לשמוע בלמודים· רבי יצחק אליהו לנדא
מסכת עירובין
בעזר החונן לאדם דעת להשכיל ולהבין אחל לבאר אשר חנני במס' עירובין:
ד' י"ג ע"ב גלוי לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו של ר"מ כמותו התיחסות ר"מ לבריאת העולם יתכן לפי שאין אנחנו יכולין להשיג כונת בריאת העולם להבוי"ת. וכמו כן אין יכולים חבירים לעמוד על דעתו של ר' מאיר ומתיחס תכונתו למה שאמר הבוי"ת והיה העולם:
שתי שנים ומחצה נחלקו וכו' נוח לו לאדם שלא נברא וכו' עי' במפ' ויתכן עפ"י דאיתא בפר"א אמר הקב"ה לתורה נעשה אדם א"ל אדם זה בא לידי חטא אם אין אתה מאריך אפך הרי הוא כאילו לא בא לעולם א"ל וכי על חנם נקראתי ארך אפים וכו' הרי דעפ"י מדה"ד אין ראוי לאדם להברא ועפ"י מדה"ר של אריכות אפים ראוי להברא ואיתא בספרי אמת דתכונת שמאי הוא מדה"ד אין נותן לכפר עון והלל אמרו לפי תכונתו של מדה"ר דנוח לו שנברא דארך אפים מקיימו במדה"ר:
נמנו יחד עפ"י מאמר חז"ל בתחלה עלה במחשבה לברוא העולם במדה"ד ראה שאין העולם מתקיים שיתף עמו מדה"ר זהו נמנו יחד הדין והרחמים בתכונת הבריאה וכמו כן נמנו יחד ב"ש וב"ה. ואמרו אחרי שקודם הבריאה עלה במחשבה לברוא במדה"ד א"כ נוח לו שלא הי' נברא ועכשיו שנברא בשתוף מדה"ר של אריכות אפים וענין אריכות אפים הוא שיחזור האדם בתשובה לכן יפשפש במעשיו ואמרי לה ימשמש במעשיו הבדל הדעת בין יפשפש ובין ימשמש יתכן עפ"י דאיתא במס' קדושין (דף ל"ט) רמי ליה רב טובי לרבא תנן כל העושה מצוה אחת מטיבין לו עשה אין לא עשה לא ורמינהו ישב ולא עבר עבירה אף שלא עשה מצוה נחשב לו כעושה מצוה ואידך ס"ל דמוכרח לעשות מצוה זהו יפשפש במעשיו אם אין בהם עבירה ואחרי שלא עשה עבירה א"צ עוד למשמש אם יש מצוה במעשיו דכיון דישב ולא עבר עבירה נחשב לו כעשה מצוה ואמרי לה ס"ל דמוכרח לעשות מצות זהו אף שפשפש ולא מצא עבירה עכ"ז מוכרח עוד למשמש במעשיו אם יש בהם מצוה וזמן שנחלקו שתי שנים ומחצה ואח"ז נמנו יחד דנן רמז מספר הימים של שתי שנים ומחצה עולים שמנה מאות ושמונים וחמשה וכן עולה המספר מן דין ואריכ"ת אפי"ם יחד"ו יה"י והעירו עוד המפ' איך יתכן לומר שנוח לו שלא נברא אחרי שהאל הטוב בראו בלתי ספק שהוא לטובתו יעו"ש אך דקדקו במליצתם ואמרו נוח לו וכו' ולא אמרו טוב לו וכו' דבאמת טוב לו שנברא שיכול לזכות לעוה"ב אך היה נוח לו במנוחה בלי עמל כשלא היה נברא ובפיוט מוסף יוה"כ הנוסחא מנויה וגמורה בסוד חכמי תורה אשרי מי שלא נברא יעו"ש:
מח ע"ב מיום שחרב בהמ"ק דיו לעולם שישתמש בשתי אותיות שנאמר כל הנשמה תהלל יה. בדו"ש, בארנו עפ"י דאיתא בספרי אמת דבמאמר ישמחו השמים ותגל הארץ שם הוי"ה בר"ת המרמז דכל מצוה שהאדם עושה בעוה"ז נעשה ממנה מצוה רוחנית בשמים ומתיחסת מצוה הרוחנית לשם י"ה מן ישמחו השמים ועשיית המצוה בארץ מתיחסת לשם ו"ה מן ותגל הארץ ובהתלכדם יחד מתאחד שם הויה וכשחרב בהמ"ק ואין באפשרי לקיים מצות התלויות בארץ ועבודת הקרבנות אמרו חז"ל כל העוסק בתורת עולה מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב עולה ע"ד שנאמר ונשלמה פרים שפתינו נמצא דעשיית המצוה בפועל המתיחס לשם ו"ה הוא בטל בזמן החורבן אך ענין הרוחני בשמים המתיחס לשם י"ה קיים גם בזמן החורבן דנעשה הרוחנית למעלה ע"י שלום פרים שפתינו זהו מיום שחרב בהמ"ק ואין בידינו למלאות שם ו"ה בעשיית המצוה ידיו לעולם שישתמש בשתי אותיות היינו שם י"ה המתיחס לרוחניות בשמים שנ' כל הנשמה תהלל יה:
ד' י"ע רשעים אפי' על פתחו של גיהנם אין חוזרין הכונה דאפי' כשמזכירין להם שע"י מילוי תאותם יכנסו לפתחו של גיהנם עכ"ז אין חוזרין בתשובה מלעזוב מעשיהם וכולל עוד עפ"י מאמר חז"ל אל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך הרי שמפתה אותם דאין שום מורא מיסורי גיהנם לכן גם על פתחו של גיהנם טרם שנכנסין לראות יסורי גיהנם אין חוזרין לפי שהיצר אומר להם שהוא בית מנוס וענין הבטחה של בית מנוס בארנו בדו"ש יעו"ש ויתכן עוד עפ"י דאיתא במדרש גיא בן הנם שהיו הכומרין אומרים יערב לך ויתבסם לך וכו' הרי שהוראת הנם הוא על הטוב שיערב ויתבסם לכן מפתהו היצר שלכן נקרא גיהנם שהוא גיא שיש בו הנם הטוב שהוא בית מנוס:
שלשה פתחים יש לו לגיהנם אחד במדבר ואחד בים ואחד בירושלים עונש הגיהנם הוא או בשביל העדר עשיית המ"ע או בשביל עשיית העבירה ועשיית העבירה הוא בשתי סבות או מצד התעוררת התאוה הבאה מיסוד המים כמבואר בספרי אמת או מסבת השחתת הדעת ואלה המה השלשה פתחים שעל ידם נכנסין לגיהנם א' במדבר היינו בהיותו שמם כמדבר מבלי עשיית הטוב של מ"ע ב' בים הוא יסוד המים המעורר תאות העבירה ג' ירושלים הוא אוירא דמחכים להישרת הדרך והוא משחית מעשיו מהשחתת הדעת:
ז' שמות יש לו לגיהנם וכו' והמה נגד ז' שמות שיש לו ליצה"ר על שבע גופי עבירות כפי שבארנו באורחות חיים יעו"ש:
גיהנם שכל היורד בה יורד על עסקי הנה רש"י ז"ל מפרש הנם עריות והעיר באיי הים מהא דאמרו רובן בגזל ורוצה לגרוס על עוסקי הנום היינו לה"ר בתלמוד נמתי לו יעו"ש ויתכן דגם הנם הוא לשון דבור ע"ד שנאמר בכל עצב יהי' מותר ודבר שפתים אך למחסור והרי הוא חנם באין מותר וכולל עוד דכל עניני הבל ודברים בטלים נקראים חנם שהם לבטלה ועליהם יורדין לגיהנם ויתכן עוד שכולל שנאת חנם זהו על עסקי חנם:
קנים זו פורענותם של צדיקים והגה זו מתן שכר של צדיקים וכו' יתכן דדייקו ממה שנאמר אח"ז בטנך תאכל וגו' את המגלה דענין המאכל הוא שביעת התענוג ואם היה כתוב על המגלה קנים והגה והי של עניני צער לא יתכן להאכיל ולהשביע מזה את הבטן לכן דרשו שהי' כתוב במגלה להשכיל עניני צדיק ורע לו בעה"ז היינו קנים פורעניות של צדיקים בעה"ז ושכר הצדיק בעה"ב ורעת הרשע בעוה"ב ובזה נחת ינחת הריאה להשקיט לו סער צדיק ורע לו רשע וטוב לו ויכול להשביע ממאכלו:
ע"ב בשעה שתיקן שלמה עירובין ונט"י וכו' אם חכם לבך ישמח לבי גם אנייתכונת נט"י לרמז דתכונת עולם השפל נקרא עולם העשיה שכל עניניו המה במעשה והידים המה כלי המעשה ומרמז נט"י להיות כלי המעשה טהורים ונקיים לבל ישלחו בעולתה ידיהם וכמו כן רמז עירובין לערב הכל לרשות היחיד לרמז דכל העולמות המה ברשות יחידו של עולם ובזה מתעלה כבוד ה' בתחתונים יותר מבעליונים לכן אמר הב"ק בני אם חכם לבך אם גם לבך לב החומר שבעולם המעשה חכם לכבדני ישמח לבי גם אני ואשיבה חורפי דבר אשר חרפוני לקטרג על נתינת התורה בארץ:
מלמד שאמר שלמה על כל דבר ודבר של תורה שלשת אלפים משל ועל כל דבר ודבר של סופרים הי' אומר אלף וחמשה טעמים וכו' התיחסות המספרים יתכן לפי דחלקי התורה המה שלשה תורה ועבודה וג"ח אוריין תליתאי לכן אמר על כל חלק מהם שלש אלף משלים ומספר אלף יתכן לפי שנתנה תורה לאלף דור ועל כל דבר של סופרים היה אומר ג"כ אלף טעמים ולפי שמקורם הוא מחמשה חומשי תורה היה אומר עוד חמשה ומה שנא' בתורה משל ובדברי סופרים טעמים לפי דכל עניני התורה מעשיית המצות וכמו כן כל הספורים שבתורה המה רק לבושים לענינים הנסתרים הפנימים שבעולמות העליונים לכן מכונים המה בשם משלי אבל דברי סופרים המה מבארים ענינים הנגלים כדת מה לעשות מצות התורה וכמו כן מבארים פרטי הספורים איך היו בנגלה והנסתר הוא לוטה במאמרי התורה לכן אמר בזה טעמים המושכלים ומכנה אותם שיר שהוא התגלות הכונה כפי שבארנו תכונת שיר בדו"ש:
במי אתה מוצאן במי שמשכים ומעריב וכו' שמשחיר פניו כעורב וכו' משים עצמו אכזרי כעורב. הצלחת האדם בעוה"ז הוא בני חיי ומזוני ולקנין התורה מוכרח להתרחק מכל אלה השלשה ממזוני שדרך האדם להיות ממשכימי קום מאחרי שבת להשיג טרף חוקו והוא משכים ומעריב לבית המדרש ובענין חיי התענוגים הוא משחיר פניו כעורב בשביל התורה ובענין בני משים עצמו אכזרי על בניו כעורב:
ד' כ"ב כאדם שנושא משא על פניו ומבקש להשליכו ממנו עי' בח"א דמפ' דקאי על השכר שנותן הקב"ה לרשעים בעה"ז ומבאר מליצת על פניו דבאמת שלימות המצוה להיותו צנוע העושה בסתר לבל יהי לו מזה שום תועלת בעוה"ז רק לעולם הבא לאחריו בעה"ב והרשע בעשותו המצוה עושה במכוון בגלוי נגד פני אדם להתפאר בזה ולכן ניתן לצדיק השכר לעוה"ב במה שיהיה לאחריו בסתר כפי תכונת עשייתו ולרשע נותן בעה"ז בגלוי על פניו כפי תכונת עשייתו במצוה ומבאר מלת על' דכאשר עושה אדם מצוה מוטל על הבוי"ת לשלם לו שכרו וה"ז כמטיל איזה משא על הבורא כביכול ליתן שכר ותכונת המשא כשנושא אדם המשא על כתפו מאחוריו קל עליו המשא אבל כשנושא המשא מלפניו כבד עליו המשא ורוצה להשליכו לכן הצדיק שעושה המצוה בשביל מה שיהי' מאחריו ושכרו ג"כ מאחריו בעוה"ב הוא קל כביכול לפניו אבל הרשע שעושה המצוה לפניו ושכרו ג"כ הוא לפניו בעוה"ז ה"ז כנושא המשא על פניו לא על כתפו מאחריו ולכן מבקש להשליכו ממנו:
ד' כ"ט ובקשו עליו חבריו רחמים מפני שהשעה צריכה לו' עי' במפ' ויתכן הכונה דאף שהוא עבר על דברי חבריו שאמרו לא יאכל אדם בצל וכו' והוא אכל עכ"ז אותם חבירים עצמן שעבר על דבריהם בקשו עליו רחמים מפני שהשעה צריכה לו:
ד' ל"ו לכי תיכול עלה כורא דמילחא עפרש"י ז"ל ויתכן דתכונת המלח הוא כשנותן אותו תוך התבשיל מרגישין על ידו טעם התבשיל לכן כאשר שאל ממנו מאי שנא שלא הרגיש טעם ההלכה א"ל לכי תיכול עלה כורא דמילחא כשתמדוד לתוכו מלח הרבה תבין ותרגיש טעמי ההלכה הכונה שתתבונן בו בסברות הרבה:
נ"ב ע"ג כיצד מעברין את הערים עי' פרש"י ז"ל דקאי על מאמר הנותן עירובו בעבורו של עיר וע"ז קאמר כיצד מעברין יעו"ש ויתכן דקאי על המשנה שלפניה דאמר דאין המשוחות ממצין וכו' הרי שהיו מודדין התחומין מן העיר ע"ז אמר כיצד כיצד היא המדידה ומבאר מעברין וכו' דאין המדידה מאמצע העיר אלא מעברין וכו':
ד' נ"ג ח"א נמרוד שמו ולמה נקרא אמרפל שאמר והפיל א"א לכבשן האש וח"א אמרשל שמו ולמה נקרא שמו נמרוד שהמריד כל העולם וכו' חטאת האדם הוא בשני סוגים במה שבין אדם למקום ובמה שבין אדם לחבירו ויש דעות בזה מי הוא הגרוע שבשניהם זהו ח"א שהתורה מפרסם רעתו במה שהוא בין אדם לבריות שהרי מכנהו אמרפל במה שהרע לא"א והפילו לכבשן ואין מכנהו במה שהיה רע למקום דזהו גרוע מה שבין אדם לבריות וח"א שהתורה מפרסם רעתו במה שהוא בין אדם למקום שמכנהו נמרוד במה שהמריד העולם נגד המקום ואין מכנהו במה שהרע לא"א דזהו חנק הגרוע ביותר.
בני יהודה דייקי בלישנא וכו' גמרי מחד רבה וכו' גלו מסכתא וכו' שלימות הלימוד הוא בשלשה ללמוד מעצמו ולשמוע מאחרים וללמד לאחרים וכן מפורש במשלי לדעת חכמה וגו' בעצמו לקחת מוסר וגו' מאחרים לתת לפתאים ערמה ללמד לאחרים ובני יהודה קיימו כל אלה השלשה במה שלמדו בעצמם הוו דייקי בלישנא ומתנחי ביה סימנא ובמה שלמדו מאחרים הוו גמרי מרב אחד שלא יתבלבלו בלשון הלימוד עי' פרש"י ז"ל והוו גלו מסכתא ללמד לאחרים כפרש"י ז"ל דוד דגלי מסכת כתיב בו יראיך יראוני וישמחו ע"ד שאמר יה"ר שלא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי דיש שני מיני שמחה יראי ה' אין שמחים כשנכשל חבירם בדבר הלכה רק שמחים כשמכוין חבירם לדבר הלכה. והבלתי יראים שמחים כשנכשל בדבר הלכה זהו שאמר יראיך היראי, ה' יראוני וישמחו לפי שאכוין כהלכה דגלי מסכת:
ע"ב אמהתא דבי רבי מישתעיא בלשון חכמה וכו' הכונה דגם דברי חולין של עוה"ז היו מלבישין במאמרים של חכמה שיש בהם איזה מוסר דהאדם מורכב מנפש וחומר שהן כחות הפכיות דכאשר החומר רודף אחר תאות הזמן אין בכח הנפש לעלות במדרגות השלמות וכשהוא פורש מתענוגי עוה"ז מתעלה הנפש בשלימות זהו דאמרה עלת נקפת בכד שבא קץ לתענוגי עוה"ז ואינם עוד ואז ידאון נשרין לקיניהון אז יכולת בנפש הדאה ע"פ תבל כנשר לדאות לקיניהון דקן הנשר הוא בגובה כנשר יעוף השמים היינו שיא השלימות והיפך מזה הוא יעדי בתר חברתה וכו' כשנחלש כח הנפש משלימות אז ירדוף החומר בתוקפא דתתקף עלת בכד כאילפא דאזלא בימא דכל עניני עוה"ז מכונה ים זועף:
עשו לי שור משפט בטור מסכן מלבוש המאמר במוסר לשור ולראות לעשות משפט ישר גם לדל גדול המכונה טור מסכן הגדול שבאביונות:
גבר פום דין חי מה זו טובה ע"ד שנאמר שומר פיו ולשונו שומר מצרת נפשו אבל כאשר כל עמל אדם לפיהו אז הנפש לא תמלא זהו הגבר פום דין חי שכל עמלו לפיו כאילו רק ע"ז הוא חי מה זו טובה הרי הנפש לא תמלא טובה מזה:
אתריגו לפחמין ארקיעו לזהבין ע"ד שאמרו עתירי בבל יורדי גיהנם הם זהו ארקיעו לזהבין כאשר תשטחו זהבין לרפוד על זהב וכסף עי"ז אתריגו לפחמין יתחממו הגחלים של גיהנם באור אש כצבע האתרוג ולא יחשוב האדם דמי יודע בעולם העליון דארקיע לזהבין. לזה עשו לי שני מגידי עלטה יש לאדם שני מגידי מעשיו מה שעושה במחשך מעשהו היינו היצ"ט והיצה"ר:
הצפיננו היכן ר' אלעאי צפון וכו' אמרי לה אשה ואמרי לה מסכת שלימות האהבה מצינו במקרא נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים א"כ יכול האדם להתבונן מאהבת אשה איך לאהוב את ה' ויש עוד דרך לאהוב ה' עפ"י לימוד התורה ע"ד שנ' מה אהבתי תורתך זהו כששאלו הצפיננו הראנו היכן ר' אלעאי צפון מעלת אהבת ר' אלעאי לשמים באיזה תכונה הגיע לשלימות כזה א"ל עלץ בנערה אהרונית היה לו אשה כהנת עירנית בעלת חן והיה אוהב אותה מאוד ואותה האהבה הנעירתו להיות אהבתו לה' נפלאתה מאהבת האשה ואמרי לה מסכת שבא למדת האהבה ע"י לימוד מסכת שלמד כל הש"ס עד שהגיע לנערה אהרונית היינו סדר קדשים המתיחס לבני אהרן וגם אחרונית הוא סדר טהרות סדר האחרון שהיא עירנית חריפה והלימוד הנעירתו לאהוב את ה' נותן התורה:
הצפיננו היכן ר' אבוה צפון וכו' ר' אבוה היה חכם שהיה בקי במקרא ובמשנה והיה מנצח למינים והיה חשוב לקיסר ומדברנא דאומתא ושאלו מאין השיג מעלה זו והנה איתא בספרי אמת דספירת חכמה יונק מספירת כתר והיא חכמה האמיתת גדולה מכולן זהו שא"ל נתיעץ במכתיר שהמשיך חכמתו מספירת כתר העליונה ועי"ז היה חכם יותר מכל החכמים שהנגיב למפיבשת דאף דמפובשת היה חכם גדול דדהע"ה אמר כל מה שאני עושה אני נמלך במפיבשת רבי היתה חכמת ר' אבוה יותר מזה שהיה מחכים את מפיבשת שגדלה חכמתו יותר ממנו הנגיב לשון חכמה דהרוצה להחכים ידרים בנגב:
נתיעץ במכתיר והנגיב למפיבושת מדת הגאוה הוא ביטול התורה כדאיתא ביבמות בבר סיסי דאין התורה שורה אלא במקום הנמוך ור' אבוה היה חשוב בקיסר שהמכתיר הוא המלך הי' נתיעץ עמו א"כ היה ראוי לו להיות בו מדת הגאוה אעפי"כ הי' בו מדת החכמה שהנגיב לנגב הדרום אשר שם החכמה וגדל בתורה שהיו חביריו בושים ממנו זהו למפיבושת דרשו חז"ל שהי' מבייש פני דוד בהלכה לפי שלא התגאה מאומה מחשיבותו:
אמרתי לה לא בדרך כבושה אני מהלך א"ל לסטים שכמותך כבשוה לכאורה הקלה מאוד התינוקת בכבודו ולא השיב לה מאומה ויתכן עפ"י דאיתא בזוה"ק פ' ויקהל ד' רט"ו לצדיקים קרי אורח וכו' בגין דצדיקיא עבדי חדתא בההוא אתר בכמה מילין עלאין וכו' דרך איהו פתוח לכולא וכתשין ביה כל מאן דבעי אפי' חייבין יעו"ש זהו לפי שאמר לה שמהלך בדרך כבושה ולא אמר באורח כבושה כראוי לצדיקים לכן אמרה לו דרך שאתה מכנה הוא דרך שכבשוה לסטים כמותך:
ד' נ"ז תלמיד אחד היה לו לראב"י שנתחייב שריפה למקום אמרו הניחו לו שאדם גדול שימש עי' בח"א וביתר הביאור דקאי על מה שאמר בסמוך דלמד בלחישה ועי"ז נשכח התורה מלבו וה"ז בכלל שפירש מד"ת במה שלא הוציא בשפתיו ואמרו חז"ל כל הפורש מד"ת אש שורפתו זהו שנתחייב שריפה למקום וניצול בזה ששימש אדם גדול דגדולה שמושה של תורה יותר מלמודה שנאמר אשר יצק מים ע"י אליהו הרי שמכונה שמושה של תורה בשם מים ותכונת המים לכבות השריפה לכן אמרו הניחו לו שאדם גדול שמש:
א"ל שמואל לרב יהודה שיננא חטוף ואכול חטוף ושתה דעלמא דאזלינן מינה לבי הלולא דמיא עי' במפ'. והכונה ע"ד שנ' במשלי חכמות בנתה ביתה וגו' לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי דיש בתורה תכונת לחם לאכול שהוא קיום הגוף ויש בתורה תכונת משקה לשתות כדאיתא בילקוט נמשלו ד"ת לשלשה משקים מים יין וחלב זהו שאמר לר' יהודה חטוף ואכול וחטוף ואישתי שימהר לאכול ולשתות מלחם ויין של תורה כדי שילמוד הרבה דעלמא לבי הילולא דמיא דהסעודה היא רק זמנית ולא ישיגה לאחר זמן כי המשתה עוברת כן העולם הוא עולם עובר אך לפי שהחוטף וממהר בלימודו אין מדקדק יפה בלימודו לכן הקדים לו התואר שיננא הלא אתה חריף ושנון ותוכל להבין יפה גם דרך חטיפה מהירית לכן חטוף ואכול חטוף ואישתי מהרה כדי שתלמוד הרבה וזהו עצמו דא"ל שיננא פתח פומך קרי וכו' כי היכי דתוריך חיי וכו' לפי שהיה ר"י שיננא היה משיג ד"ת בראיה בעלמא שרואה האמור בספר ולא היה מוציאה בפה לכן א"ל שיננא אף שאתה שיננא ותוכל להשיג הכונה בלי הוצאה בפה. עכ"ז פחת פומך להוציא הדברים בפה כי היכי דתוריך חיי וכו' ולפי שא"ל פתח פומך היה משתהא בלימודו להאריך במוצאיהם לכן א"ל שיננא חטוף ואכול וכו' כפי שבארנו:
אם יש לך היטב לך כי אין בשאול תענוג ואין למות התמהמה וא"ת אניח לבני ולבנותי חוק בשאול מי יגיד לך ב"א דומין לעשבי השדה הללו נוצצים והללו נובלין עי' במפ' ויתכן דטוב האמיתי הוא טוב הנצחי שלא יפסוק לעד זהו אם יש לך ממון או איזה כח היטב לך תעשה בזה ענין שיטב לך תמיד והנה טובת תענוגי עוה"ז אין תמידים לך דאין בשאול תענוג דמטוב התענוג של עה"ז לא יהיה לך שום טובה בשאול א"כ אינו טוב אמיתי ולפי שדרך האדם לקמץ בצדקה מצד שמניח עושרו לימי זקנותו דאז אין לו כח לעסוק במו"מ וכדומה ויש שמקמץ בשביל להניח ירושה לבניו אחריו לזה אמר דאין לו לאדם לדאוג מה שיהיה לזקנותו דאין למות התמהמה ואין אדם יודע ימי חייו ואם בשביל הבנים להניח להם חוק המזונות גם אחרי מותך שתהיה בשאול מי יגיד לך שיתקיים בידם דב"א הללו נוצצים בעושר והללו נובלין דגלגל הוא החוזר בעולם או הכונה שלא תניח ההטבה לצדקה לאחר זמן לפי שאינך בטוח שיהיה העושר שמור לך דב"א דומין וכו' והללו נובלין
הללו נוצצים והללו נובלין פרש"י ז"ל מתים ולכאורה הי' לו לומר הללו נובלין והללו נוצצים ע"ד שנא' דור הולך ודור בא ויתכן שהוא עפ"י מאמר חז"ל וזרח השמש ובא השמש עד שלא שקעה שמשו של עלי זרחה שמשו של שמואל הרמתי הרי דזריחה של הנולדים הוא קודם לשקיעה של המתים לכן אמר בתחלה הללו נוצצין ואח"ז הללו נובלין:
זכה תאות לבו נתת לו לא זכה וארשת שפתיו וגו' עי' במפ' ויתכן דאדם מתפלל ומבקש בשפתיו איזה דבר בחשבו שהוא לטובתו ובאמת הוא לרע לו לכן אי זכה אין הקב"ה ממלא ארשת שפתיו לפי שהוא לרעתו רק תאות לבו נתת לו אתה ממלא תאות לבו שחושב להיות לו דבר לטובתו ואם לא זכה בל מנעת מלמלאות לו ארשת שפתיו כפי שמבקש אף שאינו כפי תאות לבו שחושב שיהיה לטובתו:
כערוגה זו שהכל דשין בה וכו' כבושם שהכל מתבשמין הימנו וכו' לחייו כאבן זו שאינה נימחות. שלימות התורה ללמוד מאחרים וללמד לאחרים וללמוד בעצמו כערוגה שהכל דשין בה היינו ללמוד מאחרים דאז צריך להיות נכנע לפני המלמד כערוגה שהכל דשין בה ואמר בזה שהכל כמאמר חז"ל איזהו חכם הלומד מכל אדם וכבושם שהכל מתבשמין היינו ללמד לאחרים ואמר בזה שהכל כמאמרם העמידו תלמידים הרבה ולחייו כאבן שאינה נמחית היינו בלימוד עצמו בלחייו יחזור על לימודו שלא ישכח שלא יהיה נמחית מלחייו כאבן:
אם משים אדם עצמו כחיה זו שדורסת ואוכלת וכו' שמסרחת ואוכלת עי' במפ' ויתכן דתכונת החיה שדורסת הבשר כדי לרככו וכשאין יכולה לרככו בדריסה לבדה הוא מסרחת ממשכת הבשר ממקום למקום כדי שיתרכך כן עד"ז הוא לימוד התורה מוכרח האדם להשתדל לרכך מאמרים הקשים במקומן באיזה תחבולה וסברא שיתישרו ואם אין בכחו לתרצם ממקומן מוכרח להשתדל ממקומות אחרים נתרצם. ואם אדם עושה כן לעמול שיתורצו דברים הקשים הקב"ה עושה לו סעודה בעצמו וכו' הקב"ה בעוזרו שיכול לסעוד הד"ת בעצמו וא"צ לשאול מזולתו:
מה תאנה זו כ"ז שממשמש בה מוצא בה תאנים וכו' מה דד זה כ"ז שתינוק ממשמש בו מוצא בו חלב. שני המשלים דתאנה מוצא בה הממשמש כל תאנים שיש בה שלא ישארו באילן וגם כשאין ממשמש בהם אין כלים רק נשארו באילן אבל אין מתרבים התאנים ע"י המשמוש וחלב הדדים יש בו תכונה דכאשר התינוק ממשמש בה מתרבה החלב בדדים. וכשאין יונק אז כלה החלב ואינו עוד בדד כן עד"ז הלומד ואין יכול לחדש בה הוא כדמיון בעל התאנה שכל מה שמוסיף ללמוד נודעו לו ד"ת חדשים שלא ידעם עכ"ז גם אותן הד"ת שלא משמש ולא למד אותם אין כלים מן הספר והלומד שיכול לחדש הוא כדמיון הדד דכ"ז שהוא מוסיף לעיין בלימודו מתוספת לו חידושים וכאשר אין מעיין אותן החידושים הולכים בתהו ואינם:
הולכי אלו בעלי מקרא עלי דרך אלו בעלי משנה שיחו אלו בעלי תלמוד עי' במפ' ויתכן דתכונת המקרא פירושו מתפוצץ לכמה טעמים וכל אחד מוצא בו פשט חדש וכולם נכוחים למבין אם הם רק מיוסדים על אמיתות התורה ותכונת המשנה צריך הלומד לראות שלא יבולע הדין עפ"י פירושו לפי שדין אמת אינו אלא דרך אחד ותכונת התלמוד לפלפל בו עם תלמידים גם בדברים שאינם לאמיתן בכדי לחדדם כמאמר חז"ל לחדודי קאתי זהו שדרשו הולכי לשון רבים אלו בעלי מקרא שכל אחד הולך לפי שכלו לפרשו עלי דרך מיוחד אלו בעלי משנה שמוכרחים לשמור דרך הדין שיחו דברי שיחה שאינם מגוף הענין (כפי המבואר בדו"ש) אלו בעלי תלמוד שמחדדים התלמידים בדברי שיחה:
תני ליה ד' מאה זימני וגמיר עי' במס' ודרך רמז להשכיל"ה בגימ' ד' מאות דעל ידי ארבע מאה זימני גמיר:
תני ליה ארבע מאה זימני אחרינא וכו' דלפסקו לך ארבע מאה שני או דתזכה את ודרך לעלמא דאתי וכו' לכאורה אחרי שלמד עם התלמיד שמונה מאות פעמים וניתן לו השכר של השנים כמספר הלימוד ראוי שיתנו לו שמונה מאות שנה גם מה זה שאמרו שיזכו הדור בשביל זה לעוה"ב ויתכן דבאמת שכר מצוה בהאי עלמא ליכא והנה מה שלמד עם התלמיד ד' מאה זמני הוא לפי דחיוב המצוה ולמדה את ב"י הוא שחייב ללמד לתלמידו עד שילמדנו כפי שאמר ר"ע בסמוך למעלה וכאשר ראה ר' פרידא דהתלמיד לא גמיר עד שילמדנו ד' מאות זימני מוכרח ללמוד עמו ת' פעמים ואז מקיים המצוה של ולמדה את ב"י ושכר מצוה זו ליכא בהאי עלמא רק בעוה"ב אך מה שהוסיף ותני ליה עוד הפעם ד' מאה זימני זהו הוספה על המצוה שהוא פרי המצוה ופירותיהן של מצות אוכל האדם בעוה"ז לכן אמרו לו ניחא לך דלפסקו לך על חייך ארבע מאה שני ואם אין רצונך ליהנות גם מפירותיהן של מצוה בעוה"ז רק בעוה"ב וכבר יש לך זכות עוה"ב מהלימוד של התלמיד מן ת' טעמים הראשונים שלמדת עמו לכן יוסיפו בשכר ת' טעמים השניים לך ולדרך:
ומודע לבינה תקרא עשה מודעים לתורה רבא אמר עשה מועדים לתורה מבאר בח"א דרבא דריש מודע ממלות הפוכות כבש כשב יעו"ש ורש"י ז"ל בפירושו דייק כפשוטו עשו מועדים לתורה קבעו עתים לתורה לתלמידכם שידעו עת לבוא ולשנות מבאר דגם דרשת רבא הוא ממלת ומודע לשון ידיעה דכאשר תעשה מועדים לתורה לקבוע עתים לתלמידים יהי' מודע לבינה ידעו העת לבוא לבינה:
דף נ"ה לא תמצא תורה במי שמגיס דעתו עליה כשמים התיחסות גסות הדעת למציאות התורה הכונה עפ"י שבארנו בפ' תבוא דתכונת תוה"ק הפנימיות שבה נעלמה מכל עולמות העליונות דקוב"ה ואורייתא חד הוא וכשם שבלתי אפשרי להשיג עצמות כבודו ית' ככה בלתי אפשרי להשיג פנימיות התורה א"כ אין ראויה כלל התורה שתנתן בארץ רק הקב"ה במקום גדולתו שם ענותנותו ראה וחקרה ויספרה והלבישה בלבוש ענינים גשמיים המתיחסים לאדם כדי שתהא ראויה להנתן בעולם השפל נמצא דמציאות התורה בעולם השפל הוא רק במדת ענותו כביכול. לכן מי שמגיס דעתו בחשבו דאין ראוי להשתמש במדת הענוה רק במדת הגסות ובמדה זו שהיא היפך מענוה אין ראויה כלל התורה להמצא בארץ וכולל עוד במדת עליה דאמר דעיקר שלימות קיום התורה הוא לקיים המצות שלא מצד השכלת השכל רק מצד המצוה למלא רצון קונו וזהו בקיום החוקים המנגדים להשכל לכן המשפיל דעתו מראה אותותיו אותות שמבטל עצת שכלו נגד חכמת התורה אך אם הוא מגיס דעתו עליה שמגביה חכמת דעתו יותר מחכמת התורה ומבטל חכמת התורה נגד חכמתו לא תמצא בו התורה לא יקיים החוקים המנגדים לחכמתו:
דף ס"ג כל דמותיב מילה קמיה רביה אזל לשאול בלא ולד דעי"ז דמותיב מלה לפני רבו מחליש דעתו דרביה ולא יכול להוליד בשכלו חדושי תורה לכן עונשו כמדתו שהולך בלא ולד:
ע"ב לא נענש יהושע אלא שביטל ישראל מפו"ר וכו' אמש בטלתם תמיד וכו' ת"ת וכו' על של עכשיו באתי וכו' העירו המפ' אחרי דחשיב פו"ר ובטול התמיד ובטול ת"ת מ"ט סיים רק בד"ת יעו"ש ויתכן עפ"י שבארנו בפ' תולדות מאמר חז"ל בזמן שהקול קול יעקב וכו' דבזמן שקולו של יעקב בבהמ"ד שלומד תורה אז חרב פפיות של עשיו ניתן בידו של יעקב דאין לעשיו כח ללחום עמו אך בזמן דאין קול התורה של יעקב בבהמ"ד אז החרב בידו של עשיו ומוכרח יעקב להלחם עמו זהו בראות יהושע המלאך לנגדו וחרבו שלופה בידו הכיר בו שהוא בא להושיע לישראל אך לא ידע תכונת החרב שבידו מה היא אם הוא החרב שלקח מעשיו להיות בידו של יעקב או שהחרב של עשיו הוא ביד עשיו וחרב שבידו הוא שילחום יעקב עמו זהו ששאלו הלנו אתה אם אתה אוחז החרב שלנו בידך וחרבו של עשיו הוא בידו אם לצרנו או שהחרב הוא של צרנו שהחרב הוא של צרינו בידך והשיבו אמש בטלתם התמיד ועכשיו בטלתם ת"ת וכשאין קולו של יעקב בבהמ"ד אין החרב פיפיות של עשו בידו של יעקב לכן הוצרכתי לבוא להיות לכם לשר הצבא ללחום נגד האויב לכן לן יהושע בלילה בעומקה של הלכה דאז יהי' קולו של יעקב בבהמ"ד ויהי' החרב של עשיו בידם ולא יצטרכו ללחום נמצא אם לא היו מבטלין בתחלה מת"ת לא היו צריכין לצאת כלל למלחמה והי' הארון חונה במקומו ולא היו צריכין לבטל מפו"ר לכן אמר לו דנענש על ד"ת דזה עצמו גרם לו לבטל מפו"ר ולבטל התמיד:
ודרך רמז דאיתא בקרנים דמלאך הנקרא השמאל בא להליץ ליתן תורה למלאכים ומבאר בדן ידין דמלת השמאל הוא ר"ת מן הנה אנכי שולח מלאך לפניך יעו"ש. הרי דהמלאך שהי' מקטרג שלא ליתן תורה לישראל הוא הבא ליהושע לכן הוא בא כעת גם כן לקטרג על בטול תורה:
כל זמן שארון ושכינה שלא במקומן אסורין בתשמיש. השכינה שורה בארון וישראל המה בתכונת הזווג לשכינה על דרך שנא' הן ישלח איש אשתו לכן כשהם שלא במקומם דינם כמו אכסניא דאיתא בכתובות דאסורים בתשמיש:
דף ס"ד האומר שמועה זו נאה וכו' ורועה זונות יאבד הון עי' במפ'. ויתכן עפ"י מאמר חז"ל חן אשה על בעלה לכן אינו אומר הבעל על אשתו שאינה נאה אך הרועה זונות לתאותו דאין בזה חן אשה על בעלה הוא בורר לו זו נאה וזו אינה נאה וכן תוה"ק מאורסה לישראל כאשה לבעלה לא יתכן לומר בה שמועה זו נאה וזו אינה נאה דזהו לאות דאינה נחשבת לו כאשה גמורה רק כזונה:
המחזיק בנכסי גר וכו' יקח בהם ס"ת וכו' אפי' בעל בנכסי אשתו אפי' עבד עיסקא ורווח אפי' מצא מציאה וכו' כל אחד מוסיף על שלפניו דהמחזיק בנכסי הגר צריך לעשות בהם מצוה לרמז שמכיר שד' הצליחו ולא זו בלבד בנכסי הגר שהיו יכולין לזכות בו כל אדם וד' אינה לידו שהוא זכה ולכן צריך ליקח ס"ת אלא אפי' בעל בנכסי אשתו דאין אחר יכול לזכות בו עכ"ז מוכרח להכיר שהוא מתת אלהים דאשה גופה מד' אשה משכלת לכן צריך ליקח בהן ס"ת ולא זו בלבד שהאשה מתת אלהים אלא אפי' עבד עיסקא ורווח בהו שהוא עשה העסק והרויח בו ואין אחר יכול לזכות בו אפ"ה מוכרח להכיר שהוא מאת ה' שאינה לידו עסק כזה להרויח בו ויקח בהן ס"ת ולא זו בלבד שהצליחו ה' במעשהו אלא אפי' מצא מציאה דאין המציאה מתת אלהים שהיא אבידה של אדם שנאבד ממנו והוא מצאה אעפ"כ צריך להכיר שהיא סבה מאת ה' שהוא מצאה ולא אחר לכן יקח בהן ס"ת:
ע"ב א"ל מהיכן אתה א"ל מעיירות של בורגנין אני ומה שמך מבגאי כלום הכירך ר"ג מעולם א"ל לאו באותה שעה למדנו שכיון ר"ג ברוה"ק השאלה הראשונה ששאל לו מהיכן אתה והשיבו מעיירות של בורגנין אינו מצורך המאמר דהעיקר הי' לו לשאול מה שמך ואף אם ר' אלעאי רצה לכנוס עמו בדברים מה לו להגמרא לספר זאת והכונה דמלת מבנאי מבאר בערוך שהוא עובד אדמה מלשון בגא יעו"ש והנה דרך עובדי אדמה שאוכלין על האדמה ומניחין שמה גלוסקאין שלהם ותכונת עובדי אדמה שהם ניכרים בלבושיהן וכליהם שבידם שהם עובדי אדמה ולכן כאשר אמר ר"ג מבגאי טול גלוסקין סבר ר' אלעאי דאינו מצד רוה"ק רק ר"ג משער בדעתו דגלוסקין המונח בדרך הוא של עובדי אדמה שמניחים שמה גלוסקאיהן והכיר בנכרי זה ממלבושיו וכליו שהוא עובד אדמה לכן א"ל מבגאי אתה עובד אדמה טול גלוסקין שהוא שלך לכן שאלו מהיכן אתה והשיבו מעיירות של בורגנין שאינו עובד אדמה רק ממוכרי מזונות בפונדקאות הסמוכות לעיירות. א"כ לא הכיר בו ר"ג שהוא עובד אדמה ושאלו על שמו ואמר מבגאי וע"כ שקראו ר"ג בשמו ושאלו אולי הכירו ר"ג בשמו וא"ל שאינו מכירו באותה שעה למדנו שכיון ר"ג ברוה"ק דשמו העצם הוא מבגאי:
פתח ליה וכו' יש בוטה כמדקרות חרב כל הבוטה ראוי לדוקרו בחרב לכאורה אין המאמר מובן במליצת הכתוב דמשמעו שהוא בוטה דברים שהם דוקרים לזולתו כחרב אך באמת דייקו כן ממליצת הכתוב דאם הכונה כפשוטו ראוי לומר יש בוטה כדוקר חרב דכן מצינו הכל בקל והביטו אלי את אשר דקרו שלוף חרבך ודקרני ומ"ט נאמר כמדקרות מלשון מפעיל אלא הכונה שהוא מפעיל בהביטוי שגורם בהביטוי שראוי לדוקרו בחרב ודרש כן על הנדר דהוראת ביטוי הוא על מבטא שפתים שאינו מקרב הלב לקיימו ע"ד שנא' נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב לכל אשר יבטא האדם בשבועה ונעלם ממנו ואשם הרי שלא נתקיים הביטוי ובפ' מטות והפר את נדרה אשר נדרה ואת מבטא שפתיה הרי שלא נתקיים ואף שנא' או מבטא שפתיה וגו' וקמו כל נדריה מכל מקום בעת שהוציאה מבטא שפתיה הי' ביטוי שיוכל להתבטל אם יניא בעלה וכן נא' בתהלים כי המרו את רוחו ויבטא בשפתיו דמרע"ה שאמר שמעו נא המורים לא חשבם למורים רק בטה כן בשפתיו להפחידם שלא יזידו עוד לעשות כזה לכן דרשו יש בוטה ביטוי שיוכל להתבטל היינו שנודר ולא יתקיים ובזה הוא כמדקרות מפעיל שראוי לדוקרו בחרב:
דף ס"ה כל שאין דעתו מיושבת עליו אל יתפלל שנא' בצר אל יורה לכאורה אין מבואר בהמאמר רק דלא יורה הוראה אבל לא שלא יתפלל שהרי בשתה רביעית אל יורה וחייב בתפלה ואפשר דמפרש יורה לשון יריית המטרה דתפלה צריכה כונה לירות מחשבתו לכונת התפלה ומי שהוא בצר אין יכול לירות מטרת כונתו יפה:
מר בריה דרבינא עבדא ליה אימיה שבעה לבושי לשבעה יומי לפי המובן עשתה כן לפי דאמר רבא אי קרצתן כיני לא תנאי לכן עשתה לו ז' לבושים שילבש בכל יום לבוש חדש ולא יהיו בו כנים לקרצו ויוכל ללמוד אך נעלם מ"ט עשתה לו במספר ז' לבושים הא יתכן שגם בשלשה או ארבעה לבושים ילבש בכל יום לבוש אחר דהלבוש שפשט אתמול תכבסנו וילבשנו ליום השלישי או ליום הרביעי ואפשר משום דאיתא במס' פסחים (דף קי"ב) מאן דמחוור לבושיה ולא נטיר ליה תמניא יומי והדר ביש לה בריין הנך כנים וקשים לדבר אחר לכן אם תכבס הלבוש וילבשנו ליום הרביעי קשה לו אך לפ"ז גם ז' לבושים לא מהני דלבוש שילבש ביום א' ויפשיטנו ביום ב' ותכבסנו ויהי' מוכרח ללובשו ביום א' של שבוע הבאה ליכא תמניא יומי מיום הפשיטה והכביסה יקשו ליה. ויתכן דידוע דביום אחד כשלובש והוא מופשט ששה ימים לא נברא כנים בהלבוש וא"צ כלל לכביסה לכן עשתה נו ז' לבושים:
לא איברי ליליא וכו' לא איברי סיהרא אלא לגירסא דאם תכלית הלילה הוא רק לישון מה לו לברוא אור הלבנה שיאיר אע"כ דגם בלילה צריכין ללמוד ונצרך אור הלבנה להאיר ומעין זה איתא בח"א:
ע"ב בשלשה דברים אדם ניכר בכיסו בכוסו ובכעסו עי' במס' ויתכן כפי שבארנו בבאור התורה דתכונת האדם הוא רק בהיותו בשלימות ולא בפחיתות ופחיתות המבטלת תכונת האדם המה שלשה אבות נזיקין ע"ז ג"ע וש"ד והמה באים משלשה סבות האוהב כסף ואין לו הוא נעשה רוצח להרוג ולבוז כסף. והוא ש"ד והמורגל בשכרות מביאתו לידי זמה וזנות הוא ג"ע והכועס הוא כעובד אלילים הוא ע"ז זהו בשלשה דברים אדם ניכר שהוא אדם בשלימות שאין בו מפחיתות השלשה האמורות כשהוא מתנהג בדרך הישר בכיסו ואין חומד ממון לבל יבוא לש"ד ובכיסו שאינו משתכר לא יבוא לידי ג"ע ובכעסו שאין כועס הרבה לא יבוא לידי ע"ז וי"א אף בשחקו לפי שאמרו שחוק וקלות ראש מרגילים האדם לערוה לכן יבוא לידי' ג"ע:
דף פ"ד רש"י ד"ה זיז הבולטת וכו' הק' המהרש"א ז"ל דמ"מ תיקשי הא דביני וביני אסור דהיינו באמצע הכותל יעו"ש ולכאורה אם נאמר דמודד מן הקרקע ולמעלה מעשרה לעליה אע"ג דגבוה טובא כשמואל א"כ מה ביני וביני שייך בזה דאסור היכא דהזיז באמצע דהא אפי' היכא דהזיז בתחלת י"א והעליה גבוה מאה ויותר שרי לשמואל דלזה בשלשול ולזה בזריקה נותנין לזה שבשלשול וכש"כ היכא דהזיז באמצע הכותל דסמוך לעליה ורחוק מהחצר דשרי לעליה ואפשר דאין כונתו דיאסר באמת ביני וביני דזה אי אפשר כפי שבארנו רק הכונה דמלשון הברייתא דלא אמר אלא למטה ולמעלה משמע דביני וביני אסור כמ"ש ברש"י ז"ל סוף העמוד ולהך אוקימתא דגבוה הרבה ומודדין מהקרקע לא יתכן כמ"ש משו"ה לא אפשר לאוקמי בהכי אך מה שכתב עוד מיהו ק"ק וכו' לא קשה מידי לפ"ז ואפשר דאין כונתו שאם נוקי מודד מן הקרקע דגבוה טובא דכל למעלה מעשרה יהא לעליה דלפי"ז לא מתישב לשון הברייתא ואנשי עליה משתמשין בעשרה העליונים דמשמע דלא שרו אלא בעשרה העליונים לזה אמר דאף אם נוקי מודד מהקרקע מ"מ יהא מוכרח לפרש דביני וביני אסור ולא שרו לבני עליה אלא עשרה העליונים והדרא קושיא לדוכתא הא דביני וביני אסור אך דחוק לפרש כן דמאי אהני לן דסיפא למעלה מעשרה להעליונים לא מתישב כיון דמודים מהקרקע משמע דשרי כל למעלה דבזה לא שייך לומר לצדדים כמ"ש הרש"א ז"ל בסוף דבריו דהתם הוה איפכא:
ביצה ד' ל"ד כל המצפה לשלחן חבירו עולם חשוך בעדו וכו' תכלית הבריאה היתה שלא יאכל האדם נהמא דכסופא רק ירויח לו במעשיו להתפרנס משלחן גבוה בשכרו וכאשר אינו מכשיר מעשיו ואין יכול להתפרנס רק מצפה לשלחן חבירו לפרנסו בחינם א"כ הוא אוכל נהמא דכסופא הרי עולם שנברא חשוך ונמנע בעדו דעיקר הבריאה היתה שלא לאכול נהמא דכסופא:
ד' צ"ה משנה א' אבל בחדשות פטור כתב הרע"ב משום דחיישינן לקמיע והעירו המפ' דמסקנת הש"ס דלא חיישינן לקמיע יעו"ש ואפשר דמשו"ה ניחא ליה לפרש כאוקימתא קמייתא דלאוקימתא בתרייתא הול"ל אסור. אבל אי חיישינן לקמיע הוה שפיר פטורי דאין לחוש בזה להכניסו משום בזיון דלא הוה תפילין אלא קמיע:
דף צ"ו מיכל בת שאול היתה מנחת תפילין עי' במפ' מ"ט דוקא מיכל הניחה תפילין ויתכן עפ"י מה שבארנו בדו"ש דתכונת תפילין הוא לתועלת שלא ירדוף אדם אחר הכבוד שהוא כמו אות על ראשו שהוא עבד למלך הכבוד ולא שהוא יתנהג בכבוד והנה מיכל אמרה לדוד מה נכבד היום מלך ישראל ואיתא במדרש שאמרה לו של בית אבא וכו' היו מכובדים ממך וכו' והוא השיב לה שהיו מבקשים כבוד עצמם ומניחים כבוד שמים יעו"ש וכאשר ראתה מיכל שמצד רדיפת הכבוד נגזר עליה שלא היה לה ולד. עשתה תחבולה למנוע רדיפת הכבוד בהנחת תפילין שהוא מכניע רדיפת הכבוד ולכן מכנה אותה בת כושי ששינתה מעשיה ככושי לתקן קלקול רדיפת הכבוד:
ע"ב אשתו של יונה היתה עולה לרגל עפ"י דאיתא בירושלמי יונה בן אמתי מעולי רגלים היה ונכנס לשמחת בית השואבה ושרתה עליו רוה"ק וכו' יעו"ש. וכשראתה אשתו גודל הענין של עליה לרגל שעל ידו יכולין לבוא לידי רוה"ק ונבואה היתה מתנהגת גם היא לעלות לרגל:
ד' ק' ע"ב אסור לאדם שיהלך ע"ג עשבים בשבת משום שנ' ואץ ברגלים חוטא עפר"שי ז"ל ואץ ברגלים חוטא אלמא הלוך נמי חטא קרי ליה וכו' יעו"ש ויתכן דדריש אץ לשון עשבים בתלמוד בגיטין ד' מ"ט אצא רטיבא דסכר נהרא לכן דריש ואץ ברגלים כשמהלך על אץ ברגלים חוטא ולמאי דמסיק דאסור באית ליה עוקצי ושרכא שנתלשין ע"י דוחק הרגלים דריש אץ לשון דחיקה בתלמוד בברכות (ל"ד) אגב איצצא מזקי:
לינוקא בערקתא דמסאני עפ"י דאיתא במ"ר במ"ת אמר לו הב"ה למשה עד דסנדלך ברגלך דרוך כובא הרי שמיחס תכונת הסנדל לקבלת התורה לכן מתיחס ערקתא דמסאני לתינוק להרגילו לתורה: