכי מצטער על צערו כמאמר חז"ל בזמן שאדם שרוי בצער שכינה מה אומרת קלני מראשי וכו' ומקרא השני בכל צרתם לו צר מבאר אופן השני שבאה הצרה לטובתם ולפי תכונתם איננה צרה כלל אך לו כביכול צר כשנותן צרה המכאבת להחזירם בתשובה ויתכן עוד דההבדל ביניהם דעמו אנוכי בצרה הוא לשון יחיד מרמז דגם ליחיד הב"ה משתתף בצערו ובכל צרתם לו צר לשון רבים מרמז דבצרת הרבים משתתף בצערם:
ולמה מתכסים בשקים וכו' הרי אנו כבהמה וכו' ולמה נותנים אפר וכו' הרי אנו חשובים לפניך כאפר בדו"ש בארנו דבלעדי הכשר השלימות מתקיימין כתכונת קיום הבהמה שגם הבהמה נעדרת השלימות ומתקיימת ובפ' וירא בארנו דתכונת אפר הוא מורה על העדרת השלימות ולכן אמר אאע"ה ואנוכי עפר ואפר לפי שיצא ממנו יצחק בעל השלימות שהוא תכונת עפר המוציא כל יבולי הארץ וישמעאל נעדר השלימות כתכונת אפר ועל שניהם ביקש א"א שיתקיימו זהו הרי אנו כבהמה על שאין בנו שלימות ראוים אנחנו להתקיים כבהמה והרי אנו לפניך כאפר להתקיים בהעדר השלימות כמו המכונים אפר ומתקיימין ולפי"ז מאי דקאמר איכא בינייהו עפר סתם הכונה דעפר הוא זכותו של יצחק כמו שאמר א"א ואנוכי עפר ואפר אבל טעמא דאנו נחשבין כאפר ליכא:
הרי אנו חשובים לפניך כמתים לעורר בזה רחמים ע"ד שנ' כגודל זרועך הותר בני תמותה:
הר המוריה שיצא ממנו הוראה לישראל וח"א שיצא ממנו מורא לעובדי כובים עי' במפ' ויתכן דהעקידה נקרא נסיון שנ' והאל נסה את אברהם ובארנו בפ' וירא שהוא לשון נס ודגל להראות גודל כח עבודתו עד מיצוי הנפש וממנו יראו וילמדו לעשות כמעשהו זהו ממנו יצא הוראה להורות לישראל דרכי העבודה ובזה עצמו הי' מורא לעובדי ככבים לקבל עליהם עבודת ד' בראותם קושי העבודה עד הנפש. ויתכן עוד לפי שנ' בעקידה ויירש זרעך שער שונאיו זהו מורא לעובדי כוכבים
אדם של צורה פרש"י בעל קומה עי' במס' ויתכן עפ"י שבארנו למעלה דכאשר מוכשרין במעשיהם המה מתקיימין בתכונת אדם וכשאין מוכשרין תכונתם כצאן והנה ההבדל שבין אדם לבהמה דהאדם הוא בעל קומה מהלך שחום ומקים ראשו למעלה והבהמה מהלכת ארבע וראשה למטה זהו אדם של צורה שיש לו צורת אדם היינו בעל קומה שיש בו איזו שלימות ואינו כבהמה:
אסרו את הבהמות וכו' אם אין אתה מרחם עלינו וכו' בארנו בסמוך דבהעדר השלימות המה בתואר בהמה זהו שאמרו אם אין אתה מרחם עלינו לפי שאנחנו נעדרי השלימות ואין אנחנו בתכונת אדם רק בתכונת בהמה ואין ראוי לרחם על בהמות לכן גם אנחנו נעשה כן לבלי לרחם על הבהמות
עלוב ושאינו עלוב יכול ושאינו יכול צדיק ורשע מי נדחה מפני מי עי' במפ' ויתכן הכונה שאמרו אמתלא שאין ביכולתם לכבוש יצרם האחד מצד חוזק החוצפא אשר לו להסית כל אדם לעבירה ואינו נעלב להתבייש משום אדם ואנחנו נעלבים נבהלים ומתביישין מחוצפא שלו השני שהוא יכול ביכולת גדול בהיותו מצבא מרום. ואנחנו בהעדר היכולת ב"א חלשים השלישי בהיותו מרשיע את האדם וטבע החומר לנטות אחרי הרשע יותר מאל הצדק ואחרי אשר לו כל אלה מי נדחה מפני מי הלא אין בכחנו לעמוד נגדו ונדחים אנחנו מפניו לעשות רצונו:
מן החמס אשר בכפיהם וכו' אפי' גזל מריש ובנאו בבירה מקעקע וכו' דריש בכפיהם לשון יסוד הבנין כמו נהרא מכיפיה מתברך דאף שהי' המריש בנוי ביסוד הכותל מקעקע הבירה ומחזירה או לשון אבנים כמו כיסי דברדא היינו בכפיהם בין אבני הבנין:
ע"ב נתנה עלי בקולה זה ש"צ שאינו הגון היורד לפני התיבה עי' במפ' והכונה דכל תפלתינו הוא לבקש רחמים מאת הבוי"ת שיתן לנו צרכינו ומובן ממילא שאנחנו אין נותנין לו כביכול מאומה רק מבקשים ממנו שהוא יתן לנו והש"ץ שאינו הגון וכונתו רק להראות נעים זמירותיו והוד קולו בדעתו אשר הוא נותן להבוי"ת נתינה הגונה בקול שיריו זהו נתנה עלי בקולה מחשיב הקול לנתינה זהו ש"ץ שאינו הגון וכו':
וביתו ריקם מן העבירה פרש"י ז"ל שאין חמס וגזל בביתו ע"ד שנ' אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה:
דף י"ז אומר ברוך משפיל הרמים עפרש"י ז"ל ויתכן עפ"י דאיתא למעלה ד' ט' רי"א כל העולם כלו ממים עליונים הוא שותה שנ' למטר השמים תשתה מים לכן כשמתפלל על הגשמים אומר ברוך משפיל הרמים שמשפיל ומוריד למטה גשמים הרמים של מעלה ובמ"ר איתא ג"כ בענין הגשמים של מעלה הה"ד לשום שפלים למרום וגם שם הכונה לשום למרום למים עליונים המתיחסים למרום לשומם שפלים להורידם לארץ:
דף י"ח ונטלו עצה מטרוניתא וכו' אמרה להם בואו והפגינו בלילה וכו' מה שצותה להם הפגינו בלילה ולא ביום יתכן כדי שיהי' נשמע קולם להמושלים ויתכן עוד עפ"י דאיתא בזוה"ק דשולטנותא דנוקבא הוא א כפי שבארנו מזה בפ' בא יעו"ש לכן כיון שנעשה הדבר ע"י המטרונא נוקבא. צותה הפגינו בלילה שהוא זמן שולטנותא דילה:
ותלאום בשערי ירושלים וכו' לרמז דבא לו העונש מחמת שערי ירושלים שהי' מניף ידו עליהם:
ע"ב יבוא אלהיכם ויצילכם מידי וכו' חנניה וכו' צדיקים גמורים היו וכו' ונ"נ מלך הגון הי' וכו' ואותו רשע הדיוט וכו' ואנחנו נתחייבנו הריגה וכו' נשתנה הסדר שהתחילו לומר צדיקים היו ואח"ז אמרו נ"נ מלך הגון הי' ומסיימין בהיפך בתחלה אותו רשע מלך הדיוט ואח"ז אנחנו נתחייבנו הריגה ויתכן לפי שרצו להודיעו שהוא הדיוט ואם היו מקדימין לומר אנחנו נתחייבנו וכו' אין להם לסיים עוד שהוא הדיוט דאף אם הי' הגון לא היו נצולין:
אעפ"כ הרגם מיד אמרו לא זזו משם עד שבאת דיופלי מרומי ופצעו את מוחו בגיזרין כמו שהוא הרגם מיד כן היה עונשו מיד שלא זזו משם וכו' ולפי שהוא הרג שני אנשים חשובים לכן באו דיופלי שני שרים להרגו:
דף כ' משה מנ"ל אתיא אחל אחל וגו' ומרומז במקרא ענין השמש דכ' היום הזה אחל וגו' והיום הוא השמש ומה שמפורש בקרא הנס ביהושע ולא מפורש במשה יתכן לפי דפני משה כפני חמה אין הנס גדול כל כך שיכול להעמיד החמה אחרי דגם בו יש כח החמה אבל פני יהושע כפני לבנה אשר כח הלבנה קטן מכח החמה אעפ"כ הי' בכחו להעמיד השמש הנס גדול מאוד ועי' במענה אליהו בארנו דבמה שנ' במשה עד בא השמש מרמז על הממשלה של משה על השמש יעו"ש:
אשר ישמעון שמעך ורגזו וכו' בשעה שעמדה לו חמה מרומז הדבר במלת שמעך דפני משה כפני חמה זהו ושמעו שמעך הוא ענין החמה ורגזו וכו':
לנדה ביניהם לברכה וכו' כאלמנה לברכה וכו' העיר הרי"ף ז"ל אחרי שהוא לברכה איך אומרה במגלת קינות יעו"ש ויתכן דזהו עצמו הקינה דאילו הי' ח"ו בלי תקוה לתקנה והיתה ח"ו בתכונת אלמנה ממש אין להאשימה על שאינה חוזרת בתשובה דלא אהני לה אבל באמת היתה לנדה שיש לה תקנה והיא כאלמנה שהלך בעלה ודעתו לחזור א"כ המניעה מן התקנה והמניעה שלא חזר בעלה הוא רק מצידה שאין חוזרת בתשובה ויש לקונן על זה:
והיתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה וכו' א"ל ריקה כמה מכוער אותו איש וכו' עי' במ' ויתכן עפ"י מאמר תורה מפוארה בכלי מכוער דהחכמה שוכנת במקום מכוער לכן מצד התורה אין חסרון במה שהאדם מכוער אך ר"א כאשר למד תורה הרבה ודעתו גסה נראה לו דהאיש שראה אין בו תורה הרבה לכן אמר לו ריקה אחרי היותך ריק ומנוער מתורה א"כ כמה מכוער אותו איש הלא הכיעור הוא חסרון ומה שלא אמר לך שום אדם שיש בך החסרון הלזה יתכן שמא כל בני עירך מכוערים כמותך לכן לא נחשב בעיניהם דבר זה לחסרון והשיב לו אף אם הנני ריקה והכיעור הוא חסרון לך אמור לו לאומן שעשאני וכו':
אל יעמוד אדם עצמו במקום סכנה ויאמר שעושין לו נס שמא אין עושין לו נס וכו' ומבאר בח"א דשמא יגרום החטא ויש להעיר הלא גם בלי חטא ועון הא אמרו מ"ש ראשונים דמתרחש להו ניסא דקמסרו נפשייהו אקדושת השם וכו' הרי שצריכין לנס למסור נפשו לק"הש א"כ גם בלי חטא מי יודע בעצמו דהוא בכלל מסרו נפשייהו אק"הש ולכן לא חש נחום איש גם זו לקמן להיות מצוה לפנות הכלים תחלה משום דהוא מסר נפשו אק"הש שהי' סומא וגידם וקטע:
לא הקפדתי וכו' ולא צעדתי בפני מי שגדול ממני ולא הרהרתי במבואות המטונפות ולא הלכתי ד"א בלי תורה ותפילין ולא ישנתי בבהמ"ד וכו' ולא ששתי בתקלת חבירי ולא קראתי לחבירי בחניכתו וכו' העיר בח"א הלא המדות דקחשיב רובן עבירות גדולות (ולא שייך לומר שיש לו זכות במניעתן) ותי' משום דרובא דעלמא נכשלין בהן התפאר שלא נכשל בהם יעו"ש ויתכן לפי שמצינו דענוה היא מארכת ימים כמאמר חז"ל הוה קבל וקים וכן תורה נ' בה כי היא חייך וכן תפילין אמרו במנחות דגורם חיים ואמר ר"א שהי' נזהר באלה השלשה שלא יהי' בהם שום חסרון. ולכן זכה לאריכות ימים היינו בענין התורה אמרו לא הקפדן מלמד ואנוכי הייתי נשמר ממדת הקפדה אפי' בתוך ביתי ולא הרהרתי בתורה במבואות המטונפות אעפ"י שלא הלכתי ד"א בלא תורה אעפ"כ הייתי נזהר בזה ולא ישנתי בבהמ"ד בכדי להשלים מדת התורה ולא הלכתי בלא תפילין ד"א וגם משום זה לא ישנתי בבהמ"ד שינת ארעי דאסור לישן בתפילין והשלמתי בזה מדת התפילין ובמדת הענוה לא צעדתי בפני מי שגדול ממני מצד ענותנותי ע"ד שכ' ראוני נערים ונחבאו לכן נחבאתי שלא לצעוד בפני הגדול ואפי' מי שאיננו גדול ממני לא קראתי לו בחניכתו וכו' לפי שהחזקתיו לגדול ממני ומוכרח אני להזהר בכבודו וכמו כן לא ששתי בתקלת חבירי מצד ענוה שאני נתקל יותר ממנו ואחרי שנזהרתי בתורה ובתפילין ובענוה זכיתי לאריכות ימים
אמר רבא כולהו מצינא מקיימא בר מהאי דנפישי בני חילא דמחוזא העיר בח"א דאמרינן בב"ק דבני מחוזא עשירים היו יעו"ש ויתכן דזהו עצמו כונת הש"ס דלהכי לא אמר מאן דצריך ליתי וליכול משום דמחוזא נפישי ביה בני חילא היינו עשירים חילא לשון עושר כמו יהבון לי כל חללי דעלמא ובהיותם עשירים אין צריכין לבוא ולאכול אצלו וגם בהיותם רובן עשירים מפרנסים גם העניים וא"צ גם הם לבוא ולאכול אצלו ואפשר דמשו"ה אמרו בר"ה רבא עסק בתורה ואביי עסק בתורה ובג"ח משום דבאמת גמילות חסדים נוהג בין בעניים ובין בעשירים א"כ אף דנפישי בני חילא דמחוזא שהם עשירים ראוי לעשות להם גמילות חסדים והי' יכול רבא לקיימה ולא קעסיק בג"ח לכן לא חיה רק ארבעין שנין:
דף כ"א תלא נפשיה באיסקריא דספינתא אילפא הוא לשון ספינה ולשון לימוד וכאשר רצה להראות שהוא גדול בתורה תלא נפשיה בתורן הספינה לרמז דאילפא גדול בתורה לכן אמר אי איכא דשאיל לי וכו':
וכי מאחר דצדיק גמור אתה למה עלתה לך כך א"ל בני אני גרמתי לעצמי וכו' העירו המפ' במה חטא שאמר המתן כמעט רגע ומה זה שאמר אני גרמתי הול"ל אני בקשתי שיהי' כן והכונה שהם אמרו לו אחרי שאתה צדיק גמור למה עלתה לך כך והשיבם אני גרמתי לעצמי מה עצמו שאני צדיק גמור גרמתי להיות לי כך דהב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה לכן דקדק עמי על שאמרתי לו המתן:
דכי הוה שדי עפרא הוו סייפי גילי הוו גירי דכ' יתן כעפר חרבו כקש נדף קשתו לכאורה לפי הדרש מהראוי לומר יתן כחרב עפרו כקשת קש נדף ויתכן דמרמז דעפרו הי' מעולה מחרב דחרבו הי' נדמה כעפר ועפר מעולה ממנו וכן קשתו הי' נדמה כקש קן אבל הקש נדף שלו מעולה מן הקשת ולכן מדינתא דלא יכלו למכבשה בחרב וקשת כבשוה בעפרא וגילו:
ע"ב אלא הוא מכבד את מקומו וכו' א"ל אי הכי איקום ואיזיל לגבי דמר א"ל מוטב שיבוא מנה בן פרס וכו' עי' במס' והכונה לפי שא"ל שהאדם מכבד את מקומו א"כ כל מי שמתקרב אל אדם החשוב מתכבד במעלה כמו שמתכבד המקום בהתקרב שמה האדם לכן א"ל א"ה איקום אנא ואיזיל לגבי' דמר להתכבד מחשיבותיה דמר כאשר תהי' קרוב אלי והשיבו דלענין זה איננו צריך הוא ללכת אליו רק הוא יבוא ויתקרב הוא לר"נ בר רב חסדא ותתכבד מהתקרבותי:
רב נפישא זכותיה טובא וכו' העיר בח"א דכש"כ דבזכותיה דרב ניצולו יעו"ש ומתרץ בנזה"ק דהכונה דאם היו מעוררים זכותיה דרב דנפישא הי' מהראוי שלא יהי' הדבר בכל העיר אלא שלא העירו כעת זכותיה דרב רק זכותיה דההוא גברא וזכותיה לא נפישא לכל העיר רק לשבבותיה:
דף כ"ב מסתייך דקא מגני זכותך אכולא כרכא לכאורה מה התיחסות לפי דמגני זכותיה לכן לא שאלו בשלומו רק בעיו"כ נהפך הוא אחרי דזכותו גדול כל כך ראוי לשאול בשלומו בכל יום ולכל הפחות כאביי ככל מעלי שבתא ויתכן דבזה דשאלו שלומו בעיו"כ הראו לו דזכותו גדול להגין אכולא כרכא ביוה"כ שלא יענשו על מה שעשו כל השנה אעפ"י דמתקרין בני גיהנם כדאיתא בר"ה זהו מסתייך בזה מתמלא, חסרונך שלא שאלו בשלומך כל השנה רק בעיו"כ דעי"ז ניכר דמגני זכותך וכו' מסתייך לשון מילוי החסרון די מחסורך תרגומו במיסת אוסרניה:
מי איכא בהאי שוקא בר עלמא דאתי א"ל ליכא וכו' העירו המפ' הא אמרו כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב יעו"ש ויתכן דיש הבדל בין לשון חלק לעוה"ב ובין לשון בן עוה"ב דבכל עיר יש עשירים שונים גדולים וקטנים וכששואלים על איזה איש מהם צריכין לפרש שמו דאם ישאלו סתם מה הוא העשיר יענו לו יש הרבה עשירים אך כשיש בעיר מי שיש לו עושר מופלג גביר באחיו א"צ לבאר שמו רק שואלין מה הוא מעשה הגביר שבעיר ויודעין הכל על מי הוא שואל כן בענין עוה"ב כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב לזה מעט ולזה יותר כפי תכונת מעשיהם וצריכין לפרט כל אחד בשמו אך מי שהוא צדיק גמור א"צ לפרטו רק כשמזכירין בן עוה"ב יודעין מי ומה הוא זהו ששאלו מי איכא בהאי שוקא בר עלמא דאתי שהוא כן עוה"ב בהיותו צדיק גמור השיבו ליכא רק יש מי שיש להם חלק לעה"ב ויתכן עוד ששאלו מי איכא בהאי שוקא בר עלמא דאתי אם נמצא בענינים הנעשים בשוק זה איזה דבר שהעושה אותו הוא בר עלמא דאתי א"ל ליכא רק ההוא גברא דהוא זנדוקא שומר בית אסורין של אותו שוק וכן תרי בדיחי שמבדחין אינשי דעציבא שהפסיד ממון במסחור השוק או תרי דאית להו תיגרי מעניני השוק א"כ מעשיהם מתיחסין לעניני השוק לכן הוו בני עלמא דאתי בשוק:
ע"ב מאי כי החליתי מאוד וכו' שעשאוהו לכל גופו ככברה דריש החלותי לשון חלל שנעשה גופו חלולים ככברה מלא נקבים:
ר' יוסי אומר אין היחיד רשאי לסגף עצמו בתענית שמא יצטרך לבריות ואין הבריות מרחמות עליו אר"י אמר רב מ"ט דר"י וכו' לנפש חיה וכו' העירו המפ' הלא מפורש טעמא דר"י משום שמא יצטרך לבריות ומה זה שאמר רב מ"ט דר"י וכו' יעו"ש ולולא דבריהם הי' נראה לפרש דמאי דקאמר שמא יצטרך לבריות אין הכונה דמשו"ה אין רשאי לסגף רק הכונה דלהכי רוצה לסגף עצמו בתענית שלא להוציא ממוני על מזונות לפי שחושש כאשר יוציא ממונו על מזונות יצטרך לבריות ולא ירחמו עליו לכן היא מסגף עצמו לקמץ בהוצאה שלא יצטרך לבריות אך אין רשאי לעשות כן ואמר ר"י אמר רב מ"ט דר"י דאין רשאי לעשות כן אחרי שיש לו אלמתא דחושש שלא יצטרך לבריות דהטעם הוא לפי שנ' לנפש חיה מוטל על האדם להחיות הנשמה במה שיש לו ולא לסגף עצמו:
דף כ"ו שירדו להם גשמים בלילי רביעיות ובלילי שבתות עד שהיו חטים ככליות וכו' עי' במס' ויתכן לפי שהמאורות ניתנו ברביעי וצמיחת היבול הוא ע"י המאורות ע"ד שנ' תבואת שמש ומגד גרש ירחים ושבת הוא מקור הברכה לכן כשירדו הגשמים בלילי רביעית ובלילי שבתות שהוא זמן הברכה וצמיחת היבול הוא מגדל הצמחים לברכה ונעשו החיטים ככליות וכו' ומה דנקט בלילי פרש"י ז"ל דאז לא שכיחי הולכי דרכים ומה שהיו חיטים ככליות ושעורים כגרעיני זית ועדשים כדינרי זהב לפי שבענינים אלו מוזכר הברכה ארץ חטה ושעורה זית שמן ובא"א אמרו חז"ל שנעשו לו שתי כליותיו כשני מעינות וע"י עדשים לקח יעקב אבינו הבכורה וע"י הבכורה לקח הברכות ודנרי זהב הוא ברכת העושר:
התחילו הגשמים מנטפין א"ל תלמידיו רבי ראינוך ולא נמות וכו' א"ל לא תמותו עי' במפ' והכונה עפ"י דאיתא בפ"ק דחגיגה מי זוטר מה דכ' בהו ברבנן ויחי עוד לנצח לא יראה השחת מ"ט לא יראה כי ראה חכמים ימותו מה הרואה חכמים במיתתם כך בחייהם עאכו"כ יעו"ש הרי דראיית חכמים גורם חיים לכן כאשר ראו התלמידים שאין הגשמים לברכה וחששו שימותו ברעב אך לא רצו לפתוח פה לרעה לכן אמרו לו ברמיזה תקותינו לחיים הוא רק אשר ראינוך וע"י הראיה שראינוך לא נמות אבל זולת זה אין תקוה מפני הרעב והשיב להם לא תמותו שיהי' שובע בעולם:
שאין הגשמים באים אלא להתיר שבועתך העיר בח"א במה שאמר עד שתרחם על בניך א"כ לא הי' להם לחוש שאין הגשמים לברכה יעו"ש ויתכן דמלבד שיש לגשמים תועלת להצמיח היבול לשובע יש לו עוד סגולות דפרוטה שבכיס מתברך ונמחלו העונות כמבואר למעלה א"כ יתכן שמרחם הב"ה על בניו במה שנותן הגשם טיפין טיפין להיות הפרוטה מתברכת ונמחלו העונות והותר בזה שבועתו אבל אין בזה צמיחת התבואה:
עג עוגה וכו' פרש"י ז"ל גומא עגולה ובח"א מוסיף בזה דלכן נקרא חוני המעגל שהי' מעגל עצמו בשורה עגולה יעו"ש אך בגוף הענין יש לדייק מ"ט בחר דוקא בשורה עגולה דלענין זה שאינו זז מכאן יכול להיות בשורות מרובעות סביב לו ולולי דבריהם ז"ל הי' אפשר לומר עפ"י דאיתא במס' ב"ב המוכר את הספינה לא מכר את העוגות פירש"י עוגות הוא האנקי"ר שתוחבים בקרקע המעכב הספינה שלא תזוז ממקומה זהו עג עוגה כתכונת האנקי"ר ואמר איני זז מכאן שהעוגה מעכבני ויתכן דלא רצו לפרש כן לפי שאמרו ועמד בתוכה משמעו שהי' עומד במה שמקופו מסביב:
לא כך שאלתי אלא גשמי בורות שיחין ומערות וכו' לא כך שאלתי אלא גשמי רצון ברכה ונדבה וכו' לכאורה הא לא ביאר מפורש בתפלתו להיות גשמי בורות שיחין ומערות ולהיות גשמי רצון וברכה והוא אומר לא כך שאלתי אלא וכו' ויתכן דכל אלה נרמזו בנוטריקון של שאלתו במה שאמר רבונו של עולם מלת רבון הוא רצו"ן ברכ"ה ונדב"ה נשבע אני בשמך וכו' מלת בשמך הוא ר"ת בורו"ת שיחי"ן מערו"ת:
הביאו לי פר הודאה עי' פרש"י ז"ל וח"א ויתכן דהוראת הודאה היא על השפעת הטובה יותר מאשר רצו דלכן קראה לאה בן הרביעי יהודה באמרה הפעם אודה את ד' לפי שידעה שיוליד יעקב י"ב בנים והיו לו ארבעה נשים ועולה על חלקה שלשה בנים וכאשר ילדה הרביעי אמרה אודה את ד' על רוב הטובה יותר מחלקי אשר קויתי לכן צוה להביא לו פר הודאה עליו על רוב הטובה:
עמך ישראל שהוצאת ממצרים אין יכולין לקבל לא רוב טובה ולא רוב פורעניות העיר בח"א במה שהזכיר בזה שהוצאת ממצרים יעו"ש ויש עוד להעיר דבתחלת דבריו אמר בניך שמו פניהם עלי קרא אותם בתואר בניך וכאן מתארם עמך ישראל בתואר עם והכונה דכאשר רצה לעורר רחמים על הגשמים הזכירם בתואר בנים לרחם עליהם כאב על בנים אך תכונת הבנים שמוכרחים לקבל באהבה מה שנותן להם אביהם הן מה שמפסיד להם כמאמר חז"ל דזורק ארנקי של בנו לים והן מה שמרבה להיטיב עמו כאמו דר"י שרחצה רגליו וכו' לכן כאשר המה לא רצו לקבל גשמים הנוטפין ושירדו בזעף שהוא פורעניות וכמו כן לא רצו לקבל רוב טובה של הגשמים והוא פחיתות לתואר בנים אמר האמתלא עמך ישראל שהוצאת ממצרים דאז קודם קבלת התורה היו בתכונת עם ותכונת עם שאין יכולין לקבל לא רוב פורעניות ולא רוב טובה:
ולא נהגו ביה יקרא כדמבעי ליה חלש דעתיה בעי רחמי דלימות העירו המפ' היתכן אשר חוני המעגל רודף אחר הכבוד וכאשר לא נהגו בו יקרא בעי רחמי דלימות יעו"ש ויתכן דמצינו במדרש דמרע"ה ביום שנתמנה יהושע במקומו נסתמו ממנו מעיני החכמה של תורה ונבואה והסבה לזה דהשפעת החכמה לגדול הדור הוא בשביל תועלת הדור וכאשר נתמנה יהושע למנהיג הדור וא"צ הדור למשה נעדרו ממנו השפעת החכמה וזהו עצמו היה בחוני המעגל דכאשר הדור כבדוהו וקבלו דבריו הי' נשפע עליו רוח החכמה דנהירין שמעתתיה וכאשר לא נהגו בו יקרא ולא קבלו דבריו נסתמו ממנו מעיני החכמה זהו שאמרו לא נהגו ביה יקרא כדמבעי ועי"ז חלש דעתיה נחלש בו דעת החכמה לפי שאין מקבלין דבריו לכן בעי רחמי דלימות לפי דחלש דעתיה:
ע"ב אנא קבעינא רחמי עלייהו דנימותו איהי בעיא רחמי דלהדרו בתשובה ואהדרו לכאורה יש להעיר מ"ט בעי עלייהו רחמי שימותו הא אמרו במס' ברכות מי כתיב יתמו חטאים יתמו חטאים כתיב ויתכן עפ"י שפרש"י ז"ל בריוני בורים ועמי הארץ א"כ הי' בהם שני חסרונות האחת שהם בורים ויש קלקול במעשיהם נגד התורה השני שהם עמי הארץ השונאים לת"ח ולכן אמרו חז"ל ע"ה מותר לנוחרו ביוה"כ לכן הוא שהכיר בהם שהם ע"ה הרוצים להרוג לת"ח כמאמר חז"ל אנשכנו כחמור התפלל עליהם דנימותו דמותר לנוחרם ביד אך הוא לא רצה או לא יכול לנוחרם והתפלל עליהם שימותו אך היא לא התבוננה החסרון במה שהם ע"ה רק הכירה החסרון במה שהם בורים וחוטאים במעשיהם. לכן קיימה מה שאמרו יתמו חטאים כתיב והתפללה דלהדרו בתשובה ויתמו חטאים ואהדרו ואחרי שחזרו בתשובה לא היו שונאים עוד לת"ח ולכן גדל זכות שלה משלי:
שאין מכירין בין אבא דיהיב מיטרא ובין אבא דלא יהיב מיטרא עי' פרש"י ז"ל ויתכן לפי דאבא חלקיה הוה יהיב מיטרא כדאמרינן למעלה זהו שהם אמרו לו אבא אבא הב לן מיטרא לפי ששמעו דאבא חלקיה יהיב מיטרא זהו שאמר שאין מכירין בין אבא דיהיב מיטרא היינו אבא חלקיה ובין אבא דלא יהיב מיטרא היינו אני:
עמי היתה ושלחתיה עי' במפ' ויתכן דאמרו לו נבעי דנחכים טפי שיתחכמו יותר מהצורך לזה השיב להם עמי היתה הכח להתחכם טפי ושלחתיה לפי שנ' אל תתחכם הרבה וגו' לכן אין ראוי להתפלל ע"ז:
ד' כ"ז רחמנא לישבעך וכו' יאסף שלא בזמנו העיר בח"א שהי' ראוי' לומר לישבע לברך יעו"ש ויתכן דר"י דקדק בדבריהם שאמרו רחמנא לישבעך כי היכי דשבעינן ברך וברית כרותה לשפתים והבין מזה דכמו שבנך השביע אותנו ממה שהוציא הפירות מהתאנה לפני זמנם כן ישביעך רחמנא להוציא ממך הפירות לפני זמנו זהו שאמר אתה הטרחת וכו' להוציא תאינה פירותיה שלא בזמנם יאסף שלא בזמנו:
שובי לעפרך וכן הוות לה מלת לה מיותר ויתכן דאין הכונה שאמר לה שובי לעפרך שתמות רק הכונה שובי לעפרך לשחרורית העפר שממנו נוצרת שיאבד יפיך וכן הוות לה שנאבד ממנה היופי ועי' בח"א:
אי טפי לה או בצרי לה לא אתיא דכמו שהיתה מדתו כאשר בצר בנו הפירות מהתאינה לא הוכשר בעיניו וכאשר טפי היופי לבתו לא הוכשר בעיניו כן היתה מדת חמורו אי טפי לה או בצרי לה לא אתיא:
אלעזר איש ברתותא וכו' כל דהוה נקיט הוה יהיב להו וזהו דאיתא במס' אבות אלעזר איש ברתותא אומר תן לו משלו וכו' לכן הוה יהיב כל מה דהוה ליה לפי דחשיב להו דהם שלו של הב"ה או של העני:
מאי עובדך וכו' טרחנא ומייתינא חמרא לקדושי ואבדלתא וכו' ואית לי פירי דכוורי וכו' התיחסות אלו למטר הוא לפי שנעשה מצוה בחמרא ובדגים ושניהם צריכין מים ע"ד שנ' ונתתי מטר ארצכם וגו' ותירושך הוא היין והדגים אין חיים רק במים:
ע"ב שלף מסאני אתי מטרא לפי שהוא לא הרגיש כלל ברעב שהי' שהרי משום זה אמרו אפקוהו לשוקא שירגיש הרעב וכשראה דאיכא כפנא שליף מסאני להשתתף בצרת הציבור וכאשר נצטער לילך יחף אתי מטרא כדי שילבש המנעול כדאיתא למעלה באבא חלקיה כי מטי מיא סיים מסאני:
אמרי ליה והא ר"י בעא רחמי ואתי מיטרא וכו' שאין דורן דומה יפה העירו המפ' מ"ט דרב פפא ואביי בברכות שאמרו הטעם דמסרי נפשייהו אקה"ש וכאן אמר הטעם שאין דורן דומה יפה יעו"ש ויתכן דלפי שהדור תלוי בו הקלקול ששאלוהו והא ר"י בעא רחמי ואתי מטרא לכן השיב להם שהקלקול הוא מצידם שאין הדור דומה יפה:
שנו דוכתך עי' במס' ויתכן דזהו שאמרו בבעל תשובה שינוי המקום כדי דאף אם נגזר עליו איזה עונש ישנה דוכתיה ולא ישלטו בו:
חלש ליביה שרף פינכא דייסא ובעי רחמי ולא אתי מיטרא א"ל ר"נ אי שריף מר פינכא אחריתי דייסא הוי אתי מיטרא מפרשים כל המס' דר"נ אמר כן לחוכא יעו"ש ויתכן לומר דר"פ חלש ליביה ושריף פינכא דייסא עפ"י הדין אך לפי שר"פ כריסו רחבה לא נתישבה דעתו יפה מזה ובעי רחמי בלי התעורר כח יפה לפי דחלש ליביה ולכן לא אתי מטרא וא"ל ר"נ אי שריף מר פינכא אחריתי הוה מתישבה דעתך יפה לבעי רחמי כראוי והוה אתי מטרא איכסף לפי שא"ל דלא בעי רחמי יפה וחלש דעתיה ואעפ"כ בעי רחמי בחלישות דעתא ואתי מטרא. ודרך רמז פינכא דדייסא עולה כמו מיטרא:
כל העולם כלו ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין מע"ש לע"ש. מליצת די לו בארנו בדרושים דכאשר הב"ה משפיע הצלחת העולם שע"י איזה צדיק באה השפעת כל העולם לידו ומידו יושפעו כל העולם ונמצאים בעולם הרבה אשר מקלקול מעשיהם אין ראוים לקבל ההשפעה נשאר חלקם ביד הצדיק ומתעשר ממנו כפי שבארנו בפ' לך בארוכה יעו"ש. א"כ כאשר כל העולם ניזון בשביל חנינא הי' מהראוי שיהי' עתיר נכסין מהנשאר ת"י אך מדת ר"ח הי' שלא רצה בזה ואמר שדי לו בקב חרובין וכו' לכן נעשה רצונו בזה ומה שאמר מע"ש לע"ש ולא אמר סתם לשבוע יתכן עפ"י דאיתא במס' כתובות המשרה אשתו ע"י שליש לא יפחות לה משני קבין חיטין בכל שבוע ואמרינן שמה דשני קבין הוא מכוון למספר הסעודות לימי השבוע. א"כ נהי דר"א הי' מסתפק בחרובין הי' צריך למזונו בכל שבוע שני קבין ומ"ט די לו בקב אחד אך לפי שמצינו במן שנא' ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה וגו' והכונה שלקטו עומר לגלגלת כמו בכל יום אך הברכה שורה ביום הששי ונעשה משנה כפול לכן הי' מכין ר"ח בעש"ק הוא יום הששי קב אחד של חרובין ומברכת היום הי' בו שביעה למשנה כשני קבין ודי לו מע"ש לע"ש.
ד' כ"ה אפתורא דתלת כרעי עי' בח"א דתלת כרעי היינו תורה עבודה וג"ח יעו"ש והנה אמרו חז"ל דלא מצינו תורה וגדולה במקום אחד נמצא כשנתנו לו לר"ח כרעא דדהבא שהוא גדולה. לעומת זה נתמעטה מדת התורה ועי"ז חסר חד כרעא דתורה.:
דאיחלף לי מנא דמשחא במנא דחלא וכו' מי שאמר לשמן וידלוק יאמר לחומץ וידלוק. מה דשינה הלשון מן משחא וחלא שאמרה בתו לומר שמן וחומץ יתכן לפי דהבוו"ת עושה כל הענינים במאמר פיו שהוא לה"ק לכן שינה לומר מי שאמר לשמן וידלוק יאמר לחומץ וידלוק שהוא אומר בלה"ק ויתכן עוד דמלת משחא יש לו בתרגום הוראות שונות שמן. מדה כמו אין המשוחות ממצין המדות חבל כמו בחוט ובמשיחה וכן חלא יש לו הוראות שונות לשון חול כמו אדחלא אכרעך ושם העוף ושמו חול ולשון ככר שתי חלות ועוד הוראות כאלה משא"כ שמן וחומץ בלה"ק אין להם רק הוראה אחת ואיתא בזוה"ק דהמתפלל צריך לפרט ולבאר הענין לבל יפול בו שום ספק לכן אמר שמן וחומץ שאין בהם שום ספק:
אי קא מפסדן ניכלינהו דובי וכו' התיחסות דובי לעיזי ' יתכן כפי שבארנו בפ' ויקרא דתכונת עיזי לרדוף אחרי מותרי התאוה יעו"ש ודובי אמרו חז"ל דהן מסורבלי בשר היינו נמי מותרי התאוה לכן המה מתיחסות זה לזה:
יהיבנא לך י"ג נהרי וכו' כולי האי ותו לא ולחברך מאי ליתיב וכו' מגברא דלית ליה קבעינא וכו' אגרי בך גירי עי' במפ' והכונה דהעובד לשמה שכרו בעה"ב בלי קץ ותכלית והעובד שלא לשמה שכרו קצוב ומוגבל בעוה"ב לכן כשאמרו לו שיתנו בשכרו י"ג נהרי וכו' שהוא ענין גבולי והוא ידע בעצמו שכל מעשיו לש"ש שאל כולי האי ותו לא דראוי להיות השכר בלי גבול וקצבה לזה השיב לו א"כ לחברך מאי ניתיב שלא אוכל לתת לחברך מאומה דכאשר אתן איזה שכר לחברך תאמר שהוא משלך לפי דשכרך בלי גבול לזה השיבו דאין כונתי לתת לי השכר הראוי לחבירי רק כונתי מגברא דלית ליה בעינא אני מבקש לתת לי החלק של אותו איש שלא זכה ליטול חלקו כמאמר חז"ל נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע (עי' בח"א). לזה א"ל אגירי בך גירי אמלא רצונך אגירי בך גירי אעשה אותך מגורה לאגור בתוכך כל השכר מגברא דלית ליה אגורי לשון מגורה ואסיפה כמו מי שהיו פירותיו במגורה מגורה מלאה פירות ובמקרא העוד הזרע במגורה:
א"ל הא אנא והא בר לואי פרש"י ז"ל הוא עדיף מינאי להעמיס פרש"י ז"ל במאמר הא אנא והא בר לואי יתכן דהכי א"ל הא אנא אני מוזכר בשמי ואין מזכירין רק זכות עצמי והא בר לואי והוא נקרא על שם אבותיו לכן מזכירין לו זכות אבותיו ג"כ לכן הוא עדיף מינאי:
איפשר דתברי ציבורא לבניהו וכו' רצונכם שיבוא מטר בשבילנו וכו' כסי פניך וכו' עי' במש' ויתכן עפ"י דאיתא בפ"ק מטר בשביל יחיד פרנסה בשביל רבים ופרש"י ז"ל דהמטר בא בשביל יחיד אבל אין בו ברכת השובע ובשביל רבים באה פרנסה שהתבואה מתברכת בשובע יעו"ש זהו שבתחלה השתדל שיבוא המטר בשביל רבים ואז תהי' הברכה בתבואה לכן אמר ניכוין דעתין אפשר דתברי צבורא לבייהו ובעו רחמי ויבוא המטר וברכה יחד בשבילם וכאשר בעי רחמי ולא אתי מיטרא לפי שלא חברו לבייהו ולא הי' להם זכות יפה א"ל רצונכם שיבוא מטר בשבילנו אם רצונכם להסכים שיבוא מטר בשבילנו בשביל היחיד שיהי' מטר בלי ברכה א"ל הן שמרוצים לזה ואז אמר כסי פניך וכמה עזין רקיע לפי דמטר לבדו בא בשביל יחיד וא"צ לזה דתברי צבורא לבייהו:
ניתו וניתבי מיא בעמון ומואב א"ל כשהחזיר הב"ה התורה וכו' לא קבלוה וכו' עי' במפ' והכונה ע"ד שנ' והי' אם שמוע תשמעו אל מצותי וגו' ונתתי מטר ארצכם וגו' הרי שהמטר בא בזכות התורה והעננים רצו ליתן המטר לעמון ומואב שיש להם זכות בשביל פרידות טובות שיש להם שיצא מהם דוד ונעמה העמונית וא"ל אחרי שלא רצו לקבל התורה אין ראוי למטר לבוא להם:
ויתכן עוד עפ"י מאמר חז"ל דהמטר יורד לא"י ושארי הארצות לוקחין מתמציתה של א"י לכן כאשר ישראל חוטאין נמנע המטר גם משארי המדינות בחטאם. והנה כאן חטאו ישראל והי' נמנע המטר גם מן העמים אך בעמון ומואב כתיב לא יבואו בקהל ה' לכן אין להם שום התיחסות עם ישראל לכך אמרו ענני ניזול ונישדי מיטרא בעמון ומואב שהם אין להם התיחסות עם ישראל:
אם נאמר תמר למה נאמר ארז וכו' התמר נשמר ומתקיים מצד הצורה שעושה פירות והארז נשמר ומתקיים מצד חוזק חומרו ואין הב"ה ותרן לתת לשום נמצא יותר מצורכו זהו דשואל אם נ' תמר דשמירת הצדיק וקיומו הוא מצד הצורה א"כ למה נ' ארז למה לו השמירה והקיום כארז מצד חוזק טבעו וכן להיפך אם נ' ארז וכו' אלא שאין הכונה לענין הקיום והשמירה אלא הכונה לתכונתם שעושה פירות כתמר וגזעו מחליף כארז:
ע"ב ירד ר"ע ואמר א"מ אבינו אתה וכו' אין לנו מלן אלא אתה חטאנו לפניך רחם עלינו עשה עמנו למען שמך חשיב הנך חמשה א"מ לפי דמדת הרחמים הוא כאב על בנים ומלך על עמו ובענין החטא כשמעריכים אותו לפ"ע הבוי"ת קשה למחול וכשמעריכין אותו לפ"ע האדם בנקל למחול ובענין השפעת הטוב נאות יותר כשבאה השפע לפ"ע הבוי"ת זהו שמבקש אבינו אתה אין לנו מלך אלא אתה וראוי לרחם עלינו ואף אם חטאנו לפניך רחם עלינו לפי ערכנו למחול החטא ובענין ההשפעה עשה למען שמך להשפיע לפי ערכך שפע רב:
לא שזה גדול מזה אלא שזה מעביר על מדותיו ט' במפ' דר"ע הי' בן גרים דסורו רע ומעביר על מדותן להופכם לטובה כמשפט כת הכובשים ובזה יפה חלקו מר"א יעו"ש והתיחסות מעביר על מדותיו למטר הוא דאת"דלע באת"דלת תליא לכן כאשר באתדל"ת הי' ר"ע מעביר על מדותיו נתעוררה מדה זו גם באת"דלע שהב"ה העביר על מדותיו לתת מטר אף כשאין הציבור ראויים לזה:
איזהו הלל הגדול הודו לה' כי טוב וכו' הודו לאדוני האדונים וגו' נקט הני תרתי עפ"י שבארנו בפ' בחקותי שיש שני מיני גשמים א' גשמים עליונים אשר המפתח ביד הב"ה ב' גשמים תחתונים אשר נמסר המפתח להמזלות זהו כשירדו הגשמים יזכירו שתי אלה הודו לה' כי טוב שנתן מים עליונים המתיחס לה' הודו לאדוני האדונים על הגשמים שנתנו ע"י המזלות אדוני הארץ:
ד' כ"ו אין אומרים הלל הגדול אלא בנפש שביעה וכרס מלאה כפל המאמר הכונה לפי שיש בגשמים שתי טובות האחת במה שנותן מזונות לכרס השנית שהוא לאות על מחילת העונות לנפש החוטאת זהו בנפש שביעה בלי חסרון ע"י עונותי ובכרס מלאה ממזון הגוף ולכן כשרוצה לשתות כוס חמישי בפסח יאמר הלל הגדול לפי דאז הוא כרס מלאה מארבע כוסות שהיא מצוה:
כ"ז ע"ב אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ ע"ד שנ' הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד דהעולם צריך לשתי כחות האחת כח הבריאה והשנית כח הקיום דאלמלא רצון הקיום מהבוי"ת כמעט רגע אין העולם מתקיים זהו הוא אמר ויהי היינו כח הבריאה והו' צוה ויעמוד היינו כח הקיום והנה כח הויית הבריאה הי' באתדל"ע מרצון הבוי"ת. אך כח הקיום הוא באתדל"ת שמוטל עלינו לעורר רצון הבוי"ת לקיום העולם וההתעוררות היא כאשר אנו מקיימין מצותיו א"כ אנחנו ממלאים רצונו אשר ציונו מתעורר רצונו לקיום העולם אבל כאשר אנחנו חוטאים דאז אנו מבטלים רצון הבוי"ת מבטל כביכול רצונו מקיום העולם ובזה הי' ביטול קיום העולם בדור הפלגה ובדור המבול לפי שהם בטלו רצון הבוי"ת במעשיהם הרעים זהו אלמלא מעמדות שמעוררים כח העמידה של העולם לא נתקיימו שמים וארץ לא הי' להם קיום לעמוד:
שמא ישראל חוטאים לפניך ואתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה א"ל לאו ובמה אדע כי אירשנה וכו' קיום העולם צריך רצון הבוי"ת ובהעדר רצונו כביכול הוא אינו מתקיים ובטל אך בדור המבול ודור הפלגה שהרבו לפשוע אז מלבד העדר הקיום הוסיף עוד הבוי"ת להענישם שדן לדור המבול ברותחין והפיץ לדור הפלגה ובלבל לשונם מלבד בטול קיום המגדל זהו שאמר א"א שמא ישראל חוטאין לפניך ואתה עושה להם כדור המבול והפלגה להענישם וא"ל לאו הוסיף ואמר במה אדע כי אירשנה אף שלא תעשה להם עונש בפועל עכ"ז צריכין לקיום העולם לקשת העולם איזה זכות לעורר הרצון הודיעני במה אירשנה א"ל קחה לי עגלה משולשת וגו' הזכיר לו משולשת לרמז על קיום הענין ע"ד שנ' והחוט המשולש לא במהרה ינתק:
בזמן שקורין בהם לפני וכו' מלת לפני מרמז דצריכה הקריאה להיות כראוי בכל כונותיה כראוי לפני במחשבה טהורה לא בקריאה בעלמא:
ד' כ"ט כשחרש טורנסרופס ההיכל נגזרה גזירה על ר"ג ליהרג וכו' לפי שהי' ר"ג ממשפחת בית דוד רצה לחרוש שלא יהיה שריד מבית דוד לכן קראו בעל החוטם מתבקש לפי שהחוטם יש בו רוח החיים כמ"ש בח"א ודוד מלך ישראל חי וקיים והוא בחינת החוטם:
וגמירי דכי גזרו גזירה ומית חד מינייהו בטל גזירתא ובזה יתכן לבאר במגלת אסתר ויאמר המלך וגו' הנה את בית המן נתתי לאסתר ואותו תלו על העץ על אשר שלח ידו ביהודים ועתה כתבו על היהודים כטוב בעיניכם לפי שאסתר ביקשה ממנו להשיב הספרים מחשבת המן לבטל הגזירה לזה השיב לה אחרי אשר תלו את המן גוזר הגזירה לשלח יד ביהודים וכאשר מית חד מינייהו בטל הגזירה א"כ במיתת המן בטלה הגזירה לכן ועתה כאשר מת ובטלה הגזירה כתבו על היהודים כטוב בעיניכם
ד' ל' ר' יהודא אומר אף אינו קורא במקום שאינו רגיל לקרות וכו' לכאורה נראה דטעמיה דר"י דאף דאית ליה צערא לקרות במקום שאינו רגיל כמו שפרש"י ז"ל אפ"ה אסור דאף שמיצר הוא עכשיו שמח הוא לאחר זמן ויש להעיר ט"ז דר"י ס"ל במס' ע"ז נפרעין מהן מפני שמיצר הוא לו א"ל אעפ"י שמיצר הוא עכשיו שמח הוא לאחר זמן. הרי דלית ליה לר"י הך סברא דשמח הוא לאחר זמן ויתכן דס"ל לר"י דגם באינו רגיל לקרות בו הוא שמח כשקורא:
ע"ב כל העושה מלאכה בט"ב אינו רואה סימן ברכה לעולם כל המלאכות שבעולם המה נכללות במספר ל"ט שהן מלאכות שבמשכן ואיתא בספרי אמת דע"י המלאכות שבמשכן נתברכו אותן המלאכות כשהן נעשות בעולם לכן בט"ב שנשבת ונחרב הבית ומלאכותיו ואין מקום מוצא לברכה למלאכת האדם ראוי לאדם למנוע אותו יום ממלאכתו לרמז שנחרב יסוד הברכה מהמלאכות לכן כשעושה מלאכה בט"ב ואין מתבונן על חורבן הברכה של הבית אין רואה בו סימן ברכה לעולם:
וחכ"א כל העושה מלאכה בט"ב ואינן מתאבל על ירושלים וכו' דמלבד שיש לו להתאבל על החורבן שפסקה הברכה ממלאכתו יש לו להתאבל על ירושלים עצמה שנחרבה ואבל אסור במלאכה לכן אינו רואה בשמחתה לפי שלא התנהג באבילות על חורבנה מוכרח להתנהג באבילות ביום שמחתה דאינו זוכה ורואה בשמחתה לפי שהאבל אסור במיני שמחה:
מכאן אמרו כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחת' וכל מי שאינו מתאבל אינו רואה וכו' לפי שנא' במקרא שני דברים שמחו את ירושלים וגילו בה אוהביה שאוהביה המה יהיו בה ויגילו לראות בשמחתה ומי שאינו מתאבל שאינו מאוהביה לא יהי' בה לראות בשמחתה שישו אתה משוש כל המתאבלים והמתאבלים גם המה ישמחו ביחד אתה שגם הם זוכים לראות באותה שמחה שיהי' לירושלים שתהי' גם להם אותה שמחה עצמה:
כל האוכל ושותה בט"ב עונותיו חקוקים על עצמותיו מחוקי הטבע דכשאדם יש לו היזיק שאינו חוזר שהוא היזיק החלטי הוא מאמץ לבבו שיסיח דעתו ולא יצטער ע"ז אך כשהוא ענין שיוכל להיות סבה להחזיר הזיקו אז אינו מסיח דעתו רק מצטער מתי יבוא לו הישועה להחזיר הזיקו לכן ענין הצום ואבילות של ט"ב שאנו מצטערין בכל שנה הוא לאות שעתיד בהמ"ק להבנות ולא אבדה תקותינו והנה תכונת בית הנחרב, אם היסוד בקיומו תקוה גדולה שיתכונן על נקלה אך אם נתרועע גם היסוד אז כמעט אבדה התקוה שיבנה והנה האוכל ושותה בט"ב שאינו מצטער על חורבן הבית הוא לאות שנתיאש מבנינו באמרו שנתרועע הבהמ"ק עם היסוד ולא יבנה עוד ומה לו להתאונן באבילות ישנה שאין חוזרת עוד. לכן עונשו כמדתו כמו שהוא דן על יסודי בהמ"ק שנהרסו ככה עונותיו חקוקין על עצמותיו דהעצמות הם יסודי הגוף וע"י עונותיו יתרועעו יסודי גופו שהן עצמותיו:
ד' ל"א תקבריה אימיה עי' במס' ויתכן עפ"י דאיתא בזוהר הקדוש דשולטנותא דליליא היא דנוקבא לכך כשלא למד בלילה פגם בשלטנותא דליליא הוא נוקבא לכן עונשו כמדתו תקבריה אימיה:
עתיד הב"ה לעשות מחול לצדיקים וכו' ענין המחול בארנו בדו"ש שהוא מחול הנהוג שעושין ריקוד בעגול אחוזי יד זה עם זה וכל ענין שהוא בעגול אין בו סוף ותכלית לכן לע"ל שתהי' שמחת עולם בלי קץ מכונה הדבר שיעשה הב"ה מחול שאין בתכונתו קץ וסוף כן תהי' שמחה נצחית בלי סוף וקץ:
ירושלמי פ"ב
אם קרעתם לבבכם בתשובה אין אתם קורעין בגדיכם לא על בניכם וכו' אלא אל ה' האדם יש לו שני לבבות יצ"ט ויצה"ר ובזה מובדלים סוגי ב"א כת המעולים משעבדים לב היצה"ר תחת משרה של היצ"ט להיות שניהם כאחד טובים וכת הפחותים משעבדים לב היצ"ט תחת עול היצה"ר להיות שניהם רעים וכת הבינונים מושלים בהם שני הלבבות יחד פעם נוטה לטוב ופעם לרע והנה הרשע אשר התאחדו שני הלבבות להרע אם חפץ לשוב ויחפוץ להתגבר בפעם אחד על יצרו להפוך שני הלבבות כאחד לטובה כתכונת הצדיקים כבד הדבר ולא יעלה בידו. רק מההכרח אשר בתחלה ישתדל להיות מכת הבינונים להפריד שתי הלבבות זו מזו להיות לו לב טוב בפ"ע ולב רע בפ"ע ואח"ז ישתדל לשעבד לב הרע תחת לב הטוב זהו אם קרעתם לבבכם בתחלה לקרוע ולהפרידם זה מזה אח"ז ושובו אל ה' לשעבד גם לב הרע לטוב:
שם פ"ג היערוך שועך רי"א אם סדרת תפלה לא יהיו ערוך לך צרי עין מלמעלה וכו' רשב"ל אמר אם סדרת תפלתך לא תהא מיצר אלא הרחב פיך ואמלאהו ר"י דרש דסדור התפלה מועיל להנצל מצרה ורשב"ל דריש דמועיל להשגת הטוב וכעין זה עצמו איתא בירושלמי ברכות פ"ה ר' חזקי' בשם ר"י אמר לעולם אל יהא, זז הפסוק זה מתוך פיך ה' צבאות עמנו משגב לנו אלהי יעקב סלה ר' יוחי בשם ר"י אמר וחבריה ה' צבאות אשרי אדם בוטח בך דחזקיה ס"ל דסדור התפלה מועיל להנצל מהצרה זהו ה' צבאות עמנו משגב לנו אלהי יעקב לבל תאונה לנו שום צרה ור' יוחי ס"ל דסדור התפלה מועיל להשגת הטוב זהו ה' צבאות אשרי אדם בוטח בך שתתן לו כל טוב ע"ד שנ' הרחב פיך ואמלאהו:
שם כל שאין לו קרקע אינו אדם יתכן לפי דשם אדם הוא במה שנוצר מן האדמה לכן מהראוי להיות תכונת הקרקע שהוא אדמה חשוב בעיניו וכשאין לו קרקע דתכונת אדמה בזויה בעיניו הוא לאות דאין בו תכונת אדם הנוצר מאדמה:
שכל ל"ח שנה שהיו ישראל כמנודין לא הי' הדבור מתיחד עם משה ופרש"י ז"ל בדברים דמשילוח מרגלים עד כאן לא נאמר וידבר אלא ויאמר והק' ביפ"מ הא אמרו דבור קשה ואמירה רכה א"כ אמירה יפה מדבור יעו"ש. ועפ"י מ"ש בברורי המדות דהוראת דבור הוא על גופי הנדברים שזה דיבר עם זה והוראת אמירה הוא על ענינים הנאמרים אף שאינו מגוף המדבר יעו"ש זהו דאותן ל"ח שנה שהיו נזופין לא הי' הדבור מתיחד עם משה פנים בפנים כהוראות דבור רק בתכונת אמירה לאמר לו הענין: