אור ברסלב
לשמוע בלמודים מסכת סוכה

לשמוע בלמודים· רבי יצחק אליהו לנדא

מסכת סוכה

מסכת יומא

בעזר המיישר לאדם דרך נכוחה וחוננו דעת להשכיל במדה מארץ ארוכה אחל לבאר אשר חנני במסכת סוכה:

ד"ה מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה וכו' להבין המאמר דרך מושכל הענין בזה דכל עניני תבל המה בשלשה סוגים האחד דברים חומרים של רשות שאין בהם שום לחלוחית מצוה השני דברים חומרים המשותפים במצוה השלישי דברים שאין בהם הרגש חומרי רק רוחני היינו הסתכלות בחמדי תבל ולשמוע קול זמרה וכאלה דאין בהם שום מצוה כשמכוין לתענוג גופו הוא סוג החומרי מאכל ומשתה שמברכין עליהם ונותנין מהם מתנות כהונה המה משותפים במצוה השגת התורה והאלהות ומעשה מרכבה ומע"ב כפי שהם אצל הבוי"ת המה רוחנים לבדן והנה שטח של עשרה הוא שטח של רשות בפ"ע ומכנים חז"ל ענינים החומרים שאין בהם שום מצוה שהם מתיחסים לעשרה התחתונים אשר על הארץ וענינים הרוחנים שאין להם שתוף החומר מתיחסים לעשרה עליונים הקרובים אלוה'י והמשותפים מחומר ומצוה ביחד מתיחס לשטח שבין עליונים ותחתונים זהו מעולם לא ירדה שכינה למטה משטח עשרה התחתונים דבענינים שאין בהם מצוה אין לשכינה התיחסות לשכון שמה ולא עלו משה ואליהו למעלה מעשרה דאפילו משה ואליהו שנ' בהם שעלו אל האלהים עכ"ז לא עלו בהשגתם למעלה מעשרה עליונים הקרובים אל ד' דגם במשה נא' ותחסרהו מעט מאלהים שלא השיג תכלית ההשגה כמאמר חז"ל ופריך והכתיב וירד ה' על הר סיני ודיבר שמה מענינים החומרים רציחה גניבה חמדה ותאוה הרי השכין שכינתו למטה מעשרה התחתונים ומשני למעלה מעשרה דכאשר האדם מתנהג באלו הענינים כפי התורה יש בהם שתוף מצוה והרי הם למעלה מעשרה ושרויה שכינה שמה ופריך והכ' ומשה עלה אל האלהים דמשמעו שהשיג גם בעשרה עליונים הקרובים אל האלהים ומשני למטה מעשרה שלא השיג בשלימות בעשרה של מעלה רק השיג מה שהוא למטה מעשרה ופריך והכתיב מאחז פני כסא שהוא קרוב אל האלהים למעלה מעשרה ומשני אשתרבובי כסא למטה מעשרה הב"ה שלשל לו השגת הכסא במה שהוא למטה מעשרה ושמה היה מאחז פני כסא ויתכן דלכן נ' פני כסא היינו מה שלפני הכסא למטה הימנו:

אפי רברבי ואפי זוטרי יתכן לפי דישראל יש להם שני תוארים כשהם בשלימות המעלה המה בתואר בני ישראל וכשהם נעדרי השלימות המה בתואר בני יעקב לכן הי' בכרובים שתי התכונות יחד אפי רברבי נגד תכונת ישראל ואפי זוטרי נגד תכונת יעקב וכולל עוד דכשהם בשלימות המעלה המה בתכונת אנשים חשובים בעצמה זהו אפי רברבי וכשהם נעדרי השלימות והמה מתקיימין רק מצד גריעות זולתם אז המה בתכונת התינוק שאין יכול לעמוד מעצמו רק מוכרח להיותו נסמך על איזה דבר זהו אשי זוטרי כתינוק:

ד' י"ד מה עתר מהפך התבואה ממקום למקום אף תפילתן של צדיקים מהפכת מדותיו של הב"ה ממדת רגזנות למדת רחמנות מליצת ממקום למקום בעניני מדותיו של הב"ה הוא עפ"י דאמרו בפ' לפני עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים:.

ד' כ"ז חייב להקביל פני רבו ברגל שנ' מדוע את הולכת אליו היום לא חודש ולא שבת וכו' העירו המפ' דפתח ברגל ומביא המקרא של חודש ושבת והגר"א ז"ל מפרש משום דהול"ל בקרא לא שבת ולא חודש דשבת קדים ונפיש מחודש ומדקאמר לא חודש ולא שבת ש"מ דשבת זהו רגל ע"ד שנ' ממחרת השבת תספרו היינו יו"ט ולכן מקדים חודש לשבת דחודש קדים ונפיש מרגל וי"מ דגבי נשים הוה חודש כמו רגל לאנשים דאין עושין בו מלאכה:

מהו לפרוש הסדין וכו' שלא העמיד ממנו שופט וכו' שלא יצאו ממנו נביאים וכו' עי' בח"א ויתכן דרמז לו בתשובתו דמותר לעשות צל בסדין דאין לך שבט שלא העמיד שופט ונאמר ודבורה שופטה את ישראל והיא יושבת תחת תומר שיהא לה התומר לצל וכן בנביאים אמר ישעי' ובצל ידו החביאני ובצל ידי כסיתיך ומזה יבין שיעשה צל ולכן נטל סדין ופירש עליה לפי שהבין מרמז דבריו שראוי לעשות צל:

ד' כ"ח לא שח שיחת חולין ולא הלך ד"א בלא תורה ובלא תפילין העיר בח"א על מה שאמר בלא תפילין אחרי דכל המאמר הוא רק בעניני תורה יעו"ש ויתכן דבאמת בעת שהיו לו תפילין בראשו בעת התפלה לא הי' לומד אז תורה ואיך אומר שלא הלך ד"א בלא תורה לכן מוסיף בזה ובלא תפילין וכונתו שלא הלך ד"א להיות ההליכה בלי תורה גם בלא תפילין רק שכל הליכותיו היו או שהיה לומד תורה או שהיו לו תפילין בראשו בעת התפלה דאז לא היה לומד תורה אבל שיהיה בהעדר תורה ובהעדר תפלין זה לא הי' מעולם ונקט ד' אמות עפ"י מאמר חז"ל אין לו להב"ה בעולמו אלא ד"א של הלכה לכן היה מקדש כל ד' אמות להיות הב"ה תוך ד"א של תורה וגם בתפילין נ' וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליו:

ולא פתח אדם דלת לתלמידיו אלא הוא בעצמו עי' בח"א ויתכן הכונה שהוא הי' הראשון הבא לביהמ"ד קודם לכל התלמידים והי' הפותח דלת בהמ"ד הסגורות בלילה רק לפי"ז הוא עצמו של מאמר לא קדמהו אדם בביהמ"ד ויתכן דנמשך למאמר שאחריו ולא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מבאר שלימות ענותו שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו לעולם הרי דכבוד רבו חשוב ויקר בעיניו אעפ"כ מצד ענותו ואהבתו ללומדי תורה הי' הוא בעצמו פותח דלת לתלמידיו:

ד' כ"ט ובזמן שישראל ערש"מ אין מתיראין וכו' כי יחתו הגוים מהמה וכו' העירו המפ' מה מוסיף המאמר על מה שמפורש במקרא יעו"ש ויתכן דהמשפיעים מהמזלות המה מוכרחים לקבל מהם טוב השפעתם גם רעתם ועם ד' מושפעים מהבוי"ת אין חוששין לרעת המזל יען כי השפעתם מאת ד' למעלה מהטבע והמזל אך כ"ז כשעושין רצונו של מקום אבל כשאין ערש"מ אז מסיר הב"ה מהם הנהגתו למעלה מן המזל ואז אין יכולין להמלט מרעת המזל המשוטט בעולם זהו דאתא המאמר להודיענו בזמן שישראל עושין רצונו של מקום אז אין מתיראין מכל אלו שנאמר אל דרך הגוים אל תלמדו כאשר לא תלמדו דרך הגוים לעשות כמעשיהם רק תהיו עושים רש"מ אז ומאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגוים מהמה עובדי כוכבים יחתו לפי שהשפעתם על ידם אבל אם אין ערש"מ ולומדים דרך עכומ"ז אז המה כמוהם אשר יחתו מהמה ומאמר זה אינו מפורש במקראי שנ' סתם אל תחתו משמעו דלעולם אל תחתו גם כשאין ערש"מ:

ובגוף המאמר של המאורות לוקין שהוא סימן רע שהעירו אחרי שלקוי המאורות הוא עפ"י חשבון איך יתכן שיהי' בזה סימן לעולם יעו"ש ויתכן דלפניו ית' הכל צפוי העתיד כעבר ובתחילת הבריאה נגלה לפניו באיזה מקום ובאיזה זמן יתחייבו האנשים ללקות לכן הכין תהלוכת המאורות אשר באותו זמן ובאותו מקום יהיה הלקוי כדי שיהי' להם לסימן רע כראוי להם ואין להעיר בזה דאף אם גלוי לפניו שיהיו רעים עכ"ז הבחירה חפשית לאדם ויכולים להכשיר מעשיהם ובחינם ירע להם לקוי המאורות אז לפי דמסיים דכשעושין רש"מ אין מתיראין מכל אלו נמצא אם והיו מוכשרין במעשיהם לא יזיק להם הלקוי ואם לא יכשירו מעשיהם בזמן ומקום ההוא יפה מכוון החשבון מעת הבריאה להיות להם לסימן רע' וסרה קושייתם:

חמה לוקה על אב"ד שמת ולא נספד כהלכה במכילתא בארנו מאמר כל דיין שדן דין אמת לאמיתו נעשה שותף להב"ה במע"ב דקיום הדין מעורר הנהגת הטבע שנברא משי"ב לכן כשהדיין דן דין אמת לאמיתו לא לפנים משוה"ד וע"י מתקיים הנהגת הטבע נעשה בזה שותף להב"ה דהב"ה ברא הטבע בשי"ב והוא מקיימה לכן כשמת אב"ד הדן דין אמת המקיים הנהגת הטבע ולא נספד כהלכה שאין מכירין שעל ידו הי' קיום הטבע אז לוקין המאורות שעל ידן באה השפעת הטבע ממגד תבואת שמש וגו' ובהיותו אב בית דין שהוא ראש המשפיעים של הדין לוקה החמה היא ראש המשפיעים שממנה מקבלת הלבנה:

ועל נערה המארסה וכו' עי' בח"א ויתכן עפ"י דאיתא במס' כ"ב אותו היום נפטר אברהם אבינו וכו' חמש עבירות עבר עשיו באותו יום בא על נערה המאורסה וכו' ואיתא במ"ר מנע הב"ה ה' שנים מחיי אברהם שלא יהא רואה בנו עובד אלילים ומגלה עריות וכו' ואברהם הוא מתואר בתואר שמש ע"ד שנ' מי העיר ממזרח ודרשו חז"ל על אברהם וכמו כן אמרו כשמת אברהם תלאה בגלגל חמה ומאלה המאמרים נראה דתכונת השמש ונערה המאורסה מנגדים זל"ז שהרי כאשר עשיו בא אל נערה המאורסה נאסף אברהם המאיר כשמש ממזרח לכן חמה לוקה בשביל נערה המאורסה:

ועל משכב זכור ועל שני אחים שנשפך דמם כאחד הלבנה קטרגה דאי אפשר לשני מלכים שישתמשו כאחד ומן אז והלאה נעשה שהלבנה מקבלת אורה מן השמש כתכונת האשה המקבלת מן האיש ואין החמה משפעת בדומה לה רק לתכונת אשה לכן על משכב זכור הדומין זל"ז ועל שני אחין שנשפך דמן כאחד הדומין זל"ז תכונה כזאת מונעת השפעת אור השמש לכן החמה לוקה:

מאורות לוקין על כותבי פלסתר וכו' לפי שכל אלה עושין במחשך מעשיהם שלא יתראה לאדם לכן מאורות לוקין החשיך כמדותיהם ומגדלי בהמה דקה המשחיתים יבול הארץ וכן קוצצי אילנות טובות המה משחיתים מגדים מפירות הטובות לכן המאורות שהן מצמיחת היבול והפירות ע"ד שנ' ממגד גרש ירחים לוקין המה בהשפעתם:

נכסי בע"ב נמסרין למלכות משהי שטרי פרוע מצוי בריבית וכו'. דכל אלה בדעתן לבל להיות נידונים בדיני ישראל שלא יזכו בדין שיתחייבו לשבע או שכנגדם ישבע ויפטור רק בדעתם להרבות ממונם עפ"י ערכאות אולי יזכה שהם לא יאמינו לטענה שהשטר פרוע לכן עונשם כפי מדתם שנכסיהם נמסרין למלכות עפ"י דינא דמלכותא:

יורדין לטמיון על עושקי שכר שכיר וכו' לפי שבדעתם להטמין ממון של השכיר בידם לכן נכסיהן יורדין לטמיון כפי מדותיהם וגסות הרוח הוא ג"כ ענין הטמנה שמטמין תכונת ערכו בקרבו ומתגאה בגסות הרוח:

על עושקי שכר שכיר פרש"י ז"ל גוזל שכרו והעיר בח"א דהוא דחוק דא"כ הול"ל גוזל אלא לא תעשוק מוקמינן ליה באינו משלם לשכיר בזמנו יעו"ש והנה במס' ב"מ ד' קי"א איתא אמר אביי לא שכרתיך זה עושק וכו' רבא אמר זהו גזל ולמה חלקם הכתוב לעבור עליו בשני לאוין נמצא בין לאביי ובין לרבא הוה עושק גזל רק לאביי הוה הגזל במה דאמר לא שכרתיך ולרבא הוה הגזל במה דאמר נתתיו לך יעו"ש והוא ממש כפרש"י ז"ל ולפי הח"א יקשה היינו עושק היינו כובש דמה לו שמדחהו בלך ושוב או שמדחהו מיום ליום:

ע"ב אבל בענוים כתיב וענוים וגו' מאמר הלזה אינו מהמשך המאמרים הקודמים רק לפי שרצה מסדר הפרקים לסיים בדבר טוב לא רצה לסיים במאמר וגסות הרוח כנגד כולן לכן מסיים בטוב וענוים ירשו ארץ:

ד' ל"א ההיא סבתא וכו' פעיתא היא עי' במס' ויתכן דתכונת הגזל משתנה לפי תכונת הנגזל דאם הוא עני או מאנשים ציקנים. דרכו לזעק חמס גם על פחות משוה פרוטה וגם על דבר שנדמה לו לגזל בדמיון ואם הוא איש עשיר וגס וותרן בממונו הוא לא יצעק רק על גזילה ברורה ועל גזל מרובה זהו כאשר צעקה הסבתא דרבנן יתבי בסוכה גזולה שנגזל ממנה ולא אשגחו בה הבינה שמחזיקין אותה לאשה ציקנית רעת העין אשר דרכה לצעוק חמס על הבל וריק לכן אמרה אתתא דהוה לאבוה שי"ח עבדים הוא אברהם ולא חש למה שגזלו העבדים כמאמר חז"ל מרבה עבדים מרבה גזל לפי שהוא וותרן בממונו כמאמר הכתוב ואם אקח מכל אשר לך ותולדותיו כיוצא בו א"כ כאשר אנכי מצוחא על הגזל בלתי ספק שהוא גזל גמור ומדוע לא אשגחו בי לזה השיב לה פעיתא היא דא לזעוק על הבל וריק דאין לה אלא דמי עצים וכבר השיבו לה דמי עצים והיא קצווחא להשיב לה הסוכה:

ד' ל"ד אני אמרתי שיהיו לפני כקח על מים רבים ומאי ניהו ערבה והם שמו עצמם כצפצפה שבין ההרים עי' במפ' ויתכן דמדת הענוה היא תכונת הנמיכות והמים הוא הנמוך שבשטח הארץ זהו אני אמרתי שיהיו לפני במדת הענוה בקח על מים רבים שהם בנמיכות ומאי ניהו ערבה שנקראת ערבי נחל השוכנת בנמיכות הנחל והם שמו עצמם במדת הגאוה כצפצפה שבהרים שהיא ברום הגובה:

ד' ל"ז והיכן היו מנענעים דברי ב"ה בש"א אף באנא ה' הצליחה נא וכו' שכל העם היו מנענעין וכו' לכאורה מה שאמר שכל העם היו מנענעין מיותר דהעיקר מה שר"י ור"ג לא נענעו ויתכן עפ"י שבארנו ביבמות דהיכא דהלכה כב"ה מקדים רבי דברי ב"ש לב"ה והיכא דהלכה כב"ש מקדים דברי ב"ה לב"ש יעו"ש א"כ כאן דהלכה כב"ה שהרי ר"ג ור"י לא נענעו הי' לו להקדים דברי ב"ש ומ"ט הקדים דברי ב"ה לכן מביא לפי דכל העם נענעו כב"ש לכן הקדים בזה דברי ב"ה:

והם לא נענעו אלא באנא ה' הושיעה נא עפ"י דאמרינן בסמוך מוליך ומביא למי שארבע רוחות שלו מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו וכו' לעצור רוחות רעות וכו' טללים רעים וכו' הרי דיש שני טעמים לנענועים האחד להראות דכל הששה קצוות שלו והשני לעצור טללים רעים ובזה פליגי ב"ש וב"ה דב"ש ס"ל דטעם הנענועים הוא לרמז דכל הששה קצוות שלו המה וזה יתכן לרמז הן בהושיעה נא והן בהצליחה נא וב"ה ס"ל טעם הנענועים לעצור רוחות וטללים רעים זהו שייך בהושיעה נא להושע מטללים ורוחות רעות אבל בענין הצליחה לא שייך זה דהשפעה היא יורדת מאת ה' משמים לזה מחזיקין הלולב ביד לרמז דלבו לשמים כמאמר חז"ל ועי"ז יצליח:

ד' ל"ח אמר דין גירא בעינא דשטנא ולאו מילתא היא משום דאתי לאיגרויי ביה עי' בח"א דין גירא כדלעיל לעצור רוחות וכו' מסיטרא דשמאלא וכו' ולאו מילתא היא דגם שכונת הנענוע כן הוא מ"מ אל יאמר אדם כן בפה וכו' יעו"ש ויתכן דהבדל שבין לעצור רוחות וכו' ובין גירא וכו' דתכונת החץ הוא להשחית להזולת ובאמת היצה"ר נברא לתועלת העולם כמאמר חז"ל ובזוה"ק רק שצריכין להשמר ממנו שלא יטה את האדם לדרך הרע זהו תכונת הנענועים הוא רק לעצור רוחות רעות הבאות מס"א לבל יזיקו לו אבל היצה"ר גופו יהי' בקיומו לתועלת הבריאה שבראו הב"ה אבל גירא בעינא דשטנא להשחיתו בחץ לבטלו אין לומר משום דאתי לאיגרויי ביה דעושה כזה שלא כראוי לאיגרויי ביה ביצה"ד ולכן אנו אומרים בתפלה וכפה יצרנו להשתעבד לך ואין אנו אומרים לבטלו לגמרי דבזה"ז הוא לתועלת הבריאה:

ד' ל"ט ומאי משמע לישנא דעובר דאקדומי הוא וכו' דכ' וירץ אחימעץ דרך הככר ויעבר את הכושי וכו' והוא עבר לפניהם וכו' ויעבר מלכם לפניהם וגו' הבדל הראיות מן הפסוקים דיש מנהגים שונים בענין הברכה עובר לעשייתן לדמיון במצות תפילין יש נוהגין דקודם שמניחים התפילין על הראש רק שסדרו אותן להניח ומחזיקם בידו הוא מברך עליהם כמבואר בב"י ויש נוהגין אשר בעת שמניחים על הראש במשך ההנחה קודם הגמר מברכים הברכה. ויש נוהגין לאחר שהניח על הראש קודם ההידוק מברך כמבואר בשו"ע ומנהג שלשתם תלוי בדרשות הפסוקים דמאן דדריש מן וירץ אחימעץ ויעבר את הכושי והנה התם החל הכושי לרוץ קודם אחימעץ רק אחימעץ עבר לפניו והגיע למלך קודם ביאת הכושי הוא המנהג שמתחילים להניח על הראש קודם הברכה רק לפני סיום ההנחה מקדימין הברכה כמו ויעבר דאחימעץ דהכושי התחיל לפניו ולסוף עבר הוא לפני הכושי ומאן דדריש מן והוא עבר לפניהם נאמר שם וישם את השפחות וגו' והוא עבר לפניהם סידר מקודם הסדר של השפחות והנשים אך לא התחילו ללכת עד אשר הוא עבר לפניהם זהו המנהג לסדר התפילין להיות מוכנים להניח ולא יתחיל להניח עד שיברך לפניהם ומאן דדריש מן ויעבור מלכם לפניהם נאמר שמה פרצו ויעבורו שער ויצאו ויעבר מלכם לפניהם הרי שהמה קדמו יציאתם עד אחורי השער רק שמה המתינו מבלי ללכת לדרכם עד אשר עבר מלכם לפניהם הוא המנהג להשלים ההנחה על הראש בשלימות ולהמתין בההידוק עד שיברך לפניו ולכאורה יש להעיר במה שכתבנו דלדעת אביי דדריש מן והוא עבר לפניהם דיש לברך קודם התחלת ההנחה מהא דאמרי' במנחות ד' ל"ה אביי ורבא דאמרי תרויהו משעת הנחה עד שעת קשירה דמשמעו שכבר התחיל להניח כדרשת דויעבר אחימעץ אך כי דייקינן בלישנא משעת הנחה ועד שעת קשירה משווה שעת הנחה לשעת קשירה וכונת שעת קשירה היינו קודם הקשירה א"כ גם שעת הנחה היינו קודם ההנחה כפי שבארנו זהו דמזכיר אביי המנהג של שני פסוקים שמביא דמפסוק של והוא עבר לפניהם היינו קודם הנאה ומפסוק של ויעבר מלכם לפניהם הוא קודם הקשירה ויתכן עוד דרבא ס"ל דרשת דויעבר אחימעץ דצריך לברך אחר התחלת ההנחה לכן כאשר אביי ורבא אמרי תרוייהו שיסכימו שניהם אמרו הזמן שראוי לשניהם היינו משעת הנחה מהתחלת הנחה כדעת רבא ומודה דיכול לברך עד שעת קשירה וכן אביי מקרא דויעבר מלכם ס"ל דיברך קודם קשירה ויכול לברך מהתחלת ההנחה ג"כ אבל לפני התחלת ההנחה נהי דלאביי יכול לברך אבל רבא אינו מודה לזה דלדידיה הוה קודם דקודם:

ד' מ"ב תורה מאי היא תורה צוה לנו משה קהלת יעקב נקט האי קרא ולא מה שנ' וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל דמבואר שמה בני ישראל הכולל גם הקטנים ויתכן כפי שבארנו דתואר בני ישראל מורה על בעלי שלימות ותואר יעקב מורה על נעדרי השלימות לכן מביא מקרא תורה צוה לנו משה וגו' קהלת יעקב היינו גם לנעדרי השלימות המה הקטנים גם להם צוה תורה:

מ"ד ע"ב ולא אמיתי ב"ל מהלך באורחין דמתקנן כדין הדר אתי א"ל ומאי אעביד א"ל אפקר זיתיא והב פריטין וכו' מה שהדר ואתי אחרי אמרו לא חמיתי וכו' יתכן דבתחלה כאשר אמר לו לא אריך נגמר בדעתו שלא יוסיף לעשות כן אבל לא עלה על דעתו שצריך לעשות תקנה למה שעבר וכאשר שמע דאמר לא חמיתי ב"נ מהלך באורחין מתקנין דמשמעו שהולך בדרכים המתוקנים לתקן אשר קלקל לכן הדר ואתי ושאל ומאי אעבד לתקן וא"ל הב פריטין ע"ז שקשקשו ועי"ז לא תהנה מפירות שביעית שאכלו:

דף מ"ה כל העושה איסור לחג באכילה ושתיה וכו' שנא' אסרו חג בעבותים לשון עב היינו ענינים גשמיים העבים שהם אכילה ושתיה:

ע"ב שמא תאמר אבד סיברם ובטל סיכויין ת"ל עומדים וכו' כפל הלשון אבד סיברם ובטל סיכויין עי' במפ' ויתכן שהוא מאמר אחד סיברם הוא לשון חוזק ואת החולה אחזק תרגומו ולמרעיא אסובר. זהו שמא תאמר כאשר אבד סברה שנתבטל החוזק שלהם בעת החורבן אז בטל סיכויין ח"ו אבדה התקוה מהם שלא יבנו עוד ת"ל עומדין:

ראיתי בני עליה והמה מועטין וכו' אני ובני הם לכאורה הוא כמו מדת הגאוה לפאר א"ע שהוא מבני עליה ויתכן עפ"י שנא' וסביביו נשערה מאוד ודרשו חז"ל שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים וכו' לכן רשב"י אשר מצד ענותו חשש שלא השלים עבודת ה' כראוי לפי תכונתו הראוי לבני עליה. לכן היה רגיל בפיו לזכור שהוא מבני עליה כדי שישתדל עי"ז בשלימות העבודה כראוי לזה:

ואומרים אנא ה' הושיעה וכו' ר' יהודה אומר אני והו הושיעה נא העיר בח"א מה ראה ר"י לשנות מלשון המקרא אנא ה' למליצת אני והו יעו"ש ויתכן דהנה אנא ה' מלבד שהוא לשון המקרא גם הוא יש בו שני שמות דמלת אנא הוא שם משם ע"ב ומלת הוי"ה הוא שם אך ר"י לטעמיה דאמר לקמן בכל יום תן לו מעין ברכותיו שראוי להזכיר הברכה והתפלה מעין תכונת היום והנה תכונת ימי החג הוא להשפעת מי הגשמים לצמיחת התבואה דלכן מנסכים מים בחג כמאמר חז"ל בחג נידונים על המים ולזה מסוגלים שתי אלה השמות אני והו' דמלת אנ"י מקורו במאמר אענ"ה נאום י"י אענה את השמים והם יענו את הארץ והארץ תענה את הדגן וגו' אר"ץ נתנ"ה יבול"ה והו"א ית"ן מעדנ"י מלך וכן שם וה"ו מתיחס למים במאמר ותר"ד העינ"ה ותמל"א. וכן במאמר ויקבצ"ו המצפת"ה וישאב"ו מים ויגבר"ו המי"ם וירב"ו ומתיחס למזון במאמר ויצא"ו הע"ם ולקט"ו. ומתיחס לחג הסוכות במאמר ובחג השבועות ובח"ג הסכו"ת ול"א יראו פני ריקם ומוזכר שם זה בהקפת יריחו במאמר וור"ע הע"ם ויחקע"ו לכן אמר שלפי תכונת היום ראוי יותר לומר אלה שתי שמות אני והו:

ובגוף הדבר שמזכירים אלו השני שמות אני והו מבאר בתוי"ט דשם והו הוא הראשון של השמות ושם אני הוא ראשון לחלק השני שהוא שם ל"ז והקדים שם אני מחלק השני לשם והו שהוא מחלק הראשון ע"ד שנא' אני ראשון וגו' יעו"ש ויתכן עפ"י שבארנו בהקדמה למטע השם דשם זה של ע"ב הוא בזה"ק בשני אופנים האחד דפסוק ויסע הוא כסדרו ופסוק ויבא הוא למפרע ופסוק ויט הוא כסדרו ואופן השני להיות כל השלשה פסוקים כסדרן ובזה משתנים כל השמות מקצה לקצה רק שני שמות אין משתנים ושוים בשני האופנים היינו שם ל"ז הוא אני הוא לא ימוש ממקומו בשני הסדרים וע"ז בארתי מה שאמרו ע"ז בזוה"ק אני ה' לא שניתי לא פליגנא לאתר אחרא הני תרי גוונין בי אתכלילן הכונה דשם אני לא נשתנה לא בסדר האותיות ולא בשינוי המקום וכמו כן שם וה"ו שהוא שם מ"ט גם הוא לא נשתנה בסדרו ובמקומו בשני הסדרים אבל שם וה"ו הראשון נשתנה להיות וו"ו לכן אנו אומרים אלה שתי השמות הבלתי משתנים היינו שם ל"ז שהוא אני ושם מ"ט שהוא וה"ו לכן מקדימין אני לשם וה"ו שהוא מוקדם במקומו:

יופי לך מזבח יופי לך מזבח. עי' במס' בכפל המאמר ויתכן לפי שהיו שני מזבחות מזבח החיצון ומזבח הפנימי אף שהיו מקיפין מזבח החיצון עכ"ז מזכירין לשבח גם מזבח הפנימי דאלו היו אומרים רק פעם אחד היה נראה דרק הוא יש לו יופי ולא הפנימי לכן כופלין אותן לשני המזבחות:

ליה אנו מודים ולך אנו משבחים בהקדמתינו לתהלים בארנו הוראת מודים הוא על קבלת הטוב והוראת שבח הוא על הצלה מצרה זהו ליה אנו מודים בתכונת הודאה שכל הבא עלינו הוא לטובה ולך שאתה מכפר בקרבנות חטאתינו אנו משבחים בתכונת שבח שאתה מצילנו מן עונש העונות:

והנה בספר עזרת כהנים העיר על הנוסח דסליחות אנו ליה ועינינו ליה דהא אמרינן הכא דמאמר ליה ולך מזבח הוה משתף וכו' ואין לומר כן יעו"ש ובאמת אין לו דמיון לכאן דאי הוו אמרי אנו ליה וליה עינינו הי' משמעו כמשתף שני אלהות אבל כשאומרים אנו ליה ועינינו ליה הרי זה כאומר אני מאמין בה' וגם חבירי מאמין בה' אנו ועינינו מצפים ליה:

דף מ"ו היו לפניו מצות הרבה וכו' פרש"י ז"ל ליטול לולב לישב בסוכה להניח תפילין להתעטף בציצית לכאורה נראה מדברי רש"י ז"ל דמניחין תפילין בחוה"מ והפוסקים לא הביאו דברי רש"י בזה ויתכן דרש"י ז"ל מפרש כן אליבא דת"ק דר"י דהוא עפ"י רוב ר' מאיר ור"מ ס"ל בעירובין דף צ"ו דשבת זמן תפילין משו"ה חשיב רש"י תפילין בהדי לולב וסוכה ועי' בתוס' מנחות דף ל"ו:

מ"ט ע"ב מה יפו פעמיך וכו' מה יפו פעמותיהן של ישראל בשעה שעולין לרגל בת נדיב כתו' של אברהם וכו' עי' במס' ויתכן עפ"י שבארנו בפ' לך דלכן לא הודיעו לא"א הארץ שילך לשם דאילו היו מודיעים לו הארץ הי' ביכולתו לעשות קפיצת הארץ כמו שהי' באליעזר עבדו וביעקב ולא היו לו שכר פסיעות לכן לא הודיעו לו ליתן לו שכר פסיעות כמאמר חז"ל יעו"ש זהו מה יפו פעמותיהן של עולי רגלים ליתן להם שכר פסיעות על כל פסיעה ופסיעה שהם בתו של אברהם שגם הוא הלך בפעמותיו לקבל שכר אבל בשארי האבות לא מצינו זאת שניתן להם שכר פסיעות לכן מיחס הדבר לבתו של אברהם:

גדולה ג"ח יותר מן הצדקה וכו' אם אדם זורע ספק אוכל וכו' העירו המפ' היתכן אשר יהי' ספק בנתינת הצדקה אם יקבל שכר יעו"ש ויתכן דבענין הצדקה כשנותן יתכן דהמקבל איננו עני רק עשיר ואין הצדקה שלו נחשבת לטובה אבל בג"ח אמרו שהוא בין לעני ובין לעשיר א"כ בטוח שכר הג"ח יותר מן הצדקה:

אין הצדקה משתלמת אלא לפי ג"ח שבה גם בזה העיר המפ' דמשמעו דבלעדי ג"ח שבה אין לה לצדקה שילום שכר יעו"ש והכונה עפ"י המבואר בדברי חז"ל דאין שכר המצות משתלמות בעוה"ז רק בעוה"ב אך על פרי המצוה שעושה יותר מהחיוב ע"ז נותנין לו השכר בעוה"ז זהו אין הצדקה משתלמת שכרה בעוה"ז אלא לפי ג"ח שבה שהוא פרי המצוה היינו הטורח כפרש"י ז"ל:

תורה לשמה זו היא תורה של חסד וכו' הוראת חסד הוא על העושה חסד לזולתו שלא לתועלת עצמו זהו הלומד לשמה שלא לתועלת עצמו רק לשמה זהו תורת חסד וכן תורה ללמדה הוא תורת חסד דללמוד בעצמו הוא מצד החיוב אבל נלמד לאחרים אין מוטל מצד החיוב דמאי שנא שחל עליו נלמד ולא על חבירו לכן מקרי הלימוד לאחרים תורת חסד דאינו מצד החיוב:

א"ל ששון לשמחה וכו' מבוא' בדובר שלום בברכות מילה ונשואין יעו"ש:

דף נ"ב ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים וכו' צדיקים נדמה להם כהר רשעים נדמה להם כחוט השערה עי' במפ' בענין השחיטה ובענין השינוי מהר לחוט השערה ויתכן דיש לו ליצה"ר שתי תכונות בעת שמסית את האדם לעבור העבירה אז מתגבר עליו כהר להפליא לו גודל התענוג וההצלחה מהעבירה וכאשר האדם עשה העבירה אז תש כח היצר כחוט כי מכיר האדם שהוא ענין הבל שאין בו תענוג והצלחה נצחית רק הבל ורעות רוח והנה בזה"ז מתאחדים שתי הכחות יחד ביצה"ר כמאמר חז"ל הרשעים מלאים חרטה לפי שבכל עבירה בתחלה מתגבר בפיתויו ועושה הרשע כפי פיתויו ואח"ז רואה כי תש כח התענוג ומתחרט ולעתיד יפריד הב"ה שתי אלה הכחות לכל אחת בפ"ע זהו שוחטו דהשחיטה הוא ענין הפירוד שמפריד בין הדבקים ובהיות הכחות נפרדים אז הצדיקים שלא היו נפתים לקול המולה של היצר שהי' מגביר עליהם כח פתויו כהר המה מכירים תכונת גבורתו כהר ובוכין איך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה אין זאת רק כי יד ה' עשתה חיל לכובשו א"כ ימעט בזה השכר והרשעים שכבר נפתו ועשו העבירה וראו תשות כחו ואין רואין כעת גודל כח פיתויו לפי שהכחות נפרדים זה מזו לכן בוכין איך נא יכולנו לכבוש חוט השערה הזו שקל לכובשו ובזה יגדל העונש וכולל עוד במלת ושוחטו דיצה"ר נקרא סמאל והוא כלול מטוב ורע דהוראת אל לטוב וסם לרע ולע"ל שוחטו ומפריד ממנו כח אל הטוב ואז מתרפה כחו של סם כדאיתא באשל אברהם (דף מ"ג) בשם זוה"ק:

שבע שמות יש לו ליצה"ר וכו' עפ"י דאיתא במס' ד"א פ"ו תחלת עבירה הרהור הלב שניה נה לצנות שלישית גסות הרוח רביעית אכזריות חמשית הבטלה ששית שנאת חנם שביעית עין הרע יעו"ש נגד אלו השבע כחות נקרא בשבע שמות. רע על הרהור הלב ע"ד שנ' וכל יצר מחשבות לבו רק רע ערל על הבטלה שאין עושה פירות ליהנות מהן כמו שמבטלים מליהנות מפירות של שנות הערלה טמא על לצנות הפה ע"ד שנ' טמא שפתים שונא על שנאת חנם מכשול על אכזריות להכשיל לזולתו אבן על גסות הרוח לעמוד על גובה האבן. צפוני על עין הרע שהוא צפון וטמון בלב האדם ואין מכירו והוא לשון צפיה להביט בעין רעה:

ואת הצפוני זה יצה"ר שצפון בלבו של אדם עי' במס' ויתכן עפ"י שבארנו בדו"ש דיש שני יצה"ר האחד מצד החומר הנמשך לכל העניני הזמן הוא היצר המתיחס להבריאה השני מה שמגרה האדם את היצה"ר בנפשו מצד השחתת דעתו הוא היצר המתיחס לאדם שהוא עשהו והוא נקרא הצפוני שצפון בלבו של אדם לא בחומרו הגלוי:

פניו אל הים הקדמוני שנתן עיניו במקדש ראשון והחריבו עי' במפ' ויתכן עפ"י דאמר למעלה שבע שמות יש לו ליצה"ר רע וכו' צפוני ובארנו למעלה דתואר רע הוא על הרהור ותואר צפוני הוא על יצה"ר של אדם והנה מקדש ראשון חרב בעון ע"ז וכו' ועון ע"ז נענשים בזה על הרהור הלב שנ' למען תפוש ב"י בלבם ואיתא במס' ד"א אמר הב"ה אתם גרמתם להחריב את ביתי וכו' דכאשר האדם חוטא מצד תאות החומר יתכן למחול לו וכאשר חוטא מצד יצרו של אדם קשה למחול לו זהו אתם גרמתם להחריב ביתי עי"ז שחטאתם מצד יצרו של אדם. זהו פניו הוא שם הראשון מן ז' שמותיו הוא שם רע על ההרהור החריב מקדש ראשון בעון ע"ז וסופו שם האחרון שלו שהוא צפוני על יצה"ר של אדם החריב מקדש שני:

דקאמרי אורחין רחיקא וצוותין בסימא וכו' לא הוה מצי לאוקמא אנפשיה עי' במפ' ויתכן דמאמר אורחין רחיקא הוא תואר לעוה"ב כדאיתא בכתובות זוודין קלילא ואורחא רחיקא זהו דאמר צוותא בסימא להתחבר יחד אבל מתירא אנוכי אורחין רחיקא מעונש של עוה"ב לכן אמר אביי דבאופן זה ששניהם מרוצים לעבירה ופורשים מזה מצד אורחין דחיקא זהו קשה לאוקמא אנפשיה:

כל הגדול מחבירו יצרו גדול וכו' תכלית הבריאה להיות האדם חפשי בבחירה להרע ולהיטיב ושיגביר הטוב על הרע וניתן לו ע"ז שתי כחות שוות במשקל להרע ולהיטיב ובהיותו אדם גדול בתורה וחכמה ועי"ז התגבר בו כח ההטבה מצד חכמתו א"כ כמעט בטלה אצלו כח הבחירה מצד התגברות חכמתו ותורתו לכן לעומת זה מגביר בו כח היצר להרע להיותו שוה כחו הרע לכחו הטוב ובבחירתו יגביר הטוב על הרע ודרש הגדיל על ת"ח כדאיתא במס' פסחים ושדי כמגדלות אלו ת"ח:

יצרו של אדם מתחדש וכו' מתגבר עליו וכו' ואלמלא הב"ה עוזרו לא יכול לו וכו' אם פגע בך מנוול זה משכהו לבהמ"ד אם אבן הוא נימוח וכו' לכאורה סותרים המאמרים תחלה אמר אלמלא הב"ה עוזרו לא יכול לו משמעו דאין לו לאדם שום תרופה לנצחו ואח"ז אמר משכהו לבהמ"ד אם אבן הוא נימוח הרי יש לו תרופה לנצחו ע"י בהמ"ד גם שינוי המליצה יצרו של אדם. ולקמן קורהו יצר הרע מסיתו גם מליצת מתחדש מתגבר יתכן עפ"י שבארנו למעלה שני מיני יצר האחד מתאוות החומר השני מהשחתת האדם והנה יצר החומר אחרי עשותו התאוה נחלש כחו כפי שבארנו למעלה ויצר שהאדם עושהו להכעיס הוא בעשותו העבירה מתגבר יותר כמאמר חז"ל היום אומר לו עשה כך וכו' עביד ע"ז זהו שמבאר יצרו של אדם אותו היצר המתיחס לאדם למרות לקונו הוא מתחדש ומתגבר עליו בכל עת ואין תרופה בכח האדם לפוטרו גם אם מושכהו לבהמ"ד לפי שהוא בלבו של אדם גם בבהמ"ד אבל אם פגע בך מנוול זה היינו היצר של התאוה שאיננו בלבך רק פגע בך אותו משכהו לבהמ"ד שמה תפוג כח התאוה ותוכל לו אבל יצרו של אדם מוכרח אתה לבקש להב"ה להיות בעזרך להנצל ממנו:

ע"ב כתיב כי רוח זנונים התעם וגו' בתחלה התעם ולבסוף בקרבם כפי שבארנו למעלה דבתחלה חוטא האדם מצד יצר החומר ואח"ז נמשך לעבירה גדולה מזו שחוטא מהשחתת האדם שהוא יצרו של אדם יעו"ש זהו בתחלה התעם בתחלה הי' היצה"ר של החומר המתעה את האדם עפ"י תאוה ואח"ז הרוח זנונים בקרבם בקרב האדם עצמו שהוא עשהו:

בתחלה קראו הלך ואח"כ קראו איש דרכי היצר בתחלה הוא מצד תאות החומר שהתאוה באה ומפתהו כמו שאמרו פגע בך מנוול ואח"ז אף שאין התאוה מעוררו כל כך מפתהו היצר לבל לחוש לעשות הדבר כי כן אורח כל ארעא לעשות כן ואין לו להיות צדיק יותר מכולם ואח"ז משחית האיש בדעתו ומגרה יצה"ר בנפשו זהו בתחילה קראו הלך פגע בך מנוול ואח"ז קראו אורח על שם אורח כל ארעא שאומר לו ואח"ז קראו איש היינו יצרו של אדם:

אלמלא ג' מקראות כו' אוספה הצולעה וגו' הנה כחומר ביד היוצר וגו' והסירותי לב האבן מבשרכם עי' במפ' והכונה נגד שלשה דבסמוך שהוא הלך ואורח ואיש נגד הלך נ' אוספה הצולעה והנדחה דהליכת היצר הוא לבטלו ממצות עשה ולהדיחו לעבור על ל"ת זהו הצולעה המונע מללכת ישר למ"ע והנדחה ללכת מדוחים בל"ת כחומר ביד היוצר הוא נגד אורח דאין תלוי הדבר בזה דאורח כל ארעא רק אוכל לשנות המעשה כחומר ביד היוצר ונגד יצרו של אדם הוא איש והסירותי לב האבן מבשרכם שלא תוכלו לגרות היצר מעצמכם רפ"א ואת רוחי אתן בקרבכם מלבד שלא תגרו היצה"ר אתן עוד את רוחי בקרבכם שתשתדלו לעשות הטוב:

ועושים שם תיקון גדול נשים למעלה ואנשים למטה וכו' לכאורה הי' באפשרי לעשות התיקון בהיפך שיהיו נשים למטה ואנשים למעלה ויתכן עפ"י דאיתא במס' סוטה וראיתן על האבנים סימן מסר להן בן פניו למטה בת פניה למעלה יעו"ש לכן כשיהיו נשים למטה וטבעם להיות פניהן למעלה יביטו למעלה אל האנשים וכן באנשים שטבעם פניהם למטה המה יביטו למטה על הנשים לכן עשו התיקון להיפך:

דף נ"ג אם אני כאן וכו' למקום שאני אוהב וכו' אני לא אבוא אל ביתך למעלה נ' שהיו אומרים אני והו הושיעה נא דאני הוא התגלות השכינה ע"ד שנ' ראו עתה כי אני אני הוא זהו שאמר הילל אם אני כאן כאשר תואר אני שהוא התגלות השכינה כאן אז הכל כאן כל השפעת הטובה כאן ואם אין אני כאן כאשר השכינה מסתרת פנים ח"ו מי לא לכן למקום שאני אוהב למקום אשר אני הוא התגלות השכינה אוהב לאותו מקום לשם רגלי מוליכות אותי להיות שם לפי דהכל שם זהו השבח שהכנסיה אומרת להב"ה וכנגד זה אומר הב"ה לשבח הכנסיה אם אתה תבוא לביתי שבהמ"ק על מכוני ואתה שמה אז גם אני אבוא לביתך שהשכינה שורה בישראל בבהמ"ק ע"ד שנ' ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ואם אתה לא תבוא לביתי שחרב בהמ"י גם אני לא אבוא אל ביתך ע"ד שנ' ואני בתוך הגולה שנ' בכל המקום הוא מקום המקדש אשר אזכיר את שמי על ידך שאתה תבוא לשם להזכיר שמי שמה אבוא אליך וברכתיך:

לוי הוה מטייל קמיה דרבי בתמניא סכיני שמואל קמיה דשבור מלכא בתמניא מזגי דחמרא אביי קמיה דרבה בתמניא ביעי אף דאין לשאול מאי טעמא עביד הא בסכיני וזה בחמרא וזה בביעי שכל אחד עשה במה שהוא בקי לעשות עכ"ז יש לרמז התיחסות הענינים לאנשים שעשו מה שנעשה לפניהם דאיתא במס' ב"מ ההוא עגלא דהוה קא ממטו לה לשחיטה אזיל תליא רישא בכנפא דרבי וקא בכי א"ל זיל לכך נוצרת אמרי הואיל ולא קא מרחם ליתו עליה יסורים וכו' כלהו שני יסורי דרבי לא איצטריך עלמא למטרא וכאשר רצה לוי לשמח את רבי שיסיח דעתו מן היסורים וחשש אשר בסור היסורים יצטרך עלמא למטרא שמחו בסכינים שיזכור רבי גם בעת שמחתו סבת היסורין שבאו לו ע"י שחיטת העגל בסכין כדי שלא יסיח דעתו בשלימות מהיסורין ובשמואל מצינו דאמר ליה שבור מלכא אמריתו דחכמיתו טובא בברכות ועי"ש הרי שהחזיק שבור מלכא לשמואל שהוא חכם. לכן הי' מעייל קמיה בחמרי לרמז לו על החכמה דחמרי וריחני פקחין ברבה אמרינן במע"ק בי רבה נהמא דשערי לאינשי ולא משתכח הרי שהי' עני לכן הי' מטייל לפניו לשמחו בביעי עני בביצתו ושהוא דבר עגול לרמז שהגלגל חוזר בעולם ועני הוא מצד גלגל המזלות כדאמרינן התם אמר רבא חיי בני ומזוני וכו' במזלא תליא דהא רבה ורב חסדא תרוייהו רבנן וכו' והעירו המפ' על מספר תמניא ויתכן דאיתא בספרי אמת דבמקום גדולתו של הב"ה שם ענותנותו דשם הוי"ה כל מה שיתרבה מספרו פחות משלפניו דפעם א' עולה ך"ו הוא ח' במ"ק ב' פעמים עולה נ"ב הוא ז' במ"ק ג"פ עולה ע"ח במ"ק יה והם ו' במ"ק ד"פ עולה ק"ד והם ה' במ"ק ה"פ עולה ק"ל הוא ד' במ"ק ו"ס עולה קנ"ו במ"ק י"ב הוא ג' במ"ק ז"ש עולה קפ"ב במ"ק י"א הוא ב' במ"ק. ח"פ עולה ר"ח במ"ק י' הוא פעם אחד ואח"ז חוזר חלילה למספר ט' דעולה רל"ד ט' במ"ק וכשהיו שמחים בבהמ"ק לבל יחשב ח"ו כמקילין ראש בבהמ"ק היו שמחים במספר תמניא דבמקום גדולתו שם ענותנותו:

נ"ג ע"ב מי איכא דידע דשרי למכתב שם אחספא ומשדא ביה וכו' נשא אחיתופל ק"ו וכו' הערנו בזה בעטור סופרים מהא דאיתא בתו' ישנים ביומא דהא דאמרינן כתב לו שם על בשרו ה"ז לא ירחץ היינו משום דאסור לעמוד ערום נגד השם אבל משום לא תעשון כן לא אסרינן גרמא יעו"ש א"כ מאי מספקא ליה לדוד אי שרי למשדא וכו' הא אפי' כשיהי' נמחק השם אין זה רק גרמא כמו דיורד וטובל ושרי ואף אי נימא דלהכי שאל לפי שלא הי' מורה הלכה בפני אחיתופל רבו יקשה על אחיתופל מה לו ללמוד מק"ו אחרי דמדינא שרי גרמא ויתכן דגרמא שרי רק במקום מצוה דטבילת מצוה אבל התם לא הוה מצוה ופשיט לו אחיתופל דהטלת שלום הוה מצוה ושרי לגרום מחיקת השם אי נמי י"ל דהיכא דכבר כתיב השם שרי גרמא אבל לכתחילה לכתוב השם כדי לגרום המחיקה בזה נסתפק דוד ופשיט ליה אחתופל מסוטה דכותבים השם לכתחלה כדי למחקו לגמרי בידים ועי' שם מה שבארנו בענין שאלת חלום:

נ"ה ע"ב בזמן שבהמ"ק קיים מזבח מכפר עליהם עי' בח"א דבישראל לא אמר שאבדו דסעודתם היא לעוה"ב וכו' יעו"ש ויש עוד להעיר במה דאמר מזבח מכפר עליהם דהול"ל פרים מכפרים או קרבנות מכפרים ויתכן דחדא מתרצא בחברתא דלא אמר בישראל שאבדו משום שנ' בהם ונשלמה פרים שפתינו לכן אף שחרב בהמ"ק כשעוסקים בהקרבת הפרים מעלה עליהם כאילו הקריבום אבל בעובדי ככבים לא נאמר זה וכפרתן תלויה רק בהקרבת הפרים ממש ע"ג המזבח ולא בשילום פרים א"כ אבדו דבהיות המקדש קיים הי' מזבח מכפר כשהקריבו עליו הפרים ועכשיו מי מכפר:

דף נ"ו טוב לצדיק טוב לשכינו שנ' אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו פתח לשון יחיד ומסיים לשון רבים לרמז דע"י צדיק טוב גם לשכיניו וגוף המאמר הזכיר בכאן לפי שרוצה לסיים בדבר טוב:

תוכן העניינים

לשמוע בלמודים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה