אור ברסלב
לשמוע בלמודים מסכת ראש השנה

לשמוע בלמודים· רבי יצחק אליהו לנדא

מסכת ראש השנה

ירושלמי בכורים

בעזר החונן לאדם דעת ותבונה אחל לבאר אשר חנני במסכת ראש השנה:

ד' ב' ע"א תוס' ד"ה לשטרות וכו' עי' במהרש"א ז"ל דכתב דיש לומר כמו שכ' התוס' וכו' ונעלם ממני הכונה שהרי התוס' בעצמם כתבו דזה לא יתכן לומר דאין הדיינים יודעים באיזה אופן כתבו השטרות עד היום:

שט"ח המוקדמים פסולים עי' באבני השוהם שהק' על הרמב"ם ז"ל דמפרש כגון שלוה ממנו ופרעו ואחר זה חזר ולוה הימנו על אותו שט"ח א"כ איך מפ' והמאוחרים כשרים דאף אם הוא מאוחר שהזמן הכתוב בו מאוחר אפי' להלואה שניה מ"מ הוא נמחל שעבודו יעו"ש ויתכן לפרש בזה האופן שיהי' מאוחר בהיפך ממש מן מוקדם דמוקדם היינו שהשט"ח נכתב על הלואה ראשונה שכבר נפרע ונשאר השט"ח תחת ידו אחר הפרעון עבור הלואה שניה ומאוחר הוא בהיפך שלוה הימנו הלואה ראשונה בלי שט"ח ואח"ז לוה הימנו סך כזה על שט"ח ופרעו הלואה שניה והניח לו השט"ח לשעבוד על הלואה ראשונה המוקדמת לו דהוה מאוחר ולא נמחל שעבודו דבשעת פרעון השניה היה מגיע לו הלואה הראשונה:

ע"ב הא קמ"ל דניסן ר"ה למלכים עי' בט"א שהוכיח שגם אם נתמנה פחות משלשים יום קודם ניסן עלתה לו שנה בניסן משום דא"א בענין אחר והקשה אדרבא ליבטיל הא דר"ה למלכים בא' בניסן ונימא דבפחות משלשים יום מונין השנה מיום ליום יעו"ש ויתכן דלכך בטל הא מפני הא משום דאי נימא דבפחות משלשים מונין מיום ליום יכול לבוא לידי תקלה כגון שנכתב בשטר בחמשה באדר שנה ראשונה למלך והעדים ראו ההלואה בעשרה באדר ולא נדע אם הוקם המלך קודם חמשה באדר והוה השטר מוקדם או הוקם אחר חמשה באדר א"כ חמשה באדר המוזכר בשטר הוא אדר של שנה שאחריה שהיא ראשונה למלכים והעדים ראו ההלואה בעשרה באדר של שנה הקודמת והוה השטר מאוחר לכן תיקנו דניסן הוה שנה שניה וליכא למטעי:

דף ג' מלכי ישראל מניסן מונין וכו' כורש מלך כשר הי' וכו' הענין בזה דהנהגה הטבעית סדורה ובאה בין שהדור הגון ובין שאינו הגון אך הנהגה הניסית אינה מתעוררת בעולם רק בהכשר מעשה הדור. ובחודש ניסן נתגלה במצרים הנהגה הניסית בצאת ישראל לחירות לכן מלכי ישראל וכן מלכי האומות הכשרים אשר עפ"י כשרון מעשיהם המה מונהגים בהנהגה הניסית מנין שנותיהם מניסן המתיחס להנהגה הניסית:

דף ד' ור"מ מאי טעמא וכו' הק' בטו"א אמאי לא חשיב לר"מ דעובר בב"ת בע"פ בעת הקרבת הפסח ותירץ משום דהפסח נקרב אחר התמיד ואז אין ראוי להקריב שום קרבן ואע"ג דאיכא ב"ת באמר לא אפריש דיכול להפריש גם אחר התמיד מ"מ י"ל כיון שאינו זמן הקרבה אינו עובר גם על ההפרשה יעו"ש ומ"מ קשה הא בחג השבועות עובר לר"מ בב"ת אף על נו"נ שאין ראוים להקריב ביו"ט דעובר על מה שלא הקריב קודם ה"נ יתכן לומר דעובר בהקרבת הפסח בב"ת על מה שלא הקריב מקודם ואפשר ע"פ דאמרינן לקמן דחג שבועות יש לו תשלומין כחג המצות וחג הסוכות לכן עובר על ב"ת גם על נו"נ בימים שאחר החג שהם ימי התשלומין משא"כ הכא ומ"מ קשה דמצינו ב"ת דפסח כגון שנטמא אחר הקרבת הפסח דמשום ב"ת דרגל אינו עובר הואיל ואינו בראיה ושמחה ומשום ב"ת דפסח עובר וחייב להביא קרבנותיו בחג המצות ע"י שליח:

בשכר שחביבה תורה לישראל כשגל זו שחביבה לעכומ"ז זכו לכתם אופיר התיחסות השכר הלזו יתכן דתכונת החביבות של השגל לעכו"ם ולא לישראל הוא לפי דיש בו מדת העזות כדאיתא במס' ביצה ג' עזין הם. והעזות מנגדת לתורה כדאמרינן התם לכן כאשר התורה חביבה לישראל היא מנגדת להם לחביבות השגל ואמרו עוד לית עניא מכלבא וכאשר ישראל מנגדים לשגל בתכונת החביבות של התורה ניתן להם בשכרם תכונה ההפכית שהיא העושר של כתם אופיר שהוא מנגד לעוני של כלבא

דף ה' ופסח בר מיקרב ברגלים הוא הק' בע"א דאי נימא כונת רש"י ז"ל שעובר מיד בע"פ בב"ת א"כ אמאי אמר בזבחים דעשה דטומאת קרובים דחי עשה דפסח הא איכא גם ל"ת דב"ת יעו"ש ויתכן דבעת עשיית הפסח קודם שנטמא ליכא עדיין הל"ת דב"ת רק העשה שיעשה הפסח ואז אתי עשה דטו"ק ודחי עשה דפסח ומיד כשנטמא ממילא אין עובר בב"ת והואיל וליכא בראיה מחמת טומאה ומיהו לפמ"ש בסמוך דבכה"ג עובר בב"ת מחמת הקרבת הפסח עצמו אכתי איתא עשה ול"ת:

ע"ב פרש"י יפסול הואיל ועבר ג"ר עי' בקונטרס אחרון לטו"א דמפ' כונת רש"י דהוה בזה שינה עליו הכ' לעכב חד קרא דשנה בשנה וחד קרא דוהבאת שמה יעו"ש ולכאורה לא יתכן לומר כן דשינה הכ' לעכב לא שייך אלא היכא דהשני כתובים מופנים וא"א לאוקמי לדרשא אחרינא משא"כ הכא דקרא דוהבאתם שמה מורה דעובר ברגל אחד בעשה וקרא דשנה בשנה מבעי ליה היכא דאינו בראיה ושמחה לרגלים דאינו עובר בעשה מחמת רגל דליכא בביאה ואז עובר מחמת שנה בשנה ושמא דה"א כן הסיד ולא באמת:

דף ו' כיון שעבר עליו רגל אחד עובר בעשה עי' באבני שוהם בשם רש"י דביצה דלת"ק דר"ש דסבר לא בעינן כסדרן כל מי שיש לו עליו תודה יביאנה בחוה"ס אפי' הוא רגל ראשון אחר נדרו דאם לא יביאנו עכשיו יצטרך לבוא בשבילו לירושלים שהרי אי אפשר לו להביא בפסח ולא בעצרת ולפמ"ש הוא עצמו בסוף הדיבור דהא דחג שבועות עולה לחשבון ג"ר ונו"נ משום דאפשר להביאו בז' ימי תשלומין א"כ גם התודה יכול להביאו בעצרת בימי התשלומין ומיהו זה עצמו נחשב שנצרך לבוא בשבילו לירושלים בזה שמוכרח להתמהמה אחר חג העצרת בשבילו אך לפמ"ש דילפינן ימי התשלומין של עצרת בגז"ש מחג המצות ובאותה ג"ש עצמה ילפינן דחג הסוכות טעון לינה כחג המצות א"כ גם שבועות ילפינן דטעון לינה והתוס' כתבו שמה דבסכות ובחג המצות טעון לינה כל שבעה ושמונה דחשיבי כיום אחד א"כ אי ילפינן גם שבועות מינייהו טעון לינה כל ימי תשלומין א"כ בלא"ה מוכרח להיות בירושלים ויקריב התודה אם לא דנאמר דרש"י ס"ל דאין טעון לינה אלא לילה אחת:

דף ז' ואכלנו ולדה שלמים בחג וכו' והק' בטו"א הא נו"נ אין קרבים בעצרת ותירץ דנשחטה בעיו"ט ושלמים נאכלין לשני ימים והק' א"כ לפ"ז מאי דקאמר ואכלנוה בפסח נמי פירושו שנשחטה בעיו"ט וע"כ שנולד הולד בע"פ א"כ היכא קאמר בשלמא בפסח לא אכלנוה דמחוסר זמן הא כיון שנולד בע"פ ראוי להקריבו בשביעי יעו"ש והנה מלבד שאין מוכרע דאכלנוה בפסח מיירי דנשחטה בעיו"ט דיש לומר בשלמי שמחה ונשחטה ביו"ט אלא דאף אי מיירי שנולדה בע"פ לא יתכן לשוחטה בשביעי דהוה יו"ט ואין נו"נ קרבים ביו"ט ואין לומר דא"כ יש לומר דר"י ור"פ טובא קמ"ל דאין נו"נ קרבים ביו"ט דיש לומר דלא מסיימי דמצינו למימר דקרבים ביו"ט ואכלנו ולדה בח"ש מיירי שנשחטה ביו"ט:

דף ט' שבתותי מנין ת"ל תשבתו ימים טובים מנין ת"ל שבתכם דריש מלת שבתכם ליו"ט לפי דיו"ט תלוי בקביעות ר"ח של ב"ד של מטה. לכן נקרא שבתכם שהוא שבת שלכם על ידי קביעות החודש שלכם:

דף י"א בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל וכו' ובתשרי עתידין ליגאל וכו' הקשה בט"א מהא דאמרינן בעירובין הריני נזיר ביום שב"ד בא אסור לשתות יין בכל ימי החול וכו' דלפי דאמרי הכא שיבוא רק בניסן או בתשרי מ"ט אסור בימי החול של כל השנה ותירצו המפ' דהגאולה של בעתה איננה רק בניסן או בתשרי אבל גאולה של אחישנה ע"י תשובה יכול להיות בכל יום ובאופן אחר עפ"י מ"ש הגר"א ז"ל דגאולה שתהיה עפ"י זכות התורה יכולה להיות בכל יום אבל גאולה שתהיה עפ"י זכות של ג"ח איננה רק בניסן או בתשרי יעו"ש. ובזה יתכן לבאר מאמר ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב נאום ה' ואני זאת בריתי אותם אמר ה' מעתה וע"ע שמבאר ובא לציון גואל שיוכל לבוא בכל יום ע"י שתי אלה האחת ולשבי פשע ביעקב היינו ע"י תשובה השנית ואני זאת בריתי אותם היא התורה אשר לא ימושו מפיך וגו' אז יכול לבוא בכל יום מעתה ועד עולם:

בתשרי נולדו האבות ובתשרי מתו וכו' יש להעיר על מה דאיתא בקרנים דאברהם מת בחודש טבת יעו"ש דזהו לא כחד מדעת הש"ס שהיה או בניסן או בתשרי וגוף הענין דפליגי ר"א ור"י דר"א ס"ל בתשרי נברא העולם ובתשרי נולדו האבות ור"י ס"ל בניסן לכה"ע ובניסן נולדו התיחסות לידת האבות לבריאת העולם הוא כמו דראש השנה נקרא ראש השנה ולא תחלת השנה לפי שהוא יום של הבריאה שנעשה ראש ומנהיג לכל ימי עולם כמו שראש האדם הוא ראש ומנהיג לכל איברי האדם כמו כן האבות המה ראשים מנהיגים לכל האומה שהשרישו בהם מדותיהם הטובים. לכן נבראו שניהם בזמן אחד אם בתשרי לר"א או בניסן לר"י:

בניסן נגאלו ובתשרי עתידין להגאל רי"א בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל פלוגתא שלהם יתכן עפ"י חלוקי הדעות של ימות המשיח אם כדעת שמואל דאין בין עוה"ז לימות המשיח רק שעבוד מלכיות או כדעת האומרים שתהיה עפ"י הנס כנבואת הנביאים דר"א ס"ל כשמואל שיהיה רק חירות משעבוד שזהו ענין הנהגת הטבע והוא מתיחס לחודש תשרי לכן אמר בתשרי עתידין להגאל ור"י ס"ל שתהיה הגאולה בהנהגה הניסית והוא מתיחס לחודש ניסן כפי שבארנו למעלה מאמר כורש מלך כשר היה לכן אמר בניסן עתידין להגאל:

יושב וממלא שנותיהם מיום ליום מליצת מיום ליום ולא אמר מזמן לזמן בא לרמז כפי שבארנו בפ' חיי דשלימות האדם להיות כל יום ויום בשלימות הנרצה ומה ת"ל היום היום מלאו ימי ושנותי דרך רמז מילת היום הוא נוטריקון של מאמר היו"ם מלא"ו ימ"י ושנות"י:

בר"ה יצא יוסף מבית האסורים וכו' בר"ה בטלה עבודה מאבותינו וכו' לפי שתוקעין שופר בר"ה והוא אות לחירות העבדות בימי היובל כדאמרינן לעיל דף ח' מר"ה עד יוה"כ לא היו עבדים נפטרין לבתיהם ולא משתעבדים לאדוניהם וכו' הרי שימי ר"ה סגולתם לפרוק עול העבדות לכן גם במצרים בטלה העבדות מיוסף ומאבותינו במצרים:

דף ט"ו כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון מליצת באי עולם יתכן עפ"י שבארנו בפ' תולדות דהשלמים משכנם בעוה"ז מכנים בשם הליכה שהולכים לארץ לא להם כגרים ומשכנם בעה"ב מכנים בשם ביאה למקום שלהם היפך מזה נעדרי השלימות מכנים משכנם בעה"ז בשם ביאה למקום שלהם ועוה"ב מכנים הליכה ובארנו בפ' שמות דקיום נעדרי השלימות בעולם הוא בתכונת קיום הצאן דגם הם מתקיימין אף כשהם בהעדר השלימות זהו כל באי עולם נעדרי השלימות שהם באי עולם שמכנים העולם בשם ביאה המה עוברים לפניו לקיימן כבני מרון כתכונת הצאן:

עוברים לפניו העיר בח"א על שינוי הלשון דברישא אמרו נידון וכאן אמרו עוברין יעו"ש ובמפ'. ויתכן לפי דתכונת השכר והעונש אינו שוה בכל אדם רק משתנה כפי תכונת האיש וטבעו ומולידיו כפי שבארנו בדו"ש בתפלת ר"ה יעו"ש לכן אין נידון האדם בר"ה דק כאשר יעבור לפני הקב"ה כתכונתו וטבעו וכאלה לכן אמרו בזה עוברין לפניו:

מקמא דליפוש חרון אף עי' במס' ויתכן דחוקי הטבע כאשר בא לאדם איזה אוהב נאמן אשר אהבו מתישבת דעתו ואין ממהר לכעוס אף שרואה איזה דבר שהוא נגד רצונו והנה מלכי ישראל כדוד ושלמה וחזקיה ויאשיהו ודומיהם האהובים במעשיהם הטוב למקום כשהם נכנסין לדין תחילה מעוררים נחת הרוח למענה שאינו ממהר לכעוס זהו מקמיה דליפוש חרון אף שלא יעלה אף ה' על עמו כשיבואו לדין אחריו:

אמר הקב"ה אמרו לפני מלכיות שתמליכוני עליכם כדי שתבוא זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר בדו"ש בארנו דלכן לא אמרו ישראל על הים ה' מלך לפי דאין כבוד מלכות שמים לכנות מלכותו רק על עדת שלימי המעלה והרגישו אז בתכונתם דאין בהם שלימות הראויה למלכותו ית' זהו שאומר הקב"ה אמרו לפני מלכיות שהנני מכנה מלכותי עליכם אבל תשתדלו להיות בכם שלימות הנרצה שתמליכוני עליכם להיות ראויה לכנות מלכותי עליכם והנה אתערותא של הנהגה עליונה מתעוררת על פי הנהגה דלתתא זהו אמרו לפני זכרונות לזכור אתכם לטובה אך הזכרונות שלי הוא רק בערך כדי שתבוא זכרוניכם לפני לטובה כפי אותו ערך שבא לפני זכרון טוב הנהגתכם באותו ערך ממש יהיה זכרוני עליכם ובמה תוכלו להכשיר מעשיכם שתמליכוני עליכם ובמה תוכלו להיטיב זכרון מעשיכם בשופר תרועה המתרועע ומשבר תאות לבכם של היצה"ר:

ע"ב כל שנה שרשה בתחלתה מתעשרת בסופה כשאדם מכיר שהשנה רשה עניה במעשיה ואז מתפלל בהכנעה כראוי מתקבלת תפלתו ומתעשרת בסופה שעושה מע"ט וטוב לו:

אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה. פרש"י ז"ל ואפי' עתיד להרשיע לאחר זמן יעו"ש והסבה לזה לפי דהבחירה חפשית באדם להיטיב מעשהו שלא יחטא ואם היו דנין אותו כחוטא היה הדין מבטל הבחירה ומיושב בזה מה שהעירו המפ' מבן סורר ומורה שנידון על שם סופו דהתם נידון עפ"י ב"ד להמיתו ולא יהיה בזה ביטול הבחירה עי' ברא"ם ז"ל:

ב' דברים מזכירין עונותיו קיר נטוי ועיון תפלה ומוסר דין על חבירו הנהגת האדם הוא שנשמר או על פי הטבע או למעלה מהטבע והשמירה הוא רק בכשרון מעשיו זהו כשהולך תחת קיר נטוי שצריך שמירה ממקרה הטבע ועיון תפלה שסומך על זכותו לשמירה למעלה מהטבע או שמוסר דין על חבירו שמעורר השמירה למעלה מהטבע מצד רשעת חבירו מזכירין עונותיו לראות אם יש בו כשרון המעשה הראויה לעורר השמירות:

המוסר דין על חבירו הוא נענש תחלה שמבקש שיענשו חבירו במה שהוא גרוע ממנו א"כ צריכין בתחלה לעיין במעשיו כדי שיבחנו על ידם רעת חבירו ומוכרחים להזכיר עונותיו קודם שמזכירין עונות חבירו ומענישים אותו על עונות עצמו וכולל עוד דאין אדם רואה חובה לעצמו לכן אף שעושה לפעמים איזה עון יש לו אמתלא שהיה נעלם ממנו אם הוא עון אך כשמוסר דין על חבירו על עונותיו א"כ מכיר מה הוא עון ומזכירין עונותיו אם לא נמצא בהם גם אותו עון וכשנמצא בו אותם העונות אין לו עוד אמתלא שלא ידע שהוא עון לכן הוא נענש תחלה לפני חבירו דחבירו יש לו אמתלא שלא ידע שהוא עון וכולל עוד דלפעמים אף אם ראוי האדם להענש על עונו עפ"י מדת הדין עכ"ז מתעורר מדת ארך אפים מצד מדת הרחמים לבל למהר להענישו וכאשר הוא מוסר דין על חבירו מבקש להעניש חבירו עפ"י מדת הדין ומסלק מדת הרחמים לבל יעורר אריכות אפים מתעורר מדה"ד עליו בלי אריכות אפים ונענש מיד משא"כ חבירו מתנהג עפ"י מדת הרחמים באריכות א אפים ואין נענש מהרה:

ך' דברים מקרעין גז"ד וכו' צדקה צעקה ושינוי מעשה וכו' וי"א אף שינוי מקום העיר בח"א מ"ט לא הזכיר הפייטן רק תשובה תפלה וצדקה שהם צדקה וצעקה ושינוי מעשה ולא הזכיר שינוי השם ושינוי מקום ויתכן עפ"י שבארנו בהקדמה לדו"ש דהתפלה אינה מועלת רק כשמתחרט האדם על מה שעשה ובזה נשתנה תכונתו שאיננו אותו האיש שנגזר עליו הגזירה בהיותו רשע ועתה נשתנה לאיש אחר ונקרא צדיק וזהו עצמו שנשתנה שם שרי לשרה לפי דשם שרי היתה נקראת עפ"י נחור שהיה עובד אלילים לכן היה מההכרח לשנות שמה עפ"י הב"ה ועפ"י אברהם שהיה צדיק נמצא דשינוי השם שישתנה לאחר מרשע לצדיק הוא בכלל תפלה דזולת זה אין מועיל התפלה ושינוי מקום הוא נכלל בתשובה כמאמר חז"ל מי שיצרו מתגבר עליו וכו' ילך למקום שאין מכירין אותו ובמקום שב"ת עומד וכו' ועי' קצת מזה באיי הים:

שלשה ספרים נפתחים לפי משפט הלשון ראוי לומר ג' ספרים פותחין והכונה כפי המבואר במעב"ו דכל מה שעושה האדם הוא נרשם בעולם העליון אך הרשימה לא ניתנה לקרות כמו כותב במיץ הלימאני שאינו ניכר אך בר"ה מחום הדין מתגלה קריאת הרשימה כמו שמתגלה כתב המיץ מחום האש יעו"ש נמצא שנפתחין רשימת המעשים מאליהם לכן אמרו נפתחין:

ובינונים תלוים ועומדים וכו' מליצת תלוים ועומדים הכונה דחיים של האדם הוא רק ברצון הבוי"ת ובלעדי זה אין יכול לחיות אפילו רגע אחת א"כ כאשר לא נכתבו בר"ה לחיים באיזה כח המה חיים וקיימין עד יוה"כ לכן אמרו דהבוי"ת עושה לזה איזו תחבולה אף שהמה תלוים שלא נכתבו לחיים עכ"ז המה עומדין ומתקיימין עד שיהא נחתם גז"ד שלהם ביוה"כ

ימחו מספר זה ספרן של רשעים וכו' העירו המפ' מ"ט לא רצה דוד שיהיו נכתבין בספרן של רשעים יעו"ש והכונה כפי שבארנו בדו"ש דהכרת השלימות יתכן או מצד עצמו או מצד גריעות זולתו לכן חשש דוד אם יהיו נכתבים בספרן של רשעים גמורים הגרועים מהם. יהיה להם זכות לקיימן מצד גריעות זולתם לכן אמר ימחו מספרן של רשעים שגם עפ"י הספר של רשעים לא ימצא להם זכות וימחו:

דף י"ו מטה כלפי חסד ועליהם אמר דוד אהבתי וגו' ועליהם נאמר כל הפרשה כולה דלותי ולי יהושיע כפל המאמר ועליהם נאמר עפ"י דאיתא לקמן היכי עביד רא"א כובש ר' יהושע אומר נושא ופרש"י ז"ל כובש מכריע כף של זכות נושא מגביה כף של עון זהו ועליהם אמר דוד אהבתי וגו' כי הטה אזנו לי היינו הכרעת כף מאזנים של זכות כפי שמבאר הגר"א ז"ל זהו כובש ואח"ז מבאר ענין השני של נושא עליהם אמר דוד דלותי לשון הגבהה כמו דלו עיני למרום היינו נושא:

גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן ונעשים אפר תחת רגלי הצדיקים חטאת הרשעים הוא או מצד חומר גופם או מצד חמדת רוחם או מצד השחתת נשמתן לכן גופם כלה בשביל תאות החומר ונשמתן נשרפת בשביל חמדת הרוח והנה חכונת האפר אין בו תועלת נרצה בעצמו רק שעל ידו ניצול האדם לבל להכשל להמעד קרסוליו בלכתו על מקום קרוש מקדח כשפפזרים האפר למעלה ככה מוכן הרשע ליום רעה כשרואין סופו מכירין סכלותו לבל לעשות כמוהו לכן מפזרין האפר תחת רגלי הצדיקים בא אימתי אני אהובה בזמן ששומע קול תחנוני ע"ד שנ' ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו זהו בזמן ששומע קול תחנוני אף כשאני מכזב לו' בזה אני מכיר שאני אהובה לו:

דלותי ולי יהושיע אעפ"י שדלה אני במצות לי נאה להושיע ע"ד דאיתא במ"ר כל מקום שנאמר לי הוא לעולמי עולמים זהו אעפ"י שדלה אני במצות עכ"ז לי אחרי שנאמר לי בני ישראל נאה וראוי להושיעני דלי הוא לעולם :

קרקפתא דלא מנח תפילין מבאר התו' דזהו כאשר המצוה בזויה עליו אבל כשירא משום גוף נקי איננו בכלל זה יעו"ש וזהו המליצה קרקפתא דלא מנח ולא אמר אדם דלא מנח לרמז דהגוף שלו נקי רק קרקפתא הוא הראש שלו אינו מניח להניח עליו תפילין לפי שהמצוה בזויה עליו:

כל פרנס שמטיל אימה יתירה על הציבור שלא לש"ש אינו רואה בן ת"ח וכו' התיחסות העונש לזה לפי שהכל חייבין בכבוד ומורא של ת"ח והוא חטא בענין המורא שלא לש"ש. לכן לא יזכה ליראת הכבוד בבנו על דרך מאמר חז"ל כל הרודף אחר השררה השררה בורחת הימנו:

היכא עביד רא"א כובש ריב"ח אמר נושא וכו' כבר בארנו דהערכת החטא כשמעריכים אותו בערך הבוי"ת גדול עונו מנשוא וכשמעריכין אותו בערך האדם קל העון וכן בעניני המצות כשמעריכים המצוה בערך עשיית האדם אז היא מצוה קלה וכשמעריכין אותה בערך הבוי"ת אין קץ לשכרה ולפי שכל משפט גבר ראוי להעריך המצוה והעבירה בערך ממוצע בין ערך הבורא כביכול וערך האדם אך הבוי"ת מטה כלפי חסד לטובת האדם ופליגי בזה באיזה אופן מטה החסד רא"א דהחסד הוא במה שמעריך המצות בערכו ית' ועי"ז המצוה גדולה עד מאד ומכריע כף הזכות על כף העון זהו כובש מכביד כף המצוה וריב"ח אומר דהחסד הוא מה שמיקל העון שמעריך העונות לפי ערך האדם והמה קלים ומתנשא הכף למעלה נגד כף הזכיות זהו נושא:

וזהו בירושלמי כשרואה שאין הזכיות מכריעות נותן מזכיות דיליה הכונה שמעריך הזכיות שהן זכיות דיליה לפי ערכו ית' ונעשים מצות גדולות וכבידות בזה כף הזכיות:

מעביר ראשון ראשון וכך היא המדה מבואר במדרשי חז"ל דשלש ראשונות מעביר והטעם לזה בארנו במס' יומא דיש באדם שלש כחות נפש רוח ונשמה ויש שחוטא בכח הנפש ויש בכח הרוח ויש בכח הנשמה וחסדי הבוי"ת דעון הראשון שאדם עושה אינו חושב. לכן בשלשה הראשונות דיש לתלות שכל חטא היה בכח אחד של השלשה כחות נמצא שלא חטא באותו כח רק פעם אחד והוה ראשון אך כשמוסיף לעשות עון רביעי ונעשה העון באחד מהכחות א"כ אותו עון אינו ראשון שכבר נעשה באותו כח עון ראשון לכן הוא עולה בחשבון זהו שמסיים וכך היא המדה שכן ראוי לפי מדתו להעביר ראשון ראשון ג' פעמים:

לשארית נחלתו למשים עצמו בשירים הערכת החטא משתנה לפי תכונת האדם כששני ב"א עושין עבירה אחת האחד הוא משלימי המעלה ומחזיק עצמו לאיש נכבד והשני הוא איש המוני השפל בעיני עצמו אזי נערך העון של הנכבד גדול יותר מאוד מעון של הנקלה לכן למי שמשים עצמו כשירים והוא בתכונת הנקלה בעיני עצמו מקילין בעונו לפי ערכו השפל ועומד למחול:

למו נושא עון למי שעובר על פשע הנהגה עליונה מתנהגת עם האדם כפי הנהגת האדם. לכן כאשר האדם עובר על פשע להפושע נגדו לעומת זה גם הנהגה העליונה עובר על פשעו אשר פשע הוא:

ע"ב בתחלה צדיק ולבסוף חסיד והנהגה הטבעית מכונה בשם צדק שהוא מסודר בלי שינוי והנהגה הניסית מכונה בשם חסד וכ"ז שבאפשרי להתנהג בהנהגה הטבעית אין מעורר הקב"ה הנהגה הניסית זהו בתחלה צדיק מתחיל לעורר הנהגת הצדק הוא הטבע ולבסוף כאשר אין הטבע מספקת להנהיג אז חסיד מעורר הנהגת החסד שהיא הנהגה הניסית:

בתחלה כי אתה תשלם לאיש כמעשהו ולבסוף ולך ה' חסד עי' במפ' ויתכן עפ"י מאמר חז"ל דהקב"ה מייסר הצדיק על מה שחטא בעונש של עוה"ז כדי להנחילו שכר מצותיו בעוה"ב ובארנו בדו"ס דלפי דחטאת הצדיק המה מוגבלים לכן מייסרו בעוה"ז שכל יסורי עוה"ז המה מוגבלים ותכליתים זהו בתחלה בעוה"ז תשלם לאיש כמעשהו להענישו ביסורים מוגבלים כפי תכונת מעשהו ולבסוף בעוה"ב לך ה' חסד ליתן לו שכר המצוה בלי גבול ותכלית:

בתחלה אמת ולבסוף חסד עי' במס' ולכולם אין מדויק מאמר בתחלה ולבסוף. ויתכן עפ"י דאיתא בפ' לפני שניות יושב ודן את כל העולם כולו כיון שרואה העולם מתחייב בדין עומד מעל כסא הדין ויושב על כסא רחמים יעו"ש הרי בעת המשפט מתחיל בתחלה במדת האמת שהוא מדת הדין ואח"ז יושב על כסא רחמים שהוא מדת החסד זהו בתחלה אמת ולבסוף חסד ועי' בעין יעקב על שינוי הסדר שהיה ראוי לומר ורב אמת וחסד והכונה עפ"י שבארנו בשמלה חדשה הפייט לעונה לקוראיו ביום דין לפועל רחמיו בדין דלפי שאין הקב"ה מוותר כמאמר חז"ל כל האומר הקב"ה וותרן וכו' לכן אתו כביכול מועצות ודעת לעשות כל חסדיו עפ"י מדת הדין זהו שעונה לכל קוראיו ביום דין שאין ראוי לוותר הוא עונה אותם לפועל רחמיו בדין שעושה רחמי חסדיו עפ"י הדין יעו"ש זהו שאומר ורב חסד ואמת שמלביש החסד במדת האמת:

מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח צבור וכו' עי' במפ':

ויתכן עפ"י שבארנו למעלה דכאשר נערך החטא לפי תכונת האדם בנקל למחול לי והנה המדות מכונות בשם לבוש ע"ד שנאמר יהיו בגדיך לבנים וצריכין אנחנו בתפלתינו למחילת החטא לעשות שני ענינים הפכים להעריך החטא כפי תכונתינו תכונת האדם ולהעריך הרחמים כפי תכונת הבו"ית לכן נתעטף הקב"ה בלבוש של תכונת הציבור כאילו הוא כביכול שליח צבור להעריך העון כתכונת הצבור והוא בהיותו הבו"ית יש בו רחמים כפי ערך הבו"ית ובזה נתאחדו יחד שני הדברים עריכות החטא בפ"ע האדם והרחמים כפ"ע הבוי"ת והראה למשה דכ"ז שישראל עושין כסדר הזה לעורר בתפלתם אלה שני הענינים אז אני אמחול להם כל עונותיהם:

אני הוא קודם שיחטא וכו' פרש"י ז"ל אני מרחם קודם שיחטא וכו' והעירו המפ' איזו רחמים צריכים קודם שיחטא יעו"ש ויתכן עפ"י מה שאמרו חז"ל יצרו של אדם מתגבר עליו ואלמלא הקב"ה עוזרו לא יכול לו נמצא אלמלא שרחמיו ית' עוזרים לאדם להתגבר על יצרו היה האדם חוטא תמיד כעצת יצרו הרי שצריכין רחמים גם קודם החטא:

גדולה תשובה שמקרעת גז"ד של אדם העירו המפ' דלמעלה מזה אמרו ד' דברים מקרעין גז"ד של אדם וכו' שינוי מעשה דהיינו תשובה ומ"ש דנקט ר"י רק תשובה לבדה יעו"ש ויתכן דעניני התשובה הוא בשני דרכים האחד שינוי המעשה בהיפך אם גזל ממון ישיב הגזילה ויפזר עוד ממון לצדקה וכאלה ויש עוד תשובה בלב שמתחרט טל מעשיו ותוהא עליהם ויודע תעלומות מעיד עליו שאם היה מזדמן לו לעשות כאלה לא היה עושה והנה למעלה חשיב התשובה של שינוי מעשה בפועל ור"י משמיענו דגם תשובה שבלב בלי שינוי מעשה בפועל מועלת לבטל גז"ד שנאמר ולבבו יבין ושב ורפא לו כאשר מבין עם לבבו לבד ושב תשובה שלימה גם אז ורפא לו:

דף י"ח שנים שעולין למטה וחוליין שוה וכן שנים שעולים לגרדום לידון ודינם שוה נקט שתי אלה לפי דכל פגעי הזמן המה בשני סוגים מקרה שמיימי כמו חולי עצירת גשמים רעב דבר וכאלה ומקרה ארציי כמו חרב וחיה רעה וכאלה ולכן נקט שתי אלה עלה למטה וחלה שהוא מקרה שמיימי ועלה לגרדום לידון היינו מקרה ארצי:

אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה וכו' אבל מתכפר הוא בתורה ובג"ח קיום העולם הוא בשלשה עמודים תורה עבודה וג"ח וכאשר בעטו בני עלי במנחה וזבחים פגמו בעבודה לכן אין מתכפר להם בזבח ומנחה שהוא חלק העבודה אבל מתכפר הוא בשני עמודים זולתו היינו בתורה ובג"ח ואזלי אביי ורבא לשיטתייהו דרבא עסק בתורה ואביי עסק בתורה ובג"ח:

רבא דעסק בתורה חיה ארבעין שנין אביי דעסק בתורה וג"ח חיה ששים שנה. התורה נתנה למרע"ה לארבעים יום כשעלה למרום לכן רבא דעסק בתורה חיה ארבעים שנין מספר המתיחס לתורה דיום לשנה יחשב אביי דעסק בג"ח לסמוך ידי עניים ומרי נפש חיה סמ"ך שנה ויתכן עוד דהתורה יש בה שתי תועלות ללמוד וללמד וג"ח אין לו רק תועלת אחת להמקבל לכן כאשר בזכות התורה שהיא פי שנים בתועלתה חיה ארבעים שנה ג"ח שהוא רק תועלת אחת יש בכחה עשרים שנה מחצה מהתורה וכאשר עסק בתורה ובג"ח יחד חיה ששים שנה:

ויהי כעשרת הימים וגו' כנגד עשר לגימות וכו' כנגד עשרת ימים שבין ר"ה ליוה"כ בשתי אלה מצינו שיש בהם מדת ארך אפים לרשעים בפסל מיכה אמרינן בסנהדרין שבקשו מה"ש לדחוף אותו וא"ל הקב"ה הניחו לו פתו מצויה לעוברי דרכים ובעשרת ימים שבין ר"ה ליוה"כ תלויים ועומדין גם אותן שיהיו נכתבין ביוה"כ למיתה לכן ניתן מדת ארך אפים לנבל כעשרת ימים או בשביל הלגימא כמו בפסל מיכה או כמו עשי"ת:

מאי כבני מרון וכו' כבני אימרנא וכו' כמעלות בית חורון וכו' כחיילותיו של בית דוד עי' במפ'. ויתכן עפ"י שבארנו כדו"ש דחסדי הבוי"ת בשבתו למשפט ביום דין וחפץ קיומן אז אם המה צדיקים גמורים מקיימן לטוב בזכות עצמן ואם אינם צדיקים גמורין מקיימן ע"י גריעות ופחיתות של זולתם ואם לא ימצא להם זכות גם בזה האופן אז מקיימן כמו קיום הצאן שגם המה נעדרי השלימות ומתקיימין זהו כבני אימרנא כמו תכונת הצאן להתקיים גם בהעדר השלימות כמעלות בית חורון היינו קיום מצד פחיתות זולתו דכמו שמעלות בית חורון המה מדרגות זו למעלה מזו. דאף שיש מדרגה שהיא למעלה ממדרגה האמצעית עכ"ז נחשבת האמצעית למעלה גבוה מצד המדרגה שתחתיה הנמוכה הימנה כחיילות של בית דוד היינו קיום מצד עצמם שהם צדיקים כחיילות של ב"ד שהיו כולם צדיקים:

ע"ב שקולה מיתת צדיקים כשריפת בית אלהינו העירו המפ' ממה דאיתא במדרש איכה מצינו שסילוקן של צדיקים קשה לפני הקב"ה יותר מחורבן בהמ"ק יעו"ש ויתכן דהשתוות הצדיקים לבהמ"ק הוא כמו שהקב"ה השרה שכינתו בבהמ"ק כמו כן משרה שכינתו אצל הצדיקים ע"ד שנאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם בתוך הצדיקים ובארנו בפ' בהעלתך דיש שני מיני התקרבות בין הקב"ה והאדם אחת שמשרה הקב"ה שכינתו למטה אצל האדם השני מעלה יתירה שמעלה את האדם למעלה ע"ד שנאמר ומשה עלה אל האלהים וכן יש שני מיני צדיקים האחד שממשיך השראת השכינה אליו למטה השני מעולה הימנו שמעלהו הקב"ה למעון קדשו כתכונת משה רע"ה זהו דכאן מיירי מצדיקים שהם ממשיכים השראת השכינה למטה אליהם והוא כתכונת בהמ"ק מקום השכינה למטה לכן אמרו שקולה מיתת צדיקים כשריפת בית אלהינו ובמדרש מיירי מאותם הצדיקים שהם עולים למעלה דזהו מעלה יתירה ממעלת בהמ"ק. לכן אמרו שקשה סילוקן של צדיקים יותר מחורבן בהמ"ק ויתכן עוד דשריפת בהמ"ק היה לתועלת הדור כמאמר חז"ל ששפך הקב"ה חמתו על עצים ואבנים וכמו כן מיתת הצדיקים מכפר ג"כ על עון הדור לכן אמרו דשקולה מיתת הצדיקים כשריפת בית אלהינו דשניהם מכפרים על עון הדור. אבל בגוף הענין בשריפת בהמ"ק שפך חמתו על עצים ואבנים להציל עי"ז דור הבלתי צדיקים ובמיתת צדיקים שפך חמתו על צדיק יסוד עולם להמיתו בשביל הדור ובזה קשה לפני הקב"ה סילוקן שמוכרח לסלק הצדיקים להמיתם יותר מחורבן בהמ"ק דשם שפך חמתו רק על עצים ואבנים:

וכששמעו חכמים בדבר אמרו למחר זה פורע חובו ונמצא שטרו מוטל באשפה וביטלום ואותו היום עשאוהו יו"ט פרש"י ז"ל ובקושי יכלו לבטלם שכבר נהגו העם וכששמעו חכמים שביטלום הוכשר הדבר בעיניהם ונחשב לנס ועשאוהו יו"ט ולכאורה היה יכול לפרש דעשאוהו יו"ט על אותו יום שנצחום מלכות חשמונאי והתקינו שיהיו מזכירים ש"ש וכו' אם לא שנאמר דידעו דאותו היום שנצחו לא הי' בג' בתשרי אך באמת דייק רש"י ז"ל ו' של מלת ובטלום דאם הכונה על החכמים שהם ביטלום הול"ל בטלום בלא ו' ומדקאמר ובטלום הכונה על העם שהם בטלום לקיים דברי חכמים ואותו היום קבעוהו יו"ט שנחשב להם לנס מה שביטלום העם:

דף כ"א בקש קהלת למצוא בקש להיות כמשה יצתה ב"ק ואמרה לא קם וגו' עי' במפ':

ויתכן דכל הקנינים באים לאדם ע"י עמל ויגיעה אך המוצא מציאה אין לו שום עמל ויגיעה וכן בקנין התורה אמרו יגעת ומצאת שאיננה באה רק ע"י יגיעה אך במרע"ה אמרו שנתנה לו התורה במתנה בלי עמל כמו שאנו אומרים ישמח משה במתנת חלקו זהו שביקש קהלת למצוא דברי חפץ בתכונת מציאה כמשה ע"ז אמרו ולא קם בישראל כמשה שישיג בלי שום עמל ויגיעה:

דף כ"ה שתבא אצלי במקלך ובמעותיך ביוה"כ שחל להיותי בחשבונך יש להעיר למה לו לצוות להביא מלך ומעותיך שאם להראות שנושא משאוי די שיבוא באחת מהן ומה לו שתיהן ואף אי נימא דבמקל אין ראיה על חלול יוה"כ משום דהזקנים שאין יכולין לילך בלא מקל מותרים לצאת במקל בשבת כדאיתא בבה"ט סי' ש"א ולכן ציוהו להביא המעות דמ"מ קשה היה לו לומר לבוא במעותיך ומקל למה לו ויתכן דאם לא היה מזכיר לו לבא במקלך היה יכול ר' יהושע לבוא בספינה או בעגלה שהיא למעלה מעשרה דאין בזה חלול יוה"כ מן התורה כדאיתא באו"ח סי' ת"ד לכן ציוהו לבוא במקלך היינו שילך ברגל נשען על מקלו חוץ לתחום ולפי שיכול ר' יהושע לבוא תוך התחום בעיו"כ ולכנוס ברגל ביוה"כ ואכתי לא יהיה ניכר חלול יוה"כ לכן ציוהו עוד לבוא במעותיך דיש בזה איסור טלטול והוצאה והכנסה מרשות לרשות אך בגוף הדבר שאמר לו לבוא במעותיך יש להעיר דבמס' ברכות (דף כ"ז) איתא דר' יהושע היה עני שהי' פחמי וא"ל לר"ג שאין אתה יודע בצערן של ח"מ ומנין היה לו מעות להביא ואף שר"ג לא ידע שהוא עני כמו שא"ל אי אתה מכיר בצערן של ת"ח ולכן א"ל במקלך ובמעותיך יקשה על מה דאמר אח"ז שבו אצלו במקלו ובמעותיו מעות מנין לו ואפשר דלכן א"ל במעותיך ולא סתם במעות לפי שידע דאין לו מעות אך גם העני יש לו פרוטה זהו מעותיך מה שהוא נחשב אצלך למעות:

בא בשלום רבי ותלמידי יש להעיר דאיתא במס' ברכות אל יאמר לו לך בשלום אלא לשלום ומ"ט אמר לו בא בשלום ויתכן דעיקר הקפידא רק כשאומר לו לך שלא יאמר לך בשלום אלא לך לשלום אבל כשאומר בא אין קפידא ויכול לומר בא בשלום וכן יסד הפייטן בואי בשלום עטרת בעלה ולא אמר בואי לשלום:

וקדשיה לירחא ושלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקים עי' במס' ויתכן עפ"י דאיתא במדרש ובזוה"ק דמלכי ישראל היו בתכונת ימי הלבנה דשלמה היה מלך החמשה עשר אתמליא סיהרא וצדקיהו היה מלך השלשים ונאמר בו ועיני צדקיהו עור וכמו שמתחדשת הירח אחר שקיעתה כמו כן מתחדשת מלכות ב"ד אחר השקיעה זהו שא"ל שלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקים שזורח במלכותו כזריחת הירח ולפי דרבי אתי מבית דוד לכן עשה הסימן מדוד:

ירובעל בדורו כמשה בדורו השתוות ירובעל למשה דכמו שעשה משה מריבה עם העגל וישרוף באש ויטחן עד אשר דק לעפר כן עשה ירובעל שהרס מזבח הבעל וכרת האשירה וזהו שמסיים ולמה נקרא שמו ירובעל שעשה מריבה עם הבעל:

אין לך אלא שופט שהיה בימיו ואומר אל תאמר מה הי' שהימים הראשונים היו טובים מאלה עי' פרש"י ז"ל וח"א ויתכן דמלת מה הוא לפעמים להגדיל הענין כמו מה רבו מעשיך זהו אל תאמר מה הי' מה גדול היו השופטים הקודמים ואין לשופט שבימינו דמיון להם דאין החסרון מצד השופט רק מצד תכונת הזמן שהימים הראשונים היו טובים מאלה בתכונת השלימות ולפ"ע שלימותם היה נעלה תכונת השופט והימים שלנו יש פחיתות בשלימותם ולפי ערכם תכונת השופט שבימינו:

אשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים לפי כונת הענין היה ראוי לומר אשרי הדור שהגדולים שומעין לקטנים דבאמרו הגדולים נשמעים לקטנים משמעו בהיפך שנשמע דברי הגדולים לקטנים ויתכן דמלת נשמעים אינו לשון שמיעה רק לשון עבדות בתלמוד א"ל לשמעיה זהו שקבלת גזירותי כתלמיד המחויב לשמש כעבד לרב שבאת כאשר צויתיך ואשרי דור כזה שהגדולים נשמעים נעשים עבדים לקטנים ויתכן עוד שהוא לשון אסיפה כמו וישמע שאול העם זהו שעפ"י הנימוס מהראוי אשר הקטנים יהיו נאספים לבוא לבית הגדולים וכאן הוא בהיפך אשרי הדור שהגדולים נשמעים נאספים לבית הקטנים שאתה באת אלי:

דף כ"ו מפ"מ אין כה"ג נכנס בבגדי זהב אלא אין קטיגור נעשה סניגור וכו' חוטא בל יתנאה קאמרינן וכו' כיון דלזכרון הוא כבפנים דמי ולכאורה יש להעיר ממה דאמרינן שופר של ר"ה וכו' ופיו מצופה זהב יעו"ש הא אין קטיגור נעשה סניגור ויתכן משום דהתו' כתבו על הא דאמר חוטא בל יתנאה וגבי שופר נמי מתנאה מקול תקיעתו וכתב ע"ז בטו"א איני יודע למה דחקו לפרש כן הא מסיק שפיר כיון דלזכרון הוא כבפנים דמי ה"נ אפשר לומר כיון דלזכרון הוא כבל יתנאה דמי יעו"ש ולדברינו יתכן דלהכי כתבו התו' דשופר מתנאה בקול תקיעתו ליישב בזה מ"ט היה מצופה זהב הא אין קטיגור נעשה סניגור דמשום דבל יתנאה דשופר הוא בקול תקיעתו והציפוי זהב הוא שלא במקום תקיעתו דאמרינן (דף כ"ז) צפהו זהב במקום הנחת הפה פסול וכי תנן במתני' שלא במקום הנחת הפה א"כ אין בזה התנאות בקול תקיעתו ואין בזה קטיגור נעשה סניגור משא"כ לסברת הטו"א דכיון דהוה לזכרון כבל יתנאה דמי ואין חילוק בין מקום תקיעתו וכו' הדרא קושיין לדוכתא הא חוטא מתנאה ואין קטיגור נעשה סניגור:

ויתכן עוד עפ"י שכ' המהרש"א ז"ל דלכן היה קרנותיו של מביא בכורים מצופות זהב לרמז שלא עשו במעשה עגל דשם היה עגל בלי קרנות יעו"ש לכן אין בצפוי השופר קטיגור רק סניגור דהשופר איקרי קרן ומרמז שאין כעת חטא העגל:

כשהלכתי לערביא היו קורין לדכרא יובלא וכו' לכאורה היה לו לומר בערביא קורין לדכרא יובלא וכן כולם ומה זה שאמר כאו"א כשהלכתי לערביא כשהלכתי לגליא וכו' ויתכן לפי דתכונת השמות משתנים לפעמים כדאמרינן בחולין הני תלת מילי אשתני שמייהו לכן לא אמרו בערביא קורין בגליא קורין דיתכן דכעת אשתני שמייהו בערביא וגליא וקורין השמות כמו בקורין כאן לכן אמרו כשהלכתי לערביא כשהלכתי ללליא' או היו קורין כן:

לכלה כינפי מאי קרא יפה נוף משוש כל הארץ לפי משמעו שהוא לשון יופי מיותר אות הנו"ן במלת נינסי' ויתכן שהוא עפ"י דאיתא במעריך אות נ' בשם ילמדנו נפינון היא המשקה את כל המדינה יעו"ש זהו שקורין לכלה שהיא נעשה עקרת הבית לתת טרף לבית נינפי שנעשית כפינון להשקות כל צרכי הבית. וזהו עצמו שנאמר יפה נוף משוש כל הארץ לפי שהיא משוש כל הארץ המשפיע להם כל טוב נקרא יפה נוף שהוא כפינון יפה:

מי נתן לשכוי בינה זה התרנגול עי' בדובר שלום מה שבארנו בזה:

ע"ב לא הוו ידעי רבנן מאי סלסלה וכו' בארנו המאמר בדברי חכמים ביואל יעו"ש:

דף כ"ז תו' ד"ה כמאן מצלינן וכו' בתשרי עלה במחשבה לברוא ולא נברא עד ניסן וכו' ולהבין הדבר מ"ט לא נברא בתשרי כפי שעלה במחשבה יתכן עפ"י מאמר חז"ל בתחלה עלה במחשבה לברוא העולם במדה"ד וראה שאין העולם מתקיים שתף בו מדת הרחמים לכן כאשר עלה בתשרי במחשבה לברוא העולם לא ברא העולם אז לפי דבמחשבה היה לברוא במדה"ד ולא היה מתקיים לכך בראו בניסן דאז זמן הגאולה של רחמים ומתקיים העולם וזהו שאמר הפייטן היום הרת עולם היום יעמוד במשפט כל יצורי עולמים הרת הוא לשון מחשבה כמו הרה עמל זהו היום יום הדין הוא הרת עולם זמן המחשבה של עולם לבראו במדה"ד לכן בזה היום יעמוד במשפט כל יצורי עולמים עפ"י משפט מדת הדין:

דף כ"ח אוסיף ברכה אחת משלי כגון ה' אלהי אבותיכם יוסף אליכם ת"ל לא תוסיפו תיבת משלי אין לו מובן פשטי ויתכן עפ"י דאיתא בילקוט כך אמר משה ה' אלהי אבותיכם יוסף אליכם אלף פעמים זו משלי ושלכם ויברך אתכם כאשר דבר לכם וגו' יעו"ש נמצא דמאמר ויברך אתכם הוא עצמו הברכה של ברכת כהנים יברכך ה' רק מאמר יוסף עליכם ככם אלף פעמים זהו הברכה שאמר משה אני נותן משלי ולכן היא קצובה במספר לפי שהאדם הוא גבולי:

דף כ"ט מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדים לבם לאביהם שבשמים כפל המליצה עפ"י מאמר חז"ל עינא ולבא תרי סרסורי דעבירה זהו מסתכלין כלפי מעלה בעינא לא לעבירה ומשעבדין לבם לא"ש לא לעבירה היו מתגברים:

ד' ל"א שקנה והקנה ושליט בעולמו קנה ע"ד שנ' קונה שמים וארץ והקנה ע"ד שאמרו ברוך שמסר עולמו לשומרים המה הטבע והמערכה שלא ישנו תפקידם ושליט בעולמו אעפ"י שמסר עולמו להטבע והמערכה עכ"ז הוא השליט המשגיח עליהם בהנהגתו:

שחלק מעשיו ומלך, עליהם ונתעלה וישב במרום. הבוי"ת המלא כל עלמין לות אתר פנוי מיניה עכ"ז חלק מעשיו בין עליונים לתחתונים שהבדיל הרקיע ומלך עליהם על כולם ואעפ"י שמלך על כולם עכ"ז נתעלה וישב במרום שמכונה יושב בשמים:

שגילה ארץ בחכמתו ע"ד של בחכמה יסד ארץ והכין תבל לעדתו כדאיתא בזוה"ק שמכל הארצות המובחר הוא תבל והכין אותה לעדתו שהם עם חכם ונבון:

שברא חמה ולבנה ועתיד ליפרע מעובדיהם. עפ"י דאיתא במ"ר צפה שעתיד דור אנוש לעשות למאורות אלהות אמר ומה אם בשעה שהם שנים ומכחישים זא"ז עושים אותן אלהות אילו הי' אחד עאכו"כ זהו שברא חמה ולבנה שני מאורות ויש להם להבין דאינם אלהות שהרי מכחישות זא"ז ואעפ"כ עובדין אותן לכן ראוי לפרוע מעובדיהם:

שברא עופות ודגים לשבח לשמו היינו פרק שירה שאומרים כל הבע"ח לשבח לשמו:

שגמר מעשיו ומלך עליהם בו"ד כשבונה בנין וגומרו אז אחרי גמר המלאכה אין לו עוד שום התיחסות להדבר שהוא מתקיים בלעדו והב"ה גמר מעשיו של הבריאה בשלימות ומלך עליהם גם אחרי גמר מלאכתם דקיומן הוא רק בהשגחת רצונו ית':

ששה חדשים וכו' שמא יחזרו בתשובה ולא חזרו אמר תפח נפשם שנ' ועיני רשעים תכלינה וגו' ותקותם מפח נפשם כמו שהשכינה היתה מצפה שישובו ולא נתמלאה רצונה כן תפח נפשם ינשב ויפרח מהם רצונם שלא יתמלא רצון תאותם תיפח לשון מנפח אדם בית הפרס ונפשם לשון רצון כמו אין נפשי אל העם הזה שכן נ' עיני רשעים מה שצופין בעיניהם להשיג תכלינה יען ותקותם מה שקוו להשיג הי' מפח נפשם נשב ופרח מה שהי' בנפש רצונם ואינו להשיגו:

ע"ב כל שנותיו של ריב"ז ק"ך שנה היו מ' שנה עסק בפרקמטיא מ' שנה למד מ' שנה לימד מאמרן מ' שנה עסק בפרקמטיא נעלם ממני להבין דבהיותו קטון לא יתכן שעסק בפרקמטיא וכפי החשבון המה מ' שנה מיום הולדו ויתכן דמעשי הקטנים שמשתעשע בהם גם זה נקרא פרקמטיא:

ד' ל"ב הני עשרה מלכיות כנגד מי וכו' העירו המפ' מ"ט שאל רק על מלכיות ולא על זכרונות ושופרות יעו"ש ויתכן לפי דבענין הזכרונות כל מה שמוסיף לזכור לטובה הוא טוב ביותר וכן בשופרות לעורר הרחמים כל מה שמרבה הוא טוב לכן אין לשאול כנגד מי שהמה לעורר הרחמים אבל מלכיות דמלך במשפט יעמיד ארץ אין מעלה במה שמזכירין הרבה וגם בענין כבוד ה' בהזכיר מלכותו פעם אחד נראה שמלכותו בכל משלה בכל העולמות אך בהזכיר מלכותו עשרה פעמים נראה דמתחלקת מלכותו כביכול לעשרה חלקים והוא מיעוט כבודו לכן אמר הני עשרה מלכיות כנגד מי דאם אין בהם רמז לאיזה דבר א"צ להזכיר עשרה מלכיות כפי שבארנו:

כנגד עשרה הלולים וגו' הללוהו בתקע שופר וכו' כנגד עשרת הדברות וכו' כנגד עשרה מאמרות שבהן נבה"ע התיחסות הענינים למלכיות יתכן דהללוהו בתקע שופר מתיחס למלכות ע"ד שנ' בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' עשרת הדברות מתיחס למלכות עפ"י דאיתא במכילתא אנוכי וגו' מפ"מ לא נ' עשרת הדברות בתחלת התורה למה"ד לאחד שנכנס במדינה אמר אמלוך עליכם א"ל כלום עשית לנו שתמלוך עלינו וכו' יעו"ש הרי שמכונה עשרת הדברות בשם מלכות בריאת העולם מתיחס למלכות ע"ד שנ' וישב ה' מלך לעולם:

בראשית נמי מאמר הוא שנ' בדבר ה' שמים נעשו עי' במפ' מ"ט לא נ' מאמר בבראשית יעו"ש ויש עוד להעיר דמביא ראיה על מאמר ממה שנ' בדבר ה' וגו' דיש הבדל בין אמירה לדבור והכוונה עפ"י

דאיתא במ"ר בתחלה עלה במחשבה לברוא העולם במדה"ד ראה שאין העולם מתקיים שיתף בו מדה"ר ואמרו עוד אמירה רכה דיבור קשה והנה ראשית הבריאה שהיה במחשבה תחלה הוא בריאה במדה"ד לכן לא נ' בו אמירה דאמירה היא רכה של מדת הרחמים לכן נאמר בו בדבר ה' שמים נעשו לא באמירה רק בדבר ה' עכ"ז כאשר אח"ז שיתף כביכול מדה"ר נכלל גם ראשית הבריאה בכלל שיתוף הרחמים לכך הוא נחשב בעשרה מאמרות שנבה"ע במדה"ר אך בלתי אפשרי לכתוב בו ויאמר לפי שעלה במחשבה לברוא במדה"ד:

בירושלמי מאן דדמך בריש שתא דמך מזליה אמרו לשון דמך ולא אמר ניים או ישן לפי דמלת דמך יש בו לשון עוני כי מך הוא זהו דדמך וישן אז גורם למזלו דמך שנעשה עני ומך:

תוכן העניינים

לשמוע בלמודים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה