לשמוע בלמודים· רבי יצחק אליהו לנדא
מסכת פסחים
בעזר המיישר דרכים נכוחים אחל לבאר את אשר חנני במסכת פסחים:
ד' ג' וכ"ת ה"מ בדרבנן אבל במילי דעלמא לא ת"ש ודעת שפתי ברור מללו עפ"י המבואר בביאורי הגר"א דפה הוא בעניני חכמה ושפתים הוא בענינים בטלים יעו"ש זהו דדייק מדכ' ודעת שפתי ולא כתיב ודעת כי בא לרמז דגם במילי דעלמא ברור מללו:
ע"ב ח"א מס"מ בוצרים בטהרה ומוסקין בטומאה וח"א מפ"מ בוצרין בטהרה ואין מוסקין בטהרה אמר מובטח אני בזה שמורה הוראות בישראל וכו' בדקו אחריו ומצאו בו שמץ פסול לכאורה יש להעיר מ"ט במעשה שלפניה לא בדקו אחרי מי שאמר ומוסקין בטומאה רק שבחו למי שאמר בטהרה ובמעשה השניה בדקו אחרי מי שאמר כזנב הלטאה ויתכן דבמעשה שלפניה אין להרהר אחרי מי שאמר ומוסקין בטומאה דיש לומר שרצה לומר לשון קצרה דאם יאמר ואין מוסקין בטהרה יהיו שלשה תיבות וכשאומר מוסקין בטומאה הו"ל שתי תיבות וסבר דטוב לומר לשון קצרה אעפ"י שאינה נקיה כמו שמצינו גם באורייתא שמזכיר טמא בשביל לקצר כפרש"י ז"ל אך השני סבר אחרי שהקפידה לעקם כמה אותיות בשביל לשון נקיה מעולה לשון נקיה מלשון קצרה אבל במעשה השני הוו תרתי לריעותא דאמר כזנב הלטאה אמר שתי תיבות במקום שחביריו אמרו רק תיבה אחת ואמר בלתי נקיה לכן בדקו אחריו ובגוף הדבר שאמרו מובטח אני שיהיה מורה הוראה ולא אמרו סתם שיהיה ת"ח יתכן דשלימות ההוראה לפתוח בצד האיסור וממנו יתברר לו צד ההיתר לכן מלשון שאמר הראשון מפ"מ בוצרין בטהרה ומוסקין בטומאה נראה דשאלתו היתה על הבצירה בטהרה אחרי שמוסקין בטומאה יכולין לבצור בטומאה ומלשון שאמר השני היתה השאלה בהיפך על המסיקה דכשבוצרים בטהרה מפ"מ אין מיסקין בטהרה כמו הבצירה לכן אמר שיהיה מורה הוראה לחוש לצד האיסור:
דף ד' א"ל אייבו קיים א"ל אמא קיימת א"ל אימא קיימת א"ל אייבו קיים עפרש"י ז"ל ויש להעיר הא אסור להזכיר שם אביו גם לאחר מותו בשמו ואיך השיב רב אייבו קיים על אביו ולגיר' ר"ת שא"ל אבא קיים ניחא אבל לגי' רש"י קשה ויתכן עפ"י המבואר בערוך דעוף דייתא נקרא אייבו בתרגום ירושלמי וכמו כן איתא בערוך דאימא הוא שם ראש העץ במשנה הכוש והמקל והאימא (כלים י"א) ולפי"ז אין בחוץ לומר שהשיב לו בלשון תמיה רק לשון אמיתי שא"ל אימא קיימת דראש העץ הנקרא אימא קיים וכמו כן א"ל אייבו קיים דעוף הנקרא אייבו קיים ולא הוציא שקר מפיו ולא הזכיר שם אביו ומה שלא השיב לו כהלכה אל שאלתו אייבו קיים לומר אייבו קיים וא"ל שלא מעין השאלה אימא קיימת לפי שרצה דר"ח יבין שמתו רק שלא רצה להיות מוציא דבה:
ש"מ מדן קאתי וכו' בדקוהו דמזבולון קאתי בראשון לא נ' בדקוהו רק תיכף כששמעו דהוה קאמר דון דיני ידעו בברור דמדן קאתי ובשני לא החליטו תיכף דאתי מזבולון רק בדקו ואשכחו דמזבולון קאתי ויתכן לפי דתכונת הדין לא מצינו במקרא רק בשבט דן ולא באחר לכן ידעו דמדן קאתי משא"כ ענין חוף ימים מצינו בשופטים ה' אשר ישב לחוף ימים דן למה יגור אניות לכן לא יכלו להחליט אם הוא מזבולון או מאשר עד שבדקו ומצאו שהוא מזבולון:
דף ה' בזכות שלשה ראשון וכו' זרעו של עמלק וכו' בנין בהמ"ק וכו' שמו של משיח וכו' מה שנקרא פסח ראשון אינו מצד ראשית הזמן שהרי ראשית השנה הוא ראש השנה רק נקרא ראשון מצד המעלה שאז נתעלה מעלת ישראל על פחיתות המצרים ונ' החודש הזה לכם וכמו כן עשו אף שהוא נולד תחלה בראשית הזמן ניתנה הבכורה ליעקב מצד המעלה שלו נגד פחיתות עשו לכן בשכר ראשון של פסח זכו נגד ראשון כל עשו סכות נקרא ראשון מצד שמחת בית השואבה שלו ולכן נ' בסכות שלש שמחות והוא מתיחס לביהמ"ק שהוא ראשון לכל שמחת הנפש לולב נקרא ראשון על שם אות הנצחון בדין כדאיתא במדרש וכן נ' במלך המשיח ראשון לציון הנה הנם המבשר נצחונו על אויביו ובדרושים הארכתי בזה יעו"ש:
דף ו תוס' ד"ה ממאי דבריש ירחא וכו' ותירץ התוס' אע"ג דהקב"ה אמר לשמה בר"ח דילמא משה לא אמר לישראל אלא בג' או בד' ור"י מפרש אע"ג דהחודש הזה בריש ירחא מיהו דילמא הא דאמר דברו אל בני ישראל לא הוה בריש ירחא יעו"ש שני התירוצים של התוס' המה דעות דר' ישמעאל ור"ע דמכילתא דאיתא שם ר' ישמעאל אומר החודש הזה לכם משה הראה את החודש לישראל וא"ל כזה הוו רואים וקובעין החודש לדורות רע"א זה אחד משלשה דברים שנתקשה משה והראהו הב"ה את כולם באצבע ובארנו בברורי המדות דלשיטתייהו אזלי דר"י ס"ל במכילתא דלשון לאמר הוא מיד א"כ כשאמר ד' וגו' דברו אל ב"י לאמר וגו' אילו הוה הדיבור למשה בריש ירחא הי' מוכרח לאמר לישראל מיד בריש ירחא לכן מוכרחים לומר תירוץ הר"י ז"ל דמאמר דברו לא הוה בריש ירחא ור"ע לשיטתו דאין לאמר מיד א"כ יתכן דהמאמר הי' בריש ירחא ומשה אמר בג' או בד' כתירוץ ר"ת ז"ל (ועי' ברא"ם דמהפך הגירסא במכילתא) ולכן ס"ל לר"י שהראה משה לישראל כזה ראו וקדשו לפי שהי' בר"ח שנ' לאמר החודש וגו' ור"ע ס"ל שהראה לו הב"ה באצבע לפי שלא הי' בר"ח:
דף ח' סלע זו לצדקה ע"מ שיחיה בני או שאהי' בן עוה"ב וכו' העירו המפ' אמאי קאמר בשביל שיחי' בני ולא אמר בשביל שאחיה בעצמו יעו"ש ויתכן עפ"י שבארנו מה שנ' עצת ה' לעולם תעמוד מחשבות לבו לדור ודור דאף שאנחנו רואים דגם שכר המצוה שמפורש בתורה לעושיה לפעמים נמנע השכר ממנו ואין לו והענין בזה דהקדוש ברוך הוא עושה כן לטובתו או בשביל שיהי' לו השכר שמור לעולם הבא או בשביל שהיה השכר שמור לטובת דורו זהו עצת ה' לטובתך או בשביל אשר לעולם תעמוד בעולם הבא או מחשבות לבו להיותו שמור לדור ודור לבניו זהו דאמר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני היינו מחשבות לבו לדור ודור או בשביל שאהיה בן עוה"ב היינו לעולם תעמוד ומה דאמר הלשון שאהיה בן עוה"ב ולא קאמר שיהי' לי עוה"ב יתכן עפ"י שאמרו כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב א"כ הוא בטוח שיהי' לו עוה"ב רק רצונו שיהי' בן עוה"ב היינו שיהי' לו חלק גדול בעוה"ב שיהי' נודע עי"ז שהוא בן עוה"ב הידוע כמו שמכנים מי שיש לו עושר מופלג שהוא הגביר אשר בעיר:
דף כ"ב כיון שהגיע לאת ד' אלהיך תירא וכו' העירו המפ' מ"ט לא פירש מן ואהבת את ה' אל' ומחלקים בין יראה לאהבה יעו"ש וכונת דבריהם דענין האהבה כשאוהב שני דברים אין אהבת האחד גורע ופוחת אהבה השני לדמיון שאוהב כסף ואוהב אבנים טובות כל אהבה במקומה עומדת אבל מדת היראה האמיתית הוא כאשר מצייר שלא נעשה בלעדי רצון הבוי"ת שום פעולה בעולם לכן ירא ממנו וכאשר מתירא גם מדבר זולתו הרי שנדמה לו דאותו דבר יש לו כח בלעדי רצון קונו ולכן מתירא ממנו א"כ יראת השני גורע יראה הראשונה והוא כמאמר החסיד הלן ביער בין חייתו טרף ואמר מתירא אני לירוא חוץ מיראת הבוי"ת לכן כיון שהגיע לאת ה' אלהיך תירא פירש והשיב לו שהוא לרבות ת"ח דבאמת יש לו לירוא מת"ח לפי שהקב"ה מבטל רצונו כביכול מפני רצונם:
דף כ"ח היינו דאמרי אינשי כפא דחטא נגרא וכו' סדנא בסדני יתיב וכו' גיראה בגיריה מקטיל תכונת הויכוח הוא בשלשה פנים האחד שמביא ראיות לאמץ דעתו השני שדוחה דעת השני לבל יוכל לנצחו השלישי שסותר דעת חבירו לגמרי וכשאין דבריו מכוונים יפה מתהפך הניצוח עליו כשהוא רוצה לאמץ דבריו שיתקבלו ה"ז כמו אדם החוטט בכף להכניס בו מאכלו כן הוא מביא ראיות להכניס בהם דעתו ולסוף נשרף הוא עצמו בכף זה שהראיות סותרים דבריו זהו כפא דחטא נגרי וכו' וכשהוא דוחה דעת חבירו שלא יוכל לגשת לנצחו והוא שלא כהלכה ה"ז כמו סדנא שעושה סד לשום על רגל זולתו שלא יוכל לזוז ממקומו והסד ניתן על רגל שלו שלא יכול לזוז להעמיד דעתו וכשהוא סותר ומבטל לגמרי דעת זולתו והוא שלא כהלכה ה"ז גיראה היורה חיציו להרוג לזולתו והחץ הורג אותו שמתבטלו דבריו:
ד' ל"ו כעין תורא שרי פרש"י ז"ל מעט והב"י בסי' צ"ז מביא בשם הרמב"ם והרשב"א ז"ל דאם שינה בצורת הפת שרי יעו"ש לפי דהם מפרשים כעין תורא מלשון ראש תור במס' כלאים היינו צורה משונה משארי תלמים:
דף מ"ז תוס' ד"ה לכם ולא לגבוה פי' אף לגבוה וכו' כדמוכח בביצה דמאן דסבר נדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט דריש נמי לכם ולא למצרי וכו' ולפמ"ש בברורי המדות דריה"ג דריש מן לכם ולא לגבוה ומן אך דריש ולא למצרי יתכן דגם בביצה ממעט מצרי מן אך ואין מוכרע לומר כאן אף לגבוה:
דף מ"ט בר מיחם תנורי בר מרקיד כי כובי בר מלחיך פינכי בר מך רבע המרבה סעודתו בכ"מ ואוהב לאכול ולשתות הוא מתקרב תמיד אצל התנור שבו צולין ומבשלין המאכלים ומצפה מתי יהי' נגמר בשולם ומתקרב אצל החביות שבו המשקים וכמו כן אחר הסעודה הוא מחפש אולי נשאר מה מן המאכלים וכאשר אין עוד משקה בכלי הוא ממיך עצמו לשולי הכלי אולי ימצא עוד מעט משקה זה בר מיחם תנורי שעומד אצל התנור בעת שמחממין אותו ומרקד בי כובי קופץ על החביות של משקה לשקוד מתי יפתח כובי הוא כלי אפומא דכובא בתלמוד ואחר הסעודה הוא מלחיך פינכי לבקש על השירים ומך רבע ממיך עצמו להשתטח על שולי הכלי אולי ימצא עוד טופח ע"מ להטפיח ויתכן עוד דתכונת השכור שנדמה לו אשר התקרה נופל לארץ זהו מך רבע צועק תמיד דרבע היינו לוחות עץ של התקרא מך ממיך ונופל רבע היינו לוחות עץ המונחות למעלה כמו ורביעין של ארז על גביהן ודרך הלצה דתכונת יושבי בהמ"ד לישב אצל התנור להתחמם וכשאין לו מה לאכול בהיותו עני קופץ מכלי אל כלי למצוא מה בתוכו ומלחיך מה שבשוליו וישן על הארץ לכן כשאין מתנהג כת"ח ומרבה סעודתו בכ"מ ומחלל השם אומרים עליו שלא השיג תכלית הלימוד בבהמ"ד רק מה שהיה בר מיחם תנורי להתחמם אצל התנור ומה שהיה מרקד בי כובי לקפוץ אל הכלים וללחוך פינכי ולשכב בנמוך על הארץ:
ענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל וכו' ענבי גפן בענבי סנה דבר מכוער ואינו מתקבל עי' בח"א מה שכתב על מליצת ומתקבל ויתכן עפ"י דאיתא בזוה"ק פ' ויחי ד' רל"ט מה גפן לא מקבלה עליה נטיעה אחרא וכו' יעו"ש זהו ענבי גפן בענבי גפן נאה ומתקבל דנטיעה דכותיה מקבל אבל ענבי גפן בענבי סנה מכוער ואינו מתקבל דאין מקבלה עליה נטיעה אחרא וזהו שנ' אשתך כגפן פוריה ואיתא בילקוט כשהיא צנועה היינו שאינה מקבלת נטיעה אחרא:
ע"ב ע"ח אסור לאכול בשר וכו' כל העוסק בתורה מותר לאכול בשר בהמה ועוף וכל שאינו עוסק אסור העיר בח"א אמאי נקט בשר בהמה ועוף ולא נקט נמי דגים ועי' במפ' מה שכתבו בזה ויתכן עפ"י דאיתא בסמוך מותר לנוחרו וכו' א"ל תלמידיו רבי אמור לשוחטו אמר להם זה טעון ברכה וזה אין טעון ברכה וכו' מותר לקורעו כדג וכו' הרי דמעולה בהמה ועוף מן ע"ה במה שטעון ברכה בשחיטתו ובנחירו אין טעון ברכה לכן אסור לו לאכול מבהמה ועוף שנשחטו בברכה שהם מעולים הימנו משא"כ דגים שאין טעונים ברכה באסיפתן אין להם יתרון המעלה על ע"ה ולכן מותר לו לאכול דגים ולכן הותרו לבני נח לאכול בהמה ועוף אף שהיו בהם ע"ה לפי דבהם לא נהגא שחיטה ואין מברכים על שחיטתם א"כ אין לבהמה ועוף מעלה על ע"ה:
מותר לנוחרו וכו' עי' בח"א דמפ' שמותר לביישו ליטול דמו יעו"ש ולפי באורו יתכן לפרש לנוחרו היינו לצעוק עליו ולביישו מלשון התלמוד בקידושין נחרו ביה שקא ומית הרי שע"י גערת נחירה יכול לבוא פחד המות:
ואנשכנו כחמור וכו' שובר עצם עי' במס' ויתכן עפ"י דאיתא בזוה"ק פרשה ויחי דישכר דאשתדלותיה באורייתא כפית ליה לחמור יעו"ש הרי שהתורה והחמור מנגדים זה לזה לכן אמר בהיותי ע"ה המנגד לת"ח אמרתי אנשכנו כחמור המנגד לת"ח ותורתו:
ד' נ' עולם הפוך ראיתי עליונים למטה ותחתונים למעלה לפי השקפ' נראה שמחליט דכל העליוני' למטה ותחתונים למעלה שהרי שאל אותו ואנן היכי ובאמת הוא מן הנמנע שיהי' דוקא עולם הפוך מקצה לקצה אטו לא נמצאים בעולם חשובים עליונים אף שאינם ת"ח הולכים בדרך הישר בצדקה ומע"ט שהמה עליונים גם למעלה ויתכן הכונה עפ"י דאיתא במס' עירובין אם משים אדם עצמו כמדבר שהכל דשין בו תורתו מתקיימת וניתנה לו במתנה וכיון שניתנה לו נחלו אל וכיון שנחלו אל עולה לגדולה שנ' ומנחליאל במות ואם הגיס לבו הב"ה משפילו שנ' ומבמות הגיא ואם חוזר בו הב"ה מגביהו שנ' כל גיא ינשא יעו"ש זהו שאמר לו עליונים מי שהי' גס לבו להחזיק עצמו שהוא עליון על הכל המה שמה למטה דהב"ה משפילו ותחתונים מי שמחזיק א"ע שהוא מן התחתונים השפלים מן הכל כמדבר שהכל דשין בו הוא למעלה שעולה לגדולה שנ' ומנחליאל במות וענין זה הוא בהחלט על כל עליונים ותחתונים מסוג זה:
אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו בדו"ש בארנו דתכונת הצדיקים שמכנים המיתה בשם ביאה והחיים בשם הליכה היפך מזה הרשעים מכנין המיתה בשם הליכה והחיים בשם ביאה זהו אשרי מי שבא לכאן שהמות מכונה אצלו ביאה שבא לכאן דזהו לאות שהוא ת"ח ותלמודו בידו שקיים בידו במעשה כל מה שלמד דבהיותו צדיק בא לכאן בתכונת ביאה:
יהיה על מצילות הסוס קודש לד' וכו' עתיד הב"ה להוסיף על ירושלים עד שעה שהסוס רץ ומיצל וכו' כל מצילות שתולין לו לסוס בין עיניו יהיו קודש לה' וכו' כל בזה שבוזזין ישראל עד שעה שהסוס רץ ומיצל וכו' צריכין לבאר לפי הדרשות מלת על שנ' בזה לכל דרשה בכונה מיוחדת להך דרשא שעתיד להוסיף עד שעה שהסוס מיצל כונת על בהוראת ביאה כמו על קדמי על מצילות הסוס ביאת הסוס לצל המיצל ולהך דרשא מצילות שתולין לסוס יהיה המאמר מסורס מצילות על סוס או על לשון עילוי ומעלה יהיה על מצילות הסוס מה שתולין לו לנוי לסוס יתעלה במעלה שיהיה קודש לד' והוא גם בלשון מקרא הוקם על ולהך דרשא בזה שבוזזין יהיה על לשון פרי השכר לעללא לא שכיח היינו מה שירויחו בביזה או שהוא לשון סערה כמו הרוח שעלעלה וכו' הבזה שיקחו בסערה וכטף הענין דחשיב הנך שלשה שיהיו קודש יתכן לפי דהצלחת הזמן הוא בשלשה חכמה גבורה עושר ואז יהיו כל אלה לתועלת קדושת ד'. עתיד להוסיף על ירושלים הוא החכמה רבתי בדעות אוירה מחכים מצילות שתולין לסוס שירוץ בעוז גבורתו למלחמה ע"ד שנא' בגבורת הסוס יהיה כח הגבורה קודש שבוזזין וכו' היינו עושר יהיה קודש לד' ומה שיהיה כל אלה עד חצות היום יתכן ע"ד שמצינו בקדושת יו"ט שאמרו חז"ל חציו לד' וחציו לכם ככה יהיה הבזה והגבורה והחכמה חציו לד' קודש וחציו יהיה לתועלת האדם:
בעה"ז על שמועות טובות אומר הטוב והמטיב ועל שמועות רעות אומר דיין אמת ולע"ל כלו הטוב והמטיב כפילת המאמר הטוב והמטיב הכונה דבאמת גם בעה"ז השמועות הרעות שמביא כביכול עושה בזה טוב מצד הדין שכן ראוים לבוא כפי תכונת המעשים אבל בזה אין אנחנו מרגישים טובם בבואם ח"ו לכן מברכים עליהם דיין אמת ועושה טוב דאין טוב יותר מאמת. אבל אין מטיב בזה להמקבלים שהמה יסורים אבל בשמועות טובות הוא טוב בעצמו ומטיב לאחריני שמרגישין המקבלים טובם ולע"ל כולו הטוב והמטיב שיהיה רק טוב משמועות טובות:
נ' ע"ב רבא רמי כתיב כי גדול מעל שמים וכו' כי גדול עד שמים וכו' כאן בעושין לשמה כאן בעושין שלא לשמה תכונת הבוי"ת הוא בלתי גבולי ותכונת עניני העולם המה גבולים לכן העושה לשמה מיחס מעשיו לשם ד' הבלתי גבולי לכן גם שכרו שעושין עמו חסד הוא ג"כ בלתי גבולי ועולה מטל שמים עד אין קץ וכשעושה שלא לשמה רק לשם איזו ענין גבולי מעניני עוה"ז גם שכרו גבולי שהוא עד לשמים ולא יותר. ומליצת שמים הכונה דיש שלשה הנהגות הטבע והמערכה והניסיי אשר בהן מנהיג הב"ה עולמו ומכונה הנהגה הטבעית בשם ארץ והמערכה מכונה שמים והנהגה הניסית מכונה מעל השמים וכאשר עושה שלא לשמה נותן לו הב"ה שכרו עפ"י הטבע של ארץ ועפ"י המערכה שהיא שמים וכאשר הטבע והמערכה מנגדים לתכונתו לא ישדד הבוי"ת בשבילו הטבע והמערכה אבל העושה לשמה נותן לו הב"ה שכרו בהנהגה הניסית שהוא מעל השמים ואף אם הטבע והמערכה מנגדים לשכר טובתו משדד הטבע והמערכה ומטיב לו בהנהגה הניסית אשר מעל לשמים:
לעולם יעסוק וכו' שלא לשמה וכו' בא לשמה. העירו התו' מהא דאיתא בברכות ובתענית דשלא לשמו נוח לו שלא נברא נעשית לו סם מות יעו"ש והעירו עוד המפ' במאמר בא לשמה שראוי לומר יבוא לשמה. ויתכן דהעוסק שלא לשמה רק לשם שכר של עוה"ז או עוה"ב בהכרח שמכיר אשר הנהגת עוה"ז ועוה"ב מונהג הכל מאת הבוי"ת והוא אל אמונה המשלם שכר טוב ללומדי תורתו א"כ אף דגוף הלימוד או המצוה נעשה שלא לשמה עכ"ז לוטה בו ענין אמונה שלימה בהנהגת ד' ושילום השכר נמצא שכבר בא בענין זה דבר שהוא לשמה זהו שמתוך שלא לשמה בתוך הדבר שעשה שלא לשמה. בא בתוכו גופו ענין של לשמה אבל בלומד לקנתור וכדומה אמרו נוח לו וכו' כמ"ש התוס':
דף נ"ג סימן להרים מילין סימן לעמקים דקלים סימן לנחלים קנים וכו' סימנא מילתא לאלה הדברים ומילין לצד עלאה ימלל לזכור אשר מילין למעלה בהרים כפת תמרים לזכר אשר התמרים כפופים בנמוך בעמק ויקן את חלקת השדה לזכר אשר הקנים המה בנחל במקום חלק ושוה:
ע"ב כל המטיל מלאי לכיס ת"ח זוכה ויושב בישיבה של מעלה שנ' כי בצל החכמה בצל הכסף בפ' בהעלתך בארנו דשלימות המעלה של אדם הוא מה שעולה בהשגתו לשמי מעל זהו שזוכה מטיל מלאי לת"ח לשלימות המעלה לישב בישיבה של מעלה בשמי מעל עד שכל יושבי הארץ מכונים שהם יושבים בצילו שמיצל עליהם ממכון שבתו למעלה זהו שנ' כי בצל החכמה כמו שת"ח העוסק בחכמה הוא בישיבה של מעלה והכל יושבים בצילו כן יושבים הכל בצל הכסף של המטיל מלאי לת"ח שגם הוא יושב בישיבה של מעלה:
א"ל ר"א לעולא ודאי דאמריתו משמיה דר"י וכו' הדר עולא חזא ביה ברבה כב"ח בישות וכו' מים עמוקים עצה בלב איש זה עולא וכו' דר' אבא לא הזכיר לו ששמע מרבב"ח בשמו רק הבין מזה שאמר ר"א לשון דאמריתו שכונתו על רבב"ח ועולא ביחד שרבב"ח אמר כן משמיה דעולא לכן חזא ביה כישות ברבכ"ח:
דף י"ד ואור דידן עלה במחשבה לברוא בע"ש ולא נברא עד מוצ"ש וכו' מה שלא נברא בע"ש כפי שעלה במחשבה יתכן דהבריאה של שי"ב היה בענינים שיכירו טובם בעת הבראם שכן נ' וירא אלהים כי טוב והנה שרגא בטיהרא מאי מהני ואם הי' בוראו בע"ש ביום לא הי' ניכר טובו לומר בו כי טוב ובה"ש לא הי' יכול לבוראו שהוא שבת ובמוצ"ש לא יכול לברוא לפי שכל הבריאה נשלמה רק בשו"ב ולא אח"ז לכן עלה במחשבה בע"ש ונחשב בכלל הבריאה ונברא במוצ"ש להכיר טובו וכמו כן בריאת הפרד שהוא מסוס וחמור שהם כלאים ואיתא בזוה"ק דכלאים הוא מסיטרא דרע לכן לא בראו הב"ה בע"ש שלא לכוללו בכי טוב רק עלה במחשבתו לבוראו לאיזה סבה הנאותה לו והבריאה היתה ע"י אדם הגורם במעשיו לברוא ענין כזה כמבואר בספרי אמת:
וי"א אף בגדיו של אדה"ר פרש"י ז"ל ואני שמעתי בגדיו של אדה"ר היינו כתנות עור שהיו לו ולפי מה דאיתא במס' סוטה וב"מ. שהיו מן צמר גמלים וצמר ארנבים ובפר"א איתא שהיו מן העור שהפשיט הנחש. לא יתכן לפרש דבגדיו היינו כתנות עור דלא שייך בזה בריאה לומר שהוא מדברים שנבראו ביה"ש ויתכן דבזה עצמו חלוקות דעת הת"ק ודעת י"א דת"ק ס"ל שהיו של צמר או מעורו של נחש ולא שייך בזה בריאה לכן לא חשיב להו וי"א ס"ל כמאמר המ"ר שהיו חלקין כצפורן ונאים כמרגליות וזהו נברא ביה"ש ולפי מה דכתיב ויעש ד' וגו' כתנות עור וגו' ויגרש וגו' הרי דכתנות עור קדמה לגירושין מג"ע ואיתא במס' סנהדרין ד' ל"ח. אחד עשר נידון שתים עשר נטרד והלך לא יתכן לומר שנברא ביה"ש שהרי אז נטרד וכתנות עור היו קודם לזה בשעה שנידון ויתכן דאותה שעה שנידן הי' ביה"ש ולכן בא אז שבת ונעשה לו סניגור:
ע"ב ז' דברים מכוסים מב"א יום המיתה וכו' והוא לתועלת האדם אם כדי לשוב בתשובה כמאמר חז"ל שוב יום אחד לפני מיתתך או כדי שלא ידאג האדם כאשר ידע יום מותו שנתקצרו חייו וכשאינו יודע חושב שירבה ימים כחול:
ויום הנחמה של זמן הגאולה גם הוא לתועלת דאם הי' נודע אריכות הגלות כפי שהוא היו מתיאשין מן הגאולה וכשהוא מכוסה יכול האדם לצפות בכל יום שיבוא ע"ד שנ' מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו מה שנפלא ומכוסה מעינינו זמן הגאולה הוא לתועלת שנצפה בכל יום אשר זה היום הוא יום הנחמה אשר נגילה ונשמחה:
ועומק הדין כדו"ש בארנו דהערכת החטא כשמעריכים אותו לפי תכונת האדם החומרי שיצר סוכן בו יקטן עונשו ואם מעריכים אותו לפי תכונת הבוי"ת שנעשה נגד רצונו אין קץ להעונש זהו שנעלם עומק הדין באיזה תכונה יהי' הדין לכן יפחד האדם מחטוא מצד עומק הדין:
ואין אדם יודע במה משתכר בח"א מבאר כדי שלא יפקיעו השערים ויתכן עוד כדי שלא יחסר בכל המקומות שום דבר מצורכי העולם דאם היו יודעין במה משתכרין לא היו הסוחרים עושין מסחרם רק באותו דבר ולא היו מביאים שום דבר זולתו למכור והי' חסר מהעולם די צורכו ויתכן עוד אינו יודע במה משתכר שאינו יודע באיזה מצוה בא לו השכר להשתכר והוא כמאמר חז"ל הוי רץ למצוה קלה כחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות:
ואינו יודע מה בלבו של חבירו כדי שלא ירבה מחלוקת בעולם וגם הי' חסרון במו"מ כשהקונה ידע כמה בלב המוכר למוכרו והמוכר ידע כמה בלב הקונה ליתן ומלכות ב"ד מתי תחזור למקומה דזה יהי' אחר יום הנחמה דכן הוא בסדר התפלה בונה ירושלים ואח"ז את צמח דוד וכו':
ד' נ"ו סתם מי גיחון ולא הודו לו' יש להעיר הלא מקרא מלא דבר הכתוב ויועץ עם שריו וגבוריו לסתום את מימי המעינות הרי שהודו לו בעצתם לסתום וגם אף אם החכמים לא הודו גם לעצת שריו עכ"ז מ"ט תלו חכמי התלמוד החסרון בו ולא בשרו אך עפ"י מ"ש המהרש"א ז"ל דהיו שתי סתימות האחת סתימת המעינות השנית סתימת מי גיחון יעו"ש ניחא דסתימת המעינות עפ"י עצת שריו הודו לו וסתימת מי גיחון עשה מעצמו וע"ז לא הודו לו:
גירר עצמות אביו במטה של חבלים וכו' מה שגיררו על מטה של חבלים לרמז על מה שנ' מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה דבתחלה נ' בו ולא עשה הישר וגו' כדוד אביו הרי שלא חטא עדיין ואח"ז הוסיף וילך בדרך מלכי ישראל וגו' כתועבות הגוים וגו' והא דאמר עצמות אביו ולא אמר גוף אביו יתכן משום דעל עבירות חמורות אמרו דעונותיו חקוקים על עצמותיו לכן הזכיר בזה שגירר עצמות אביו לכפר על עונותיו החקוקים על עצמותיו ומליצת גורר הוא לשון השחתה וכליון כמו גררתיה לארמאה באפיה שגרר וכלה עון העצמות בחבלים של מטה:
בקש יעקב לגלות הקץ וכו' בשכמל"ו נימריה בחשאי שלימות ישראל בהיות הבוי"ת ביחד תכונת אלהים ומלך אך אין כבודו ית' לכנות מלכותו על פחותי המעלה שיש בהם פחיתות וגריעות לכן כ"ז שלא נתקן העולם בשלימות הנרצה אין מנהיג מלכותו בגלוי בעולם בעצמו רק ע"י בו"ד כי הוא ממליך כל מלך ולו המלוכה רק לעתיד כאשר יעבור רוח הטומאה ומלאה הארץ דעה את ד' אז תתגלה מלכותו ית' והי' ד' למלך וגו' שיהי' ביחד אלהים ומלך והנה יעקב אבינו רצה לגלות לבניו שלימות האחרון שיהי' סוף הגאולה להיותו ית' אלהים ומלך ורצה להיות ההנהגה כזאת גם בימיו בהיות לו מטה שלמה. ונסתלקה ממנו שכינה לאיזה מניעה ברצון הבוי"ת וכאשר ראה שאין רצונו ית' להנהיג בתכונה זאת אמר שמא יש בי פסול במטתי ואין ראוים לכנות מלכותו עליהם וכיון שא"ל אין בלבנו אלא אחד ואין בנו שום פחיתות אמר ברוך שם כבוד מלכותו לע"ו מצד תכונת השבטים ראוי להתגלות כבוד מלכותו אך המניעה בזה דתכונת מלכותו צריכה להיות לעולם ועד ומצד דורות שאחריהם אין כבודו לכנות מלכותו עליהם והנה מרע"ה התבונן בתכונת דורו דאין בהם שלימות הראוי לפי כבוד מלכותו דלכן אמר ד' ימלוך לע"ו ולא אמר ה' מלך לט"ו כמאמר חז"ל לכן לא אמר אחר הזכרת אלהותו במאמר שמע ישראל וגו' מאמר של ברוך שם כבוד מלכותו ואנן היכי נעביד נימריה כמו שאמר יעקב אעפ"י שנסתלקה השכינה לא אמרו משה. לא נימריה הרי אמרו יעקב הילכך לצאת ידי שניהם נימריה בחשאי דכמו דתכונת מלכותו כביכול כעת בחשאי דבאמת לו כח המלוכה אך הוא מסתירה תחת מלכות בו"ד ואין מגלה בפרהסיא כן נזכיר גם אנחנו ברוך שם כבוד מלכותו בחשאי:
משל לבת מנך שהריחה ציקי קדירה תאמר יש לה גנאי לא תאמר יש לה צער התחילו והביאו לה בחשאי רש"י ז"ל מפרש ביומא ציקי קדירה תבלין לתבשיל ערב ומבושם כונתו דהתבשיל יש בו עריבות ובושם. רק שהעריבות והבושם טמון בתוכו וכאשר משימין בו התבלין מתגלה וניכר עריבותו זהו דתכונת המלכות הוא בכח הבוי"ת תמיד גם קודם בריאת העולם ואחרי ככלות העולם דכן אנו אומרים אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא וכו' ואחרי ככלות הכל לבדו ימלוך נורא דק שהוא נעלם ונסתר שאינו מתגלה רק בהכשר הדור לכן מכונה מלכותו בשם תבשיל ותכונת מעשינו המעוררים התגלות מלכותו הוא החבלין והוא הציקי קדירה והנה בת מלך שיש לה תבשיל ערב והריחה ציקי קדירה הוא תבלין שיכולין להשביח תבשילה. אם תאמר שתבשילה צריך תיקון ע"י הזולת יש לה גנאי ואם לא תאמר יש לה צער שרצונה להשביח תבשילה לכן מביאין לה בחשאי ודרך רמז עפ"י דאיתא בשפת אמת למעב"י יין רומז לבינה דשם סוד יין המשומר ותבשיל במלכות שבה סוד תבשיל עם המציאות התחתון שהם ציקי קדירה סוד בשכמל"ו כונת דבריו דספירת מלכות היא ספירה התחתונה כמו ציקי קדירה התחתון שבשולי קדירה זהו לבת מלך שהוא בעילוי העליון שהריחה ציקי קדירה שבשולי קדירה התחתון שמביאין לה בחשאי זהו ברוך שם כבוד מלכותו שהוא מציאות התחתון אומרים בחשאי:
דף ס"ב מיום שנגנז ספר יוחסין תשש כוחן של חכמים וככה מאור עיניהם עי' בח"א דכתב דגנזו הספר והיו מוסרין אותם לתלמידיהם בע"פ יעו"ש זהו תשש כוחן של חכמים לידע היוחסין יען כהה מאור עיניהם דאין להם הספר לעיין בו בעיניהם:
בין אצל לאצל טעינו ד' מאה גמלי דדרשה עי' במפ' שמבארים שהוא לשון גוזמא. ויתכן דמלת גמלי הוא לשון גדלות כמו אפונים הגמלנים שמשנא גמלנא היינו גדולים ומלת טעינו הוא לשון צורך כמו טעונים רחיצת ידים ופירושו דלהבין הפסוקים שבין אצל לאצל צריכים לזה ד' מאות דרשות הגדולות שבדרשות:
דף ס"ו כל המתיהר אם חכם הוא חכמתו מסתלקת וכו' ענין השפעת החכמה והנבואה מהבוי"ק בעולם השפל הוא רק מצד ענותו ית' דמצד רוממותו כביכול אין כבודו להשגיח בכל העולמות גם בעולם העליון רק במקום גדולתו שם ענותנותו להשפיע כל אלה והמתיהר מחמת גאוה מבטל הנהגת הענוה ולא יוכל לבוא אליו השפעת החכמה והנבואה ודרך רמז עפ"י דאיתא בס' אמת דשם ריב מתיחס לשכחה והכועס בא לידי ריב לכן משתכחת חכמתו ונבואתו:
ד' ס"ח הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם מ"ט יום שני' בו תורה עפ"י דאיתא במ"ר כשעלה משה למרו' בקשו מה"ש לפגוע בו צר הב"ה קלסתר פניו של משה דומה לאברהם אמר לא זהו שאכלתם אצלו הרי שניתנה תורה עפ"י האכילה של מה"ש אצל אאע"ה:
אי לאו ההוא יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא. על פי שבארנו במיצוי המדות דאי לאו שהוסיף משה יום אחד מדעתו להשלים בזה תורה ועבודה וג"ח הי' באפשרי לתת התורה לזולת מישראל יעו"ש זהו אי לאו ההוא יומא שהוסיף משה כמה יוסף איכא בשוקא למסור להם התורה ולכן הוה עביד עגלא תלתא לרמז על שלש אלה ולפי דקאי המאמר על יום שהוסיף משה מתיחס המאמר לרב יוסף:
לך קראי לך תנאי וכו' מעיקרא כי עביד אינש אדעתיה דנפשיה קעביד העירו המפ' אטו רב ששת למד עמלק"פ יעו"ש ויתכן עפ"י שבארנו בדברי חכמים דשלימות העבודה להיות ערום ביראה היינו לבוא בערמה עם היצה"ר להתחיל לעשות המצוה לטובת עצמו בכדי שיסכים ע"ז היצה"ר וכאשר אין מפריע בעשייתו אז ונשובה אל ד' לעשות לשם שמים זהו מעיקרא בתחלת העשיה כי עביד אינש אדעתיה דנפשיה קעביד לתועלתו ואח"ז יבוא לש"ש:
וזהו דאמר למעלה ד"נ ילמוד שלא לשמה דמתוך שלא לשמה בא לשמה דזהו שלימות העבודה מעיקרא בתחלה ילמוד אדעתא דנפשיה שלא לשמה רק יכוין דעושה כן בערמה כדי שמתוך שלא לשמה יוכל לבוא לשמה אבל הלומד שלא לשמה ואין מכוין שיבוא מזה לשמה יתכן דע"ז אמרו נוח לו שלא נברא:
דף ע"ב מעשה בר"ט שלא בא אמש לביהמ"ד לשחרית מצאו ר"ג א"ל מפ"מ לא באת אמש וכו' לפי משפט הלשון ראוי לומר למחר מצאו וכו' גם מלת מצאו אין לו מובן פשטי והכונה דר"ט לא בא אמש היינו בלילה לבהמ"ד ולכן הקדים ר"ט לבוא לבהמ"ד בשחרית קודם זמן הרגיל לבוא בכל יום כדי שיוכל למלאות בשחרית ההלכות שלא למד באמש וכשבא ר"ג לבהמ"ד מצאו שמה שהקדים לבוא למלאות ההלכות של אמש לכן שאלו מפ"מ לא באת אמש:
דף פ"ו מ"ט קרית לך רב הונא א"ל בעל השם אנא עי' במפ' ויתכן לפי שמצינו בגמרא רב הונא זוטי ורב הונא רבה ויתכן שגם בימיו היו ג"כ אנשים שקראום הונא זוטא והונא רב לכן כדי שיהי' סימן בשמי שאינני ר"ה זוטי ולא ר"ה רבה קורים לי רב הונא ואינו שם הכבוד רק בעל השם שיכירו הבעל מי הוא ע"י השם:
ד' פ"ז אני חומה זו תורה ושדי כמגדלות אלו ת"ח. ורבא אמר אני חומה זו כנ"י ושדי כמגדלות אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות התורה מגינה ומצלה והיא תכונת חומה סאה מסביב ות"ח אמרו כל העוסק בתורה לשמה כאילו בנה פלטרין של מעלה הרי זה תכונת מגדול שהוא גבוה למעלה וכולל עוד דתכונת החומה הוא שכל הלבנים מתאחדים יחד שאין שום פירוד ניכר ביניהם וכמו כן תכונת התורה שכל המצות מתאחדים יחדיו:
דלכן אומרים בכל מצוה ותרי"ג מצות התלוים בה זהו אני חומה כשישראל מתאחדים באחדות אמיתי כחומה זו תורה שמקיימין את התורה אז ושדי כמגדלות הגבוהות המגינות על הדור ורבא דריש אני חומה זו כנסת ישראל שמתכנסים כולם כאיש אחד דאז אין האויבים שולטין בהם והוא כתכונת החומה המגינה מאויב ובביהכ"נ אמרו שצריך להיות גבוה מכל הבתים והוא תכונת מגדול ובהמ"ד נאמר בו יגדיל תורה ויאדיר לכן מכנהו ג"כ בשם מגדול:
כנטיעים אלו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא עפ"י דאיתא במס' ברכות הרואה זית בחלום שם טוב יוצא עליו ובילקוט הלשון אין בהם פסולות. זהו כנטיעים של שתילי זיתים שאין בהם פסולות שלא טעמו טעם חטא ויש להם שם טוב:
בפרק אחד נתנבאו וגדול שבכולן הושע וכו' תחלה לד' נביאים שנתנבאו באותו פרק כפילת המאמר ושינוי הלשון יתכן שהם דעות חלוקות הראשון סובר שנתנבאו כולם בפרק אחד ממש היינו ביום אחד ובשעה אחת א"כ מה שנ' תחלת דבר ה' בהושע הכונה תחלה שהיה הגדול שבכולם הוא הראש והתחילה שבהם והשני סובר שהיו כולם שוים במעלה א"כ מה שנ' תחלת דבר ה' בהושע הכונה בזמן שכולם נתנבאו באותו פרק אבל לא בפרק ושעה אחת ממש רק תחלה ניבא הושע ואח"ז התנבאו המה:
בת גומר שהכל גומרים בה פרש"י ז"ל גומרין בה ביאתם ותאותם ולפי"ז חסר מן המאמר תאותם וביאתם גם מלת הכל אין לו מובן אטו כולי עלמא ממלאים בה תאותם ויתכן דמלת גומר הוא לשון יופי לבושי מכלול תרגומו לבושי גומר והוא לשון תשוקה כמו ושעריך לאבני אקדח תרגומו לאבני גומר זהו שהכל גומרין בה שמסתכלין ביפיה להשתוקק אליה:
ע"ב לאחר שנולדו לו ב' בנים וכו' היה לך ללמוד ממשה רבך ואין להקשות הלא משה פירש מאשתו כשהיה לו שני בנים אף שלא היה לו בת. א"כ למה המתין הקב"ה עד שהוליד ב' בנים ובת היה לו לומר תיכף כשהוליך ב' בנים ללמוד ממשה משום דלידת בני הושע היה בן ובת ובן כמפורש בקרא א"כ כשהיה לו ב' בנים כבר היה לו בת אך בגוף הדבר שא"ל ללמוד, ממשה, יש להעיר הלא מפורש בתורה שא"ל הקב"ה לאהרן ומרים דמשה יש לו יתרון המעלה מכל הנביאים לכן הוכרח לפרוש מאשתו ומה יש לו ללמוד ממשה ויתכן דמה שדברו מרים ואהרן במשה על שפירש מהאשה הוא דביבמות פליגי ב"ש וב"ה דב"ש ס"ל מצות פו"ר הוא ב' זכרים וב"ה ס"ל בן ובת ופריך על ב"ה ממשה ומשני משה מדעתיה הוא דעביד שהיה קשה להם על משה שאין לו בת מ"ט פירש מהאשה. ולזה השיבם דמשה מכח קדושתו הנעלה מכל הנביאים לכן הבין מדעתו לפרוש בשני בנים בלא בת זהו שא"ל להושע אחרי שיש לך ב' בנים ובת ויצאת מפו"ר בין לדעת ב"ש ובין לדעת ב"ה היה לך ללמוד ממשה לפרוש אעפ"י שמשה גדול ממך ובד"ח נשמט התירוץ שנולדה הבת בין שני הבנים בשגגה:
אוי לה לרבנות שמקברת את בעליה כבר בארנו דכאשר אדם חשוב חוטא גדול עונשו מאילו חטא בזה אחד מדלת העם לכן מי שיש בו מדות הרבנות הוא החשיבות נחשב לו עונש חטאו גדול מאוד ואינו מאריך ימיו. ועי' בזוה"ק על מאמר אשר נשיא יחטא דהוא דגיל אשר נשיא יחטא:
אפילו בשעת כעסו זוכר את הרחמים שנ' כי לא אוסיף עוד ארחם וכו' כי נשא אשא להם. עי' במס' ויתכן הכונה דהעדר הטוב הוא בשני אופנים א' העדרה מלהיטיב אבל אינו עושה רעה השני שעושה רעה זהו שאפי' בשעת כעסו זוכר את הרחמים מזכיר רק כי לא אוסיף עוד ארחם שלא אטיב להם מצד הרחמים אבל לא אמר שיעניש ויריע להם וכן אמר כי נשא אשא להם בתמיה כפרש"י ז"ל הזכיר רק שלא ישא למחול להם אבל לא אמר שיענישם להרע להם:
לא הגלה הקב"ה את ישראל לבבל אלא מפני שהיא עמוקה שנ' מיד שאול אפדם וכו' מפני שקרוב לשונם ללשון תורה וכו' מפני ששיגרן לבית אמן משל לאדם שכעס על אשתו וכו' ישראל יש להם שלשה תכונות תואר עבדים ותואר בנים ותואר רעיה לבעלה ומבאר דגלותם לבבל הי' לתועלת לשלשתם יחד מיד שאול אפדם בהיותם תכונת עבדים ע"ד שנאמר והפודך מבית עבדים קרוב לשונם לתורה בהיותם תכונת בנים ע"ד שנא' ואל תטוש תורת אמך משל לאשה ששיגרה לבית אמה בהיותם בתכונת אשה:
לוחות נשתברו ואותיות פורחות.לפי שפסקה זוהמת ישראל בהר סיני ונעשו אז כתכונת מלאכי השרת אשר אין להם יצה"ר למאן בדבר ה' לכן כל הדברים שהיה אומר להם הי' נקבע בלכם כדבר החרות בלוח האבן לכן נאמר חרות על הלוחות וכאשר עשו העגל חזרו לכמות שהיו קודם לזה ולא נקבעו הדברים בלבם זהו אותיות פורחות שאין נקבעין בהם:
שיאכלו תמרים ויעסקו בתורה עפ"י דאיתא במדרש איכה מיני מתיקה מרגלת לשון לתורה וזהו עצמו דאחר בסמוך צנא מלא דובשי בבבל ולא עסקי באורייתא דאחרי שיש להם מיני מתיקה המרגלת לתורה ראוי להם לעסוק באורייתא:
ד' פ"ח לא כאברהם שכתוב בו הר שנ' בהר ה' יראה ולא כיצחק שכתוב בו שדה אלא כיעקב שקראו בית הבוי"ת נקרא בשם מקום לפי שהוא מקומו של עולם יסוד העולם ונקרא מעון לפי שהתקין מעונה של עולם לדור בו דירת בית ונקרא זן ומפרנס שהוא המשפיע מזון לכל בריותיו ואלה שלשה הדברים הזכירו האבות אברהם קראו הר שהוא חוזק המקום שנ' ויקרא אברהם שם המקום ההוא וגו' בהר ה' יראה. יצחק קראו שדה על שם המזון לפי שהוא נתברך בתבואות השדה שנ' ויזרע יצחק בשנה ההיא וימצא מאה שערים ויברכהו ה' ויעקב קראו בית שכן מתוארים בניו בית יעקב בית ישראל:
פתיא אוכמא ע"י פרש"י וערוך. ויתכן עפ"י מאמר חז"ל חכמה מפוארה בכלי מכוער דבהיותו שחור שוכנת בו החכמה ביותר זהו דא"ל דרך שבח פתיא אוכמא כלי רחבה ושחורה שיש בה חכמה הרבה פתיא הוא לשון רוחב ברחוב אכין תרגומו כפתאה אתקין:
ע"ב נמצא תלוי במלכה והמלכה תלויה בר"ג מבאר דכתר תורה גדול מכתר מלכות שהרי המלך והמלכה תלוי בר"ג בכתר תורה:
ד' צ"ט ע"ב סמוך למנחה עי' בתו' ומפ' הטעם לקריאת מנחה ויתכן עפ"י דאיתא בספרי דקדוק דשורש נוח מנח נחה נחת משתוים לפעמים בהוראותיהם יתכן לפי דאז הוא זמן ירידת השמש להשתקע מלשון יחד על עפר נחת שהוא לשון ירידה לכן נקרא מנחה:
ד' ק"ד ואמאי קרו ליה בנן של קדושים דלא איסתכל בצורתא דזוזי עי' במפ' ולכאורה אם הוא צורה דאסור להסתכל בה א"כ לא שייך מה דקרו ליה בנן של קדושים בשביל זה אחרי שהוא אסור מצד הדין ואם הוא צורה שמותרים להסתכל בה מה היא הקדושה שהוא לא הסתכל בה ואי משום אל תפנו אל מדעתכם אינו דוקא בצורת מטבע רק בכל צורה ויתכן לפי דכל העבירות והפחיתות שבעולם הוא בשביל ממון דעיני כל ישברו אל המטבע לקנותה גם במרמה ובעול וכאשר חשש רמבר"ס פן יכשל גם הוא בחמדת המטבע עשה לו גדר לבל יסתכל מעודו בצורתא דזוזי וכשאין העין רואה אין הלב חומד ולא יטה מדרך הישר בשביל המטבע וזהו באמת קדושה יתירה להכי קרו ליה בנן של קדושים ולכן במותו אשתנו כל צלמניא והוו למחלציא במ"ק יעו"ש:
ד' ק"ח נשים חייבות בד' כוסות פירש"י ז"ל נגד ג' כוסות שנ' בפרעה וד' של ברהמ"ז הא דנקט רש"י ז"ל טעם זה ולא אמר נגד ד' לשונות של גאולה כמו שפרש"י ז"ל בחומש יתכן לפי דאלו ד' לשונות נאמר בהם והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים וגאלתי אתכם וגו' והצלתי אתכם מעבודתם ונשים לא היו בכלל העבודה לכן לא שייך בהם סבלות ועבדות שנאמרו בלשון הגאולה לכך פירש נגד כוסות של פרעה שבהן הי' נרמז הגאולה כדאיתא בתרגום יוב"ע ובזוה"ק:
דף ק"ט לילה המשומר ובא מן המזיקין מלת ובא כונתו עפ"י מאמר חז"ל בניסן נגאלו ובניסן עתידין לגאול דתכונת הזמן כשנעשה בו נס הוא מעותד בזמנו לעשיית הנס תמיד וכאשר אותה הלילה היתה ליל שמורים במצרים הוא משומר ובא בכל השנים מן המזיקין לכן לא יזיקו הד' כוסות:
ד' ק"י ע"ב כל דקפיד קפדי בהדיה וכו' דבהיותו קפיד חושב בשעת מעשה דיש כח בהשדים להזיקו ואעפ"כ שותה זוגות באמרו שאינו חושש מכח השדים לכן קפדו בהדיה להזיקו שיכיר כחם ומאן דלא קפיד אין עולה במחשבתו שום דבר לא קפדו בהדיה:
ד' קי"ב אם אי אתה מלמדני אני אומר ליוחי אבא ומוסרך למלכות המאמר אומר דרשוני וחיו היתכן אשר רשב"י ימסור אדם למלכות ויתכן עפ"י מאמר חז"ל הפורק ממנו עול תורה נותנין עליו עול מלכות ויכול להיות דאז הי' יוחי אביו הממונה לגבות כרגא דמלכא כמו שמצינו בב"מ ד' פ"ג דר' אליעזר בר' שמעון הי' ממונה מאת המלך והי' יוחי פוטר הת"ח מכרגא דמנדה בלו והלך לא שליט למרמא עלייהו לכן א"ל אם אין אתה מלמדני והרי אתה פורק עול ואינך בתכונת ת"ק לפיטרך. לכן אני אומר ליוחי אבא שימסור אותך למלכות בין אנשים המחוייבים ליתן הכרגא:
ע"ב ואל תבריח א"ע מן המכס דילמא משכחי לך ושקלי כולא ממונך. אפי' במכס דלית ליה קצבא דלא הוה בי' דינא דמלכותא אפ"ה לא תבריח דילמא משכחי לך אבל במכס דהוה דינא דמלכותא ממילא מצד הדין אסור להבריח דדינא דמלכותא דינא:
ניזהא דתורא הן הן ניזהא דאריה זה זה ניזהא דגמלא דא דא ניזהא דארבא הילני הייא עי' פרש"י ז"ל ויתכן דרבא הכליל בהמאמר עניני האדם ותהלוכותיהן שהמה ארבעה סוגים נפרדים למיניהם הבוערים בעם כסל למו להאמין בכל עניני שטות ובכל ענינים הנמנעים והנפלאים ומאמינים כל אלה שהמה אמיתים ע"ד שנ' פתי יאמין לכל דבר עליהם אמר נזהא דתורא הלחש של אדם הנדמה לבהמה רגיל על לשונו לומר על כל דבר הן הן כן הדבר לאמיתו סוג השני היפך מהם חזקי לב מחשבתם נחושה להכחיש כל דבר ולומר מאפס ותהו המה עליהם אמר נזהא דאריה הלחש של חזקי לב כארי' רגיל על לשונם לומר תמיד על כל דבר זא זא שהוא הבל שאין בו ממש זא זא מבאר בערוך שערות החלושות שסביבות עץ האילן שאין בם ממש סוג השלישי בשמעם איזה דבר היוצא מפי המחדש רגיל לומר הלא זה הדעת אותי שידעתיו מכבר עליהם אמר נזהא דגמלא הלחש שרגילים לומר אנשים הרוצים רק לגמול עצמם רגיל על לשונם לומר על כל דבר חידוש ששומעים דא דא זהו הדבר שכבר ידעתיו ואמרתיו סוג הרביעי המה שלימי המעלה בשמעם הדברים המה מרקדים בנפה לברור מה שראוי להאמין ולזרות הלאה הבלתי ראוי עליהם אמר נזהא דארבא הלחש שרגילים לומר שלימי המעלה הצדיקים כמאמר חז"ל הספנין רובן צדיקים רגיל על לשונם לומר הילני הייא צריכין לרקד בנפה מהרה לקבל הסולת ולזרוק הסובין הלני לשון הרקדה בתלמוד כמה מהולתא רקדן' הייא לשון מהרה כמו אשור הייא:
ד' קי"ג ואל הדור בעיר שראשיה ת"ח עי' במס' ויתכן עפ"י דאיתא במס' שבת ד' י"א תחת חבר ולא תחת ת"ח יעו"ש ובהיות ראשיה ת"ח הוא יושב תחת ת"ח שרשותם עליו:
הפוך בנבלתא ולא תהפוך במילי עי' בח"א ולולי דבריו יתכן לומר דאין כונת נבלתא בהמה שמתה דמה התיחסות זה למילי רק הוא לשון נבל וכנור כלי שיר וכונת המאמר דיותר טוב שיעסוק בשירי נבל וכנור ולא יעסוק בריבוי דברים בטלים ולפי הנהוג בשמחת חתונה יש אנשים הסורטים על נבל וכנור ויש בדחן המרבה דברים בטלים וליצנות ונבלות זהו שאומר שמעולה המהפך בנבל וכנור מן הבדחן המהפך במילי בשיר עגבים וכאלה והזהירו רב ע"ז כפי דאיתא ברמב"ם ז"ל פ"ב מה' דעות אמרו על רב תלמיד רבינו הקדוש שלא שח שיחה בטילה כל ימיו ובמס' חגיגה מגיד לאדם מה שיחו אמר רב אפי' שיחה יתירה בין איש לאשתו יעו"ש לכן הזהיר ולא תהפוך במילי ויתכן ול תהפוך במילי אפי' במילי דשמיא דאיתא במס' ברכות דף ס"ב אמר ר"ה אמר רב משמיה דר"מ לעולם יהיו דבריו של אדם מועטים לפני הב"ה וזהו בברכות ד' ס"ב רב כהנא גני תותי פוריא דרב שמעיה דשח ושחק וכו' א"ל דמי פומא דאבא כדלא שריף תבשילא וכו' לפי שידע ר"כ דרב לא שח שיחה בטילה מימיו ואמר דשיחה יתירה שבין איש לאשתו מגיד לאדם ושמע דשח שיחה בטילה כפרש"י ז"ל לכן אמר מזה נראה דדמי פומא דאבא כמאן דלא שריף תבשילא לכן אין זה שיחה בטילה ויתירה רק כפי צורך תכונתו:
ד' קי"ד פחות ממיכלך ותוסיף על דירתך דירה נאה מרחבת דעתו של אדם ומחוקי הטבע שהאדם שבע כשיש לו איזו תענוג כמו ששבע ממאכל זהו תוסיף על דירתך ולא תחוש במה שיעלה לך פיזור המעות על הוספת הדירה דאותו סכום הפיזור תוכל להפחית ממיכלך שלא תצטרך לאכול הרבה. ותהי' שבע מהדירה וזהו הענין שנ' במשתה אחשורוש תפארת הבתים והכלים לפי שרצה לעשות כרצון איש ואיש יש ששבעים ממאכל ויש ששבעים בראיתם דירה נאה וכלים נאים :
ד' קט"ז מתחיל בגנות ומסיים בשבח וכו' רב אמר מתחלה עובדי וכו' ושמואל אמר עבדים היינו וכו' שלימות ההכרה כשהיא טובה מעצמה וכשהיא באה תמורת רעה עצומה שהי' מלפניה והנה ביצ"מ היו שתי טובות טובת הנפש במה שקרבנו המקום לעבודתו ולא נתעו בתועבות מצרים וטובת הגוף שנעשו בני חורין מעבודת פרך ולכן להכיר גודל הטובה מוכרחים תחלה להזכיר הגנות מן הרעות שהי' לפניה ובזה פליגי רב ושמואל רב אמר להזכיר טובת הנפש אשר מתחלה עובדי גלולים היו אבותינו כתועבות החרטומים והאובות ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו להכיר אלהים אמת ושמואל אמר להזכיר טובת הגוף דבתחלה עבדים היינו לפרעה במצרים ועכשיו ויוציאנו ד' לחירות וכולל עוד עפ"י דאיתא במכילתא יתרו אמר כי גדול ה' מכל אלהים אמרו אלו אמרו אדם אחר היו אומרים מנין לו אלא יתרו עבד כל האלילים וכו' זהו שמתחיל בגנות מתחלה עובדי גלולים היו אבותינו וכו' שתרח ידע מכל תכונת הגלולים כמבואר במדרשי חז"ל א"כ לא נעלם מאברהם תכונת כל האלילים עכ"ז הכיר כי גדול ה' מכל אלהים ואקח את אביכם אברהם וגו':
א"ל רב נחמן לדרו עבדי' עבדא דמפיק ליה מרא לחירות ויהיב ליה כספא ודהבא מאי בעי למימר ליה א"ל בעי לאודויי ולשבוחי א"ל פטרתן מלומר מה נשתנה פתח ואמר עבדים היינו וכו' עי' במפ' ויתכן דענין מה נשתנה שאנו אומרים הוא כדי שע"י השינוים שאנו מזכירים ישימו על לב פרטי הדברים שאוכלים מרור זכר לוימררו את חייהם ומטבילים בחרוסת זכר לטיט ותבן ועי"ז יתעוררו לתת שבח והודיה להב"ה שהצילו מכל אלה וכאשר שאלו עבדא דמפיק ליה מריה לחירות אף שאין דרך האדם לעבוד עם עבדו עבודת פרך ולמרר חייו רק הדרך לעבוד בו עבודת עבד לשמשו עכ"ז כאשר מפיק ליה לחירות ויהיב ליה כספא ודהבא. מאי בעי למימר ליה והשיב לו דבעי לאודויי ולשבוחי א"ל א"כ פטרתן מלומר מה נשתנה דאף אם לא נשית לב לפרטי הדברים שהי' עבודת פרך בטיט וימררו חייהם עכ"ז חייבין אנו להודות על שהוציאנו מעבדות לחירות ונתן לנו כסף וזהב וזה ידוע לכל בלי התעוררות של השינוים לכן פתח ואמר עבדים היינו וגו' ויוציאנו וגו':
ד' קי"ז מאי הללויה הללוהו בהלולים הרבה ע' בח"א והכונה דדרך המקרא כשרוצה להפליג איזה ענין בריבוי הכמות או האיכות מצרף לזה שם יה כמו שלהבתיה מאפליה זהו לפי שנ' שם יה מצורף להללו מורה שהוא בהפלגה בהלולים הרבה:
וגדול שבכולן הללויה שכולל שם ושבח בבת אחת. עפ"י דאיתא בזה"ק פ' וישלח מאי שמא ושבחא שמא דא י"ה שבחא מאן איהו דא כנ"י דאיהו מתקנא שבחא תדיר לקוב"ה זהו דמלת הללויה כולל שם ושבחא היינו מלת יה עם מלת הלל וכן במלת הלל גופיה שהוא בגימט' אדנ"י א"כ כולל ביחד השם של אדני עם השבח של הלל וגם בשם ע"ב יש שם לל"ה והוא נכלל במלת הלל:
הלל זה מי אמרו וכו' כשעמדו על הים וכו' יש להעיר מה דאמרו חז"ל בקשו מה"ש לומר שירה לפניו ואמר להם מעשה ידי טובעים בים וכו' א"כ מ"ט אמרו ישראל שירה של הלל ויתכן עפ"י דאיתא בספרי אמת דבקיעת הים הי' על ידי שם לל"ה משם ע"ב והוא נוטריקון להודיע דבני האדם גבורותיו יעו"ש והנה השירה שבקשו מה"ש לומר לפניו לא הי' נשמע בעולם רק לפניו בעצמו כביכול לכן השיב להם דאין השירה רצויה אחרי שמעשה ידי טבועים בים אך השירה וההלל שאמרו ישראל הי' נשמע בכל העולם שכן מפורש בכתוב שמעו עמים ירגזון וכן מלת הלל הוא ג"כ נוטריקון מן להודיע לבני האדם גבורותיו וזהו רצוי לפני הב"ה שיתפרסמו גבורותיו:
וזהו עצמו דאמר בסמוך ד"א פסלו של מיכה עומד בבכי וישראל אומרים עליו את ההלל העיר בח"א א"כ איך אמרו הלל על הים שהרי אמרו דפסל מיכה עבר עם ישראל בים יעו"ש אך לפי דברינו דלכן אמרו הלל בים לפי שנרמז בו להודיע לבני האדם גבורותיו דמצוה לפרסם הנס והנה במאמר פסל של מיכה הס"ת שלו הוא לל"ה ולכן לא יתכן שאמרו הלל בימי דוד ופסל של מיכה עומד בבכי א"כ מזכירים במלת הלל עון פסל של מיכה אבל כאשר עברו בים אף שהי' הפסל עמהם לא הי' נקרא אז פסל של מיכה דמיכה הי' בימי השופטים רק הי' נקרא בשם אחר שאין לו התיחסות עם נוטריקון של הלל לכן היו יכולים לומר הלל בים:
נצח ונגון לעתיד לבוא עי' בח"א ויתכן עפ"י שבארנו בדו"ש דשמחה מלאכותית מתעוררת ע"י משתה ושיר ושמחה אמיתית היא בהיפך שהשמחה מעוררת את השיר לאחריו והנה בזה"ז אין לנו שמחה אמיתית ומוכרחים אנחנו לעורר השמחה ע"י שיר מלפניו אך לעתיד יהי' בעולם שמחה אמיתית ותקדים השמחה לפני השיר והוראת נצוח הוא שמחה של נצחון ושל נצחיות וכו' למנצח בנגינות שמקדים שמחת הנצוח לפני השיר וזה יהי' רק לעתיד וזהו שנ' בד"ה א' טו ויעמידו הלוים וגו' בכנורות על השמינית לנצח מקדים כלי השיר לפני לנצח. לפי דשמה לא הי' אז שמחה אמיתית שלא נבנה אז בהמ"ק רק הוכרחו לעורר השמחה של נצוח ע"י כלי שיר לכן הקדים שמה בכנורות על השמינית לפני לנצח:
ע"ב ואעשך לגוי גדול וכו' זהו שאומרים אלהי אברהם בדו"ש בארנו תואר גדול הוא על דבר העומד למטה בארץ ומגיע עד שיא הגובה והנה המכחישים השגחת ה' בארץ מתארים אותו ית' בתואר רם כי הוא רם בשמים כבודו והארץ מסר לכחות הטבע והמערכה ומכנים אותו ית' בתואר אלהא דאלהא. ואברהם הכיר השגחת ה' הנהגתו בארץ והוא תואר גדול שגדול בארץ ובשמים ולכן הוא מכונה בשם אלהי הארץ ולא אלהא דאלהא ואחריו נמשכו כל דורותיו עד היום זהו ואעשך לגוי גדול שהגוי היוצא ממך מתארו אותו כביכול בתואר גדול ולא בתואר רם לבד זהו שאומרים אלהי אברהם שהוא בעצמו משגיח ומנהיג לאברהם שנקרא אלהותו עליו לא אלהא דאלהא:
ואברכך זהו שאומרים אלהי יצחק לפי שנ' בו אתה עתה ברוך ה' שהברכה באה לך מאת ה' בעצמו לא ע"י המזלות ועי"ז מכונה הבוי"ת אלהי יצחק שהוא בעצמו כביכול מברכו ומנהיגו:
ואגדלה שמך זהו שאומרים אלהי יעקב שם יעקב הי' מכונה בו מיום תולדתו והוא שמו העצם. והב"ה קראו ישראל על שם תכונתו נמצא דשם יעקב מכונה שהוא שמו של יעקב ושם ישראל הוא מכונה שמו של הב"ה שקראו כן והי' מהראוי לומר בנוסח התפלה אלהי ישר אלי אך הב"ה הבטיחו ואגדלה שמך דשם העצם שהוא שמך מיום הולדך גם אותו אגדל לכנות אלהותי עליו זהו שאומרים אלהי יעקב ועיין מ"ש במכילתא סוף פ' בא:
דף קי"ח ולמה נקרא שמו הלל הגדול וכו' מפני שהקב"ה יושב ברומו של עולם ומחלק מזונות לכל בריה עי' במפ' והכונה כפי שבארנו דהמכחישים בהשגחתו מתאדים אותו בתואר רם ומאמיני הנהגתו בארץ המה מתארים אותו בתואר גדול זהו ולמה נקרא שמו הלל הגדול מפני שבו מבואר דאף שהקב"ה יושב ברומו של עולם דבאמת תכונתו רם וגבוה מכל העולמות עכ"ז הוא מחלק מזונות לכל בריה גם מה שבעולם השפל א"כ הוא ממלא ביחד השמים והארץ וזהו תואר גדול:
ובשביל זה נקרא הלל הגדול ובזה יתורץ מה שהעיר בח"א מ"ט לא אמרו דהלל הגדול הוא תהלה לדוד דאמרינן בברכות דהוא עדיפא דאית ביה תרתי שנא' שמה פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון יעו"ש דלפי דברינו דנקרא הלל הגדול לפי שבו מבואר דהקב"ה בעצמו מחלק מזונות וכו' וזהו מפורש יותר בזה המזמור נותן לחם שהוא בעצמו נותן משא"כ התם נ' משביע מן ההפעיל יתכן לומר שהוא משביע ע"י הטבע והמערכה שהוא רם ולא גדול. לכן אמרו דזהו הלל הגדול:
קשין מזונות ש"א כפלים כיולדה וכו' בעצבון תאכלנה עי' בח"א ויתכן דסמך דרשתו על מאמר שאחריו בזיעת אפך תאכל לחם הרי שנא' באכילת המזונות קללה כפולה בעצבון תאכלנה בזיעת אפך תאכל ובלידה נ' רק קללה אחת בעצב תלדי:
קשין מזונותיו ש"א כקריעת ים סוף עי' במס' והכונה דהשפעת המזון יוצאת ממקור האחדות של הבוי"ת. עכ"ז היא מתפרדת בעולם לקבל כל אחד מזונותיו בעתו ובאופן משונה מחבירו והוא עצמו תכונת ים סוף די"ס נברא שמתלכדות מימיו מודבק בתכלית האחדות עכ"ז נגזרו לגזרים מופרדים:
המבזה את המועדות כאילו עובד וכו' עניני המועדות המה לזכר הנסים שנעשו בו' פסח ליצ"מ שבועות למ"ת סוכות לענני הכבוד והמבזה המועדות שאינו מאמין בהנהגה הניסית בחשבו שהכל מונהג בטבע ומערכה ואין שום כח יכול לבטלם הרי זה ממש ענין עבודת אלילים ליחס ההנהגה לאל זר זולת הבוי"ת:
המספר לה"ר וכו' ראוי להשליכו לכלבים דתכונת הכלב שהוא נובח לכל עובר ושב אף שאין לו לעצמו שום תועלת מזה ותכונה זאת הוא ג"כ במספרי לה"ר ומעיד שקר להרע להזולת אף שאין לו מזה תועלת לעצמו וכולל עוד עפ"י דאמרינן למעלה דהכלבים שונאים זה לזה ואעפ"כ כשאדם מכה לכלב אחד כולם סובבים לנבוח על האדם ולנושכו בשביל שלא יריע להכלב אף שהם שונאים אותו ומספר לה"ר הוא מריע גם למי שאינו שונא אותו לכן ראו' להשליכו לכלבים:
וכולל עוד דשלימות הכלבים איתא בתורה ולב"י לא יחרץ כלב לשונו ובעלי לה"ר חורצים לשונם בכ"ע לכן ראוים להשליכם לכלבים והמעיד עדות שקר ראוי להשליכו לכלבים לפי שהכלב יש בו תכונת הנאמנות ששומר אדוניו ואינו משקר בו והוא מעיד עדות שקר:
המקבל לה"ר וכו' פרש"י ז"ל שמאמין על חבירו ומיהו אע"ג דלקבולי לא קבעי למיחוש ליה מבעי כדמפורש במס' נדה עכ"ל לכאורה המאמר הוא שפת יתר בדברי רש"י והכונה דרש"י ז"ל דייק לישנא המקבל לה"ר דהונ"ל השומע לה"ר לזה מבאר דלשמוע לה"ר אין עבירה משום דלמיחוש מבעי רק העבירה היא לקבולי שא"צ להאמין על חבירו:
לא לנו ה' וגו' אמר חנניה כי לשמך תן כבוד אמר מישאל על חסדך ועל אמיתך אמר עזרי' וכו' הללו את ה' כל גוים אמר חנניה שבחוהו כל האומים אמר מישאל כי גבר עלינו חסדו אמר עזריה שינוי המאמרים שכל אחד יאמר כפי תכונת שמו דשם חנניה מורה על חנינה בחנם זהו שאמר לא לנו ה' שאין אנו כדאים רק מצד חנינה מישאל וכו' מצינו שהקב"ה מתואר אל הכבוד ובהיות שם אל בשם מישאל אמר הוא לשמך תן כבוד להיות אל הכבוד. ותכונת עזר הוא הנעשה בשני כחות בכח הנעזר וביותר בכח העוזר והנה מה שנעשה בכח הנעזר מכונה בשם אמת דכחו עשה זאת. ומה שנעשה בכח העוזר הוא חסד. לכן אמר עזריה על חסדך מצד העוזר ועל אמתך מצד הנעזר וכן כשעלו אמר חנניה הללו את ה' כל גוים להלל את ה' לבד יען כי לא לנו נעשה רק מאת ה' ומישאל אמר שבחוהו כל האומים דהשבח הוא הכבוד ועזריה אמר כי גבר עלינו חסדו דהישועה של העוזר מצד החסד גבר עלינו יותר מאמת של הנעזר:
אמר גבריאל ארד ואצנן וכו' ולקמן אמר אלך ואקרר מבפנים ואקדיח מבחוץ וכו' שינוי הלשונות יתכן דגבריאל הוא שר של אש ובמקום מצבו מתרבה האש. לכן כאשר רצה לקרר הכבשן להציל את אברהם אמר ארד ירידה למטה מהכבשן עמוק בארץ ועל ידי התרחקי מהכבשן יתקרר הכבשן ויצטנן אבל בחמו"ע היו צריכים לשני דברים הפכים האחד שהכבשן יתקרר השני שהעומדים בחוץ ישרפו לכן אמר אלך מתוך הכבשן לחוץ ועי"ז אקרר מבפנים בצאתי משם ואקדיח מבחוץ בהתקרב שמה:
אמר יורקמי שר הברד וכו' שהכל יודעים שהמים מכבין אש וכו' העיר בח"א מ"ט בהצלת א"א לא בא יורקמי להצילו יעו"ש ויתכן דהצלה מאש ע"י גבריאל שהוא שר של אש מכונה שההצלה היא מעצמה מאש לאש והצלה ע"י יורקמי שר הברד מכונה שההצלה הוא מכח ההפכי ממים לאש ושני אופני הצלות הללו המה לפי תכונת המוצל בהיות המוצל צדיק בעצמו אז באה לו הצלה מאש ע"י גבריאל שר האש שהוא תכונת הצלה מעצמה מאש לאש וכאשר בעצמו איננו מוכשר בצדקו רק נחשב לצדיק מצד פחיתות זולתו ההפכי אז באה לו הצלה להנצל מאש ע"י יורקמי שהוא כח ההפכו מאש והנה אברהם נודע לצדיק מעצמו ע"ד שנא' ומצאת את לבבו נאמן לפניך לכן ידע יורקמי דהצלת אברהם אין מתיחס לכחו כח ההפכי. אך בחמו"ע דראשית תשובתם לנ"נ אמרו אית אלהא וכו' די יכול לשזבותנא ותשובה כזאת איננה על צד השלימות דמשמעו דאם לא יהיו בטוחים להנצל הוו סגדי. רק אח"ז תקנו המאמר ואמרו והן לא אף אם לא יצילנו לא נסגוד לכן חשב יורקמי אחרי שתחלת דבריהם אינו בשלימות הראוי והצלתם הוא רק מצד שהמה מעולים מגריעות זולתם לכן ראויה הצלתם להיות על ידו שהוא כח ההפכי' לכן בא להצילם אך גבריאל הכיר שלימותם מעצמם מתשובה השניה ובזה מסרו נפשם על קדושת השם והמה צדיקים מעצמם לכן א"ל דאין כבודו להיותו ניצול מכח ההפכי ממים לאש רק אני שר של אש אלך ואקרר מבפנים דזהו הצלה מתכונת עצמה מאש לאש ולפי גודל שלימותם בהיותם צדיקים מעצמם ניכר גודל הפחיתות של זולתם לכן אקדיח מבחוץ לשורפם:
ע"ב פלט אותן ליבשה פרשב"ם ז"ל וניתנו לקבורה שם וכו' ולכאורה הוא מאמר מיותר בדברי רשב"ם דאינו מעין המאמר של הגמרא ויתכן דהוא ז"ל דייק ממאמר שאח"ז דא"ל כלום יש עבד שנותן לו רבו מתנה וחוזר ונוטל ממנו ויש למוכר מנא ליה שלא יחזירם אח"ז לים דא"צ רק להראות לישראל שמתו אע"כ דשר של ים דייק מהא דאמר פלוט אותם ליבשה ולא אמר על יבשה ש"מ דכונתו פלוט אותם לתוך היבשה בתוך הקרקע שיקברו שמה לכן אמר כלום וכו':
אימתי אני אהובה בזמן שאתה שומע קול תחנוני באורחת חיים בארנו שני מיני אהבה האחת אהבה החוזרת לתועלת האוהב השנית לתועלת הנאהב עצמו בשביל שאוהב אותו זהו אימתי אני אהובה שיהי' ניכר שאהבה שאהבני הוא אני בעצמי לא לתועלת החוזר בזמן ששומע את קולי תחנוני אף שאין בם תועלת לעבודתו רק הוא תחנוני עכ"ז שומע לאות שאני אהובה:
אע"פ שדלה אני במצות לך אני ולי נאה להושיע פרשב"ם ז"ל לי נאה להושיע יותר מזולתנו שהרי ישראל ייחדוך. והכונה דגוף עשיית המצוה מצער היא בממון ובטרחה כמו מצות ציצית מזוזה וכדומה א"כ מגיע השכר ע"ז ג"כ שכר קטן אך כשעושין המצוה לשם שמים לעשות נח"ר להבוי"ת אז מעריך הקב"ה השכר כפי תכונתו בלי גבול ותכלית זהו אע"פ שדלה אני במצות דגוף המצות דלה ורזה עכ"ז לך אני אחר שאני עושה אותה לך לנח"ר לפניך לכן לי נאה להושיע כפי תכונתך בלי גבול ותכלית זהו שהרי ישראל ייחדוך אינם עושין המצוה בשביל תועלתם לעצמם רק ייחדוך המה מיחדים המצוה לאחדותך לנח"ר לך:
הללו את ה' כל גוים אגבורות ונפלאות דקעביד להו כש"כ אנן כי גבר עלינו חסדו פרשב"ם ז"ל אגבורות ונפלאות דחזיתו שעשה לי והעיר ע"ז בח"א דלישנא דקעביד להו לא משמע הכי יעו"ש ויתכן עפ"י שבארנו בהקדמה לתהלים דתואר הללו הוא על קבלת הטוב ותואר שבח הוא על קבלת היסורים באהבה ונא' כאן שתי לשונות הללו וגו' שבחוהו וגו' לכן מבאר דהגמרא מפרש תרי מילי הללו את ה' כל גוים הלול על קבלת הטובות מגבורות ונפלאות דחזיתו שעשה לי ושבחוהו כל האומים על היסורים דקעביד להו לקבל מאהבה ולשבח ע"ז כש"כ אנחנו שקבלנו הטובות שאנו מחויבים לומר כי גבר עלינו חסדו:
גער חיה וקנה לך עדה עפ"י שבארנו בדו"ש דכאשר הדור מוכשר במעשיו אז המה נחשבים כעדת אנשים וכשאינם מוכשרין במעשיהם אז המה מתקיימין כמו שמתקיימין כל הבעלי חיים. ולעתיד לבוא כשיהיו מוכשרין בשלימות יאמר לגבריאל גער חיה השחת הקיום של חיה להתקיים בלי שלימות וקנה לך עדה שיתקיימו רק מי שיש בו שלימות להקרא עדה עדת אנשים:
מתרפס ברצי כסף שפושטין ידיהם לקבל ממון ואין עושין רצון בעלים כתב בח"א מה שאמר הכא ואין עושים רצון בעלים אינו מפורש בקרא וכו' יעו"ש ויתכן דדריש מתרפס הוא לשון רמוסה והשחתה כמו ושארה ברגלה רפסה שהמה רומסים ומשחיתים ברצי כסף בהרצון של הבעלים שנתנו להם הכסף שנוטלין ממון ואין עושין רצון בעלים כמו שהיו בימי החורבן ששלשלו להם קופה של זהב בשביל שיתנו להם תבואה והן נטלו הזהב ולא נתנו מאומה דמשמעות מתרפס כולל כפרש"י ז"ל התרפס יד שפושטין ידיהם וכולל לשון רמיסה:
מי גרם להם לישראל שיתפזרו לבין האומות קרבות יחפצו קרבות שהיו חפצים בהם עי' במס' והכונה ע"ד שנא' בפ' אחרי אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגוים וגו' ולא תעשו מכל התועבות האלה וגו' ולא תקיא הארץ אתכם וגו' הרי הזהירה התורה לבל יעשו המה כנימוסי התועבות של הגוים אשר לפניהם דבעשיתם כמוהם תקיא הארץ אותם ויתפזרו בגלות זהו מי גרם להם שיתפזרו בגלות קרבות שהיו חפצים שהם היו חפצים להתקרב אל עושי התועבות לעשות כמעשיהם ועי"ז קאה אותם הארץ:
דף קי"ט זה המכיר מקום חבירו בישיבה וכו' זה המקבל פני חבירו בישיבה משלימות הלימוד להכיר פני חבירו אם דבריו רצוים יותר מדעתו לבטל דבריו מפני חבירו ומצינו עוד מעלה שעשו ב"ה דאפילו במקום שלא הוכשרו להם דברי ב"ש חבירם הקדימו דברי ב"ש לדבריהם. זהו דחשיב הנך תרתי המכיר את מקום חבירו בישיבה אם נכונו דבריו לבטל דעתו נגד חבירו להקביל פני חבירו בישיבה היינו לכבדו ולהקדים דברי חבירו לפני דבריו:
ולמכסה עתיק זה המגלה דברים שכסה עתיק יומין עי' במס' ויתכן דמפרש עתיק לשון הפרדה כמו עתיקי משדים ומבאר ולמכסה הכסות שכיסה עתיק יומין ולא גילהו הוא עתיק מפריד ומסיר אותה המכסה ומגלה טעמי תורה ומאמר עתיק יומין שמזכיר בזה אינו מן הדרשה של עתיק:
וידי אדם וגו' ידו כתיב זה ידו של הקב"ה שהיא פרושה תחת כנפי החיות לקבל בעלי תשובה. ע"ד דאיתא במדרש איכה על פסוק זה שהיו הגחלים בידו של גבריאל וביקש לזורקן בחימה א"ל הקב"ה להונך להונך שיש בהם בעלי צדקה זהו ידו של הקב"ה פרושה להראות שנותנין צדקה וראוים לקבל בעלי תשובה ומליצת מתחת כנפי החיות לקיומן כקיום בעלי החיים:
וכולל עוד עפ"י דאיתא בחגיגה דנהר די נור נפקין מזיעתן של חיות וכו' ולהיכן שפוך על ראש רשעים יחול ומבואר בספרי אמת דעפ"י חטאת האדם אין כבודו ית' להשכין שכינתו בתחתונים רק בקושי מעביר מדותיו ומשכין שכינתו ביניהם ומתואר דכבד המשא על החיות נושאי מרכבתו להשרות שכינתו בתחתונים ובהיות כבד המשא על החיות נפיק מהן זיעתן לנהר די נור ולפי דסבת הכובד הגורם זיעתן הוא חטאת האדם לכן יחול על ראש רשעים בגיהנם דשמה המה החוטאים הגורמים הכובד וכאשר עושין תשובה סר כובד המשא מן החיות ואז מעופפות בכנפיהם על נקלה זהו ידו של הקב"ה פרושות מתחת כנפי החיות שהגביהו כנפיהם לעופף כי הנקל מהם משא מהחטאים. לכן פורש ידו לקבל תשובתן:
וינצלו את מצרים א"ר אמי עשאוה כמצודה שאין בה דגן וריש לקיש אמר עשאוה כמצולה שאין בה דגים פלוגתייהו עפ"י דאיתא במס' ע"א חמנים שנשתברו מאליהן ר' יוחנן אמר אסורה וריש לקיש אמר מותרת ואיתא במכילתא וינצלו את מצרים מלמד שחמני מצרים נתכת וחזרה לתחילתה ובארנו שם דדייק מדכ' וינצלו את מצרים משמעו שהריקו את מצרים מכל וכל והלא היו בתוכה חמנים האסורים בהנאה ש"מ שנתכו ונעשו כמטיל כסף וזהב והותרו בזה דחמנים שנשתברו מאליהן מותרים יעו"ש לכן ר' אמי תלמידו של ר' יוחנן כרביה ס"ל דאסורה א"כ לא הועיל ההתכה שהותכו להתירן רק התועלת הי' מן ההתכה שלא יוסיפו לעובדן בראותם שאין בכוחם להציל את עצמן לכן מבאר שעשאוה כמצודה שאין בה דגן דצידת העוף הוא ע"י דגן שבמצודה ובאין דגן אין ניצדים כן עד"ז באין בחמנים עצמם כח להציל א"ע לא יהיו ניצולים עובדיה וריש לקיש אזיל לשיטתו דמותרת לכן אמר עשאוה כמצולה כמו התהום שאין בו דגה ריקה מכל כך וינצלו את מצרים ריק מכל דבר שגם החמנים לקחו:
ע"ב א"ל לדוד טול אתה וברך אמר אני אברך ולי נאה וכו' עי' במפ' ויתכן עפ"י דאיתא (ביומא ד' ע"ב) ג' זירים הם של מזבח זכה אהרן ונטלו של שלחן זכה דוד ונטלו וכו' הרי דזיר שולחן נטל דוד לכן כאשר נצרכו לברך ברכת המזון על השולחן שאכלו והשלחן מתיחס לדוד אמר אני אברך ולי נאה לברך דלי מתיחס זיר השלחן וזהו עצמו שאמר דוד תערוך לפני שולחן היינו זיר השלחן שנטל ולכן הי' מכונה דוד בית הלחמי לרמז דעל ידו בא לחם הפרנסה בעולם להראות בזה דאין לו שום נידנוד חטא מבת שבע דבעון כזה נאמר עד ככר לחם וזהו זיר השלחן שזכה בו דוד וברך עליה:
וכן מפורש בזה"ק פ' תרומה ד' קל"ב מטה ושלחן וכסא ומנורה וכו' מטה אתיהבת ליה ליעקב וכו' שלחן אתקון דוד מלכא וכו' כסא אתקון אברהם וכו' מנורה אתקון יצחק וכו' הרי דשלחן מתיחס לדוד לכן אמר לי נאה לברך ובגוף המאמר דמטה מתיחס ליעקב לכן מוזכר תמיד ביעקב שהיה לו מטה שלימה ונא' בו וישתחו ישראל על ראש המטה. ודוד מתיחס לשלחן לכן התפלא שאול עליו מדוע לא בא בן ישי לשלחן המלך אברהם מתיחס לכסא לכן נא' בו והוא יושב באלוני ממרא אף שהיתה השכינה נגדו הי' יושב כתכונת כסא ויצחק מתיחס למנורה לכן נא' בו ותכהינה עיניו מראות מתיחס לכח הראיה של אור המנורה וכן קרא לבאר שבעה על שם המנורה שהיא שבעה קנים: