לשמוע בלמודים· רבי יצחק אליהו לנדא
מסכת גיטין
ברוך המוציא תעלומות לאורם חנני לבאר באורים במסכת נזירים. כן סמיך יחא לנא במנדעא ועיטין. לבאר מסכת גיטין
ד' ו' וכתב לו בלא שרטוט לכאורה יש לפשוט מכאן הא דמסופק באז"ק בשם רבינו שמחה אם צריך להיות השרטוט ניכר לעולם כגון לשרטט בברזל או סגי שיהי' ניכר רק בעת הכתיב' כגון לשרטט בעופרת יעו"ש דאי נימא דסגי לשרטוט בשעת כתיבה אמאי קאמר דלאו בר סמכא הוא דכתב בלא שרטוט דילמא אף שלא ניכר כעת השרטוט הי' ניכר בשעת הכתיבה ואפשר דלהכי דייק רב יוסף וכתב לו בלא שרטוט דידע ר"י שבעת הכתיבה לא שרטט רק לפי"ז אפשר לדייק בהיפך מדאיצטריך לר"י למימר דבעת הכתיבה לא הי' בו שרטוט. ש"מ דא"צ שרטוט רק בעת הכתיבה ואפשר דזהו גופא מספקא ליה לרבינו שמחה אם הא דאר"י וכתב לו בלא שרטוט כונתו דבעת הכתיבה לא שרטט או הכונה שלא ניכר כעת השירטוט והוה כתיבה בלא שרטוט:
זבוב מנא וכו' נימא מצא וכו' מבקרי הזמן ילעגו למו על מאמר זה אשר טהור עינים הבוי"ת יעסוק בדברים כאילו והנראה בזה דרב רמז דשלימות האדם בכל עניניו גם בעניני אכילתו הוא בדרך המיצוע שלא יטה אחר אחת הקצוות לרדוף אחרי המותרות וכן לא לאכול דברים שנפשו של אדם קצה בהן ואיתא בספרי הטבע דצמיחת השער הוא בא מרדיפות מותרי התענוגים זהו שני הדעות בפחיתות הפלגש במה היה חד אמר שהיא נטתה בהנהגת הבית לקצה המיאוס שמאכלה הי' משוקץ בזבוב וחד אמר בהיפך שהיא נטתה בהנהגתה לקצה מותרי התענוג שמצא בה נימא מצמיחת השער ממותרי התענוג ולפי שהוא ענין הנחוץ להיישרת ההנהגה יפה עשה הב"ה לעסוק בזה ומסיק דזבוב מצא ולא הקפיד ונימא מצא והקפיד דקלקול רדיפת המותרות גרוע מקלקול קצה האחר של מאוס ואין להפליא איך נשתנו בה המדות מהיפך אל היפך דכן הוא הנהוג כאשר הכילי חפץ לתקן מדת הקמצנות הוא מפזר פיזור רב:
מגילה ז' ט"ז דברי שלום ואמת מלמד שצריכה שרטוט כאמיתה של תורה פרש"י ז"ל היינו ס"ת והק' התו' א"כ למה לי הגז"ש דכתיב' כתיבה דפסולה שלא בדיו הא ידעינן שצריכה דיו מאמיתה של תורה יעו"ש והנה לפי מה דאיתא במס' סופרים פ"א וכותבין בדיו וסמך לו מן המקרא ואני כותב על הספר בדיו ובארנו במק"ס דהוא רק דרך אסמכתא אבל לא דרשה גמורה יש לומר דלהכי עדיף ליה ללמוד מגז"ש דהוה דרשה גמורה ואין להק' על פרש"י ז"ל בהיפך ל"ל למילף בס"ת באסמכתא. טפי עדיף למילף בגז"ש ממגילה בהאי הקישא דדברי שלום ואמת די"ל סוף סוף תיקשי עד דאתיא אסתר מאן גמר לה אע"כ גמירי לה ואסמכה אקרא א"כ אפוכי מטרתא ל"ל ועי' בעטור סופרים מ"ש בזה:
המטיל אימה יתירה וכו' בא לידי ג' עבירות ג"ע וש"ד וחלול שבת התיחסות שלש אלה למטיל אימה יתירה יתכן לפי שבשלש אלה מוזכר ענין יראה בג"ע כתיב רק אין יראת ה' במקום הזה והרגוני על דבר אשתי וביוסף נ' ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלהים ובש"ד נ' כי יראו המילדות את אלהים ובשבת נ' את שבתותי תשמורו ואת מקדשי תיראו אני ה' וכאשר מטיל אימה יתירה לירוא מפניו ולא מאלהים הוא נכשל בשלש אלה המתיחסים למורא אלהים:
ד' ז' דום לה' השכם והערב עליהם לבהמ"ד וכו' עפרש"י ז"ל ויתכן דדריש דום על התורה עפ"י דאיתא במסכת אבות מנין שאפי' אחד העוסק בתורה שהב"ה קובע לו שכר שנ' ישב בדד וידום וכן איתא במע"ק דום זו תורה וגוף הענין דלימוד התורה מועיל נגד השונאים הוא עפ"י דאיתא בזוה"ק פ' במדבר בכל אחר דמילי דאורייתא אשתמעו וכו' ולא עוד אלא דשנאוי נפלו קמיה יעו"ש:
והוא יפילם לפניך חללים חללים וכו' והם כלים מאיליהן וכו' ונתנוהו לגניבא בקולר לפי הנראה בעונש גניבא הי' מצד מה שא"ל יפילם לפניך חללים והם כלים ובאמת לא נתקיים בגניבא כן דרק נתנוהו בקולר אבל לא נעשה חללים ולא כלה ח"ו ויתכן דמלת חללים אין הכונה הרוגים רק הכונה לשון חלול הבזיון וכן מלת כלים אין הכונה כליה רק לשון בית הכלא ושני אלה נתקיימו בגניבא דאיתא לקמן ד' ל"א חליף ואזיל גניבא אמר חד לחבריה ניקום מקמיה דבר אוריין א"ל אידך מקמיה פלגאה ניקום הרי שהי' לו בזיון דלא קמו מקמיה ונתקיים מאמר יפילם חללים שיפלו בבזיון וכשנתנוהו בקולר הוא בית הכלא נתקיים כלים מאיליהן ומה שנתקיים בראשונה מאמר והם כלים שנתנוהו בקולר והוא מאמר שני שאמר ר"א דמאמר הראשון הי' והוא יפילם חללים יתכן לפי דבזה דנתנוהו בקולר נתקיים דברי ר"א שאמר והם כלים וגם דברי מר עוקבא שאמר בידי למוסרם למלכות וזהו שדקדק רש"י ז"ל קולר שלשלת של ברזל שנותנים שם המוכתבין למלכות להריגה לרמז שנתקיים גם דברי מר עוקבא למוסרם למלכות ומה שמסיים רש"י ז"ל מלת להריגה יתכן לפי שהוא מפרש והם כלים לשון כליה והריגה לכן מבאר שנתקיים זה במה שנתנוהו בקולר שנכתבין שם למלכות להריגה. מיהו לקמן ד' ס"ה איתא שגניבא יוצא בקולר הוה כי הוה קנפיק אמ' ת' זוזי לר' אבינא יעו"ש ואין מפורש שמה שנהרג:
כל מי שיש לו קנאה וכו' שוכן עדי עד עושה לו דין וכו' שצעקת לגימה וכו' שוכן סנה עושה לו דין. בענין הקנאה כתיב כי קנאתי בהוללים וגו' עד אבוא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם הרי שלא נעשה בהם הדין רק באחריתם לאחר זמן. לכן אמר בזה שוכן עדי עד יעשה בהם דין באחריתם והצועק על לגימה מהעדרת פרנסתו והעדרת הפרנסה מקורה מקללת אדה"ר וקוץ ודרדר תצמיח לך לכן אמר בזה שוכן סנה יסיר הקללה של סנה קוץ ודרדר ממך ויעשה בזה דין לשונאך:
ד' ט' תו' ד"ה שוו וכו' מה עיגון יש לא ליתביה גט זה וישא שפחה עכ"ל ולכאורה יש להעיר דגם בעבד יכול להיות עיגון כגון שהוא חציו עבד וחציו בן חורין דאינו יכול לישא לא שפחה ולא בת חורין וגט זה הוא מרבו לעשותו כלו בן חורין ואם לא יתן לו השליח הגט הזה יהי' לו עיגון שלא יוכל לישא לא שפחה ולא בת חורין א"ל הוא שוה לגיטי נשים ויתכן לפי דבחציו עבד וחציו ב"ח כופין את רבו ליתן לו שטר שחרור לא שייך כזה עיגון דבכל מקום שיהי' יכולין לכופו ליתן לו שטר שחרור אך לפי מה דכתב רש"י ז"ל דהעיגון הוא שמא ילך למקום רחוק יעוי"ש עיגון כזה שייך גם בעבד בחציו עבד וחציו בן חורין
דף ל"ו הנעלבין ואינן עולבין וכו כפל הדברים מ"ד שנ' נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד. דיש אדם שנברא בתכונה של ענוה והוא שפל בעיניו ואין מרגיש כלל שיש כבוד בעולם וכן אין נוהג כבוד גם בזולתו א"כ יש במדתו מעלה של ענוה וחסרון מה שאין מכבד להזולת לזה מבאר המשורר שלימות הנרצה בלי חסרון היינו הוא בעצמו יש בו מדת הענוה שנבזה בעיניו ונמאס אך להזולת יראי ה' יכבד בכבוד זהו עצמו שנעלבון שמרגיש העלבון שמעליבין אותו אעפי"כ אין עולבין להמעליב אותן וכן שומעין חרפתן מרגישין בזיון החרפה שמחרפין אותן ואעפי"כ אין משיבין עליהם נא' בצאת השמש בגבורתו דמבואר בספרים דהשמש עצמו מהלכו ממערב למזרח והגלגל מכריחה ללכת ממזרח למערב הרי שמרגיש השמש שהגלגל מוליכו היפך רצונו אעפי"כ הוא ממהר לרוץ נגד רצונו כן האיש הלזה אף שמחרפין אותו אינו עושה היפך רצון זולתו:
ד' ל"ז ותלי ליה עד דאמר הכי עפרש"י ז"ל ויתכן תלי לשון חשיבות והגבהה מלשון המ"ר מחלה בעקבו מגביה עצמו עי' בערוך והכונה שיגביה את הלוה בחשיבות לאמר לו איש חשוב ושלם אתה שאתה רוצה להחזיר חוב בשביעית וכאלה דברים מעולים עד שמצד החשיבות יאמר לו הלוה אף על פי כן עיין בר"נ ז"ל:
קריביה דרב אסי וכו' פרש"י ז"ל הוא היה המלוה ולפי"ז לא אוכל לכוין מ"ט כשא"ל רב אסי אינו משמט שבקיה ואתי לקמיה דר' יוחנן דטוב לו למלוה כשאינו משמט גם מי הכריחו לרש"י ז"ל שהמלוה היה קריביה ואי משום דאמר הוה ליה שטרא יתכן שהלוה היה לו שטר שנתן למלוה:
ד' מ"ג אין אדם עומד על ד"ת אא"כ נכשל בה עי' במס' ויתכן דד"ת המה למעלה משכל האדם נמצא כאשר האדם שופט הדין עפ"י שכלו הוא נכשל שאינו מגיע בזה לשכל התורה וכאשר מתברר לו שנכשל בזה שדן עפ"י שכלו מכיר דד"ת הן למעלה משכל האדם זהו אין אדם עומד על ד"ת להכיר תכונת ד"ת אא"כ נכשל בה כשדן עפ"י שכלו דכ"ז שלא הכיר שנכשל במה שדן עפ"י שכלו נדמה לו דגם ד"ת המה כפי תכונת שכל האדם:
ד' נ"ה אקמצא ובר קמצא חרב ירושלים וכו' אתרנגולא ותרנגולת חרב טור מלכא וכו' אשקא דריספקא חרב ביתר וכו' שלשה אבות נזיקין המה הקנאה התאוה והכבוד ועל ידם הי' החורבן אקמצא ובר קמצא היינו מדת הקנאה ואכיל קורצא בי מלכא אתרנגולא ותרנגולתא הוא מדת התאוה כמאמר חז"ל שלא יהי' מצוין בנשותיהן כתרנגולין אשקא דריספקא הוא מדת הכבוד דעבדי גננא לכבוד :
זה אמרי פרש"י ז"ל דהוא לשון שמחה עפ"י דאיתא בזוה"ק פ' ואתחנן ד' רס"ז אתדבקן דא בדא ו' דא הוא תדיר חתן בכלה דאורחיהו בחביבותא בה' ה' עם ו' י' עם ה' בג"כ כולא אהבה איקרי יעו"ש הרי דאות ו' עם ה' הוא לשון אהבה וגם הוא ר"ת מן ותגל הארץ. לכן הוא לשון שמחה:
הוה מסיים חד מסאני וכו' עו' במפ' ודרך רמז ומוזכר קצת מזה בנצח ישראל דמצינו בתלמוד דהנהגת האדם מתואר בשם מסאני כדאיתא בקדושין מסאני דרב מכרעאי לא בעינא שהיא מתנהגת דרך חשיבות יעו"ש וזהו שנ' במשה של נעליך וגו' דכאשר נתעלה במראה הסנה להתמנות לנביא ה' נצטוה להסיר הנהגתו שהיה מתנהג עד כה שמוכרח להתנהג למעלה מזו והנה שלמות שר הצבא להשגיח בפרטות צרכי הצבא ושלימות המלך להשגיח בטובת כללי המדינה והנה עד כה הי' שר הצבא בהנהגה הפרטית וכעת באה לו הבשורה שהמליכוהו בני רומי שיתנהג בהנהגה הכוללת אך עדיין לא הוכתר למלך זהו עד כה הוה לביש מסאני היא הנהגה הפרטית ובשרוהו שיהי' מלך ושמועה טובה תדשן עצם להעלותו למדרגה מעולה של הנהגה הכוללת וכאשר רצה ללבוש מסאני שהי' לבוש היא הנהגה הפרטית לא יכול לפי שנכנס בו רוח המלכות של הנהגה הכוללת ורצה לפשוט מסאני של הנהגה הפרטית לבטל תכונתה ולא יכול לפי שעדיין איננו מלך רק שר לכן יעצו שיעבור לפניו אדם דלא מיתבא דעתיה מיניה והנה תכונת העולם דאיש אשר המלך שונאו מתירא לעבור לפניו לכן כאשר איש כזה יעבור לפניך יתבטל ממך רוח המלכות ויבש גרם דשן העצם מרוח המלוכה ואז תוכל ללבוש מסאני של הנהגה הפרטית:
כל המיצר לישראל נעשה ראש וכו' עפ"י דאיתא במ"ר לא ידון רוחי וכו' אמר הב"ה איני דן אותם עד שאכפול להם שכרם יעו"ש בד"ח מה שבארנו בזה לכן המיצר לישראל שצריכין לדונו על שהצר לישראל בתחלה כופלין שכרו ונעשה ראש כדי שעי"ז יכולין לדונו אח"ז:
ד' נ"ח אמר מי נתן למשסה וגו' ענה אותו תינוק וכו' עי' במס' ובשיח יצחק בארנו דיעקב המה הפחותים וישראל המה החשובים ובוזזים גרוע ממשסה. זהו ששאלו מי נתן למשסה יעקב מי הוא השבה אשר יעקב הפחותים נתנו למשסה וישראל החשובים נתנו לבוזזים לזה ענה הלא ה' זו חטאנו לו ה' עשה העונש כפי תכונת החטא דישראל ידעו והכירו כח ה' ותורתו אך המה לא אבו בדרכיו הלוך אבל יעקב הפחותים לא שמעו כלל בתורתו ולא הכירו בו א"כ גדול חטאת ישראל מיעקב שהכירו רבונם ומרדו בו לכן הי' עונשם של ישראל גדול מעונש יעקב:
ד' נ"ט כהן קורא ראשון מנה"מ א"ר מתנה דאמר קרא ויכתוב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי אטו לא ידענא דכהנים בני לוי אלא כהן ברישא והדר לוי רי"נ אמר מהכא ונגשו הכהנים בני לוי אטו וכו' ויש להעיר מה ראה על ככה ר' יצחק נפחא שלא הוכשר בעיניו הראי' של ר' מתנא ויתכן עפ"י דאיתא ביומא בקריאת כה"ג ביוה"כ דחזן הכנסת נותנה לסגן והסגן לכה"ג הרי דבענין לקבל התורה מיד ליד היא נתנה מיד הקטון ליד הגדול א"כ החשיבות הוא במי שהוא באחרונה א"כ היכא מצי דייק מכאן דכהן קורא ראשון מצד חשיבותו לפי שנ' ויתנה אל הכהנים בני לוי כהן ברישא והדר לוי דאדרבא משם מוכח דלוי חשוב יותר מכהן לכן מביא הוא מקרא ונגשו הכהנים בני לוי דלענין הגשה מקדימין תחלה הכהן והדר הלוי מצד חשיבות הכהן:
ד' ס' א"ל אין כותבין ומ"ט לפי דאין כותבין עפרש"י ז"ל ובערוך ויתכן עפ"י דאיתא בסנהדרין מפ"מ לא נתגלו טעמי תורה שהרי שני מקראות נתגלו טעמן ונכשלו בהן גדול העולם וכו' הרי דאין כותבין לגלות טעמי תורה וכן אמרו חז"ל דכי גזרו גזירתא וכו' לא מגלו טעמיה וכו' זהו כששאלו מ"ט אין כותבין השיב לו דאין יכול לגלות לו הטעם לפי דאין כותבין טעמי תורה לגלותן
מהו לכתוב מגילה לתינוק וכו' לכאורה הו"מ למיפשט מהא דאיתא במסכת סופרים פ"ג אין עושין שני חומשים כאחת וכו' ובארנו שם הטעם דס"ל דמגלה ניתנה היינו כל חומש בפ"ע הרי דלא אמרינן כיון דאידבק אידבק שהרי חומש אחד שרי אע"ג דאידבק דרק שני חומשים אין עושין דאין בזה לא מגילה ולא חתומה אך לפי מ"ש בב"י דאפי' למ"ד חתומה ניתנה שרי חומש בפ"ע דהוה מילתא באפי נפשיה. יש לומר דמסכת סופרים ס"ל דחתומה ניתנה ואפ"ה שרי חומש אחד א"כ יכול להיות דלמ"ד מגלה ניתנה היינו כל פרשה אמרינן כיון דאידבק אידבק ועי' בעטור סופרים מה שכתבנו בזה:
ד' ס"ב אסור לאדם שיטעום כלום עד שיתן מאכל לבהמתו סמך לזה מצינו בזוה"ק פ' בלק ד' קפ"ח שעורה קדמאה לשאר נהמא דעלמא יעו"ש הרי דבסדר הבריאה נברא תחלה מאכל הבהמה הוא השעורה קודם שנברא לחם האדם מזה מובן דראוי להאכיל הבהמה קודם לאדם ובאחרית לשלום בארנו לפי דאיתא במעשה דאלכסנדר מוקדם שא"ל דהמטר והמזון שנותן הב"ה בארצנו הוא בזכות הבהמה יעו"ש לכן מהראוי להקדים מאכל לבהמה דאולי הוא ניזון בזכות הבהמה:
ד' ס"ז ר' יהודא חכם לכשירצה עפרש"י ובח"א ויתכן שירצה היינו לשון באור ופירוש בלשון תלמוד כמו בסנהדרין הרבה מעות יש לי ואין לי שולחני להרצותן והכונה דדברי ר' יהודא המה חכמה עמוקה וכשיפרשם יכירו חכמתו:
ד' ס"ח רמא בי קלא שדייה מה שנפל מהרמת קול יתכן ע"ד שנ' במלכים במעשה המקדש אבן שלמה מסע נבנה ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו לפי שנחצבו האבנים ע"י השמיר לא נשמע קול הברזל הרי דהשמיר הוא היפך מקול הברזל לכן כד רמא ביה קלא היפך מתכונתו שדייה:
מטא דיקלא חף ביה שדייה מטא גבי כובא דארמלתא איחננא ליה כפף קומתו וכו' סמיא אסיקתיה וכו' צדיק גמור הוא וכו' לההוא רויא אסיקתיה וכו' רשע גמור הוא וכו' חזיתיה לההוא חדוה בכית וכו' מימת גברא וכו' לאושכפי אחיכת וכו' ז' יומי לית ליה וכו' קסמא אחיכת וכו' דיתיב אבי גזי דמלכא וכו' כפי הנראה היו כל עניניו של אשמדאי ללמד דעת בסדר הנהגת האדם ומדותיו זהו ע"ד שכ' עם עקש תתפל היינו כדמטי בי דקלא הקשה ועומד הכן נגדו שדייה והחריבו וכד ארמלתא נכנעת מפניו כפף גם הוא קומתו בהכנעה ולימד עוד דעת שראוי להיטיב לכל אדם כצדיק כרשע כמו דאסיק לסמיא הצדיק ולרויא הרשע דע"י שניהם יכול האדם לזכות ולימד עוד דעת דשלשה דברים שכל אדם משתוקק עליהם שהמה בני חיי ומזוני נעלמו מהאדם תכונתם שעושה בזה ענינים היפך כונתו בעניני בני דעביד חדוה לבנו להשיאו והוא לרעתו דימות הבן ובעיא מנטרא ליבם ובענין חיי דבעו מסאני לשב שני שיחיה והוא ימות לשבעה ימים ובענין מזוני דעושה קסמים להרויח בזה ממון והאוצר של ממון הוא חותיה:
ד' פ"ט א"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו. העירו המפ' מ"ט נקט בת אברהם ויתכן ע"ד שנאמר במלאכי וזאת שנית תעשו כסות דמעה וגו' ולא אחד עשה וגו' ותרגם יונתן דקאי על אברהם הרי דמתיחס העדר הגירושין לא"א לכן אמר לא הנחת בת לא"א שתהא יושבת תחת בעלה שמוכרח לגרשה היפך תכונת א"א:
ואשה גרושה מאישה אפי' לא נתגרשה אלא מאיכה פסולה לכהונה במענה אליהו בארנו דהוראת גירושין הוא על גרושת אהבה לא על העתקה למקום אחר יעו"ש זהו גרושה מאישה שנתגרשה מאהבתו ע"י הגט אף שאינו גט כראוי להעתיקה לשלחה לאיש אחר אפ"ה אסורה לכהן: