אור ברסלב
לשמוע בלמודים מסכת ברכות

לשמוע בלמודים· רבי יצחק אליהו לנדא

מסכת ברכות

השמטה ברכות ד' נ"א ע"ב

בעזר החונן לאדם דעות ערוכות. להבין ולהשכיל קצרות וארוכות ינחני במעגלי צדק וישרי תהלוכות לשפוט מישרים בחידושי מסכת ברכות:

ד' ב מאימתי קורין שמע העירו המפ' במלת מאימתי שהי' ראוי לומר אימתי ויתכן שהוא שילוב משני מלות מאי מתי שמבאר שני קצוות הזמן מאי זה זמן התחלת הק"ש ומתי הוא קץ זמן האחרון סוף הזמן ומבאר שניהם מאי הוא התחלה משעה שהכהנים נכנסים וכו' ומתי הוא הסוף עד סוף אשמורה ראשונה ועיין בשנות אליהו להגר"א ז"ל:

מאי וטהר טהר יומא התיחסות הערב למלת וטהר יתכן עפ"י דאיתא בזוה"ק דמדור אחד למטה בארץ חשך מאד ויש שמה ממונה אחד טהריאל שמו ועמו שבעים ממונים מעופפים ובעלות השחר לא משתכחין ולא נראין עד הערב יע"ש הרי דבערב שולט הממונה טהריאל לכן כאשר בא הכתוב לסמן תכונת הערב האמיתי מתארו במלת וטהר על שם הממונה טהריאל:

ד' ג משמרה ראשונה חמור נוער וכו' כלבים צועקים וכו' תינוק יונק וכו' עפ"י דאיתא במס' מכות יבוא חמור שמכיר אבוס בעליו וכו' ואיתא בהוריות דכלב מכיר את קונו זהו משמרה ראשונה של דין חמור נוער מעוררים תכונת החמור המכיר אבוס בעליו וישראל לא ידע להכיר זאת משמרה שניה כלבים צועקים מעוררים תכונת הכלב המכיר את קונו והאדם אין מכיר את קונו משמרה שלישית מעוררים תכונת תינוק יונק משדי אמו ועי"ז הוא כרוך לאמו וישראל תכונת בנים יונקים בכל עת מאביהם שבשמים ואין כרוכים אחריו ומעוררים עוד תכונת אשה מספרת עם בעלה למצוא חן בעיניו וישראל תכונת אשה ע"ד שנאמר קומי לך רעיתי ואין משתדלים למצוא חן בעיני הבוי"ת ולפי דישראל יש להם שתי תוארים בנים למקום ותכונת אשה לכן מעוררים נגדם תינוק וכו' ותכונת אשה מספרת וכו'. ובחלק הדרושים בארנו המאמר בכונות שונות יע"ש:

ושואג כארי וכו' שאוג ישאג על נוהו ולקמן איתא בזה מליצה אחרת שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת אוי לבנים וכו' והכוונה דתכונת ארי הוא טורף ומשחית ותכונת היונה היא מדת הרחמים לטובת בן זוגה לכן כאשר הבורא כביכול מתאונן על חורבן ביתו שהחריבו האויבים מעורר לזה מדת הגבורה לנקום מהם ואז שואג כארי הטורף להרע וכאשר מתאונן כביכול מצרות ישראל מעורר מדת הרחמים לכן מנהמת הב"ק כיונה:

ע"ב כנור היה תלוי וכו' עפ"י דאיתא בבעל העקידה דתכונת עולם העליון והתחתון הוא כמו שתי כנורות אשר מיתרי הסטרונים שלהם מתוחים במשקל שוה ואז כשמנגנים באחת מהנה יוצאים אותן הקולות עצמן גם מן השני ובתכונה כזאת הכין הבוי"ת כל העולמות במשקל שוה וכל מה שעושים בעולם השפל מתעורר אותו ענין עצמו בעולם העליון לדין והן לרחמים יעו"ש ואיתא בספרי אמת דחצות לילה הראשונה היא דין וחצות לילה השניה היא רחמים נמצא שברגע שמתחלקת הלילה כלול בה דין ורחמים והנה דהע"ה היה נחוץ לו לפעמים לעורר מדה"ד נגד אויביו ולפעמים היה נחוץ לו לעורר מדה"ר בשביל ישראל ולפעמים היה נחוץ לו לעורר שניהם יחד זהו כנור היה תלוי למעלה ממטתו הוא כנור של עולם הניגון המעורר בעולם העליון שהיא למעלה ממטתו מכוון ממש לתכונת מדותיו וכיון שהגיע חצות לילה שהיא הרגע שכלול בה מדה"ד ומדה"ר אז רוח צפונית רוח הצפון וטמון בלבו של דוד אם לדין אם לרחמים מנשבת בו מתעורר בקרבו אותה המדה ובאתדל"ת התעורר כנור העליון ומנגן מאליו באותה המדה:

עמך ישראל צריכים פרנסה וכו' במס' שבת בארנו שדהע"ה היה צנור של פרנסה לכל בני דורו ועל ידו היה ניזון כל העולם יעו"ש לכן באו אליו לבקש צורכי פרנסתם וכפי שבארנו בסמוך שהיה בעל הכנור לעורר בעולם העליון לכן באו אליו:

לכו והתפרנסו וכו' אין הקומץ משביע את הארי כונתו דפרנסת כל אחד מצומצם שאין בו די שביעה לעצמו ואיך יתפרנסו אחרים על ידו:

ד' ד סבר שמא יגרום החטא העירו המפ' מהא דאמרו מעולם לא יצא מדה טובה מפי הקב"ה וחזר בה יעו"ש ויתכן דהנה החולה הבא לרופא מומחה לרפאותו והרופא מבטיחו שיתרפא ע"י סמי התרופה שנותן לו אם הוא אינו נזהר מלאכול מאכלים המזיקים לחליו או אינו נזהר מחמה וצינה ועי"ז לא עלתה רפואת תעלתו האם נאמר בזה שהרופא אינו נאמן בהבטחתו דבאמת אין המניעה מצד הרופא רק מצד החולה הבלתי נזהר כראוי כן עד"ז הקב"ה מבטיחו לטובה ואינו חוזר מזה אך נתירא לבל תהי המניעה מצידו שיגרום החטא שלא יכול לקבל טוב הבוי"ת שאין המניעה מהבוי"ת:

שכל מלכי מו"מ וכו' שלשה עמודים המה תורה עבודה וג"ח זהו חצות לילה אקום להודות לך הוא תורה ידי מלוכלכות בשפיר וכו' הוא עבודה נמלך במפיבשת הוא ג"ח לתת כבוד לזולתו:

ע"ב כל האומר תהלה לדוד וכו' פרש"י ז"ל כנגד ג' תפלות עי' בח"א ולכאורה אחרי דהחשיבות של המזמור שהוא כנגד ג' תפלות א"כ יותר היה ראוי לומר המתפלל ג"פ בכל יום מובטח לו שהוא בן עוה"ב ויתכן דבזה נעלה חשיבות המזמור על התפלות דהתפלות המה לבקש צרכי האדם ושיערו חז"ל דצרכיו משתנים ג"פ בכל יום כפי שינוי העת של ערב ובוקר וצהרים לכן תקנו לזה שלשה תפלות בכל יום ומזמור הלזה הוא תהלה על קבלת הטוב שנעשו לו צרכיו והאומר ג"פ בכל יום הוא לאות ששמח ומסתפק שנעשו לו כל צרכיו ולשלימות כזה הוא מובטח שהוא בן עולם הבא:

דאית ביה תרתי עיין במפ' ויתכן דיש במזמור הלזה שני מעלות. האחת דמאמר פותח את ידך ר"ת שלו הוא שם הקדוש משם ע"ב המסוגל לפרנסה וגם פותחת בתהלה ומסיימת בתהלה תהלת ה' ידבר פי כמו שאמרו חז"ל כל פרשה שהיתה חביבה על דוד פתח באשרי וסיים באשרי וכתבו התוס' דה"ה במזמור תהלה שפתח בתהלה וסיים תהלת ה' יע"ש:

ומה"מ בשמונה היצה"ר יש לו ז' שמות על שם שבעה כחות להחטיא וכנגדן יש שבעה מיני פורעניות והשמיני הוא המות זהו מה"מ בשמונה כשכבר החטיא את האדם בשבע חטאות הוא בא בשמיני להמיתו ובשעת המגפה ר"ל אז יכול להמית באחת מן העבירות:

ד' ה ירגיז וכו' יעסוק בתורה שנאמר אמרו בלבבכם וגו' יקרא ק"ש שנאמר על משכבכם יזכור לו יום המיתה שנאמר ודומו סלה יש להעיר דאמרינן בסמוך אעפ"י שקרא ק"ש בבהכ"נ מצוה לקרותו על מטתו מאי קרו אמרו בלבבכם ופרש"י ז"ל אמרו מה שכתוב על לבבך הרי דאמרו בלבבכם קאי על ק"ש והכא אמר דקאי על תורה ועוד יש להעיר דבמאמר זה נראה דזכירת יום המיתה היא התחבולה היותר מעולה נגד היצה"ר מכל התחבולות והלא אמרו בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין וכו' אם אבן הוא נמוח הרי דתורה היא תחבולה היותר מעולה מכולן ובזה הי' באפשרי לומר עפ"מ דאמרו בדהע"ה שהיה לומד תורה שלא ישלוט בו מה"מ שהוא היצה"ר הרי דיש בתורה סגולה נגד היצה"ר זהו יעסוק בתורה שהיא סגולה המעולה תבלין ליצה"ר מעון וממיתה ואם לאו שלא הי' ביכולתו לקרוא בתורה דאז יכול לשלוט בו מה"מ יזכור לו יום המיתה ועוד יש להעיר שאמרו ואחריהם בפיהם ירצו סלה שמא תאמר שכוחה היא מהם ששכחו שסופם למות ת"ל ואחריהם בפיהם ירצו סלה הרי דאין זכרון המות תחבולה ליצה"ר ולולי יראתי הי' נראה להגיה יקרא ק"ש שנאמר אמרו בלבבכם היינו ק"ש כפרש"י ז"ל מה שכתוב על לבבך ואם לאו יזכור לו יום המיתה שנאמר על משכבכ' הוא יום המיתה כדרשת חז"ל ובשכבך בקבר ואם לאו יעסוק בתורה שנאמר ודומו סלה ע"ד שאמרו השכם והערב עליהם בבהמ"ד שנ' דום לה' הרי דדום הוא תורה וגיסי הרה"ג מוהר"צ רא"פ ז"ל אמר לי להגיה יעסוק בתורה שנאמר אמרו וכו' יקרא ק"ש שנאמר בלבבכם על משכבכם:

ובגוף הענין שאמרו אלה שלשה התחבולות יתכן לפי דהקנאה והתאוה והכבוד המה אבות הנזקין של היצה"ר והנה התורה מועלת נגד התאוה דהתורה מתשת כחו של אדם שמתאוה שהרי בתורה אמרו פת במלח תאכל וק"ש מועיל נגד הקנאה דבקבלת עמ"ש המשגיח ומנהיג לא יתכן לקנא נגד רצוני והמיתה מועיל נגד הכבוד דאין שלטון ביום המות:

ומליצת ירגיז וכו' הכונה עפ"י שכ' הגר"א ז"ל לפתח חטאת רובץ דאין ליצה"ר רשות לכנוס להחטיא האדם עד שהאדם מתעורר מעצמו לחטוא יע"ש זהו ירגיז על יצה"ר לבל להרשהו לכנוס לפתחו ואי לא אזיל מהפתח דאין בכחו לגרשו יעסוק בתורה דבתורה יכול לבטל כח היצר לפי שהתורה היא כלי אומנות של כל הבריאה וגם היצה"ר נברא בכלי אומנות זאת לכן באותה כלי אומנות שנברא בו יכול לבטלו ואם לאו יקרא ק"ש וכו' יזכור יום המיתה דחלקי המצוה שנים המה מ"ע ומל"ת המ"ע המה רמ"ח נגד איברי האדם דע"י עשיית הרמ"ח מ"ע נעשים למעלה אברים רוחנים שבהם תתלונן הנפש ולעומתם יש בק"ש רמ"ח תיבות לעורר בהם רמ"ח איברים הרוחנים א ע"י הק"ש יתעורר לקיים המ"ע ויום המיתה היא מביאה האדם לגיהנם למרק חטאתו אשר חטא בל"ת. לכן ע"י זכירת המיתה לא יעבור על ל"ת ומליצת יום המיתה הוא עפ"י דאיתא בזוה"ק שהוא יום דין וחשבון יעו"ש ובחלק הדרושים ביארנו בזה כמה אופנים יעו"ש:

והמצוה זו משנה אשר כתבתי אלו נביאים וכתובים העירו המפ' למה הזכירו משנה קודם לנביאים וכתובים ויתכן דדרשו מצוה לשון צוותא וכן הוראת משנה כמו משנה למלך וכן הוא תורה שבע"פ משנה וצוותא לתורה שבכתב:

אדם מוכר חפץ וכו' ושמח בה שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם לכאורה יש להעיר דלא הוזכר במקרא זה שום שמחה והכונה דהעצב של המוכר הוא בזה שהולך החפץ ממנו ואינו עוד תחת ידו משא"כ התורה פנימיות התורה נעלמה מעין כל חי והיא בידו של הקב"ה לעולם וע"י עסק ב"א בתורה מתעלה אור הפנימי שביד הקב"ה כמו שמתעלה השלהבת כשנופחים בגחלת חמהי זהו שהקב"ה נתן התורה ושמח בה שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם. לא נאמר מתן טוב נתתי רק לקח טוב שהקב"ה לוקח נח"ר מלימוד התורה של ב"א הרי שיש לו שמחה ממה שנתן התורה ויש להעמיס כונה זו בדברי רש"י שפירש המוכר עצב שפירש ממנו דבר חשוב כזה ומתוך דוחקו מכרו והקב"ה שמח שהרי מזהירם מלעזוב אותה ומשבחה להם בלקח טוב אחר שנתנה להם:

הקורא ק"ש מזיקין בדלין ממנו שנאמר ובני רשף יגביהו עוף ואין עוף אלא תורה שנא' התעיף עיניך בו ואיננו יש להעיר דפתח בק"ש וסיים בתורה ולולי יראתי הי' נראה להגיה ואין עוף אלא ק"ש שנאמר לעפעפי תנומה:

העוסק בתורה יסורין בדלין ממנו הכונה עפ"י דאיתא בא"ר אם ראית שיכורים באו עליך רוץ לד"ת ובארנו שמה דע"י לימוד התורה מתבונן דהיסורים אינם לרעה רק נתכלית הטוב וכמו כן משיג ע"י לימוד התורה שלא יצא ידי חובתו לשלימות העבודה כראוי ומכיר שלא באו עליו היסורים בחנם רק למרק עיני זהו שיסורים בדלין הימנו שמכיר שאינם יסורים שבאו להרע לו. רק לטוב לו וכן מדייק הפסוק כל המחלה אשר שמתי במצרים שהיא מחלה רעה שאין בה שום תכלית טוב לא אשים עליך כי אני הויה של רחמים כאשר אני נותן כך איזה מחלה כונתי לטובה כי אני ה' רופאך שבאה המחלה לתכלית רפואה לשלמות הנפש:

ופשפש במעשיו פשפש ולא מצא יתלה בבטול תורה העירו המפ' הלא בטול תורה הוא עון גדול ואמאי לא מצא ויתכן דשלימות התורה היא מ"ע ומל"ת זהו יפשפש במעשיו אם קיים המ"ע ואם לא מצא שום חסרון שקיים כל המ"ע יתלה בביטול תורה שביטל את התורה שעבר על ל"ת וכולל עוד דכל ענין שמגיע לתכליתו נקרא המעשה פעולה וכשאין המעשה מגיע לתכלית נקרא בטל והנה לימוד התורה מלבד תועלת של קיום המצות ומניעה מעבירה יש בו עוד תכלית נרצה להכשיר מדות האד' לשלימות הנרצה וכאשר לומד התורה ואין מכשיר מדותיו אף שלא עבר עבירה עכ"ז לימוד התורה שלו היא בלי תכלית והוא ענין המכונה בטל זהו פשפש ולא מצא שום עון יתלה בביטול תורה שלא הכשיר על ידה שלימות מדותיו ויתכן עוד דכל עניני המצות המה בלתי גבולים ויתכן לקיימן במדרגות מעולות זו מזו וכל אדם לפי תכונת שלימותו מוכרח לקיים המצוה במדרגה הראויה לפי תכונת כחו וחכמתו ועשרו. וכשמעמיק האדם עיונו בתורה יכול להתבונן בה מדרגות הראויות לפי תכונתו ומכיר בזה דיש בו איזה עון וחטא שלא השלים עבודתו כראוי וכאשר הי' לו בטול תורה שלא העמיק עיונו ונדמה לו שהגיע לתכלית השלימות שפשפש ולא מצא שום קלקול בתכונתו יתלה בבטול תורה דלכן לא מצא לפי שביטל עומק העיון:

יסורים שיש בהם בטול תורה אינם יסורים של אהבה וכו' שיש בהם בטול תפלה וכו' אלו ואלו יסורים של אהבה וכו' עיין במפ' ויתכן דחד ס"ל כשיש בהם בטול תורה אף שאין בהם ביטול תפלה אינם של אהבה אבל כשאין בהם בטול תורה אף שיש בהם בטול תפלה הן של אהבה ואידך ס"ל בהיפך כשיש בהם בטול תפלה אף שאין בהם בטול תורה אינם של אהבה אבל כשאין בהם בטול תפלה אף שיש בהם בטול תורה הן של אהבה ור"א ס"ל אלו ואלו בין שיש בהם בטול תורה ואין בהם ביטול תפלה ובין שיש בהם בטול תפלה ואין בהם בטול תורה של אהבה הם שנאמר אשר יאהב ה' יוכיח מי שהוא אוהב את ה' שעוסק בתורה או בתפלה יוכיחהו ה' ביסורים של אהבה

יסורים ממרקים עונותיו של אדם ובנוסח התפלה אנו אומרים מרק ברחמיך הרבים אבל לא ע"י יסורים בארנו בפ' שמות דרך רמז דכח אל שדי שהוא תולה חטאים כדאיתא במ"ר מספרו שמ"ה וכח הויה שדי הוא רחמים למחול העון ותוקף הדין מספרו ת"ל כמספר ה"פ אלהים זהו שאמרו יסורים ממרקים יסורי העונש שהם במספר ת"ל כמספר ממרקי"ם המה מזכזכים עונותיו ובתפלה אנו מבקשים לעורר מדה"ר שהוא הוי"ה שדי מספרו ש"מ כמספר מר"ק בו מרק למחול העון ולא יהי' שום יסורים:

ג' מתנות טובות וכו' תורה וא"י ועוה"ב הענין בזה דכשאכל אדה"ר מעץ הדעת טוב ורע נתערבו כל עניני העולם טוב ברע דאין שום טוב בעולם שלא יהי' בו איזה רע ואין שום ענין רע שאין בו טוב ושלש אלה המה ענינים טובים שאין בהם שום רע ומההכרח להיות הרע כרוך גם בהם לכן לא ניתנו אלא ע"י יסורים ובזה כלול בהם טוב עצמותם ורע של היסורים:

ע"ב גלייה לדרעיה ונפל נהורא וכו' על האי שופרא דבלי בעפרא שלימות האדם להיות כל מעשיו גם הגשמיים לשם שמים להפיח בהם זוהר הרוחני וכל מעשי העולם מתיחסים לכח הידים ע"ד שנאמר ומעשה ידינו כוננהו ור"י בהיות כל מעשיו רצוים לשמים נחשבו ידיו כלי המעשה לזהר רוחני זהו גלייה לדרעיה היינו כלי המעשה שלו ונשל נהורא מגודל הזוהר זהו שאמר על האי שופרא של זהר הידים בשלימות הנרצה שמוכרח גם הוא להיות בלי בעפרא:

הב לי ידך יהיב ליה ידיה ואוקמיה. יד הוא מן י"ד פרקים כדאיתא בזה"ק ולכן נקרא יד ושני ידים עולים כ"ח זהו יהיב ליה ידיה ונתחברו אז שני ידים שיש בהם תכונת כ"ח ולכן אוקמיה הכח מחולשתיה:

ד' ו' חד לא מכתבן מיליה וכו' עפ"י דאיתא במסכתא אבות מנין שאפילו אחד וכו' קובע לו שכר דבזה מובדל האחד מן השנים דשנים העוסקים בתורה ולומדים זע"ז הוי להו ת"ת דרבים והוא ענין הבלתי גבולי דחברך חברא אית ליה לכן נכתב בספר הזכרון לפניו ית' שעניניו המה בלתי גבולים אבל היחיד העוסק בתורה דתורתו קבע ואין מתרבה לזולתו והוא ענין גבולי לכן גם בשכרו הקב"ה קובע לו שכר קבוע גבולי ולא מכתבן מיליה בספר הזכרונות דאותו הספר הוא שכר בלתי גבולי:

וכי מאחר דאפילו תרי תלתא מבעי וכו' קמ"ל דדין נמי היינו תורה וכו' ויש להעיר אחרי דדין היינו תורה משמע מה שהדיינים מדברים ביניהם משפט הדין עפ"י התורה היינו תורה א"כ מ"ט אין השכינה שורה ביניהם רק בהיותם שלשה ולא די להם בתרי כמו בתורה וגם על מאי דמקשה וכי מאחר דאפי' תלתא וכו' עשרה מיבעי מאי קשיא ליה דהא עשרה אין עוסקין בדין ולא בתורה ואיצטריך לאשמעינן דאפ"ה שכינה שרוי' ביניהם ויתכן דמה דאמרו דין היינו תורה אין הכונה שמדברים ביניהם ד"ת של הדין רק הכונה מה שאומרים הפסק דין בלא ד"ת דלפעמים אומרים עפ"י פשר דמצוה לבצוע אעפ"כ כיון דעושין בזה מצוה של תורה הויא דינא גופיה תורה ולפי דאין מצוה זו נעשית רק בשלשה דאין פוחתין דיינים פחות משלשה לכן אין השכינה שרויה ביניהם רק בשלשה ומשו"ה פריך וכי מאחר דאפי' בתלתא כשנעשה מצוה על ידם שכינה עמהם אף שאין ביניהם ד"ת עשרה מיבעי דנעשית על ידם מצוה של תפלה שצריכה עשרה מיבעי דשכינה עמהם והא דלא משני לחלק בין שנים לשלשה דבשלשה מקדמי שכינה כמו דמחלק בין חמשה לעשרה דבשלשה אתיא תיכף אדיתבי ובשנים עד דגרסי יתכן כפי שבארנו בכפלים דהוראת הקשבה הוא על המכין להקשיב קודם ששומע וכתיב בשנים ויקשב ה' הרי דגם בשנים מקשיב קודם דגרסי:

ע"ב כל הרגיל לבוא לבהכ"נ ולא בא וכו' מי בכם ירא ה' שומע בקול עבדו וכו' אם לדבר מצוה הלך נוגה לו. עי' במפ' ויתכן דהקב"ה משאיל מי בכם מי הוא זה שבכם שלא בא אם הוא ירא ה' או הוא שומע בקול עבדו הוא יצה"ר המכונה עבדו ע"ד שנאמר מפנק מנוער עבדו ומבאר דבריו אשר הלך חשכים ואין נוגה לו שהלך לדבר הרשות זהו שומע בקול עבדו או שהלך לדבר מצוה אשר נוגה לו והוא ירא ה' ובזוה"ק מפרש דהצדיק מכונה בתואר עבד ה' כמו שמשה רבינו עליו השלום מתואר עבד ה' זהו מי בכם ירא ה' שהוא הצדיק אשר שומע בקול הקוראים אותו עבד ה' יעו"ש ומליצת משאיל שהיה ראוי לומר שואל הכונה דבאמת לא יתכן שהקב"ה שואל אטו כלפי שמיא ספיקא הוה רק הקב"ה מסבב אשר אחרים ישאלו זה לזה אנה הלך שיתודע אשר הלך לדבר הרשות זהו משאיל מן ההפעיל:

אמר אביי אגרא דכלה דוחקא עפ"י מאמר חז"ל שכר מצוה בהאי עלמא ליכא וביארנו במענה אליהו דעל זריזות והדור המצוה יותר מהחיוב ע"ז נותנין השכר בעה"ז זהו אגרא דכלה בהאי עלמא דאינו על גוף הלימוד שהוא השכר של עוה"ב רק על דוחקא שהוא עושה לפנים משורת החיוב שדוחק עצמו בין הבאים בשביל ללמוד ע"ז נותנין לו אגרא בעוה"ז ובזה"ק ס' פנחס זכאה איהו מאן דאשתדל בגלותא וכו' ואוקיר לה בכל פקידין למסבל בגינה כמה דוחקין כמה דאתמר אגרא דכלה דוחקא יעו"ש מבאר הכונה שלומד מתוך הדחק והתיחסות המאמר לאביי יתכן עפ"י דאיתא ביבמות אביי עסק בתורה ובג"ח ומדת ג"ח היא בכל המצות דבזירוז והדור למעלה מהחיוב הוא ענין ג"ח:

אגרא דהספדא דלויי תכלית ההספד להחזיר העם בתשובה. דע"י התשובה מתעלה נפש המת בעולם העליון זהו אגרא דהספדא הוא דלויי שיתעלה למעלה נפש המת ע"י התשובה:

כרום זלות לב"א דברים העומדין ברום עולם וב"א מזלזלין בהן. מכחישי השגחת ד' בארץ מתארים אותו בתואר רם שהוא רם בשמים ואין מנהיג בארץ ולכן מזלזלין בתפלה באמרם כרום לפי תכונת רומו ית' והשפעת השגחתו הוא הדברים העומדים ברומו של עולם בעולם העליון ולא בארץ. ואין תועלת להתפלל לפניו בצורכי הארץ:

כיון שנצרך אדם לבריות וכו' כאילו נידון באש ובמים תכונת המונעים מלתת צדקה לענים הוא בשני פנים יש מהם השופכים בוז על העני בחימה יכעס לגרשו מעל פניו ולביישו ומהם אשר אין משים לב לצעקת הדל ואין עונהו עד שהדל הולך מאליו בפחי נפש זהו נידון באש היינו השופך אש חמתו על העני ונדון במים היינו המניחו לעמוד עד שהולך לו כתכונת המים העומדים שהם כלים והולכים מאליהם:

כל העולם לא נברא אלא בשביל זה וכו' שקול זה וכו' לצוות לזה דעה ראשונה אומר לא נברא כל העולם אלא בשביל זה די לעולם להבראות בשביל אחד ודעה שניה אומרת שהוא רק חשוב כחצי העולם שהוא שקול ככל העולם א"כ יש שנים כל העולם הוא משקל אחד והוא השני שקול נגדם ודעה השלישית אומרת שהוא מעולה מכל העולם שהמה טפלים לצוותא אליו:

אם נתן שלום ולא החזיר לו נקרא גזלן שנאמר גזילת העני בבתיכם יש להעיר מ"ט דרשו על לא החזיר ולא דרשו כן על לא נתן שלום ויתכן עפ"י דאיתא במס' ד"א דההולך נותן שלום להיושב וכ' במקרא גזילת העני בבתיכם דמיירי שהעני בא לביתו של בעה"ב א"כ העני הוא ההולך ובעה"ב הוא היושב וא"צ הבעה"ב לתת שלום להעני רק העני נותן שלום לבעה"ב. לכן שפיר קאמר דרשת המקרא על מה שלא החזיר שלום לעני שנתן לו:

ד"א מנין שהב"ה מתפלל וכו' יכבשו רחמי את כעסי וכו' עי' במס' ויתכן עפ"י שבארנו בדו"ש דהוראת מתפלל הוא מלשון דין שמשתנה דינו להכונה אחרת זהו שהב"ה מתפלל משתנה דינו מכעס לרחמים:

וחנותי את אשר אחון אעפ"י שאינו הגון לכאורה הוא סותר מאמר חז"ל כל האומר הקב"ה ותרן וכו' אך הענין דהב"ה מטיב לרשע בשביל פרידה טובה שעתיד לצאת ממנו כפי שבארנו בכפלים זהו וחנותי את אשר אחון אעפ"י שהוא רשע ובלתי הגון עכ"ז אחון עליו בשביל אשר אחון לפרידה טובה שיצא ממנו:

בשכר ויסתר משה פניו זכה לקלסתר פנים עי' במפ' לבאר ענין מדה במדה בזה יתכן עפ"י שנ' והנה קרן עור פניו וייראו מגשת אליו וגו' ויתן על פניו מסוה זהו בשכר שהסתיר פניו זכה לקלסתר פנים שיראו מגשת אליו ויתן מסוה שהיא הסתרת פנים מדה במדה:

וראית את אחורי מלמד שהראה הב"ה למשה קשר של תפילין תכונת תפילין אצל הב"ה הוא דכמו שהתפילין המה לזכרון בין העינים בלי שום היסח הדעת. כן עיני השגחת הבוי"ת להיטיב לנבראיו שהם בזכרונו להשגחתו בלי שום היסח הדעת והוא תכונת התפילין להבוי"ת והנה הרואה תפילין על מצח של המניח שתלוים ועומדים ואין נופלים נעלם ממנו להבין באיזה תכונה המה אדוקים לנוח שמה אך בראותו הקשר מאחוריו מכיר סבת קיומם והנחתם על הראש וכמו כן עניני ההנהגה נעלמו מעין כל חי לדעת מאין תנוח ההצלחה על ראש רשעים ואיננה בטילה אך לפעמים מתחונן הרשע בשביל פרידה טובה שתצא ממנו או בשביל שישוב בתשובה וכאלה סבות אשר יתגלו לעתיד זהו וראית את אחורי מה שיהי' סוף דבר ותראה את הקשר של תפילין שעל ידי הקשר מתקיימת ההנהגה:

ע"ב לא היה אדם שהודה להב"ה עד שבאת לאה והודתו בדרך רמז נוסח הברכה לקרוא את הלל ר"ת לאה לפי שהיא באת והודה לו הלל:

מנלן דשמא גרים וכו' אשר שם שמות בארץ אל תקרא שמות אלא שמות עי' במש' ויתכן דדיק מדכ' אשר שם דענין השממה הוא העדר ההויה. ולא שייך בזה אשר שם דאין שימה בהעדר לכן דרשו שהוא לשון שמות והכונה דהשממה היתה עפ"י קריאת השם אשר שם לקרוא שם שמה על הארץ:

מזמור לדוד קינה מבעי ליה וכו' משל לאדם שיצא עליו שט"ח וכו' לאחר שפרעו שמח וכו' סתם ברא חייס וכו' לכאורה אין סיום המאמר מעין המשל והכונה דקשיא ליה שני דברים האחד מזמור קינה מיבעי ליה השני דמלת בנו מיותר לזה משני משל לאחד לאחר שפרע חובו שמח לכן נ' מזמור ולכן הזכיר בנו דסתם ברא חייס על אבא:

ואם לחשך אדם וכו' כאן בצדיק גמור וכו' העיר ברי"ף ז"ל מ"ט לא אמר הש"ס מלת אלא כסוגית הש"ס בכל מקום יע"ש ויתכן דבמסקנא דמחלק בין צדיק גמור וכו' נשאר בתירוצו קמא מי שלבו נוקפו אומר כן רק לא כמו שסובר דמתירא מעבירות וכו' אלא פירושו דלבו נוקפו שאינו צדיק גמור אל תתחר להתגרות בם ולפי שמתקיים תירוצא קמא לא אמר בזה אלא:

ד' ח' מאי דכ' ואני תפלתי לך ד' עת רצון אימתי עת רצון בשעה שהציבור מתפללין ריב"ח אמר מהכא בעת רצון עניתיך ראב"ח אמר מהכא אל כביר לא ימאס הבדל הדעות רשב"י אומר דבכל עת שהציבור מתפללין נעשה אותו העת רצון שנ' ואני תפלתי לך ה' כשאני מתפלל בציבור דאז מתיחס התפלה לך ד' בקרוב אליך דכל בי עשרה שכינה שריא אז נעשה עת רצון וריב"ח אומר דאין נעשה עת רצון ע"י תפלת צבור רק דמעלת הציבור הוא כאשר המה מתפללין בעת רצון, המה נענים ומתקבל תפלתם שכן נ' בעת רצון כשהתפלה היא בעת רצון אז עניתיך ורא"א דגם זה אינו בטוח רק מעלת הציבור הוא בהיותם כביר בציבור אז לא ימאס תפלתם אבל אינו מוכרע שיענה אותם מיד ובזוה"ק מפ' פנה אל תפלת הערער ולא בזה את תפלתם דלתפלת היחיד פונה ומסתכל בה אולי היא תפלה מאוסה הבלתי ראויה להתקבל אבל תפלת הציבור לא בזה את תפלתם למאס בה לבל לשמוע רק שומע תמיד תפלתם אל כביר לא ימאס:

עת רצון בשעה שהצבור מתפללין וכו' וכתיב פדה בשלום נפשי עיין פרש"י ז"ל ויתכן דדריש נפשי לשון תפלה כמו שפרש"י ז"ל נפש זו תפילה שנאמר ואשפוך את נפשי:

כל העוסק בתורה וג"ח ומתפלל עם הציבור כאילו פדאני לי ולבני מבין או"ה עי' במפ' ויתכן לפי שאו"ה מרננין מ"ט משרה הב"ה שכינתו על ישראל ולא בהם ומתרעמים עי"ז על הב"ה ועל ישראל והנה אלה השלשה ענינים מתיחסים לישראל ולא לאו"ה כמאמרם אם יאמר לך אדם יש תורה באו"ה אל תאמין ובענין ג"ח אמרו כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם ובענין תפלה בציבור שיכוונו כולם למטרה אחת אינו אלא בישראל שכל מעשיהם לשם שמים לכן כשעושה אלה השלשה שעוסק בתורה ובג"ח ומתפלל בציבור דבאלה יתרון לישראל על זולתם סרה בזה תלונתם עלי ועל ישראל נמצא שפדה לי ולבני מבין או"ה:

קדימו וחשוכו לבי כנישתא כי היכי דתורכו חיי' הנהגה עליונה מתנהגת עם האדם מדה במדה וכאשר האדם מאריך זמן ישיבתו בביהכ"נ דמקדים לבוא לפני הזמן ומחשיך לשבת אחר הזמן כפי מדתו מאריכין לו זמן ימי חייו זהו קדימו וחשיכו לביהכ"נ באריכות הזמן כי היכי דתורכו חיי:

כיון דמקדמי ומחשכי לבי כנשתא היינו דאהני להו. עפ"י מאמר חז"ל דבכ"נ שבבבל עתידין להיות נקבעין בא"י הרי דיש לבכ"נ תכונת א"י לכן מאריכין ימים גם בבבל

לעת מצוא זו אשה עפ"י מאמר חז"ל דרכו של איש לחזור אחר אשה בעל אבידה מחזיר על אבידתו לכן מכנה אותה בשם מצוא לשון מציאה של אבידה ולפי זה סיפי' דקרא רק לשטף מים רבים היינו זרע לבטלה ולמאן דדריש זו תורה כונת לשטף מים היינו מים הזדונים של אפקורסות כמאמר חז"ל תגלו למקום מים הרעים ולמאן דדריש זו מיתה כונתו לשטף וגו' על גלגול מי הרחיים המוזכר בספרי אמת שהוא הקשה מכל הגלגולים ולמאן דדריש זו קבורה הכונה לשטף וגו' עפ"י דאיתא במ"ר עד שלא עמד נח היו המים עולים ומציפין אותם תוך קבריהם שני פעמים ביום ולמאן דדריש זו בית הכסא הכונה על מחלה המשלשל ריע כמים ר"ל:

אמרי ליה הכי מצא או מוצא יש להעיר מ"ט באשה טובה נ' לשון נסתר מצא אשה מצא טוב ובאשה רעה נ' לשון מדבר בעדו מוצא אני ויתכן לפי דשלמה אמר ואשה בכל אלה לא מצאתי הרי שלא הי' לו כלל אשה טובה רק התבונן שלא יתכן שיהיה בעולם רע החלטי שאין בו טוב ומוכרח להיות שיש בעולם גם אשה טובה רק שאיננה בחלקו לכן אמר מצא אשה מצא טוב יש בעולם איזה איש אשר מצא אשה שמצא בה טוב אבל אנכי במתת גורלי מוצא אני וגו':

אוהב ה' שערים המצויינים מליצת מצויינים עפ"י דאיתא בזה"ק דמדרגה היותר מעולה וגבוה בעולם העליון נקראת ציון יע"ש. לכן גם הלכה ברורה נקראת ציון שהוא לשון ציון ואות שכן הוא זהו שעריה המצויינים בהלכה שהיא לאמיתה:

גדול הנהנה מיגיע כפו יותר מירא שמים הכונה דיש כת המעולים שטבעם נוטה להיטיב ויש כת הכובשים שטבעם להרע רק כובשים הטבע ומטיבים והנה בשכר עוה"ב שניהם לא יקופח שכרם אך בתכונת עוה"ז המה מובדלים זה מזה דהכובש המתגבר נגד טבעו אין לו מנוחת השקט כי לבו הומה כל היום לתענוגי הזמן והוא מבטלם והמעולים אשר לא עלה על רעיונו לחפוץ תענוגי עה"ז הוא יושב בהשקט ושלאנן גם בעוה"ז וגם אם פרנסתו קשה לו ובזיעת אפו ביגיעה יאכל לחם מתענג גם בזה זהו גדול הנהנה מיגיע כפו שהוא מהכת המעולים שגם ביגיע כפו לפרנסתו הוא נהנה הוא גדול מכת הכובשים הכובש טבעו מסבת יראת שמים דבזה נ' רק אשרי אושר של עולם אחד ובזה נאמר אשריך וטוב לך לשון כפול לשני עולמות ולפי שנ' בזה בתחלה אשריך ואח"ז וטוב לך לכן דרש בזה אשריך בעולם הזה הקודם. וטוב לך בעוה"ב אבל כשנ' אשריך לבד דריש ליה על עוה"ב:

כ"ז ששמעי קיים לא נשא שלמה את בת פרעה התיחסות הנשואין למקום רבו הכונה דמדת התאוה והפחד המה מנגדים זל"ז דהפחד מבטל התאוה לכן כ"ז ששמעי קיים והי' לפניו ואמרו היושב לפני רבו שפתותיו נוטפות מר דאימת רבו עליו לא נתעורר בו שום תאוה לישא את בת פרעה:

ע"ב אומר להו רבא לבניה וכו' ואל תעברו אחורי ביהכ"נ בשעה שהציבור מתפללין וכו' מסייע ליה לריב"ל דאמר אסור לעבור אחורי ביהכ"נ וכו' יש להעיר אחרי דריב"ל אמר אסור לעבור א"כ הוא מצד הדין ומה לו לרבא לצוות לבניו אל תעברו דמשמעו שמצוה להם דבר שאינן מצד הדין רק מצד מדת חסידות דכל מה שאמר להם הוא מדות חסידות דגם מה דאמר להם לא תיגנו בלא ק"ש יתכן לפ' דעפ"י הדין ת"ח סגי ליה בחד פסוקא דרחמי וציוה להם מצד חסידות לקרוא ק"ש ויתכן לפי דריב"ל אמר סתם אסור לעבור וכו' ולא חילק בין איכא פתחא וכו' רק אביי אמר לא אמרן וכו' ופסקינן מצד הדין כאביי דהיכא דאיכא פתחא אחרינא רשאי לעבור וציוה רבא לבניה מצד החסידות אל תעברו וכו' אפילו בדאיכא פתחא אחרינא זהו מסייע ליה לריב"ל דאמר סתם אסור לעבור ואין מחלק בין איכא פתחא וכו':

ד' ט' לך אמור להם וכו' שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם ואח"כ יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם יש להעיר אחרי שגם שמלות שאלו מ"ט לא הזכיר לבקש מהם שישאלו רק כסף וזהב ולא שמלות והכונה עפ"י שבארנו בפ' בא דהשאלה ששאלו הי' בליל יציאת מצרים ונצטוו אז אל יצא איש מפתח ביתו ולא היו יכולים לשאול רק מאותם המצרים שבאו לביתם ואין מן הנימוס שיאמר בעה"ב לאורח הבא לביתו הפשט מעילך שאתה לבוש בו והשאילני אותו רק יכול לשאול ממנו להשאילו כלי כסף או זהב אשר עמדו אך הנשים לא היו בכלל אל יצא איש והיו הנשים הולכות לבית המצרי ושם בביתו יכולות לשאול ממנו להשאיל שמלות מבגדים שונים שיש לו בביתו וחשש הקב"ה אם האנשים לא ישאלו מהם מאומה. לפי שאין יכולין לצאת מפתח ביתם רק הנשים לבד ישאלו יאמר אותו צדיק ועבדום ועינו אותם קיים בהם באנשים ואח"כ יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם רק בנשיהם לכן אמר למשה בבקשה ממך לך אמור להם וישאלו כסף וזהב מאת המצרים הבאים לביתם ולא שמלות לפי שהוא נגד נימוס דרך ארץ אבל באמת השאילום גם שמלות כמאמר חז"ל דגם מה שלא שאלו השאילום ובפ' בא הארכנו בזה:

ע"ב וינצלו את מצרים עשאוה כמצולה שאין בה דגים פרש"י ז"ל דבמצולה ליכא דגים רק על שפת הנהר הדגים מצויים ולכאורה הוא הותר מה דאיתא במס' ב"ב (ד' ס"ז) בפירוש הרשב"ם ז"ל מצולה קרקעית הנהר שמוצאים בו כסף וזהב כן פירש ר"ח וי"מ לדגים יעו"ש הרי דיש במצולה דגים ולא יתכן להיות מחלוקת במציאות שיכול להתברר ואשר נאמר בזה דמצולה יש לה שני תשמישין האחת שמוצאים בה כסף וזהב השנית שמוצאים בה דגים רק שהם נפרדים זה מזה דבאותה מצולה שיש בה כסף וזהב אין בה דגים ואותה מצולה שיש בה דגים אין בה כסף וזהב וישראל לקחו ממצרים הרבה כסף וזהב וע"ז נאמר וינצלו את מצרים שעשאוה כמצולה שאין בה דגים ואותה מצולה שאין בה דגים יש בה כסף וזהב. ולקחו משם:

א"ר אסי שעשאוה כמצולה שאין בה דגי' רשב"ל אומ' כמצודה שאין בה דגן העירו בתוס' על הדרש וינצלו שעשאוה כמצודה ועפ"י דאיתא במס' ערכין לענין בתי ערי חומה דמצולה אינה בכלל בתים ושדות לפי שאינו מקום זרע כפרש"י שם הי' נראה לגרוס כמצולה שאין בה דגן ונקט שתי אלה דגים ודגן לפי דחשיבות מצרים הי' בדגים ע"ד שכ' זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים וגם בריבוי דגן שהיו בימי יוסף. ועתה עשאוה כמצולה שאין בה דגים ולא דגן. ובפ' בא בארנו בזה עוד ענינים והאי יע"ש:

הסומך גאולה לתפלה אינו ניזוק וכו' לפי שכ' בזמן הגאולה לא ירעו ולא ישחיתו הרי דכח הגאולה להסיר המזיקים לכן הסומך גאולה לתפלה אינו ניזוק דכח הגאולה מצלת אותו:

ולא אמר הללויה עד שראה מפלתם של רשעים עפ"י מאמר חז"ל עשרה מיני שבח וכו' והללויה מעולה מכולן לפי שהוא לשון זהר כמו בהלו נרו שהוא זהר שאין בו שום חסרון ובזמן שרשעים מצליחים נראה כמו חסרון בסדר ההנהגה לכן לא אמר הללויה עד שראה במפלחם וכולל עוד דשרש הלל יש בו שתי הוראות הפכית האחת לשון הלול ושבח השני לשון הוללות וסכלות והמה ענינים הסותרים זה לזה לכן לא אמר הללויה לשבח עד שראה במפלתם של רשעים דנתבטל אז הוללות וסכלות שלהם ומתעלה אז הלול של שבח:

ד' י' כיון דיתמו חטאים ורשעים עוד אינם אלא בעי רחמי דלהדרו בתשובה מלת חטאים יש לו שני הוראות א) על אנשים החוטאים ב) על גוף העבירות וכפי מובנו הראשון חטאים המה אנשים החוטאים לזה קאמר כיון דיתמו חטאים שימותו החוטאים מה זה שכופל עוד ורשעים עוד אינם אלא הכונה חטאים המה העבירות דלהדרו בתשובה ויתמו ואז אינם עוד האנשים בשם רשעים רק בשם צדיקים:

רני עקרה וכו' משום דלא ילדה וכו' עי' במס' ויתכן דדייק שאם הכונה שאומר להעקרה רני הול"ל לא ילדת אלא הכונה שאומר להזולת רני עקרה לא ילדה ולזה פריך משום דלא ילדה רני דהרינה היא כאשר ילדה אלא שפיל לסיפיה דקרא כי רבים בני שוממה דלא ילדה בנים לגיהנם:

מאי אין צור כאלהינו אין צייר כאלהינו וכו' א"ת כי אין בלתך אלא כי אין לכלותך העירו המפ' מ"ט דריש תחלה סיפא דקרא ואח"כ רישא דקרא יע"ש ויתכן דבלאו דרשה דאין צייר יתכן לפרש כי אין בלתך כפשוטו אך כאשר דרש אין צור אין צייר כאלהינו משמעו דצייר כאלהינו אין אבל צייר פחות ממנו יש. א"כ לא יתכן לומר כי אין בלתך כפשוטו שהרי יש צייר בלתו אף שאינו כמותו אבל הנהו יש אע"כ הכונה אין לבלותך:

שדר בחמשה עולמים ואמר שירה דר במעי אמו וכו' נסתכל בכוכבים וכו' דדים במקום בינה וכו' מפלתם של רשעים וכו' ביום המיתה וכו' כל אלה החמשה נרמזין במלת בחכמה בנוטריקון ב בינה ח חטאים כ כוכבים מ ממיתה ה עובר במעי אשה ע"ד שנאמר הא לכם זרע נסתכל ביום המיתה ואמר שירה שנאמר ברכי נפשי וגו' עוז והדר לבשת וגו' תוסף רוחם יגועון לכאורה מאמר עוז והדר לבשת שהביא מיותר להדרשה גם מה הוא השירה על יום המיתה ויתכן ע"ד שנאמר עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון ובארנו הכונה דכל ימי חיי האדם אין מכיר אם מעשיו רצוים דיתכן שיכיר לעת מצוא אשר לא טוב עשה דכל העבירות רצוים לאדם בעת העשיה ואח"ז מתחרט עליהם אך אם ביום המיתה מתבונן האדם שכל מעשיו שעשה המה טובים ונהנה ומשחק על עשייתם הוא לאות דיפה עשה וזהו שאמרו יזכיר לו יום המיתה להתבונן אם ליום המיתה יהי' עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון זהו נסתכל ביום המיתה התבונן שמעשיו רצוים גם ביום המיתה ואמר שירה הראויה לזה היינו הוד והדר לבשת וכמו כן הוד והדר לבושה ותשחק ליום אחרון:

צו לביתך וכו' חזינא דנפקו מנאי בנין דלא מעלו וכו' כבשי דרחמנא למה לך וכו' כלה נבואתך וצא וכו' חרב חדה וכו' אל ימנע עצמו מן הרחמים. מליצת כבשי הכונה עפ"י מאמר ברית כרותה לשפתים אף כי שפתיו של הקב"ה אשר דברו לא ישוב ריקם ולכן אינו אומר בלידת האדם צדיק ורשע כדי שלא ומניע בדבורו חפשית הבחירה וחזקי' הוציא בשפתיו דנפקו בני דלא מעלו לזה השיב לו בהדי כבשי דרחמנא בענינים שהם כבושים ונסתרים שאין הקב"ה מוציאם בשפתיו לומר צדיק ורשע למה לך להוציא בשפתיך. וכולל עוד דהקב"ה מקיים אומה שלימה בשביל פרידה טובה שיצא ממנה וכן הי' גם במנשה דרצון הבוי"ת שיולד ממנו יאשיהו הצדיק זהו בהדי כבשי דרחמנא ענינים נסתרים בלידת הדורות למה לך לחוות דעה בזה ובזה"ק פ' פנחס ד' רנ"ב כבשי דביה כביש רחמי לעמו כד מצלין ובעיין בעותא כן יכבשו רחמך את כעסך ובהדי כבשי רחמנא למה לך:

יהיב ליה ברתא נפיק שנה מנשה ורבשקה יומא חדא רכבינהו אכתפיה לאמטויינהו לבי מדרשא אמר חד מינייהו חזי רישא דאבא למטוי ביה גלדאני וחד אמר חזי רישא דאבא לקרובי עליה קרבנא לע"א חבטינהו בארעא מנשה חוה ורבשקה מת קרי אנפשיה וכלי כליו רעים תכונת חזקיהו הי' בלימוד התורה כמאמר חז"ל זהו ארכבינהו אכתפיה אסמכינהו על תכונת כתפיה שהוא הי' אוהב תורה לכן ראוים המה לאמטויינהו לבי מדרשא שמע דחד אמר רישא דאבא כל מחשבות שבראש אבי רק לצלות גלדאני היינו לרדוף תאות החומר לאכול צלי וח"א רישא דאבא מחשבות שבראש אבי הוא להקריב קרבנות לע"א וכיון ששמע דבריהם כאלה שהמה נוטים לדברים אלו א"כ אין מתיחסים עוד לכתפיו להיות מיושבי בהמ"ד לכן השליכם לארץ לפי שהמה דבקים לענינים ארציים מנשה שאמר רישא דאבא למטוי גלדאני היתה תכונתו מרוע החומר לתאות אכילה נשאר חי ורבשקה דאמר לאקרובי לע"א שהוא חטא המחשבה מת קרי חזקיה עליה דרבשקה וכלי כליו רעים דלכן מת לפי שהיו לו מחשבות רעות לע"א:

ומליצת כלה נבואתך וצא הכונה דבזה עצמו ששלחך הקב"ה לאמר מת אתה ניכר שכונת רצונו ית' לבטל הגזירה כאשר אקח אשה דאם רצונו להמית ולא להחיות מה לו להודיע לי מי יאמר לו מה תעשה אע"כ להודיע לי כדי שאקח אשה ויתבטל הגזירה זהו כלה נבואתך לומר ששלחך וצא שתתבטל הגזירה:

כך מקובלני מבית אבי אבא אפי' חרב וכו' פרש"י ז"ל מבית אבי אבא דוד שראה המלאך וחרבו שלופה בידו ולא מנע עצמו מן הרחמים יע"ש אך לפי"ז ראוי לומר אפי' חרבו שלופה בידו דשם לא הי' החרב על צוארו ויתכן כונת אבי אבא היינו יצחק כשנעקד שהי' המאכלת על צוארו עכ"ז ריחם הקב"ה עליו ואמר אל תשלח ידך אל הנער וקורא יצחק אבי אבא כפי מאמר חז"ל אין קורין אבות אלא לשלשה ונקרא יעקב אבא ויצחק נקרא אבי אבא:

ע"ב והטוב בעיניך עשיתי שגנז ספר רפואות השגחת ה' והנהגתו מתואר בשם עיני ה' והנה ספר הרפואות רשום בו כל רפואות הטבע לרפאות בזה כל מחלה ועי"ז היו מכחישים בהשגחת והנהגת ה' באמרם שמונהג הכל עפ"י הטבע הרשום בספר רפואות ולכן גנזו ואמר ע"ז והטוב בעיניך היינו עיני ההשגחה עשיתי בזה הטוב שגנזתי ספר הרפואות:

הרוצה שלא ליהנות אל יהנה כשמואל הרמתי יש להעיר הלא מקרא מלא דיבר הכתוב ומה נביא לאיש אלהים וגו' נמצא אתי רבע שקל כסף וגו' הרי שהיו מביאים מתנות לשמואל ויתכן דהקבלת פנים לאיש הנכבד הוא באופנים שונים א) כשבא המלך לעיר מקדמין פניו בלחם ומלח לרמז דהשפעת המדינה באה על ידו ב) כשבא שר לעיר הראוי לכבוד מקדמין פניו במתנה של כלי כסף או זהב למזכרת כבוד מתושבי העיר ג) יש תכונה לקדם פניו בלי לחם ובלי שום מתנה רק פני העיר נדיבי העם הולכים להקביל פניו ובזה יתכבד מאוד זהו שאמר שאול והנה נלך ומה נביא לאיש אלהים באיזה אופן נבוא לקדם פניו. כי הלחם לקדם פניו בלחם כמלך הלחם אזל מכלינו ואין ותשורה של איזה דררא דממונא אין להביא לאיש אלהים שאינו נהנה משום אדם ואין מקבל שום תשורה ולקדם פניו בזה שאנחנו באים להקביל פניו גם זה אינו כי מה אתנו מה הוא החשיבות אתנו שיתכבד בבואנו אליו לזה השיב לו הנער אתה בהיותך מגדולי העדה מוטל עליך לדעת נימוסי איש אלהים שאין מקבל תשורה אך אנכי בהיותי נער מדלת העם אין מוטל עלי לדעת זאת ונמצא אתי רבע שקל כסף. אתן לו ולא יחר אפו עלי אף אם לא יקבלו:

קדוש הוא שלא ראתה זבוב עובר על שלחנו וכו' ולא ראתה קרי וכו' יש להעיר הלא אמרו כ"מ שנאמר קדושה הוא בגדר ערוה וכאן אמר שלא ראתה זבוב ויתכן עפ"י דאיתא בספרי אמת דקליפת זבוב הוא הממונה על הניאוף זהו שלא ראתה זבוב של שליטת הקליפה של ניאוף עובר על שלחנו לפי שהוא קדוש נשמר מניאוף

ויגש גחזי להדפה וכו' שאחז בהוד יפיה מבאר בא"א שאחז בדדיה שהוא הוד יפיה בבריאה כמו שאמרו עשה לה דדים במקום בינה יעו"ש ויתכן עפ"י דאיתא בס' מערכת אלהים דמדת תפארת נקרא שדים יע"ש לכן מכנה הדדים הוד יפיה שהם תכונת תפארת:

אל תאכלו על הדם קודם שתתפללו על דמכם מליצת על דמכם לפי שהדם הוא הנפש ובבוקר מחזיר הקב"ה הנפש לאדם לכן ראוי להתפלל אז על הדם היא הנפש ויתכן עוד עפ"י מאמר חז"ל מצוה להתפלל עם דמדומי חמה לכן מכנה התפלה על דמכם ובזוה"ק פ' ויקהל ד' רט"ו כלילא נשמתא סליקת וכו' ואשתאר ב"נ בההוא חילא דאשתתף גו דמא לאתקימא גופא וכו' והא אוקימנא דס"א שליט על אתר דקימא בלא נשמתא וכו' וכד יצלא ב"נ צלותא דפולחנא דמריה כדין מתישבא חילא דדמא באתריה וכו' ואי אכיל עד לא צלי לאתישבא דמא על אתריה וכו' פלח לההוא חילא דדמא ולא לקוב"ה יע"ש זהו קודם שתתפללו על דמכם לאתישבא באתריה:

י"ב ע"ב כל שאפשר לו לבקש רחמים על חבירו וכו' חלילה מחטוא וכו' העיר הרי"ף ז"ל מ"ט לא מקשה הש"ס דילמא צבור שאני כמו דפריך דילמא מלך שאני יעו"ש ויתכן עפ"י מאמר חז"ל שקול שמואל כמשה ואהרן ובמשה אמרו דשקול נגד כל ישראל נמצא דכל ישראל המה המועט נגד שמואל ואינם בתכונת צבור נגדו ואף על פי"כ אמר חלילה לי וגו':

מפ"מ קבעוה מפני שיש בה וכו' עול מצות וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ד' ועשיתם אותם העיר בבכורי יוסף על רש"י ז"ל שכתב עול מצות דכ' ועשיתם את כל מצותי ולא כתב פסוק המוזכר בגמרא יעו"ש ויתכן דרש"י ז"ל דקדק מדאמר עול מצות ע"כ אין הכונה על מקרא זה של וזכרתם ועשיתם את כל מצותי דאין בהזכירה שום עול והכתוב אומר וזכרתם ותכונו בהזכירה לעשותם אע"כ דכונת הש"ס על מקרא שאחריו למען תזכרו ועשיתם אותם את כל מצותי ועשיית המצוה הוא עול המצות לכן מביא רש"י ז"ל פסוק השני:

אר"א לא זכיתי שתאמר יצ"מ בלילה עד שדרשה ב"ן עפ"י דאיתא בפר"א כתוב אחד אומר ומושב ב"י וגו' ארבע מאות ושלשים שנה אמר ראב"ע והלא לא ישבו אלא רד"ו שנה אר"א בן ערך רדו שנה וחמשה שנה עד שלא ירד יעקב למצרים וכו' הרי רט"ו שנה ימים ולילות הרי ת"ל שנה והנה הרמב"ם ז"ל כתב דהשיבה של ראב"ע היתה ממה שלמד ימים ולילות וזהו דבן זומא וחכמים אזלו לשיטתייהו דראב"ע ור"א בן ערך דב"ז ס"ל כר"א בן ערך דחשבון ת"ל שנה היינו עם חשבון הלילות לכן ס"ל דמזכירין יצ"מ בלילות וחכמים ס"ל כראב"ע דלא נוח לו החשבון דלילות שהרי הוקשה לו שלא ישבו אלא רד"ו לכן ס"ל דאין מזכירין יצ"מ בלילות וזהו דאמר ראב"ע הריני כבן שבעים שנה דאף שעפ"י שקידת לימודי יום ולילה עולה לימודי כערך לימוד שבעים שנה עכ"ז אינני מתאר א"ע שהריני בן שבעים. רק הריני כבן שבעים לפי שאי אפשר לחשוב הלילות במספר השנים לכן לא יכולתי לנצח לחכמים לומר יצ"מ בלילות לחשוב הלילות במספר השנים עד שדרשה ב"ז שהלילות עולות בחשבון שמזכירין יצ"מ בלילות:

לא שתעקר יצ"מ וכו' וכה"א וקדמוניות אל תתבוננו זו יצ"מ העירו המפ' דמקרא קדמוניות אל תתבוננו סותר למאמר שמזכירים יצ"מ לע"ל יע"ש והכונה דאיתא בספרי אמת דניסי מצרים היו שורש ומקור לכל הניסים שיהיו נעשים לישראל בעתיד ומודעת דניסים העתידים להיות לע"ל יתרון להם על ניסי מצרים דניסי מצרים אף שהיו למעלה מהטבע עכ"ז היו נעשים בהם ענינים טבעים דם צפרדע כנים לא כן ניסים העתידים יהיו נעשים בענינים נפלאים שאין עולין כלל בדעת האדם ע"ד שנ' ונתתי מופתים בשמים ובארץ וגו' רק שהמה נצמחין ממקור הניסים שבמצרים והרי הם כמו צמיחת התבואה שהגרעין הנזרע כלה ונרקב ונצמח ממנו תבואה חדשה מעולה שבעתים מגרעין הנזרע נמצא אף שמכירין שתבואה הנצמחת באה מכח גרעין הנזרע עכ"ז אין הגרעין בזכרון להתבונן עליו כי איננו כן עד"ז מזכירים יצ"מ לע"ל מאד שגם אותם הניסים שיהיו לע"ל באין מכוחו עכ"ז קדמוניות אל תתבוננו אין להתבונן אז על ניסי מצרים שהמה כגרעין הנזרע וכלה:

דף י"ג למה קדמה פ' שמע וכו' הקשו התוספות תיפוק ליה דקדמה בתורה יע"ש ויתכן עפ"י דעת ר"ת דכותבין בתפילין פ' והיה קודם לפ' שמע יע"ש במנחות. לזה קאמר למה קדמה פ' שמע וכו' ובזה יתבאר במנחות כיצד סדרן קדש והיה כי יביאך מימין שמע והי' אם שמוע משמאל והתניא איפכא לא קשיא כאן מימין של קורא כאן מימינו של מניח והקורא קורא כסדרן וע"ש בתו' דלפר"ת אין מובן למאמר והקורא קורא כסדרן ולפי דברינו ניחא דהכי קאמר קדש והיה מימין שמע והיה משמאל והסדר לפר"ת קדש והיה והיה שמע ולזה מסיים דאף דבכתיבה קדמה והיה אם שמע לשמע אבל והקורא שקורא ק"ש קורא כסדרן כמו שכתובים בתורה שמע קודם ואחר זה והיה אם שמוע:

ד' יד ימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל ולא פסיק ויש להעיר דאיתא במס' דרך ארץ דההולך נותן שלום להיושב יע"ש א"כ כאשר איקלע רב בר שבא לרבינא היה רב ההולך ורבינא היושב והוה רב השואל ורבינא המשיב א"כ אף אי נימא דדינו כימים שהיחיד גומר בהם ההלל מותר להשיב באמצע הפרק מפני הכבוד ייתכן עפ"י דאיתא בירשלמי לא נהיגי גבן זעירא למשאל בשלמו דגברא רבא ורב הוה זעירא לגבי דרבינא לכן לא הקדים רב לשאול בשלומו לרבינא רק מהראוי דרבינא היה ליה להפסיק ולשאול לרב אם הדין אשר בימים שאין גומר פוסק לשאול ומשני משום דלא חשיב ליה דמזה עצמו שראה רבינא דרב לא הקדים לשאול לו אף שהוא ההולך ע"כ דרב ידע שהוא זעירא גבי רבינא א"כ אינו חשוב להפסיק בשבילו לשאול בשלומו ואף אי נימא דרב לא החזיק א"ע שהוא זעירא רק לא ידע הדין דההולך שואל בשלום היושב א"כ בזה עצמו שאינו יודע הדין הרי הוא זעירא ולא חשיב גבי רבינא:

ע"ב הקורא ק"ש בלא תפילין מעיד ע"ש וכו' כאילו הקריב עולה בלא מנחה וזבח בלא נסכים פלוגתת עולא ור"ח דלעולא יש בזה עבירה דמעיד עדות שקר ולר"ח אין בזה עבירה רק דאינו עושה המצוה בשלימות דהוה כמקריב עולה בלא מנחה ונסכים ואמרינן במס' זבחים מקריב אדם זבח ומביא נסכים אחר עשרה ימים רק דיותר טוב להביא הזבח עם הנסכים ביחד:

ד' טו' הרוצה לקבל עליו עומ"ש שלימה יפנה ויטול ידיו ויניח תפילין ויקרא ק"ש ויתפלל זו היא מלכות שמים שלימה תכונת השלימות להיות שלימה במחשבה בדבור ובמעשה יפנה ויטול ידיו היינו שלימות המעשה יפנה הוא הסרת הרע ויטול ידיו נקיות הטוב ויניח תפילין לשעבד בזה מחשבות שבמוח הוא שלימות המחשב' ויקרא ק"ש שלימות הדבור זהו עמ"ש שלימה

ט"ז ע"ב מ"ט דרשב"ג כל מגיהי הש"ס לא הגיהו בכאן דצ"ל מ"ט דר' גמליאל דר' גמליאל רחץ ולא רשב"ג

אין קורין אבות אלא לשלשה וכו' עד הכא חשיבו וכו' לשון עד הכי ולא אמר הנך חשיבי בא ללמד דכמו דלא חשיבי אבות מיעקב ולמטה ה"נ לא חשיבי אבות מאברהם ולמעלה לכן לא נאמר אברהם בן תרח לרמז דאין אברהם מתיחס לבן תרח דאין תרח מכלל האבות לכן נ' תרח אבי אברהם ולא אברהם בן תרח:

כן אברכך בחיי זו ק"ש שנ' בו בכל נפשך אפי' נוטל נפשך היינו בחיי בשמך אשא כפי זו תפלה דכורע בברוך וזוקף בשם זהו בשמך כשאני מזכיר השם אשא כפיפתי לזקוף מכריעתי וכולל עוד עפ"י מאמרם אטו מגברא דלית ליה בעינא זהו כשאני מתפלל אשא כפי בשמך כפי תכונת שמך לבקש ממי דאית ליה הכל:

שתציץ בבשתנו וכו' ותתלבש ברחמיך וכו' במקומות שונות בארנו דחסדי הבוי"ת שמעריך עונש העבירה לפי תכונת האדם להקטין העונש ומעריך שכר המצוה לפי ערכו ית' להגדיל השכר זהו שתציץ בבשתנו בעשיות העבירה שהוא בושת שלנו ובענין השכר תתלבש ברחמיך לפי ערך שלך:

ד' י"ז שתשים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה יש באדם שתי כחות הפכיות כח הנפש לשלימות התורה והמצוה הוא המכונה פמליא של מעלה וכח החומר לתענוגי עוה"ז הוא המכונה פמליא של מטה ובהתגברות היצ"ט כפוף גם היצה"ר לעבודת השם להיות כל מעשיו לש"ש ונעשה שלום בין כחות ההפכיות. זהו שתשים שלום בפמליא של מעלה הוא כח הנפש ובפמליא של מטה שהוא כח החומר שלא יתנגדו זה לזה:

מר בריה דר"ה בתר צלותיה אמר הכי אלהי נצור וכו' לכאורה אין המאמר מסודר יפה למקללי נפשי וכו' פתח לבי וכו' וכל החושבים וכו' דמאמר פתח לבי מפסיק בין הדבקים ויתכן עפ"י דאיתא במס' גיטין שלח ליה מר עוקבא לר"א ב"א העומדים עלי וכו' שרטט וכתב ליה אמרתי אשמרה לפי מחסום אעפ"י שהרשע לנגדי אשמרה לפי מחסום שלח ליה קמצערין לי טובא וכו' שלח ליה דום לה' והתחולל לו והוא יפילם לפניך חללים חללים השכם והערב עליהם בבהמ"ד והם כלים מאליהם זהו דחשיב הכא כל השלשה יחד למקללי נפשי חדום היינו אשמרה לפי מחסום ונפשי כעפר לכל תהיה היינו דום להיות כאבן דומם הבלתי מרגיש בצער פתח לבי בתורתך היינו השכם והערב עליהם בבהמ"ד ואז כאשר אקיים כל אלה השלשה הנני בטוח אשר כל החושבים עלי רעה מהרה הפר עצתם:

ר' מאיר כד הוה מסיים ספרא דאיוב אמר הכי סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה והכל למיתה הם עומדין אשרי אדם שעמלו בתורה שלימות הענין ניכר מצד הזמן כשמתאספין חבורה לבית המשחה אז המעולה והנכבד בא באחרונה שלא יצטרך להמתין על ביאת זולתו כן עד"ז בעת הבריאה נברא האדם באחרונה לעוצם חשיבותו על הנבראים ובתכונת האדם עצמו תכונת החיים מקדים לבוא ואחריו באחרונה בא המות זהו לאות דשלימות המות נבחר מהחיים כמאמר חז"ל טוב זה החיים מאד זה המות זהו שמבאר ר"מ סוף אדם למות שהמות בא בסופו אחרון לחיים לפי שהוא עיקר שלימותו כמו שהבהמה סופה לשחיטה דזהו שלימותה להעלות מדרגתה מתכונת החי לתכונת המדבר האוכלה והנה הכל למיתה הם עומדים כצדיק כרשע לכולם המות הוא תכלית טובם הצדיקים להיות להם מנוחה בג"ע והרשעים לבל יוסיפו לחטוא שיזדכך נפשם אבל אשרי אדם שעמלו בתורה דתכלית מיתתו מעולה ממיתת הרשע וכולל עוד דמיתת האדם הוא בשתי תכונות האחת שמת האדם בזמן קצו שנגזר עליו מיום הולדו השני שמת בעונו קודם קצו והנה שלימות האדם שלא יחטא ושלא ימות באיזה סבת העון רק שימות מצד עצמו בקצו. והבהמה גם היא יש לה שני תכונות מות האחת ששוחטין אותה לאכל מבשרה השנית שמתה מאליה ושלימותה כאשר שוחטין אותה לאוכלה דאז היא עולה ממדרגת החי למדרגת המדבר זהו שמבאר ר"מ ההבדל שבין שלימות האדם ושלימות הבהמה דשלימות האדם הוא כאשר סוף אדם למות בקצו מעצמו ושלימות הבהמה היא כאשר סופה לשחיטה למות ע"י סבה זולתה ומליצת והכל למיתה הם עומדים מבאר דמצד הטבע אין לו לאדם שום כח החיים דהכל למיתה הם עומדים רק החיים מושפע בכל רגע ממקור החיים של רצון הבוי"ת. ע"ד שכ' ואתה מחיה את כולם שהוא מחיה בכל רגע:

אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה וכו' כפל המאמר הכונה עפ"י מאמר כל הגדול מחבירו יצרו גדול ואמרו עוד בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין זהו אשרי מי שגדל בתורה ואף דיש לחוש דגם היצה"ר גדול כמאמר חז"ל וביותר בת"ח לכן מוכרח לזה להיות עמלו בתורה ונעשה התורה תבלין ליצה"ר ע"י שעמל בתורה יותר מכחו כהוראת עמלה

ע"ב כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין מע"ש לע"ש מלת די לו אין לו מובן פשטי שהיה ראוי לומר אין לו אלא קב חרובין גם מה תועלת מהכרזת הב"ק שמודיע זאת והכונה דהשפעה עליונה בא לעולם ע"י צינור של גדול הדור דגדול הדור מקבל השפע בעד כל העולם וממנו מושפעים כל העולם ומובן מאליו דאותו אדם שבאה ההשפעה על ידו הוא מבורך מכל טוב ליהנות מהם ע"ד שנאמר לא תחסום שור בדישו לכן היה הפלא אחרי שבימי ר"ח באה השפעת העולם על ידו שהוא היה אז גדול הדור א"כ היו מהראוי שהוא יהיה עשיר גדול המתענג מכל טוב העולם ומדוע הוא עני חסר כל לכן הודיע הב"ק דבאמת ר"ח גדול הדור שכל העולם ניזון בשביל חנינא אעפי"כ הוא עני יען שהוא אומר אשר די לו בקב חרובים שאין רצונו להיות עשיר ורצון יריאיו יעשה ה' ומליצת מע"ש לע"ש ולא אמר לשבוע יתכן דלכאורה יקשה נהי דר"ח היה מאכלו חרובין. עכ"ז הא אמרינן בכתובות דמסדרין לאשה שני קבין לשבוע הרי שצריך אדם לאכול שני קבין לשבוע ואיך יסתפק ר"ח בקב אחד אך מצינו דהמן שלקטו ביום הששי כאחד הימים נתברך והיה לחם משנה שני העומר לאחד לכן היה ר"ח לוקח קב חרובין בע"ש והיה מתברך בששי למשנה מקב לקביים:

ד' יח מכאן לרשעים דאפילו בחייהם קרויין מתים אבל הצדיקים אפי' במיתתם קרויין חיים הכונה דראשית הבריאה אלו לא היה חטא עה"ד אז היה האדם חי וקיים לנצח אך אחר החטא אין ביכולתו להשיג שלימותו בחייו רק אחרי מותו לכן הצדיקים הבלתי חוטאים ומשיגים שלימותם בחייהם אין צריכין כלל למות רק מתים בעטיו של נחש המה מכונים גם במותם חיים לפי דשלימותם השיגו בחיים והאדם מכונה כפי תכונת שלימותו היפך מהם הרשעים הבלתי משיגים שלימותם רק אחרי מותם מכונים גם בחייהם בתואר מתים לפי דתכונת שלימותם הוא במותם:

רב פעלים מקבצאל שריבה וקבץ פעלים לתורה עי' במס' ומליצת פעלים לתורה הכונה דהתורה היא כלי אומנות של הבריאה ולומדי התורה שכלי האומנות בידם המה נקראים פועלים בעלי האומנות ולפי שהוא ריבץ תורה לתלמידים אמרו עליו שריבה וקיבץ פועלים לתורה המה התלמידים:

והכח את הארי וכו' תבר גזיזי דברדא. דרך רמז ס"ת מן חבר גזיזי דברדא הוא אר"י:

ידע אבונא בהאי צערא מלת בהאי מיותר והכונה דזאת ידע דכל עניני עוה"ז אין המתים מרגישים בצערם רק בהאי צערא דאיעקור תלמודיה שנוגע להנשמה שאל אם יודעים:

ד' יט חד אישתעי בתר דמר שמואל ונשל קניא מטללא ובזעא לארנקא דמוחא התיחסות העונש עפ"י דאיתא במ"ר פ' שמות וישראל מקוראי שהם תקרתו של עולם הרי שגדולי הדור המה קורתו של עולם וכמו כן מכונה הת"ח צנא מלא ספרא שבו מונח התורה לכן כאשר ביזה את שמואל נפל קניא מן התקרא שהי' תקרתו של עולם ובזע לארנקא דמוחא לפי שהוא ארנקא של התורה

ויתכן עוד עפ"י שבארנו בס' שמות דתכונת מטללא מרמז על הנהגת הטבע לכן כד הוה משתעי בתר דמר שמואל שהוא כאחד האדם הטבעים ואין בו שלימות יתירה משאר האדם ובאמת נעלה מאוד שלימות חכמת שמואל אשר במוחו יתר מאוד מכל אדם לכן נפל קניא מטללא אשר בזה ביזה לשמואל דיש בו רק תכונת מטללא ובזע לארנקא דמוחא שיכיר דיש בו שלימות חכמת המוח:

המספר אחר מטתו של ת"ח אפי' בשעה ששלום על ישראל יוליכם וכו' מאמר אפילו וכו' יתכן עפ"י דאיתא בזוה"ק דבשבת אין נידונים בגיהנם רק מי שחלל שבת בחייו נידון גם בשבת ואיתא נמי דת"ח נקרא שבת נמצא המספר אחרי מטתו של ת"ח הרי הוא כמחלל שבת ונידון בגיהנם אפילו בשעה ששלום על ישראל היינו ביום השבת שאין ישראל נידונין אז הוא נידון שמה יוליכם את פועלי האון לגיהנם:

ד' כ' אל ר"פ לאביי מ"ש קמאי דאתרחיש להו ניסא וכו' ואנן קא מתנינן שתא סדרי משנה וכו' קמסרי נפשייהו אקדושת השם הנהגה העליונה היא הנהגה הניסית תשתרר בעולם עפ"י עמוד התורה וסבר ר"פ דמשטר הנהגתה הוא עפ"י חלק העיוני שהוא לימוד התורה לכן התפלא אחרי שיתרון לימוד התורה בדורות האחרונים יותר מדורות הראשונים א"כ מ"ט לא אתרחיש לן ניסא כמו לדורות הראשונים ע"ז השיב לו אביי דשלימות עמוד התורה בתחתונים איננה מצד עיון הלימוד שהרי בירידתה למטה הורד כבודה כמאמר חז"ל תורה נתונה למשה כתובה באש שחורה ע"ג אש לבנה רק יתרונה הוא בחלק המעשה לכן הראשונים דמסרי נפשייהו אקדושת השם אתרחיש להו ניסא יותר ממנו:

ונהוי להו זרעא דשפירן כוותי יש להעיר ע"ז מהא דאמרו חכמה מפוארה בכלי מכוער הרי שהיופי מזיק לחכמה א"כ מ"ט השתדל ר"י דלהוו שפירי ויפים. ויתכן עפ"י מ"ש ביע"ד דבירושלם אעפ"י שהיו נאים היו חכמים גדולים ור' יוחנן אמר אנא אשתייר משסירי דירושלים שהיו בו ביחד יופי וחכמה זהו דאמר כי היכי דלהוו זרעא שפירי כוותי שיהיו נאים וחכמים וזהו עצמו שאמר חבל על האי שופרי דבלי בעפרא שופרי דיש עמה חכמה:

דמיין בעיני כקאקי חיורי המליצה הלזה הכונה עפ"י מאמר חז"ל דיין לנשים שמצילות מן החטא וכו' דיין לנשים שמגדלות הבנים נמצא לפי הטעם דמצילות מן החטא יש לחוש מלהסתכל בהן פן יראה אשה יפה יותר מאשתו אך לפי הטעם שמגדלות הבנים אין נ"מ אם היא יפה או בלתי יפה וה"ז דומה לשלימות האווזא לשבוע מבשרה ומשמנה דאין חילוק אם היא אווזא לבנה או שחורה זהו דמיין בעיני כקאקי חיורי לפי דעיקר שלימותה לגדל הבנים:

עין שלא רצתה ליזון ממה שאינו שלו אין עין הרע שולטת בו תכונת עין הרע הוא שחושב דאותו הטוב שיש להזולת אין ראוי להזולת רק ראוי אליו לכן כאשר יוסף לא רצה ליזון עינו ממה שאינו שלו באמרו ולא חשך ממני כ"א אותך וגו' ואיך אעשה הרעה וגו' לכן כמדתו אין עין הרע שולטת בו לקחת מה שיש לו.

ע"ב תבא מארה לאדם שאשתו וכו' עפרש"י והכונה דהברכות שאדם מברך המה מעוררות ברכה משפע עליונה וזה שאשתו ובניו דלאו בני חיובא מברכים לו אין בכוחם לעורר ברכה עליונה דאינו מן החיוב ובהעדר הברכה עליונה תבא לו מארה:

אמרו מה"ש רבש"ע כתוב בתורתך אשר לא ישא פנים וכו' והם מדקדקים על עצמם עד כזית עי' במס' ויש להעיר דיש שני תכונות בענין נשיאת פנים האחת נשיאת פנים של הדיין לאחד מבעלי הריב השנית נשיאת פנים של הנעלב למי שמביישו והנה אופן הראשון הוא מפחיתות המדה ואופן השני הוא משלימות המעלה א"כ מה זו ששאלו מה"ש כתיב אשר לא ישא פנים ואתה נושא פנים הלא תשובתו בצידו בענין שבין אדם לחבירו אין נושא פנים לאחד מבעלי הריב ובענין שבין אדם למקום שהוא כביכול הנעלב הוא נושא פנים אך הכונה בזה דתכונת נשיאת פנים הוראתו תמיד נשיאת פנים מקטון לגדול דנשיאת פנים מגדול לקטון הוא מדת הענוה זהו ששאלו לו כתיב אשר לא ישא פנים דלא יתכן אצל הבוי"ת נשיאת פנים דמי הקשה אליו ונדמה בשוה ושיהי' עוד גדול הימנו א"כ באיזה אופן אתה נושא פנים לישראל דכ' ישא ד' פניו אליך לזה השיב להם אחרי שיש בהם שלימות מזירוז המצוה גדול יותר מאשר צויתי שאנכי אמרתי ואכלת ושבעת והם מדקדקים עד כזית א"כ בתכונה כזאת הם המה מתוארים גדולים נגד רצון מצותי ובזה יתכן בהם נשיאת פנים:

ד' כ"ג אל תהי ככסילים שמביאים קרבן ואינם יודעים אם על טובה הם מביאים אם על רעה הם מביאים אמר הב"ה בין טוב לרע אין מבחינים קרבן מביאים לפני הקרבנות המה שני מינים האחד לכפרה על החטא השני לדורון נדבה או לתודה ומשתנים לפי תכונת מביאיהם המביא לכפרה מביא בדכאות רוח ובעצבון והמביא לדורון ותודה מביא בשמחה אך הכסילים חושבים דהקרבן הוא לתועלת הב"ה שנהנה כביכול מגוף הקרבן א"כ אין הבדל בזה אם בא לכפרה על חטא או לדורון זהו אל תהי ככסילים שמביאים קרבן ואינם מבחינים להבדיל תכונתם אם על טובה לתודה ודורון הם מביאים אם על רעה לכפרת חטא מביאים אמר הב"ה אחרי שאין מבחינים בין טוב לרע א"כ בדעתם שהקרבן מביאים לפ"ני לתועלת ליהנות מגוף הקרבן והמה כסילים בזה:

ד' כ"ד והיו חייך תלואים וגו' זה התולה תפיליו עפ"י דאיתא במנחות כל המניח תפילין מאריך ימים דכ' ה' עליהם יחיו יע"ש הרי כשהתפילין מונחים עליו מאריך ימים וכשתולה תפיליו על היתד לא על ראשו הרי חיים דבר הגורם חיים תלואים לך מנגד:

ד' כ"ח מאן דלבש מדא וכו' טרוקו גלי וכו' מזה בן מזה וכו' מה שנתפייסו במאמר שני יותר מבמאמר ראשון יתכן לפי דבמאמר ראשון היה לעשות בשביל ר"ג עצמו אבל במאמר שני הוא לעשות בשביל כבוד אבותיו ולכן חשו לכבוד אבותיו ונתפייסו:

ע"ב נר ישראל עמוד הימיני פטיש החזק שלימות האדם הוא תורה עבודה וג"ח נר ישראל הוא אור התורה עמוד הימיני שסומכים עליו היינו ג"ח פטיש החזק להתגבר על היצר היינו עבודה:

עמוד הימיני פרש"י ז"ל שני עמודים העמיד שלמה באולם שם הימיני יכין וכו' לכאורה מיותר מאמר שהביא רש"י ז"ל דשם הימיני יכין לענין דכאן. ויתכן עפ"י דאיתא בספרי אמת דשמו של אדם מרומז בפסוק שמתחיל ומסיים באותיות שמו ובמלת יכין בתחילתו מרומזי י' מן יוחנן ובסופו ן' מן יוחנן זהו שמזכיר רש"י ז"ל דשם הימיני יכין שיש בו רמז לשם יוחנן לכן קראוהו עמוד הימיני:

אלו מוליכין אותו לפני מלך וכו' השכר והעונש הוא לפי תכונת העושה אם הוא המוני נעדר המדע אין מדקדקים כל כך במעשיו ומספיק לו בעשותו שלימות קטנה ואם הוא איש דעת מדקדקין עמדו גם על חטא קל ומוכרח להיות שלימותו באיפה גדולה כמאמר חז"ל מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה וכל מי שהוא צדיק ביותר מדקדקין עמו ביותר לכן כאשר התלמידים הפליגו בתכונתי שהוא נר ישראל וכו' ומפ"מ אתה בוכה השיב להם דלכן אני בוכה דאילו היו מוליכין אותי לפני מלך בו"ד הייתי בוכה אולי אין בי שלימות כראוי להתיצב לפני מלכים דלפני מלכים להתיצב מוכרח להיות שלם בכל המעלות כש"כ כשמוליכין אותי לפי ממ"ה שהנני מעדת השלמים להתיצב לפני האלהי' והנצב לפניו יתברך צריך להיות מעולה בשלימות וקדוש בקדושה וידקדקו מאד במעשי וחושש אנכי אולי ימצאו בי איזה חסרון על אלה אני בוכיה:

ולא עוד אלא שיש לעני שני דרכים אחת לגיהנם ואחת לג"ע ואיני יודע באיזה דרך מוליכין אותו המאמר מבהיל רואיו אשר קדוש ה' ריב"ז יפחד מפחד הגיהנ' שיוליכוהו שמה אנן מה נעני אבתריה והכונה בזה דיש הכרה עצמית היינו בהיות הצדיק תמים בכל מעשיו ואין בו שום פחיתות אז מוליכין אותו ישר לדרך הג"ע אך בהיות הצדיק בלתי שלם בכל דרכיו דיש בו איזה חסרון ע"ד שנ' אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא ובלתי ראוי להוליכו ישר לג"ע מוליכין אותו לג"ע דרך מעבר הגיהנם ובעברו שמה מעריכים צדקתו נגד ערך תכונת מעשה הרשעים של גיהנם ועי"ז זוכה שיוליכוהו משם לג"ע זהו שיש לפני שני דרכים האחד ישר לג"ע השני לבוא לג"ע דרך מעבר הגיהנם ואיני יודע באיזה דרך מהם מוליכון אותי:

כ"ט ע"ב בכל פרשת העבור בשעה שאתה מתמלא עברה עליהם כאשה עוברה עפרש"י ז"ל וח"א ויתכן עפ"י דאיתא בזוה"ק פ' ויחי בזמן דאיהו (מלאך) אזמין ברכאין לעלמא כדין איהו דכר ואיקרי דכר וכו' ובזמנא דקיימו בדינא על עלמא כדין איקרי נוקבא כנוקבא דאיהי עוברה הכי איהו אתמלי מן דינא יעו"ש זהו בכל פרשת העבור בשעת דינא שאתה מתמלא עברה עליהם כאשה עוברה דבההוא זימנא דאיקרי נוקבא עוברה גם אז יהיו צרכיהם לפניך לחת להם:

ל' ע"ב חזיה דהוה בדח טובא וכו' תפילין קמנחנא עפ"י דאיתא בזהר חדש לריח שמניך טובים וכו' אילן ימים טובים ואינון תפילין דרישא וכו' איצטריך למחדי ביו"ט מההוא ריחא עלאה שמניך טובים תפילין דרישא וכו' יעו"ש זהו כאשר שאל לו מ"ט בדח השיב לו תפילין קמנחנא והוה יו"ט ואיצטריך למחדי ביו"ט:

ד' ל"א לישרי לן מר א"ל וי לן דמיתנן וכו' הי תורה ומצוה דמגני עלן לישרי לן מר לשמח אותנו כתכונת השיר המשמח לזה השיב להם יש לכם לשמוח שאתם דור ישרים כל כך עד שבמותי ומות צדיקים כמוני לא תספדו שנאספו בעון הדור רק יצר לכם עלינו שאנחנו מתנו אמרו לו אנן מה נעני בתרך לשמח אותך בזה שנאמר במותך הי תורה ומצות דמגנו עלינו שאתה היית מגין הדור ע"י תורה ומצוה שלך ויתכן עוד עפ"י מאמרם אם רואה אדם שאין יכול לנצח יצרו יעסוק בתורה וכו' יקרא ק"ש וכו' יזכר לו יום המיתה ואיתא בירושלמי חשיך חייא דבעי למיתא הכונה שהוא פחיתות להחי שצריך לנצח יצרו ע"י מיתא שיזכור לו יום המיתה ולא היה בכחו לנצחו בתורה ובק"ש זהו שאמר להם וי לן דמיתנן שהוא פחיתות לנו שמוכרחים לזכור יום המיתה דמיתנן והשיבו לו אנן נעני אבתרך שאנן מבינים כונתך שאתה מכוין הי תורה והי מצוה דמגנו עלן שהיו לנו להגין מבלי לשמוע ליצה"ר ע"י תורה וע"י ק"ש שהוא עול מצוה לבל נצטרך לזכור יום המיתה וכפל המאמר וי לן דמיתנן וי לן דמיתנן יתכן לפי דענין המיתה נגזר שני פעמים האחד בחטא עה"ד השני כשעמדו על ה"ס פסק זוהמתן והיו יכולים לחיות אך בחטא העגל נאמר אכן כאדם תמותון ויתכן עוד לפי דבעה"ד גופא נאמר בכפל מות תמות:

וכולל עוד ע"ד מאמר חז"ל האי עלמא כבי הלולא דמיא ובארנו בדרושים דמרמז על המות יעו"ש לכן כשאמרו לו בהלולא לשרי לן מר לשמח אותם השיב להם דהלולא מזכרת לו יום המות דעלמא כהלולא דמיא א"כ אין מה לשורר ולשמוח רק בהיפך וי לן דמיתנן:

אל יפטור מחבירו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרהו וכו' אדכרתן מלתא וכו' הכונה שיאמר לו דבר הלכה אשר מתוך אותה הלכה יזכירהו להשומע שיאמר גם הוא דבר הלכה כי הא דהשיב לו השומע אדכרתן מלתא וכו' ועי"ז יהיו זוכרים שניהם זה לזה ועי' בח"א:

וה"ד הלכה פסוקה וכו' בנות ישראל החמירו על עצמן וכו' מערים על אדם תבואתו וכו' המקיז דם בבהמת קדשים וכו' נקט אלה שלשה הלכות לפי דסוגי ב"א המה שלשה מהם המתיחסים לעניני הנפש מאכילה ושתיה ומהם המתיחסים לחמדת הרוח למשגל והולדת הבנים ומהם המתיחסים לעניני קדושה של הנשמה זהו שהנפטר מחבירו יפטור הימנו בהלכה פסוקה שיועיל לו מאיזה סוג שיהי' אם מתיחס לעניני הרוח יאמר לו בנות ישראל החמירו ע"ע וכו' ואם מתיחס לעניני הנפש מערים אדם על תבואתו ואם הוא מסוג הנשמה יאמר לו דין של קדשים:

ד' ל"א כך הי' מנהגו של ר"ע כשהי' מתפלל עם הציבור הי' מקצר ועולה מפני טורח הציבור וכשהי' מתפלל בינו לבין עצמו אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת וכל כך למה מפני כריעות והשתחואות. עפרש"י ולכאורה אין המאמרים מקבילים דמניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת איננו ההיפך של מקצר ועולה ויתכן דהכונה בענין שלשה פסיעות שאחר י"ח דכשהי' מתפלל בציבור הי' מקצר ועולה באותן הפסיעות לעשות פסיעות קצרות מפני טורח הציבור שצריכין לשנות מקום לפסיעותיו. וכשהי' מתפלל ביחיד הי' מניחו בזוית זו ומוצאו באחרת שהי' עושה פסיעות גדולות או פסיעות מרובות המגיעות מזוית לזוית כדי שיהי' ביכולתו להרבות כריעות והשתחואות שהי' כורע בפסיעותיו ועיין באו"ח סי' קכ"ג דהמוסיף על הפסיעות מיחזי כיוהרא יע"ש לכן כשהי' מתפלל ביחיד בינו לבין עצמו דליכא יוהרא באין שם אדם הי' מרבה בפסיעות ומדויק בזה לשון בינו לבין עצמו דאין שם זולתו:

אסתתר וכו' ומשקי לי וכו' ונזרעה זרע יש להעיר איך תוכל לעשות דבר כזה והלא תגרום בזה מחיקת השם בחנם ואין לומר דחששה שמא יגרשנה בעלה לפי שלא הולידה י"ט שנה כמבואר בילקוט ובשביל הטלת שלום בין איש לאשתו אמרה תורה ימחה שמו דהא אלקנה אמר לה אנכי טוב לך מעשרה בנים הרי אין כדעתו לגרשה ויתכן דלכן כ' ותתפלל על ד' ואמרו חז"ל שהטיחה דברים כלפי מעלה הכונה בזה שאמרה שתגרום מחיקת השם:

שלשה בדקי מיתה ואלו הן חלה נדה הדלקת הנר כלום עברתי על אחת מהן איתא בספרי אמת דבאותיות של שם האדם כלול תכונתו לכן כשראתה חנה שאין לה בנים נתיראה אולי יש בה איזו פחיתות התחילה לבדוק באותיות של שמה שהוא ר"ת מן הלה נדה הדלקה שלא פגמה בהן:

דדים הללו שנתת בי תן לי בן ואניק בהם מה שהוכיחה מן הדדים שראוי לה ללדת בן זכר יתכן עפ"י דאיתא למעלה ד"י שנתן לה דדים במקום בינה שלא יסתכל במקום ערוה וזה שייך בבן זכר לא בבת נקבה:

ד' ל"ב אין ארי נוהם וכו' פרה וכו' בועטת בו וכו' הושיבו על פתח בית הזונות וכו' חטאת האדם יתכי או במה שהוא מריע בין אדם למקום או לבריות או לתאוה זהו ארי מזיק לבריות פרה בועטת לבעליה היינו למקום. פתח בית הזונות היינו תאוה:

הניחה לי וכו' כאדם שתופס לחבירו בבגדו וכו' המדות המה מכונים בשם בגדים ע"ד שנ' בכ"ע יהיו בגדיך לבנים ומדותיו של הקב"ה בענין מחילת העונות המה למעלה ממדותיו של בו"ד דגם באופנים שבו"ד אין מוחל הקב"ה מוחל זהו שתפסו משה להקב"ה בבגדו היינו בתכונת מדותיו שעפ"י מדותיו ראוי שימחול:

ויחל משה שהחלה עליהם מדת הרחמים עפ"י דאיתא בספרי אמת דאותיות שלפני הוי"ה הוא שם הגבורה זהו ויחל משה את פני ה' חילה אותיות שלפני הויה שימתיקו הגבורה שלהם ברחמים:

לעולם יהדר אדם שכחו וכו' ואח"כ יתפלל וכו' עיין ברשב"א ז"ל ובא"י ויתכן דענין התפלה שמבקשים מהבוי"ת הוא רק מצד החסד ומחוקי הנימוס מאיש כילי וקמצן אין יכולים לבקש ממנו חסד גדול במתנה מרובה רק מתנה מעוטה יכול להיות שיתן אך מאיש נדיב לב וותרן בממונו יכולים לבקש ממנו גדולות וחסד רב לכן החפץ להתפלל לבקש איזה חסד מהבוי"ת יסדר תחלה שבחו של הקב"ה שהוא המטיב לכל העולמות חסד רב בכל עת וע"ז לא נמנע מלבקש ממנו גם מלוא חפנים חסד חנם וכולל עוד עפ"י שבארנו בדו"ש דכל עניני התורה יש בהם דרכי החסד למעלה יתר מאוד משורת הדין האמור בתורה ומשתנה הדין לפי תכונת האדם איש ההמוני מחויב לקיים ככל האמור בשורת הדין ואיש המעולה בשלימות מחויב לעשות דרכי החסד למעלה מן האמור בשוה"ד והנה אמרו חז"ל כל האומר הקב"ה וותרן יותרו מעוהי א"כ באיזה אופן נוכל לבקש ולחנן אותו שיעשה עמנו חסד אחרי שהוא שופט צדק ואין יכול לוותר אך הענין בזה דעפ"י עוצם שלימות הבוי"ת. משתנה בו הדין לעשות חסד גדול מצד חיוב הדין כמו שמצינו ברבב"ח למען תלך בדרך טובים דאמר דינא הכי' ואינו נחשב כלל לויתור זהו שלמדו לנו חז"ל יסדר אדם בתחלה שבחו של מקום להזכיר מדת שלימותו ית' ולפי תכונת שלימותו לאין קץ יתפלל אח"כ לבקש צרכיו מצד החסד דלפי שלימותו אין זה נחשב לויתור רק לדין:

ע"ב מיום שחרב בהמ"ק נפסקה חומת ברזל. עפ"י דאיתא בזוה"ק דהמלכות הוא בתכונת ברזל יע"ש זהו נפסקה חומת ברזל בינם לא"ש היינו שעבוד מלכיות ומליצת בינם לבין אביהם שבשמים בארנו בפ' בראשית דאותו דבר שקשור בו הלמ"ד הוא העומד במקומו רק השני נתרחק ממנו והנה מצד אבינו שבשמים אין שום סבה להתרחק שהוא במקומו תמיד להיות קרוב לכל קוראיו רק ההתרחקות מסובב מצדינו דרוע מעשינו מרחיקים אותנו ממנו זהו לבין א"ש שהוא עומד במקומו:

מאי תקנתיה יעסוק בתורה שנ' ועץ חיים תאוה באה. מלת באה לשון שקיעה כמו כי בא השמש שהתאוה שוקעת ע"י עסק התורה:

זוכר מעשה ראשונה הכונה אף שנשא אשה שניה עכ"ז זוכר גם מעשה הראשונה:

כלום אשכח עולות ופטרי רחם וכו' מעשה עגל וכו' מעשה סיני וכו' תכונת העולות דכלו לגבוה הוא לרמז דכל העולמות המה רק להקב"ה לבדו ואין עוד מלבדו ותכונת פטר רחם בא לרמז שהוא קדמונו של עולם ראשון לראשונים ובמעשה עגל הי' סתירה לשני אלה. דתכונת העגל הוא להיות העגל כח אמצעי והוא מנגד לאחדות הנהגת הבוי"ת שא"צ לשום אמצעי ואמרו עוד יום שאמרו ניתנה ראש וגו' הי' קשה כיום שעשו העגל דבמעשה עגל אמרו אשר העלוך שהוא שתוף הבוי"ת לעגל והשוו תכונתם בשוה דכמו שהעגל איננו קדמונו של עולם כמו כן הכחישו קדמונו של הקב"ה וזהו שאמרו ניתנה ראש כונתם ג"כ שיש ראש והתחלה שאינו קדמונו של עולם לכן כשאמר כלום אשכח עולות ופטרי רחם המורים על הנהגת אחדותו וראשיתו לכל הויות אמרו דעי"ז חוששים שלא ישכח מעשה עגל הסותר לשני אלה והשיב להם גם אלה של מעשה עגל תשכחנה לזה אמרו אחרי דיש שכחה למעשינו והוא לאות דכל מעשינו אינם נקבעים לפניו לזכרון עולם בלי שכחה ויש לחוש שתשכח גם מעשה סיני בקבלת התורה לעת מצוא לזה השיב ואנכי לא אשכחך שהוא לזכרון נצחי לפני:

היו שוהין שעה אחת שיכונו לבם למקום עפ"י מאמר חז"ל הקובע מקום לתפלתו שיכונו לקבוע למקום הראוי לתפלה במדות העליונות:

ד' ל"ג כל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו מלת דעה יש בו גם הוראת רחמים ואהבה כמו מודע לאיש לכן מי שיש בו דעה מתנהג ברחמים ומי שאין בו דעה אין בו מדת רחמים האמיתים לכן כפי מדתו אסור לרחם עליו ומדויק שאין בו דעה שהיו ראוי לומר שאין לו דעה אך הכונה על מדת רחמים שבו:

ע"ב האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותן שמטיל קנאה במע"ב וכו' שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינם אלא גזירות יש להעיר מ"ט נקטו דוקא קן צפור שהיו יכולים לומר האומר על אותו ואת בנו יגיעו רחמיך ועוד הלא מצינו הרבה מצות שנצטוו מצד מדת הרחמים ונפש נענה תשביע טוב איש חונן ומלוה ויתכן עפ"י דאיתא במס' קדושין שלוח הקן נמי כתיב למען יטב לך ניתני נמי הא וכו' טוב לשמים ולבריות זהו צדיק טוב וכו' פרש"י ז"ל אבל בשלוח הקן טוב לשמים הוא ואין כאן טוב לבריות יעו"ש הרי דבמצוה זו של שלוח הקן אין בו שום הטבה ורחמנות לבריות דמאן מפיס אשר לקיחת הבנים נוח יותר מלקיחת האם רק דכן גזרה חכמתו ית' לאיזה כונה הרצויה לפניו לכן אמרינן האומר על קן צפור יגיעו רחמך משתקין אותו שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ומצוה זו איננה של רחמים רק גזירה אבל באותן המצות דנודע שיש בהם רחמים אין איסור כלל לומר כשם שהגיעו רחמיך על העניים לחוננם צדקה כן חוס ורחם עלינו ועי' בתוי"ט דכתב ג"כ דמצוה זו היא מצד הגזירה:

אטו יראה מילתא זוטרתא היא וכו' והא אין להקב"ה אלא אוצר של יראת שמים וכו' לגבי משה מלתא זוטרתא היא עי' כמפ' ויתכן עפ"י דאיתא במכילתא דמוראו של הקב"ה על הקרובים יותר מעל הרחוקים זהו דפריך אטו יראה וכו' הלא היראה היא נתונה באוצרו ודבר הנתון באוצר הוא לאות כי יקר הוא ומשני לגבי משה שהי' קרוב להקב"ה יותר מכל אדם הי' עליו מוראו של הקב"ה ביותר והויא גביה מלתא זוטרתא' והמפ' העירו במה מתורץ דהוה למשה מלתא זוטרתי שהרי משה אמר זאת לישראל ויתכן עפ"י שבארנו בשיח יצחק דיש תוכחת דברים ויש תוכחת עצמי כשרואין איש מעולה בשלימות המדות לוקחים הרואים תוכחת לעשות כמעשהו אף שאינו מוכיחם בדברים זהו נגבי משה כשעמדו אצל משה וראו שלמות צדקתו הויא מלתא זוטרתא ללמוד ממנו תוכחת היראה לירוא מהקב"ה:

ד' ל"ז חברותא כלפי שמיא מי איכא אי לא כוין מחינן ליה במרזפתא דנפחא עד דמכוין עפרש"י ז"ל וחכמי הזמן העירו על מליצת מחינן ליה במרזפתא דנפחא עד דמכוין דאם היו מכים אותו במרזפתא דנפחא יחלה וימות ולא יכוין לעולם ויתכן עפ"י דאיתא במס' גיטין בא יתוש ונכנס בחוטמו ונקרו במוחו וכו' יומא חד חליף אבבא דבי נפחא שמע קל מרזפתא אשתיק הרי דקול מרזפתא דנפחא יש בו סגולה להשקיט כאב ובלבול המוח זהו שאמרו אי לא מכוין לפי שיש במוחו דברים המכאיבים ומבלבלים מחשבות המוח שלא יוכל לכוין יכול לעשות לזה תחבולה דמחינן ליה להשמיע לו קול מרזפתא דנפחא ואותו הקול ישקיט למוחו מבלבול רעיוניו ויכוין:

ע"ב כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח וכו' ופליגא אדשמואל דאמר אין בין עוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד וכו' וברע"מ פ' נשא ד' קכ"ה איתא דשני הדעות אמיתים דלעם הארץ לית בין גלותא לימות המשיח אלא שעבוד וכו' ולת"ח יהיה כל מה שהתנבאו הנביאים:

עין לא ראתה זה יין המשומר בענביו משי"ב תענוגי הזמן מכונים בשם יין ע"ד שנאמר ויין ישמח וגו' וגם תענוגי הנפש מכונים בשם יין ע"ד שנ' ושתו ביין מסכתי והנה כעת בעוה"ז לא יתכן להגיע לשלימות הנפש בלעדי תערובות ענינים הגופנים כמאמר חז"ל שמעתא בעי צלותא אם אין קמח אין תורה עניות מעביר ע"ד קונו ותכונתו כעת כמו היין שאין מתקיים טובו ריחו וטעמו רק בהיותו שוקט על שמריו כן אין משיגים שלימות הנפש רק בהיותם נשענים על השמרים של תענוגי הגוף אך לע"ל כשיעביר רוח הטומאה ויכלה הרע ויהיה כולו הטוב והמטיב אז יהי' באפשרי להגיע לשלימות הנפש בלעדי שום עירוב מעניני הגוף ע"ד שב' ומלאה הארץ דעה את ד' שלא יהי' רק דעת ד' לבדו ואז יהי' בדמיון יין המשומר בענביו בלעדי שמרים:

תוכן העניינים

לשמוע בלמודים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה