לשמוע בלמודים· רבי יצחק אליהו לנדא
מסכת יומא
בעזר המלמד לאדם דעה בינה וחכמה אחל לבאר אשר הנני במסכת יומא:
ד' ה' מנין שאפילו מקרא פרשה מעכב שינוי הלשון פרשה דבור הכונה עפ"י שבארנו בפ' צו מאמר זה הדבר אשר ציוה ה' ואין מסיים שום ציווי שציוהו דהכונה שנאמר לו קח את אהרן וגו' ואת כל העדה הקהל פתח אוהל מועד הרי ציוהו שני דברים האחד להקהיל אהרן ובניו השנית להקהיל העדה ויעש משה וגו' ויקח אהרן ובניו והי' בדעתו דאח"ז ויקהיל כל העדה כמו שציוהו אך בראות העדה שלקח את אהרן ובניו לחנוכת המשכן לא המתינו שיקהילם משה רק ותקהל העדה פתח א"מ מעצמם וכראות משה שנקהלו העדה ולא נתמלא הצווי שציוהו ה' ואת העדה הקהל שהוא יקהילם התיעץ לעשות בזה תחבולה למלאות דבר ה' ואמר אל העדה זה הדבר אשר נקהלו אל פתח א"מ הוא הדבר אשר ציוה ה' לעשות להקהיל אתכם נמצא בדבור הזה שאמר להם נתמלא דבר ה' שציוהו שיאמר להעדה שציוה ה' להקהילם זהו שאמר מנין שאף מקרא פרשה של מלואים מעכב ת"ל ויאמר משה זה הדבר אשר ציוה ה' וגו' דאעפ"י שכבר נקהלו מעצמם ולא הי' צריך לומר להם מאומה אעפי"כ אמר להם זה הדבר אשר ציוה ה' לרמז דאפילו דבור בעלמא לאמר להם שיקהילם פא"מ מעכב דלכן א"ל זה הדבר וגו' כש"כ דקריאת הפרשה שיש בה דינים ומצות שמעכב:
ד' ט' יראת ה' תוסיף ימים זה מקדש וכו' י"ח כהנים ושנות רשעים תקצרנה וכו' העירו המס' מ"ט נ' בהוספה ימים ובתקצורנה שנים יעו"ש ויתכן דקאמר לרבותא דאף אם אין לו להירא לחיות רק ימים אחדים עכ"ז יראת ד' תוסיף לו על הימים לחיות זמן רב והרשעים אף שיש להם לחיות שנים מרובות עכ"ז תקצורנה ויתכן עוד עפ"י המבואר בספרי אמת דשלימות האדם להיות מספר הימים שלו כל יום בשלימות המעלה לבל יהי' יום אחד בטל משלימות לכן מתיחס תכונת הצדיקים לימים משא"כ הרשעים דאין להם שלימות לפרטי הימים נחשב חייהם לתכונת הזמן הוא השנה:
ע"ב ראשונים שנתגלה עונם נתגלה קצם אחרונים שלא נתגלה עונם לא נתגלה קצם עי' במפ' ויתכן עפ"י שבארנו במקומות שונות דכאשר מעריכים החטא בערך תכונת האדם שהוא גבולי ותכליתי אז גם העונש גבולי אך אם נערך החטא נגד תכונת הבוי"ת שהוא בלתי חכליתי גם העונש יתכן להמשך ח"ו זמן רב. והנה במקדש ראשון כתיב לכן בגללכם ציון שדה תחרש. מיחס החטא לתכונתם בגללכם לכן נתגלה קצם בקץ גבולי אבל במקדש שני לא נתגלה עונם שיהי' נערך העון שהוא עונם לפי תכונתם לא נתגלה קצם דאולי יהי' נערך ח"ו לפי ערכו ית' וכאלה סבות להמשיך זמן הגלות:
לפיכך הביא עליהם ג' פורעניות כנגד ג' עבירות שבידם שנא' ציון שדה תחרש וירושלים עיין תהיה והר הבית לבמות יער התיחסות העונשין אל העבירות נגד עו"ג שהעמידו על ההרים ועל כל תלם כמאמר חז"ל לכן יהיה הר הבית לבמות יער ונגד ג"ע שנא' יען גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון לכן ציון שדה תחרש ונגד ש"ד שנא' מלאו את ירושלים משה לפה לכן ירושלים ראי' תהי':
ד' י"ח מאן הויא ליומא לפי משפט הלשון ראוי לומר מאן הויא לאנתו ליומא ויתכן דמלת הויא לשון קדושין בתלמוד אתקיש הויה ליציאה:
י"ט ע"ב החושד בכשרים לוקה בגופו החשד הוא כשרואה בזולת תכונת מעשהו הנגלים חושדהו שלפי תכונתו עשה דבר זה הנעלם מעיניו לראותו נמצא שבא החשד מכח החיצון הנראה לכן לוקה בגופו שהוא חלק הגלוי לעינים לא בנפש הנעלם:
א"ל הב"ה מאי אמר א"ל לפתח חטאת רובץ א"ל ושטן מאי אמר וכו' כשאדם עובר עבירה מחמת תאוה בנקל למחול לו ע"י תשובה וכאלה אבל כשחוטא מחמת מרי קשה למחול והנה ביוה"כ כשאדם צם ומצטער אין מתעוררת תאותו כל כך א"כ כאשר נבעלו הבתולות הוא מחמת מרי לכן שאלו הב"ה מאי אמר והשיב שהוא מיחס זאת לחטא התאוה דאף שכעת אין עת התאוה אבל לפתח חטאת רובץ בתחלה התחילו לחטוא מחמת תאוה מפתויי השטן והורגלו בזה לעשות העבירה גם בלי תאוה לזה חוזר וא"ל ושטן מאי אמר אחרי שמגלגלין החטא על השטן מאי אמר בזה והשיב לו דלית ליה רשותא לאסטוני:
ד' ב' קולך הולך מסוף העולם עד סופו וכו' הנשמה בשעה שיצאת מן הגוף עפ"י מאמר חז"ל דאדם נתפס בעון הדור א"כ יתכן דמת אדם בקצה המזרח בשביל איזה עון שנעשה בקצה המערב זהו דקול הנשמה היוצאת מן הגוף נשמע קול יציאה מסוף העולם עד סופו דיוצאת בשביל איזה עון שהוא בסוף העולם וכן יש לבאר וי"א אף לידה ע"ד מאמרם עד שלא שקעה וכו' הרי דנדחה איש למות בעבור הלידה של הזולת שנולד בסוף העולם אך מסוף המאמר דאמר ובעו רבנן רחמי אנשמה וכו' קשה לבארו עפי"ז:
ד' כ"א היוצא לדרך קודם קריאת הגבר דמו בראשו וכו' הק' בח"א מהא דאמרינן יכנס בכי טוב וכו' דהיינו ביום ולכן כ' דזהו עצמו הזמן שישלים התרנגול קריאתו יעו"ש ולפי מ"ש התוס' בפ' הכונס דהתם לא נא' רק בנכנס מעיר אחר' אבל ביוצא מביתו לא עי' ברי"ף בפסחי' ממילא ניחא דהכא מיירי ביוצא מביתו דיכול לצאת קודם כי טוב אבל לא יצא קודם קריאת הגבר ויתכן עוד דפרש"י ז"ל דמו בראשו עון ראשו על מוחו מוטל שהוא המית עצמו עכ"ל זהו דהתם אמר יצא בכי טוב' אם מחמת מזיקין או פחתים אבל הוא רק דרך עצה להצילו מרעה אבל אם יצא אין נחשב לו לעון. רק יכול להיות שתאונה לו רעה אבל היוצא קודם קריאת הגבר דמו בראשו נחשב לו שהמית עצמו:
ד' כ"ב והי' מספר וכו' כאן בזמן שעושים רצונו ש"מ וכו' העירו המס' הלא פשטות המקרא נראה שהוא מאמר אחד והי' מספר כ"י כחול וגו' ומה ראו על ככה לפסגו לגזרים ולחלקו כאן כשערש"מ וכו' והכונה על פי שבארנו בדו"ש דכאשר ערש"מ המה מתוארים בתואר עפר וכשאין ערש"מ המה מתוארים בתואר חול לכן כמו זר נראה להם אם המקרא הוא מאמר אחד ומשמעו שהם בשלימות ערש"מ א"כ מ"ט מתאר אותם כחול והי' ראוי לתארם כעפר הארץ לכן מההכרח לומר דהמקרא הוא של שני מאמרים כשאין ערש"מ והמה מתוארים כחול אז יהיו מספר וכשעושים כש"מ אז המה לא ימד ולא יספר:
אסור למנות ישראל וכו' ודילמא שמא דמתא הוא אלא מהכא וישמע שאול את העם ויפקדם בטלאים וכ' ע"ז בתוספת ישנים ויפקד' בטלאי' שם מקום הוא לפי הפשט עכ"ל ולכאורה דברי התו"י היפך מהכונה דאם טלאים הוא מקום א"כ מנ"ל דאסור למנות ויתכן דכונת התו"י לדייק מה לו להביא כל הפ' דלדרשא דאסור למנות די לו להביא רק המאמר של ויפקדם בטלאים לכן כתבו דמן מאמר זה לבד לא מוכח דאסור למנות לפי שהוא שם מקום לפי הפשט ומנא לן דאסור למנות לכן הביאו כל המקרא להוכיח דאינו שם מקום דאם הוא שם מקום הי' מהראוי להיות סדר המקרא וישמע שאול את העם בטלאים ויפקדם דאז הי' הכונה וישמע אותם למקום הנקרא טלאים ויפקדם שמה ומדכ' מלת בטלאים אחר ויפקדם בא לרמז דאינו שם מקום רק טלאים ממש ומוכח שפיר דאסור למנות:
כבן שנה שלא טעם טעם חטא כו' אימא כבן שנה שמלוכלך בטיט וכו' הבדל הדעות בפלוגתא רחוקה יתכן לפי דשאול אמר הקימותי דבר ה' שלא הרגיש בדבר שום חטא ועון זהו דאר"ה כבן שנה שלא טעם טעם חטא ובתום לבבו אמר הקימותי דבר ה' א"ל ר"ל ואימא דבאמת ידע שיש בזה חטא ועון רק סבר דאין לחוש כך כל בעשיית החטא כמו שהתינוק בן שנה מלוכלך בטיט ואשפה שמכיר שהוא טיט ואשפה רק אינו חושש להבדל ממנו וחזא סיוטא וכו' ואמר נעניתי לכם עצמות שאול בן ק"ש בא לתרץ דבריו מה שאמר מלוכלך בטיט לפי דעצמותיו המה מקיש אביו כמאמר חז"ל אביו מזריע עצמות וכו' ולפי צדקת אבותיו שלא הי' בהם שום דופי נחשב ענין זה לכלוך בטיט וכו' כאילו הוא חטא ולא נתפייס שאול בזה והדר חזא סיוטא אמר אופן אחר לתרץ דבריו נעניתי לכם עצמות שאול בן קיש מלך ישראל דכונתי בהיותו מלך ישראל לא הי' לו למחול על כבודו לבני בליעל שאמרו מה יושיענו זה כמאמר חז"ל מפ"מ נענש שאול מפני שמחל על כבודו וזהו נחשב לחטא של לכלוך הטיט ובזה נתפייס שאול
אין מעמידין פרנס על הציבור אא"כ קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו וכו' חזור לאחוריך עי' במפ' ויתכן דתכונת הממשלה מביאה את האדם להיותו מפונק בתענוגים ובהיות לציבור איזה ענין שהוא משוקץ ומאוס לפי תכונתו או בבוא אליו איזה איש נגוע וידוע חולי וצריך לו אין מניחו להתקרב אליו ואין רצונו להטפל במה שהוא מאוס בעיניו לכן אמרו שלא להעמיד פרנס אא"כ קופה של שרצים תלויה מאחוריו שיהיה סבלן לסבול לשאת על כתפו מאחריו קופה של שרצים שהוא דבר מאוס ומשוקץ הבלתי רצוי דכאשר תזוח דעתו עליו לומר שאינו יכול ללטפיל בדבר נבזה ומאוס מצד אסטניסו אומרים לו חזור לאחוריך שאתה מורגל לסבול לשאת קופה של שרצים אף שהוא מאוס ובדרך רמז שנא' רמש וצפור כנף וכל מלכי ארץ הרי סמוכים דמקדים רמש למלכי ארץ זהו שאומרים לו חזור לאחוריך שמוזכר רמש זהו קופה של שרצים מאחוריו:
ד' כ"ג כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו ת"ח. בגליון הש"ס של הגר"א ז"ל מבאר דתכונת הנחש הוא נוקם ונוטר רק להעוברים על דת כמו שנאמר ופורש גדר ישכנו נחש וכן יעשה הת"ח עכ"ל ובזה יתכן לבאר מה שנא' בפ' מקץ מה המעשה הזה אשר עשיתם הלא ידעתם כי נחש ינחש איש אשר כמוני דיש להעיר היתכן אשר יוסף הצדיק יוציא שקר מפיו שהוא מנחש. והלא הוא דבר האסור לא תנחשו ויתכן דלכן סיים במאמר איש אשר כמוני לרמז דאני אינני מנחש אך איש אשר כמוני זולתי היה מנחש ולפי המבואר בכאן ניחא דאמר מה המעשה הזה אשר עשיתם לגנוב לעבור על דת הלא ידעתם כי נחש ינחש איש אשר כמוני דאיש כמוני שהוא ת"ח נחש ינחש הוא נוקם ונוטר כנחש להעוברים על דת:
ד' כ"ו לא משכחת צורבא דרבנן דמורה אלא דאתי משבט לוי או משבט ישכר וכו' ואימא נמי מיהודה דכתיב יהודה מחוקקי אסוקי שמעתא אליבא דהילכתא קאמרינן ויש להעיר מהא דאיתא במס' מכות היו עצמותיו של יהודה מגולגלין בארון עד שעמד משה וביקש עליהם רחמים וכו' וזאת ליהודה וכו' לא הוה סלקא ליה שמעתא אליבא דהילכתא ועזר מצריו תהי' הרי דע"י תפלת משה הי' יהודה מסיק שמעתא אליבא דהילכתא ויתכן דתפלת משה לא הי' רק על יהודה עצמו ולא לדורותיו ובזה יתיישב קו' התו' שהק' אמאי לא מייתי מקרא שבתורה ומחוקק מבין רגליו יעו"ש דיש לומר דידע שפיר דההוא מחוקק מבין רגליו שאמר יעקב לא הוה לאסוקי שמעתא אליבא דהילכתא שהרי יהודה עצמו שברכו לא הוה מסיק שמעתא אליבא דהילכתא כדאמרינן במכות להכי מייתי קרא דשופטים יהודה מחוקקי דזה הי' אחרי מיתת משה ומתפלת משה והלאה מסיק אליבא דהילכתא ומשני דגם אז לא הוו מסקי אליבא דהילכתא דתפלת משה הי' רק על יהודה עצמו במתיבא דרקיעא לא על שבטו ויתכן דזהו כונת התו' בתירוצם דהתם בברכה הוא דכ' כונתם דהברכה לא הוה לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא קודם תפלת משה:
דף כ"ט הרהורי עבירה קשו מעבירה עי' במפרשים ויתכן עפ"י דאיתא במס' ערכין היכי שיימינן ליה וכו' אומד של נזקין וכו' התם גברא זילא וכו' פרש"י ז"ל כשכבר נקטע ידו אפי' תחלת דמיו כמה הי' יפה קודם אין נישומון אלא בזול הכא גברא שביח ששתי ידיו שלימות וצריך לשום כמה הוא יפה עכשיו וכמה הוא יפה אם יחתכו ידיו יעו"ש כמו כן כשכבר עשה העבירה ונעשה הפגם ושמין כמה הוא עולה הפגם והוא אומד של נזקין אז הוא מעט שהוזל כעת דמי שויו שמקודם אבל בהרהורי עבירה שלא עשה עדיין הפגם והרי הוא שלם ושמין כמה יעלה הפגם כשיעבור ויעשה העבירה עולה נזק הפגם יותר דגברא שביח הרי דהרהורי עבירה קשו מעבירה וכולל עוד דיצחק אבינו עשה החשבון להקל על האדם לפי דפלגא יממא ופלגא ליליא ובעת שינת הלילה אין עושה עבירה אבל הרהורי עבירה עושה גם בלילה און יחשוב על משכבו ואין להקל בזה מצד חשבונו של יצחק לכן קשה הרהורי עבירה מעבירה:
ל"ה ע"ב אמרו עליו על הלל וכו' בכל יום הי' עושה ומשתכר בטרפעיק חציו היה נותן לשומר בהמ"ד וחציו לפרנסתו ופרנסת אנשי ביתו וכו' יש להעיר בתכונת הלל מה היה עושה ביום השבת שלא היה משתכר הטרפעיק דאף דלשומר לא היה נותנין שכרו בשבת והי' מניח לכנוס בלי שכר אבל מאין היה לו פרנסתו ופרנסת ביתו בשבת שלא הי' משתכר ובענין זה יתכן לבאר שאמר הלל נגד מדת שמאי שהי' מניח בהמה מיום ראשון לשבת ואמרו דהלל מדה אחרת היתה לו שאמר ברוך ה' יום יום שהיה מברך לה' ליום יום שמספיק לו שכר לפרנסת היום לא שיכין עוד מיום ראשון לשבת:
דף ל"ו אלא מה הוא שאמר משה נושא עון ופשע וחטאה וכו' העירו המפ' מ"ט לא פריך אקרא דפשעיהם לכל חטאתם כמו דפריך אקרא דמשה ויתכן דיש שני סוגי עבירה האחד שהן תלויות זו בזו עבירה גוררת עבירה מתחיל בחטא וממנו נגרר העון וממנו נגרר הפשע ויש שהן נפרדות זו מזו והנה אותן הנגררות זו מזו הן כמו מחלת השחין הבא מקלקול הדם כשבא הרופא לרפאות יש בזה שתי דרכים האחד לרפאות תחלה השחין ואח"ז לרפוא קלקול הדם השני לרפא תחילה קלקול הדם ואח"ז לרפוא השחין אבלכשבא הרופא לרפאות לחולה שיש בו שלשה מיני מחלה הבלתי נגררים זו מזו אז הוא מתחיל לרפאותו מחלה הקלה קטנה להתרפאות כדי שיתאמץ כחו ויהיה ביכולת לרפא מחלתו הגדולה הקשה ופליגי ר"מ וחכמים בעבירות הנגררות זו מזו כשבא לרפאותו בוידוי וחרטה כיצד יעשה דר"מ ס"ל כדעת הרופא שמתחיל לרפאות השחין ואח"ז קלקול הדם זהו שיאמר בתחילה פשעתי ואח"ז עויתי ואח"ז חטאתי וכה"א והתודה וגו' ואת כל פשעיהם לכל חטאתם דלפי משפט הלשון ראוי לומר כל פשעיהם וכל חטאתם אך הכונה שיתודה כל פשעיהם הוא השחין המתיחס לכל חטאתם הוא קלקול הדם מקור המחלה דאח"ז יתודה על החטאים וחכמים ס"ל כדעת רופא השני לרפאות תחלה קלקול הדם ואח"ז השחין זהו שיתודה תחלה חטאתי ואח"ז פשעתי וכה"א בדניאל חטאנו העוינו והרשענו והנה לכאורה קשיא קראי אהדדי דבתורה נ' פשעיהם לכל חטאתם וכדניאל נ' חטאנו העוינו וצריכין לחלק דבתורה מיירי מעבירות הנגררות זו מזו שהרי הוא אומר לכל חטאתם לכן מקדים לרפא השחין ואח"ז קלקול הדם ובדניאל מיירי בעבירות נפרדות דאחד עבר על פשע ואחד עבר על חטאה לכן בא דניאל לרפא הקל תחילה ומתחיל בחטא ואח"ז בעון ולא קשיא מידי מקרא דפשעיהם לכל חטאתם אך מקרא דמשה קשיא ליה ממ"נ אי מיירי מעבירות הנגררות זו מזה וס"ל כר"מ הול"ל ופשע לחטאה כמו שנ' פשעיהם לכל חטאתם ואי קאי על עבירות נפרדות זו מזו הול"ל חטאה ועון ופשע כמו שאמר דניאל לזה משני דכך אמר משה בשעה שישראל חוטאין לפניך ועושין תשובה שעושים כאחת שני דברים חטא הקל שהוא מקור הקלקול עושין עדיין ועושין תשובה מפשע החמור הנמשך מהחטא גם בזה האופן אף שלא יתכן לעשות להם הזדונות כזכיות לפי שעושין עדיין החטא עכ"ז עשה להם הזדונות כשגגות במה שעשו תשובה על הפשע:
דף ל"ז בשעה שאני מזכיר שמו של הב"ה אתם הבו גודל בדו"ש ביארנו דשלימות האמונה הוא להאמין דמדה"ד המתיחס לשם אלהים הוא מתאחד עם מדת הרחמים על שם הויה דגם העונש הבא ממדה"ד הוא מדת הרחמים יעו"ש זהו שאמר משה בשעה שאני מזכיר שמו של הב"ה שהוא הוי"ה של רחמים הבו גודל זה של הויה לאלהינו שמדת אלהים מתאחד עם מדת הויה וכולל עוד דהוראת קודש מורה על קדושתו והעלמו והוראת גדול מורה על דבר הנגלה שנראה גדלו ממטה למעלה ושתי אלה יחד המה במדותיו של הב"ה שמצד עצמותו כביכול הוא קדוש ונעלם מכל העולמות. ומצד הנהגת פעולותיו כביכול גלוי ונודע גדלו לכל נמצא וזהו בשעה שאני מזכיר שמו של הקדוש ברוך הוא שהוא קדוש ונעלם מכל העולמות הבו גודל לאלהינו שביחד עם קדושת העלמו הוא גדול ונגלה לכל הנמצאים:
בשעה שאני מזכיר צדיק עולמים תנו ברכה. עי' בח"א ויתכן לפי דעי"ז דיש צדיק ורע לו ורשע וטוב לו קשה על האדם להצדיק הנהגת הבוי"ת בעולם אך כשמתבונן האדם שיש שני עולמים עוה"ז ועוה"ב ויטיב להצדיק בעוה"ב ולהרשע יריע בעוה"ב אז יכול להצדיק הנהגתו ית' זהו כשאני מזכיר צדיק עולמים דע"י שיש שני עולמים עוה"ז ועוה"ב כביכול צדיק בהנהגתו לכן תנו ברכה להודות לו על צדקת ההנהגה:
בשעה שאני מזכיר שמו של הקב"ה וכו' בשעה שאני מזכיר צדיק עולמים וכו' זכר צדיק לברכה. במק"ס בארנו הוראת שם הוא שם העצם והוא שם החלטי הכלתי משתנה והוראת זכר הוא עפ"י תכונות הפעולה ובזה יתכן להיות איזה שינוי והעדר וזהו רק באדם אבל אצל הבוי"ת שגם פעולותיו המה נצחים א"כ אצלו גם זכר שלו הוא כמו שם העצם זהו דרבי דריש בענין שם העצם כי שם הויה אקרא שהוא שם העצם הבו גודל לאלהינו שהוא נצחי ור"י מבאר בענין הזכר. שנאמר זכר צדיק לברכה בשעה שאני מזכיר צדיק עולמים שהוא זכר פעולת צדקתו תנו ברכה גם על הזכר שגם הוא נצחי:
דף ל"ח בשמך יקראוך ובמקומך יושיבוך ומשלך יתנו לך מבאר מדרגות המעלה שישיג אדם בהכשר מעשיו בשמך יקראוך כמאמר חז"ל גדול מרבן שמו דכשהוא ניכר בשמו לבד הוא לאות על שלימותו הנודע ובמקומך יושיבוך דדרך העולם הוא שאין ממנין רב ונשיא בעיר מולדתו לפי כשמכורין אותו מילדותו אינו נחשב בעיניהם אך כשהוא בגודל השלימות שאין כמוהו אז ממנין אותו גם בעירו זהו שכל כך יעלה חשיבותך עד שגם במקומך יושיבוך תתמנה לרב גם במקומך בעירך וכל אלה יתנו לך משלך עפ"י השכר מעשיך וכולל עוד עפ"י מאמר חז"ל במתא שמאי בלא מתא תותבאי. זהו בשמך יקראוך בשם לבד בלא תותבאי יען במקומך יושיבוך במתא דידך ובמתא שמאי:
ע"ב צדיק מעצמו רשע מחבירו וכו' בהיותו צדיק במעשיו אף שיש צדיקים גדולים ממנו עכ"ז נקרא צדיק דלכן נ' זכר צדיק לשון יחיד דהיינו שהוא צדיק מעצמו אבל הרשע אינו נקרא רשע רק בהיותו רשע גרוע מחבירו דאם חבירו גרוע ממנו הוא נחשב לצדיק כפי שבארנו מאמר דיו לטובים שבהם יעו"ש לכן נ' רשעים לשון רבים שהוא רשע גרוע מכל הרשעים:
בא ליטמא פותחין לו וכו' אדם מטמא עצמו מעט מטמאין אותו הרבה וכו' לכאורה סותרים המאמרים זא"ז והכונה עפ"י דכתב הגר"א ז"ל לפתח חטאת רובץ דכל זמן שאין האדם בעצמו פותח לעשות העבירה אין כח ביצה"ר לפתותו אך כאשר האדם מתחיל כעבירה אז עבירה גוררת עבירה. לכן בא ליטמא אבל לא התחיל אז פותחין לו לפתח חטאת רובץ אבל אין גורמין לו ליטמא וכאשר האדם מטמא עצמו שהתחיל לטמא עצמו אז מטמאין אותו הרבה דעבירה גוררת עבירה ומדויק לשון מטמא עצמו דהוא עצמו בלי יצה"ר טימא:
מנחות ק"י מאי עיר ההרס כדמתרגם רב יוסף קרתא דבית שמש העתידה למחרב. דרש מלת ההרס לתרי אפי האחד לשון שמש שנקרא חרם בחילוף אחה"ע השני לשון הריסה דעתידא למיחרב לכן החליף ח' בה' לרמז על ההריסה ובפ' חיי שרה בד"ח דשם חרס שנקרא השמש הוא על זמן הקרוב לשקיעה יעו"ש והוא תכונת הריסה:
דף ל"ט ארבעים שנה קודם חורבן לא הי' גורל עולה בימין ולא הי' לשון זהורית מלבין וכו' כל אינך דחשיב שהי' בהן נס יתכן דמצד עונות שהיו קודם חורבן לא נעשו הניסים אך מה שלא עלה הגורל בימין אינו דרך נס דגם בשאר השנים לא הי' עולה תמיד בימין כמ"ש בח"א ומה זה הענין שלא עלה מ' שנה קודם בימין ויתכן עפ"י שנ' בס' שופטים וקמת ועלית אל המקום וגו' לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל. ואיתא בספרי אפי' מראין על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין שמע להם ובארנו הכונה במשל ומליצה לפי שכל מה שהם אומרים הוא ימין האמיתי יעו"ש ובזה מתוארים הסנהדרין יושבי הגזית בשם ימין וארבעים שנה קודם החורבן גלתה סנהדרין וישבה בחנויות התחיל אז להתקלקל תכונת הימין לכן לא עלה הגורל לימין:
מ"ג ע"ב בכל יום הי' זהבה ירוק והיום אדום והיינו זהב פרוים שדומה לדם פרים מה שנשתנה ביוה"כ להיותו דומה לדם פרים יתכן כפי שבארנו מאמר ולא עוד אלא שמעלה עליו הכ' כאילו הקריב פרים שהכונה דעבירות המה בתואר פרים ע"ך שנ' כפרה סוררה סרר ישראל יעו"ש לכן ביוה"כ שכל עשיותיו היו לכפר העונות היה גם זהב הכלים דומה לפרים:
ד' מ"ז מימי לא ראו קורות ביתי קלעי שערי ע' פרש"י ז"ל דהזכות היה מצד הצניעות יעו"ש אך מה שמיחסת הצניעות בקלעי השער דבלתי ספק היתה צנועה בכל מעשיה יתכן לפי דתספורת של כה"ג בשערו משונה מכל תספורת של זולתו ומזה השכילה דהזכות הוא מה שהיתה צנועה בשער:
דף נ"ב חביבין ישראל שלא הצריכן הכתוב לשליח עי' פרש"י והתוס' מ"ש בזה ויתכן דהחביבות הוא בזה עפ"י מאמר חז"ל דברים היוצאים מן הלב נכנסין ללב א"כ כשהמתפלל מתפלל בעצמו בלי אמצעי להב"ה ודבריו יוצאין מן הלב אז המה מתקבלין יפה משא"כ כשבאה התפלה ע"י שליח והשליח אינו מביא רק קול דברים ששמע והוא משמיעם להב"ה ואין בזה יציאה מן הלב כמ"ש הענין בפ' ויגש יעו"ש ואז אין בטוח שיתקבלו יפה:
ד' נ"ג מ"ט איעניש וכו' וכתבו התו' בתו"כ איכא פלוגתא דתנאי טובא מ"ט איעניש וכו' ויש להעיר מ"ט הביאו התו' בכאן דאיתא בתו"כ טעמי טובא דאין זה מצורך הסוגיא ויתכן משום דיש להק' על מה דאר"א דאיענשו משום דהורו הלכה בפני משה הא יכול משה למחול להם דרב שמחל על כבודו כבודו מחול דכן מצינו בשמואל שהורה הלכה בפני עלי ואמר עלי דחייב מיתה ובקשה חנה ממנו למחול לו ולא מת ובשלמא על ר"א גופיה לא קשיא דר"א אזיל לשיטתיה בקדושין דף ל"ב דאע"ג דרב שמחל על כבודו כבודו מחול אבל נשיא שמחל אין כבודו מחול דאמרינן התם מעשה בר"א ור' יהושע ור' צדוק שהיו מסובין בבית משתה של בנו של ר"ג והי' ר"ג עומד ומשקה עליהם נתן הכוס לר"א ולא נטלו נתנו לר' יהושע וקבלו א"ל ר"א מה זה יהושע אנו יושבים ור"ג עומד ומשקה עלינו וכו' יעו"ש הרי דס"ל לר"ג דאין הנשיא יכול למחול על כבודו משו"ה לא הי' יכול משה למחול אבל לר"י דס"ל התם דיכול למחול וכן פסקינן להלכה הדרא הקושיא לדוכתא מ"ט לא מחל משה להם שלא ימותו לכך מייתו התוס' את התו"כ דאיכא טעמי טובא מ"ט איעניש וס"ל לר"י דלא מתו משום שהורו הלכה דע"ז היו יכול למחול רק איעניש בשביל טעמים אחרים דאיתא בתו"כ:
ע"ב התם אבעי ליה למיקם וכו' אם חוזר לאלתר נראה ככלב ששב על קיאו עי' במס' ויתכן דבתפלה אדם מתודה על חטאתו שעשה וכשהוא חוזר מיד נראה שרוצה לחזור להתפלל אותן דברים עצמן להזכיר עוד הפעם חטאתיו ובזה הוא כשב על קיאו:
ולא יעדי עביד שולטן וכו' העירו המפ' על מילת עביד דמיותר ויתכן עפ"י המבואר בספרי אמת דלע"ל יהיה הב"ה בעצמו מנהיג מלכותו וכן נאמר ודוד עבדי נשיא להם שיהיה לו רק ממשלת נשיא שהמשילו המלך יעו"ש זהו עביד שולטן שעשו אותו השלטון להיות נו שלטון הנשיאות ויתכן עוד עפ"י המבואר במדרשי חז"ל דמלך המשיח יהי' מלך מלכים זהו עביד שלטון שהוא יעשה שלטון המלכים:
דף נ"ד ונשמטה קרדומו של אחד מהם ונפלה שם ויצתה אש ואכלתו עפ"י דאיתא במס' מדות ובמכילתא כי חרבך הנפת עליה ותחלליה מזבח נברא להאריך שנותיו של אדם אינו דין שיניף המקצר על המאריך וכו' וכמו כן ארון התורה שהיא חייך ואורך ימיך ונפל עליה הקרדום שהוא המשחית והמקצר לכן יצתה אש ושרפתו ומת:
ע"ב ישראל הללו שברכתן ברכה וקללתן קללה יעסקו בדברים הללו. עיין במפרשים והכונה דעבודת המושפעים מאת המערכה הוא לעשות טלמסאות וצורות ידועות להמשיך על ידם שפעת המערכה וכמו כן להדיח מהם איזה רעה הבאה לעולם והנה אמרו חז"ל אין ברכה באה אלא בשביל ישראל ואין קללה באה אלא בשביל ישראל לכן כשהוציאו הכרובים סברו שגם ישראל עושים צורות הטלמסאות להמשיך הברכה ולרחק הקללה לכך אמרו ישראל שברכתם ברכה דאין הברכה בא אלא בשבילם וכמו כן אין הקללה באה אלא בשבילם וא"כ גם בלעדי שום תחבולה מעבודתם יגיע להם הברכה וכו' ומה להם לעסוק בדברים הללו לעשות צורות הטלמסאות נכח המערכה ובבאור התורה בארנו הענין במשל ומליצה יעו"ש:
דף נ"ז א"ל צדוקי לר"ח השתא ברי טמאים אתם דכ' טומאתה בשוליה א"ל תא חזי מה כתיב בהו השוכן אתם בתוך טומאתם שאפילו בזמן שהם טמאים שכינה שרויה ביניהם עי' במפ' והכונה עפ"י שבארנו בדו"ש ובכפלים דיש שני מיני התקרבות לשכינה האחת שמשכין הב"ה שכינתו למטה בארץ לב"א גדולה מזו השנית שמעלה את האדם להשיג השראת שכינתו בשמי מעל כמעלת מרע"ה שנ' ומשה עלה אל האלהים והנה הצדוקי סבר דאחת הנה שתי ההתקרבות לכן א"ל טמאים אתם דכ' טומאתה בשוליה ואין השכינה שורה במקום טומאה כמו שמסיים המקרא ותרד פלאים שהיא מובדלת בירידה ממצב השכינה לזה השיב לו ר"ח דאעפ"י דע"י טומאתה בשוליה ירדה פלאים ממדרגה הגדולה להשיג השכינה בשמי מעל כמשה עכ"ז עדיין נשאר להם מדרגה הקטנה היינו השוכן אתם בתוך טומאותם דשוכן השכינה למטה ביניהם בארץ:
דף ס"ו מהו לסוד את ביתו א"ל מהו לסוד את קברו שאלו אם מפני צער החורבן נאסר לסוד הבית והשיב להם מהו לסוד קברו הלא הקבר הוא צער גדול אעפי"כ שופכין סיד על הקבר לכן גם בצער החורבן מותר לסוד הבית רק שצריך לשייר נגד הפתח זכר לחורבן:
שאלה אשה חכמה וכו' אין חכמה לאשה אלא בפלך וכו' העירו המפ' בתואר אשה חכמה יעו"ש. ויתכן עפ"י מאמר חז"ל איזהו חכם הרואה את הנולד. והנה בענין העגל אף שהיו משונים בעבודתם. אבל לענין חילול השם שישראל עובדים לעגל שוה החילול בכולם לכן בהיותה חכמה הרואה את הנולד והנולד מחילול השם שוה בכולם א"כ מפ"מ אין מיתתן שוה והשיב לה דהב"ה מחשב הענין גם לפי העשיה לא לפי התכלית לבדו והראי' דבעשיית המשכן לענין התכלית אין חילוק בין אם נעשה הטוה על העיזים או בתלוש עכ"ז נ' וכל אשה חכמת לב בידיה טוו מחשיב במקרא העשיה לחכמה זהו אין חכמה לאשה אלא בפלך בהעשיה אבל בתכלית אין נ"מ בזה אעפי"כ נ' וכל אשה חכמת לב בידיה טוו:
דף ס"ז על ענין עוזא ועזאל עפרש"י דמכפר על עון עריות הענין בזה דנותנין בזה אמתלא דקשה לכבוש את היצה"ר שהרי עוזא ועזאל מלאכים נכשלו בזה ולא יכלו לכבוש היצה"ר:
דף ס"ט למה נקרא שמם אנשי כנסת הגדולה שהחזירו עטרה ליושנה משה אמר האל הגדול הגבור והנורא אתא ירמי' ואמר האויבים מקרקרים בהיכלו איה נוראותיו לא אמר נורא אתא דניאל אמר בבליים משעבדים בבניו איה גבורותיו לא אמר גבור אתו אינהו אמרו אדרבא זו היא גבורת גבורתו שכובש את כעסו ונותן ארך אפים לרשעים ואלו הן נוראותיו שאלמלא מוראו איך יכולים להתקיים וכו' יש להעיר מ"ט רצה ירמי' לבטל תואר נורא ודניאל תואר גבור ולא בהיפך. גם מ"ט המתינו אנשי כה"ג בתשובתם אחרי שהזכירו שתי השאלות ביחד ויתכן עפ"י המבואר במכילתא דמוראו של הב"ה הוא ביותר על הקרובים ובארנו הכונה בברורי המדות יעו"ש זהו שאמר ירמי' האויבים מקרקרים בהיכלו קרוב אליו והוא שותק איה מוראו אשר הוא על הקרובים ודניאל התפלא על שעבוד בניו בבבל ברחוק מקום מהיכלו לכן לא התפלא איה מוראו דמרחוק אין חלה המורא כל כך. רק אמר איה גבורתו והנה שתי אלה כח הגבורה והמורא אין מתלכדים יחד דכאשר הזולת מתירא מרוממותו לגשת אליו או למרות רצונו אין ניכרת אז מדת גבורתו לכן בהיפך כאשר מתגבר על הזולת בכח הגבורה ומכניעו לא יתודע אז דיש לו יראת הרוממות מפניו לכן אחרי שתי השאלות ביחד דירמי' אמר איה מוראו שאויבים מקרקרים בקרוב לו בהיכלו ודניאל אמר איה גבורתו שמשעבדים בבניו השיבו אנשי כנה"ג עתה יתישבו הדברים יחד דזו היא גבורתו בזה שהאויבים מקרקרים בהיכלו ואין להם יראת הרוממות גם בקרוב לו והוא שותק בזה עצמו ניכרת גבורתו שכובש כעסו וכזה שמשעבדים בבניו והוא אין מתגבר עליהם בגבורתו א"כ בכוחם לכלותם אך יראים מפניו יראת הרוממות לכלות בניו א"כ ניכר בזה דהן נוראותיו לכן מצאו עתה תחבולה להחזיר העטרה לומר הגדול הגבור והנורא:
ובגוף המאמר שקראום אנשי כנה"ג שהחזירו עטרה ליושנה לומר הגדול הגבור והנורא העירו המפ' דהלא ירמי' השמיט רק תואר הנורא ודניאל השמיט רק תואר הגבור אבל תואר הגדול אמרו א"כ החזרת העטרה הוא רק בתואר הגבור והנורא לא בתואר הגדול הי' מהראוי לקרוא שמם אנשי כנסת הנורא והגבורה ובח"א העיר על רב מתנא דדריש מה שנ' ויברך עזרא את אלהים הגדול שאמר הגדול הגבור והנורא אחרי שבמקרא לא נזכר רק הגדול לבד יעו"ש ויתכן עפ"י שבארנו במקומות שונות דמכחישי הנהגתו מתארים אותו בתואר רם ואנחנו מאמיני השגחתו מתארים אותו בתואר גדול שניכר גדלו גם בארץ לכן ירמי' באמרו איה מוראו שאין ניכר מוראו בארץ אבל מדת גבורתו ניכרת שכובש כעסו הי' מתאר אתו ית' בתואר הגדול מצד גבורתו הניכר בארץ ודניאל שאמר איה גבורתו שאין ניכר בארץ אבל מוראו הכיר בארץ במה שמתקיימין הי' מתאר אותו בתואר הגדול מצד מוראו ואנשי כנה"ג החזירו העטרה ליושנה דגם עתה ניכר מוראו וגבורתו א"כ הוא הגדול הן בתואר הנורא והן בתואר הגבור לכן נקרא שמם אנשי כנסת הגדולה דעל ידם נתעלה תואר הגדול הן בנוראותיו והן בגבורותיו ומעתה רווחה קושית הח"א דאחרי שנאמר ויברך עזרא וגו' הגדול ולא ביאר שום תואר לומר שהוא גדול בנוראותיו או בגבורותיו רק סתם. לכן מבאר רב מתנא שאמר האל הגדול והגבור והנורא שהוא גדול בכל התוארים ולכן אמר סתם:
ד' ע' ואח"כ כאו"א מביא ס"ת וקורא בו להראות חזותו לרבים פרש"י ז"ל להראות נוי הס"ת ותפארת בעליה שטרח להקנאה במצות וכו' ולכאורה הוא מנגד למה שנא' והצנע לכת עם אלהיך שלא להתפאר בעשיית המצוה ויתכן הכונה עפ"י שבארנו בפ' משפטים דלכן נצטוינו במ"ע לכתוב כאו"א התורה לדורי דורות דאם לא ניתנה רק לאותו דור או למשה לבדו כמו שאומרים המכחישים למה לו לכתוב התורה שהרי אמרה למשה בע"פ אך מן הכתב מוכח שהתורה ניתנה לכל הדורות זהו שכאו"א מביא ס"ת וקורא בו למען יכירו וידעו להראות חזותו לרבים ע"י חזותו של כתב התורה שנכתבה נודע שהיא אמורה לרבים לכל הדורות:
ד' ע"א מצאו לכה"ג בשוק א"ל אישי כה"ג עשינו שליחותך מצאו בבית א"ל מחיה חיים עשינו שליחותו עי' במס' ויתכן דיש שני דעות אי הני כהני שלוחא דרחמנא או שלוחא דידן ובהיותם הכהנים שלוחי דרחמנא מהראוי ליחס כל עבודת היום להב"ה שהוא המשלח לעשות ובהיותם שלוחי דידן ראוי ליחס כל עבודת היום לכה"ג דאין העבודה כשירה רק בכה"ג והנה אמרו דכשכ"ג היה יוצא במוצאי יוה"כ היו כל ישראל הולכין ללותו לביתו והי' משתהא לכתו יותר מחצי הלילה לכן כשחזר המשלח במוצאי יוה"כ ומצאו לכה"ג בשוק בעת שכל ישראל עומדים שמה אז משום כבוד הצבור וכבוד הכה"ג אומר לו כפי הדעה דכהני שלוחי דידן ומתיחס כל הענין לכה"ג לכן אומר לו אישי כה"ג עשינו שליחותך ע"ד שנא' וישלח ביד איש עתי היינו הכה"ג ישלח וכאשר מצאו בביתו שאין הצבור שמה אומר לו כדעה דשלוחי דרחמנא נינהו לכן א"ל מחיה חיים עשינו שליחותו ולא שייך בזה מה שהעיר המהרש"א ז"ל דלא יתכן לומר להניח כבוד המקום בשביל כבוד כה"ג לפרש"י ז"ל. דלא שייך בזה כבוד המקום למ"ד דשלוחי דידן נינהו ומליצת מחיה חיים יתכן עפ"י שאמרו דכה"ג של בית שני לא הוציאו שנתן לכן א"ל דרך ברכה מחיה חיים שהב"ה מחיה צדיקים כמוהו שנקראו חיים שיחיה ולא ימות:
מחיה חיים עשינו שליחותו לפי שהוא המית השעיר ולא נעשה לקרבן לבל יחשב לו לפחיתות לכן מחיה חיים הב"ה שהוא מחיה לכל הבע"ח והחיה את השעיר הוא צוה להמיתו ועשינו שליחותו:
מחיה חיים יתן לך חיים ארוכים וטובים הוא מחיה לכל החיים אבל יש בהם מי שיש לו חיי צער ולך יתן חיים ארוכים וטובים ומתוקנים טובים בעוה"ז ומתוקנים לעוה"ב:
אתהלך לפני ה' בארצות החיים א"ר יהודה זה מקום שווקים עי' במפ' ויתכן דנקל לאדם להיות עובד ה' בהיותו יושב כל היום בבהמ"ד ודבר אין לו עם אדם אך אם הוא בשווקים וברחובות בין העשירים העוסקים במו"מ ועוסקים כל היום בדברי שיחה זה מזה כדרך כל הארץ קשה לו להיות נשמר אז מכל רע מלה"ר ומשיחה בטילה ומאונאה וחניפה וכאלה הרבה וע"ז התפלל דהע"ה אתהלך לפני ה' להיות עובד ה' גם בהיותי בארצות החיים היינו מקום שווקים שיש שם מסחור של העשירים הנקראים חיים (דעני חשוב כמת) להיות נשמר גם שמה מכל רע ע"ד שנא' שוטטו בחוצות ירושלים וגו' אם תמצאו איש מבקש אמונה אלו שנותיו של אדם שמתהפכין לו מרעה לטובה מליצה שנותיו של אדם והי' ראוי לומר אלו שנים שמתהפכין לטובה והכונה עפ"י שבארנו בפרשה נצבים דהזמן שהוא טוב מתיחס להב"ה זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו וזמן הרעה אין מתיחס רק להאדם שנא' הגדתי לכם היום כי אבוד תאבדון זהו אלו שנותיו של אדם שמתיחס לאדם לסימן שהם שנות הרעה ומתהפכים לטובה:
אליכם אישים אקרא אלו ת"ח שדומים כנשים ועושים גבורה כאנשים וכו' עי' במפ' ויתכן עפ"י מאמר חז"ל איזהו חכם הלומד מכל אדם הרי דשלימות החכמה לקבל התורה מהזולת והוא תכונת נשים המקבלות השפע מבעליהן ונצרך עוד להשלימות ללמד עם אחרים והוא תכונת אנשים להיות משפיעים להזולת המה הנשים זהו אלו ת"ח שדומים כנשים לקבל התורה וללמוד מזולתם ועושים גבורה כאנשים ללמד לזולתם:
הרוצה שינסך וגו' ימלא גרונם של ת"ח וכו' מליצת גרונם הוא עפ"י דאיתא במס' סוכה הסך נסך שכר לשון שמחה לשון שביעה לשון שכרות אמר רבא האי צורבא מרבנן דלא נפיש ליה חמרא ליגמע גמועי יעו"ש בפרש"י וח"א הרי דמדמי תכונת הנסכים לתכונת ליגמע גמועי של גרונו של ת"ח:
ע"ב אתו שמעיה ואבטליון לאפטורי מיניה דכה"ג א"ל ייתון בני עממין לשלם א"ל ייתון בני עממין לשלם דעבדין עובדין דאהרן ולא ייתי בני אהרן לשלם דל עבדי עובדא דאהרן כמו זר אשר שמעיה ואבטליון יקללו את הכה"ג במוצאי יוה"כ בתוך כל העדה ויתכן הכונה דהכי אמרו לו הלא מעשיך שאמרת לנו ייתון בני עממין לשלם הוא כמו זר בנימוס ד"א דחוקי הד"א שהתולדות נמשכין למדות אבותיהם ועתה ראה ההבדל שבינינו ובינך דאנחנו בני עממין שאין באבותינו מדת השלום. עכ"ז ייתון בני עממין לשלם שבאנו לכבדך לאפטורי ממך בשלום שזהו מדת אהרן להיות רודף שלום א"כ לפלא אשר בני אהרן שהי' רודף שלום וראוים תולדותיו להתנהג במדתו ועושים בהיפך דלא ליתו בני דאהרן לשלם שאתה מבניו של אהרן ולא התנהגת עמנו כראוי וקראת אותנו בני עממין והוא פלא אשר בני דאהרן לא עבדי עובדא דאהרן ואין בזה שום קללה ח"ו:
ע"ב בגדי השרד אלמלא בגדי כהונה וכו' פרש"י ז"ל שעל ידיהם מקריבים הקרבנות שמכפרים ויש להעיר דלפרש"י ז"ל ראוים כל כלי המקדש להקרא כלי השרד דעל ידם מקריבים הקרבנות ויותר נראה דלכן נקראו בגדי הכהונה בגדי שרד לפי שהם בעצמם מכפרים כדאיתא בעירובין וזבחים מה קרבנות מכפרים אף בגדי כהונה מכפרים ואילולי הבגדים לא היה כפרה על אותן העונות ואין להעיר דא"כ ראוי לקרוא גם הקרבנות שרד שמכפרים די"ל דיתרון לבגדים שהם מכפרים בלא קרבנות וקרבנות אין מכפרין רק בבגדים:
שלשה זירין הם וכו' בארנו המאמר במס' פסחים ד' קי"ט יעו"ש:
ת"ח שאין תוכו כברו וכו' נקרא נתעב שנ' נתעב ונאלח איש שותה כמים עולה עי' במפ' ויתכן דתכונת המים דאין לו שום טעם ושום צבע רק זוהר אמיתי ומי שאין תוכו כברו יש בו תכונת הצביעות דבחוץ מראה שעניניו לש"ש בלי שום פניה רק בהיר כמים ובקרבו ישים ארבו לכן נאמר עליו נתעב ונאלח יען כי הוא איש שותה עולה ומראה עצמו שהוא שותה העולה כמים שלא יכירו העולה אשר בתוכו:
זכה וכו' והיינו דאמר רבא מאן דזכי וכו' לכאורה מאמר ריב"ל ורבא שוין ומה יתרון במה דאמר רבא אטו איצטריך ריב"ל לסיוע מרבא והכונה דריב"ל אמר לא זכה נעשית לו סם מיתה דמשמעו דתיכף כשלומד ולא זכה ליראת שמים נעשה לו סה מיתה ובאמת רואים הרבה ב"א שלומדים ולא זכו ולא נראה שהתורה הוא להם סם מיתה לזה מסיים והיינו דרבא שהוא מבאר יותר דאמר דלא זכה תהוי לי' סמא דמותא אף דבעת לימודו לא נראה שהוא סם מיתה אך סוף הדבר תהוי ליה סמא דמותא אחרי כן:
עדות ה' נאמנה מחכימת פתי נאמנה היא להעיד בלומדיה תכונת העדות היא לטובת הבעל שמעידים עליו והתורה נאמנה להעיד על לומדיה לטוב להם ואם הוא ישאר פתי כמו שהיה מה יתרון לו בעדותה הלא כשמזכרת שמו זוכרים שהוא פתי ומתוך שבחו בא לידי גנותו אע"כ שהיא מחכימת פתי ועדותה לטובתם:
עדות ה' נאמנה מחכימת פתי א"ר חייא בר אבא נאמנת היא להעיד בלומדיה עי' במפ' ויתכן עפ"י דאיתא בספרים דחכמה היא רק ביראת ה' ומי שהוא הולך בעצת היצר נקרא פתי שנפתה לדברי הבל ונמשך המאמר על המאמרים שלפניו זכה נעשית לו סם חיים וכו' משמחתו וכו' זהו שמבאר ר"ח שיכולין להכיר בלומד התורה אי זכה אי לא זכה היינו התורה נאמנת להעיד בלומדיה שלמדו לשמה וזכה שמכירין זה כשרואין אשר היא מחכימת פתי שקודם הלימוד הי' פתי הנפתה לדברי הבל וע"י הלימוד מחכימת פתי להיותו חכם ביראת ה' זהו עדות נאמנה ללומדיה שלימודם יפה:
ע"ג ע"ב שבטי ישורון כתיב שם העיר בח"א אמאי לא נקט שבטי ישראל דכמה קראי כתיבי כן יעו"ש. ויתכן לפי דאמרינן דהכהן הנשאל פניו כלפי שכינה ופרש"י ז"ל כלפי אורים ותומים ושם המפורש שבתוך החושן יעו"ש לכן הי' כתיב ישורון שהוא לשון הבטה וראיה כמו אשורנו ולא עתה דרמז דע"י הראיה של הנשאל באו"ת יבין התשובה:
ד' ע"ד טוב מראה עינים יותר מגופה של מעשה וגו' ולכאורה לענין מאי הודיע זה הכתוב ולענין מאי פירשוהו חז"ל אך באמת סיפא דקרא גם זה הבל הוא שלימות המאמר דכאשר היצר יפתה אותך להסתכל בנשים באמרו דטוב מראה עינים באשה יותר מגוף המעשה תדע שגם זה הבל ורעות רוח דגם בזה אין שום ממש:
ד' ע"ה כי יתן בכוס עינו יתהלך במישרים כל הנותן עיניו בכוסו כל העריות דומות עליו כמשור עי' במפ' דבר זה נלמד ממעשה לוט דנתן עיניו בכוס יין שהשקוהו ונכשל בעריות עם בנותיו וזהו במ"ר וישא לוט את עיניו כל הפסוק הוא לשון ערוה מרמז שנתן עיניו בכוסו ונכשל בערוה:
הנותן עיניו בכוסו כל העולם דומה עליו כמישור פרש"י ז"ל ממון אחרים דומה לו היתר והרש"א ז"ל כתב דראוי לגרוס הנותן עיניו בכיסו יעו"ש ויתכן דדבר זה נלמד מבן סורר דבהיותו זולל וסובא יין אמרה תורה דסופו מלסטם הבריות לפי שממון אחרים דומה לו כהיתר:
ר"א אומר אפי' אוכל כל מעדני עולם טועם טעם עפר וכו' ור"א אפילו טועם כל מעדני עולם אין מתישב דעתו עד שיאכל עפר חטא הנחש י"א שהשחית טבע החומר וי"א שהשחית תכונת הדעת זהו למ"ד שהשחית טבע החומר עונשו כמדתו שנשתנה טבעו שאפי' אוכל כל מעדני עולם אין טועם רק טעם עפר דחוש הטעם מתיחס לטבע החומר ולמ"ד שהשחית תכונת הדעת עונשו כמדתו בתכונת הדעת שאפי' אוכל מעדני עולם אין דעתו מתישבת עד שטועם עפר ומה שהי' עונשו בעפר יתכן דתכונת העפר יש בו שלימות להצמיח כל יבולי אדמה ומוציאים מתוכו כסף וזהב וכאלה והנחש בפתויו השחית כח השלימות מן העולם לכן נענש בעפר ויתכן עוד לפי שבעונש עה"ד נאמר כי עפר אתה ואל עפר תשוב לכן נענש גם הוא בעפר:
מזמין להן דגים בכדיהן הדגים המה פרוצים בולדות ולפי שפרשו אנשיהן מהן הזמין להן דגים לרמז שישתדלו למצוא חן בעיני בעליהן להוליד ולדות כדגים כדאיתא במדרש שהיו מתקשטות ובאות לבעליהן וזהו דאמר בסמוך דגים אלו עריות לפי שע"י הדגים שהזמין להן היו נזקקות לבעליהן:
בשלמא למ"ד עריות היינו דכ' חנם וכו' עי' במפ' ויתכן דדרש חנם לחון חן חן שלהם זהו שבכו על עריות שנשאו חן בעיניהם לקחת אותן ונאסר להם:
ע"ב כתרנגולין שמנקרים באשפה טבע זו של תרנגולין שמנקרין באשפה הוא מצד הבריאה שנבראו העופות מן הרקק מקום אשפה לכן המה נמשכין לתכונת בריאתן:
ד' ע"ו חמרי וריחני פקחין עפ"י מאמר חז"ל קול יפה לבשמים וקשה ליין ואמרו ישים אדם א"ע כאלם יכול אף לד"ת וכו' הרי שצריך אדם להיות בו שתי מדות פעמים יעשה עצמו כאלם מבלי להרים קול לדברים בטלים והוא תכונת יין שקשה לו הקול ופעמים יעשה בהיפך להרים קול בד"ת כתכונת הבשמים שהקול יפה להם זהו חמרי תכונת העדר הקול וריחני תכונת הקול שניהם יחד הוא תכונת הפקחין להתנהג בהן:
ד' ע"ז מיכאל סרחה אומתך אמר לפניו רבש"ע דיו לטובים שבהם א"ל אני שורף אותם ולטובים שבהם בארנו למעלה דגם כשאין הדור מוכשרים במעשיהם עכ"ז נמצא בהם אנשים שראוים לכנותם שהמה טובים מצד הפחיתות והגריעות של זולתם שהמה רעים מהם לכן כאשר אמר למיכאל סרחה אומתך השיב לו אף שאין מוכשרים במעשיהם עכ"ז דיו לטובים שבהם נמצא גם בהם המכונים טובים מצד שהזולת המה גרועים מהם ע"ז אמר לו דיש לזה תחבולה לכלותם דהכרה זאת לחשבם לטובים הוא רק בהיות גרועים מהם ואנוכי בתחילה שורף אותם הגרועים וכאשר לא יהיו הגרועים לא יחשבו המה לטובים ואז אשרוף גם הטובים שאמרת:
כתבו לי רבנן בכרגא וכו' כן יתן לידידו שינה וכו' אלו נשותיהן של ת"ח וכו' עי' במס' ויתכן לפי דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא א"כ אין יתרון לת"ח בעניני עוה"ז על בלתי ת"ח ומה שאמרו המקבל עליו עול תורה פורק ממנו עול וכו' הכונה דהוראת עול הוא על ענין שהוא למעלה מחיוב כחו דלכן הוא עול כבד עליו ועל עול שהוא למעלה מהחיוב נותנין שכרו בעה"ז כמ' חז"ל אוכל פירותיהן בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב לכן לא הי' יכול גבריאל להציל הת"ח מכרגא מצד שהם נודדים שינה ולומדין דזהו חיוב המצוה והגית בו יומם ולילה ואין שכרו בעה"ז לכן אמר דמצד נשותיהן המנדדות שינה בשביל לימוד התורה של בעליהן דע"ז אין מחויבות הנשים והוא להן עול תורה יותר מהחיוב ראוי לפרוק מעליהם עול וכו' לפוטרם:
שעינה אותה מביאות אחרות עפרש"י ויתכן הכונה שע"י שבעל אותה עובד אלילים לא ירצו גדולי ישראל לקחת אותה וגם כאשר נחשב להם לזנות שאמרו הכזונה יעשה אחותינו היא נפסלת להנשא לכהן זהו שעינה אותה מביאות של אחרים:
ד' פ"ב התינוקות אין מענין אותן ביוה"כ אבל מחנכין אותם וכו' ובמס' סופרים איתא מנהג טוב בירושלים לחנך בניהם ובנותיהם הקטנים ביום צום שינוי הלשון מן תינוקות בניהם ובנותיהם יתכן עפ"י דאיתא בתוס' אמאי מחנכין האמרינן בכ"מ קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו ותירץ הר"א ממיץ דחינוך לא אן אלא בעשיית מצוה ולא באפרושי מאיסורא והכא איכא מצוה ועיניתם וכו' ורבי אומר דחינוך לא שייך אלא באב ולא באדם אחר יעו"ש לכן כאן דמיירי ביוה"כ דהוה מצוה ועניתם קאמר סתם מחנכין התינוקות דתינוקות דעלמא אף שאינם בניה' ובנותיה' לפי דבמצוה חל חובת החינוך על כל אדם כתירוץ הר"א אבל במס' סופרים לא מיירי ביוה"כ רק בשארי צומות דאין בהם מצות עינוי רק האכילה הוה איסור גבייהו ובזה לא חל החינוך על אדם אחר רק על האב כתירוץ רבי לכן אמר התם לחנך בניהם ובנותיהם:
בן ט' ובן עשר וכו' עיין מה שכתבנו מזה במקרא סופרים לקיים גיר' רש"י ז"ל נגד גיר' הרי"ף:
ד' פ"ג ר' מאיר דייק בשמא יתכן לפי דר"מ אמרו עליו לא מאיר שמו אלא נהוראי שמו ולמה נקרא ר' מאיר שמאיר עיני חכמים מזה הכיר ר"מ דהשם נקרא לאדם כפי תכונת מעשיו לכן הי' מדייק בשמא:
פ"ה ע"ב אשריכם מי מטהר אתכם וכו' מה מקוה מטהר וכו' כל עניני טהרה שאדם מטהר א"ע מלכלוכיו אינו בטוח שטיהר עצמו יפה דיתכן שנשאר בו איזה לכלוך שאינו רואהו וכמו כן אינו יודע אם יוכשר טהרתו להרואה אך כאשר הבוי"ת מטהר לכלוכיו אז בלתי ספק שמטהרם יפה שלא נשאר רושם לכלוך וגם בטוח שהוכשר טהרתו זהו אשריכם ישראל מי מטהר אתכם ולפני מי אתם מטהרים הלא הוא אביכם שבשמים הוא המטהר ולפניו אתם מטהרים ואין טהרה מעולה מזו וענין המקוה הכונה דכמו שטהרת המקוה אינה מועלת רק כאשר מסיר מקודם כל חציצה שעל בשרו כן עד"ז כאשר מסיר האדם כל חציצה מלכלוך עונו אז מועיל לו הטהרה מה שאביו שבשמים מטהרו:
דף פ"ו ולא עוד אלא שמעלה עליו הכ' כאילו הקריב פרים שנ' ונשלמה פרים שפתינו שמא תאמר פרי חובה ת"ל ארפא משובתם אוהבם נדבה יש להעיר אחרי שהם נדבה לא שייך בזה מליצת ונשלמה דתשלומין שייך בדבר שבחובה לא בנדבה שאומר הרי זו נדבה גם מ"ש דנקט פרים ולא זבחים סתם ויתכן לפי דעון המזיד מתיחס לפרים ע"ד שנ' כפרה סוררה סורר ישראל זהו דאמר קרא קחו עמכם דברים ושובו אל ה' דע"י התשובה ונשלמה פרים שפתינו ע"י וידוי שפתים נשלמה החוב של העבירות שהם בתכונת פרים ושמא תאמר שאין נחשב התשובה רק לשלם פרי חובה לבד. ת"ל ארפא משובתם אוהבם נדבה אחשוב להם הזדונות המתיחסות לפרים כאילו הם נדבה של זכיות:
כי שב אפי ממנו מהם לא נא' אלא ממנו כונתו דהזדונות נעשו זכיות א"כ שב אפי ממנו מן הדין ותכונת כי שב ולא אמר כי שקט אפי הכונה דמלת אפי משתנה לטוב שהוא ר"ת מן פותח את ידך יאר י"י פניך אליך כי שב אפי למפרע:
רביעית אין מוחלין לו עי' בח"א דמבאר הכונה שעשה עבירה אחת שלשה וארבעה פעמים יעו"ש והענין בזה עפ"י מאמר חז"ל עבר אדם עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר ואין עושה תשובה ולא ניתן למחול לו והנה יש באדם שלשה כחות המה נפש רוח ונשמה ועשיית העבירה יכול להיות באחת מהנה לכן בעשותו העבירה פעם ראשון שנית ושלישית יתכן דבכל פעם עשה בכח אחר דבפעם ראשון חטא על הנפש ובפעם שני רוחו הטעתו ובפעם שלישי הנשמה הטעתו נמצא לא נעשה העבירה בכל כח רק פעם אחת ובזה יכול לעשות תשובה וניתן למחול לו אך בעשותו העבירה פעם רביעי והיא נעשית באחת מהשלש כחות א"כ באותו כח עבר ושנה שעשה פעמים ונעשית לו כהיתר שלא ישוב עוד לכן לא ניתן למחול:
ואם לא שנה בהן והתודה עליהן עליו הכ' אומר ככלב שב על קיאו בעת שמתודה ה"ז כאילו מקיא העבירה מקרבו וכאשר הוא מתודה על עבירה זו עצמה נראה כאילו פעם ראשון לא הקיא יפה בשלימות לכן שב עתה אל קיאו להקיאה שנית מקרבו ויתכן עוד דכשהוא חוזר ומתודה לומר חטאתי נראה כאילו עשה העבירה עוד הפעם וה"ז שב אל קיאו הוא החטא
גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם החטא הוא חולי הנפש והתשובה היא סמי הרפואה. ופותח הב"ה אוצר סמי הרפואה לרפא את הב"ת ובהיות נרתק סמי הרפואות פתוחה זוכין ליהנות מהם גם שארי חולים ובאה רפואה לעולם וכולל עוד דאם חטא האדם מכריע כל העולם לחובה ונעשו חולים וכאשר עושה תשובה מכריעם לזכות ובא רפואה לכל העולם:
גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד עפ"י דאיתא בספרי אמת דקבלת התשובה הוא לפי דבעשיית החטא גורם בזיון למקום וכשעושה תשובה ומבטל רצונו מפני רצון קונו גורם כבוד להב"ה והוא תיקון לבזיון שגרם זהו גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד:
ד' פ"ז כמה בנים היו לו לאהרן שראוים לשרוף כנדב ואביהו שנ' הנותרים עי' במפ' ויתכן עפ"י שבארנו בפ' ויגש ההבדל שבין נשאר ונותר דנשאר הוא על חלק המובחר והמעולה ונותר הוא על חלק הפחות ומדכ' הכא הנותרים ולא כתיב הנשארים הרי שהיו נדב ואביהו מעולה מהם ונשרפו והם ניצולו מהשריפה בזכותו של אהרן:
המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה בארנו בדו"ש הכונה עפ"י מאמר חז"ל הבא לטהר מסייעין אותו נמצא כשבא לעשות תשובה מסייעין אותו לשוב אבל אם הוא מחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לסייעו רק הוא מוכרח לעשות התשובה מעצמו:
רב הוה פסיק סדרא וכו' אתי ר"ח אמר כל דאתי נהוי הדר לרישא וכו' מה דהדר רב ד' פעמים ופעם חמישי לא רצה להדר הוא עפ"י דאיתא במ"ר כל דבר ודבר שהיה הב"ה אומר למשה היה אומר ד' פעמים שנ' אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה יעו"ש וה"נ אמרינן בעירובין דמשה היה מהדר לימודו לישראל ד' פעמים לכן הדר רב ד' פעמים ובפעם חמישית לא מצא רב חיוב למהדר ולא הדר: