לשמוע בלמודים· רבי יצחק אליהו לנדא
מסכת שבת
דף י' כל דיין שדן דין אמת לאמיתו וכו' עי' במפ'. ויתכן עפ"י שבארנו בדו"ש דיש בתוה"ק שתי תכונות האחת תורת אמת לקיים התורה כמו שהיא:
השנית תורת חסד לעשות כל ענין למעלה משורת הדין ושתי אלה מעוררים שני מיני הנהגה תורת אמת מעוררת הנהגה הטבעית ותורת חסד מעוררת הנהגה הניסית למעלה מהטבע והנה ענין זה של לפנים משוה"ד תורת חסד היא מדה טובה ומעולה מאוד ושלימות כל אדם אבל לא לדיין כשנידון לפניו דהדיין מחויב לומר הפסק דין כפי תורת אמת האמורה בתוה"ק והנה בשי"ב ברא הב"ה כל עניני הטבע לכן כל דיין שדן דין אמת לאמיתו כפי הדין של תורת אמת ומעורר בזה הנהגת הטבע הוא נעשה שותף להב"ה במע"ב. דהב"ה ברא הטבע בשו"ב והוא מעוררה להנהיגה:
ע"ב אסור לאדם שיתן שלום בבית המרחץ וכו' שם גופיה לא איקרי הכי וכו' שם גופיה איקרי, שלום תכונת השלום הוא התאחדות אמיתי אשר לא יפרד לעד וזה אינו בנמצא רק בענין הבלתי מורכב דכל ענינים המורכבים כאשר יחנו בהיותם מורכבים כן יסעו בהפרדם וענין זה אינו בשום נמצא רק בהבוי"ת לבדו ותכונת האמת אף דאמת האמיתי הוא רק בהבוי"ת לבדו ואין זולתו עכ"ז בדרך השאלה יכולין לומר גם באדם שאומר אמת לאמיתו לדמיון כשאומר ד' הוא האלהים הוא אמת לאמיתו זהו התם בתכונת אמת שם גופיה לא איקרי הכי לפי דשם אמת נמצא לפעמים גם באדם והוא רק שם התואר להב"ה שהוא אלהא מהימנא שאמיתתו ית' הוא אמת תמידי מה שאין כן באדם אבל שם שלום גופיה איקרי הכי דלא נמצא תכונת השלום רק בהב"ה לבדו:
וזהו שאמרו חז"ל חותמו של הב"ה הוא אמת דתכונת החותם הוא להכיר על ידו מי הוא החותם ואם החותם הוא בלשון שאין מכירין אותו או בכתב שאין מכירין אותו בלתי אפשרי להכיר מי הוא החותם לכן אם הי' חותמו של הב"ה שלום שהוא תכונה נמנעת מב"א ואין מכירין תכונתה לא יכירו מהחתימה מי ומה הוא החותם לכן בחר כביכול להיות חותמו אמת דבזה יש לו גם לאדם איזה הכרה ויכול להכיר מהחתימה שהוא אלהא מהימנא:
וזהו במ"ר כשנמלך הב"ה במה"ש בבריאת האדם דאמת אמר אל יברא שכולו שקרים ושלום אמר אל יברא שכולו קטטה השליך הב"ה אמת ארצה יעו"ש העירו המפ' מ"ט השליך אמת ולא השליך שלום ולפי דברינו ניחא דשלום אמר תשובה נכוחה דאין באדם תכונת שלום האמיתי דכולו קטטה שהוא מורכב מיסודות הפכיות המנגדות זו לזו ודבר המורכב איננו שלום אך אמת הפריז בתשובתו לומר שכלו שקרים דזה אינו דלפעמים יש בו באדם אמת לאמיתו כפי שבארנו לכן השליכו ארצה זהו שכ' אמת מארץ תצמח דגם מארץ יכול לצמוח אמת:
דף י"א עיר שגגותיה גבוהים מביהכ"נ לסוף חריבה וכו' קשקושי ואברורי לית לן בה המתקת הענין יתכן עפ"י שבארנו במס' ברכות דתכונת הגג שהוא תקרת הבית מרמז על הנהגה הטבעית יעו"ש ותכונת בית הכנסת מרמז על הנהגה עליונה למעלה מהטבע זהו דרך רמז עיר שגגותיה גבוהים מביה"כ שהוא לאות אשר בעיניהם יתרון וחשיבות להנהגת הטבע על הנהגה הניסית המתיחסת לד' לבדו או מצד שהם מכחישים בנס הפלאי באמרם דכל הניסים נעשו בסתרי הטבע כדרך מכחישי הניסים לכן היא חריבה אבל בקשקושי ואברורי שהם בורניות הגדולים המופלאים בהנהגת הטבע לית לן בה אם חשובים בעיניהם דבאמת פלאי הטבע מתיחסים להנהגה הניסית שהפליא הבוי"ת להכינם ויש בהם עצמם תכונת ביהכ"נ:
דף י"ב שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא תכונת שבת שא"צ שום אתערותא דלתתא דמקדשא וקיימא מעצמה זהו שבת היא מלזעוק דא"צ לעורר הרצון באתדל"ת דרפואה קרובה לבוא מעצמה וכולל עוד דת"ק אמר שבת היא מלזעוק ורמ"א יכולה שתרחם ורי"א המקום ירחם עליך הכונה עפ"י דאיתא בילקוט מזמור שיר ליום השבת שמשבית מן המזיקין וכו' בא שבת ונעשה סניגור לאדה"ר וכו' אמרה שבת אני ואתה נאמר הימנון לפני הב"ה זהו שבת היא מלזעוק לפי שהיא משבית מן המזיקין ורמ"א יכולה היא שתרחם כמו שרוחמה על אדה"ר ונעשית לו סניגור ורי"א המקום ירחם לפי דשבת מיחם הכח למקום שאמרה נאמר הימנון לפני הב"ה:
כשיבנה בהמ"ק אביא חטאת שמינה מלת שמינה מיותר דאטו החטאת חיובה להיות שמינה דוקא ויתכן דבשביל המתנת הזמן קיבל עליו להביא חטאת שמינה:
דף י"ג והיתה אשתו נוטלת תפיליו וכו' כתוב בתורה כי היא חייך וכו' העירו המפ' דמאמר נוטלת תפיליו אין לו שייכות לענין דהתפלאה, על מה שהרבה תורה ומת בחצי ימיו ויתכן עפ"י דאיתא במנחות המניח תפילין מאריך ימים שנא' ד' עליהם יחיו זהו שהתפלאה תרי תמיהי האחת נוטלת תפיליו שהניח שגורמים אריכות ימים השנית קרא ושנה הרבה שנ' בזה כי היא חייך ומ"ט מת בחצי ימיו:
דף י"ד האוחז ס"ת ערום נקבר ערום עפ"י מאמר חז"ל האומר אין לו אלא תורה אף תורה אין לו זהו דרך רמז האוחז ס"ת ערום שאין רצונו לאחוז במצות האמורות בה רק לאחוז התורה עצמה ערומה בלי מצות נקבר ערום בלי שום שכר לפי דגם תורה אין לו:
דף י"ז אקפח את בני שזו הלכה מקופחת לפי באור המפ' שהוא לשון קללה אין הלשון עולה יפה שהי' ראוי לו לומר אקפח וכו' אם אין הלכה זו מקופחת ויותר נראה דאינו לשון קללה רק לשון הטעאה והשחתה כמו דאיתא בכריתות ובקדושין לקפחנו בדבר הלכה הם באין והכונה דחשש ר' טרפון שמא יטעו בניו או תלמידיו בהלכה זו המקופחת ומוטעת. זהו שאמר אקפח את בני הלא בהלכה זו אקפח ואטעה את בני שהרי היא הלכה מקופחת ומוטעת ולפי דאמר לשון זה אקפח את בני אמר רבי במס' ב"מ יש בן לאותו צדיק המקפח את בניו:
ד' כ"ב והבור רק אין בו מים אבל נחשים ועקרבים יש בו. עפ"י דאיתא בזהר חדש מי שאינו נוהג כבוד בת"ח נידון במדור ראשון של גיהנם שהוא בור ויש בו נחשים ועקרבים יעו"ש לכן כאשר הם חשבו שמוציא דבתם אל אביהם ועי"ז הוא העדר כבודם שהם ת"ח ודינו לנפול לבור של גיהנם שיש בו נחשים ועקרבים עשו תחבולה להצילו מעונש זה של גיהנם במה שהפילוהו בבור של נחשים ועקרבים בעוה"ז והתיחסות בור שאין בו מים לזה הוא עפ"י דאיתא בירושלמי מה עיסקיה דהדין חברבריא כד נכית לב"נ אי ב"נ קדים למיא חברבריא מית יעו"ש לכן כשרצו להשליכו שישלטו בו נחשים ועקרבים חששו שאם יהיה מים בבור יקדים יוסף לשתות וימותו הנחשים ולא יזיקוהו לכן בחרו בבור שאין בו מים וכולל עוד עפ"י מאמר חז"ל דת"ח צריך להיות נוקם ונוטר כנחש והכונה דהנחש נושך בלי שום הנאת תועלת לעצמו ואיתא בספרי אמת דהתאוה מתעוררת מיסוד המים וכאשר המה השליכוהו לבור שלא לתועלת שלהם רק לתועלת שלו כפי שבארנו השליכוהו לבור שאין בו מים המעורר תאות תועלת עצמו רק נחשים ועקרבים הנוקם ונוטר שלא לתועלתו וזהו כאשר נפלו ביד יוסף במעשה הגביע אמר להם נחש ינחש איש אשר כמוני שגם הוא נתכוין לדונם להצילם מעונש גיהנם ולא לתועלתו רק נחש ינחש תכונת נחש הנוקם ונוטר ללא תועלתו והוא מדה במדה מה שהשליכוהו לבור שיש בו נחשים:
כ"ג ע"ב הרגיל בנר חנוכה הויין ליה בנים ת"ח עי' בעין יעקב דכתב דלכן אומר הרגיל דכונתו הרגיל בנר כדי שבני ביתו יכולים ללמוד בלילה אצל הנר לכן הויין ליה בנים ח"ח יעו"ש ולא ירדתי לסוף דעתו דהא אסור ללמוד לאור נר חנוכה:
דרחים רבנן וכו' עי' במס' ולפי משפט הלשון ראוי לומר זוכה לבנין רבנן כמו שאמרו הזהיר בציצית זוכה לטלית נאה ויתכן דהכונה בהיפך מאן דרחים רבנן מהראוי לחקור הסבה מאין התעורר בקרבו רוח האהבה להיותו רחים רבנן דגדרי האהבה הוא מהשתוות ומיירי הכא שהוא עצמו איננו ת"ח דאח"ז אמרו הוא עצמו צורבא מרבנן. ומבאר הסבה לזה משום דהוה ליה בנין רבנן ומצד אותה האהבה שדרך האב לאהוב את הבנים נשרש בו כח האהבה לאהוב גם רבנן זולתם וכן כשמוקיר רבנן ומוציא עליהם ממון לפי שהם יקרים בעיניו. הסבה לזה לפי דהוו ליה חתנוותא רבנן והוציא עליהם הוצאה מרובה נשרש בקרבו כח הפיזור להיות מוקיר רבנן גם בהוצאת ממון וכמו כן בהיותו דחיל מרבנן הסבה לזה דהוא עצמו צורבא מרבנן ומכיר תכונת רבנן דעקיצתן עקיצת עקרב וכו' לכן הוא דחיל מרבנן אך מסגנון הגמרא דחשיב להו בין מאמרים זוכה לטלית וכו' נראה הכונה שיהיה לו בשכרו בנין רבנן ולכאורה יש להעיר במה דאמר דדחיל מרבנן הוה איהו גופיה צורבא מרבנן ואי לא משתמען מילוי כרבנן דבכלהו לא אמרו ואי לא רק בדחיל ויתכן דרחים רבנן ותכונת אהבה האמיתית היא שהיא שוכנת תמיד בלב בלי שום היסח הדעת מזה גם בעת הזיווג וכפי תכונת המחשבה בעת הזווג כן נוצר הילד לכן הויין ליה בנין רבנן ומאן דמוקיר רבנן שאין לו אהבה בלב רק כשרואה רבנן מוקיר ומכבדם לכן הויין ליה חתנוותא רבנן שיודעין שחייב אדם בכבוד חמיו ויכבדוהו כפי מדתו שהיה מוקיר ומכבד רבנן ודדחיל מרבנן שאין מכבדם רק מתירא מהם הוא גופיה צורבא מרבנן ומפרש בערוך שהוא לשון חוזק של ח"ח זהו דהוה הוא גופיה צורבא מרבנן שיש לו חוזק הכח של ת"ח ויראים גם ממנו אבל איננו ת"ח ולפי דשכרו הוא שיהיו יראים ממנו יכול להיות הענין בשני אופנים או שהוא צורבא מרבנן שמחשבין אותו שיש בו חוזק של רבנן או דמשתמעין מילוי כצורבא מרבנן:
כ"ה ע"ב איזהו עשיר כל שיש לו מאה כרמים עי' במס' ויש להעיר מ"ט נקיט דוקא מספר מאה ולא אמרו אלף שדות וכדומה והכונה דחלילה לחשוד את ר' טרפון שנתן עיניו בממון לחשוב העשיר בכרמים ושדות רק עפ"י שבארנו בפ' תולדות דמספר מאה הוא ברכת שם הויה יעו"ש זהו דאר"ט דמי שיש לו מאה כרמים שהוא ברוך הויה זהו עשיר מעשירות של ברכת הב"ה:
ד' כ"ח הא דאר"י לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה למאי הילכתא ולכאורה הומ"ל לענין דין כתיבת ס"ת. ואין לומר דזה לא הוצרך ר"י לאשמעינן דידעינן לה דאיתקש כל התורה לתפילין דכ' תורת ה' בפיך דא"כ גם לפי המסקנא דהלכה לרצועות שיהיו טהורות דגם זה ידעינן מהך הקישא גופיה ויתכן דמשו"ה לא אמר דהילכתא לענין כתיבת ס"ת דא"כ הול"ל לישנא דמס' סופרים ודירושלמי שאמרו בפירוש אין כותבין ס"ת אלא על עור בהמה טהורה כמ"ש התו' דקושית הש"ס על ר"י הוא בסגנון זה וכמו כן אין לומר דהילכתא אתי דאין כותבין על נייר ודפתרא דא"כ הול"ל לא הוכשרו אלא עורות ומה לו להזכיר טהורות:
ע"ב ונכרכות בשערן הק' הרשב"א ז"ל אי הא אתי לאשמעינן אמאי נקיט עור במילתיה יעו"ש ויתכן דכונת הש"ס אי לתפילין הא בהדיא כתיב למען תהי' ואי דאתי לאורוי לן דין כתיבת התפילין שיהיו בעורות מייתר מלת טהורות וע"ז קאמר דמלת טהורות אתי ללמדנו דנכרכות בשערן והשתא מדויק דברי ר"י לא הוכשרו למלאכת שמים היינו כתיבת התפילין והבתים וכריכת השער והגידין אלא עורות לאסוקי נייר ודפתרא בהמה לאפוקי דג' טהורות לכריכת השער והגידין ואין לומר דהוה ידעינן כריכת השער שיהיו טהורות מהקישא דאיתקש לתפילין דיש לומר דהא גופיה אתי לאשמעינן דאתקש כל התורה לתפילין עי' בפ"מ ס"ק ל"ב סי' כ"ח דאין זה היקש גמור ועי' בעטור סופרים:
הא נמי הלמ"מ הוא יש להעיר עפ"י דאיתא במרדכי דהלמ"מ הוה רק למצוה ולא לעכב כפי שבארנו במק"ס ד"ב יע"ש א"כ מאי פריך הלמ"מ הוא דאכתי איצטריך לר"י לאשמעינן דמעכב דיעבד ויתכן דלשון לא הוכשר אין במשמעו לעכב דהול"ל פסול בבהמה טמאה:
תפילין בהדיא כתיב למען תהיה תורת ה' בפיך ולפמ"ש בעט"ס דבמאמר למען תהיה תורת ה' בפיך יש בו שתי משמעות או מדברים הנאכלין אף שהמין נאסר כגון בשבע שכבשו אף שהותר להם קדלי דחזירי אף שהחזיר מין אסור עכ"ז הואיל והותר אז לאכילה כשרים אותם התפילין שנכתבו אז על עורות בהמות טמאות או הכונה על מין המותר בפיך דאף שהותרו אז לאכול מ"מ המין אסור ופסולין התפילין שנכתבו אז על עורות בהמות טמאות א"כ מאי פריך תפילין בהדיא כתיב למען תהיה תורת ה' בפיך הא י"ל דאתי ר"י לאשמעינן דלא נימא מן המותר לאכול אף שהמין אסור רק פירושו מן מין המותר לאכול ואין לומר דאף אי נימא מן המותר לאכול עכ"ז נדע דאסורים אותם תפילין כדאמרי' במנחות בקדשים שהקדישן בשעת היתר הבמות דאסורים להקריבן בשעת איסור הבמות דיש לומר שאני התם דעדיין לא נקרבו משא"כ בתפילין שכבר נכתבו ה"א דכשרים משום שהיו מותרים לאכל אז ומכש"כ לדעת הרמב"ם ז"ל דגם לדורות הותרו לחלוצי צבא האיסורי' במלחמת ישראל א"כ ה"א דמותרים התפילין ועוד נ"מ לשסועה שנמצאת במעי טהורה דמותרת באכילה ומינה אסור ואשמעינן ר"י דעורותיהם פסולות ויתכן דגם זה הוה ידעינן מסברא דהכונה מן מין המותר שהרי נבלה אף שהיא אסורה באכילה כשירה וכדאמרינן בגמרא איזה מהם חשוב שהרגו מלך:
ד' ל בשעה שבנה שלמה וכו' דבקו השערים וכו' וידעו ישראל שמחל לו מה שנעשה הענין בדביקת השערים יתכן עפ"י דאיתא בזוה"ק פ' נשא מאן דאיהו טב וכו' קטיגור נעשה סניגור וכו' אמר פתחו שערי צדק וכו' בהאי תרעא דאיקרי אהבה אי בהאי תרעא דאיקרי תשובה וכו' ורזא דמלה פתחו שערים ויבוא גוי צדיק יעו"ש הרי דאין השערים נפתחים אלא למאן דאיהו טוב לכן כשראו שונאי דוד שנפתחו השערים בזכות דוד ידעו שנמחל לו והוא טב וצדיק ומתיחס פתיחת השערים לאותו עון ע"ד שנאמר אם נפתה לבי על אשה ועל פתח ריעי ארבתי וגו' וכולל עוד דאיתא במ"ר פ' צו אמר דוד לפני הקב"ה אני כבשתי יצרי ועשיתי תשובה לפניך אם אתה מקבלני בתשובה יודע אני ששלמה בני עומד ובונה את ביהמ"ק ובונה את המזבח ומקריב עליו כל הקרבנות שבתורה ובארנו בד"ח התיחסות התשובה לזה יע"ש לכן כאשר ראו שנפתחו השערים ונכנס שלמה להקריב קרבנות ידעו אל נכון שנתקבלה תשובת דוד ונמחל לו העון:
וילכו לאהליהם שמחים שנהנו מזיו השכינה כל השמחות שיש לו לאדם מתענוגי עוה"ז אין מענגות אותו רק בעת הוייתן ואח"ז היא שמחה עוברת. אך שמחת הנפש היא שמחה נצחית לכן דייק מדכ' וילכו לאהליהם שמחים דמשמעו שגם בבואם לאהליהם היו שמחים מן המשתה ושמחה כזאת לא יתכן רק בשמחת הנפש שנהנו מזיו השכינה:
הודיעני ה' קצי וכו' א"ל אין מודיעים קצו של בו"ד וכו' ומדת ימי מה היא וכו' אין מודיעין מדת ימיו של בו"ד כפל הענין עי' במפ' ויתכן דבתחלה שאלו הודיעני קצי היינו זמן חיי והשיבו אין מודיעין ואח"ז שאלו עפ"י דאיתא בזוה"ק דיום שנעשה בו עון אין נחשב במספר הימים לעוה"ב יעו"ש זהו מדת ימי כמה ימים של שלימות יהיו לי וא"ל אין מודיעין והסבה שאין מודיעין יתכן דקצו שהוא משך זמן החיים לא יתכן להודיע לפי שהוא תלוי במעשה ב"א ע"ד שנאמר יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצורנה ומדת הימים לא יתכן להודיע שלא יתבטל בזה הבחירה מהאדם להוסיף ימים של שלימות ומע"ט:
ע"ב אבא מת ומוטל בחמה וכלבים של בית אבא רעבים התיחסות הענינים דצדיק הדור הוא הצנור להשפעת המזון בעולם לכל הנמצאים ע"ד שאמרו כל העולם ניזון בשביל חנינא בני ובארנו בד"ח דלכן נקרא דוד בית הלחמי לרמז דעל ידו בזכותו בא לחם הפרנסה בעולם לכל הנמצאים ולכל הבע"ח וכשמת פסקה ההשפעה עד שגם כלבים ששוהה אכילתם במעיהם ג' ימים גם הם נעשו רעבים והנה כל זמן שלא נקבר הצדיק שהוא צינור העולם אין הקב"ה מזמין פרנס אחר במקומו לכן אף דשלמה היה ממלא מקום דוד אביו לא היה יכול להמנות להיות צינור בית הלחמי עד שיהי' דוד נקבר. זהו ששלח להם אבא מת ומוטל בחמה לעין השמש על הארץ שלא נקבר לכן כלבים של בית אבא רעבים דאין כעת שום צנור של מזון בעולם:
ד' נ"א דחפו באמת הבנין שבידו מליצת אמת הבנין שבידו יתכן עפ"י שאמרו חז"ל בתחלה עלה במחשבה לברוא העולם במדה"ד וכו' ואיתא בספרי אמת דלעתיד תתקיים ראשית המחשבה שיתנהג העולם במדה"ד ואז יהיה הלכה כבית שמאי שתכונתו עפ"י מדה"ד יעו"ש זהו דשמאי שהיתה תכונתו מדה"ד היה מסתכל בכל הענינים להיותם מכוונים לתכונת בנין העולם שהיתה בראשית המחשבה לברוא במדה"ד ותכונה כזאת נקראת אמת הבנין שבידו שהוא היה מחזיק בידו אמת בנין של עולם שבמדה"ד ולכן דחה את הגרים שבאו להתגייר שלא כפי הדין ולכן בכל המחלוקת שבין ב"ש וב"ה. ב"ש המחמירים חוץ מאיזה פרטים שהה מקולי ב"ש לפי שדבריהם עפ"י מדה"ד שהוא תמיד לחומרא ולכן היה שמאי אוכל כל ימיו לכבוד שבת לפי דתכונת מדה"ד יתנהג לעתיד והוא זמן שכולו שבת. לכן מצד תכונתו היה אוכל לכבוד שבת היא הזמן שיהיה הלכה כב"ש:
יומא קמא א"ל אבגד וכו' בארנו בד"ח בפ' שופטים יעו"ש:
נשאת ונתת באמונה הק' התו' מהא דאיתא בסנהדרין תחלת דינו של אדם בד"ת. עי' במס' ויתכן עפ"י דאיתא בחד"א דשאל לציד מפ"מ לא עסקת בד"ת והשיב לו לא נתן בי דעה א"ל מי נתן לך דעה לעשות רשתות לצידה יעו"ש לכן כשמכניסין אדם לדין דתחלת דינו על ד"ת חוששים פן ישיב שלא נתן בו דעה ללמוד לכן מקדימין לשאול לו נשאת ונתת באמונה אם עסק במו"מ בתמידות אמונה לשון תמידות ואח"ז שואלין אותו על ד"ת ואם ישיב לא נתן בי דעה יאמרו לו מי נתן בן דעה לשאת ולתת באמונה וכולל עוד דשלימות האדם הוא אשר במה שחננו הבוי"ת בעושר או בחכמה וכאלה יתן משלימותו אשר חננו לזולתו דלכך נוצר האדם שיהנה הוא משלימות זולתו והוא יהיה מהנה לאחרים משלימותו זהו ששואלין אותו בענין שלימות התורה נשאת מאומה מזולתך ללמוד ממנו ונתת מחכמת לימודך לזולתך. וכולל עוד עפ"י שבארנו לעסוק בד"ת היינו שגם עסק המו"מ יהיה בשביל תכלית התורה יעו"ש זהו נשאת ונתת במו"מ באמונה בשביל התורה:
ד' ל"ב שטנא בתרי אומי לא שליט כבר בארנו דכשאין האדם מוכשר במעשיו מטיבין לו מצד הפכיות גריעות זולתו והנה תרי אומי לא יתכן שיהיו שניהם שוים בשלימותן א"כ ניכר האחד מהם לטוב נגד פחיתות הזולת לכן אין יכול השטן לשלוט שמה להרע בשביל זכותו של המעולה:
פרקליטין של אדם תשובה ומע"ט יש להעיר אחרי שהוא בע"ת ועושה מע"ט א"כ הוא האדם הנעלה גם מצדיקים שאין יכולין לעמוד במקום שב"ת עומדים א"כ מה הוא הדין שנידן האדם שצריך לפרקליטין ויתכן עפ"י שבארנו בפ' בראשית דהעבירות שנעשו מצד התאוה של החומר יש לו לאדם אמתלא זכור כי עפר אנחנו כי עשיתני מחומר התאוני לכן יש לו תקנה ע"י תשובה או יסורים אך החוטא מצד המרי אין לו שום אמתלא ולא על נקלה יכולין למחול לו וגם בזה מובדלים דהחוטא מחמת תאוה אז אחרי עשותו הדבר רפתה ממנו רוח התאוה ומתחרט כמאמר חז"ל הרשעים מלאים חרטה ואז מצד החרטה הוא שב בתשובה אך החוטא מחמת מרי אז אחרי עשותו העבירה מתעצם בו כח המרי ביתר שאת וממאן לשוב לכן בעת שנידן האדם על חטאיו מחפשים מליצי היושר למצוא לו איזה זכות שעונותיו היו מצד תאות החומר והעד ע"ז שמוכן לעשות תשובה ומע"ט זהו פרקליטין המליצים בעד האדם בדינו הוא התשובה ומע"ט שעתיד לעשות דעי"ז מקילין בדינו:
שאם יחלה אומרים לו הבא זכות והפטר וכו' שנא' כי יפול הנופל ממנו ממנו להביא ראיה. עי' במס' ויתכן דהקב"ה מטיב לאדם או מצד שלימותו או מצד גריעות זולתו שנחשב לצדיק נגד הזולת אך זהו רק קודם שיחלה אבל אם יחלה אומרים לו הבא זכות משלימות מעשיך והפטר ואין מועיל בזה מה שהזולת גרוע יותר הימנו דע"ז נאמר ממנו להביא ראיה מעצמו ולא מגריעות זולתו:
על שקורין לאה"ק ארנא עפ"י דאיתא בזוה"ק פ' ויקהל כתיב ארונא וכתיב ארון וכו' ארונא ארון דס"א וכו' וההוא תוספות אות דליהוי גריעותא ודא סיטרא דקדושא איקרי ארון הברית יעו"ש לכן כשקורין ארנא בתוספת אות המתיחס לס"א נענשין ע"ז:
ע"ב בעון נדרים מתה אשתו התיחסות העונש לזה יתכן לפי שהאשה נקנית לאיש עפ"י דבור פיו שאמר הרי את מקודשת לי לכן כאשר חטא בדבור פיו שאין מקיים מוצא שפתיו נוטלין ממנו קנין שקנה בדבור פיו היא אשתו:
בעון נדרים בנים מתים לפי שדרכי הנשים לנדור בשביל להיות להן בנים ע"ד שנאמר מה בר נדרי לכן בעון נדרים מתים הבנים שניתנו לו בזכות נדרים בעון בטול תורה בנים מתים ע"ד דאיתא במדרש שהעמידו ישראל בקבלת התורה את בניהם להיות ערבים בשבילם וכולל עוד עפ"י דאיתא במס' ע"א שלש ראשונות הקב"ה יושב ודן שניות יושב וזן שלישית יושב ומלמד תורה לתשב"ר והכונה דהעולם עומד על התורה והעבודה וג"ח לכן לקיום העולם מכונן הקב"ה שלשה עמודים בכל יום יושב ודן הוא עמוד העבודה יושב וזן הוא עמוד ג"ח יושב ומלמד הוא עמוד התורה. והנה כאשר עוסקים בתורה בעוה"ז מתקיים עמוד התורה עפ"י עסק התורה של עוה"ז אך כשיש ביטול תורה ואין עוסקים בתורה בעוה"ז אז מתים בנים הקטנים ויושב הקדוש ברוך הוא ומלמד עמהם תורה לכונן על ידם עמוד התורה:
בעון מזוזה וכו' לפי שהמזוזה תכונתה לשמירת הבית וכשאין לו מזוזה מסתלקת השמירה ועל ידי זה מתים הבנים:
בעון ציצית ציצית הוא לשון ויצץ ציץ והבנים המה ציצים הנוצצים מהאבות:
כל הזהיר במצות ציצית וכו' יחזיקו עשרה אנשים וגו' בכנף איש יהודי בדו"ש בארנו דחכונת הציצית הוא להראות חלישות עניני התאוה שהמה חלשים ונתקים כחוט והנה בעוה"ז עדת ישראל המה החלשים ומעוטי עמים כתכונת חוטי הציצית החלשים וקיומם רק ע"י קשר והגדיל המאחדם. וכל תכונתם המה בתכונת ישראל שמונה חוטים נגד שמונה ימי המילה חמשה קשרים נגד חמשה חומשי תורה הגדיל במספר שבעה נגד שבעה ימי שבתא. ומספר שמונה נגד שמונה נסיכי אדם אחד עשר נגד כוכביא ושלש עשר נגד מדיא והבבלים בעוצם גבורתם משלו בהם ולעתיד תפריח המצוה כח גבורתה למקיימי מצותיה. עד אשר גבורי הבבלים יבואו לאחוז ולהסתופף במעוז הציצית של כנף איש יהודי החלש ומספר עשרה המה הגבורים ע"ד שנ' מעשרה שליטים:
מאי עד בלי די עד שיבלו שפתותיכם מלומר די עי' באפ' ויתכן דמלת עד הוא לשון הסרה כמו עד ירח זהו עד הסיר מליצת בלי די' שיבלו שפתותיכם לומר די:
דף ל"ג בעון בטול תורה חרב וכו' ע"ד שאמרו סייף וספר ירדו כרוכים משמים לכן חרב בא וביזה רבה דדיני התורה מצילים מביזה וגזל ודבר בא דהתורה היא עץ החיים ובצורת בא ע"ד שנ' יערוף כמטר לקחי לכו לחמו בלחמי ואינן שבעים דהתורה גודרת בעד התאוה:
בעון שבועות שוא וחלול השם שהוא ענין המנגד לשכל אדם. לכן נחשב בזה כבהמה יחיה שולטת בו כמאמר חז"ל אין חיה רעה שולטת באדם אע"כ נדמה לו כבהמה:
בעון חלול שבת בהמה כלה וב"א מתמעטין דדי שבת מצוום על השביתה האדם והבהמה לכן בחלול שבת מתמעטין האדם והבהמה וכולל עוד ע"ד שנ' ומפניך אסתר והי' כל מוצאי יהרגני דבהעדר השגחת ד' שולטת החיה על האדם:
בעון ש"ד בהמ"ק חרב ושכינה מסתלקת. דהשכינה ובהמ"ק הוא תועלת לקיום העולם ויושביה לכן בש"ד המחריב העולם בהמ"ק חרב ושכינה מסתלקת
בעון ע"ז גלות בא. א"י עיני' ד' בה ואיננה תחת המזלות ושארי ארצות המה תחת המזלות לכן כשעובדין למזלות המה גולים מהארץ אשר עיני ד' בה. לארץ שהוא תחת המזלות:
השמטת שמיטין ויובלות גלות בא ענין שמיטה ויובל הוא לרמז דאין הארץ מוחלט לאדם רק להב"ה וכשאין שומרים שמטות ויובלות בחשבם שהארץ לצמיתות בידם. המה גולים מהארץ שיכירו דאין הארץ שלהם:
על עינוי הדין ועל עוות הדין לכאורה נראה דעוות הדין גרוע מעינוי הדין והי' מהראוי לומר על עוות הדין ועל עינוי הדין והכונה בזה דכאשר הדיין רוצה לעוות הדין ומתירא דהיוצא חייב יזעק מרה שעוות הדין הוא מענה את הדין מזמן לזמן עד שנלאה הבעל דין לסבול עינוי הזמן מיום ליום ומתרצה שיעשו הפס"ד אף אם יהי' בו עוות הדין נמצא דעינוי הדין גורם לעוות הדין. לכן מקדים תחלה עינוי הדין ואח"ז עוות הדין:
בעון נבלות פה צרות רבות וגזירות כל העבירות לתאוה או להכעיס מתענג העובר במה שמילא תאותו ובמה שמכעיס לזולתו אך בענין נבלות הפה אין בו שום תענוג לא טעם ולא ריח רק טומאת שפתים ולא תועלת לכן מתחדשות עליו צרות רבות ללא תועלת:
ע"ב תרי מדאני אסא לכבוד שבת וכו' חד כנגד זכור וחד כנגד שמור וכו' כמה חביבין מצות על ישראל וכו' יש להעיר מ"ט בתחלה כשא"ל לכבוד שבת לא אמר דחביבים מצות על ישראל וכשא"ל חד כנגד זכור וכו' א"ל כמה חביבין מצות ויתכן דכאשר א"ל לכבוד שבת יש לומר דאין כונתו לשום מצוה רק לכבוד שבת רוצה להתענג בתענוג הריח של מדאני אסא לכן א"ל וחהגי לך בחדא דגם באחד תוכל להתענג מריחו והשיב לו דאין כוונתו לשם תענוג רק לשם מצוה נגד זכור ושמור לכן אמר ע"ז כמה חביבין מצות על ישראל:
דף מ"ט ואמאי קרו ליה אלישע בעל כנפים וכו' כנפי יונה וכו' עי' במפ' ויתכן עפ"י דאיתא במדרש איכה עיר היונה אומה שציינתי אותה במצות ובמע"ט כיונה יעו"ש ואיתא בזוה"ק פ' צו (דף כ"ח) כיונה דאחידת בה תרי גדפין דאמתלא לאורייתא וגדפין דילה למ"ע ובפ' וישלח (ד' קע"ה) האי ב"נ דאזיל באורחוי דאורייתא איהו אסתתר בצלא דגדפוי יעו"ש לכן כאשר קיים אלישע מ"ע דתפילין דהוא גדפין דאורייתא לאומה המצוינת כיונה עי"ז אסתתר בצלא דגדפוי לכן אמר כנפי יונה להסתתר בשכר מצוה מצוה שנעשה כנפי יונה ובתיקונים מובא בס' אשל אברהם קרקפתא דלא מנח תפילין וכו' תמן יונה קדישא דהאי קרקפתא איהי רזא דספינה של יונה וכו' יע"ש הרי שמתיחס ענין קרקפתא דתפילין ליונה:
נ"ג ע"ב כמה גדול אדם זה וכו' כמה גרוע אדם זה בפ' בשלח בארנו דכל זמן שהאדם יכול להתנהג בהנהגת הטבע אין מתעוררת הנהגה הניסית בשבילו עכ"ז מצינו שרידי אל כמו האבות התנהג הב"ה עמהם בהנהגה הניסית גם במקום שהי' באפשרי להנהיגם עפ"י הטבע. כדי שיהי' להם הדבר לשם ותפארה. והנה אדם זה לא הספיקה לו הטבע להמציא לו ממון לשכור מנקת רק הנהגה הניסית פתחה לו דדין כדדי האשה ובזה פליגי דח"א כמה גדול אדם זה דבמקום שהי' בכח הטבע להנהיגו בדמי שכר הנקה הנהיג אותו הב"ה בהנהגה הניסית שנפתחו דדיו לאות שהוא אדם גדול כשרידי אל ואידך ס"ל בהיפך כמה גרוע אדם זה שלא הספיק זכותו גם לדבר קטון לדמי הנקה עד שהוצרך הב"ה להנהיגו בהנהגה הניסית בשביל קיום ילדיו:
דף נ"ה מאימתי תמה זכות אבות מימות הושע שנ' ואיש לא יצילנה מידי פרש"י ז"ל דדייק ממאמר ואיש לא יצילנה וגו' שאין עוד זכות אבות והעיר בח"א דאין במשמע ואיש על האבות יע"ש ויתכן עפ"י שבארנו דתואר איש מורה על השלימות בתפארת אדם לכן האבות שהי' בהם כל השלימות המה בתואר איש לכן דייק יפה מדכ' ואיש לא יצילנה ש"מ דתמה זכות אבות של תואר איש ודרך רמז איש נוטריקון אברהם יצחק שלמה היינו יעקב מטתו שלמה:
ע"ב מפ"מ קנסת מיתה על אדה"ר וכו' המאמר יקשה לכאורה אטו לא ידעו עונש עה"ד ויתכן דהם סברו דהעונש של מיתה על החטא הוא כעין עונש של בו"ד דאין העונש מתיחס אל החטא רק הוא כעין קנס שקונסין החוטא לבל יוסיף לחטוא. לכן שאלו מס"מ קנסת מיתה לקונסו דוקא במיתה ולא בעונש אחר לזה השיב דאין המיתה בתכונת קנס רק כמו רפואה למחלת החטא שצויתיו מצוה קלה ועבר עליה והיא מחלת הנפש ורפואת המחלה הוא המיתה כמאמרם ז"ל טוב מאוד זה המות:
ד' מתו בעטיו של נחש וכו' וכתבו התו' וא"ת מי עדיפי אלו ממשה ואהרן וי"ל דלא הוו חשיבי כוותייהו ומחטא נמי לא חטאו ולכאורה אין תירוצם מספיק דאכתי מי עדיפי ממשה ואהרן ויתכן דכאשר איש הבלתי בשלימות הכללי עושה צדקה ומשפט בלא שום חטא נעלה חשיבותו יותר מאשר איש המעולה בשלימות מתנהג כמוהו לכן כאשר המה היו פחותים בשלימותם מן משה ואהרן. ואעפי"כ לא נמצא בהם שום חטא עלתה חשיבותם שמתו בעטיו של נחש ויתכן עוד דבמשה ואהרן נזכר בתורה חטא מי מריבה ובאלה לא הוזכר שום חטא ומ"מ לא הוו חשיבו כמשה ואהרן:
האומר ראובן חטא אינו אלא טועה וכו' אלא מה אני מקיים וישכב את בלהה וגו' עלבון אמו תבע ולפי"ז יתכן לבאר המקרא וישכב את בלהה פלגש אביו אביו עשה משכבו את בלהה שנכנס לאהל בלהה וילך ראובן ועי"ז חרה לראובן וילך מאביו שתבע עלבון אמו וישמע ישראל לדברי ראובן ונכנס לאוהל לאה ועי"ז הי' בלבול יצוע לשכינה:
מעבירם כתיב העירו המפ' דבכל הספרים כתיב מעבירים מלא יעו"ש ויתכן דאין הכונה שנ' מעבירם כתיב חסר. רק הכונה דמלת מעבירים יש לו שתי הוראות האחת לשון העברת קול כמו ויעבירו קול במחנה השנית לשון עבירה והוא פעל יוצא לזולתו ואם הוראתו העברת קול הכונה אשר עם ד' מעבירים קול רעת מעשיהם ואם הוא לשון עבירה הכונה שהם מעבירים להביא העם לידי עבירה זהו דא"ל מעבירים כתיב לשון עבירה בלשון רבים א"כ חטאו שניהם והשיב לו מעבירים כתיב אלו הי' כתוב עוברים שהי' משמעו עוברים עבירה לסור מדרך עם ד' הי' מוכח ששניהם עברו עבירה אך באמת מעבירים כתיב שהוא פעל יוצא לזולתו שגרמו עבירה להעם ובאמת זה אינו שלא מצינו במעשיהם שהחטיאו לזולתם אע"כ דהוראת מעבירים הוא לשון העברת הקול וקאי מעבירים על עם ה' לא עליהם א"כ יתכן דפנחס לא חטא דהוא קול רק על תפנו:
דף נ"ו את אוריה הכית וגו' שהי' לך לדונו בסנהדרין וכו' מה חרב ב"ע אי אתה נענש עליו וכו' לא משכחת בר מדאוריה וכו' לפי ההשקפה נראה שהמה שני דעות דת"ק ס"ל דחטא במה שלא דנו בסנהדרין ודעה שניה ס"ל דאין נענש עליו ורב ס"ל דיש בו עון דאמר בר מדאוריה ויתכן עפ"י שבארנו בפ' תולדות דבהיות קולו של יעקב בשלימות התורה אז החרב פפיות של השונא נמסר לידו ואין יכולין עליו נמצא אם הי' דוד דנו בסנהדרין כפי שלמות התורה לא הי' בכח חרב ב"ע להרוג לאוריה אך כאשר לא היתה לו שלימות הנרצה לדונו בסנהדרין אף שלא חטא בשום חטא עכ"ז לא הספיקה זכותו נגד חרב ב"ע הרי דגם לדעה ראשונה לא חטא רק שלא השלים כראוי לזכות:
גט כריתות כותב לאשתו פרש"י ז"ל לפעמים כשהם טרודים אין כותבים קודם היציאה יעו"ש בתוס' וח"א ויתכן דלכן לא היו כותבים קודם היציאה לפי שאינו יודע עדיין אם יהי' מעורכי המלחמה דיכול להיות שיהי' מן הירא ורך הלבב שישוב לביתו דאף אם הוא כעת אמיץ לבו בגבורים יתכן שבהתקרבו למערכות המלחמה ירך לבבו וישוב לכן לא היו כותבים קודם היציאה וכש"כ לדעת התוס' שהי' גט בלי תנאי חשש אולי לא תאבה האשה להתקדש אליו מחדש בשובו רק היו שולחים הגט ממקום המערכה כשידע שלא ישוב לביתו
ע"ב נוח לו לאותו צדיק להיות שמש לד"א וכו' ובמ"ר הגיר' להיות גורף ביבין וכו' והכונה דתכונת העבירה נערך לפי תכונת האדם דבהיותו איש נכבד נחשב לעבירה גדולה וחמורה ואם הוא איש בזוי נחשב לו הענין לפחיתות קלה זהו נוח לו להיות שמש לד"א היינו להיות רועה חזירים שנקראים בגמרא דבר אחר היינו מלאכה בזויה כמו גורף ביבין האמור במ"ר ואז לא הי' נכתב עליו דבר קטון כזה שלא מיחה בנשיו לחטא גדול:
דף ס"ד ויקצוף משה על פקודי החיל וגו' שמא חזרתם לקלקולכם א"ל לא נפקד ממנו איש פרש"י ז"ל לא נפקד לא נחסר מדה יהודית ולכאורה איך מרומז במאמר לא נפקד ממנו איש כונת רש"י ז"ל ויתכן עפ"י שבארנו בפ' שמות דתואר איש איננו רק בהיות האדם שלם בלי שום חטא ופחיתות יעו"ש זהו שא"ל לא נפקד ממנו איש לא נחסר ממנו תואר איש שלא נחסר מדה יהודית מאתנו שלא קלקלנו בחטא:
דף ס"ז חמרא וחיי לפום רבנן חיי וחמרא לפום רבנן ולפום תלמידיהון שינוי הסדר והוספת לפום תלמידהון יתכן שהיין יש בו שתי תכונות האחת שהוא מחיה ומבריא את הגוף כמאמר חז"ל בריש כל אסוון אנא חמר וע"ז אמרו יש שותהו וטוב לו היינו ת"ח השנית שמעורר דבור הפה כמאמר נכנס יין יצא סוד לכן לרבנן עצמם המה הת"ח הוא חמרא וחיי תועלת החמרא לגרום להם חיים ובריאות ותלמידיהון כשיש להם לרבנן תלמידים יהיו שתי התועלות יחד היינו חיי של חיי הבריאות וחמרא שיוציא סוד החכמה להתלמידים זהו לפום רבנן יהי' חיי' ולפום תלמידיהון יהי' התועלת חמרא שיוציא להם סוד החכמה ומלת חמרא הוא תמיד קודם היינו חמרא וחיי וכו' ואח"ז אומר חיי כפי שאמרו חמרא וחיי ונוסף עוד חמרא לפום רבנן ותלמידהון וכולל עוד מאמרם אמרי וריחני פקחים שהם גורמים החכמה ואמרו עוד חיים הם למוצאיהם למוציאם בפה והנה תכונת הרבנן המה הת"ח שאין מוציאים דבר הלכה או הגדה מדבריהם עד שמתכוננים בתחלה שראוי הדבר לאומרה וכשהוכשר הדבר מוציאם מפיו. ותכונת התלמידים אמרו לגרוס אינש והדר ליסבר הרי שמוציאים הד"ת מפיהם ואח"ז מתבוננים להבינם יפה. זהו חמרא היינו פקחות החכמה והדר חיי למוציאם מפיהם וכשלומדים הרבנן עם התלמידים אז מתהפך הסדר בתחילה חיי למוציאם בפיהם ואח"ז חמרא פקחות החכמה לסבור בהם:
דף ע"ה הידוע חשוב תקופות ומזלות וכו' פועל ד' לא יביטו שא' ידיו לא ראו כל עניני העולם ניכר שבחם בשני דברים אחד מצד יופי מלאכתם בצורה וחומר השני מצד פעולתם ותועלתם והנה גלגל המזלות יש לו שתי התועלות יחד תכונת חומרם וצורתם הוא עד להפליא כמאמר יצרם בדעת בבינה ובהשכל ותועלת פעולתם תבואת שמש וגרש ירחים וכאלה זהו היודע לחשוב תקופות היינו יופי הקפת גלגל המאורות שיצרם בבינה ובהשכל ומזלות היינו פעולתם ותועלתם ואינו חושב עליו נא' פועל ד' לא יביטו אין רוצים להביט בפעולת תועלת הבריאה של ד' ומעשה ידיו ביופי צורתם לא ראו:
פ"ג ע"ב וישימו לו בעל ברית לאלהים זה זבוב אלהי עקרון עי' במס' ויתכן עפ"י דאיתא בקרנים דשר של רחיים נקרא זבוב ולכן אין נטחן זבוב ברחיים שנשאר קיים במקומו והנה התרגום של בעל ברית הוא בעל קים זהו בעל ברית שהוא קים היינו זבוב אלהי עקרון שמתקיים בטחינת הרחיים:
אל ימנע עצמו מד"ת אפי' בשעת מיחה עי' במפ'. ויתכן לפי שהתורה יש בה כח להציל ממות כמו שמצינו בדהע"ה דיתיב וגריס כל יומי שבתא. לכן אל ימנע עצמו מד"ת אפילו בשעת מיתה שהשעה גורם לו שימות לפי דיש כח בתורה להצילו ממיתה:
ד' פ"ח בריך רחמנא דיהיב לן אוריין תליתאי וכו' עי' במפ' ויתכן עפ"י המבואר באיי הים דתליתאי היינו תורה ועבודה וג"ח דהתורה מעמדת העמודים שהעולם עומד עליהם יעו"ש ולפי שהיא תורה תליתאי אין באפשרי שתנתן רק למי שיש להם אלה השלשה היינו עדת ישראל שיש להם ירושה מאבותיהם אברהם הוא מדת החסד ויצחק הוא מדת העבודה שנקרב ע"ג המזבח לעולה ויעקב יושב אוהלים הוא התורה זהו עם תליתאי וכמו כן הממוצע לזה מוכרח להיות גם הוא תליתאי באלה היינו משה דאיתא בפדר"א דמשה מסר נפשו על התורה ועל ישראל היינו ג"ח ועל הדינים היינו עבודה וגם הזמן מוכרח להיות תליתאי באלה דביום הראשון נ' ויחן ישראל כאיש אחד היינו ג"ח וביום המחרת בנה מזבח הוא עבודה ואח"ז ניתנה תורה ובירחא תליתאי באלה בראשון נעשה הפסח עבודה ובשלישי מזלו תאומים הוא ג"ח וניתנה בו תורה:
שם תהא קבורתכם וכו' מודעא רבא לאורייתא וכו' הק' הרשב"א ז"ל א"כ קודם אחשורוש שהי' להם מודעא רבא מ"ט נענשו עי' במפ'. ויש עוד להעיר במליצת שם שהיה ראוי לומר כאן תהא קבורתכם ויתכן עפ"י מאמרם בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין. דלימוד התורה מכניע היצר והמה במתן סיני נתרצו לקיים המצות שאמרו כל אשר דיבר ה' לעשה אך על לימוד התורה לא נתרצו שהיצר לא הניחם להתרצות לזה לפי שהתורה מנגד לכחו וע"ז כפה עליהם הר כגיגית ואמר אם אתם מקבלין לימוד התורה ותחלישו בזה כח היצה"ר תוכלו לקיים המצות אשר אמרתם נעשה ואם לאו שלא תלמדו התורה אף דע"ז לא תענשו שלא נתרציתם לזה עכ"ז שם בעשיית המצות תהא קבורתכם דבלעדי לימוד התורה היצה"ר מתגבר בכחו ולא יניח לכם לקיים המצות אשר נתרציתם לעשות זהו שאמרו מודעא רבא לאורייתא היינו לימוד אורייתא דע"ז יכולים לומר כפויים היינו תחת ההר ובימי אחשורוש נתרצו ללמוד התורה וזהו דרך רמז ובבואה לפני המלך אמר עם הספר ישוב וגו' ע"י לימוד הספר יתבטל מחשבת הרעה של היצה"ר והעונשים שבא עליהם קודם אחשורוש הי' על העדר קיום המצות שקבלו מרצונם:
וזהו בנדרים דבר זה נשאל לחכמים וכו' ולא פירשוהו על מה אבדה הארץ ופירשה הקב"ה על עזבם את תורתי וכו' שלא ברכו בתורה תחלה ענין הנעשה ברצון הוא נעשה בכל כחו אך ענין הנעשה באונס אף שסופו ברצון אין לו שלימות הכח כראוי לכן אם היו ישראל מתרצים במתן סיני ללימוד התורה היתה התורה נקבעת בלבם בכל כחה והיה באמת תבלין ליצה"ר לבל יוכל לפתותם לשום עבירה אך לפי שבמתן סיני נעשה הדבר באונס אף דבימי אחשורוש קבלו ברצון עכ"ז אין להתורה כח גדול לעמוד נגד היצה"ר ופתויו זהו ששאל על מה אבדה הארץ אחרי שלומדים תורה מהראוי שלא יכול היצה"ר להחטיאם ופירש על עזבם את תורתי במתן סיני זהו שלא ברכו בתורה תחלה במתן סיני שהיה אז באונס. דאלמלא ברכו והודו להקב"ה על נתינת לימוד התורה והיו מקבלין ברצון לא היה שליטה ליצה"ר להחטיאם:
וזהו בסדר יוה"כ על חטא שחטאנו לפניך באונס וברצון היינו על מה שהיה קבלת לימוד התורה בתחילה באונס במתן סיני ואח"ז ברצון בימי אחשורוש ולא ברכו בתורה תחלה:
בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ס"ר מה"ש וכו' ירדו ק"כ רבוא של מלאכי חבלה ופרקום שינוי המליצה באו ירדו ושינוי התארים מלאכי השרת מלאכי חבלה ותכונת השני כתרים הכונה עפ"י מאמרם דבעת קבלת התורה נעשו בני חורין ממלאך המות. ומשעבוד והמה שני הכתרים שאמרו כאן דנושא הכתר הוא בן חורין בלי שום מושל עליו ולפי דבעת קבלת התורה היה אז תכונת ישראל כמלאכי השרת ע"ד שנא' אני אמרתי אלהים אתם והיה מצבם מצב השוה עם מה"ש לכן כאשר הוצרכו מה"ש לתת הכתרים על ראשיהם לא נצרכו מה"ש לרדת אליהם ממעלה למטה לפי שהיו בשטח שווה עמהם לכן אמרו באו מה"ש אך כאשר עשו העגל השליך משמים ארץ תפארת ישראל וירדו למטה עד לעפר והוצרכו מלאכי חבלה להסיר הכתרים מהם היה מההכרח שירדו אליהם ממעלה למטה לכן אמרו וירדו מ"ח והנה אתדל"ע באתדל"ת תליא לכן כשאמרו נעשה ונשמע קבלו עליהם שירות עבודה להקב"ה נתעורר למעלה תכונת מלאכי השרת נגד שירות עבודתם וכאשר עשו העגל שאמר הקב"ה חבלתם מעשיכם נתעורר עי"ז למעלה מלאכי חבלה נגד חבלתם מעשיכם וכפי דאיתא בספרי אמת דבעשיית המצוה כראוי מתעלה מדרגת האדם למעלה מן המלאכים יתכן דלכן נקראו מלאכי השרת שהם ראוים לשרת לאדם המעולה מהם ולפי דתכונת צבא מעלה להיטיב ולא להרע לכן בעת שהיו ישראל צריכים לקבל הטובה של הכתרים השתדלו מה"ש לעשות בזה בכל כחם כאשר יוכלו שאת לכן הביא כל אחד שני כתרים ודי לזה ס"ר וכאשר היה מהצורך להרע לישראל לפרוק הכתרים הסתפקו לעשות הרע במועט לפרוק כל אחד רק כ תר אחד לכן נצרך לזה ק"כ רבוא:
בשעה שהקדימו נעשה לנשמע אמר הקב"ה מי גילה לבני רז זה שמה"ש משתמשין בו שנא' עושי דברו לשמוע בקול דברו ויש להעיר דאם היתה כונתם להשתוות למה"ש היה מהראוי שיאמרו נעשה לשמוע כמו שנאמר בהם עושי דברו לשמוע גם מליצת שמשתמשים בו יותר ראוי לומר שנוהגין בו והכונה כפי המבואר בספרי אמת דיתרון שלימות העליונים על התחתונים הי' בענין ההשגה ויתרון שלימות התחתונים על העליונים הוא בחלק המעשה של המצות לכן נאמר במה"ש עושי דברו להגיע בזה לתכלית שלימותן היינו לשמוע בקול דברו בענין ההשגה וכאשר ישראל רצו לנצח את מה"ש שתנתן התורה לתחתונים אם היו אומרים נעשה לשמוע הי' יתרון לעליונים על התחתונים דבחלק ענין ההשגה נתעלו העליונים על התחתונים לכן התחכמו לומר נעשה ונשמע להפריד לשני תכונות נעשה קיום המצות במעשה. ונשמע לענין ההשגה ובזה מתעלה תכונתם יותר מן העליונים דעליונים אין להם רק תכונה אחת ולהם יש שתי תכונות זהו שאמר הקב"ה מי גילה לבני רז זה שהשכילו להבין דמה שנאמר במה"ש עושי דברו לשמוע קול דברו הכונה שמשתמשים בהעשיה לשלימות לשמוע בקול דברו ואין בידם אלא אחת לכן הטיבו הם לומר נעשה ונשמע לא לשמוע:
מה תפוח פריו קודם לעליו כך הקדימו נעשה לנשמע הק' החו' הא קרא כתפוח וגו' קאי על הקב"ה והדורש מהפכו על ישראל עי' במס' ויתכן עפ"י שבארנו בכפלים דהכפרי לא יכול לשבח תפארת אבן השוהם לפי דאין לו שום השגה בתכונת אבנים טובות ואם אחד משבח שבח החלטי במהלל אבן השוהם בידוע שיש לו איזה השגה בטיב אבנים טובות לכן כאשר ישראל משבחים שבח הקב"ה שהוא כתפוח בעצי היער שפריו קודם נעליו בידוע דישראל יש להם התיחסות לתכונה זאת דאם אין להם שום התיחסות מנין יודעים לשבחו ית' בזה לכן הטיב הדורש לומר שנמשלו ישראל לתפוח בזה שהקדימו נעשה לנשמע:
ההוא צדוקי מבען דמא וכו' תומת ישרים תנחם וכו' בברורי המדות בארנו דהוראת תמימות הוא להאמין אשר מהקב"ה לא תצא שום רעה שהכל לטובה ולכן הקדימו ישראל נעשה לנשמע ביודעם דאין להם לחוש פן תאונה להם רעה מעשיית המצוה והצדוקי לא האמין בזה וחזה ברבא דקמיץ דמא והוא אינו חושש פן תאונה לו רעה מדמא דקמיץ לפי שמאמין שהכל הוא לטובה לכן א"ל עמא פזיזא דקדמיתו נעשה לנשמע ואין אתם חוששים אולי יהיה מזה איזה רעה אכתי בפחזותייכו קיימיתו לבל לחוש מהרעה שיהיה מדמא דקמיץ לזה השיבו אנן דסגינן בשלימותא היינו מדת התמימות כתיב בן תומת ישרים תנחם שמתהפך הכל לטובה והנך אינשי אזלי בערמומיתא עפ"י השגת שכלם עליהם נאמר וסלף נוגדים ישדם. סלף רעתם לא יתהפך לטובה רק ישדם:
עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו העירו המפ' דהול"ל דקדמיתו מעשה לאודנויכו יעו"ש ויתכן ע"ד שנאמר פה להם ולא ידברו עינים וכו' אף אין יש רוח בפיהם דשלימות החושים המה מדרגות זו למטה זו הדבור הוא המעולה שהוא חשיבות האדם למטה הימנה הוא סוג בע"ח אף שאין מדברים עכ"ז יש להם עינים לראות ואזנים לשמוע וכו' למטה מהם הוא העטלף שאין לו עינים לראות עכ"ז יש לו אזנים לשמוע שהוא בורח מקול הכריה שרצים הקטנים כמו כינים וכאלה אין להם תכונת אזנים לשמוע שאין זזין מכח הקול עכ"ז יש בהם רוח החיים והנה תכונת האדם כשמבקשין ממנו איזה מתנה מבטיח בתחילה דבר מועט ואח"ז מוסיף והולך והנה במ"ת אמר הקב"ה ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי הקדים להם השמיעה לעשיה והי' להם להשיב ג"כ כסדר נשמע ונעשה והם הקדימו נעשה לנשמע וה"ז כשמקדים לחת תכונת פה המדבר קודם לתכונת אזנים לשמוע והוא היפך הסדר להקדים פומייכו לאודנייכו:
ע"ב לבבתני באחת מעיניך לכשתעשי בשתי עיניך עפ"י מאמר חז"ל חשב אדם לעשות מצוה ולא עשה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה ואמרו עוד מחשבה טובה הב"ה מצרפה למעשה הכונה כשחשב לעשות ועשה מקבל שכר על המחשבה בפ"ע ועל המעשה בפ"ע זהו כשאמרו נעשה ונשמע ולא עשו עדיין ה"ז חשב מצוה ואף אם לא יעשה לאיזה סבה עכ"ז לבבתני באחת מעיניך במה שהוכשר בעיניך לעשותו ולכשתעשי אז יצטרף המחשבה אל המעשה בשתי עיניך במחשבה ובמעשה ויהי' לך שכר כפול:
חביבותא הוא גבן דכתיב נתן ריחו ולא הסריח עי' במס' יבואר עפ"י דאיתא בסנהדרין אלמלא ו' שבהעלוך לא נשתייר משונאיהם של ישראל וכו' הכונה ששתפו שם שמים עם העגל ומכונה הדבר נרדו נתן ריחו שאמרו אשר נרד הבשמים של הקב"ה נתן ריחו הטוב להעגל אבל אם היו אומרים העלך והיו כופרים בהקב"ה מכונה תכונתם הסריח שקלקלו האמונה לגמרי א"כ חביבותא היא גבן דגם בעת עשיית העגל היו מאמינים בשיתוף של הקב"ה וזהו עצמו שאמר אח"ז אעפ"י שמיצר ומימר לי בין שדי ילין דגם בעת מימר שהמרתי כבודו בעגל לא כחשתי בו לגמרי רק בין שדי ילין האמנתי שגם הוא הי' בעזר היציאה ממצרים:
מי שהכל שלו יכפר לי עון גדי שכרמתי לי העירו המפ' הלא החטא הוא בעגל לא בגדי ויתכן עפ"י שבארנו בתורה דלכן היה החטאת תמיד בשעיר עזים לפי דאיתא בספרי הטבע דצמיחת השער הוא ממותרי התאוה ועי"ז מתעוררים כל החטאים כמאמרם מלי כריסי זיני בישא לכן השעיר שיש לו זקן מגודל בא לכפר על החטא והנה בעשיית העגל כתיב ויקהל העם וגו' וישב העם לאכל ושתה ויקומו לצחק הרי דצחוק של העגל היה מתוך אכילה ושתיה של רדיפת התאוה ונאמר בזה ויקהל שעשו הדבר בהקהל העם זהו מי שהכל שלו ומהראוי שהכל יקהלו אליו הוא יכפר על עון גדי היינו עוון אכילת מותרי התאוה המתיחס לתכונת גדי שישבו לאכול ולשתות וכולל עוד במאמר שהכל שלו דמבואר בכוזרי דעון העגל שעשו היה להמשיך על ידו איזה השפעה מהמזלות ומודעת דהמזלות יש להם רק כח פרטי לכל אחד והבוו"ת יש לו כח הכולל לכל הכחות זהו מי שהכל שלו שהוא בעל הכחות כולן יכפר לי על עון גדי שהוא רק כח פרטי ומכנה העגל בשם גדי לרמז דאין לו להמזל רק כח קצוב וחתוך גדי לשון דבר חתוך בתלמוד למיגד ליה גלימא:
ואריב"ל כל דבור שיצא מפי הקב"ה יצתה נשמתן של ישראל וכו' הוריד טל והחיה אותם וכו' ואריב"ל כל דבור שיצא מפי הקב"ה חזרו ישראל לאחוריהם והיו מה"ש מדדים אותם וכו' העירו המפ' דשני המאמרים של ריב"ל סותרים זל"ז דבמאמר הראשון אומר שיצתה נשמתן ומתו ובמאמר השני אומר שחזרו לאחוריהם גם יש להבין במליצת הוריד להם טל מה הוא ההורדה. גם לשון מדדין ויתכן דנשמתן של ישראל חצובה מתחת כסה"כ והוא מקום שלמעלה ממצב המלאכים וכאשר במתן תורה הופיע ה' על הר סיני בכסא כבודו וישראל היו קרובים להר סיני ששם היה כסא כבודו ית' אשר משם נחצב נשמתן יצתה נשמתן מהם למקור מחצבתם לכסה"כ ומתו ומה"ש אשר מקומם להלאה מטה מכסה"כ היו במצב איזה מרחק מההר וכאשר רצה הקב"ה להחיותם החזיר אותם י"ב מיל לאחוריהם שיתרחקו מכסה"כ מקום מחצב נשמתן והוריד להם הטל של תחיה למרחוק להחיותם שמה וכאשר נתרחקו י"ב מיל מן ההר היה אותו המקום של מצב מלאכי השרת שהיו רחוקים מההר. ואז היו מה"ש מדדים אותם להחזירם י"ב מיל דמליצת מדדים הוא בהיותם שניהם בשטח אחד כמו אשה מדדה את בנה ואף אם היו מה"ש רחוקים להלאה מן י"ב מיל נתקרבו לצורך השעה לפי שלא הי' בהם כח לחזור מעצמם מעילוף המיתה שיצתה נשמתן נמצא דשני המאמרים של ריב"ל אין סותרים זל"ז רק דבור השני משלים הענין של דבור הראשון איך היתה התחיה :
מה לילוד אשה בינינו וכו' לקבל תורה הוא בא בפ' בהעלותך בארנו יתרון המעלה של מרע"ה על כל הנביאים דכל הנביאים קבלו השפעת נבואתם בהשגה קטנה למטה ומשה עלה אל האלהים בהשגה מעולה כפי שהשיג למעלה זהו כשעלה משה למרום להשיג השגה של מעלה אמרו מה"ש מה לילוד אשה בינינו למעלה דדרך השפעת הנבואה להשפיע למטה בארץ לא שיעלה האדם בשמי מעל לזה השיב להם הקב"ה לקבל תורה הוא בא והתורה היא חמדה גנוזה למעלה בסודות הפנימים לכן הוא מוכרח לעלות למעלה לקבל התורה שמה:
שמא ישרפוני בהבל שבפיהם וכו' אחוז בכסא כבודי וכו' שלימות התורה שתים הנה השגת לימוד התורה ועשיית המצוה בפועל והנה בענין השגת הלימוד נעלה כח העליונים דיפה קורת רוח של שעה אחת של עולם העליון מכל חיי עוה"ז אך בעשיית מצות הגשמיות נעלה כח התחתונים על העליונים דאין שמה שום מעשה גשמיית והנה ע"י מצות האמורות בכל הענינים הטבעים הגשמיים מתעלה בזה כבוד ה' לעשות גם ענינים החומרים לשם ה' כפי המצוה וזה היה תכלית בריאת העולם. שכן הטב"ע בגימט' אלהים וכמו כן הכסא בגימ' אלהים זהו שאמר משה מתירא אני שינצחוני להיות התורה למעלה מצד שריפת הבל פיהם היינו לימוד התורה שבפיהם שהוא אש זהר בהשגה מעולה יותר מבתחתונים לזה א"ל הב"ה אחוז בכסא כבודי אחוז תשובתך בענין עשיית המצוה בפועל דבזה מתעלה הכסא הכבוד ובחלק זה נעלה מעלת התחתונים על העליונים זהו שא"ל תורה מה כתיב בה לא תרצח וכו' כלום משא ומתן יש ביניכם ועי' באפיקי יהודה:
ד' פ"ט מצאו להקב"ה קושר כתרים לאותיות וכו' אין שלום בעירך וכו' היה לך לעזרני וכו' תכונת הקשר הוא לאחד הנפרדים וכל עניני הבוו"ת נעשים ע"י אותיות התורה ותכונת הכתר של המלך הוא לאחד אל תחת ממשלתו כל בני המדינה וכאשר רצה הקב"ה לאחד כל העולמות יחד בכדי להוריד שפע שבע רצון ע"י הצינורות כראוי קשר כתרים לאותיות נתן להאותיות תכונת הכתר לאחד אחד אל אחד' א"ל משה אין שלום בעירך אני מכיר דאין בעירך שלום התאחדות האמיתי דאם היה בעירך שלום התאחדות האמיתי היו מתאחדות כל האותיות מעצמן זה לזה דאתדל"ע מתעורר כפי אתדל"ת ולא הייתי צריך לקשור עליהם כתרים (ויתכן בעירך הוא לשון התעוררת אחדל"ת) והשיב לו משה כלום יש עבד נותן שלום לרבו הלא הנהגת התאחדות השלום הוא ביד הרב לא ביד העבד לזה א"ל היה לך לעזרני לעורר אתדל"ע של הרב ע"י אתדל"ת של העבד לכן אמר משה יגדל נא כח ה' וגו' בעזר אחדל"ת יגדל נא כח פמליא של מעלה:
ע"ב אם יהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות משי"ב וכו' העבירות שעושה אדם מצד תאות הטבע של החומר בנקל להבוי"ת למחול עליהם כי זכור לפניו כי עפר אנחנו ונוטה הטבע של חומר העפרי לחטוא אך העבירות שנעשו למעלה מכח הטבע מצד המרי להכעיס קשה למחול עליהם והנה בשי"ב ברא הקב"ה תכונת הטבע והוטבע אז טבע החומר לכל באי עולם זהו אם יהיו חטאיכם כתכונת הטבע הסדורות משי"ב שאז סדרו הטבע לכל שנות העולם אז בנקל אשר כשלג ילבינו לפי שהם רק מצד החומר שנברא בשי"ב:
לכו נא ונוכחה וכו' נכו אצל אבותיכם ויוכיחו אתכם וכו' אצל אברהם שא"ל ידוע תדע ולא ביקש רחמים וכו' יאמר ה' וכו' תליתם עצמיכם בי וכו' כשלג ילבינו עי' במס' הכונה כפי שבארנו במענה אליהו תכונת התוכחת בשני אופנים. א. תוכחת דברים ב. תוכחת הראיה כשרואה שלמות הזולת נעלה מאוד מקבל מזה תוכחת לתקן שלמותו גם הוא כמוהו וא"צ לזה תוכחת דברים זהו שיאמר לכו אצל אבותיכם וראו השלימות שבהם ויוכיחו אתכם בלי תוכחת דברים לזה משיבים דעל ידם אין יכולים לקבל תוכחת שלימות האמיתי בני חסרון שהרי יש בשלימותן חסרון שלא בקשו רחמים על בניהם ואנו רוצים לקבל תוכחת משלימות הנרצה בלי שום חסרון ושלימות כזה איננו רק אצל הבוי"ת אך אצל הבוי"ת לא יתכן להיות תוכחת הראיה כי לא יראני האדם וחי' לכן מההכרח אשר יאמר ה' תוכחת דברים לזה משיב להם הקב"ה הואיל ותליתם עצמיכם בי לקבל שלימות הנרצה בלי חסרון. לכן אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו שהוא לובן שאין בו שום פחיתות המראה וכולל עוד עפ"י דאיתא במ"ר שאלו לחכמה חוטא מה תהא עליו אמרה נפש החוטאת היא תמות וכו' שאלו להב"ה אמר יעשה תשובה:
עד שאתם מקלסין אותי קלסו להקב"ה ומחוי להו יצחק קוב"ה בעיניהו מיד נושאין עיניהם למרום ואומרים אתה ה' אבינו יש להעיר במאמר ומחוי להו יצחק קוב"ה בעיניהו הא מקרא מלא דיבר הכתוב כי לא יראני האדם וחי אם לא שנאמר דלעתיד יהיה באפשרי לחזות בנועם ה' ע"ד שנאמר וראו כל בשר יחד כי פי ה' דיבר גם מאמר נושאים עיניהם למרום אין לו מובן שהיה ראוי לומר נושאין עיניהם להקב"ה ויתכן הכונה לפי שהם רצו לקלס את יצחק בחשבם שמוסב להם הטובה מאת יצחק א"ל יצחק שהכל מסובב מהקב"ה וראוי לקלס להקב"ה ומחוי להו יצחק קוב"ה בעיניהו שיתבוננו בעיניהו שהב"ה נוכח עיניהם דמלוא כל הארץ כבודו וכשראו והשיגו זאת בעיניהם התבוננו דתכונת הקב"ה הוא למעלה ונשא יותר ממה שראו בעיניהם לכן מיד נושאין עיניהם למרום שהוא מרום ונשא יותר ממה שהשיגו:
ראוי היה יעקב אבינו לירד בשלשלאות של ברזל העירו המפ' מ"ט היה ראוי לירד בשלשלאות של ברזל יע"ש ויתכן עפ"י דאיתא בזוה"ק דתכונת מלכות מתואר לברזל זהו לפי שנגזר הגלות להיותם ח"י המלכות הי' ראוי מצד הגזירה שהמלכות יכריחם לרדת בגולה זהו שלשלאות היינו כח המכריח של ברזל של המלכות:
צ"ו ע"ב מקושש זה צלפחד וכו' התורה כסתהו וכו' מן המעפילים הוה העירו המפ' דגם לריב"ב דאמר מן המעפילים הוה תיקשי נמי התורה כסתהו יעו"ש והיה נראה לומר דמה שאמרו מן המעפילים הוה אין הכוונה דצלפחד היה מן המעפילים אלא הכונה דמקושש הי' מן המעפילים אך ממה שנ' במעפילים ויכתום עד חרמה נראה שלא נשתייר מהם איש ויתכן עוד דריב"ב דייק מקרא שהי' מן המעפילים דכ' כי בחטאו מת ולא נאמר בחטא מת בא לרמז דבאמת לא נחשב הדבר לחטא רק מצד חשיבותו דהב"ה מדקדק עם צדיקים נחשב שהוא חטאו וכן הי' באמת ענין המעפילים דכונתם היה לטובה לתקן את אשר לא רצו לעלות כפי שאמרו חטאנו רק צלפחד שהי' אדם גדול היה לו להבין אחרי שנשבע ד' אם יראו האנשים וגו' הי' לו להבין דתשובה כזאת נחשב לחטא הרי שגילתה תורה במלת בחטאו שהיה מן המעפילים:
ד' צ"ז מלמד שאף אהרן נצטרע וכו' התורה כסתהו וכו' תנא שפנה מצרעתו ופרש"י ז"ל שקדם ונתרפא ולכאורה אין מוזכר כלל בהמאמר שנתרפא אם לא שנאמר דדייק מלת ויפן שפנה ונתרחק מצרעתו ויש עוד להעיר על האי תנא דאמר שפנה מצרעתו יקשה עליו התורה כסתהו ולולי פרש"י ז"ל הי' נראה לפרש בהיפך דדייק ממה שכ' ויפן אהרן אל מרים והנה מצורעת דמבאר הסבה מה שפנה אהרן למרים ומדוע לא פנה משה לפי דאף אהרן נצטרע והוכרח להתרחק מעדת הטהורים לכן פנה אל מצב מרים דהוה מצורעת כמותן א"כ מרומז בקרא דאהרן נצטרע ומה שכתב רש"י ז"ל שקדם ונתרפא דייק מ"ט ביקש אהרן ממשה על מרים ולא ביקש על עצמו ע"כ דהוא קדם ונתרפא. ויתכן דזהו עצמו הסבה שקדם ונתרפא לפי שבקש על מרים ולא על עצמו והמתפלל על חבירו והוא צריך לאותו דבר נענה תחלה לכן קדם ונתרפא:
החושד בכשרים לוקה בגופו התיחסות העונש אל החטא יתכן דהחשד בכשרים הוא לפי ראות תכונתו החיצונה חושדו שעשה הדבר ובאמת תכונתו הפנימית טובה מתכונתו החיצונה וחשדו בחינם והאדם תכונתו החיצונה הוא הגוף ותכונתו הפנימית היא הנשמה. ולפי שחטא במה שחשדו לפי תכונתו החיצונה לכן גם עונשו בתכונה החיצונה שהוא הגוף שלוקה בגופו:
ד' ק"ד כתב שבלוחות נקרא מבפנים ונקרא מבחוץ נבוב בובן וכו' עפ"י דאיתא בזוה"ק דתורה שבכתב האותיות כסדרן ותורה שבע"פ האותיות למפרע וכאשר נתן הב"ה התורה בסיני רצה להראות דגם תורה שבע"פ ניתנה מסיני לכן היו הלוחות נקראים מבפנים כסדרם לרמז על תורה שבכתב ומבחוץ נקראו למפרע לרמז על תורה שט"פ דשניהם ניתנו בסיני וזהו בפ' במה מדליקין דגר שבא להילל וא"ל ע"מ שתלמדני תשב"כ יומא קמא א"ל אבג"ד ולמחר אפיך ליה דגב"א וכו' לפי שרצה להודיעו דגם תשבע"ס ניתן מסיני לכן א"ל בתחלה האותיות כסדרן לרמז על תשב"כ ולמחר אפיך ליה לרמז על תשבע"ס. ודרך רמז עפ"י דאיתא בספרי אמת בעניני הספירות דיש שיר כפול ושיר משולש ושיר מרובע והמה נובעים ממעלה למטה ולפעמים עולים ממטה למעלה זהו שהודיעו תהלוכת הספירות ממעלה למטה שהם א' שיר פשוט ב' שיר כפול ג' שיר משולש ד' שיר מרובע ולמחר אפיך ליה דגב"א לרמז לו כשהם חוזרים ממטה למעלה:
וזהו דאמרינן לקמן אנכי נוטריקון וכו' א"ד למפרע וכו' מרמז ג"כ על תושב"כ ושבע"פ שהם כסדרן ולמפרע
אתו דרדקי וכו' דאפילו בימי יב"נ לא אתמר כוותייהו וכו' העירו המפ' מ"ט נקט יהושע ויתכן לפי דיהושע נקרא נער וע"י תואר נער היה משפיע חכמת התורה גם לנערים שהמה דרדקי לכן אמר דגם בימי יהושע ב"נ לא אתמר וכו':
מאמר פתוח מאמר סתום כל עניני התורה המה ביחד נגלה ונסתר אך לא יתכן להשיג הנסתר עד שמשיג מקודם הנגלה זהו בתחלה צריך להתבונן מאמר פתוח הוא חלק הנגלה ואחר זה יתבונן מאמר סתום הנסתר שבמאמר:
נאמן כפוף נאמן פשוט יש שניכר כפיפתו ונמיכת רוחו בחוץ זהו נאמן כפוף ויש אדם שהוא כאחד האדם ותמימות רוחו טמון בקרבו בפנים זהו נאמן פשוט
פי פתוח פי סתום כמאמר חז"ל חיים הם למוצאיהם שצריך להוציא ד"ת בפה פתוח ואמרו עוד יעשה אדם עצמו כאלם לענין דברים בטלים זהו פי סתום:
צדיק כפוף הוסיף לו כפיפה על כפיפתו חלקי התורה שתים הנה בין אדם לחבירו ובין אדם למקום נאמן כפוף היינו בנאמנות שבין אדם לחבירו וצדיק כפוף במה שבין אדם למקום צריך להוסיף כפיפה על כפיפתו להיות כפוף באמת לכל יהי כגונב דעת עליון:
קושטא קאי שקרא לא קאי האמת אינו רק אחד והאומרו אין יכול לשנותו דאם ישנה אינו אמת זהו קושטא קאי תמיד במצב אחד לא ישתנה אבל השקר יכול להתרבות ולהשתנות לאין קץ זהו לא קאי במצב אחד:
מפ"מ בניו ובנותיו של אדם מתים כשהם קטנים וכו' ערבונא שקלי מיניה לכאורה מה היא השאלה מפ"ו וכו' הלא מפורש למעלה פ' במה מדליקין בעון נדרים ציצית מזוזה בטול תורה בנים מתים יעו"ש התיחסות אלו העונות לבנים ויתכן דהשאלה דכאן היא מפ"מ מתים כשאין באבותם אחד מאלה העונות האמורות שמה ע"ז קאמר מפני שלא בכה על אדם כשר דאילו היה בוכה היו מוחלין לו על כל עונותיו שיש בו חוץ מאלו דחשיב התם ואמרו חז"ל על משכנות הרועים גדיים המתמשכנין על הרועים שבשביל שלא עשו תשובה בהתאבלם על הרועים נתמשכנו גדיים הקטנים:
המוריד דמעות על אדם כשר הב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו י"מ סופרן דחשובים בעיניו כדבר שבמנין וכולל עוד שהוא לשון ספיר וזוהר שהב"ה סופרן לראות אם הם זוהרים כספיר שהוא זך שאין בו שום תמונה כן מתבונן אם הדמעות נקיות שבוכה בשביל שנסתלק אדם כשר מהעולם או יש בהם איזה כונת פיגול שבוכה על צער עצמו וכשהם נקיים בזוהר כספיר אז המה חשובים בעיניו ונותנם בבית גנזיו כראוי לדבר החשוב:
כל המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקוברו בחייו וכו' שגעש עליהם ההר להורגם וכו' שלמות האדם שהוא נעלה על סוג הדומם הצומח והחי בזה שהוא סוג המדבר ושלמות הדיבור אינו במה שמדבר דברים בטלים והבלים הרבה רק דברי חכמה ומדע והמתעצל בהספדו של חכם לפי שאינו מכיר שלימות הדבור שהי' להחכם שמת נגרע תכונתו להיות פחות וגרוע מכל השלשה סוגים שתחתיו אפי' מסוג הדומם לפי דכל הסוגים שומרים תכונתם והוא בוגד בתכונת שלימותו זהו שראוי לקוברו בחייו במעלת החי אשר בקרבו לפי דאין בו תכונת המדבר ראוי לקוברו באדמה שהוא סוג הדומם שנגרע ערכו גם מהדומם וכן הי' ביהושע כאשר לא הספידוהו כראוי געש עליהם ההר הוא הדומם להורגם ולקוברם וכולל עוד דמיתת הצדיק שנתפס בעון הדור הוא בשביל שהדור יתנו לב מפ"מ אבד הצדיק הלא בעונם מת ויתנו לב לשוב וכאשר מתעצל בהספדו של חכם שאין מרגיש העדרו לשוב א"כ בחנם נתפס הצדיק שיותר ראוי הי' שהצדיק חיה יחיה והוא הרשע יתפס בעונו זהו ראוי לקוברו להרשע בחייו בשביל חייו של צדיק ומליצת שגעש עליהם ההר התיחסות ההר שלא הספידו ליהושע יתכן לפי שנ' ביהושע וישלחו וגו' כי נקבצו אלינו כל מלכי הארץ ויושבי ההר וגו' וירדפם דרך מעלה בית חורון אז ידבר יהושע וגו' שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון הרי שבמלחמת יושבי ההר בהיותם במורד ההר הפליא יהושע והעמיד השמש והירח לכן כאשר נתעצלו ישראל בהספדו ולא זכרו גודל נפלאותיו אשר עשה עמהם בהר געש עליהם אותו ההר להורגם ובגוף הענין שנתעצלו בהספדו יתכן לפי שמת כ"ו ניסן והוא מהזמן שאין מספידין בו ולא התבוננו דלגבי יהושע צדיק ומלך כמותו ובפניו מחויבים להספידו גם בזמן כזה:
אחד מבני חבורה שמת ידאגו כל החבורה אמרי לה דמת גדול ואמרי לה דמת קטן עי' במפ' ויתכן דכשמת אדם מקור המות הוא מאפיסת החיים אשר בלב אך מתגלה כראשונה אפיסת החיים ברגלים שהמה קצה האחרון מהגוף והנה כל החבורה המה כאיש אחד חברים שותפים מאברים שונים והגדול הוא לב החבורה והקטן הוא רגלי החבורה לכן אמרו דיש לחבורה לדאוג כשמת הגדול שהוא לב החבורה דבמיתת הלב רועדים כל האיברים המושפעים ממנו ואמרי לה דמת קטן שהוא כמו מיתת הרגלים דרועדים כל האיברים במיתת אפיסת החיים ובגוף הענין דיש לדאוג כל החבורה יתכן לדמיון מאשינע בפאבריק המתנודדת עפ"י גלגל וצריכים לזה עשרים אנשים שהמה יגלגלו הגלגל בכחם ואז יפעיל המאשינע תכלית פעולתו וכאשר נשמטו שני אנשים ממסבבי הגלגל והלכו להם ובעה"ב דוחק לסבב הגלגל נופל משא שני אנשים שהלכו על יתר החבורה ותכבד עליהם העבודה ביתר שאת. ככה הבריאה בכללה הוא המאשינע אשר כוננה הבוי"ת לאיזה תכלית הרצויה לו ולזה ברא ב"א המה הפועלים המסבבים בכוחם גלגל המאשינע בפעלם הטוב כפי הדת ולא ברא נמצאים דרך ויתור רק מכוון כפי צורך המאשינע וכאשר נעדר אחד מהם הן דמת גדול הוא המאשעניסט המכונן סביב הגלגל לכל יכבד על הפועלים והן דמת קטן מן הפועלים המסבבים בהעדרם מוטל העבודה על יתר הנמצאים ותכבד עליהם עול העבודה ביתר שאת והנה הכנת המאשינע בהפאברוק יש מאשינען מיוחדים לכל מלאכה בט"ע לטויה לאריגה לצביעה לכביסה וכולם כוננו יחד לתועלת הכללי כן כל חבורה המתאחדת לאיזה דבר מיוחד איננה במקרה רק בהשגחה פרטית לכונן על ידם איזה דבר הנחוץ לטובת הכלל הן להצלחת הנפש או לקיום צורכי העולם לכן אמר בזה ידאגו כל החבורה:
ק"ז ע"ב יושב וזן מליצת יושב הוא עפ"י מאמר חז"ל קשות בישיבה רכות בעמידה ובענין המזונות אמרו קשין מזונותיו של אדם וכו' לכן כשרוצה כביכול להשפיע מזון העולם והוא קשה לפי תכונת העולם כביכול יושב וזן בישיבה כראוי לדבר קשה:
דף ק"ח הוו יתבי אגודא דנהר מלכא חזינהו למיא דקא דלו ועכירי וכו' גברא רבא וכו' וחייש במעיה וקא דלו מיא לאקבולי אפיה קמיה זיל תהי אקנקניה וכו' אשכחיה לרב וכו' איתא בזוה"ק דאאע"ה הי' לו מעין שבו היה מכיר את האורחים דמי שהיה טהור מטומאה חמורה היו המים סלקין לגביה יעו"ש הרי דע"י עליית המים יכולים להכיר שלימות האדם וכמו דניכר חשיבות האדם ע"י שם תוארו דאם קורין אותו אדון מכירים שיש לו עבדים וכשתארו שר רבבה יודעין שהוא מושל על רבבה וכשיש לו תואר מלך מכירים גדלו על כל בני המדינה כמו כן גם ביתר הנמצאים מדרגות חשיבותם כסי תכונתם וכפי תכונת שמותם שמוסב משמים להקרא בשם הראוי לזה והנהר הנקרא נהר מלכא יש לו חשיבות מלך בתכונתו לכן אף אם תכונת המים להיות עולים נגד אדם גדול אך המים שהן תכונת מלך אין דרכן לעלות רק נגד אדם היותר גדול מכל כתכונת מלך לכן כשראה דקא דלו מיא מנהר מלכא הבין שבא אדם גדול דבאמת אמרו על רב אריוך מלך אלסר ולפי שראה דהמים עכורין ואותו הנהר הוא תמיד זך וצלול הבין שיש להבא איזה עכוב במעיו ובהיות שמואל רופא מומחה. ויצטרך לעשות לו רפואה למעיו ומתכונת הרפואה שצריך הרופא להתבונן על תכונת גוף החולה אם הוא חזק או חלש קצר או ארוך לכן א"ל לקרנא זיל תהי אקנקניה שיסתכל על תכונת גופו מה הוא דהגוף נקרא קנקן כמאמר חז"ל יש קנקן חדש מלא ישן ולפי דרב ארוך בדורו הוה סבר שמואל שהוא חזק בטבעו וידע שנחוץ לתת לו רפואה לשלשל מעיו אם מצד ידיעת תהלוכת הרפואה. או מצד שראה המים עכורין הבין שצריכין לעכר מעיו בקרבו ובהיותו ארוך בגופו וחזק לא במהרה ישלשלו מעיו ואם ימהר לפנות לא יפעלו יפה סמי הרפואה. לכן אוכליה נהמי דשערי וכסא דהרסנא ושיכרא ולא אחוי ליה בית הכסא אך רב אף שהי' ארוך וחזק בטבעו הי' איסטניס דאמרינן בחולין ד' ק"ז דעתי קצרה ופרש"י ז"ל איסטניס אני.לכן כאשר החלו מאכלי הרפואה לפעול מאומה בקרב מעיו הרגיש מזה צער מצד אסטניסו לכן לייט ואמר מאן דמצערן לא לוקמיה ליה בנין לפי דצערו היה במעיו לכן לייט בעונש המתיחס להמעיים המה הבנים וכן הוה. אף דבאמת כיון שמואל לרפואתו לא לצעריה והוא לייט מאן דצעריה אעפי"כ נתקיים קללתו דקללת צדיק אפי' על תנאי מתקיים ומיושב זה במה שהעירו המס' מהא דאיתא בחולין (דף צ"ה) דרב לא אכל מסעודת הרשות וחזינן הכא דאכל אצל שמואל יעו"ש. דהכא לא אכל בשביל סעודת אכילה. רק בשביל רפואה דגם רב ידע שהוא לרפואה רק לייט ע"ז שלא הראו לו ביהכ"ס:
דף קי"ג שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול דבור אסור הרהור מותר מבאר בח"א לפי שהדיבור הוא כמעשה שנ' בדבר ד' שמים נעשו יעו"ש ויש להעיר מהא דאיתא במ"ר שמים נעשו כבר נעשו. שנעשו קודם הדיבור במחשבה א"כ לפי"ז מהראוי לאסור גם המחשבה בשבת ומ"ט אמרו הרהור מותר ויתכן עפ"י המבואר בספרי אמת דקיום העולם בכל הרגעים מתקיים רק ברצון המחשבה של הבוי"ת לקיימו יעו"ש. נמצא לפי"ז גם ביום השבת מעורר הבוי"ת רצון מחשבתו לקיום העולם. רק מן הדבור שהוא פעולת המעשה שבת ביום השבת של שי"ב לכן שפיר אמרו דבור אסור והרהור מותר:
כיון דחזא וכו' ורות דבקה בה אמר שרי לאדבוקי בה עי' במס' והכונה דשכר המצוה הוא תמיד מעין המצוה לכן כשראה שהיא עשתה מצוה בענין הדביקות דרות דבקה בה אמר דשכרה יהיה מעין המצוה דשרי לאדבוקי בה ולכן אמר לה וכה תדבקין וגו' כמו שעשית דביקות לנעמי כה תדבקין עם נערותי:
ד' קי"ד ת"ח נקראים בנאים מפני שעוסקין בבנינו של עולם עפ"י מאמר חז"ל דהתורה היא כלי אומנתו של הב"ה והכונה שבנה העולם בתכונה הראויה שיתקיימו על ידה כל פרטי עניני התורה והנה לפניו ית' גלוי כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כל ימי עולם וכפי תכונת אותו החידוש להלכה או למוסר אי לד"א הכין בנין העולם שיתקיימו גם אותם החידושים לעת מצוא נמצא דת"ח המחדשים בד"ת המה עוסקים בבנינו של עולם דעפ"י חידושם נבנה איזה פרט בעולם:
ת"ח שנמצא רבב וכו' רבד וכו' הא בגלימא הא בלבושא מדותיו של אדם מכונים מלבושים והמדות שבין אדם לחבירו נקרא לבוש הגלוי והמדות שבין אדם למקום נקרא בשם גלימא גולם הנעלם תכונתו דמי יודע מה שבלב חבירו למקום אך כשיש בו פחיתות גדול במה שבינו למקום אז ניכר גם הפחיתות שבינו למקום זהו רבב פחיתות קטון אם הוא בלבושו הגלוי במה שבין אדם לחבירו הוא בכלל משניאי ובגלימא היינו במה שבין אדם למקום אם הוא רבב קטן אינו ניכר ואינו בכלל משניאי אך אם הוא רבד פחיחות גדולה הוא בכלל משניאי:
המדקדק על חלוקו להופכו מודעת דמדותיו של אדם מכונים בשם בגדים ע"ד שנ' בכל עת יהיו בגדיך לבנים ויש לו לאדם שני מיני בגדים לבושים הגלוים לעין הרואה כמו מעיל ולבוש הנעלם הבלתי ניכר לעין הרואה רק לעצמו הוא החלוק וכמו כן במדות מדות הגלויות בדבור ובמעשה מכונות בגדים ומדות הנעלמות שנאה קנאה אהבה חמלה מכונות בשם חלוק ודרך כל אדם ליפות מדותיו הגלויות לעין הרואה המה הבגדים והפנימים הנעלמים נשארים מקולקלים ואין זאת מדת הת"ח דמדתו של ת"ח הוא לדקדק על חלוקו המה מדותיו הפנימים להפכו להיותו ישר הולך:
קט"ו ע"ב אין בין ספרים למגלה וכו' יש להעיר להנך פוסקים דמכשרי נשים בכתיבת המגלה איכא נמי נשים דפסולות בס"ת וכשרות למגלה וצ"ל דאינהו מפרשי ספרים דהכא כתירוץ קמא דתוס' דהם שארי ספרים לא ס"ת וגם המה כשרות בנשים ואותם הפוסקים דפסלי נשים במגלה מפרשים ספרים היינו ס"ת דאי שארי ספרים איכא ביניהו נשים אך יש להעיר לאותם דפסלי נשים במגלה אמאי לא תני אין בין ספרים לס"ת ומגלה אלא שהספרים נכתבין בנשים וס"ת ומגלה אין נכתבין:
ד' קט"ז לעשות שלום וכו' שמי שנכתב בקדושה ימחה וכו' מלת בקדושה לכאורה מיותר ויתכן לפי דגם באיש ואשה יש שם יה ביניהם כמאמר חז"ל א"כ אין חידוש כל כך שהתירה התורה למחוק השם בשביל הטלת שלום בין איש לאשה דעל ידם יתמלא השם לזה מסיים דהחידוש הוא דשם זה הנמחק נכתב בקדושה ואותו השם שבין איש ואשה לא נכתב בקדושה לשם השם:
קי"ז ע"ב ומצילין מיוה"כ לשבת אבל לא משבת ליוה"כ יש להעיר מ"ט לא חשיב לעיל ד' קי"ד לתקוע עוד תקיעה כי היכי דלידעו דאין מצילין משבת ליוה"כ כמו שפרש"י ז"ל דמתקעי ביוה"כ שחל בע"ש וכשחל באחד בשבת לא תקעי ש"מ דשבת חמור דבזה לא שייך תירוץ הגמרא כהנים זריזין הן ויתכן דלא אמאי אלא היכי דהוה להבדיל ולהבטיל ממה שעשו כבר כגון גבי מלאכה וגבי הקרבה דתוקעין שיפסקו מן המלאכה והקרבה משא"כ כאן דאין בהתקיעה של ע"ש שום הוראה להפסיק ולהבטיל אך התו' שהקשו בד"ה וליתקע דהוה מצי למיפרך מהצעת המטה אליבא דר' יוסי יותר הו"ל למפרך מהא דמצילין וכו' דהוה אליבא דכו"ע ואפשר דניחא להו למיפרך ממתניתין ולא מברייתא ולפי המסקנא דהתם דאין דוחין שבות להתיר מתורץ גם הא דמצילין ולפמ"ש דלא שייך תקיעה רק היכא דהוה להבדיל ולהבטיל בלא"ה לא קשיא הך דמציעין דלא שייך התם להפריש דגם בשבת מותר להציע המטות לצורך ולא דמי לקטיפת הירק והקטרת חלבים דהתם צריך להפריש מהן בכניסת שבת אבל הצעת המטה א"צ להפריש וקושית התו' מהא דמציעין לא שייכא אלא גבי קושית הש"ס דליתקע כי היכי דלידעו דשרי שחיט' לאלתר דהתם הוה לי' למיפרך מהא דמציעין ומצילין ומיהו בלא"ה הוה מצי למיפרך משארי מלאכו' רק דנקט שחיטה וה"ה לאינך:
ד' קי"ח כל המקיים ג' סעודות ניצול מג' פורעניות וכו' עי' במפ' ייתכן דע"י ג' סעודות ניכר שהוא שבת דבכל ימי החול דרך לאכול שתי סעודות ליום ע"ד שנ' בערב בשר לאכל ולחם בבוקר והוספת סעודה שלישית היא לכבוד שבת ותכונת שבת הוא להכיר דהב"ה בעצמו מנהיג העולם וכשההנהגה מתיחסת לעצמותו ית' אין שליטה לשום פורענות ע"ד שנ' לא ירעו ולא ישחיתו וגו' ומלאה הארץ דעה את ה' לכן המקיים ג' סעודות בשביל הכרת שבת ותכונתו ניצול מפורענות ונקט אלה השלשה דברים לפי שבהם נ' שמתיחסים לד' במשיח כתיב הנה אנכי שולח לכם וגו' ובגיהנם כ' כי קרוב יום ד' ויום עברה היום ההוא ובמלחמת גוג כתיב ביום בוא גוג נאם ד' תעלה חמתי:
המענג את השבת נותנין לו נחלה וכו' ניצול משעבוד וכו' משאלות לבו וכו' תכונת שבת כולל שלשה דברים א' מנוחה ממלאכה ב' השפעת הב"ה בעצמו ג' קדושת הנפש זהו השומר שבת בכל אלה השלשה אזו לגד המנוחה נותנין לו נחלה לנוח בו ונגד השפעת עצמותו ניצול משעבוד דמי הקשה נגדו כביכול ונגד קדושת הנפש נותנין לו משאלות לבו דהלב שמח בקדושת הנפש:
נחלה בלי מצרים עפ"י מאמר חז"ל אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין ולא בדבר המצוי. והכונה דכאשר בוטח בה' הנעלם מכל אז באה ברכתו כיד ה' בלתי גבולי כראוי להבוי"ת הסמוי מן העין ונעלם דדבר הבלתי גבולי נעלם גבולו וכאשר בטחונו בסבת מלאכתו או מרכולתו שהוא דבר המנוי וגלוי והוא ענין גבולי באה לו רק השפעה גבולית ולהכיר אם בטחונו בסבה הגלוי או בסמוי מן העין הוא בזה דאם מתענג בימי המעשה יותר מימי השבת שהוא העדר המלאכה הוא לאות שבטחונו על סבה מעשהו לכן לא תוכל לבוא לו הברכה בלי מצרים הבלתי גבולית אך המתענג על השבת יותר מעל ימי החול שהם ימי המעשה הוא לאות שבטחונו בדרך הסמוי מן העין לכן באה לו הברכה נחלה בלי מצרים בלתי גבולי שסמוי מן העין לידע גבולו:
ע"ב לא כאברהם וכו' אלא כיעקב שכתוב בו ופרצת ימה וקדמה וגו' העירו המפ' מ"ט מתיחס הענין ליעקב יותר מאברהם ויצחק יע"ש והוא מדרש מפורש בפ' בראשית פ' י"א אברהם שאין כתוב בו שמירת שבת ירש את העולם במדה שנ' קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה אבל יעקב שכתוב בו שמירת שבת שנ' ויחן את פני העיר נכנס עם דמדומי חמה וקבע תחומין מבעוד יום ירש את הארץ שלא במדה שנ' והיה זרעך וגו' ופרצת וגו':
נותנין לו משאלות לבו מליצת משאלות לבו ולא אמר משאלות רצונו יתכן עפ"י מאמר חז"ל דיום רביעי חמשי ומעלי שבתא הוא קודם לשבת ויום ראשון שני ושלישי הוא בתר שבתא נמצא דיום השבת הוא באמצע הימים כתכונת הלב שהוא באמצע הגוף אל המענג את השבת שהוא לב הימים נותנין לו משאלות לבו לענג לבו:
כל המשמר שבת כהלכתו אפי' עובד אלילים כדור אנוש מוחלין לו הכרה אלהית הוא בשתי אלה או להכירו מצד הנהגה הטבעית השומרת תפקידה משי"ב כל ימי עולם או להכירו מצד אלהותו כפי שהשינוהו הנביאים במעשה מרכבה והשגת חכמי האמת עפ"י סודי הקבלה ומודעת דבימי בראשית ברא הקב"ה הטבע וכל צבאה וביום השבת שבת מכל מעשה הטבע וינפש התקין עניני הנפש בהשגת אלהותו למעלה משכל הטבע והנה דור אנוש כפרו בהשגת אלהותו במה שהוא למעלה מן הטבע באמרם דכחו כביכול הוא רק במה שהוא כפי הטבע שנברא בששת ימי החול של מעשה בראשית ע"ד שנא' אז הוחל לקרוא בשם ה' שקראו שם ה' רק בעניני הטבע של ימי החול הוחל לשון חיל לכן המשמר שבת כהלכתו להכיר הבוי"ת מצד אלהותו למעלה מהטבע מתקן בזה הקלקול של דור אנוש שלא האמינו באלהותו רק בטבע של ימי החול ובתקון הקלקול מוחלין לו.
אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות מיד היו נגאלין עי' במפ' ויתכן לפי שיש בעולם שלש שבתות א' שבת בראשית ב' שבת מתן תורה ג' שבת שלעתיד לבוא זהו אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות היינו שבת בראשית ושבת מתן תורה שהיו מקיימין השבת והתורה אז מיד היו נגאלין והיו זוכין לשבת שלישי שלעתיד לבוא:
וכולל עוד עפ"י דאיתא בזוה"ק חלת דרגין אינון וכלהו איקרו שבת שבת עלאה שבת דיומא שבת דלילא כד אתי לילא זמין בהדיא שבת דיומא וכו' כיון דהאי אתיא שבת עלאה אתמשך עליהו הרי דשתי שבתות דלילא ויממא מתיחסים לאדם שהוא ישמרם ואז יתמשך עליהו שבת עלאה הוא זמן הגאולה יום שכלו שבת זהו אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות דלילא ויממא הי' נמשך עליהם שבת עלאה והיו נגאלין:
וכולל עוד כפי שבארנו למעלה דיש לשבת שלשה תכונות מנוחה ממלאכה ולהשכיל שהקב"ה בעצמו הוא המשפיע ולהשיג בו קדושת הנפש והנה כל עדת ישראל שומרים תכונה הראשונה לבל לעשות מלאכה בשבת אך אין מתבוננים כי הוא המשפיע בעצמותו בלי אמצעי וכמו כן אין מתנהגים בקדושת הנפש ואלמלי היו שומרים שתי השבתות שחוץ משביתת המלאכה אז היו נגאלין:
יהא חלקי ממתים בחולי מעיים וכו' ממתים בדרך מצוה שלימות העבודה להיות האדם מובדל ומופרש ממותרי המאכל ותענוגי עוה"ז ושיהיה רודף אחרי המצות לקיים אדם כי ימות באוהל של תורה ותכונת האנשים שהם פרושים מאכילות אשר במאכל קמעא יותר מהרגלם מרגישים חולי במעיהם כמאמר חז"ל שינוי וסת תחלת חולי מעיים זהו יהא חלקי ממתים בחולי מעיים שזהו לאות שהיו מובדלים ממותרי המאכל והתענוגים ומתים בדרך מצוה לפי שרודפים תמיד אחר המצות:
יהא חלקי ממי שחושדין אותו ואין בו שלימות האדם להיות מדותיו הפנימים הנעלמים מעולות מכשרון מדותיו הנגלים זהו יהא חלקי בכשרון מדות הנעלמות. דגם במה שחושדין אותי באיזה פחיתות בהן עפ"י ראות מדותי הנגלות לא יהיו במדות הפנימים אותו הפחיתות שיהיו מעולות ממדותי הנגלות:
אם אומרים לי חבירי עלה לדוכן אני עולה וכתבו התו' לא ידע ר"י מה איסור יש בזר העולה לדוכן אם לא משום ברכה לבטלה ויש להעיר בזה באמת היכי מצי ר' יוסי לברך ברכה לבטלה בשביל שלא יעבור על דברי חביריו ושמעתי בשם חכם אחד דמאמר שאח"ז ואר"י מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי נמשך למאמר הקודם דיודע אני שאיני כהן עכ"ז כשאמרו ני עלה לדוכן הייתי עולה אבל לא הי' בזה ברכה לבטלה יען כי מימי לא אמרתי דבר כשהייתי עולה רק חזרתי לאחורי כמשפט הכהנים שהופכין פניהם נגד העם אבל לא אמרתי הברכה אך יש להעיר לענין מאי א"ל עלה לדוכן מה תועלת יש להם מזה ויתכן דשם דוכן הוא על שם רוחב הכן שהי' כפול ברחבו מכל המעלות זהו דו כן שהיה כן כפול וכולל עוד לשון צר ודוחק כמו דכא לארץ חייתו' נדוכין במדוך שהי' אותו המקום צר ודחוק לעמוד שם והיו אומרים לי ענה לדוכן למקום צר בכדי שיהי' להם מקום מרווח הייתי עולה ועיין בסוף המסכת: