אור ברסלב
לשמוע בלמודים מסכת נדרים

לשמוע בלמודים· רבי יצחק אליהו לנדא

מסכת נדרים

מסכת כתובות

בעזר המאיר לארץ ולדרים אחל לבאר אשר חנני במסכת נדרים:

דף ג' דאמר ככר זו אוכל ולא אכלה ואין להק' מי הכריחם לומר אופן זה ולא אמרו כפשוטו דאמר שלא אוכל ואכלו דיש לומר עפ"י שהקשה הר"ן ז"ל כי היכי דמוקמי בנזירות בל יחל האמור בנדרים נוקי נמי בנדרים בל יאכל האמור בנזירות יעו"ש משו"ה נקיט הש"ס אופן זה דקיבל עליו לאכול ולא אכל דבזה לא שייך בל יאכל וכיון דלא שייך בל יאכל בכל האופנים לא מוקי קרא בהכי:

דף ז' כ"מ שהזכרת השם מצויה עניות מצויה התיחסות הדברים יתכן ע"ד שנ' וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ד' ובארנו שמה דמקור הברכה באה משם הויה יעו"ש וכשמזכיר השם לבטלה גורם בזה דהשם מבטל כח ברכתו כמו שהוא מחזיק כח השם לבטלה שמצויה בפיו הזכרת השם לבטלה ועי"ז גורם עניות:

ד' ח' ואשנה פרק זה וכו' נדר גדול נדר וכו' לכאורה הוא כפול לשון פרק זה מס' זו ויתכן דפרק זה הכונה זה הזמן מלשון התלמוד בר"ה מה ראו חכמים לחלק בין הפרקים וכו' היינו בין הזמנים זהו הן שאמר אשנה פרק זה היינו זמן זה והן שאמר אשנה מסכת זו נדר גדול נדר ובזה יתכן ליישב מה שהק' המפ' על הא דאמר והלא מושבע ועומד הוא וכו' אטו הוא מושבע ללמוד דוקא מסכת זו והלא יכול ללמוד מסכת אחרת יעו"ש אך לפי דברינו עיקר קושיית הש"ס על הא דאמר פרק זה דע"ז מושבע ועומד ללמוד בכל זמן שנ' והגית בו יומם ולילה ליזיל וליתב אפרשת דרכים ויהיב שלמא לבי עשרה עד דמקלעי ליה עשרה. דגמרי הלכתא מסגנון הלשון נראה דפסיקא ליה דמקלעי ליה עשרה דגמרי הילכתא גם מאי קאמר ויהיב שלמא ויתכן עפ"י דאיתא במס' ד"א דההולך נותן שלום להיושב יעו"ש א"כ כשיושב אפרשת דרכים מהראוי דהעוברים יאמרו לו שלום אך לפי שהוא מנודה היה אסור לשאול בשלומו לכן אין העוברים אומרים שלום רק הוא אומר להם שלום דמנודה הי' מותר לשאול בשלום אחרים זהו ליתב אפרשת דרכים ויראה מי העוברים שאין מקדים לו שלום רק הוא יהיב לו שלמא זהו לסימן אשר המה ידעו הילכתא דאסור הי' לשאול בשלום מנודה נמצא כשנזדמנו לו עשרה ב"א כאלו שהוא יהיב להם שלמא אקלעו ליה עשרה דידעי הילכתא:

הדין חרגא דיומא מסי ופליגא דרשב"ל אין גיהנם לע"ל וכו' הק' הרי"ף ז"ל דילמא ר"ח נמי אחמה דלע"ל קאמר יעו"ש ויתכן עפ"י מ"ש המהרש"א ז"ל דחרגא דיומא היינו חמימות הגלגל יעו"ש ורשב"ל אמר דלע"ל יוציא חמה מנרתקה היינו שיוציא החמה מן הגלגל כמו שהי' האור בשלשה ימים הראשונים קודם שנתלו המאורות בגלגל א"כ שפיר פליגי. ובגוף הענין שהצדיקים מתרפאין והרשעים נידונין ע"י שמוציא חמה מנרתקה יתכן עפ"י שבארנו במס' סוכה מאמר הב"ה מוציא חמה מנרתיקה וכו' דכל תענוגי הזמן המה מתיחסים בקהלת שהמה תחת השמש והצדיקים לא הלכו. שובב בתענוגי הזמן ע"ד שאמרו פת במלח תאכל וכו' אך הרשעים המה מבלים כל ימיהם רק בתענוגי הזמן גם כשהם באיסור זהו דלע"ל הב"ה מוציא חמה מנרתקה היינו שיתגלו כל תענוגי הזמן שהם תחת השמש ועי"ז הצדיקים שלא רדפו אחרי התענוגים מתרפאין בהם ליטול שכרם ע"ז והרשעים הרודפים אחריהם נידונים ונענשים על ידם:

ד' ט' מה ראית להשחית שערך זה נאה וכו' העבודה שאגלחך לשמים וכו' מה שתלה הענין בשערות ראשו יתכן עפ"י דאיתא בספרי הטבע דצמיחת השער הוא בא מרדיפת תאוות המותרות לכן כשראהו יפה עינים וטוב רואי לאות שהוא מתענג בתענוגים ולכן הוא דשן ושמן וטוב רואי שאלו א"כ מה ראית להשחית שערך נאה אחרי שאתה מתענג בתענוגי הזמן א"כ מתענג אתה מצמיחת השער הבא בסבתם. ומה ראית להשחית שערך והשיב לו לפי דראה שיצרו פחז עליו בשביל ריבוי התענוגים לכן העבודה שאגלחך לשמים שהוא היפך התענוגים הזמנים:

ז' י' חסידים הראשונים היו מתאוין להביא קרבן חטאת לפי שאין הב"ה מביא תקלה על ידיהם כו' עי' במפ' שהעירו למה מתאוין להביא החטאת אחרי שאין הקב"ה מביא תקלה על ידיהן ואין חוטאן ויתכן דתכונת החסידות לעשות כל הענינים בשלימות הנרצה יותר מהחיוב הן בענין עשיית המצוה והן באזהרה מן ל"ת להיות משתדל לעשות סייגים וגדרים מרובים ולכן אף שהיו נשמרים מהחטא לא נסתפקו בזה בחשבם דהמניעה מהחטא הוא רק מגוף העבירה דאין הב"ה מביא תקלה על ידם לחטוא אבל לא יצאו ידי חובתם בעשיית הגדרים והסייגים כראוי לפי תכונת חסידותם לכן התאוו להביא קרבן חטאת ע"ז ויתכן עוד דשלימות העבודה למנוע מהחטא בלי שום סבה המונעתו ובלי שום עזר מזולתו רק מהתעוררת עצמו שלא לעבור על רצון קונו לכן חששו החסידים שמניעת החטא הוא ע"י עזר הב"ה שאין הב"ה מביא תקלה על ידם אבל לולי זאת היו חוטאים נמצא שיש בהם נדנוד עשיית החטא מצידם לכן התאוו להביא חטאת:

דף כ' כל המסתכל וכו' הויין ליה בנים שאינם מהוגנים אמר רב יוסף ובאשתו נדה וכו' רב יוסף דייק ליה דמיירי באשתו ולא באשה אחרת דאי באשה אחרת האמר דבא לידי עבירה קשה מבנים שאינם מהוגנים לכן דייק דקאי על אשתו דאין בזה עבירה שיש בזה שעת היתר אפ"ה הויין ליה בנים שאינם מהוגנים:

וכל שאין לו בושת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני פרש"י בעין יעקב דכ' את אשר ישנו פה ואשר איננו פה ומי שאינו בושת פנים אינו מזרעם יעו"ש ונעלם ממני למאי איצטריך להביא מאמר אשר איננו פה אחרי שתלוי הדבר באבותיו א"כ אף אם לא היו במעמד ה"ס כי אם אותו הדור אפ"ה כל זרעם יש להם בושת פנים וכשאין לו בושה אינו מזרעם ולא היו שמה אבותיו של אותו דור ובגוף הדבר שמתיחס לקבלת התורה בה"ס יתכן עפ"י מאמר חז"ל ראוין הללו שתנתן להם דת אש לפי שהם עזין שהתורה מבטלת העזות וכאשר נתנה התורה בה"ס נתבטל מדת העזות מהם ומי שאין לו בושה ויש בו מדת העזות בידוע שלא עמדו אבותיו על ה"ס לכן יש בו מדת העזות:

מאן מלאכי השרת רבנן עפ"י דאיתא במועד קטן אם הרב דומה למלאך ד' צב' יבקשו תורה מפיהו הרי שיש לרבנן תכונת מלאכי השרת וזהו דמסיים דמצייני כמה"ש

דף כ"ב דפתחין פינקסך וממשמשין בעובדך העיר בח"א מהא דאיתא באבות הפנקס פתוח הרי שפתוח הפנקס לכל אדם יעו"ש ויתכן דפנקס הפתוח לכל אדם נכתבו בו המצות והעבירות אבל עניני הרשות אינם נכתבין וכשנודר שהוא אינו מצוה רק ענין רשות שממציא בעובדוי אז פותחין הפנקס למשמש בכל עניני הרשות שהן עובדך אם עושה אותן לשם שמים כמו שחושב שהנדר הוא לש"ש לכן לא אמר ממשמשין בחטאיו או במצותיו רק בעובדך עניני הרשות שלך:

הנודר כאילו בנה במה. יש להעיר מהא דאיתא באבות נדרים סייג לפרישות ויתכן דאיש השלם הנזהר מכל דבר רע לו נאה הנדר לעשות לו סייג לפרישות אך איש ההמוני השוקע בכל עניני הזמן כאיסור וכהיתר ודרכי היצר להשתדל להחטיא את האדם דוקא בדבר האסור לו וכשהוא נודר נעשה בזה איסור ונותן בזה כח להיצר להחטיאו לכן הוא כאילו בנה במה ועי' מזה באחרית לשלום מה שבארנו בזה:

כל הכועס אפילו שכינה אינה חשובה נגדו בדו"ש בארנו תואר שכינה הוא על רצון ההנהגה והנה המכיר שהשכינה מנהגת העולם אין לו מה לכעוס וכשכועס הוא לאות דאין שכינה חשובה נגדו דאינו מחשיב השכינה שהיא מנהגת:

הכועס וכו' בידוע שעונותיו מרובות מזכיותיו הכעס הוא מחלק הרע של היצה"ר והזכיות המה מחלק הטוב של יצ"ט ואם היו זכיותיו מרובין מעונותיו או שקולין דאז הב"ה מכריע לכ"ז לא היה כח ביצה"ר להתגבר להביאו לידי כעס:

אף משכח תלמודו עפ"י דאיתא בספרי אמת דכח ריב הוא הממונה על השכחה לכן בהיותו כועס שהוא ענין ריב גורם לו השכחה ומשכח תלמודו:

ומוסיף טפשות וכו' וכסיל יפרוש אולת ע"ד מאמר חז"ל זקני ע"ה כ"ז שמזקינים דעתן מטפשת וזה שמשכח תלמידו נעשה ע"ה ומוסיף טפשות:

דף נ"ב שנתעסק במלון תחלה העירו התוס' והמפ' שנתעסק אחרי שהי' הכנה למולו הפ"מ נענש יעו"ש גם מלת תחלה אין נו מובן פשטי ויתכן עפ"י שבארנו באחרית לשלום דהחמור אין ממהר לרוץ כסיס ולכן נחשב לו ההתרשלות לעון במה שהרכיבם על החמור שהי' לו להרכיבן על סוס והיה ממהר לרוץ למצרים שלא יצטרך ללון במלון בדרך זהו שנתעסק במלון תחלה שהוצרך ללון במלון תחלה קודם בואו למצרים:

בשעה שנתרשל משה מן המילה באו אף וחמה ובלעוהי וכו' דרך רמז מה שבאו אף וחמה דוקא יתכן דסוף המילוי של מילה מם יוד למד הה עולה נ"ג כמספר חמה וכמו כן ס"ת המילוי מן אף אלף פה עולה פ"ה כמספר מילה ויתכן דלכן נ' ותקח צפורה צור ותכריח דמלת צפורה הוא צור פ"ה מרמז על צור ומילה שהוא פ"ה וכאשר נכתב בתורה צפרה חסר ו' נכתב גם צר חסר ו'

שאין לך צדיק גמור כאברהם ולא נקרא תמים אלא על שם המילה מליצת צדיק גמור בענין יתכן דאחת מתועלות המילה הוא להחליש כח החומר לבל יתאוה לחטוא זהו שאמר דאף שא"א הי' צדיק גמור שאינו חוטא וא"צ לתועלת המילה להחליש החומר עכ"ז לא נקרא תמים אלא על שם המילה וכונת תמים דבהיות האדם צדיק הוא שלימות הנפש אבל החומר אף שאינו חוטא לא נעשה בו פעולת הזדככות א"כ אינו תמים דהוא שלם רק בחומר ולא בנפש אך כאשר נמול החומר נזדכך גם החומר ואז הוא תמים בנפש ובחומר יחדיו וזהו עצמו שאמרו בשעה שאמר לא"א התהלך לפני והיה תמים אחזתו רעדה שמא דבר מגונה יש בי כיון שא"ל ואתנה בריתי נתקררה דעתו דתחלה סבר שיש בו איזה פחיתות וחסרון וכשא"ל ואתנה בריתי היינו הזדככות לשון ברה כחמה א"כ אין בו חסרון נתקררה דעתו:

כל המתמים א"ע הב"ה מתמים עמו וכו' שעה עומדת לו וכו' והיית אב המון גוים דעה ראשונה ס"ל שהב"ה עמו אף שהמזלות מריעים לו מוציאו הב"ה מדעתם ע"ד שא"ל לא"א צא מאיצטגנינות שלך. ודעה שניה ס"ל דגם המזלות מתאימים לו זה שהשעה המתיחסת להנהגת המזל עומדת לו שנ' והיית לאב המון גוים הגוים מתנהגים עפ"י המזל ואתה תהי' להם לאב עפ"י המזל:

מפני שעשה אנגריא בת"ח וכו' עי' מה שבארנו בזה בשמלה חדשה בפיוט יום א' של פסח במאמר כחוט השני טעם זין ילידים וכו':

ואנשים בה מעט אלו האיברים לכאורה מ"ט קרו להו אנשים מעט והלא המה רמ"ח איברים. ויתכן כפי שבארנו במקומות שונות דתואר אדם הוא רק על מי שיש בו שלימות הנרצה והנה כל האיברים המה רודפי התאוה אך הלב והמוח המה המתבוננים דרכי השלימות זהו ואנשים המתוארים בתואר אנשים שיש בהם שלמות הנרצה המה מעט אלו איברים שבאדם שכולם רודפי התאוה ומעט ביניהם אנשים רודפי השלמות:

דף ל"ז מה אני בחנם וכו' מה שהקפיד ללמוד דוקא בחנם יתכן עפ"י דאיתא במ"ר שהי' משה לומד התורה ומשכחה עד שנתנה לו במתנה יעו"ש הרי דעיקר קנין התורה אינו בא אלא דרך מתנה ותכונת המתנה היא בחנם בלי דמים מחירה. לכן צוה מה אני בחינם לפי שהיא במתנה כך אתה תלמדה בחנם בתכונת מתנה:

דף ל"ח לא העשיר משה אלא מפסולתן של לחות העירו המפ' מ"ט נתעשר מלחות שניות ולא מראשונות ויתכן ע"ד שנ' אורך ימים בימינה עושר וכבוד בשמאלה והנה הלחות הראשונות מתיחסת לימין שניתנה מימינו של הב"ה לימינו של משה שנ' ויתן אל משה וכתיב מימינו אשדת למו לכן היתה סגולתם אורך ימים משא"כ לחות השניות שהיו ביד משה רק הב"ה כתב עליהם אין מתיחסות לימין לכן היה בהן עושר וכבוד שנתעשר משה מהן:

אין הב"ה משרה שכינתו אלא על גבור ועשיר וחכם ועניו וכו' עי' במפ' דהכונה דאין משרה שכינתו להיות נביא קבוע אבל בלא נבואה מצינו ששרתה שכינה על כמה מחכמי ישראל יעו"ש ויתכן דלכן לא שרתה שכינה לנבואה אלא על חכם גבור ועשיר ועניו דתכונת הנבואה היא עפ"י הריב להוכיח את העם ליישר דרכם. וקלקול העם הוא או מעניני גבורה או מעניני חכמה או מעניני עושר דשלש אלה המה הצלחת האדם. ועיקר התוכחת בזה שישכילו שהוא מתת אלהים וראוי להשתמש בהם רק לשם ד' ע"ד שנ' אל יתהלל חכם וגו' כ"א בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי וגו' ואם הי' הנביא נעדר מאלה המעלות לא היו העם שומעים תוכחתו באמרם לו הי' מכיר הנביא תענוגי החכמה והעושר והגבורה גם הוא בעצמו הי' מתהלל בהם ולא הי' מוכיח אותנו לכן עשה הב"ה שהנביא הוא עשיר גבור וחכם ומכיר היטיב נעימות הצלחתם אעפי"כ הוא עניו לבל יתהלל בהם רק השכל וידוע אותי ויכול להוכיחם כראוי:

שנתן שכרה של ספינה כלה דייק ליה מדכ' שכרה ולא כ' שכרן שכר של נסיעתו אלא שכרה של הספינה כולה:

ד' ל"ט מלמד שעלו שמש וירח מרקיע ואמרו לפניו רבש"ע אם אתה עושה דין לבן עמרם וכו' ובכל יום ויום יורין בהם חצים וחניתות וכו' עי' במפ' בענין תכונת החמה שתים זו שמענו האחת פני משה כפני חמה דכמו שהחמה מקבלת כח אורה מהב"ה בעצמו והיא מאירה לארץ ודריה ככה משה הוא המקבל אור שפע מסבה ראשונה ומידו תושפע השפע לכל העולם השנית כפי שבארנו בדו"ש דלכן נבראו שני מאורות ולא אחד כדי שיכירו שאין המאורות אלהות שהרי כל אחת מהן מבטלת ממשלת זולתה לכן כאשר אמר קרח כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ד' שהוא כביכול משפיע לכל העדה יחד בלעדי משה היפך מתכונת החמה. אמרה אם אתה עושה דין לב"ע להראות דאין ההשפעה יכולה לבוא רק ע"י משה פני חמה מוטב ואם לאו שתוכל להשפיע בעולם בלעדי פני חמה א"כ אך למותר אשר אנחנו יוצאין להאיר שתוכל להאיר בלעדנו וא"ל בכל יום אתם מאירים ומשתחוים לכם אחרי שאתם רוצים לשמור תכונתכם מ"ט מתקלקלת התכונה שמשתחוים לכם והלא נבראתם שתים כדי שלא ישתחוו לכם:

שמש ירח עמד זבולה וכו' וגיר' המ"ר והאידנא עד דמחו להו לא נפקי דרך רמז מלת זבולה הוא נוטריקון זור"ק בה"ם ומכריח"ם לצא"ת האידנ"א:

ז' מ' המבקר את החולה ניצול מדינה של גיהנם וכו' עי' במש' ויתכן ע"ד שנ' אוילים מדרך פשעם וגו' ויגיעו עד שערי מות וגו' ויצעקו אל ד' וגו' ישלח דברו וירפאם דהחולי של אדם בא עליו מצד עונו וכשמתקן העין נרפא ממחלתו ויכולין להכיר מהמחלה מאיזה עון היא באה כמאמר חז"ל חש בגרונו יעסוק בתורה דהמחלה היתה בסבת ביטול תורה לכן כאשר מתבונן המבקר על מחלת החולה ומכיר מאיזה עון באה המחלה ועי"ז הוא נשמר בעצמו מאותו עון א"כ הוא ניצול מדינה של גיהנם שלא יחטא זהו שנ' אשרי משכיל אל דל שמתבונן בהשכלה מאיזה סבה באה המחלה:

בתלת שעי קמייתא פרש"י אידלי יומא אידלי קצירא עפ"י דאיתא בזה"ק פ' פקודי ז' רנ"ד בסיטרא דמזרח קיימא נהורא אחרא וכו' בכל מילי דאסותא וכו' ולקרבא זמנין וקיצין לאינון מרעין וכו' יעו"ש הרי דרפואת החולה באה מצד מזרח דאידלי יומא:

ויבואר עוד עפ"י דאיתא בזוה"ק פ' ויחי עד לא נטה שמשא לצד מערב איקרי יום מצפרא עד ההוא זימנא דכ' חסד אל כל היום וכו' כיון דנטה שמשא לסטר מערב אתער דינא קשיא יעו"ש לכן בתלת שעי קמייתא אידלי קצירא דאז שולט מדת החסד וכן איתא בפ' פקודי ד' רנ"ד בסטרא דמזרח קימא נהורא אחרא וכו' בכל מילי דאסותא ולקרבא זמנין לאינון מרעין יעו"ש הרי דאז זמן רפואת המחלה דאידלי קצירא ולעת ערב זמן דינא קשיא קשה לחולה:

אין דל אלא חולה שנא' דל בן המלך בבוקר בבוקר וכו' ומדויק בזה מלת בבוקר כפי שבארנו בסמוך אידלי יומא אידלי וירא הרי דדרך החולה להבריא בבוקר ואתה דל חולה בבוקר בבוקר:

דף מ"א דדא ביה כולא ביה וכו' דדא קני מה חסר יש שני מיני דעה האחד שהוא חכם שיש בו דעה מעצמו השני שלומד דעה מזולתו וההבדל ביניהם דמי שיש בו דעה מעצמו הכל באין ללמוד ממנו ומי שלומד מזולתו אף שאין אחרים באין ללמוד ממנו עכ"ז הוא בעצמו יש בו דעה זהו דדא ביה בעצמו שהוא בעל דעה מחכמתו כולא ביה הכל באין ללמוד ממנו ומי שאין בו דעה מעצמו רק דדא קני שלמד מאחרים אף שאין לומדים ממנו עכ"ז מה חסר הוא אינו חסר מדעם:

הכל מושלין עליו שנ' והי' כל מוצאי יהרגני רב אמר מהכא למשפטיך עמדו היום וגו' הראשון ס"ל כיון שהגיע קצו איתרע מזליה שהכל מושלין עליו אף שאין מכוונין למלאות הגז"ד שהגיע קצו רק מושלין עליו מרצונם ורב ס"ל דאין מושלין מעצמן רק מושלין לקיים הגז"ד היינו למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך:

דף מ"ט הנודר מן המבושל מותר בצלי, וכו' תניא ר' יאשי' אוסר אעפ"י שאין ראי' לדבר זכר לדבר שנא' ויבשלו את הפסח באש כמשפט והק' הגרע"א ז"ל מ"ט לא הביא ר' יאשי' מקרא מה"ת שנ' ובשלת ואכלת הרי דצלי קרוי מבושל והניח בצ"ע יעו"ש ויתכן עפ"י דאיתא במכילתא אין ובשל אלא צלי שנ' ובשלת ואכלת ואומר ויבשלו את הפסח מכאן היה ר' יאשי' אומר הנודר מן המבושל אסור בצלי ויש להעיר במכילתא מאי אי כיון דמוכח מקרא דד"ת מה לו להביא עוד קרא מד"ק והנראה בזה דאיתא התם ר' יאשי' אומר צאן לפסח ובקר לחגיגה יעו"ש א"כ אין ראי' ממקרא של ובשלת ואכלת דצלי היינו בישול די"ל ובשלת בשול ממש דקאי אחגיגה ואין לומר דאף אם הוא חגיגה אחרי שנקרא בשם פסח דין פסח יש לו דאינו אלא צלי כדאמרינן לבן תימא בפסחים דיש לחלק דב"ת מוקי לקרא בחגיגת י"ד דאפשר להשוותו לפסח לכל דבר ללילה ושחיטה מבערב לכן שוה ג"כ לענין צלי דהלילה הזה כלו צלי משא"כ לר' יאשי' דמוקי לה בחגיגת ט"ו כפי שבארנו שמה וחגיגת ט"ו חלוק מפסח בדברים הרבה בט"ו וביום ויש לו תשלומין חלוק נמי ממנו בענין צלי ואין להק' דאם חלוק ממנו לכל דבר א"כ למאי קראו פסח די"ל דשוה לפסח לענין שבת וטומאה וחד מאינך אבל בענין צלי דבפירוש אומר הכתוב ובשלת הוה בשול ממש ומאי ראי' דר' יאשי' זהו עצמו כונת המכילתא אין ובשל אלא צלי שנ' ובשלת ואכלת היינו למאן דמוקי ובשלת ואכלת בחגיגת י"ד וכי תימא לר' יאשי' דמוקי לה בחגיגת ט"ו א"כ הוה ובשלת בשול ממש ואין מזה ראי' דצלי קרוי בשול ת"ש ואומר ויבשלו את הפסח מכאן הי' ר' יאשי' אומר הנודר מן המבושל אסור בצלי דר' יאשי' לטעמיה דמוקי ליה בחגיגת ט"ו ואין ראי' מן ובשלת ואכלת רק מן ויבשלו את הפסח. לכן מביא גם הש"ס מקרא זה של ויבשלו את הפסח ועולה סוגיית הש"ס והמכילתא בקנה אחד:

מורה ורוי עי' במפ' ויתכן עפ"י מאמר חז"ל שתה רביעית אל יורה זהו ששאלה אותו מורה אחרי שאתה מורה הוראות לעם אין מהראוי שתשתה אפי' רביעית ואתה רוה בשכרות מרובה:

פניך דומין למלוי בריבית ומגדלי חזירים התיחסות שתי אלה הוא מצד תכונתן רבית נדמה למלוה שמתרבה בעושר ואמרו במס' סוכה דמלוי בריבית נכסיהון נמסרין למלכות ובחזור אמרו ג"כ כל כמה דבניה רביין איהו קטינא:

דף נ' יומא דמחייך רבי אתיא פורענותא בעולם עפ"י דאיתא במדרש איכה למה נבראו היסורים להתלות ביתו דאית להון למיזל הה"ד תם עונך בת ציון פקד עונך בת אדום יעו"ש הרי דהיסורים שולטין תמיד בעולם רק הולכין מזה ובאין לזה לכן כל זמן שהי' רבינו הקדוש מקבל היסורים על עצמו לא הלכו היסורין למקום אחר בעולם וביומא דמחייך רבי דאז הלכו היסורין מרבי והלכו למקום אחר בעולם אתיא פורענותא בעולם:

דף נ"א ראשו של זה כצד עיקרו ש"ז מבואר בספרי טבע דגידול השער הוא מסבת מותרי התאוה ושלימות האדם להיות ממוצע בהנהגתו לבל יבקש מותרות ולבל יחסר מזג הראוי זהו שרמזו בתספורת של כה"ג שיש בו שלימות הראוי דשערו מצומצם ראשו ש"ז לצד עיקרו ש"ז מכוסה ראשו אין בו חסרון ואין בו מותר:

דדגים קשים לעינים וכו' נו"ן סמ"ך עי"ן נו"ן סמא לעינים דרך רמז מלת נון נקרא ישר והפוך לרמז על שתי הפכיות שיש בו לפעמים קשה ולפעמים הוא סמא לעינים:

דף ס"ב למוד מאהבה וכו' קשרם על אצבעותיך כתבם על לוח לבך וגו' ענדם על גרגרותיך וגו' דרכיה דרכי נועם עץ חיים וגו' ותומכיה מאושר. כל הענינים המה במעשה במחשבה ודבור וכל הצלחת עה"ז הוא בחיים וכבוד ועושר זהו קשרם על אצבעותיך במעשה המתיחס לאצבעות כתבם על לוח לבך במחשבה ענדם על גרגרותיך בדבור וההצלחות יבוא ממילא דרכיה דרכי נועם בכבוד עץ חיים בחיים ומאושר בעושר:

עשה דברים לשם פעלם וכו' בארנו המאמר בדרך חיים פ"ב דמס' ד"א והנה שמה נאמר דרכן של ת"ח וכאן אר"א לכל אדם עשה וכו' ויתכן דלכן נאמר כאן אל תעשם עטרה וכו' קרדום וכו' ובמס' ד"א אמר אל תעשם כעטרה וכו' וכקרדום וכו' דהת"ח צריך להיות נזהר שלא יכוין בהם אפי' לדבר שהוא דומה כמו עטרה וכמו קרדום אף דאינו עטרה וקרדום ממש אבל שאר כל אדם יהי' נזהר שלא יעשם עטרה וקרדום ממש:

שרו לי תגראי עי' במפ' ויתכן עפ"י דאיתא במס' ב"ב ד' כ"ב דצורבא מרבנן נקטי ליה שוקא למכור סחורתו בראשונה זהו שרו לי תגראי ברישא שיניחו לו למכור סחורתו תחלה תגראי לשון תגר סוחר וע"ז מסיים שנוטל חלק בראש:

לאהבה את ד' ולדבקה כו שלא יאמר אדם אקרא שיקראוני חכם וכו' כשהעבודה בשביל איזו תועלת לעצמו איננו לאהבת ה' רק בשביל התועלת גם איננו דבוק לד' שרצון התועלת מפסיק בינו לבין ד' לכן נ' לאהבה את ד' ולדבקה בו שלא ילמוד לשום תועלת שיקראוני חכם:

דף פ"א משום דקרו לאינשי חמרי התיחסות, לזה העונש שאין בניהם ת"ח הוא ע"ד מאמר חז"ל ישים עצמו לד"ת כשור לעול וכחמור למשא ולפי דהם קרו לאינשי חמרי הרי מבוזה תכונת החמור בעיניהם ואין משימין בניהם לד"ת כחמור למשא לכן אין בניהם ת"ח:

עד שפרשה הב"ה בעצמו על עזבם את תורתי ארץ ישראל עיני ד' אלהיך בעצמו בה להנהיגה והנהגת עצמותו כביכול לא יתכן להיות רק עפ"י התורה שהיא כלי אומנתו קוב"ה ואורייתא חד ובמקום התורה מנהיג בעצמו והנה עונש החורבן שנהרגו והלכו בגולה מובן שהוא לפי שעברו על מצות ד' אך על אבידת הארץ שהוא חורבן הערים נעלם הסבה דהארץ לא חטאה זהו שנשאל לחכמים ונביאים מפ"מ אבדה הארץ שלא חטאה ופירשה הב"ה על עזבם את תורתי שלא ברכו על התורה ולא למדו ובהעדר לימוד התורה לא הנהיג הב"ה בעצמו על הארץ לכן אבדה ועי' בפ' יתרו מ"ש בזה:

וכולל עוד עפ"י שבארנו בפ' עקב דלכן נענשו ישראל בגלות משום דא"י מלאה כל טוב ואוירה מחכים וכאשר האדם הולך בשרירות לבו וסיפוק בידו להתענג בתענוגים ולהתחכם הוא מוסיף לחטוא לכן לטובתם לכל יגרום להם הארץ הוספת החטא נענשו בגלות ללכת מארצם זהו ששאלו על מה אבדה הלא את יושביה לגרשם נגלות ופירשה על עזבם את תורתי ואם יהיו בארץ טובה יוסיפו לחטוא:

שלא ברכו בתורה תחלה כשאחד אומר לחבירו אגיד לך דבר טוב ומשיב לו תודה על דבריו ושומעה אך לא הוכשר הדבר בעיניו אין זה עולה אין אם משיט שקול טיבותך שדי אחיזרא אינני חפץ כלל לשמוע דבריך זהו לאות שהמגיד נמאס בעיניו עד שאין חפץ כלל לשמוע דבריו והנה הבוי"ת אמר כי לקח טוב נתתי לכם שהתורה היא טוב ואם לא הי' הדבר נמאס בעיניהם הי' להם לברך תחלה על התורה קודם השמיעה ואח"ז אף אם לא היו מקיימין אותה לא הי' נחשב שהם ממאסין בתורה רק שהתאוה הטעתן אך כאשר לא ברכו כלל לתת תחלה תודה להב"ה הנותן להם לקח טוב לפי שאין רוצים כלל לשמוע אותה זהו לאות כי מאסו את התורה ודבר ד' ובדברי חכמים בארנו אלא אחר יעו"ש:

דף פ"ט רהיט בנפא ותובליא ולא אמצי למיתנא קנין התורה היא ע"י דביקות שמתדבק בה ושיהנה ממנה זהו רהיט בגפא היינו דביקות מלשון התלמוד גופף ונשוק ותובליא והתענג בה כמו תבלין כמאמרם בראתי' לו תורה תבלין ואעפי"כ לא מצי למיתנא:

תוכן העניינים

לשמוע בלמודים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה