אור ברסלב
לשמוע בלמודים מסכת סוטה

לשמוע בלמודים· רבי יצחק אליהו לנדא

מסכת סוטה

מסכת גיטין

ברוך החונן דעת וחכמה לאישים חנני לבאר מסכת גיטי נשים כן יעזרני הוא יוסד הארץ ושמים נוטה: לבאר מסכת סוטה:

ד' ב' שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין פרש"י בניוולה ובבשתה וכו' ויתכן דהוראת קלקול הוא תמיד בדבר שהי' ראוי להיות כתיקונו ונתקלקל והנה האשה נבראת להיות לעזר לבעלה וזאת האשה קלקלה עזר בעלה ואוהבת זרים לכן הרואה בקלקולה יזיר עצמו מן היין דגם היין עיקרו נברא לשמח הנפש לשלימות הנרצה והשותה שכור מקלקל תכונתו לגרום על ידו קלות ראש והוא כמו קלקול הסוטה לכן יזיר עצמו מן היין:

אין מזווגין לאדם אלא לפי מעשיו שנ' כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים עי' במפרשים ויתכן דהאשה נקראת גורל ע"ד שנ' בית והון נחלת אבות ומד' אשה משכלת ולא ינוח שבט הרשע ממשלת הרשע על אשה צדקנית שהוא גורל הצדיקים לפי דאין האשה לפי מעשיו של הרשע:

וקשה לזווגן כקרו"ס עי' במס' בד"ח בארנו דאהבה טבעית היא בענינים המשתוים כאהבת אדם לאדם ובהמה לבהמה ותכונת איש ואשה המה טבעים הפכים טבע האיש להשפיע וטבע האשה לקבל ולכן אמרו חז"ל דאשה עיניה צרה באורחים לפי שטבעה לקבל ולא להשפיע והזווג מאדם שלימותו שיאהבו זה את זה היפך טבעם המנגד וכן הי' גם בקרי"ס הי' השתוות הטבע בין ההפכים שיבואו המים ליבשה ובמקום המים יהיה יבשה לכן קשה הזווג כקרי"ס ויתכן לומר בהיפך דנמשך על מאמר הקודם אין מזווגין לו לאדם אלא לפי מעשיו והנה תכונת הטבע שנקל לאחד ענינים ההפכים כמו מים וקמח נעשה עיסה אחת אך בדברים השוים קמח וקמח או מים במים קשה לאחדם למוצק אחד. לכן בקרי"ס שהיו צריכין לאחד המים להיות נצב כנד הי' קשה וכן עניני הזווג שהמה שוים לפי מעשיהם קשה לאחדם והיו לבשר אחד:

הא בזווג ראשון וכו' דבזווג ראשון שמכריז הב"ה לא יתכן שיהי' לפי מעשיו דאם יכריז דאשה זו הכשירה תהי' זווגו של איש זה הכשר הרי דבורו של הב"ה מבטל הבחירה לכן אין זווג הראשון לפי מעשיו רק לפי התאחדות הנשמות שמכריזין בת פלוני לפלוני דהזכר מוליד הבת ויש להבת הסתעפות הנשמה מאביה הזכר ואותה הנשמה מתאחדת לפלוני משא"כ בזווג שני שהוא לפי מעשיו אין מכריזין כלל שלא לבטל הבחירה:

ד' ג' עבר אדם וכו' מכריז עליו בגלוי שנ' ועבר עליו רוח קנאה וגו' ואין עברה אלא לשון הכרזה שנ' ויעבירו וגו' ברש"י ז"ל ואין עבירה גרסינן דמה שאמר ואין עברה וכו' אין הכונה על מה שנ' ועבר עליו רוח קנאה דמזה אין ראי' שהב"ה מכריז על כל עבירות בגלוי רק הכונה לכן נקרא החטא בלשון עבירה שהוא לשון הכרזה וכן מצינו בסוטה שהיא עשתה בסתר והב"ה מסבב ועבר עליו רוח קנאה שיתגלה בגלוי:

אין אדם עובר עבירה אלא א"כ נכנסה בו רוח שטות על פי המבואר בספרי אמת דאין בכח היצה"ר להחטיא את האדם אא"כ שהתעורר האדם מעצמו לעשות עבירה זהו אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו בעצמו רוח שטות שהוא משתוקק לעבירה:

זנותא בביתא כי קריא לשומשמי תוקפא וכו' התיחסות שתי אלה זנות וכעס יתכן דזנות הוא העדר האמונה אשר מד' אשה לאיש לזווג לה הזיווג רק חושבת ביכולה לזנות להזדווג למי שרוצה וכן הכעס הוא העדר האמונה להאמין שכל אשר קרהו מאת ה' ואין לכעוס עליו:

היתה שכינה שרויה עם כל אחד ואחד וכו' ולא יראה ערות דבר ושב מאחריך. עי' בח"א דקאי על מאמר הקודם זנותא בביתא וכו' יעו"ש ולפי דבריו יתכן לבאר עפ"י דאיתא בזה"ק דאין הברכה שורה בבית אלא בדכר ונוקבא יחד זהו קודם שחטאו היתה השכינה שרויה עם כל אחד ואחד היינו עם האיש ועם האשה וכיון שחטאו נסתלקה השכינה מהאשה ואין יכולה הברכה לחול באיש לבדו. לכן הוא כי קריא לשומשמי:

ד' ד' האוכל לחם בלי נט"י כאלו בא על אשה זונה. הנושא אשה אין בא עליה רק על פי הכנה קודמת מחופה וקדושין ושבע ברכות אך הבא על הזונה הוא ממהר לבוא עליה בלי שום הכנה קודמת וכן האוכל לחם מוכרח לעשות קודם הכנה מנט"י וברכה וכשאוכל בלי נט"י בלי שום הכנה הרי הוא כבא על הזונה בלי הכנה הראויה:

כל המזלזל בנט"י נעקר מן העולם מליצת נעקר מן העולם הכונה דאחת מהוראת נט"י הוא דעוה"ז הוא עולם עשיה והעשיה מתיחסת לידים ונצטונו בנט"י שהוא לנקיות כמ"ש התו' בחולין לרמז לאדם שכל עשיותיו שעושה בעה"ז מוכרחים להיות בנקיות נקי מגזל ומרמה וכאלה לפי שהוא עולם העשיה לכן המזלזל בנט"י ואין ממלא תכונת עולם העשיה כראוי מהראוי להיות נעקר מזה העולם עולם העשיה בידים נקיות. רק ראוי לו להיות בעולם אחר דאין בו עשיה לכן הוא נעקר מזה העולם לעולם אחר:

כל האוכל פת בלי ניגוב ידים כאילו אוכל לחם טמא שנ' ככה יאכלו ב"י את לחמם טמא בגוים. עי' בח"א ויתכן דדריש בגוים לשון גמיאה שהוא על מעט מים ע"ד שנאמר הגמאיני נא מעט מים זהו לחמם טמא בגוים כשיש מעט מים כדי גמיאה בלי ניגוב:

כל אדם שיש בו גסות הרוח נכשל בא"א ענין הגסות הוא לקחת מדרגה הבלתי מתיחסת לו וכן הוא ענין א"א לקחת אשה המתיחסת לזולתו לא לו:

כל הבא על א"א אפי' למד תורה וכו' ולכאורה הול"ל להש"ס למיפרך מהא דאמרינן תורה מגינה ומצלה כדפריך רבא לקמן על דואג ואחיתופל יעו"ש ויתכן דלכן דקדקו בלשון דהתם אמרו בעידנא דעסיק בה וכאן אמרו אפי' למד תורה דהוראת עסוק בה היינו הלומד על מנת לעשות ולעסוק בה אותה תורה מגינה ומצלה אבל הלומד תורה לשום לימוד לבך לא ע"מ לעשות איננה מגינה ומצלה ויתכן עוד שבא על א"א ואח"כ למד תורה:

כל אדם שיש בו גסות כאילו עובד כוכבים וכו' כופר בעיקר וכו' על עריות כולם וכו' תכונת הגסות הוא או מצד שמכחיש בהנהגה עליונה שחושב שהאדם יכול להשיג הכל בכחו ועוצם ידו או שמאמין בהנהגה רק חושב שהכל בא עפ"י המערכה וכשרואה שהוא מצליח הוא בטוח שהמערכה מטיבה עמו לכן יש בו גסות או שחושב שניתן החופש לאדם לפרות ולרבות למלאות תאות לבו לכן יכול לבוא על כל העריות זהו כאילו עובד כוכבים ליחס ההנהגה אל המערכה כאילו כופר בעיקר שמכחיש בהנהגה עליונה לגמרי כאילו בא על העריות וכו' אפילו הקנהו להב"ה שמים וארץ וכו' בפ' לך בארנו המאמר בארוכה קחנו משם כי טוב הוא:

ד' ה' ואם לאו וכראש שיבולת ימלו ח"א כי סאסא דשיבלתא וח"א כשיבולת עצמה עי' במפ' ויתכן עפ"י דאיתא למעלה כל אדם שיש בו גסות מתמעט יכול ישנו בעולם ח"ל ואיננו הרי שיש שני מדרגות דמתמעט ועדיין ישנו בעולם ואופן השני ואיננו זהו ח"א כסאסאה דשבלתא כשמסירים סאכאה משבלתא מתמעטת השבולת וישנה עדיין וח"א כשכלתא עצמה היינו איננו:

שכינה מיללת עליו וכו' בדו"ש בארנו דהשראת השכינה בכל העולמות הוא רק מצד ענותו כביכול דלפי גדולתו כביכול אין כבודו להשגיח אפי' בעולם היותר עליון לכן כשיש בו גסות היפך מדת הענוה מעורר בזה מדת הגסות למעלה ואז אין יכולה השכינה לשרות בשום עולם לכן השכינה מיללת עליו:

שנ' כי רם ה' באמת רוממותו אין לו קץ אך מצד ענותו ושפל יראה משרה שכינתו בשפלים וגבוה דגם עולם הגבוה מכל העולמות איננו קרוב לרוממותו רק ממרחק יידע משגיח ומנהיגו ממרחק מגודל רוממותו עפ"י מדת הענוה:

אין תפלתו של אדם נשמעת אא"כ משים עצמו כבשר וכו' בשר כתיב ביה ונרפא אדם לא כתיב בו ונרפא. בזוה"ק איתא דבשר הוא מדרגה פחותה ואדם הוא מדרגה גבוה זהו כשמשים עצמו כבשר שהוא שפל ועניו אז תפלתו נשמעת לפי דכשהוא כבשר כתיב בו ונרפא ע"ד שנ' לשארית נחלתו למשים עצמו כשירים אבל כשמחזיק עצמו בגאוה כאדם לא כתיב בו ונרפא דאין עונותיו נמחלין:

בשר בושה סרוחה רמה א"ד בושה שאול רמה הראשון דורש בענין עוה"ז יש בו בושה וסרוחה ורמה וא"ד דרשי בעה"ב שיש בו בושה במקום שאול ורמה:

השם אורחותיו וכו' אל תיקרי ושם פרש"י ז"ל אל תיקרי ושם בשמאל אלא ושם בימין ויש להעיר בשינוי הלשון השם אורחותיו ושם דרך והכונה דדרך הוא דרך הרחב ואורח הוא שבילים הפרטים המתפצלים ממני ושלימות האדם בעשיית המצוה שלא יסתפק עצמו בגוף המצוה כד רך כל אדם רק ישתדל לבקש הדור המצוה בכל פרטיה זהו השם אורחותיו שמשתדל להיות אורחותיו הפרטים נאותים הוא רואה בישועתו שנ' ושם דרך א"ת ושם בשמאל אלא בימין היינו כשרואה עשיית המצוה שעושין זולתו יאמר ושם דרך שמה בעשייתן אינו אלא דרך הרחב של המצוה אבל אני מוכרח להשתדל גם בארחות המתפצלין מן הדרך ועי' מה שבארנו בזה במס' מועד קטן:

ח"א אני את דכא וח"א אתי דכא שני מיני התקרבות האחת שהב"ה משפיל שכינתו למטה זהו אני את דכא השנית שהאדם משיג שכינתו למעלה ע"ד ומשה עלה וגו' זהו אתי דכא:

ד' ט' אני ד' לא שניתי לא הכיתי אומה ושניתי בה ואתם בני יעקב לא כליתם בארנו בשיח יצחק דהבדל שבין המכות הבאות לישראל ובין המכות הבאות על מצרים ובבל דמכות ישראל משתנות לטובה כמאמר חז"ל ממכה עצמה מתקן רטיה אבל מכות האומות המה מריעות להם בהחלט ואין משתנות לטובה זהו לא הכיתי לאומה ושניתי לה לשנות לה המכה לרפואה אבל ואתם בני יעקב אף שהכיתי בכם לא כליתם ברעת המכה לפי ששניתי לכם המכה לטובה:

מרים המתינה וכו' הק' התו' מהא דתניא בתוספתא מדה טובה מרובה ממדת פורענות על אחת חמש מאות ובמרגלים נפרע מהם יום לשנה והיתה מרובה מדת פורענות ממדה טובה של מרים יעו"ש ותי' בח"א לפמ"ש התו' דמרים המתינה רק שליש שעה הרי מדת מרים מרובה ח"ק על אחד' ובמרגלים הי' רק שס"ה על אחד יע"ש ויש להעיר בזה האמרינן דמדה טובה מרובה על מדת פורעניות ת"ק פעמים א"כ כשמדת הפורעניות הוא שפ"ה על אחד ראוי להיות מדה טובה ת"ק פעמים שס"ה א"כ יפה הק' התו' רק מה שכתבו התו' דמדת פורעניות מרובה ממדת מרים בזה שייך תירוץ ח"א ויתכן דענין המרגלים שנחשב יום לשנה אינו נחשב כלל לפורענית דאם לא הי' נחשב יום לשנה רק שיכנסו לא"י לארבעים יום הי' מההכרח שימותו דור המדבר כולם כאחד בארבעים יום ועל ידי זה שנחשב יום לשנה האריכו שנים שמת בכל שנה רק ט"ו אלף ויש להעמיס הדברים בדברי התוי"ט יע"ש ויתכן עוד דישראל היו ששה פעמים ששים רבוא כמבואר במכילתא לכן אף אם נאמר יום לשנה היא מדת פורענות. ונאמר דמרים המתינה שעה שלימה עכ"ז כאשר כל ישראל שהם ששה פעמים ששים רבוא המתינו שבעה ימים עולים השעות הרבה יותר מן ת"ק פעמים שס"ה ומרובה מדה טובה ת"ק טעמים שס"ה ויותר:

ולא על משה בלבד אמר וכו' העירו המפ' דסותר מאמר שלפניו דרק משה זכה ויתכן דאין הכונה שמשתוה קבורת הצדיקים לקבורת משה אלא הכונה דכמו שמשה זכה לשכר הקבורה כפי ערך המצוה שעשה בקבורת יוסף כמו כן זוכין כל הצדיקים להשיג איזה מעלה מהב"ה בעת הקבורה כפי תכונת המצוה שעשו שכן נאמר והלך לפניך צדקך של המצוה וכפי אותו ערך כבוד ד' יאספך בעת הקבור':

ותחל רוח ד' לפעמו וכו' אותו היום חלה נבואתו של יעקב אבינו יהי דן נחש עלי דרך עי' במפ' ויתכן דדריש לפעמו היינו לשון צעד ברגל שחלה נבואתו של יעקב שאמר יהי דן נחש עלי דרך היינו שילך כרגל עלי דרך:

ד' י' שברכו באמתו אמתו כבני אדם וכו' העירו המבקרים מה זה ברכה שהיתה אמתו הוא אבר התשמיש כב"א יעו"ש ויתכן אמתו אינו לשון אבר רק לשון מדה והוא ע"ד שהתפללה חנה להיות הולד לא גוץ ולא ארוך זהו שברכו באמתו שהיתה מדתו של הגוף כבני אדם לא ארוך ולא גוץ וזרעו כנחל שוטף שלא יחלש כדאיתא בר"יף ז"ל אך ממה דאיתא אח"ז דבין כתיפיו היה ששים אמה נראה דלא היתה אמת מדתו ככל אדם ויתכן שהיו כל איבריו בהפלגה כפי ערך מדת האדם שאיבריו מסודרות כראוי:

זכר לי כ"ב שנה ששפטתי וכו' ולא אמרתי לאחד מהם העבר לי מקל ממקום למקום העירו המפ' מ"ט נקט מקל יעו"ש ויתכן עפ"י דאיתא בסנהדרין ד' ז' רב הונא כי הוה נפיק לדינא אמר הכי אפיקו לי מאני חנותי מקל ורצועה וכו' ואצוה את שופטיכם בעת ההיא א"ר יוחנן כנגד מקל ורצועה תהא זריז יעו"ש הרי דצריכין לשפיטת הדינים מקל ורצועה זהו שאמר כ"ב שנה ששפטתי בכל מקומות ישראל והי' נחוץ לי להוציא עמדי מקל דכן ציותה התורה ואצוה את שופטיכם וכו' מקל ורצועה אעפי"כ לא אמרתי לאחד מהם העבר לי מקל של השפיטה ממקום למקום שאני הולך לשם לשפוט רק הוצאתי בעצמי מקל השפיטה.:

יבוא שועל שחוזר לאחוריו השועל הוא הפקח שבחיות ונאמר חכם באחור ישבחנה שחוזר תמיד לראות אחרית דבר וכן עושה גם השועל לחזור לאחוריו להתבונן אחרית דבר:

כל אחד הביא לו את אשתו בבית האסורים כדי שתתעבר ממנו עי' במס' ויתכן הכונה שכל אחד הביא אשתו לבית האסורים כדי שתסתכל אשתו בשמשון ותלד גבור כמוהו וזהו שמסיים היינו דאמרי אינשי קמי דשתי חמרא חמרא לפי שהוא ישרה בעיניו בנות פלשתים לכן הביאו לפניו נשי הפלשתים להסתכל בו:

מנא ידע וכו' מרביה שמיעא ליה לכאורה יש להעיר דכמו דשאלו על ר"נ מנא ידע יש לשאול גם רביה מנא ידע ויתכן דהוראת מרביה אין הכונה מרבו של ר"נ רק הכונה מרביה של בעל הפדגרא. דקורא לאותו החולה שהוא רבו אדון בעל הפדגרא הוא אמר לר"נ שהוא כמחט בבשר חי או לגרוס מרבים שמיע ליה:

ישבה לה בפתחו של א"א מקום שכל עינים מצפות לראותה פרש"י ז"ל שהיו רגילין להתקבל שם וללון שם והי' חביב עליהם וע' ברי"ף ובח"א ולדעת כולם יש להעיר במלת לראותה דפתח הוא לשון זכר דכ' ביחזקאל והנה פתח אחד א"כ ראוי לומר לראותו לשון זכר לכן נראה יותר לפרש דמלת לראותה קאי על תמר שישבה בפתחו של א"א דשם שכיחי עוברים ושבים תמיד וכל עינים של העוברים ושבים מצפים לראותה מי היא היושבת בפתחו של א"א ועי"ז יראה גם יהודה אותה:

ע"ב בהכר בישר הכר נא הכתונת בנך בהכר בישרוהו הכר נא למי החותמת התיחסות שתי אלה גם לשון בישר משמעו בשורה טובה יתכן דבאמת ענין יוסף שמכרוהו הי' לטובה שנעשה מלך וכלכל העולם בימי הרעב רק הסבה היתה לא טובה שבכה יעקב והתאבל וכמו כן בענין יהודה הי' לטובה גדולה שיצאו ממנו נביאים ומלכים. אך הסבה היתה לא טובה שחשבה לזונה לכן כמו שבישר הוא ליעקב בשורה טובה במאמר הכר וגו' רק שהי' בסבה לא טובה כן בישרוהו הכר נא וגו' בשורה טובה בסבה לא טובה ויתכן עוד עפ"י דאיתא במ"ר ויכירה ויאמר וגו' חיה רעה אכלתהו נצנצה בו רוח הקודש זו אשת פוטיפר יעו"ש הרי שנכלל במאמר הכר נא הכתונת וגו' ענין קידוש השם של יוסף באשת פוטיפרע לכן בישרוהו ג"כ במלת הכר נא שיקדש השם גם הוא ויודה שהוא ממנו:

הכר נא בוראך ואל תעלים עיניך עפ"י דאיתא במ"ר הפעם אודה את ד' על שהי' לה שבט כהונה ושבט מלכות וכו' לאה תפשה פלך הודיה ועמדו כל בניה בעלי הודיה יהודה ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני וכו' יעו"ש זהו ששלחה הכר נא בוראך שברא אותך והודה אמך שיצאו ממך מלכים א"כ אל תעלים עיניך ממני שהמה המלכים יוצאין ממני וכמו כאשר בראך ונתנה אמך הודיה וגרמה אשר כל בניה יהיו בעלי הודיה לכן אל תעלים עיניך ממני ותודה:

שקל ספסרא בעא למפסקיה וכו' ראה גיהנם שנבקע מתחתיו עי' במס' ויתכן עפ"י מה דאמרינן בסמוך דאסקיה דוד משבעה מדורי דגיהנם זהו שקל ספסרא בעא למפסקיה שלא יהרג ראה דכאשר לא יהרג גיהנם נבקע תחתיו יהי' מוכרח לירד לגיהנם כשימות וכשיהי' נהרג, יסיקהו דוד מגיהנם לכן לא איפסק:

בני בני דאסקיה משבעה מדורי גיהנם ע"ד שאמרו בשלמה אתא דיוקנו של אביו נשתטחה לפניהם ובארנו הכונה שדוד רצה לתלות הדבר בעצמו שעשה כן מצד שהוא הולידו דדרך הנולדים להיות בתכונת מולידיהם וכן עשה גם באבשלום דשבעה מדורי גיהנם המה נגד שבעה מיני עבירות דיצה"ר יש לו שבע שמות כפי שבארנו באורחות חיים לכן הזכיר על כל מדור של גיהנם אם נתחייב אבשלום מצד שעשה העבירה המתיחסת להמדור אין לחייבו דעשה כן מצד שהוא בני ותלוי הסרחון בי מצד מולידיו לא בו ובזה אסקיה משבעה מדורי גיהנם:

דקריב רישיה לגבי גופיה דרך רמז דחטאת האדם יתכן בשני אופנים לפעמים עושה התאוה לא מצד תשוקת התאוה רק מצד השחתת ראשו להכעיס בוראו כפי שמצינו באמון שאמר כלום אני עושה אלא להכעיס בוראי ולפעמים הוא בהיפך דהשחתת דעת ראשו באה ע"י תשוקת תאות החומר והנה כאשר העבירה היא מצד תאות הגוף החומרי בנקל למחול ע"י תשובה או עונש אך כאשר העבירה היא מצד השחתת הראש להכעיס לבוראו קשה למחול זהו שדוד השתדל להקל במעשה אבשלום וקריב רישא לגביה גופיה כלומר דעיקר העבירה הוא מצד דרישיה קריב ונמשך אחר גופיה:

שלקח מקח רע לעצמו דריש לקח לשון לימוד כמו יערוף כמטר לקחי דגזר הב"ה על דוד הנני מקים עליך רעה מביתך וגו' ולמד אבשלום דלימוד זה הוא מרמז על עצמו שהוא יהי' הרע של אותה רעה:

וישלחהו מעמק חברון וכו' בעצה עמוקה של אותו צדיק וכו' בפ' וישלח בארנו דשליחות של הצדיק הוא לטובה וכאן הי' לרעה וכתיב וישלחהו לכן דרשו דגם זה הי' לטובה ששלחו בעצה עמוקה של אותו צדיק שיעצו הב"ה לברור גליות בכדי להנצל מדינה של גיהנם:

ד' י"א נדונם באש וכו' בקדירה שבשלו בה נתבשלו וכו' והנה לכאורה מה זו תחבולה שאמרו נדונם במים שכבר נשבע שאין מביא מבול אטו חוץ מעונש מבול ליכא עונשים אחרים לזה מסיים בקדירה שבשלו בה נתבשלו דמדת הב"ה שממציא את העונש מתכונת העבירה עצמה וכאשר נדונם במים מוכרח לבוא העונש במים וכבר נשבע שאינו מביא מבול:

בלעם שיעץ להרע וכתיב הבאשתם את ריחנו לתת חרב בידם הרי שרצו להורגם בחרב לכן נהרג בלעם בחרב איוב ששחק נידון ביסורין וקבלת היסורים באהבה היא השתיקה ע"ד שנ' וידום אהרן לכן הי' באפשרו של איוב לתקן מה ששתק בשתיקה של קבלת היסורים יתרו שברח והלך ברגליו היתה שכרו שהלכו בניו וישבו בלשכת הגזית:

בשכר תשכבון בין שפתים זכו לביזת מצרים שנ' כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ. שפתים הוא חריצין שבקרקע השדות והנה הצדקניות עשו שני דברים האחת שעוררו תאות בעליהן להזקק להן כדי שלא יחטאו השנית ששכבו בחריצי השדות ועי"ז זכו לכיזת מצרים שנ' בו נחפה בכסף היינו כוסף התאוה ובירקרק חרוץ על החריצים ששכבו:

ויולדות תחת התפוח מה שהולידו תחת התפוח יתכן לפי שהאתרוג הוא מין תפוח ושלימותו היא כשאינו מורכב ממין אחר לכן הולידו תחת התפוח לרמז שבניהם אין מורכבין מהזולת רק מבעליהן:

ומביאין שורים וחורשים עליהם עפ"י דאיתא בזוה"ק דשור וחמור בהתלכד יחד היא קליפה חזקה לכן כאשר רצו המצרים שנקראו חמורים למשול עליהם לקחו שורים לאחד שור וחמור יחדיו:

באים עדרים עדרים שנ' ותבואי בעדי עדיים העירו המפ' על הדרש עדיים עדרים ויתכן עפ"י דאיתא במדרש איכה קודם שגלו היו ישראל עדרים עדרים עדרי כהונה לבד עדרי לויה לבד וכשגלו נעשו כולהו הומניא אחת שנ' כי נשבה עדר ה' יעו"ש הרי דתפארת ישראל וחשיבותם הוא בהיותם עדרים עדרים זהו לאחר שמתגדלים באים עדרים עדרים כל עדר בפ"ע דרך חשיבות שנ' ותבואי בעדי עדיים היינו יופי החשיבות שהיא עדרים עדרים זהו אל תיקרי בעדי עדיים שהיו מקושטין בתכשיטין אלא הכונה של עדי עדיים הוא יופי עדרים עדרים:

וכשנגלה הב"ה על הים הם הכירוהו מה שהיתה הכרתם דוקא על הים לפי דתחלת הוייתן היתה בסבה דאמותיהן יוצאות לשאוב מים וכו' לכן כשנגלה על המים הכירוהו שבראם וגידלם:

חד אמר אשה ובתה וח"א כלה וחמותה דייקו לה מדכ' שם האחת ושם השנית דאם הנה שתי נשים נכריות מהראוי לומר שם האחת וכו' ושם האחת דמאי חזית לקרות' שנית. אע"כ שהמה או אשה ובתה או כלה וחמותה לכן קורא האם או החמות האחת והבת או הכלה השנית שהיא דור שני שלה:

שפרה שפרו ורבו ישראל בימיה מליצת בימיה יתכן עפ"י מאמר חז"ל ביוכבד נולדה בין החומות במצרים אם כן היתה זקינה בלידת משה ונעשה לה נס שחזר לה סימני נערות וילדה למשה והראב"ע ז"ל העיר ע"ז למה לא הזכיר הכתוב הפלא שהולידה את משה בת ק"ל שנה יע"ש זהו שאמרו שפרו ורבו ישראל בימיה שבאותו דור שהיתה יוכבד פרו ורבו כל הנשים שהיו זקינות במספר ימיה לכן לא הזכיר הכתוב הפלא ביוכבד:

כאשר דבר אליהן להן מבעי ליה מלמד שתבען לדבר עבירה עי' במפ' ויתכן עפ"י דאיתא ביריעות שלמה דהוראות קשור ל' הוא על ענין התכלית והוראת אל הוא על הדבר שמביא אח"ז אל התכלית והנה הענין שאמר וראיתן וכו' והמיתן הוא עצמו התכלית וראוי לומר בקשור ל' דכאן נאמר בכל הענין ויאמר להן. אך הענין מה שצוה להן וראיתן וכו' שהי' ביכולתו לומר בילדכן אם בן הוא והמיתן אותו אך חשש שלא יתרצו המילדות לזה דלהרוג בידים הוא עבירה שחייבין עליה מיתה בידי אדם. לכן צוה להמיתן על האבנים דקודם שנולד אין חייבין מיתה בידי אדם על הריגתו. לכן כאשר קרא אותן רצה לבחון אם הן נשים שאין מקפידות לעשות עבירה אז יצוה אותן סתם להרוג הילודים ואם הן כשרות הבלתי רוצות לעשות עבירה יצוה להן לראות על האבנים ועשה הבחינה שתבען לדבר עבירה לבעול עמהן וכאשר לא רצו לעשות עבירה אמר להן יראיתן על האבנים נמצא דמה שתבען לעבירה היתה כונתו לבוא בזה אח"ז לתכלית הציווי לכן נאמר בזה לשון אליהן ולא להן ולכן נאמר בזה כאשר דכר ובכל הענין נ' ויאמר לרמז על דבור הקשה לעשות עבירה:

בתי מלכות בתי כהונה בתי לויה שלשה כתרים הם כתר כהונה וכתר מלכות וכתר תורה וחשיב שלשתן בתי מלכות היינו כתר מלכות בתי כהונה היינו כתר כהונה בתי לויה היינו כתר תורה ע"ד שנ' יורו משפטך ליעקב ותורתך לישראל ובאמת היו להן כל השלשה כתרים ביחד היינו אהרן ומשה ודוד. ושלשתן נכללו במלת מל"ך מלכות לויה כהונה זהו מ"ד בתי מלכות כונתו על שלשתן ונקט רק בתי מלכות דבהן היו שתיהן יוכבד ומרים אבל בתי כהונה ולויה אינם רק ביוכבד לא במרים ומ"ד בתי כהונה ולויה סברי ליה דהוו יוכבד ואלישבע ומהן היו בתי כהונה ולויה:

בשכר נשים צדקניות זכו לביזת מצרים עפ"י דאיתא במס' ב"מ אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו יע"ש לכן בשכר ששמעו לעצת נשיהם להזקק להן במשכב שפתים שהוקירו לנשיהם זכו לביזת מצרים שנתעשרו ולכן מיחס המקרא הביזה לנשים שנ' ושאלה אשה וכו' לפי שבא בזכותן וכפי שבארנו בכפלים דעיקר ביזת מצרים הי' ע"י נשים בלילה אחרונה דלאנשים נ' לא תצאו איש וגו':

השורף

תבואתו של חבירו אין מניח בן ליורשו דתכונת הבנים להאב המה כמו צמיחת התבואה מן האדמה:

ד' י"ב ותרא אותו כי טוב הוא רמ"א טוב שמו רי"א טוביה שמו בדו"ש בארנו דקריאת השם לכל דבר הוא כפי תכונת עניניו לכן מבאר ר"מ דכאשר ראתה אותו כי טוב הוא שיערה אמו בדעתה שראוי לקרותו טוב כפי תכונת טובו ור"י מבאר דשיערה אמו שראוי לקרותו טוביה לפי תכונתו עפ"י דאיתא לקמן דא"ל הב"ה למשה כלום אתה מבקש לכנוס לעשות מצות התלויות בארץ אלא כדי לקבל שכר הריני מעלה עליך כאילו עשיתם. ובדו"ש בארנו דעשיית המצות בפועל מתיחס לשם ו"ה ופעולה הרוחניית מהן מתיחס לשם י"ה יעו"ש לכן כאשר משה לא נכנס לארץ רק הב"ה חשב לו פעולה הרוחנית מהן כאילו עשה מתיחס עניניו לשם י"ה וכן אמר בשירת הים עזי וזמרת יה וכן במלחמת עמלק כי יד על כס יה לכן אמר ר"י דלפי תכונתו לשם יה ראוי לקרותו טוביה:

הגון לנביאות וכו' נולד כשהוא מהול וכו' נתמלא הבית אורה שבח האדם הוא או מצד החומר או מצד הצורה או מצד התכלית זהו הגון לנביאות מצד התכלית נולד כשהוא מהול שלימות החומר נתמלא הבית אורה שלימות הצורה:

ונערותיה הולכות על יד היאור אר"י אין הליכה זו ונערותיה אלא לשון מיתה וכה"א הנני הולך למות. מלת הולכות מיותר ובא לרמז דהולכות למיתה ע"ד שנ' הנני הולך למות ועי' בד"ש:

על שם שכפרה בע"א וכו' לרחוץ מגלולים וכו' ויתכן עפ"י דאיתא במס' ע"ז במרחץ של אפרודיטי זו עומדת על הביב וכו' יע"ש והנה הנילוס הי' אלוה שלהם ובזה שנכנסה לרחוץ בו ועמדה ערום בפניו בטלה אלהותו וכפרה בו:

אל תיקרי שברת אלא שרבבת דייק ליה לפי שלא מצינו במקרא שבירה בשינים. רק שני כפירים נתעו. הרס שנימו שני בניו תקהינה לכן דרש לשון שרבבת:

ז' י"ג מפני מה מת יוסף וכו' שנהג עצמו ברבנות. ע"ד מאמר חז"ל הוה קבל וקיים דענוה מארכת ימים והרבנות הוא הגאוה מקברת בעליה:

ויוסף הורד וכו' שהוריד אצטגניני פרעה עי' במפ'. ויתכן דאין כונתו להוציא מלת הורד ממשמעו כמו הוריד רק כונתו ויוסף ע"י שהורד למצרים נשתרבב שאיצטגניני פרעה הורדו מגדולתם שיוסף הורידם שעל ידו הורדו:

שיתברכו מימיו פרש"י ז"ל ואין כתיב כאן הגשם אלא ולא עליהם יהיה אותו נהר וכו' מפרש עליהם לשון עליה שלא יהי' להם עליית הנהר:

ברב בישר וכו' מבואר בפרשה קרח יעו"ש:

אחד של מת ואחד של שכינה וכו' קיים זה מה שכתוב בזה יש להעיר מ"ט מקדים ארון של מת לארון ש"ש.ייתכן כמו שפרש"י בשם המכילתא דיוסף קיים עשרת הדברות שנאמרו בלוחות א"כ קדמה קיום הדברות של יוסף קודם לדברות של לוחות שהיו בארון של שכינה:

רב לך ומנו יהושע מבארים המפ' הכונה דאין מלכות נוגעת בחברתה ויתכן עפ"י דאיתא בילקוט שאמר משה יטול יהושע ארכי שלי ואהיה חי וכו' אמר ליה משה ליהושע מה אמר לך הדיבור א"ל כשהי' הדבור נגלה עליך הייתי יודע וכו' באותה שעה התחיל משה צווח מאה מיתות ולא קנאה אחת יעו"ש זהו שא"ל רב לך ומנו יהושע שהוא יהי' הרב שהדיבור יגלה אליו ויהי' לך קנאה שתבחר בעצמך המיתה:

שלא יאמרו רב כמה קשה ותלמיד כמה סרבן. עי' במפ' והכונה רב לך מלת לך בהוראת בשבילך דכאשר תוסיף לבקש יאמרו הרב כמה קשה וכו' ותלמיד כמה סרבן לכן אל תוסיף דבר:

היום מלאו ימי ושנותי מלת היום נוטריקין היו"ם מלא"ו ימ"י ושנוח"י:

שהב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחודש לחודש כפל הדברים מרמז שממלא שנותיהם להיות ממש בזמן יום החודש ובזמן יום השבוע שנולד. וזהו עצמו שאמרו מה"ש מי שעתיד לקבל תורה בהר סיני ביום זה ילקה ביום זה דמרע"ה נולד בשבת שהרי מת בשבת והתורה ניתנה ג"כ בשבת ו' סיון לכן אמרו מי שעתיד לקבל התורה ביום זה של שבת ימות ביום זה:

והכתיב ולא כהתה עינו וכו' י"ב מסלות היו ופסען משה בפסיעה אחת וכו' התיחסות המאמרים עפ"י מאמר חז"ל דפסיעה גסה נוטלת ממאור עיניו לזה מבאר דאף שפסע פסיעה גסה של י"ב מעלות עכ"ז לא כהתה עינו:

שהי' משה מוטל בכנפי השכינה ומה"ש אומרים צדקת ד' עשה ומשפטיו עם ישראל השכר של מצוה היא כפי תכונת המצוה כאשר האדם עשה המצוה לשום איזה תועלת לעוה"ב נמצא דאותו התועלת הוא מבדיל בינו לבין המצוה אף שהמצוה היא רצויה להב"ה ונותן עליה שכר עכ"ז אינה מתקרבת אל הב"ה מפני אותו ענין המבדיל לכן ניתן השכר ג"כ ע"י אמצעי אך כאשר האדם עושה המצוה לשם ד' בלי שום תקות תועלת אז המצוה דבוקה להבוי"ת לכן ניתן לו השכר מאת הבוי"ת בעצמו בלי שום אמצעי המבדיל לכן כאשר ראו מה"ש שהי' משה מוטל בכנפי השכינה עצמה כביכול הבינו מזה ואמרו שכל מה שעשה משה משפטיו עם ישראל לא היתה כונתו לשום תועלת רק צדקת ד' עשה לשם ד' לבדו לכן נתקרב בשכרו אל עצמות כבודו:

הב"ה אומר מי יקום לי עם מרעים מי יתיצב לי עם פועלי און מרעים המה רעים לאדם ופועלי און המה לשמים ומצינו שמשה התפלל עליהם הן כשהיו פועלי און למקום בעגל והן כשהיו מרעים לבריות בעדת קרח שהצו על משה ואהרן זהו מי יקום לי עם מרעים להגין על ישראל בהיותם מרעים לבריות ומי יתיצב לי להגין עליהם בהיותם פועלי און לשמים שיהי' להם קימה ויציבה:

ושמואל אמר מי כהחכם ומי יודע פשר דבר במעשה עגל מצינו שהתחכם משה בדברו עם ישראל הגדיל החטא באמרו אל העם אתם חטאתם חטאה גדולה ובדברו עם ד' הקטין החטא באמרו אנא חטא העם הזה חטאה גדולה בלשון תמיה ויעשו להם אלהי זהב אחרי שעשו אלהי זהב שהכל מכירין שאין בו רוח חיים. הרי זה כתינוק שמשחק בצרורות עפר למנותן כמטבע זהב דאין זה חטא אלא סכלות זהו ומי כחכם אשר עשה פשר דבר להגדיל החטא לעם ולהקטינו לד':

רי"א והחכמה מאין תמצא ואיזה מקום בינה ע"ד שאמרו משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע מדת החכמה היא ספירה ראשונה הנובעת ממקור כתר עליון וממנה מושפע למדת בינה וכן הי' משה קיבל התורה מסיני מפי הב"ה ומסרה ליהושע לכן אמרו במותו והחכמה מאין תמצא שקיבל החכמה מאין מכ"ע ואיזה מקום בינה שישפיע ליהושע בתכונת בינה

ורנב"י אמר וימת שם משה עבד ד' סמליון אומר ספרא רבא דישראל עי' במס' ויתכן דבאמת לא מת משה רק ענין המיתה שנאמר בו הוא על העדרת עבודתו לד' דכיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות ועוד שמת לישראל דאיננו בקרבם רק בשמים זהו שני הדיעות של רנב"י וסמליון דרנב"י מבאר שהי' ההפסד וימת שם משה עבד ד' דמיתתו הוא בענין עבודת ד' דנעשה חפשי מן המצות וסמליון מבאר דההספד הי' שמת ספרא רבא דישראל דכעת אינו בתוכם רק בשמי מעל:

היה ב"ק משמיע ואמר וימת משה ספרא רבא דישראל וי"א לא מת משה כתיב הכא וימת שם משה וכתיב התם ויהי שם עם ד' וכו' דעה ראשונה דהכ"ק הי' אומר וימת שם משה דאף שבאמת לא מת עכ"ז מת ספרא רבא דישראל וי"א דהב"ק הי' אומר וימת אף שמת עכ"ז שם בעולם העליון הוא עבד ד' שעומד ומשמש שם:

י"ד עמדו למעלה נדמה להם למטה למטה נדמ"ל למעלה בארנו דמיתתו מכונה או מצד שאינו עבד לעבוד עבודת ד' ובזה מתיחסת מיתתו לתכונת מעלה או מצד שהי' ספרא רבא דישראל ובזה מתיחסת מיתתו לתכונת מטה והנה באמת חי וקים משה למעלה ולמטה דעומד ומשמש שם למעלה ותורתו קימה בישראל למטה זהו עמדו למעלה וחקרו שמה שעומד ומשמש למעלה א"כ הוא חי וקים למעלה רק נדמה להם וימת שם משה למטה שקבורתו מתיחס למטה שמת ספרא רבא דישראל ועמדו והתבוננו למטה דתורתו קימת למטה ונדמה להם דקבורתו מתיחסת למעלה שמת עבודתו:

אף משה רבינו אינו יודע היכן קבור לפי שמכיר בעצמו שהוא חי למעלה עומד ומשמש ותורתו קימת למטה לכן אינו יודע הענין שנ' ויקבור אותו בגיא היכן קבור שם:

מפ"מ נקבר משה מול בית פעור כדי לכפר על מעשה פעור עי' בח"א ויתכן עפ"י דאיתא בילקוט והמה בוכים וכו' ורפו ידי משה וידי צדיקים עמו ולמה נתעלמה הלכה ממנו אלא כדי שיבוא פנחס ויטול הראוי לו' ולפי שנתעצל משה לא ידע איש את קבורתו יעו"ש והכונה דכמו שנתעלמה ההלכה ממנו כמו כן נתעלמה קבורתו ולא ידע איש את קבורתו הרי דמיחסים הענין של התעצלות משה במעשה פעור לאיזה פחיתות זהו דלכן נקבר מול בית פעור כדי לכפר על מעשה פעור שנתעצל להשיג ההלכה:

תחלתה ג"ח שנ' כתנות עור אחד מתחבולת קיום העולם בהעדר השלימות הוא לקיימן בתכונת צאן לכן כאשר אמר אדה"ר כי עירום אנכי ודרשו חז"ל עירום ממצות דאין בו שום שלימות ויעש להם כתנות עור כתכונת צאן שיתקיימו כתכונת הבע"ח:

וסופה ג"ח ויקבור אותו בגיא עפ"י דאיתא במ"ר דלכן נקבר משה בחו"ל כדי שיקומו עמו כל מתי מדבר זהו שהי' קבורתו ג"ח לדור המדבר וכולל עוד דענין קבורת המתים אמרו חז"ל דהוה ג"ח של אמת:

ובגוף הענין שהתורה תחלתה וסופה ג"ח הוא לפי דיש תורת אמת עפ"י הדין ויש עוד תורת חסד עשיית התורה לפנים משוה"ד שזהו שמרמז דתחלתה וסופה ג"ח שמתחלת התורה עד סופה יש בה תכונת ג"ח לפנים משורת הדין:

כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר העיר בח"א מהא דאמרו אל תהיו כעבדים המשמשים עמלק"פ יעו"ש ויתכן עפ"י שבארנו בפ' וירא כי ידעתיו אשר יצוה את בניו לעשות צדקה ומשפט למען הביא ד' לאברהם את אשר דבר עליו שמשמעו לכאורה שיצוה בניו לעשות משפט וצדקה בשביל השכר למען הביא הטוב אך הכונה דשכר מצוה מצוה היינו שהבוי"ת הוא מקור הטוב וחפץ להיטיב לכל אך אין ביכולת להיטיב רק להראוי לקבל הטובה לכן כאשר יעשה האדם איזה מצוה ועי"ז נותן לו הב"ה שכר המצוה יש לו להבוי"ת נחת רוח מזה שיכול להיטיב עמו וליתן לו השכר א"כ במה שגורם שניתן לו השכר זה עצמו נחשב למצוה זהו אשר יצוה את בניו לעשות משפט וצדקה למען יוכל הב"ה להביא עליהם את הטוב הוא השכר על המצוה ובזה יהי' להב"ה נח"ר ונחשב זה למצוה והם אמרו שלא להיות כעבדים המשמשים ע"מ לקבל להנאת המקבל וזהו עצמו שרצה משה לקבל השכר להיות בזה נח"ר להב"ה במה שמטיב עמו:

שאני מחלק לו שכר שלם מלת שלם אין לו מובן פשטי והכונה לפי שא"ל אני מעלה עליך כאילו עשיתם ומודעת בלשון כשאומר דבר זה מתוק כדבש הכונה דאין בו מתיקות דבש ממש רק יש לו השתוות לדבש א"כ כשא"ל אני מעלה עליך כאילו עשיתם הרי שאינו עשיה ממש רק משתוה לעשיה א"כ ה"א דגם השכר אינו שכר עשיה ממש רק משתוה לו לכן א"ל שאני מחלק לו שכר שלם היינו שכר שלם של עשיה ממש:

יכול כאחרונים וכו' ע"ד מאמר חז"ל מ"ש ראשונים דמתרחש להו ניסא וכו' משום דקמסרו נפשייהו אקדושת השם זהו יכול כאחרונים כדורות אחרונים דלא מסרו נפשייהו אקדושת השם ולא מתרחיש להו ניסא ת"ל ואת עצומים כאברהם וכו' דמסרו נפשייהו וכו' זהו שמסיים תחת אשר הערה למות נפשו שמסר נפשו:

ואת פושעים נמנה שנמנה עם מתי מדבר בשבילם שיבואו לארץ והוא חטא רבים נשא לכפר על מעשה עגל שנשא על עצמו חטא העגל במאמר ואם אין מחני נא וגו' ולפושעים יפגיע שבקש רחמים על פושעי ישראל שיחזרו בתשובה היינו במה שאמר ילך נא ד' בקרבינו כי עם קשה עורף הוא וכאשר תלך בתוכם ייראו ממך ויחזרו בתשובה:

כשם שמעשיה מעשה בהמה כך קרבנה מאכל בהמה ויש להעיר התינח כשנטמאה עשתה מעשה בהמה אבל יתכן שהיא טהורה ולא נטמאה ולא עשתה מעשה בהמה ומ"ט קרבנה מאכל בהמה ויתכן עפ"י דאיתא במס' ברכות הרואה שעורים בחלום סרו עונותיו ובארנו בדו"ש דשעורים יש בהם סימן טהרה לפי שהם גדלים בלי פסולת המוץ שיש לתבואה זולתם נמצא יש בשעורים שתי תכונות הפכיות סימן טומאה ממאכל בהמה וסימן טהרה שסרו עונותיו לכן קרבנה שעורים אם נטמאה מרמז השעורים למאכל בהמה ואם לא נטמאה מרמז השעורים שסרו עונותיה:

דף י"ז הנקי כתיב עפרש"י ז"ל ויתכן דשורש נקה יש לו שתי הוראות א' לשון זכות ופטור ב' בבנין פעל לשון כניון כמו ונקה לא אנקך תרגומו ושצאה לא אשצינך זהו הנקי כתיב שהוא שם דבר מן נקה לשון כליון:

זכו בניו לאפר פרה ולעפר סוטה דשניהם באו לטהר טמאים אפר פרה מטהר טמאי מתים ועפר סוטה מטהר את הסוטה מחשש טומאתה:

בשכר אם מחוט ועד שרוך נעל זכו בניו לרצועה של תפילין ולתכלת וכו' דומה לכסא הכבוד יש להעיר אחר שנ' מחוט ועד שרוך נעל הקדים חוט לשרוך הול"ל זכו לתכלת ולרצועה גם מה זה דמסיים דומה לכסה"כ ויתכן לפי דהמכחישים בהנהגתו אומרים דאין כבודו ית' להשגיח בשפלים לכן באו שתי אלו המצות הרצועה של תפילין לרמז כי שם ד' נקרא עליך שהוא מנהיג שלך. ולדעת דאין זה פחיתות כבודו באה מצות תכלת הדומה לכסא הכבוד לרמז שמתעלה כבודו ית' על ידי עניני עולם השפל:

דף כ' יש זכות תולה שנה אחת ויש תולה שתי שנים ויש שלש שנים לפי דיש שלשה מיני זכיות דהשלימות היא בתורה ובעבודה ובג"ח עבודה אינה נוהגת אלא ביום דלילה לאו זמן עבודת קרבנות תורה נוהג ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה וג"ח נוהג בכל הזמנים ובכל הגופים ובין לחיים ובין למתים. בין לעניים בין לעשירים בין בגופו בין בממונו הרי יתרון לנ"ח נגד שארי שלימות בשלשה תכונות לכן זכות עבודה תולה שנה אחת וזכות תורה תולה שתי שנים לפי שהיא עבודה ביום ובלילה ואף דאשה פטורה מת"ת יש לה זכות מבעלה ובניה כדאיתא בגמרא וזכות ג"ח שיש בו כל שארי מצות תולה שלש שנים וכן משמע בירושלמי דאמר שתי שנים מאמנון וכו' שלש שנים מאחאב וכו' כל אותן שלש שנים ישב ועסק במצות. כל אותן שתי שנים ישב ועסק בתורה יעו"ש הרי מבואר דעל תורה תולה שתי שנים ועל המצות דג"ח בכללן תולה שלש שנים ויתכן עוד דיש שלשה מיני מצוה א' מצוה לשמים ב' מצוה להיטיב לבריות צדקה וכאלה ומצוה כזו היא כפולה דיש בה הטבה לבריות וגם נעשה רצון הבוי"ת ויש עוד מצות של המזכה את הרבים. לכן זכות מצוה לשמים תולה שנה אחת זכות הטבה לבריות תולה שתי שנים זכות המזכה לרבים פועל יוצא לשלישי תולה שלש שנים ושלש אלה התכונות מתיחסות לנשים נדה היא מצוה לשמים חלה היא מצוה לבריות ניתנת לכהן הדלקת הנר נהנים רבים לאורן דנר לאחד נר למאה אך מהא דאיתא בסמוך רי"א יב"ח דכ' וחטיך בצדקה פרוק וגו' לקצת ירחין תרי עשר וגו' נראה דעל צדקה ולבריות תולה רק שנה אחת:

זרע הראוי לספר עפרש"י ז"ל ובח"א ויתכן לספר הוא לשון גבול בתלמוד עיר הסמוכה לספרי והכונה שבהיותו בן תשעה חדשים ראוי לצאת מרחם לגבול אויר העולם:

מאי פרשת דרכים זה ת"ח ויום המיתה וכו' ת"ח ויראת חטא וכו' ת"ח דסלקא ליה שמעתא אליבא דהלכתא עי' במס' ויתכן עפ"י דאיתא במס' ברכות ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר נצחו מוטב ואם לאו יקרא ק"ש וכו' יעסוק בתורה וכו' יזכור לו יום המיתה הרי דשלשה דרכים מיישרים דרך האדם ק"ש היינו יראת חטא שנ' בו השמרו וגו' וחרה וגו' תורה היינו תורת אמת אליבא דהלכת' וזכירת יום המיתה זהו עצמו דחשיב הכא ת"ח ביום המיתה יראת חטא היינו ק"ש שמעתא אליבא דהילכתא היינו תורה. על ידי שלש אלה לא יטעה בפרשת דרכים:

ד' כ"א מאי פרשת דרכים פרש"י ז"ל אבוקה היינו מצוה עמוד השחר היינו תורה כונתו ע"ד שנ' כי נר מצוה ותורה אור:

ויראת חטא פרש"י ז"ל זכה ליראת חטא אחר שזכה לתורה כונתו לפי שאמרו באבות אין בור ירא חטא נמצא שאין יכול לבוא לידי יראת חטא עד שזכה תחלה תורה:

אני חכמה שכנתי ערמה וכו' השגת התורה היא למעלה משכל האדם רק כאשר יעמול בה האדם לשם מצוה בא לו סיעתא דשמיא להשיגה ע"ד שנאמר טוב טעם ודעת למדני כי במצותיך האמנתי אחרי שלמדתי לשם מצוה מהראוי שתלמדני להשיג טוב ודעת של התורה לכן אנשים שהמה מצווים ללמוד ועושים מצוה בלימודם בא להם סייעתא דשמיא' אבל הנשים דאין עושות מצוה בלימוד התורה ולא בא להם סייעתא דשמיא להשיגה זהו אני חכמה כשהחכמה מתיחסת שאני חכם חכמת אדם נכנס בי ערמומית שאין לי סייעתא דשמיא להשיגה:

שמשים עצמו ערום וכו' משים עצמו כאילו אינו שלימות החכמה הוא כשמשיג שלא הגיע לתכלית שלימותה ושלימות מעולה זו שמשיג אשר חכמת האדם נחשב כאין נגד חכמת הבוי"ת והיא המכונה בספרי אמת ביטול המציאות זהו שמבארים שתי המדרגות משים עצמו ערום בלי לבושי החכמה כיאות ומשים עצמו כמו שאינו היינו ביטול המציאות:

רוצה אשה בקב ותפלות מתשעה קבין ופרישות. עי' בתוס' ונקט מספר תשעה עפ"י מאמרם בקדושין עשרה קבין שיחה ירדה לעולם תשעה נטלו נשים לכן כשמזדוגת תשעה פעמים יש לה שיחה תשעה פעמים שבין איש לאשתו לכן היא רוצה בכך ותשעה קבין ופרישות תשעה פעמים בטל ממנה השיחה:

ד' כ"ב קבול שכר מאלמנה לכאורה נראה שלמד ממנה לעשות המצוה בשביל קבול שכר והלא אמרו אל תהיו כעבדים עמלק"פ ויתכן דקבול שכר על איזה עבודה מאדון לעבד הוא כפי ערך התועלת והנאה שיש להאדון מהעבודה אבל אין לו לאדון נ"מ אם הלך העבד בהעבודה פסיעות מרובות או מועטות והאשה אמרה לו והלא שכר פסיעות יש שהקב"ה משלם השכר לפי ערך הפסיעות זהו שאמר שנודע לו ענין שיש בשכר המצוה שמשלם שכר פסיעות זהו קבול שכר נודע לי תכונת קבלת שכר המצוה ע"י האלמנה הרי שנהנה הב"ה מהמצוה כשיש בהם פסיעות:

בתולה ציילנית וכו' יראת חטא מבתולה וכו' דנפלה על אפה וכו' כי קאמרינן כגון יוחני וכו' העירו המפ' שהקשה לו משני דברים מבתולה ומאלמנה ומתרץ לו רק אלמנה ולא בתולה ויתכן דציילנית היינו תפלה בקול לשון צלותא צללו אזני זהו רע אבל ההיא בתולה נפלה על אפה והתפללה בחשאי רק דר"י התכוין ושמע תפלתה א"כ לא קשיא כלל מבתולה רק מאלמנה:

שכר פסיעות יש לחקור בזה כשהולך למצוה אם טוב לעשות פסיעות קטנות שיהיו מרובות ויהיה השכר מרובה או לעשות פסיעות גדולות מועטות ויהיה השכר שכר גדול כפ"ע הפסיעות וזה תלוי בדעת הפוסקים שטוב ליתן מתנה מועטת להרבה עניים מלתת מתנה אחת גדולה לא' ולפי"ז טוב לעשות פסיעות קטנות מרובות וי"א שטוב ליתן מתנה גדולה לאחד ולפי"ז טוב לעשות פסיעות גדולות מועטות:

קטן שלא כלו לו חדשיו זה תלמיד חכם המבעט ברבותיו כשהקטן מונח בבטן אמו עד שכלו לו חדשיו הוא חי אבל כשנפרד ממעי אמו בתוך המשך הוא מת. כן הת"ח כשהוא לומד מכל אדם הוא מתעלה בשלימות הראוי וכשהוא מבעט ברבותיו נאסף חכמתו וכלה:

כי רבים חללים הפילה זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה דריש רבים לשון רב שמחזיק עצמו כרב המורה ועי"ז חללים הפילה:

דף כ"ו שאם היתה יולדת בצער יולדת בריוח הק' התו' ותימא לימא ר"י לנפשיה יסתרו כל היולדות בצער וילדו בריוח יעו"ש ויתכן דהיולדות בצער לא יעשו כן לפי שיגרמו למחוק השם בחנם אבל העקרות שחוששות שמא יגרשון בעליהן המה יעשו כן ולא יחושו למחיקת השם שהרי אמרה תורה ימחה שמו להטיל שלום בין איש לאשתו אבל בשביל שיולדות בצער לא יגרשון בעליהן ולא תמחוק השם בחנם:

דף ל' נתנו עיניהם לומר שירה ב"ה גיר' הברייתא וכו' משה אמר וכו' מליצת נתנו עיניהם אין לו מובן פשטי דשירה מתיחסת לפה לא לעינים והכונה דתכונת השירה הוא תהלה על תכונת הענין לכן צריכין תחלה לראות להשיג פרטי הענין וכפי ההשגה לומר תהלת השיר והנה בשירת משה נאמר פרטי נפלאות שנעשו על הים ותפארת מדותיו ופליגי בזה כמה היתה השגת ישראל בנפלאותיו ית' זהו נתנו עיניהם להתבונן בתכונת הנפלאות בכדי לומר שירה וסבר ר"ע דישראל לא השיגו פרטי הענינים מה שהשיג משה רק השיגו כלל הענין דסוס ורוכבו רמה בים לכן על כל פסוק שאמר משה ממה שהשיג הוא ענו המה רק פסוק הראשון אשירה וגו' סוס ורוכבו רמה בים. דיותר מזה לא השיגו ור"א ס"ל שהשיגו ישראל כל פרטי הדברים שהזכיר משה בהשירה. לכן ענו אחריו כל מה שהוא אומר ור"נ ס"ל דתיכף כאשר התחיל משה לומר הפסוק כפי השגתו השיגו גם הם אותה השגה לכן אמרו כולם יחד:

דף ל"ג ואלו נאמרין בלה"ק וכו' ברכות וקללות לכאו' למה לן לדעת שנאמרו ברכות וקללות באיזה לשון מאי דהוה הוה שאינה מצוה לדורות רק בעת שעברו הירדן ויתכן לפי דרוב הענינים שנאמר בלה"ק ילפינן לקמן מברכות וקללות לכן מביא דברכות וקללות נאמרו בלה"ק:

דף ל"ד דעו שע"מ כן אתם עוברים שתורישו יושבי הארץ וכו' ואם לאו באים מים ושוטפים אתכם התיחסות המים לזה הוא ע"ד שנ' המון עמים רבים כשטף מים כבירים:

ע"ב שלח לך מדעתך וכי אדם בורר חלק רע לעצמו עי' במפ' והכונה כפי שבארנו בפ' שלח דכאשר האדם קונה איזה דבר במחיר הוא בורר ומבחין אם הוא טוב אך כשנותנין לאחד מתנה אין שויך שיברור ויבחון אם הוא טוב ויפה והנה לישראל ניתנה הארץ בתכונת מתנה לא לפי מחיר מעשיהם אך למרע"ה אם היה נכנס לארץ היתה מתיחסת לו שניתנה לו במחיר מעשהו נמצא דישראל אין צריכין כלל לראות אם הארץ היא טובה ויפה לפי שנתנה להם במתנה אבל לתכונת משה היה ראוי שיראה ויבחון הארץ אם היא טובה כראוי לפי ערך מחירו אך באמת לא נכנס כלל משה לארץ רק הוא סבר בדעתו שיכנוס זהו שא"ל שלח לך לדעתך. לפי דעתך שתכנוס לארץ ראוי לך לשלח לראות הארץ דאין אדם הקונה במחיר בורר לו חלק רע לכן תשלח לראות טוב הארץ אבל להם אין ראוי כלל לשלוח יען אשר אני נותן לב"י בתכונת מתנה ומה להם לראות הטובה היא אם לא זהו דכתיב ויטב בעיני ולא בעיני המקום שהרי אמר שלח לך ולא להם:

יהושע כבר בקש עליו משה יה יושיעך מעצת מרגלים העירו המפ' מ"ט לא עשה כן לכל המרגלים ויתכן דשם י"ה הוא מסוגל לשמירה. לכן הושע שהיה בו ה' הוסיף עליו אות י' ונעשה יה אבל שארי המרגלים לא הי' בפתיחת שמותם אות ה' לא היה יכול להוסיף אות יו"ד ויתכן עוד עפ"י מאמר חז"ל מרגלים על שם מעשיהם נקראים וידע משה מזה אך לא ידע מה יהיו מעשיהם לכן לא רצה לשנות שמותיהן:

סתור שסתר מעשיו של הקדוש ב"ה מיכאל שעשה שונאו של הקב"ה מך וכו' נחבי שהחביא דבריו של הקב"ה בן ופסי שפסע על מדותיו של הקב"ה עי' במפ' ויתכן דהנצחון יכול להיות או מצד גבורת המנצח או מצד חלישות המנוצח ובשני אלה הוציאו דבה כי עז העם הוא גבורת המנצח ונהי בעינינו כחגבים חלישות המנוצח. כי חזק הוא ממנו כביכול והנה מדותיו של הקב"ה שגם היסורים והעונשים שמביא על האדם המה ממקור הטוב זה נחבי שהחביא דבריו לומר אף שדיבר טוב על הארץ טמון בקרבה רעה שאוכלת יושביה והעם עז ובזה פסע על מדותיו של הקב"ה שמדותיו שגם הרעה היא לטובה והוא אמר בהיפך שגם הטובה היא רעה וסתור סתר דבריו של הקב"ה שאמר כי לחמנו הם סר צלם והם חלשים והוא סתר ואמר כי עז העם. ועשה מך לומר כי חזק הוא ממנו כביכול ומה שנתיחס הענין לשני השבטים של אשר ונפתלי לפי דשניהם נשתבחו בשבח הארץ מאשר שמנה לחמו נפתלי מלא ברכת ה' וגו':

דף ל"ה וילכו ויבואו מקיש הליכה לביאה כדו"ש בארנו דהוראת הליכה הוא על ההולך למקום שאינו שלו והוראת ביאה הוא אל מקום שהוא שלו וא"י מוחזקת להאבות שהיא שלהם ולכן נאמר ויבוא עד חברון לפי שידע כלב שהארץ תהיה שלו' לכן נאמר ויבא לא וילך ובמרגלים כתיב וילכו ויבואו מוזכר בזה הליכה כהולך למקום שאינו שלו לפי שהיה בעצה רעה בהליכה שלא יוכלו לעלות כמו שאמרו בביאה לא נוכל לעלות לכך נאמר בזה וילכו:

אין הבעה"ב יכול להוציא כליו משם מליצת כליו עפ"י מאמר חז"ל התורה כלי אומנתו של הקב"ה שעפ"י התורה הוא עושה גבורות ונפלאות והם אמרו אין יכול להוציא כליו משם שאין יכול לפעול שום גבורה בכליו:

לרגום אותם באבנים וכו' מלמד שנטלו אבנים וזרקום כלפי מעלה דרש אותם לשון אות עם כינוי לרגום אות שלהם היינו כלפי מעלה:

שעשה צרכיו בפניו עפרש"י ז"ל ולבל להעמיס על עוזה דבר מגונה יתכן לבאר שעשה צרכיו של הארון בפניו דהאחיזה שלא יפול הארון הוא צרכיו של הארון עצמו והיה לו להבין דהארון יעשה ויתקן בעצמו צרכיו וזהו דדריש על השל על עסקיו שלו דהראשון דריש שלו לשון שגגה והוא דריש לשון שלו של הארון וכולל עוד דהיה שמה שני דברים האחד שהרכיב הארון על עגלה ולא נשאו בכתף השני שאחזו בידו זהו על השל על השגגה שהרכיבו על העגלה ושעשה צרכיו בפניו לאחזו של יפול ויתכן השל הוא לשון הסרה כמו של נעלך היינו על הסרתו הארון ממקומו ששמטו הבקר והעונש של מיתה הוא מדה במדה כמו שחשב דאין בארון רוח חיים לעשות צרכיו בעצמו כן הלך ממנו רוח החיים ומת:

עם ארון מה ארון קיים דרש עם כהוראתו על שתוף כוחני המתאחד לתכונה אחת זהו התאחדותו מה ארון קיים וכו':

שנשתנה פניו כחררה עי' בח"א שכתב שהוא לשון חור ויתכן עפ"י שבארנו בש"ב וישלח עוזא אל ארון האלהים ויאחז בו כי שמטו הבקר הכונה שדוד שלח את עוזא אל ארון האלהים לתקנו על מכונו ועי"ז נכשל עוזא והרי זה כעושה חור בקרקע וחבירו נופל בו זהו שנשתנה פניו כחררה לשון חור:

אתה קורא אותן זמירות הריני מכשילך וכו' התיחסות העונש להחטא של זמירות י"מ דתכונת זמירות הוא השיר ומטיב השיר כוזבו. נמצא דהסובר שהתורה היא זמירות טועה לומר דמה שכ' בכתף ישאו אין הכונה בכתף ממש רק דרך מליצה כמו שנאמר בנותיך על כתף תנשאינה שהכונה שתנשאנה בעגלות יפות דרך כבוד. לכן עי"ז שקרא דוד לד"ת זמירות בא לידי מכשול לטעות להביא הארון בעגלה והעונש ממש מעין החטא:

ע"ב רש"י ד"ה אלא שריפה דכ"ז שאין מתגיירין הם קרוים עם כפי שבארנו בכפלים דתואר עם הוא על מי שאין להם נימוסי דת:

דף ל"ו דמשה לא עבר דכמו שמשה לא עבר הירדן כמו כן הצרעה שהיתה בזכות משה לא עבר הירדן:

אלא עולי עין וכו' המים מכסים עליהם ואין העין שולטת בהם הראשון סובר דאף אם עין הרעה רואה אותם אין מזיק להם לפי שהם עולין על העין כחם למעלה מן העין והשני סובר דאין עין הרע רואה אותם כמו שהמים מכסים על הדגים אבל אם היה רואה אותן היה שולט בהם:

מה דגים שבים אין עין שולטת בהם ומצינו שאמרו בדגים דעיניהם פקוחות תדיר והענין בזה עפ"י דאיתא בנדרים ביומא דכייבין ליה עינא דלא אכיל דגים והאמר שמואל נון סמא לעינים וכו' דלפי שיש בדגים שתי כחות הפכיות שהן עלומי עין שאין העין רואה. ובהיפך המה פקוחות עינים לכן לפעמים המה מזיקים וסותמים העינים ולפעמים המה סמא לעינים לפקוח עינים עורות ודרך רמז שם נו"ן הוא ישר והפוך כתכונת שתי הכחות וכן שם דג הוא לשון צידה כמו ודיגום ובהיפך הוא גד לשון מזל ותועלת ולכן בחודש אדר דמזלו דגים נולד בו משה ומת בו ונהפך בו הפור בימי המן מרעה לטובה:

ד' ל"ו עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד רצונך שימחה שמך מביניהם ותקרא רועה זונות יש להעיר מ"ט הזכיר לו דוקא אבני אפוד ולא אבני חשן ויתכן עפ"י דאיתא למעלה שהי' על כל אבן כ"ה אותיות בזה שהוסיפו לו ה' ויקרא יהוסף יעו"ש זהו דא"ל שאם יעשה צרכיו לא יוסיפו לו אות ה' ולא יהי' באפשרי שיכתבו שמו באפוד שיחסר אות אחת מן כ"ה ובדרך רמז אבני האפוד הוא שה"ם והוא שם מן ע"ב שמות. ומתיחס לעונש הזנות במאמר ויאמר ה' אל משה הנך שוכב וגו' וקם העם הזה וזנה ונזכר בס"ת מן אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם זהו שימחה שמך:

למחר כל לישנא מה שאמר למחר ולא תיכף לפי דכן היו כל עניניו של פרעה למחר שאמר למשה למחר:

ד' ל"ז ועליו מפורש הושיעני אלהים כי באו מים עד נפשי דרך רמז ר"ת מן באו מים עד נפש הוא נוטריקון נחשון בן עמנדב מוטבע:

לפיכך זכה יהודה ונעשה ממשלה ובשכרו של בנימין אמרו נעשה אושפזיכין לגבורה והוא כמדתם דלדעת ר"מ רצה כל אחד מהשבטים לירד לים רק בנימין התגבר עליהם וירד תחלה ומדת הגבורה מתיחס לכתף ע"ד שנ' בשמשון ושם על כתפיו ולפי דהיתה זכותו במדת הגבורה לכן זכה להיות אושפזיכין לגבורה שנ' בין כתפיו שכן ולדעת ר"י הי' בהיפך שלא רצה שום שבט לירד לים ויהודה קפץ וירד והוא תכונת ממשלה לבל לחוש לדעת העם לבל יחת מכל לכן זכה ונעשה ממשלה לפי שהוא ראה הים וינס שירד בעוד הים מלא וראה איך שנס. משא"כ יתר השבטים ירדו אחרי שנבקע לא ראו הניסה:

ד' ל"ט אשר קדשנו וכו' בקדושתו של אהרן וכו' שינוי ברכה זו מכל ברכות המצות שמברכים אשר קדשנו במצותיו יתכן עפ"י דאיתא בילקוט וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם באותה שעה זכה בנשיאת כפים לו ולדורותיו עד שיחיו המתים יעו"ש הרי דפעם הראשון שברך אהרן לא נצטוה ע"ז רק עשה כן מדעת עצמו ובשכר זה זכה לנ"כ לכן אין מברכים אשר קדשנו במצותיו לפי שלא נצטוו בתחילה למצוה רק בשכר אהרן לכן מיחסים הברכה לקדושתו של אהרן ובסדר עבודה חמה לאנשי מעמדות בווילנא מצאתי דבכל עבודת הקרבנות נוסח הברכה אשד קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לזרוק להוליך יע"ש:

ד' מ' תהא אימת ציבור עליך וכו' אם אחי למה עמי וכו' המלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול א"כ היה ראוי להתחיל שמעוני עמי להיות עליכם מלך ועם אך מאימת הציבור כבדם לקוראם אחי אך אם אין אתם שומעים לי אז אתנהג עמכם בתכונת עמי:

ד' מ"ב אפילו לא קיימתם אלא ק"ש שחרית וערבית אין אתם נמסרין בידם זמן ק"ש של שחרית בעלות השחר וזמן ק"ש של ערבית הוא צאת הכוכבים לפי דהאומות מהם עובדים לחמה בעלות השחר ומהם עובדים ללבנה בצאת הכוכבים לכן מיחדים ישראל באותן הזמנים עמ"ש של ק"ש לרמז כי הבוי"ת הוא המושל בחמה ולבנה ולכן בזכות זה אין אתם נמסרין בידם דכח גבורתם הוא מכח החמה והלבנה וזהו שאומרים בקדושת נעריצך ויחון עם המיחדים שמו ערב ובוקר פעמים בכל יום ואומרים שמע ישראל וגו':

ויתיצב ארבעים יום כנגד מ' יום שנתנה בהם התורה עי' במפ' והכונה דכח ישראל הוא עפ"י התורה כמאמר חז"ל כל זמן דקולו של יעקב בבהמ"ד אין הידים ידי עשיו לכן אותן ארבעים יום שהי' משה במרום ולא הוריד עדיין התורה לישראל והיו בלי תורה חש כחם נגד גבורת אויביהם לכן הי' בכחו של גלית לעמוד נגדם ארבעים יום ולפי דמספר ימים אלו לא הי' התורה בידם וכן יש להעמיס כונה זו בפרש"י ז"ל:

מאי בינים בר מאה פסי וחד נאנאי עי' במפ'. ויתכן דנרמז במלת בינים דמספר נים עולה מאה לרמז על מאה פפי ומספר בינים עולה קי"ב כמספר נאנאי:

גלית שמו מגת שהכל דשין באמו כגת עי' במפ' ויתכן דאיתא למעלה גלית שעומד בגלוי פנים לפני המקום הרי שהיו בו מדת העזות והחציפות ואמרו חז"ל מדחציף כולי האי ש"מ ממזר הוא זהו שהכל דשין באמו כגת:

ד' מ"ג דיקא נמי דכ' מבנות פוטיאל תרי משמע ולכאורה אחרי דמה שהיתה מבנות יתרו היו השבטים מבזים אותו א"כ למה לו להזכיר בכתוב מבנות לרמז על בת יתרו שהוא לו לבזיון הי' לו לכתוב בת פוטיאל ויתכן דזה עצמו שבח שלה דאיתא בספרי אמת דכת הכובשים חשובים יותר מכת המעולים זהו שמודיע הכתוב אף שהיתה מבנות יתרו שפטם עגלים לע"ז והי' בה תכונה לרעה אעפי"כ מצד שהיתה בת יוסף שהי' בו כח הכבישה היתה גם היא מכת הכובשים לכבוש תכונה הרעה להופכה לטובה:

ד' מ"ד הכן בחוץ מלאכתך זו בית ועתדה בשדה לך זה כרם אחר ובנית ביתך זו אשה דרש הכן הוא דבר המוכן שנגמר זהו בית שיכולים להכינו ולגומרו. ועמדה הוא לשון הכנה של העתיד זהו כרם דאינו נגמר עד שיהי' מטר ויצמח ענבים אחר ובנית ביתך הוא לשון בניה שיהיו לך בנים מן ביתך זו אשה:

ר"א הכן בחוץ זו מקרא דאף שטמון במקרא ענינים נסתרים פנימיות התורה עכ"ז גם דרך פשוט הגלוי נחוץ ללמוד זהו בחוץ כונה החיצונה הנגלה ועתדה הכנה על העתיד זו משנה שהמשנה כמו שהיא שנויה היא ממבלי העולם דיש בה חסורי מחסרא וכאלה רק היא הכנה אל התלמוד אחר ובנית ביתך זו תלמוד דריש ובנית לשון הבנה להבין ולהשכיל בתלמוד:

הירא ורך הלבב זה המתירא מעבירות שבידו לפי הנראה הכונה שיודע שיש בו עבירות ומתירא לילך למלחמה לפי שהשטן מקטרג בשעת המלחמה ויתכן עוד דמתירא מעבירות שיודע שיש בו עבירות שחייב עליהן מיתה אף כשלא ירד למלחמה רק התורה הזהירה שישוב לפי שאם ימות מצד העבירה שנתחייב למות עליה ימס לבב אחיו שאין יודעין שמת בעבירה ויאמרו שהוא מצד גבורת האויב:

למדך תורה ד"א שיבנה בית ויטע כרם ואח"כ ישא אשה כתב בבאר שבע דלכן החליף הסדר בקללות אשה תארש בית תבנה כרם תטע לרמז על הקללה שנעשה בהיפך ולא יצליח והק' ע"ז א"כ הולל כרם תטע קודם בית תבנה שיהיו הפוכין והניח בצ"ע ויתכן דהתורה מלמדנו דאם משנה רק באחת מהן שהקדים אשה לפני בית אף אם עשה הבית והכרם כסדר גם זה הוא קללה:

כל המבקש לחזור הרשות בידו לקפח שוקיו שתחלת ניסה נפילה וכו' תחלת נפילה ניסה אף שמצינו סוגיות כזו שהגמרא מהפך גירסת המשנה עכ"ז יתכן דחכמי המשנה כיוונו בזה שאמרו תחלת ניסה נפילה לפי שאמרו שכל המבקש לחזור יכול לקפח שוקיו משמעו שעדיין לא נס רק מבקש לחזור וזהו לא הוה ידעינן אילו הוה אמר שתחלת נפילה ניסה שהרי עדיין לא נס לכן אמרו שתחלת ניסה היינו מה שמבקש לנוס אף שלא נס עדיין הוא גורם נפילה שהשומעין שמבקש לנוס ירך לבבם:

ד' מ"ו ומה חסד עשו עמו וכו' היא לוז שבא סנחרב ולא בלבלה בא נ"נ ולא החריבה ואף מה"מ אין לו רשות לעבור בתוכה עי' במפ' ויתכן לפי שא"ל ועשינו עמך חסד ואמת הבטיחו לו שני דברים ומפרש מה המה מה חסד עשו עמו את האיש ואת משפחתו שלחו ואח"ז מפרש מלת ואמת דהוראתו הוא ענין המתקיים לעד ולא יעדר לעולם ולכן חותמו של הב"ה אמת ונתקיים בו הבטחת ואמת דהעיר אשר בנה היא קיימת לעד דסנחרב לא בלבלה ונ"נ לא החריבה ומה"מ אין לו רשות לעבור בתוכה לכלות יושביה ומדויק מה שאמרו ומה חסד וכו' ולא אמרו ומה חסד ואמת לפי דמפרש כל אחד בפ"ע:

ותצאנה שנים דובים וכו' מה שנענשו ע"י דובים יתכן לפי שהנערים התקלסו בשביל המים שהוא זיבת המים וכמו כן נתעברה אמם ביוה"כ ע"י ס"ז הזב וכן ראה בהם בלורית הזב ותלוי מראשיהם לכן באו עליהם דובים שהוא לשון זב בארמי ולמ"ד שראה שאין בהם לחלוחית מצוה באו הדובים שהוא לשון מיאוס כמו מוכרי דבב וכולל עוד דבים הוא נוטריקון דורות בלורית יום כפור מנוערים ממצות וכולל עוד נתעברו ביוה"כ הוא קלקול עבירה בלורית הוא קלקול המדות אין בהם לחלוחית מצוה העדר הטוב:

ד' מ"ז ג' חינות חן מקום וכו' חן אשה וכו' חן מקח וכו' וסימנם יבם יושביו בעל מקום:

ג' חלאים חלה אלישע על שגירה דובים שדחפו לגחזי שמת וסימנם גמל גירה לגחזי מת או גד"ס גחזי דובים מיתה:

הגיע העת ליטול שכר שמנה שרצים עי' במס' ויתכן דאיתא בפרק שמנה שרצים ההוא בר קשא דטרקיה חיויא א"ל אביי דילמא חיויא דרבנן טרקיה א"ל אין דכי נח נפשיה דרב גזרו דלא לימטי אסא וגידמי ואזל איהו אמטיה וכו' יעו"ש הרי מבואר בפ' שמנה שרצים דהעובר על דברי חכמים נענש במיתה וכש"כ העובר על דברי נביא זהו שא"ל הגיע העת שתיטול שכר המפורש בפ' שמנה שרצים דחייב מיתה אך לטובתו א"ל וצרעת נעמן תדבק בך דמצורע חשוב כמת וישאר חי:

אבן שואבת תלה לו וכו' והיתה אומרת אנכי וכו' רבנן מנע. כל ענינים של אדם הוא כלול במחשבה דבור ומעשה זהו אבן שואבת תלה במעשה היתה אומרת אנוכי בדבור רבנן מנע שלא נתן להם רשות לכנוס לפי שמחשבתו לבטל תורה:

משמת ר' יוסי בטלו אשכולות איש שהכל בו' ע"ד שנ' כאשר ימצא תירוש באשכול ואמר אל תשחיתהו כי ברכה בו שהכל מתקיימין בשביל אשכול אחד וכולל עוד דשלשה עמודי עולם שהם תורה ועבודה וג"ח כלולים הכל בו וכולל עוד דהצדיק הוא נפש החיה של הדור שהכל תלוים בו וכולל עוד שכל צורכי צבור נעשו על ידו ע"ד שנ' אשר יצא לפניהם וגו' וכולל עוד ע"ד שנ' אשר החכמים ועבדיהם ביד ה' אותך ראיתי צדיק לפני דהשגחת ה' משגחת על צדיק הדור ולפי תכונת רצונו משפיע על הדור. זהו שהכל הבוי"ת שהוא הכל משגיח בו וכולל עוד עפ"י דאיתא במס' ד"א כערוגה עמוקה שהשלמות יהי' טמון בחבו ולא יראה החוצה זהו שהכל כל מיני השלימות טמון בו בקרבו כערוגה עמוקה:

וכולל עוד עפ"י שבארנו בפ' שמות דתואר איש הוא על מי שיש בו שלימות הנרצה זהו איש שיש בו תואר איש לפי שהכל בו שכל השלימות כלולות בו וכולל עוד עפ"י דאיתא בזוה"ק פ' תרומה חלונא רביעא וכו' כוכבא חד דאיקרי לחכימין אשכל הכופר וכו' אתערו דרחמין אתער בעלמא וכו' שלמא וחדוה אתער בעלמא זהו דעפ"י צדקת ר"י היה רחמים חדוה ושלום בעולם והוא תכונת אשכל הכופר לכן אמרו במותו בטלו האשכולות וכולל עוד דאיתא בזה"ק פ' וארא ד' כ"ז אשכול הכופר וכו' מה אשכול מתקשט בכמה עלין בכמה זמורות לישראל דאכלין ליה הכי שכינתא עלאה מתקשטת בכמה קישוטין דשמונה כלים וקרבנין בכמה מיני תכשיטין לכפרה לבנהא ואיהי קמת קמיה מלכא ומיד וראיתיה לזכור ברית עולם יעו"ש זהו שאמרו על ר"י בטלו האשכולות שהוא אשכול הכופר של כל מיני קישוטין:

משרבו מקבלי מתנות נתמעטו הימים ותכלית הבריאה שנברא האדם בעוה"ז הוא שלא יאכל נהמא דכסופא וכאשר הוא מקבל מתנות ואכל דלאו דיליה שהוא נהמא דכסופא א"כ לחנם הוא שיחיה בעוה"ז לכן מתמעטין ימיו והוא ע"ד שנ' שונא מתנות יחיה:

משרבו צרי עין רבו טורפי טרף הבוי"ת מזמין לכל אחד הראוי לו וצרי עין חושבים דמה שיש לחבירו ראוי להיות בידו רק שחבירו טרף חלקו לכן כמדתם רבו טורפי טרף חיתו יער הטורפים מה שאינו שלהם:

משרבו זחוחי לב רבו מחלוקת בישראל זחוחי לב היינו גבה לב שחפץ לנצח תמיד לזולתו ועי"ז רבו מחלוקת בישראל שאין דרך זחוחי לב להודות על האמת.

ד' מ"ח ר"ה בטיל זמרא קם מאה אווזי בזוזי ומאה סאי חיטי בזוזא עי' בח"א דאווזא היא קולנית לכן מתיחסת לזימרא יעו"ש וענין חיטי יתכן דחיטי הוא לשון תענוג כדאיתא במגילה בהט אבנים שמתחוטטות על בעליהן ויתכן דלכן נקראים חטים לפי דלחם חטה מענג יותר מלחם דגן וכאשר גזר ר"ה לבטל תענוגים של זימרא קם מאה סאה חיטי בזוזא לפי שאכלו לחם דגן:

משחרב בהמ"ק בטל השמיר הבוי"ת לא ברא שום דבר לבטלה רק לצורך העו' לכן כשהי' בהמ"ק קיים הי' נצרך השמיר לחרושת אבני אפוד וחשן או לאבני היכל לעת מצוא הי' השמיר בעולם אבל כאשר נחרב בהמ"ק וא"צ עוד לשמיר לכן נבטל השמיר מן העולם:

ופסקו אנשי אמנה דבהיות עבודת המקדש על מכונו היו מקריבין בכל יום כבשים ומנחה ושמן ויין להמשיך על ידם שפע הפרנסה כפי שבארנו בפ' פנחס היה בהם אמונה שישפיע להם הבוי"ת פרנסתם וכאשר חרב בהמ"ק ואין עבודה באתדל"ת להעיר על שפע הפרנסה פסקו אנשי אמנה:

וכולל עוד בהיות בהמ"ק קיים ומקריבין שני תמידים בכל יום לכפר על עונות של יום ולילה היו בטוחים על פרנסתם וכשקרב בהמ"ק ואין מי שיכפר בעדם פסקו אנשי אמנה שיאמינו שישפיע להם פרנסה גם בהיותם חוטאים אבל באמת משפיע הב"ה הפרנסה גם כעת רק דאנשי אמנה פסקו:

זמרי גברי ועני נשי פריצותא זמרי נשי ועני גברי כאש בנעורת עפ"י דאיתא למעלה דאשה עדיפא מדאיש ועניה היא לפ"ע הקורא לכן כאשר זמרי גברי דאין האש שלהם קשה כל כך ובאותה תכונה ענין נשי הוא פריצותא אבל כאשר זמרי נשי דאש שלהן קשה וענין גברי באותה תכונה הוא כאש בנעורת

ד' מ"ט היו כל ישראל מוכרי רבב שנ' שיחה ה' מורה להם מורה היינו דבר מאוס כמו מוראה ונגאלה מבקש שישית מורה הוא רבב המאוס להם לשונאיו וידעו השונאים אנוש המה שישראל המה אנשים חשובים תחת שהיו שפלים בעיניהם בהיותם מוכרי רבב:

שני ת"ח מתכסים בטלית אחד וכו' בקרב שנים אל תקרי בקרב שנים אלא בקירוב שנים לפי דעת המפ' הדרש הוא דדריש מלת שנים כמו שנים רק לפי"ז הו"ל א"ת שנים אלא שנים והוא אומר אל תקרי בקרב שנים אלא בקירוב ויתכן דמלת שנים לשון מלבוש ע"ד שנ' כל ביתה לבוש שנים והדרש הוא בקרב כמו בקירוב שמתקרבים אל מלבוש שני לפי ששניהם מתכסין בטלית אחד:

ואין ביניהם ד"ת ראוים לשרוף שנ' ויהי המה הולכים הלוך ודבר עי' במפ' גם מליצת ראוים לשרוף אין לו מובן פשטי ויתכן לפי דהשלמות היא במעוט שיחה המרבה דברים מביא חטא. א"כ מה זה דאמר הכ' ויהי המה הולכים הלוך ודבר משמעו שהרבו לדבר כהוראת הלוך אע"כ שהיו עוסקים בד"ת דשלמותו הוא בדבור שנ' ודברת בם ולא הי' האש שירדה להעלות את אליהו בסערה השמימה יכול לשלוט ביניהם לכן הוכרח האש להפרידם שלא ידברו ד"ת א"כ מוכח מזה דאם לא היו מדברים ד"ת הי' האש יכול לשלוט בהם זהו ראוים לשרוף שיכול האש לשלוט לשורפם אבל אינו מוחלט שיבא האש וישרפם ובתד"א איתא ויהי המה הולכים ודבר אין דבור אלא ד"ת שנ' הלא כה דברי כאש וכשנשתלח מלאך אל אליהו ואל אלישע בא ומצאן עסוקין בד"ת ולא הי' יכול לשלוט בהם שנא' והנה רכב אש אלו ד"ת נביאים וכתובים רכב הוא נוטריקון מאותיות שניות תר"ה נביאים וכתובים וסוסי אש אולי משנה הלכה ואגדה ומה ת"ל ויפרידו בין שניהם מלמד שחזר לפני הב"ה ואומר רבש"ע עשיתי לך קורת רוח בעולם די בזיון שבזיתי אותם ודחפתי אותם אחד לכאן ואחד לכאן שנ' ויפרידו בין שניהם מכאן אמרו כ' ב"א שמהלכין בדרך ועוסקין בתורה אין דבר רע שולט בהם שנ' ויהי הם הולכים ודבר:

שאין נוחין זה לזה בהלכה אחד מת ואחד גולה לכאורה אמרו דשניהם אין נוחין זה לזה א"כ עון שניהם שוה ומ"ט אין עונשם שוה דאחד מת ואחד גולה ויתכן דשניהם אין נוחין זל"ז בהלכה היינו שאין מסכימין שניהם על הלכה רק כל מה שאחד אומר שכן הוא ההלכה השני סותר א"כ יכשל אחד מהם בהלכה עכ"ז תלוי העון גם בהשני שאם הי' נכנע לילך לחבירו ולבררו שכן ההלכה כדבריו יתכן שהי' השני חוזר ומודה לו לכן אותו שהורן שלא כהלכה הוא מת והשני שלא הלך אליו להעמידו על האמתי ועי"ז מת ה"ז כאילו נהרג אדם על ידו שלא במתכוון להורגו דינו להיות גולה:

תפלתו נשמעת וכו' אין הפרגוד ננעל וכו' זוכה ומקבל פני שכינה קבלת התפלה היא בשלשה אופנים או שהשומע מתקרב אל המשמיע או שהמשמיע מתקרב אל השומע או שנשמע מרחוק זהו תפלתו נשמעת מרחוק אין הפרגוד ננעל ויכול המתפלל להתקרב למעלה מקבל פני שכינה שהשכינה מתקרבת אליו לשמוע:

משמת ריב"ז בטל זיו החכמה כתב רש"י ז"ל לא ידענא מה הוא עי' במפ' ויתכן דאיתא במס' דרך ארץ זוטא פ"ה הדר חכמה ענוה ואיתא במס' ברכות אמר ריב"ז מימי לא קדמני אדם שלום אפילו נכרי בשוק הרי שהי' בו ענוה להקדים שלום לכל אדם וענוה הוא הדר החכמה לכן אמרו כשמת ריב"ז בטל זיו החכמה היינו הדר החכמה שהיא ענוה:

ובכל יום קללתו מרובה ואלא עלמא אמאי קאי וכו' אקדושה דסדרא התיחסות השאלה ואלא עלמא אמאי קאי למאמר קללתו מרובה והתשובה אקדושה דסדרא יתכן עפ"י דאיתא במ"ר למה נברא העולם בב' שהוא ברכה למה לא נברא בא' שלא ליתן פתחון פה למינים לומר אין העולם יכול לעמוד שהוא נברא בלשון ארירה יעו"ש הרי שבכח ארירה בהעדר כח ברכה אין העולם יכול לעמוד זהו כשאמר דאין יום שאין קללתו מרובה שהוא כח ארירה שואל ע"ז א"כ עלמא אמאי קאי דאינו יכול לעמוד בכח ארירה ומשני אקדושא דסידרא דאיתא בילקוט תתנ"ה רצו ב"י וקבלו על עצמם שיוסיפו על מאה ברכות ב' פסוקים בכל יום אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע ומאן אינון שני פסוקים ומקבלין דין מן דין וכו' ונטלתני רוחא וכו' הרי דהפסוקים מקדושה דסידרא יש להם התיחסות עם המאה ברכות שבכל יום לכן אף שהקללה מרובה מתקיים העולם ע"י קדושה דסידרא המתאחד עם המאה ברכות וקיימא עלמא על הברכות:

ואקדושה דסידרא ועל איש"ר דאגדתא קדושה דסידרא היא תורה שבכתב ואיש"ר דאגדתא היא תורה שבע"פ ונקט אגדתא לפי שהוא מושך הלב ובאין הכל לשמוע משא"כ הלכות:

תוכן העניינים

לשמוע בלמודים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה