אור ברסלב
לשמוע בלמודים מסכת קדושין

לשמוע בלמודים· רבי יצחק אליהו לנדא

מסכת קדושין

מסכת סוטה

בעזר אורח עוטה באנו מסכת סוטה ובסעדא דאלהא קדישין אחל מסכת קדושין

דף ב' ותורה איקרי לשון נקבה דכתיב תורת ה' תמימה משיבת נפש העיר בח"א דהי' לו להביא מן התורה דתורה לשון נקבה דכתיב וזאת התורה יע"ש ויתכן דאיתא בספרי אמת דהגוף הוא בחינת זכר והנפש היא בחינת נקבה ולכן מתיחסת הנפש להתורה לפי שהיא תכונתה זהו שמביא ראיה דתורה איקרי נקבה לפי שנאמר תורת ה' תמימה משיבת נפש שבהיותה תכונת נקבה היא משיבת נפש בחינת נקבה ויתכן עוד דאיתא בזוה"ק דלע"ל תהיה התורה בתואר זה לכן אין מביא ראיה מן וזאת התורה:

דף ו' עסקינן פרש"י ז"ל וכן בהנך דגירושין ולכאורה הא לא נזכר הכא כלום מלישנא דגירושין ויתכן לפי דאמרינן במדבר עמה על עסקי גיטה להכי מפרש רש"י ז"ל לענין גירושין:

דף י"ג ובמיתת הבעל מנלן אף דמצינו בדוד שנשא את אביגיל לאחר מיתת נבל ומצינו הרבה דברים שלומדים מדברי קבלה מ"מ אמרינן מנלן עד דוד:

כל שאינו יודע בטיב גיטין וקדושין העיר בח"א מ"ט נקט גיטין קודם קדושין יע"ש ויתכן עפ"י דאיתא ד"ד בשטר מנלן ויצאה והיתה מקיש הויה ליציאה יע"ש לכן כשאינו יודע טיב גיטין שהשטר לבד מוציא בלא כסף לא ידע להקיש הויה ליציאה שהשטר לבד קונה:

דף י"ד תו' ד"ה הואיל וכתב מהרש"א ז"ל מהאי ק"ו נמי ליכא למילף דלא ידעינן דבעי דינר יע"ש ואפשר לומר דהק"ו הוה מנמכר לא"י דכתיב גביה וחשב עם קונהו דפשיטא דהוה דינר דאל"כ מאי מחשב עמו כמו דאמרינן גבי גרעון דאמה אך לפי מה דאמרו דב"נ נהרג על פחות משוה פרוטה משכחת גביה ונחשב גם בפרוטה:

דף ט"ו כי טוב לו עמך עמך במאכל שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר בפ' ויצא בארנו דהוראת עם הוא שיתוף רוחני שמתאחדים בשוה. זהו שדרשו מן עמך המורה על השתוות שלא יהא הוא אוכל פת קיבר ואתה פת נקיה דאז איננו עמך. רק אחך:

דף ט"ז תו' ד"ה שכן מוציא בב"י וכו' כתיב בהדיא עכ"ל ולולי דבריהם היה אפשר לומר דנקט גט דדמי לשטר אמה שהמקנה כותב דהיינו האב וה"נ המקנה שהוא הבעל כותב:

דף י"ח גגיבו אלף ושוה חמש מאות נמכר וחוזר ונמכר וכו' רא"א אם היה גניבו כנגד ממכרו נמכר ואם לאו אינו נמכר אמר רבא בהא זכנהו ר"א לרבנן לכאורה יש להעיר במה דפסק הרמב"ם ז"ל פ"ג מה' גניבה היה קרן הגניבה שוה מאה ואין הגנב שוה אלא חמשים ה"ז נמכר והשאר הקרן עם הכפל חוב עליו יע"ש והוא דלא כר"א ולא כרבנן ואפשר דסמך על מה דאמר אביי כאן באדם אחד וכו' דכתבו התו' דהוא דלא כרבנן ולא כר"א לפרש"י ז"ל ומפרש הרמב"ם דאינו נמכר ונשנה שני פעמים אבל פעם אחת נמכר והשאר עליו חייב

דף כ"ב אוזן ששמעה קול על ה"ס כי לי ב"י עבדים וכו' יש להעיר דמקרא זה כי לי ב"י עבדים לא נאמר בהר סיני במ"ת רק בספר ויקרא ויתכן לפי שנאמר המקרא בפ' בהר ומתחיל הפר' וידבר ה' אל משה בהר סיני וגו' לכן מיחסו ששמעה על הר סיני ויתכן עוד דלכן הוסיף בזה מלת קול לרמז דלא שמעו הדברים ממש כמו שהם רק מהקול ששמעו אנכי ה' אל' אשר הוצאתיך מא"מ מזה שמעו להבין מאמר כי לי ב"י עבדים לפי שהוצאתים מאר"מ וכן במאמר שני אומר שהיו עדים וכו' ואמרתי כי לי ב"י עבדים והוצאתים מעבדות לחירות וכו' הוסיף מאמר והוצאתים מעבדות לחירות ג"כ לכונה זו דלא נאמר ביציאתם ממצרים כי לי ב"י עבדים רק בזה שהוצאתים מעבדות לחירות ה"ז כמו שאמרתי כי לי ב"י עבדים שהרי נא' שלח עמי ויעבדוני:

דף כ"ט שמע אביי וכו' אפשר דמתרחש ניסא העיר בח"א איך דחה אביי אותו למקום סכנה שמא יתרחיש ניסא יע"ש ויתכן עפ"י דאיתא במסכת פסחים אביי אמר ננעלו תנן וכו' סמכינן אניסא הרי דס"ל לאביי סמכינן אניסא ומשו"ה סמך אביי ונסיב לאתתא דמתו שני בעליה לפי דסמיך אניסא לכן סמך גם כאן ולא נסתפק שיבוא הנס גם בכאן:

רחיים בצוארו ויעסוק בתורה מליצת רחיים עפ"י דאיתא בקרנים דקליפת זבוב הוא הממונה על הרחיים ועל המונע מפריה ורביה זהו רחיים בצוארו שמוטל עליו לקיים פו"ר לפי דמתירא מש' הרחיים וקשה עליו לעסוק בתורה:

עד עשרים שנה יושב הקב"ה ומצפה לאדם מתי ישא אשה וכו' תפח עצמותיו יתכן לפי דאין ב"ד של מעלה מענשים קודם עשרים לכן כל אותו זמן שאין ראוי להענישו הקב"ה מצפה שישא אשה וכשהגיע לעשרים ולא נשא ויכול להענישו אז מענישו כמדתו דהאשה נבראת מעצמותיו של בעלה שנאמר עצם מעצמי לכן כאשר לא נשא אשה מקלל עצמותיו המתיחסים ליצירת האשה:

דף ל' המלמד בן בנו תורה וכו' כאלו קבלה מה"ם מה דנקט בן בנו יתכן דהלומד תורה אין אנו יודעים אם לומדה מצד שמאמין שהיא תורת ה' שניתנה על ה"ס או מצד שהיא בעיניו כאחת מחכמת לימודי השכלה זולתה ולומדה מצד שאוהב חכמה ואף כשמלמדה לבנו נהנה כשבנו הוא חכם ע"ד שנאמר בן חכם ישמח אב אבל כשמלמדה לבן בנו וע"ז לא נאמר שהוא שמחת אב זקנו א"כ למודו עמו מצד שהיא תורת ה' שניתנה מה"ס ומוטל על כל הדורות ללמדה לכן נחשב כאלו קבלה מה"ס:

עד דמקרי ליה לינוקא ומוספיה עי' במפ' ויתכן עפ"י דאיתא במס' אבות במעלות התורה שומע ומוסיף והכונה דכל כך יהי' ברורים וחביבים עליו מה ששומע עד שישכיל להוסיף מעצמו באלה המאמרים זהו שהיה משתדל להקרות לינוקא ולהבינו יפה ומוספיה שהיה הינוקא מוסיף מעצמו באלה המאמרים:

אל תגמגם שנאמר אמור לחכמה אחותי את וגו' ואומר וכו' סגולה לזכרון היא ע"י מעשה דדבר הנעשה בפועל זוכר האדם וכן מה שלומד בנעוריו הוא כדיו כתובה על נייר חדש וכן ענין שמפלפל בו אין נשכח ממנו זהו אל תגמגם שיהיה הדבר ברור בזכרונך כאחותך. ומבאר התחבולות לזכרון לאחת אחת קשרם על אצבעותיך היינו במעשה שתקיים במעשה כלימוד ועי"ז יהיו כתובים על לבך שלא תשכחם תחבולה השניה כחצים וגו' כן בני הנעורים ללמוד כנעוריו חציך שנונים ללמוד בחדוד הפלפול היינו כי ידברו את אויבים בשער לפלפל עם ת"ח יושבי שער ועי"ז לא תגמגם:

ע"ב ושמתם סם תם וכו' כל סמי הרפואה אף שהם מועילים להמחלה המה מזיקים לשארי כחות הגוף וכמו כן צריכין להזהר מלאכול ולשתות דברים המנגדים לתכונת אותן הסממנים נמצא דאינם סמים רפואה שלימה לכל אבל סמי התורה המה סם תם רפואה שלימה לכל האופנים כמו שמבאר במשל דכל זמן שהרטיה זו של תורה עליך אכול ושתה מה שהנאתך דכאשר עושה האדם עניניו עפ"י התורה יכול ליהנות מכל תענוגי עוה"ז ולא יזיקו לו לפי שכל מעשיו לשם שמים:

אם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרין בידו שנ' אם תטיב בתורה שנקראת טוב שאת יהי' לך התנשאות למעלה מיצה"ר ואם לא תטיב אז תהי' אתה רובץ לפתח חטאת שתהיה נכנע תחתיו ולא עוד אלא שכל משאו ומתנו בך שישתדל תמיד להחטיאך דעבירה גוררת עבירה ואם אתה רוצה אתה תמשל בו שישתעבד בכל תשוקותיו לעבודת ה':

קשה יצה"ר וכו' יצרו של אדם מתגבר וכו' אם פגע בך וכו' בדו"ש בארנו שני מיני יצר שבאדם האחד מצד החומר שנוצר בו השני מהשחתת דעת האדם עצמו כמאמר חז"ל דמגרה יצה"ר בנפשו זהו קשה יצה"ר של יצירה דיוצרו קראו רע ויצרו של אדם היצר שבא מכח האדם מתגבר עליו וכו' אם פגע בך מנוול זה הוא היצה"ר של יצירה משכהו לבהמ"ד כמאמר חז"ל בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין אבל ליצה"ר של אדם אין מועיל הבהמ"ד לפי שהוא נובע מכח האדם בכל מקום שהוא:

וכולל עוד במאמר משכהו לבהמ"ד דלפעמים מפתה היצר את האדם שילך לבהמ"ד להתפלל בכונה בנענוע גופו וללמוד בכל כחו בקול רם כדי שעי"ז יחזקהו לאיש נאמן רוח וילוו לו מעות ויכול להיות לוה רשע ולא ישלם נמצא דבהמ"ד גורם לו להיות רשע אך היצה"ר המפתה האדם לתענוגי הגוף הוא איננו חפץ לכנוס לבהמ"ד על יצה"ר כזה אמרו אם פגע בך מנוול זה שרוצה לנוולך בגיעולי החומר והסימן לזה שאינו חפץ לכנוס לבהמ"ד אותו משכהו בעל כרחו דלאותו יצה"ר מועיל הכהמ"ד:

אם אבן הוא וכו' העדר עשיית הטוב הוא תכונת אבן דומם הבלתי עושה מאומה ועשיית הרע הוא תכונת הברזל המכאיב וקוצץ זהו אם היצה"ר מונעך מלעשות המצוה שהוא כתכונת אבן דומם הוא נימוח עפ"י התורה שהתורה מעוררו כדבר הנימוח ואם הוא מפתה אותך לעשות עבירה להרע כתכונת ברזל המשחית הוא מתפוצץ מהתורה:

השוה הכתוב כבוד וכו' העירו המפ' מה הוסיף התנא על מה שנאמר בגוף הכתוב כבד וגו' ויתכן דבא ללמדנו דכמו שנאמר כבד את ה' מהונך דמלת הון מורה על עושר רב דגם בהון רב מצוה לכבד את ה' כן כבד את אביך בהון רב' וכן לענין מורא ה"א דמחויב לירוא מאב בהיותו אצלו אבל יכול להתרחק ממנו להפטר מזה לכך השוהו הכתוב שנאמר את ה' אלהיך תירא אותו תעבוד ובו תדבק שהוא תמיד עמך שהוא ממלו כל עלמין כן מחויב לירוא מאביו תמיד וכן בענין מקלל ה"א דחטא זה הוא כמו כל החטאים שחייבים עליהם מיתה לכן השוה הכתוב להודיע חומר החטא דכל החטאים הקב"ה מקטינם ע"ד שנאמר חשכת למטה מעונינו ובעון זה נאמר ונשא חטאו שמנשא ומגדיל החטא ובדרושים בארנו לפי דבלוחות נכתב בלוח הראשון מצות האדם למקום אנכי לא יהיה לא תשא זכור ודבור החמישי כבד הרי השוה כבודו לכבוד המקום שנכתב באותו לוח של כבוד המקום:

מתירא מאביו מפני שמלמדו תורה שהוא רבו ומורא רבך כמורא שמים:

דף ל"א מאי דכתיב יודוך ה' כל מלכי ארץ וכו' יש להעיר מ"ט מיחם הענין למלכי ארץ ולא לכלל האומות ויתכן דענין הכבוד הוא שמכיר שהזולת הוא הנכבד מכל וראוי לכבדו נמצא כשמכבדים לאיזה זולת חוץ מאותו הנכבד הוא מפגיע לכבוד הנכבד לכן כאשר שמעו מלכי ארץ שחוקי המדינה לכבדם מאמר אנכי וגו' לא יהי' לך אלהים אחרים וגו' אמרו כונתו אשר לכבוד עצמו הוא דורש שרצונו דרק לו לבדו יתנו כבוד ולא לשום זולתו א"כ אף שהם מלכי ארץ לא יכבדו אותם כיון ששמעו סוף דבריו שאמר כבד את אביך הרי שנותן רשות לכבד גם זולתו הודו על הראשונות וקבלו דבריו' זהו כונת מאמר הסמוך השוה הקב"ה כבוד אב לכבוד המקום שהרי נתן רשות לכבד האב ולא החשיב זאת לפחיתות כבודו:

גדול המצוה ועושה וכו' כפי שבארנו בפרשה לך דתכונת היצר להסית לעבירה אף שאין בו שום תענוג רק מצד העבירה דמים גנובים ימתקו לכן אם הוא מצווה דיש עבירה כשאינו מקיימו מסיתו היצר לבל לעשותו לכן גדול שכרו:

איסתייעא מילתא ודרש אבימי מזמור לאסף וכו' התיחסות הענין לפי דאבימי נהג כבוד באביו שלא להעירו משנתו א"כ חייב בכבודו גם בעת שישן לזה דרש מזמור לאסף כבאו גוים בנחלתך דבעת החורבן מתואר כביכול ישן ע"ד שנאמר עורה למה תישן ולא חששו הגוים לכבודך ובאו אל נחלתך וטמאו היכל קדשך:

דף ל"ג אין ת"ח רשאי לעמוד מפני רבו בשעה שעוסק בתורה לייט עלה אביי הא דאביי לייט יתכן דאמרינן במס' ר"ה אביי דעסק בתורה ובג"ח חיי שתין שנין הרי דאביי השתדל לעסוק בג"ח להאריך חייו לכן רצה לעמוד בשעה שעסק בתורה שיהיה בזה תורה וג"ח ביחד וכש"כ בזה שגורם אריכות ימים כדאיתא למעלה ת"ח שאינו עומד בפני רבו אינו מאריך ימים ומכלל לאו אתה שומע הן:

והביטו אחרי משה ח"א לגנאי וח"א לשבח יש להעיר אחרי דיש לדרוש לשבח מי הכריחו לדרוש לגנאי ויתכן דעי"ז שהם אמרו לגנאי יש שבח למשה שלא חש לדבריהם ומסר נפשו בשבילם:

דף ל"ח הב"ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחודש לחודש מליצת יושב יתכן שהקב"ה יושב לקדש החודש לעשותו מלא או חסר כדי למלאות שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחודש לחודש דכן מצינו במס' סופרים פ' י"ט בר"ח ישבו חבורות של זקנים וכו' מקודש בעליונים מקודש בתחתונים יעו"ש הרי שמתיחס קידוש החודש גם בעליונים והוא כישיבה ויתכן עוד עפ"י דאיתא במ"ר קשה לפני הקב"ה לגזור מיתה על הצדיקים ואמרו חז"ל קשות בישיבה לכן כאשר רוצה למלאות שנותיהם של צדיקים שימותו שהוא קשה לפניו כביכול הוא יושב:

ד' ל"ט ונוחל את הארץ פרש"י ז"ל חיי עוה"ב וכן פירש הרמב"ם ז"ל דאין לפרש נוחל הארץ ממש דבעת הגלות אין לו ארץ ובעת הגאולה ינחלו כל ישראל הארץ אלא הכונה על ארץ החיים לעוה"ב:

כל שזכיותיו מרובים וכו' דומה כמי ששרף כל התורה ולא שייר ממנה אות אחת וכו' לכאורה לקתה מדה"ד שהרי הוא קיים מצות הרבה של התורה שזכיותיו מרובים ומ"ט נחשב לו כאלו שרף כל התורה ולא שייר ממנה אות אחת ויתכן עפ"י דאיתא בספרי אמת דכל התרי"ג מצות שבתורה המה כלולים זה בזה דבכל מצוה כלולים בה מעין התרי"ג ולכן אומרים בכל מצוה כאילו קימתיה בכל פרטיה ותרי"ג מצות התלוים בה נמצא כאשר נפרעין ממנו על העונות שכלול בכל עון מעין כל התרי"ג מצות נחשב לו כאילו שרף כל התורה היינו כל המצות התלויות בעונו שעשה וכמו כן כשמטיבים למי שיש בו רוב עונות על המצות שעשה ובכל מצוה שעשה היו כלולין בה כל התרי"ג מצות לכן נותנים לו שכר שלם כאילו קיים כל התורה כולה:

וכולל עוד דמי שזכיותיו מרובין והוא צדיק מדקדקין עמו על מה שלא קיים גם מעוט המצות ומי שעונותיו מרובין הוא רשע נותנין לו בעוה"ז שכר על מעוט המצות שעשה:

שכר מצוה בהאי עלמא ליכא בארנו בדו"ש דשכר מצוה הוא בלתי גבולי והאי עלמא היא גבולי לכן לא יתכן שיהיה שכר מצוה בהאי עלמא רק בעוה"ב שהוא שכר נצחי בלתי גבולי:

ודילמא מהרהר בע"א דכתיב למען תפוש ב"י בלבם מה שבכל העבירות אין מצטרפת המחשבה למעשה יתכן לפי דעל כל העבירות נידון בפמליא של ב"ד של מעלה והמה אין מכירים במחשבה שבלב. לכן אין מצטרפת המחשבה למעשה אך בענין ע"א נאמר כי אנכי ה' אלהיך אל קנא מתיחס הענין אל ה' היודע מחשבות לכן נידון על המחשבה:

שני נושאי קיסר מרמז על שני מלאכים המלוין את האדם שהם היצ"ט והיצה"ר:

דף מ' הבא דבר עבירה לידו וניצל הימנה עושין לו נס. טבע חומר האדם שהוא נוטה ונמשך אל העבירה וכאשר בא לידו דבר עבירה והוא התגבר למעלה מהטבע וניצל הימנה מתנהגים עמו גם משמים בהנהגה שהיא למעלה מהטבע היינו הנהגה הניסית:

גבורי כח עושי דברו כגון ר' צדוק וכו' היינו גבורי כח המתגברים על יצרם התועלת מזה לשמוע קול דברו שישמע ה' קול דברו להצילו מהעבירה או שתשמע המטרונא קול דברו לפוטרו ממנה:

אמר לה איזיל איקשיט נפשאי וכו' לכאורה הוציא מפיו דבר שקר ואף דעשה כן להנצל מהעבירה היה כאפשרו לומר איזיל לעשות צרכי היינו ליפול מאיגרא ויתכן דגם מאמר זה הוא אמת. איזיל ואקשיט נפשאי לקשט הנפש להסיר מהנפש לכלוך העבירה:

טוב לשמים ולבריות זהו צדיק וכו' פרש"י ז"ל אבל בשילוח הקן טוב לשמים ואין כאן טוב לבריות יעו"ש ויתכן דמשו"ה אמרינן האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו לפי דבקן צפור אין בו טוב לבריות כפרש"י ז"ל ואם היה בזה רחמים מהראוי להיות בו טוב לבריות המה הצפורים:

אין מקיפין בחלול השם מקיפין לשון דמיון כמו אין מקיפין בריאה והכונה דבכל העבירות מקיפין העבירה לפי ערך האדם ולא לפי ערך הבוי"ת כדי להקטין החטא אבל בעבירה של חלול השם שנוגע לכבוד עצמותו יח' אין מקיפין לדמות אותה לפי תכונת האדם רק לפי ערכו ית' להגדיל החטא ולא להקיף להמתין התשלומין רק נפרעין בבת אחת:

כל שישנו במקרא וכו' לא במהרה הוא חוטא שלימות העבודה היא תורה עבודה וג"ח מקרא היא תורה משנה היא הלכה דינים של עבודה דרך ארץ הוא ג"ח בין אדם לחבירו ומי שיש בו כל אלה השלימות אף דאינו בטוח שלא יחטא בשגם הוא בשר עכ"ז לא במהרה הוא חוטא דהשלימות מנגדת על חסרון החטא רק כשיצרו מתגבר עליו חוטא ומי שאין בו אחת מאלה השלימות אף אם לא חטא איננו מן הישוב של עוה"ז דעוה"ז הוא תכלית השגת השלימות:

כדי לטורדן ולהורישן למדרגה התחתונה של גיהנם של' יש דרך ישר וגו' ואחריתה דרכי מות. דלכן נ' דרכי לשון רבים לפי שהוא יורד למדרגה התחתונה ומוכרח לעבור דרך דרכי מות של שבעה מדורי גיהנם שלפניה:

תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה לכאורה הלא עיקר השלימות הוא התכלית מהענין ואחרי שהתלמוד מביא לידי מעשה א"כ המעשה הוא העיקר שהוא התכלית ומ"ט תלמוד גדול ממנו ויתכן לפי שהלימוד גופו הוא מצוה א"כ כשלומד יש בו ביחד לימוד ומעשה המצוה לכן תלמוד גדול ויתכן עוד עפ"י שאמרו העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה הרי יש יתרון לתלמוד שיכול על ידו לעשות המצוה אף שאינו עושה אותה בפועל וכולל עוד דבמעשה המצוה כשעושה מצוה אחת אין בידו רק זכות של אותה מצוה אבל התלמוד מביא לידי מעשה לכל המצות וכש"כ לפי מאמרם ז"ל דהעוסק בתורה כאילו הקריב כל הקרבנות וכולל עוד הכונה דיש בתלמוד שני ענינים האחד תלמוד של הדינים הבאים לידי מעשה השני תלמוד של דינים הבלתי נוהגין בזה"ז למעשה כמו שאמרו דרוש וקבל שכר זהו גדול תלמוד שמביא לידי מעשה דיותר טוב ללמוד אותו חלק התלמוד שמביא לידי מעשה:

אין תחלת דינו של אדם אלא על ד"ת הקשה התוס' דבפרק במה מדליקין אמרינן כשמכניסין אותו לדין אומרים לו נשאת ונתת באמונה ותירצו דלענין שאלה שואלין אותו על מו"מ אבל נפרעין ממנו תחלה על שלא קבע עתים לתורה יעו"ש ולכאורה כמו זר אחרי דנפרעין תחלה על ד"ת מה להם לשאול תחלה על מו"מ ויתכן עפ"י דאיתא בתד"א ששאל לציד מפ"מ אינו עוסק בתורה והשיב לו לא ניתן לי בינה ללמוד א"ל מי נתן לך בינה לעשות רשתות לצוד הרי יש לך בינה יעו"ש בשינוי לשון לכן כשמכניסין האדם לדין ותחלת דינו יהיה על ד"ת. ויכול האדם להשיב אמתלא לא ניתן בי בינה ללמוד לכן מקדימין לשאול נשאת ונתת באמונה אם היה עוסק במו"מ באמונה היינו שלימות טוב המו"מ והוא משיב שידע לעסוק באמונה שלימות המו"מ ואז שואלין אותו אח"ז על ד"ת דלא יכול להשיב שלא נתן בי בינה שהרי היה לו בינה למו"מ ויתכן עוד דיש שני סוגי אדם. האחד העוסקים בשלימות הנפש השני העוסקים בענינים ארציים של העולם ושואלים לכל אחד מעין תכונתו לעדת הנפשיים שואלין תחלת דינו בד"ת אם עסק בד"ת כראוי ולעדת המדינים הארציים שואלין תחלת דינו נשאת ונתת באמונה וכולל עוד עפ"י מאמרם ז"ל כל מעשיך יהיו לש"ש נמצא כשעוסק אדם במו"מ יכוין שיהיו עסקיו לש"ש לקיום התורה. זהו ששואלין אותו נשאת ונתת באמונה אם היה המו"מ באמונה לשם שמים לקיום התורה נמצא דגם שאלה נשאת ונתת באמונה היינו נמי דברי תורה:

וכשם שדינו קודם למעשה כך שכרו קודם עפ"י דאמר למעלה דתלמוד מביא לידי מעשה א"כ מוכרח ללמוד קודם כדי שיבוא ממנו למעשה לכן גם בענין השכר מקדימין לו שכר התלמוד קודם למעשה:

דף מ"א רגזן לא עלה בידו אלא רגזנותו. באתדל"ת אתדל"ע ובהיותו רגזן מעורר מדת הרוגז למעלה וכשיורד מדת הרוגז למטה ואין לו מקום על מי לחול חל על ראש הרגזן:

דף מ"ג נילף מיניה וכו' לכאורה לפי האב"א משום דכתיב אותו הרגת הומ"ל דמעילה ואוריה הוו שני כתובים הבאים כאחד אך בלא"ה מוכח דהמקשן דהכא לא ס"ל רק התירוץ דב"ש לא מחייבו רק בד"ש כמ"ש הפ"י יעו"ש:

דף מ"ט והמוסיף עליו ה"ז מחרף ומגדף פרש"י ז"ל והמוסיף עליו שבא לומר הואיל וניתן רשות להוסיף אוסיף גם אני כל מקום שארצה ה"ז מחרף מבזה את המקום ומשנה את דבריו והעיר עליו בח"א במוסיף מאי מחרף ומגדף איכא יעו"ש ויתכן דמלת מחרף יש לו הוראת בזיון ויש לו עוד הוראת ערבוב כמו חרפופתא דרישא מייתי לידי עוירא וכן מגדף יש לו הוראת בזיון ויש לו עוד הוראת הטיה וחסרון במס' כריתות גדפת את הקערה וחסרת והענין בזה דמי שאומר אוסיף במקרה מה שארצה יש בו שתי פחיתות האחת שמבזה את ד"ת שהיא רק כפי שכל האדם שגם הוא יכול להוסיף בה השנית שמערבב בד"ת דברי הבל שלו מה שמוסיף ויתכן דע"י שמוסיף לא די דאין ההוספה כלום אלא שמחסר עוד בזה כונה אמיתית של המקרא לכן המוסיף מחרף מבזה את התורה ומערבב בה חרפופתא ומגדף שמבזה התורה ומחסר ממנה כונה האמיתית:

עשרה קבין חכמה וכו' מליצת קבין היא כלי המקבלת ההשפעה פלג אלהים מלא מים תרגומו קובתא דאלהא שירדו עשרה כלים המקבלין חכמה:

המה מוליכות את האיפה וכו' זו חנופה וגסות הרוח הא דדייקו שהיה באיפה שני דברים יתכן מהא דכ' שתים נשים שהיה ראוי לומר שתי נשים לרמז שהיו שתים נפרדות זו מזו שנשאו דברים נפרדים היינו חנופה וגסות:

דף נ"ג רש"י ד"ה ועל מחבת וכו' שאינם מינם וכו' לכאורה למה ליה למימר שאינם מינם הא בלא"ה אמרינן לעיל דאית לזה קרא דכל מנחה אשר תאפה ואפשר דזהו עצמו כונת רש"י ז"ל דאי הוה מצינן לאוקמי האי קרא במנחות נגד זבחים שאינם מינם הוה מוקמינן ליה להכי ולא לזבחים ועופות רק דאין ענין לאוקמי במנחות נגד זבחים שהם אינם מינם לפי דכבר אוקמא קרא דכל מנחה לזה ע"כ קאי קרא לזבחים ועופות:

דף נ"ז כשם שקבלתי שכר על הדרישה וכו' יש להעיר דנראה שהיה לומד תורה בשביל שכר ועוד דהול"ל כשם שאקבל שכר דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא רק בעה"ב אך הכונה שלא היה לומד בשביל שכר רק כדי להשיג השגת התורה וכאשר השיג הדרשות של כל אתין שבתורה ההשגה נחשב לו לשכר על עמלו זהו שאמר כשם שקבלתי שכר על הדרישה שהשגתי הדרישה כן אקבל שכר על הפרישה שאשיג שאין לרבות שום מורא במאמר את ה' אלהיך תירא וזהו עצמו יהיה שכרי:

דף ס' לשמואל נמי הא מני רבנן וכו' לכאורה הומ"ל לשמואל נמי ע"כ לא קאמרי רבנן התם אלא דלרחוקה קאתי כדאמר לעיל הצריכותא לרב

דף ס"ו הקם להם בציץ וכו' עפ"י דאיתא בזוה"ק דכל אינון תקיפי מצחא כד הוו מסתכלי בהאי ציץ הוה מתברי לביהו וכו' והוו מכספי בעובדוי יעו"ש הרי דסגולת הציץ להכניע עזי פנים לכן כאשר א"ל לבם של פרושים עליך שרוצים להעיז לערער על הכהונה ושאלו מה אעשה לזה השיבו הקם להם בציץ שבין עיניך וכאשר יסתכלו בציץ יתבר לבם ויסור עזותם:

דף ע' כרוב אדון ואימר אמר אדון אני אמרתי יהיו ישראל חשובין לפני ככרוב והם שמו עצמן כנמר עפרש"י ז"ל ובח"א היכא רמיזא נמר במלת אימר יעו"ש ויתכן דאימר הוא לשון גאוה ועזות כמו מאן אימרך דאימרת ומלת כרוב אמרו חז"ל כרביא אפי זוטרי זהו אמר אדון אני אמרתי שיהיו חשובין לפני ככרוב שיהיו ענוים ונכנעים מפני ככרוב אפי זוטרי והמה אימרי יש להם עזות וגאוה ששמו עצמן כנמר שיש בו מדת העזות הוה עז כנמר ומדויק מה דנקט בזה אמר אדון לפי שצריכין להיות נכנעים כעבדים לאדון:

אליהו כופתו והקב"ה רוצעו לפי דאליהו הוא מלאך ברית השלום והוא כאילו חרשו לעולם בחרישה דחרישה הוא ענין המפריד היפך מן השלום וגם לפי שיהיה לו בנים שאינם מהוגנים שנאמר בד' בגדו לכן הקב"ה רוצעו כמשפט הבוגד בהקב"ה שרוצעין אותו ואליהו כופתו דהכפיתה היא התאחדות לאחד פרידת החרישה:

קול באשה ערוה פרש"י ז"ל שנאמר השמעיני את קולך ואם אשאל בשלומה תשיבני אין לפרש דהאיסור הוא משום שמיעת קול דבריה דא"כ מאי קאמר אפשר ע"י שליח הא השליח ישמע תשובת דבריה באיסור ואין לומר ע"י שליח אשה דהא אין משתמשין באשה ועוד דישמע דברי השליח שהיא אשה אלא כונת רש"י ז"ל דישמע קול דבריה בדברי חבה הוה ערוה לכן פריך שפיר אפשר ע"י שליח דאצל השליח לא הוו כלל דברי חבה ואין קולה ערוה ועי' בח"א וברי"ף ז"ל והנה בטור א"ע סי' כ"א איתא אין שואלין בשלום אשה כלל אפי' ע"י שליח ואפילו ע"י בעלה אסור לשלוח לה דברי שלמות אבל מותר לשאול לבעלה איך שלומה וכתב הב"ח דאפילו לאחריני יכול לשאול איך שלומה וניהוגה והא דנקטו התוס' והרא"ש ז"ל ורבינו ע"י בעלה לפי דכן מצינו במלאכים ששאלו לאברהם איה שרה אשתך עכ"ל ובח"מ וב"ש השיגו על הב"ח דאפי' רק לשאול בשלומה לא שרי רק ע"י בעלה ולא ע"י אחר דהאחר יאמר לה דפלוני שאל בשלומה ויבוא לידי חבה יעו"ש ונעלם ממני להבין הלא מקרא מלא דבר הכתוב ויאמר אל גיחזי נערו וגו' ואמור לה השלום לך השלום לאישך ותאמר שלום הרי אפילו לשלח לשאול בשלומה לדעת שלומה וניהוגה מותר כדעת הב"ח ואף אם נאמר דענין אלישע הוה כמו שיודע באשה שהיא חולה הלא הטו"ז לא התיר גם בזה רק ע"י בעלה וכאן מוכח דשרי ע"י אחר:

יחוסא דבכל שתיקותא עפ"י שבארנו בד"ש מרבה דברים מביא חטא הכונה דבעת בריאת האדם נותן לו הבוי"ת כח המבטא לכל ימי חייו אך אין מחליט לו במה יהי' דבורו אם בתורה או בדברים בטלים וכאשר מרבה דברים בדברים בטלים נשאר לו כח מועט לדבר ד"ת זהו שמרבה חטא וחסרון בדברי חכמה ותורה לכן אנשי היחס שיש בהם שלמות החכמה המה ממעטים בדברי הבל זהו שתיקותא דבבל שממעטין בדברים בטלים ניכר בזה יחוסם שהמה שלמים בשלימות:

דף פ"א נשויתי' לדמן תרתי מעי עי' במפ' ויתכן דמלת תרתי הוא לשון תואר כמו תוריתא דנהמי ומעי הוא לשון מעין ועי' בערוך ערך מעי והכונה שהייתי שופך דמך כתואר מעין:

דף פ"ב שאין עניות מהאומנות וכו' הכל לפי זכותו וכו' ומה אלו שלא נבראו אלא לשמשני מתפרנסים שלא בצער וכו' אלא שהרעותי את מעשי וכו' העושר אין בא לאדם רק כשיש לו זכות שלמות המעשים והמצות אבל בלעדי זכות אף שאינו חוטא לא בא לו העושר אך פרנסה די מחיתו יכול לבוא לאדם גם בלא זכות מע"ט רק שלא יהי' בו חטא זהו שמבאר דאין עשירות מהאומנות אלא לפי זכותו של מע"ט ואח"ז מבאר תכונת הפרנסה דחיה ועופות אף שאין להם זכות של מע"ט עכ"ז לפי שלא קלקלו מעשיהם בעבירה המה מתפרנסים שלא בצער אבל אנכי הרעותי מעשי בעשיית העבירה לכן קלקלתי פרנסתי:

צבי קיץ עפרש"י ז"ל והתיחסות קיץ לצבי יתכן דתכונת הקיץ ליבש הפירות על הגגות לעין השמש ולזה מסוגל הצבי דאיתא בילקוט שה"ש דומה דודי לצבי הצבי הזה מדלג ומקפץ מאילן לאילן ומסוכה לסוכה ומגדר לגדר יעו"ש לכן בנקל לצבי מלאכת הקיץ לקחת הפירות מאילן ולהניחו ליבשו ע"ג הסוכה:

וארי סבל דכחו רב גבורת הארי ונקל לפניו משא הסבל ושועל חנוני דהמו"מ צריך פקחות הדעת והשועל הוא פקח שבחיות ויכול להיות חנוני:

אבל תורה וכו' ונותנת אחרית ותקוה לעת זקנותו וכו' עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו עפ"י מאמר חז"ל דזקני ח"ח כ"ז שמזקינים דעתם מתישבת עליהם א"כ בזקנותם יהיו דשנים ורעננים להמציא פרי חכמתם ביתר שאת:

סוף הספר

תוכן העניינים

לשמוע בלמודים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה