אור ברסלב
לשמוע בלמודים מסכת כתובות

לשמוע בלמודים· רבי יצחק אליהו לנדא

מסכת כתובות

מסכת יבמות

בעזר החונן דעת ומחכים לבבות אחל לבאר מסכת כתובות:

דף ב' בתולה נשאת ליום הרביעי מדרש פליאה מובא בספרים כשבא דוד על בת שבע לא נתקררה דעתו עד שהגיע לפרק בתולה נשאת ליום הרביעי דרך רמז המרכבה היא שלשה אבות. ודוד הרביעי ואיתא בספרי אמת דהמרכבה מתיחסת לששת ימי המעשה אברהם מדת החסד מתיחס ליום ראשון שנאמר בו עולם חסד יבנה יצחק מדה"ד מתיחס ליום שני בתי דינין יושבין יעקב מדת תפארת מתיחס ליום שלישי שהוכפל בו כי טוב דוד אף שהוא מדת המלכות מתיחס ליום הרביעי שבו נחלו המאורות ומלכות ב"ד מתיחס ללבנה כמבואר במדרש ועי' בילקוט חדש ערך אבות ואיתא בזוה"ק ובדברי חז"ל דראויה היתה בת שבע לדוד משי"ב והיתה בתולה בשעה שלקחה דוד והי' דוד מצטער על מעשה דב"ש עד שהגיע לפרק בתולה נשאת ליום הרביעי והתבונן מזה דמתיחסת ב"ש להנשא לו בהיותה בתולה והוא יום הרביעי ומליצת לפרק כולל לשון זמן כפי המבואר בזוה"ק דנתנה בתחלה לאוריה לפי שלא הגיע זמנה להנשא לדוד וזהו שאמרו חז"ל ראויה היתה ב"ש לדוד משי"ב הכונה מיום הרביעי של שי"ב ולפי"ז יתכן דמשה שהי' שביעי לאבות הוא מתיחס ליום השבת שהוא השביעי ולכן אומרים בשבת ישמח משה במתנת חלקו שהוא יום המתיחס לחלקו:

ד' ה' גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשי שמים וארץ דאילו במעשי שו"א נ' אף ידי יסדה ארץ ובמעשה צדיקים כ' מכון וגו' כוננו ידיך עי' במפ' והרי"ף העיר דהול"ל גדול המקדש דקרא מיירי במקדש יעו"ש והכונה דבריאת שמים וארץ בשי"ב היתה בריאת הטבע המתנהגת בעולם ויש עוד הנהגה הניסית למעלה מן הטבע ואלה שתי ההנהגות הטבעית והניסית מתיחסות לידים שהם כלי המעשה של ההנהגה זהו גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ דבהם נ' רק יד אחת שבראם להתנהג רק בתהלוכת הטבע ובמעשה צדיקים כתיב כוננו ידיך שיש להם כח לעשות גם ניסים למעלה מהטבע ומתיחס לשתי הידים וזהו שמסיים מאי ניהו מטר דגם בזמן שאין מטר מצד הטבע יש בכח הצדיקים להביא מטר ואף שנ' כוננו ידיך במקדש ולא בצדיקים מיחס הענין לצדיקים כפי שבארנו בפ' תרומה דעיקר השראת השכינה היתה בלב הצדיקים ע"ד שנ' ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם לכן דרשו יפה מכון לשבתך היינו הצדיקים כוננו ידיך:

מפ"מ אצבעותיו של אדם כו' משופות כיתידות וכו' לכאור' יש להעיר הלא מוחש לעינינו שנחוץ לעשיית מלאכה להיותן משופות כיתידות דבשלמא מאי דאמר מפ"מ אליה רכה יתכן לפי שאין משתמשין בה יש לשאול מס"מ היא רכה אבל אצבעות הנחוצים לעבודה לא יתכן לשאול לא מפ"מ וכו' ויתכן עפ"י שבארנו בפ' נח דעד נח היו אצבעות היד מחוברות יחד והיו עושין בהיד גם אז כל המלאכות לכן פריך שפיר אחרי שהיו מחוברות למה היו עשויות כיתידות דגוף הדבר שהי' ניכר בהן שהן אצבעות הי' נצרך כמו דאמר זו זרת וכו' אבל השיפוי למה אחרי שהן מחוברות אלא לשומן לאוזן ולכן אמר שאם ישמע דבר שאינו הגון יניח אצבעותיו באזנו אחר לשון רבים אצבעותיו ולא אמר אצבע לשון יחיד לפי שהיו כל האצבעות מחוברות יחד:

דף ח' אימא מילתא כנגד שבחו של הב"ה פתח ואמר האל הגדול ברוב גודלו אדיר וחזק ברוב נוראות מחיה מתים במאמרו עושה גדולות עד אין חקר ונפלאות עד אין מספר בא"י מחיה מתים שאמר לו. לומר מילתא נגד שבחו של הב"ה והשיב לו דלא יתכן כלל לומר שבחו של הב"ה דהנהגתו עפ"י הטבע הוא בתואר גדול והנהגתו למעלה מהטבע הוא בתואר נורא ושניהם המה בלתי גבולים שהוא גדול ברוב גודלו היינו שהוא גדול יותר מרוב גודלו הנודע לנו והוא אדיר וחזק יותר מרוב נוראותיו הנודע לנו דבמאמר לבד הוא מחיה מתים לכן אין לנו לשבחו רק שהוא עושה גדולות עד אין חקר שאין לנו כח לחקור גדולתו וגם נפלאותיו אין מספר להגידם:

נתיב הוא משי"ב יש להעיר דענין המיתה נעשה ביום הששי בעה"ד לא בששה ימים הקודמים ויתכן דמלת משיב דהוא ר"ת מ"ן שש"י ימ"י בראשי"ת הוא יום הששי בו נגזר המות:

פדה והצל מלט והושע עמך מן הדבר וכו' ההצלה מן הצרה יתכן בארבע אופנים האחד שפודה אותו במחיר השני שבלא מחיר הוא מציל ומבדיל אותו מן הרעה לבל תאונה לו הרעה השלישי שכאשר אינה לו הרעה למלטו להנצל ממנה הרביעי להפכו הרעה לטובה זהו פדה בפדיון מחיר והצל להבדיל ומלט מתוך הצרה והושע עמך מן הדבר ומכל מיני פורעניות שתבוא הישועה מתוך הפורעניות כמאמרם ממכה עצמה מתקן רטיה:

ד' ט' כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו מאי דאמר למלחמת בית דוד ולא אמר סתם למלחמה יתכן דעד דוד לא היו עושין כן רק דוד תיקן זאת והיתה נסבה מאת הב"ה שיתקן זאת כדי שינצל מחטא במעשה דב"ש ולכן טעו שחטא דוד לפי שלא נתפרסם עדיין התקנה והראי' מהפסוק ואת ערובתם תקח שהי' במלחמת שאול נאמר ג"כ בדוד שהוא לקח ערובתם ויתכן דאז תיקן הדבר:

דף י' אלמנה על שם מנה מלת אל הוא שלילה דבתולה כתובתה מאתים ובאלמנה נשלל מנה דאינה אלא מנה:

ד' י"ז כלה כמות שהיא וכו' נאה וחסודה וכו' עי' במפ' ויתכן עפ"י דאיתא ביבמות לא דיין שמגדלות בנינו ומצילות אותנו מן החטא הרי דיש באשה שתי תועלות האחת לגדל הבנים השנית להציל מהחטא והנה לענין גידול בנים אין נ"מ אם היא נאה ביופי אם לא. אבל לענין שמצילות מהחטא בזה צריכה להיות נאה וחסודה כדי שלא יתן עיניו באחרת ושלא תכשילנו בעבירה זהו מ"ד כלה כמות שהיא ס"ל חשיבותה לגדל הבנים ומ"ד כלה נאה וחסודה ס"ל חשיבותה להצילנו מהחטא דלזה צריכה להיות נאה וחסודה ובגוף הדבר לומר שקר על כעורה כלה נאה יתכן עפ"י מאמר חז"ל חן אשה על בעלה לכן ש אף שהיא כעורה עכ"ז נושאת חן בעיני בעלה להיותה נאה:

מרקד אתלת עי' במס' ויתכן עפ"י מאמר חז"ל טבא תרי מתלת הכונה מי שהולך במשענת הוא הולך אתלת זהו מרקד אתלת שהי' מרקד ברגליו ובמשענתו אר"ז קא מכסיף לן סבא דמשענת תרגומו שוטיתיה. ובושה הוא ג"כ שוטיתא ויבז עשיו את הבכורה תרגומו ושט עשיו והכונה דמכסיף לן שהוא מרקד אתלת מעולה ממנו שמרקדין אתרין או הכונה דמכסיף לן שאינו לפי כבודו זהו שאמר אהנייה ליה שוטיתיה משענתו שהיה מרקד אהנייה ליה ואמרי לה שיטתיה לסבא מה שהיה מרקד ריקוד שוה כשוטה אהנייה ליה ואמרי לה שטותיה לסבא מה שהי' מבזה א"ע:

ד' כ"ח אחד מהאחים שנשא אשה שאינה הוגנת באין בני משפחה ומביאים חבית מלאה פירות ושוברין אותה באמצע רחבה וכו' שמעו אחינו פלוני נשא אשה שאינה הוגנת וכו' התיחסות פירות לזה מבאר בח"א שהוא דבר שהילדים נהנין בו וכו' יעו"ש ויתכן עפ"י דאיתא במס' חולין כשאמר הב"ה למינהו באילנות נשאו הדשאים ק"ו בעצמן ומה אילנות שאין דרכן לצאת בערבוביא נ' בהן למינהו וכו' הרי דאילנות דרכן שלא לצאת בערבוביא למי שאינו מינם לכן כשנשא אשה שאינה הוגנת לו שאיננה מינו מביאין פירות של אילנות שדרכן להדבק רק במינם ואומרים ראו שאחינו עשה היפך מתכונת פרי אילנות שנשא אשה שאינה הוגנת שאיננה מינו:

דף ל' הכל בידי שמים חוץ מצינים ופחים והק' מהא דאיתא בירושלמי דא"ל רחמנא לשזבך משרבא א"ל הא כדי צלותא דכ' אין נסתר מחמתו ויתכן דיש שני מיני צינים ופחים האחד מצד הטבע דיש אויר קר הוא הצינה ויש אויר חם הוא פחים ובזה אין נסתר מחמתו. השני צינה ופחים גופנים היינו קדחת הקר שבתוך גופו וקדחת חומי ואלה הגופנים המה באים בסבת הטבע עפ"י מאכלים המזיקים וכאלה לכן מתיחס הדבר לאדם שנ' צינים פחים של הגוף המה באים בדרך עקש שמעקש האדם מעשיו דכל מי שהוא שומר נפשו ואין מעקש דרכיו ירחק מהם וינצל:

ד' מ"ט יארוד ילדה ואבני מתא שדיא וכו' כפו ליה אסיתא בציבורא עורבא בעי בני והאי גברא לא בעי בני הממאן לזון בניו הוא באחת משתי אלה או מצד הכילות או מצד השנאה והמונע מצד הכילות חפץ שאחרים יזונו אותם והמונע מצד השנאה אינו משתדל שאחרים יזונו אותם זהו נגד המונע מצד הכילות אומר לו יארוד ילדה ואבני מתא שדיא שאתה ג"כ רוצה אשר בני מתא יזונו אותם והמונע מצד השנאה אומר לו עורבא אף שהוא אכזרי עכ"ז בעי בני אוהב לפעמים בניו האוכמין ואתה שונא הבנים:

ד' נ' המבזבז אל יבזבז וכו' וכל אשר תתן לו עשר אעשרנו לך מה שנדר יעקב בענין זה עשר אעשרנו לך יתכן לפי דיעקב ברוב צדקו חשש תמיד שמא יגרום החטא והתפלל תמיד שיתנהג עמו מצד החסד למעלה ממעשיו ובאתדל"ת אתדל"ע לכן אמר עשר אעשרנו לך דעישור שני הוא מצד החסד ועי"ז יעורר חסד עליון:

שלום על ישראל וכו' שלום על דייני ישראל לכאורה לא הוזכר במקרא דייני ישראל רק ישראל. ויתכן דמפ' על לשון ממשלה ע"ד שנ' הוקם על זהו שלום על ישראל דייני ישראל שהם על ישראל:

דף נ"ז נותנין לבתולה שנים עשר חודש הא דנקט המספר על י"ב חודש ולא אמר שנה יתכן דרך רמז עפ"י דאיתא בתיקונים חדשים מובא באשל אברהם דלית תקונא דכלה בר בתריסר וכו' יעו"ש לכן נקט מספר י"ב חודש:

דף ס"ג א"ל זוגתך נזכרת א"ד יונתך נזכרת עי' במפ'. ויתכן זוגתך נזכרת היינו לתועלתך שאתה משתוקק לזוגתך א"ד יונתך היינו לתועלתה דהיונה מצפה לבן זוגה:

ד' ס"ה אפי' חמור תובעת בשוק חמור הוא שטוף בתאוה ע"ד שנ' בשר חמורים בשרם זהו אפי' כשרואה השטוף בזמה כחמור שהוא יתבע אותה איננה יכולה להמתין ולהתאפק עד שיתבענה רק היא תובעתו בשוק:

יבמות ד' ס"ד סמך עלה אביי ונסבה א"ל רבא מי איכא דעביד עובדא בנפשיה כי האי אזלי לשיטתיהו במס' פסחים בענין נעילת העזרה דס"ל לאביי סמכינן אניסא ורבא דס"ל דלא סמכינן אניסא לכן סמך אביי אניסא ונסבה ולרבא לא הוכשר הדבר דס"ל דלא סמכינן אניסא:

הוה משקי לה בשופרזי וכו' נפל נהורא יתכן לפי דאביי מבית עלי אתא והי' משתדל בסגולות של אריכות ימים דעסק בתורה וג"ח וחיה ס' שנה והוה קם מקמיה רביה וכו' ואמרו אשה יפה טובה לבעלה מספר ימיו כפלים לכן הי' משקה לה יין שתשאר ביופיה ויהיו מספר ימיו כפלים:

דף ס"ו אשריכם ישראל וכו' ביד אומה שפלה אתם נמסרים ענין המסירה ביד הזולת הוא או מצד הכבוד שאין כבודו להטריח וליטול בעצמו אז מצד היותו חלוש ומבוזה אין מתעורר להושיט יד לקחת החפץ זהו אשריכם שאתם נמסרים לאומה שפלה שאין בכוחם למשול מעצמן עליכם מצד שפלותם לכן יהי' קל להוציאכם מידם:

דף ס"ז אלא בעתו מלמד שלכאו"א נותן הב"ה פרנסתו בעתו עי' במס' ויתכן לפי שנזדמן לו בעת הצורך דאחתיה דרבא אייתא ליה תרנגולת פטומה לכן אמר דנותן הב"ה פרנסתו בעתו שיזדמן לו מה שצריך בעתו וע"ז דמפנק נפשיה סמך אסיפא דקרא משביע לכל חי רצון כפי רצונו:

רצונך שתגלגל עמי בעדשים שתשפיל תכונתך לאכול עדשים תגלגל לשון שפלות כמו גלגל החוזר בעולם:

נותנין לו לשום הלואה וחוזרין ונותנין לו לשום מתנה וחכ"א נותנין לו לשום מתנה וחוזרין ונותנין לו לשום הלואה וכו' לפתוח לו לשום מתנה עי' במפ' ויתכן דאזלו לשיטתייהו דר"מ ס"ל במס' פסחים (דף נ"ט) תפוס לשון ראשון לכן אמר שיאמרו לו שנותנין לו לשום הלואה ולשום מתנה והוא מכיר דהעיקר הוא תפוס לשון ראשון וכונתם להלואה ויקח מהם וחכמים ס"ל דתפוס לשון אחרון ואם יאמרו לו כן יכיר דכונתם לשום מתנה ולא יקח לכן יאמרו לו לשום מתנה ולשום הלואה ויתפוס לשון אחרון לשום הלואה ויקח זהו דמסיים רבא לפתוח לו לשום מתנה לומר תחלה מתנה ואח"ז הלואה:

קא מיקניון כרעיה דמר עוקבא וכו' ומקרבא הנייתיה. השכר הוא מדה במדה כמו שהיא נתנה לעני לחם אפוי שא"צ העני לעשות להנאתו שום פעולה לכן היתה הצלתה בלי שום תחבולה שלא שלט בה האור ומר עוקבא נתן מעות שנצרך העני לעשות תחבולה להנאתו לכן היתה הצלתו עפ"י תחבולה להניח כרעא אכרעא דדביתהו ומה שהיתה ע"י רגלי האשה הוא עפ"י דאיתא בזוה"ק פ' וירא רגלי חסידיו ישמור דא אתתא הרי מתיחסת שמירת האשה לרגלים:

להפיל עצמו תוך כבשן האש מתמר מליצת כבשן האש ובאמת שריפת בת כהן הוא ע"י אבר לפי דאיתא בסנהדרין דילפינן שריפת ב"ד משריפת בני אהרן או מעדת קרח שהוא שריפת נשמה אך קודם מ"ת לא הי' להם הדרש מה"ת לכן נהגו אז כדעת הצדוקים לשרוף בכבשן האש:

דף ס"ח המקבל צדקה וא"צ אין נפטר מהעולם עד שיבוא לידי כך העיר בעין אליהו מזה להא דאמר לעיל יש לו ואינו רוצה להתפרנס נותנין לו לשם מתנה וחוזרין ונפרעין ממנו לאחר מיתה שהרי נעשה עני קודם מותו יעו"ש אך באמת למעלה אינו מקבל בתורת צדקה רק בתורת מתנה ומתנה נתנה גם לעשיר א"כ אינו עושה עצמו כעני ואין נעשה עני מוכה שחין הא דאמר אצל שחין מלת מוכה ולא אמר בעל שחין הכונה עפ"י דאיתא במס' ברכות דנגעים אינם יסורים של אהבה רק דרך עונש לכן אמר בזה לשון מוכה לעונש:

דף ע"ז אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו עי' במפ'. ויתכן הכונה שמקיים במעשה כפי שלמד והמעשה מתיחס ליד ויתכן עוד כפי שבארנו באבות דהצדיקים מכנים עוה"ב בשם ביאה ועוה"ז בשם הליכה. והרשעים מכנין עוה"ב בשם הליכה ועה"ז בשם ביאה זהו אשרי מי שבא לכאן שמכנה מיתתו בשם ביאה לעוה"ב דזהו סימן אשר תלמודו בידו שהוא צדיק:

מכריז אליהו קמיה פנו מקום לבר ליואי מה שמוזכר כרוז זה בריב"ל יתכן עפ"י דאיתא במ"ר דברים ס' ד' אריב"ל איקוניא מהלכת לפני האדם וכרוזא מכרזת לפניו פנו מקום לאיקונין של הב"ה יעו"ש לכן עשו לו כשיטתו והכריזו לפניו פנו מקום לבר ליואי וכל התולה בזכות הב"ה תולין לו בזכות עצמו הוא אמר פנו מקום לאיקונין של הב"ה לכן מכריזין פנו מקום לבר ליואי:

דף ק"ג כל בי שמשי הוה אתי לביתיה וכו' מה שמוזכר זה ברבי יותר מכל הצדיקים יתכן עפ"י דאיתא במ"ר בראשית פ' צו ויחי יעקב בא"מ וגו' חיה יהודה בציפורי י"ז שנה הרי מתיחסת מיתת רבי למיתת יעקב ואמרו חז"ל יעקב אבינו לא מת לכן לא מת גם רבי:

ש"מ משום יקרא מבאר בח"א דלכן אמרו משמת רבי בטלה ענוה דבשעת מיתתו חשש ליקרא היפך ענוה יעו"ש ויתכן דלכן השתמש רבינו ביקרא במותו לפי שאמרו חז"ל הוה קבל וקיים הרי שע"י ענוה הוא קיים ולא מת. וכאשר רבי הי' מצטער בחליו שבקשה אמתא דבי רבי שינצחו עליונים שלא יסבול היסורים לכן השתמש אז במדת הגאוה היפך הענוה שיהי' ביכולתו למות וזהו דסליקא אמתא לאיגרא וכן הכובס לרמז שלא ראוי רבי למות עד דסליק למדת הגאוה:

ויתכן עוד דרבי מצד ענותו חשב דיש בדור גדולים ממנו בכל העירות א"כ יהי' בעירות ההספד למשא וטורח אחרי שנשארו גדולים הימנו לכן צוה להספידו רק במקומות הקטנים שלא נמצאו גדולים כמוהו זהו סבור מינה משום טירחא שלא יהי' ההספד בעירות לטורח ומשא כיון דחזו דספדי בכרכים ואתו כו"ע משום דלא נמצא בכל העירות גדולים כמוהו אמרו ש"מ מה שצוה שלא להספידו בעירות הוא משום יקרא שרצה להנהיג כבוד לחכמי הדור שהם גדולים הימנו ובירושלמי איתא משום המחלוקת:

פניו למעלה סימן יפה לו פניו כלפי העם סימן יפה לו חלקי השלמות הוא מה שבין אדם למקום ומה שבין אדם לבריות זהו פניו למעלה הוא סימן השלמות למקום ופני כלפי העם סימן השלמות לבריות:

מתוך שחוק סימן יפה לו ע"ד שנ' עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון כאשר ביום האחרון במותו תשחק שמת מתוך שחוק זהו לסימן אשר עוז והדר הוא להנשמה מתורה ומע"ט:

מתוך בכי סימן רע לו ע"ד שנ' ונפשו עליו תאבל:

פניו ירוקין סימן רע לו עפ"י דאיתא בזה"ק כשנברא האדם קודם שנפח בו נשמת חיים היו פניו ירוקין יעו"ש הרי מתיחס ירקון הפנים להעדר השלמות לכן סימן רע לו. פניו צהובים סימן יפה לו ע"ד שנ' חכמת אדם תאיר פניו הרי שיש בו חכמה כשפניו צהובים:

מסר לו סדרי חכמה לפי שאמר שמעון בני חכם שהי' חכם מעצמו רק שהוא מסר לו סדרי חכמה הסדר שיתנהג בחכמתו:

ד' ק"ד כל האומר נח נפשיה דרבי ידקר בחרב לפי דאיתא למעלה כל בי שמשא הוה אתי לביתיה הרי דלא נח נפשיה לכן אמרו דהאומר נח נפשיה ידקר:

בשעה שהצדיק נפטר אומרים מה"ש לפני הב"ה רבש"ע צדיק פלוני בא הודעה זו שמודיעים לו יתכן עפ"י שבארנו בדו"ש דאצל הצדיק מכונה המיתה בשם ביאה ואצל הרשע מכונה בשם הליכה יעו"ש זהו שאומרים צדיק פלוני בא דאצלו נחשב המיתה בשם ביאה:

ג' כתות אחת אומרת בא בשלום ואחת אומרת הולך נכחו ואחת אומרת וכו' ינוחו על משכבותם לפי דבשעת בריאת האדם קטרגו מה"ש שלום אמר אל יברא דכולו קטטה אמת אמר אל יברא דכלו שקרים ויש מהם אמרו הדא עקתא למה מברא לכן במיתת הצדיק כת שלום אומרת יבוא שלום דאינו קטטה. וכת אמת אומרת הולך נכחו דאינו שקר ומי שאמר הדא עקתא אומרת ינוחו על משכבותם במנוחה לא בעקתא:

דף ק"ה המביא דורן לת"ח כאילו מקריב בכורים בכורים הוא ראשית ומבחר הצמחים ומקריבין אותו לרמז דמי שמקריבין לפניו הוא ראש וראשון לכל ראשית בזמן ובמעלה והת"ח גם הוא ראשית המעלה והזמן שהוא תכלית הבריאה אשר עלה במחשבה תחלה לכן המביא לו דורון הוא כאילו מקריב בכורים:

דף ק"ח ופשט לו את הרגל עפרש"י ז"ל והערוך מה שפירשו בזה ויתכן עפ"י דאיתא בא"ע סי' קס"ט דאין ליקח שום ממון בשכר חליצה זהו כאשר אין רוצה ליתן לו מעות הנדוניא פושט לו הרגל לרמז לו שלא יתן לו שום מעות כמו שאין לוקחין שום מעות בפשיטות הרגל של החליצה:

ק"י הדר בא"י דומה כמי שיש לו אלוה וכו' א"י היא ארץ אשר עיני ד' אל' בה שהוא מנהיגה בעצמו שלא ע"י אמצעים ונקרא ע"ז אלהי הארץ וחו"ל מונהגת ע"י המזלות ונקרא שמה אלוה אלהים זהו בא"י דומה כמי שיש לו אלוה לא אלהי אלהים ובחו"ל דומה כמי שאין לו אלוה רק אלהי אלהים כאילו עובד ככבים שהם האמצעים:

דף קי"א שלא יגלו את הקץ ושלא ירחקו את הקץ ושלא יגלו את הסוד בענין קץ הגאולה יש שלש עתות. האחת של בעתה היינו כפי שנגזר הזמן בעת החורבן השנית של אחישנה כשמכשירין מעשיהם השלישית כשמוסיפין ח"ו לחטוא בגלות אז מאריכין הזמן יותר מאשר נגזר זמן של בעתה וזהו שלא יגלו הקץ של בעתה לפי שהוא זמן ארוך שלא יתיאשו מן הגאולה כדאיתא במדרש איכה הראשונים שהריחו את הגלות אמרו אתכרית רוחי בקרבי וכו' אבל כשאין נודע הזמן יכולין לצפות בכל יום שהוא יום הגאולה ע"ד שנ' מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו ד' עשה במכוון שיהי' הזמן נעלם כדי שנוכל לומר בכל יום זה היום עשה ד' זמן הגאולה אשר נשמחה בו ושלא ירחקו הקץ ע"י עונם בקלקול מעשיהם בגלות ושלא יגלו הסוד שיוכלו לקרב הגאולה בזמן אחישנה ע"י הכשר מעשיהם דאז ישתדלו האויבים לגזור עליהם גזירות שלא יוכלו להכשיר מעשיהם:

כל הקבור בא"י כאילו קבור תחת מזבח וכו' וכפר אדמתו עמו עי' במפ' ויתכן ע"ד שנ' וזכרתי את בריתי וגו' והארץ אזכור ובארנו הכונה דהארץ אינה אשה מע"ט אעפי"כ מקיימה הב"ה לאיזה כונה הרצויה לפניו ית' ובזכירה כזאת מקיים את ישראל גם כשאין מעשיהם מוכשרין יעו"ש לכן כאשר קבור באותה ארץ הוא נזכר בזכירת הארץ ומתכפר עונו לפי דאז הוא שב אל עפר הארץ:

קי"א שרוי בלא עון שנ' בל יאמר שכן חליתי העם היושב בה נשוא עון עי' במפ' ויתכן חליתי הוא לשון קלקול כמו חלא בר חמרא או לשון חול דשכיני לא יאמרו עלי אשר חליתי נתקלקלתי במעשי כחלא רק יאמרו שהעם היושב בה נשוא עון שלימי המענה לאי חלא וגוף הענין יתכן עפ"י דאיתא במ"ר דתורה וחכמה ומה"ש לא הסכימו שיהי' להחוטא איזה תקנה רק הב"ה בעצמו אמר יעשה תשובה ויתכפר יעו"ש לכן בכל הארצות המתנהגים ע"י אמצעים אין מסכימין האמצעים למחול להחוטא אך א"י עיני ד' אלהיך בעצמו בה והוא מסכים על מחילת העון לכן הדר בא"י שרוי בלא עון:

כשרין שבבל א"י קולטתן וכו' לענין קבורה עפרש"י ז"ל ויתכן עפ"י דאיתא בספרי אמת דצדיקים אף שהמה נקברין בחו"ל נשמתן נאספת לא"י יעו"ש זהו כשרין שבבבל אף שהם נקברין בבבל א"י קולטתן:

אפי' שפחה שבא"י מובטח לה שהיא בת עוה"ב כתיב הכא נותן נשמה לעם עליה וכו' לכאורה במה מרומז כאן ענין עוה"ב דבשלמא דרשה ראשונה דמתי א"י חיים מרומז יפה דכ' נותן נשמה לעם עליה משמעו שנותן כעת הנשמה והלא לעם עליה כבר נתן נשמות בעת שנוצרו אלא הכונה ליום התחיה אבל ענין של עוה"ב אינו מרומז כלל ויתכן דכל ענינים המתיחסים לעצמות הבוי"ת המה נצחים בלי שום העדר בכל הזמנים וכשמיחס כאן נותן נשמה שהב"ה נותן הנשמה בעצמו הוא ענין נצחי גם בעוה"ב:

עם החמור עם הדומה לחמור פרש"י ז"ל עם מלשון עם. ויתכן עפ"י שבארנו בכפלים דהוראת את הוא על שתוף מצבי והוראת עם הוא על שתוף כחני שמתאחדים בכח אחד והנה הליכות אדם וחמור המה נפרדים בתכונתם והי' מהראוי לומר שבו לכם פה את החמור ונא' עם החמור לרמז שהמה מתאחדים בכחם זה עם החמור עם מה שנ' עם לרמז שהוא הדומה לחמור בכח אחד אך מלשון הגמרא משמע כפרש"י ז"ל:

דף קי"ב מה צבי זה אין עורו מחזיק בשרו אף א"י אינה מחזקת פירותיה עי' פרש"י ז"ל דאין מקום להצניען ובזה יתכן מה דאיתא במ"ר פ' וישב ותעש הארץ בשבע שני השבע לקמצים דקמצתא ודלא קמצתא. כונתו שהיו מרובין שלא הספיקו הקמצים המה אוצרות התבואה להצניען עד שהוכרחו להצניען במקומות שאינם קמצתא שלא נעשו כלל לאוצרות תבואה כמו שמסיים אוכל שדה העיר אשר סביבותיה נתן בתוכה שהניח התבואה בערים שהמה בתים לא אוצרות לפי שלא הי' מקום באוצרות הקמצים להצניען:

תוכן העניינים

לשמוע בלמודים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה