אור ברסלב
לשמוע בלמודים מסכת יבמות

לשמוע בלמודים· רבי יצחק אליהו לנדא

מסכת יבמות

מסכת שקלים

בעזר אדון כל הנשמות החונן לאדם דעת ומזמות לגלות תעלומות אחל לבאר מסכת יבמות:

דף ו' יכול יתיירא אדם מבהמ"ק ת"ל את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו נאמר שמירה בשבת ונאמר מורא במקדש מה שמירה האמורה בשבת לא משבת אתה מתיירא אלא ממי שהזהיר על השבת אף מורא האמורה במקדש לא ממקדש אתה מתירא אלא ממי שהזהיר על המקד' העירו המפ' מה זו ה"א להתיירא משבת עצמו או ממקדש עצמו ויתכן דכל ענינים המתיחסים למערכת המזלות המה מתיחסים להזמן והמקום לפי שהמזלות מוגבלים למקומותם דכל עם ומדינה יש לה משפיע בפ"ע וגם כל יום מתנהג ממזל אחר כפי שבארנו שמות הימים לפי תכונת המערכה בפ' בראשית יעו"ש יכול דגם עניניו של הקב"ה מוגבלים בזמן ובמקום דאין יכול לעשות רק בזמן ובמקום מיוחד ת"ל את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו לא נאמר שבתותי תיראו לפי דאין לירוא משבת עצמו דמה יום מיומים אצל יכולת הקב"ה כל הזמנים שוים רק תשמורו את אשר צויתי לירוא ממי שהזהיר כך לא ממקדש אתה מתיירא דאצל הבוי"ת כל המקומות שוות דממלא כל עלמין רק לירוא ממי שהזהיר על המקדש:

דף ע"ז בימי ר' דוסא וכו' והיה הדבר קשה לחכמים מפני שחכם גדול היה וזקן ועיניו קמו מלבוא לבהמ"ד וכו' א"ר יהושע אני אלך ואחריו מי ראב"ע ואחריו מי ר"ע וכו' עי' במס' מ"ט הלכו דוקא אלו השלשה יעו"ש ויתכן לפי שהיה ר' דוסא חכם גדול וזקן ואין יכול לבוא לבהמ"ד לכן היה קשה לחכמים מי לשלח שצריכים לשלח לו ג"כ אנשים שיהיו חכמים וזקנים שיכירם מנערותו כשהיה הולך לבהמ"ד ושיכיר אותם בשמם לבד אף שלא ראם שאינו יכול לבוא לבהמ"ד א"ר יהושע אני אלך דאיתא ביוחסין בשם הירושלמי כשהיתה אמו מעוברת היתה הולכת לכ"ד במ"ד שיתפללו שיהיה העובר חכם ועי' בסה"ד שהיה חכם במרכבה ובקי בכשפים ואמרו חז"ל שידע מהלך הכוכבים והיה זקן מתלמידי ריב"ז וגם על ראב"ע אמרו בברכות שהיה חכם ואהדרו ליה תמניא דרי חיורתא ולכן אמר הריני כבן שבעים שנה זקן ור"ע אף שלא היה זקן ואינו מכיר עכ"ז יכירהו מצד שמו שהולך מסוף העולם עד סופו ועליו אמר בן עזאי כל חכמי ישראל לפני כקליפת השום חוץ מן הקרח הזה הרי שהיה ראש החכמים:

ויש לו בן לעזריה חברינו קרא עליו המקרא הזה נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וגו' עי' במס' ויתכן לפי דראב"ע היה בן י"ח שנה ואהדרו לי' תמני סרי דרי חיורתא היינו שהי' ביחד נער וזקן זהו שקרא עליו מקרא זה נער הייתי גם זקנתי נער בן י"ח גם זקנתי בתמני סרי דרי חיורתא וסיפא דקרא אינו מן הענין:

אתה הוא עקיבא ב"י ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו וכו' וקרא עליו טוב שם משמן טוב עפ"י דאיתא במ"ר שמן טוב מהלך מקיטון לטרקלין שם טוב מהלך מסוף העולם ועד סופו זהו לפי שא"ל שמך הולך מסוף העולם עד סופו לכן קרא עליו מקרא זה טוב שם משמן טוב ולפמ"ש בח"א שא"ל כמותך ירבו בישראל ולא מגרים עובדי עכומ"ז יתכן דע"ז קרא עליו טוב שם שלך שיהי' משמן טוב היינו מישראל ולא מגרים דאינו שמן טוב:

דף כ"א עד שבא שלמה היתה תורה דומה לכפיפה שאין לה אזנים וכו' פרעהו אל תעבר בו וכו' עשו משמרת למשמרתי יש בתורה מ"ע לעשות ומל"ת שלא לעשות ויש שהמה סייג לעבירה כמו רק מערי העמים וגו' החרם תחרימם וגו' למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבות וגו' זהו קיום המ"ע היתה דומה לכפיפה שאין לה אזנים שקשה להחזיקה ושלמה עשה לה אזנים ומשלים להחזיקה ואזהרה ממל"ת שטה מעליו ועבור לבל לקרב אליהם ובאותן שהן לשמירה עשו משמרת למשמרתי:

דף מ"ה אי נהוי כיהושע בן נון לא יהיבנא ליה ברתי העירו המפ' מ"ט נקט יהושע ב"נ יעו"ש ויתכן דיב"נ לא היה לו בנים זכרים ויתכן הסבה לזה לפי דאשתו היתה רחב הגיורת ולא יתכן שיהיו בן גרים ת"ח רק נכד יתכן שיהיה ת"ח כמ"ש בח"א במאמר בן דוסא שאמר לר"ע כמותך ירבו בישראל ולא מן הגרים ואין מהכבוד שיהיו בני יהושע ע"ה ולא ת"ח ורב אמר לו דהולד כשר ואפ"ה לא רצה ליתן לו בתו יתכן דחשש רב אף שהולד כשר מ"מ לא יתכן שיהיה ת"ח לזה אמר דאף אם יהי' כיהושע ב"נ שלא יהיה לו בנים זכרים ואין חשש בזה שלא יהיה ת"ח אפ"ה לא יהיבנא ליה ברתי:

דף מ"ז אסר לן ע"א ואלהיך אלהי העיר בח"א הא ע"א הוא מן ז' מצות שנצטוו ב"נ והרי"ף ז"ל הק' דהוא בכלל תרי"ג מצות יעו"ש ויתכן משום דאיסור ע"ז בישראל הוא גם במחשבה למען תפוש ב"י בלבם וכיון דאינו במעשה יתכן דלא הוזהרו ב"נ ע"ז ואינו מכלל תרי"ג מצות. אך ז"א לפי דב"נ נחשב לו מחשבת העבירה לצרפה למעשה:

ב' קברים נמסרו לב"ד וכו' הכונה דגם אחר המות ניכר הבזיון של העובר עבירה כשרואין שנקבר כקברות ב"ד שנהרג בשביל עבירה:

דף מ"ח ועשתה צפרניה תקוץ פרש"י ז"ל אע"ג דלא ניוול הוא גזירת הכתוב הוא ויתכן עפ"י המבואר בספרי טבע דהשערות והצפרנים גדלים מן מותרי התאוה יעו"ש לכן צותה התורה וגלחה את ראשה ועשתה צפרניה תקוץ לבטל בזה תשוקת מותרי התאוה שהיה לה בהיותה בגיותה:

מפני ששהו עצמן להכנס תחת כנפי השכינה וכו' אשר באת לחסות פרש"י ז"ל מיהרת לחסות והעירו המפ' הלא שהתה עשר שנים ולא גיירה יעו"ש ויתכן דעד אותו זמן לא נתחדשה הלכה של עמוני ולא עמונית ולא היתה יכולה להתגייר קודם:

מ"ט איבלע בארזא בירושלמי הגיר' ערק מן קדמוי איבלע ערק לארזא ובלעיה ארזא חסרים צוליתא דגולתיה אתון ואמרין קדמוי אמר אתון ונסרו לארזא ואתחזי דמא הכונה דמן המצות שהאדם עושה נעשים מהם לבושים רוחנים המגינים על האדם זהו דערק מן קדמוי דנסתר ממנו להנצל מהריגה דערק לארזא דבהיותו צדיק כארז בלבנון בלעיה ארזא וכסה עליו להצילו ממנשה אך לפי שאמר בתוך עם טמא שפתים אנוכי שהוא פחיתות השלימות ואין נעשה מדבור זה לבוש מצוה לכן חסרים צוציתא דגולתא לא הספיק הארז שהוא לבוש המצוה לבלוע דבור זה להגין עליו לכן עלה בידו לנסר הארז אעפ"י שהוא צדיק:

כאן ביחיד כאן בציבור העיר ברי"ף כיון דביחיד הוא מדבר למה נאמר דרשו לשון רבים יעו"ש ויתכן דשני המקראות מיירי בתפלות ציבור רק ההבדל ביניהם דכשמתפללין לדבר שהוא צורך הציבור כלו אז קרוב ה' לכל קוראיו בכל זמן אך כשמתפללין בציבור וכל אחד מהציבור מתפלל דבר הנצרך לו לבדו אז דרשו ה' בהמצאו לא בכל הזמנים:

דף ס' העבירום לפני הציץ כל שפניה מוריקות בידוע שהיא ראויה לבעול על הציץ היה חרות שם הויה ומצינו במרע"ה שהיה דבוק להויה ית' היה מוכרח להיות פרוש מן האשה מזה נראה דעניני אשות מנגדות לקרבות הוי"ה לכן העבירום לפני הציץ שכתוב עליו שם השם ובהיותה ראויה לבעול שהוא מעניני אשות הי' פניה מוריקות וסימן לעבירה הדרוקן וכשעשה עבירה דבזה מתנגד יותר לקרבות ה' היה פניה מוריקות ביותר שהוא הדרוקן כמבואר ברי"ף ז"ל וכולל עוד דבתוך איש ואשה הוא שם יה כשאין באשות עבירה אבל כשהיה אשות בעבירה אז כשהעבירום לפני השם פניה מוריקות דהדרוקן סימן עבירה:

הושיבום ע"פ חביות של יין בעולה ריחה נודף מה שמתיחס דוקא ליין ולא לשאר משקה שיש לה ריח יתכן לפי שמצינו בבנות לוט שע"י יין נבעלו לאביהן ודרך רמז נכנס יין יצא סוד ע"י ריח יין נתגלה הסוד שהיא בעולה:

דף ס"ב וכולם מתו מפסח עד עצרת איתא בפוסקים ראשונים דאין אומרים תחנון בל"ג בעומר לפי שבו פסקו תלמידי ר"ע למות יעו"ש התיחסות הענין עפ"י שבארנו בפ' אמור דתכונת העומר מרמז על אחדות האהבה ומיתת תלמידי ר"ע היה שלא נהגו כבוד זה בזה שלא היה אהבה ביניהם לכן בל"ג בעומר שכבר עבר שני שלישי מימי העומר המרמז על קשורי האהבה פסקו אז מלמות אך בגוף הדבר שאמרו שפסקו למות יש להעיר דהא אמרו כאן תנא כולם מתו וכאשר מתו כולם מהו פסקו למות. ואפשר כולם לאו דוקא:

מי שאין לו אשה שרוי בלא חומה עי' במפ' ויתכן עפ"י דאיתא בזוה"ק פ' ויחי דף רכ"ח מאן דלית ליה (אשה) לא שריא (שכינתה) לגביה וכו' ויסב חזקיה פניו אל הקיר קיר הוא אדון כל הארץ דא שכינתא וכו' יעו"ש זהו שרוי בלא חומה היינו קיר שהיא שכינתא דאין השכינה שורה לגביה:

השרוי בלא אשה שרוי בלא ברכה עפ"י דאיתא בזוה"ק פ' ויחי דף רל"ג קוב"ה יהיב תוספת ברכאין לדכורא בגין דמתברכא מיניה איתתא וכו' יהיב ליה תרין חולקין וכו' יעו"ש הרי כשיש לו אשה מוסיפין לו ברכה יתירה מאילו היה בלא אשה א"כ השרוי בלא אשה שרוי בלא ברכה תוספת ברכה שהיו מוסיפין לו אם הי' לו אשה:

דף ס"ג אין לו אשה אינו אדם וכו' אין לו קרקע אינו אדם האדם נקרא אדם על שם האדמה וצריך להיות לו קרקע שהיא אדמה וכמו כן תכונת האדמה שנותנת יבולה ע"ד שנאמר והאדמה לא תתן את יבולה. וכשאין לו אשה אינו יכול לתת יבול הבנים ואינו בכלל אדם מן האדמה:

זכה עוזרתו לא זכה כנגדו א"ד כתיב כנגדו וקרינן כניגדו לא זכה מנגדתו עי' במ' ויתכן דדורש הראשון דריש מלת כנגדו לשון התנגדות ההפכי. זהו שדרש או עזר עוזרתו או כנגדו היפך העזר והד"א דרש שניהם ממלת כנגדו דנגד יש לו שתי הוראות האחת השתוות העזר כמו שויתי ה' לנגדי נגד אבותם עשה פלא השנית לשון התנגדות המריע כמו לך מנגד לאיש כסיל ובתלמוד נוגדיניה זהו כתיב כנגדו לשון השתוות נגדו וקרינן ניגדו היינו לשון התנגדות זכה כנגדו לא זכה מנגדתו:

כל משפחות האדמה אפילו משפחות הדרות באדמה ע"ד שנאמר רוח האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת למטה בארץ זהו משפחות האדמה ויתכן עוד דשלימות האדם להכיר אשר ישיבתו בעה"ז הוא ישיבת אוהל ארעי והבלתי שלמים המה מיחסים עוה"ז לדירת קבע כאילו אין עולם זולתו זהו משפחות הדרות באדמה שמיחסים האדמה לדירת קבע:

כל גויי הארץ אפילו ספינות וכו' דריש ונברכו לשון בריכת מים שיהי' להספינות בריכות מים די ספוקם:

נתנני ה' בידי לא אוכל קום זו אשה רעה וכתובתה מרובה וכו' שמזונותיו תלויין בכספו עי' במפ' ויתכן עפ"י מאמר וכל היקום אשר ברגליהם זה ממונו של אדם נמצא כשיש לו אשה רעה וכתובתה מרובה מוכרח לתת לה כל מעותיו בכתובתה ונעשה עני בלי ממון ניטל ממנו היקום זהו בידי לא אוכל קום שניטל ממנו היקום וכן מי שמזונותיו תלויין בכספו ונעשה יוקר מוציא כל ממונו במזונות בטל גם ממנו היקום:

בגוי נבל אלו הצדוקים עפ"י דמתרגם בפרשה האזינו עם נבל ולא חכם עמא דקבילו אוריתא ולא חכימו וזהו תכונת הצדיקים דקבילו אורייתא שבכתב ולא חכימו להבין הדברים עפ"י תורה שבע"פ:

אשה טובה מתנה לבעלה וכתיב טובה בחיק ירא אלהים תנתן גוף הזווג הוא נעשה מ' יום קודם היצירה אבל מה תהי' האשה או תהי' טובה או רעה זה אינו נגזר ואם היא טובה היא בתכונת מתנה טובה לבעלה דמתנה הוא יותר מן החיוב וכה"א טובה בחיק ירא אלהים אף שהוא ירא אלהים לא נגזר לו שתהי' לו אשה טובה קודם היצירה רק בחיק ירא אלהים תנתן בתכונת מתנה:

אשה רעה צרעת לבעלה מאי תקנתיה יגרשנה חולי פנימי באיברים הפנימים קשה לרפאות אך צרעת הגלויה בנקל לרפאות כדאיתא בספרים דרפוא ירפא הוא מכה הגלויה זהו אשה רעה היא כמו צרעת לבעלה שיכול להתרפאות דתקנתיה הוא שיגרשנה ויתרפא:

אשה יפה מספר ימיו כפלים בהיותה כעורה מהרהר באחרת ואין לו ימי אור בעוה"ב כי כל חושך טמון לצפוניו אך בהיותה יפה אין מהרהר באחרת ונוחל גם ימי עוה"ב זהו מספר ימיו כפלים בעוה"ז ובעוה"ב רבים השחתו בכמות ועצומים כל הרוגיה עצומים באיכות עכ"ז הרגתם התאוה:

ככלוב מלא עוף כן בתיהם מלא מדמה בתכונת הכלוב שמעופפים בו העופות ממקום למקום כן דרכי הרוכל בתאות נשים שהוא מעופף במחשבתו ממרמה למרמה למלא תאותו בתחבולות שונות עוף לשון התעופפות

מנע רבים מתוך ביתך כי בתוך רבים נמצאים גם הבלתי הגונים ולא הכל תביא ביתך לא מכל תענוגי הזמן תביא לביתך לפי שיש דברים הרבה שהם מרבים הבל:

אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף. עי' במפ' ויתכן עפ"י דאיתא בספרי אמת דכל הבריאה מכל העולמות עם כל הנמצאים כולם המה לאיזה תכלית הנרצה להבוי"ת וכולם יחד נקראים אדם קדמאה דכמו שהאדם כולל כל האיברים כן כוללת הבריאה כל הנמצאים יעו"ש נמצא דכל הנשמות שצריכים להבראות המה כלולים בגוף של אדם קדמאה וכשהם יהיו נבראים כולם אז יתמלא תכונת הגוף של אדם קדמאה ויתוקן הכל ויבוא ב"ד:

כל שאינו עוסק בפו"ר כאילו שופך דמים ההורג את זולתו אין מכלה רק הגוף אבל הנפש שבה אל האלהים למעון השמים והעוסק בפו"ר הוא בורא את הגוף וממשיך לתוכה את הנפש והבלתי עוסק אינו בורא את הגוף ונשארה הנפש במקומה במעון עליון לכן הוא שוה לתכונת שופך דמים המונע את הגוף והנשמה במעון עליון:

כאילו ממעט את הדמות בדו"ש בארנו דעולם העליון נקרא תבניתו של הב"ה ועולם השפל נקרא דמות תבניתו לכן בהיות כל הנשמות נבראים אז הדמות שלם וכשאין עוסק בפו"ר ולא נבראו נשמות הראויות להבראות הוא ממעט הדמות דאין הדמות של עולם השפל בשלימות:

ומה אעשה ונפשי חשקה בתורה התיחסות הענין זה לזה יתכן עפ"י דאיתא בקרנים דממונה הנקרא זבוב הוא המעניש מי שמבטל פו"ר ויעקב ביטל קליפה זו בקבלת התורה הנקרא טוב ומבאר בדן ידין לפי שמלת טוב במספר י"ז הוא כמספר זבוב יעו"ש. לכן כשביטל בן עזאי מפו"ר אמר דאינו חושש לקליפה זבוב הממונה ע"ז לפי שנפשי חשקה בתורה שהוא טוב המבטל קליפה זו:

דף ס"ד חייב מיתה שנ' ובנים לא היו להם וכו'. עפ"י מאמר חז"ל במס' ב"ק דהב"ה מציל אומה שלימה בשביל פרידה אחת שיצא ממנה נמצא אם האדם עוסק בפו"ר להקים בנים וב"ב אף אם יש בו עון שחייב ינצל מן המיתה בשביל איזו פרידה טובה שיצא מתולדותיו אבל כשאינו עוסק בפו"ר ואין צדיק בארץ אשר לא יחטא יתחייב מיתה באין הצלה מצד תולדותיו שהרי אין לו בנים:

בזמן שזרעך אחריך וכו' שכינה על מי שורה על העצים ועל האבנים ע"ד שנ' ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם דעיקר השכינה הוא בלבות ב"א וכאשר אין זרעך אחריך ויבנה המקדש לא יהיו בשלימות מספר בני אדם להשרות שכינתו בתוכם ועל מי ישרה השכינה על העצים והאבנים שהם כותלי בהמ"ק:

נשא אשה ושהה עמה עשר שנה ולא ילדה וכו' זמן עשר שנה יתכן כפי המבואר בספרי הטבע דימי האדם שהם שבעים שנה המה נחלקים לשבעה חלקים לפי דכל עשר שנה משתנה טבעו יעו"ש לכן יתכן דגם בעניני התולדה משתנה טבע האשה לעשר שנה אחר האשות רק כאשר שהה עשר שנה וגם אח"ז לא נשתנה טבעה להוליד יוציא:

דף ס"ה כשם שמצוה לומר דבר הנשמע פרש"י ז"ל דכ' הוכח תוכיח שמצוה להוכיח מי שמקבל ממנו דייק מסיפא דקרא ולא תשא עליו חטא דכאשר מוכיחו ואינו מקבל יגדל בזה חטאו זהו הוכיח תוכיח באופן שלא תשא עליו חטא שלא תגדיל חטאו על ידי התוכחה היינו שיקבל:

מותר לשנות מפני השלום שנאמר אביך צוה וגו' ומסיים בירושלמי ובב"ר והיכן צוה לא מצינו שציוה וכן פרש"י ז"ל בחומש דהא ודאי לא צוה. ויש להעיר לפי דבריהם מהראוי לומר מותר לשקר ומהו הלשון מותר לשנות ויתכן עפ"י שבארנו בכפלים דבזה שאמר יעקב וישטמוהו בעלי חצים מידי אביר יעקב כלל בדבריו שראוי לישא חטאתם לפי שמסובב הענין מידי אביר יעקב הוא הב"ה והוא עצמו כונת המאמר של אנא שא נא פשע עבדי אלהי אביך שהדבר מסובב מאת אלהי אביך הוא אביר יעקב והמה רק עבדים למלאות רצון אלהים רק שהמה שינו הלשון זהו מותר לשנות שינוי הלשון בשביל השלום ומדויק בזה מלת כה שהוראתו על ענין שיש לו התדמות להמאמר לא שזהו גוף המאמר דאילו הי' אומר הלשון ממש כמו שאמר הי' אומר זה הדבר אשר צוה אביך ואף שלא צוה בפירוש לאמר ליוסף מ"מ ניכר כונתו שיאמרו ליוסף דאל"ה למאי אמרו ויתכן לומר בהיפך דלכן נקט הירושלמי והב"ר השינוי במה שלא ציוה. ולא נקטו השינוי בגוף המאמר לפי דבגוף המאמר אין שום שינוי דלכן אמרו כה תאמרו לרמז דיש בזה שינוי הלשון רק הדיוק הוא במה שאמרו אביך צוה וגו' והוא לא צוה לומר כן ליוסף רק אמר כן בעצמו:

דף ע"ב כל אותן מ' שנה שהיו במדבר לא הי' יום שלא נשבה בו רוח צפונית בחצי הלילה שנ' ויהי בחצי הלילה וד' הכה כל בכור מאי תלמודא הא קמ"ל דעת רצון מלתא הוא עי' במס' ויתכן לפי דאמר למעלה דלכך לא הי' רוח צפונית לפי דנזופים היו ע"ז קאמר נהי דהוו נזופים ואין ראוים לרוח צפונית ביום שיזריח עליהם אור השמש אבל בלילה דאז אין השמש על הארץ הי' רוח צפונית שהרי המצרים היו נזופים למקום שהרי הביא עליהם חושך עכ"ז כתיב ויהי בחצי הלילה שהכירו הכל שהוא חצות לילה והיינו ע"י רוח צפונית המנשב בחצי לילה דעי"ז ידע דוד שהוא חצות הרי דגם לנזופים בא רוח צפונית בלילה ויתכן דמשו"ה אמר משה כחצות משום דסבר לפי שהם נזופין לא יבוא להם רוח צפונית גם בלילה אבל באמת ויהי בחצי הלילה הכירו הכל שהוא חצות לילה ממש שהרי הי' רוח צפונית ופריך מאי תלמודא מאי בא התנא ללמדנו בזה שהי' רוח צפונית במדבר בלילה מאי דהוה הוה ומשני קמ"ל דעת רצון מילתא דאף שהיו נזופין עכ"ז כיון דחצי הלילה הוא עת רצון בא להם רוח צפונית:

דף ע"ו אי מפרץ קאתי מלכא הוה וכו' עפ"י דאיתא בזוה"ק פ' משפטים דף ק"ד לבתר אתגבר כאריה לאקמא לפרץ וכלביא לאקמא לזרח יעו"ש הרי דפרץ הוא בתכונת אריה שהוא מלך לכן אמר אי מפרץ קאתי מלכא הוה:

דף ע"ח אל שאול שלא נספד כהלכה ואל בית הדמים שהמית הגבעונים העבירה נערכת לפי תכונת העובר דאם העובר הוא מדלת העם יקטן עונשו ואם הוא משלימי המעלה יגדל העונש נמצא אם הי' שאול מפחותי האדם לא הי' עון שהמית הגבעונים גדול כל כך אך בהיות שאול בחיר ד' שהעולם ראוים לעונש על שלא הספידוהו כראוי לפי גודל צדקו לכן יגדל העונש על שהמית הגבעונים וכולל עוד דאיתא בספרי אמת דכשמם פודין למת וחוזרין בתשובה מעוררים בזה זכות גדול להמת לכפר על עונו נמצא אלו היו מספידין לשאול כראוי והיו חוזרין בתשובה הי' בזה זכות לשאול על עון הגבעונים וכאשר לא נספד כהלכה לא נתכפר לו עון הגבעונים:

דף ע"ט מוטב שתעקר אות אחת וכו' העירו המפ' הא עקר בזה מאמר שלם ויתכן עפ"י דאיתא בח"א דמאמר לא ימותו דרשינן לענין עדות רק סמך אסיפא דקרא איש בחטאו ימותו דמפורש דרק בחטאו חטא שלו יעו"ש א"כ עיקר הענין מרומז באות ו' של בחטאו לכן שפיר קאמר מוטב שתעקר אות אחת היינו ו' של בחטאו וכן במאמר לא תלין נבלתו על העץ כשעוקרין אות ו' מן נבלתו הכונה לא תלין נבלת היינו בהמה שמתה שהיא נבלה:

דף פ"ו עקיבא בתרמילו ואנא חיי עפרש"י ז"ל ובח"א בתרמילו לזכות בו לעניים ולכאורה פלוגתא הויא רק אי ניתן לכהנים או ללוים ועניים מאן דכר שמייהו ליתנם לעניים לכן לא מפרש רש"י ז"ל כפי' ח"א ובגוף המאמר אין כונת ראב"ע לבזותו שהי' רועה רק הודאת תרמיל הוא כלי עור שמוליכין בו מזונות כדאיתא בערוך זהו שאמר מ"ט עשה ר"ע מעשה למנוע המעשר ממנו להוליכן בתרמיל לאחרים הלא ר"ע בתרמילו ואנא שנינו חיים שאין אחד משנינו מת ח"ו וכל אחד דריש מקרא ובמה נצח אותי להדר פתחא לבי קברא:

דף צ' ת"ש אליו תשמעון אפי' אומר לך עבור על ד"ת וכו' מיגדר מילתא שאני עי' במס' ויש להעיר שינוי הלשון דגבי ב"ד אמר אין ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת וגבי נביא קאמר אליו תשמעון אפי' אומר לך עבור על ד"ת והכונה דהנביא לא עקר הדבר מה"ת לומר שבטל המצוה רק שאמר המצוה קיימת כמו שהיא רק מההכרח כעת לעבור עליה משום מיגדר מילתא כדמסיק אבל ב"ד שאומרים לעקור דבר מה"ת שיתבטל הדין מה"ת לגמרי זה אין יכולחין:

צ"ב יקוב הדין את ההר עפרש"י ז"ל ובערוך מפרש יפרש הדיין את הדין ההר הוא הדיין יעו"ש. ויתכן עפ"י מאמרם במס' שבת ויתיצבו תחת ההר כפה עליהם הר כגיגית וכו' הרי שההר הכריחם לקיים ד"ת זהו יקוב יפרש הדין מן ההר שהכריחם לקיימן את בהוראת מן:

צ"ג כל הימים אלו שבתות ויו"ט דריש כל לשון כלילת יופי שהוא חמדת הימים היינו שבתות ויו"ט:

צ"ו שנקרע ס"ת בחמתן וכו' אם לא יהי' בהכ"נ זו בית ע"ג טפ"י שאמרו כל הכועס כאילו עובד ע"ג:

צ"ז שפתותיו דובבות וכו' העיר ביפ"מ שהוא רחוק מהיקש שכלי שפתי מת איך יתנועעו וכו' וכש"כ אחר זמן שנעשו עפר יעו"ש ובח"א ויתכן עפ"י דאיתא במס' שבת דוד הוה יתיב כל יומי שבתא וגריס כדי שינצל מן מה"מ הרי דהתורה מנגדת להמות וכדאיתא בסוטה תורה מגינה ומצלה לכן כשאומרים דבר שמועה מפיו נחשב כאילו הוא אומר הד"ת ועי"ז מתעורר בו כח החיים עפ"י התורה זהו שפתותיו דובבות בקבר בהתעוררת רוח החיים מהתורה וזהו דאיתא בירושלמי שיראה כאילו בעל השמועה עומד לפניו ויתכן כשאומרים ד"ת משמו הרי שפתותיו שאמר הד"ת מדובבות אף שהוא בקבר שמת דנחשב כאילו אומר בשפתיו כעת הד"ת:

ככומר של ענבים וכו' עפ"י דאיתא בזה"ק פ' שמיני ד' ל"ט וחכך כיין הטוב דא יינא דאוריתא דהוא טוב יעו"ש הרי שהתורה היא תכונת היין ככומר של ענבים:

ואיתא בילקוט שה"ש דובב שפתי ישנים רחב"ה ור"ס ח"א כהדא דשתי קונדיטון וח"א כהדא דשתי חמיר אע"ג דשתי ליה טעמיה בפומיה יעו"ש הכונה דלימוד התורה יש בו שני אופנים האחד שלמד תורה ואין מחדש בה דבר השני שמחדש בה. וכן יש שני מיני יינות. האחד היין כפי שהוא יוצא מהגת בלי שום תיקון השני יין שמתקנין אותו במיני בשמים והוא הנקרא קונדיטון זהו דפליגי במה דכ' וחכך כיין הטוב דובב שפתי ישנים דשפתותיו דובבות בקבר דח"א דזהו כאשר הת"ח חידש בזה איזה חידושים שהוא כמו קונדיטון שהיו בזה איזה תיקון אז שפתותיו דובבות. אבל כשאומרים משמו ד"ת שלא חידש בה רק ששמע או למד אין שפתותיו דובבות. וח"א כהדא דשתי חמר עתיק אף שלא תיקן אותו בקונדיטון עכ"ז טעמיה בפומיה כן כשאומרים משמו שמועה ישנה של ד"ת שלא תקנה בחידושיו טעמיה בפומיה ודובבות שפתותיו:

ד' ק"ב מי כתיב חלץ להם חלץ מהם כתיב הבאים לבקש מאת השר או מאת המלך איזה בקשה והמלך מגרשם מפניו אז אין להם עוד שום תקוה לבוא עוד הפעם לקדם פניו דמי יבוא אחרי המלך לשנות רצונו אשר גרשם מפניו אך כאשר המלך או השר אין מגרשם מפניו רק הוא הולך ומתרחק מהם לבלי שמוע בקצתם אז יש להם תקוה לבוא עוד הפעם אולי יהי' עת רצון אשר יתרצה לשמוע בקשתם זהו מי כתיב חלץ להם שהוא הוציאם וגרשם לבל יבואו עוד אליו חלץ מהם כתיב הוא נבדל מהם ולא הרחיק אותם א"כ יש תקוה שישוב אליהם כמו שרשות היבם לבוא ליבמתו כל זמן שלא חלצה אותו להרחיקהו ממנה:

ק"ה רבה דעסק בתורה חיה ארבעין שנין אביי דעסק בג"ח חיה שיתין שנין עי' בח"א מ"ש במספר השנים ויתכן עפ"י דאמר בסמוך משפחה אחת שהיו מתים בני י"ח שנה וכו' מדבית עלי קאתי וכו' הרי דגזירת בית עלי הי' שלא יחיו יותר מן י"ח שנה והתורה היא מן כ"ב אותיות יש לה זכות של כ"ב שנה לכן כאשר עסק רבה בתורה נתוספו לו כ"ב שנה על י"ח וחיה ארבעים שנה ומדת ג"ח מקורה מאברהם אבינו והוא היה דור עשרים מבריאת העולם לכן יש לג"ח זכות של מספר עשרים לכן כשעסק אביי בג"ח נתוספו עוד עשרים על ארבעים וחיה ששים שנה ובמס' ברכות בארנו המאמר באופן אחר יעו"ש:

ע"ב עיניו למטה ולבו למעלה עניני עוה"ז מתיחסים לעינים ע"ד שאמרו עין רואה ולב חומד ועניני הנפש מתיחסים ללב ע"ד שנ' לבי ובשרי ירננו וגו' ושלימות האדם אשר בעניני עוה"ז יסתפק במיעוט זהו עיניו למטה ובעניני הנפש יהי' לבו למעלה לבקש מדרגות למעלה למעלה:

וכי אתה ראוי ללמוד תורה מפי רבי לכאורה יש להעיר הלא רבי הוא המלמד לכל התלמידים ומה זה שא"ל וכי ראוי אתה ללמוד תורה מפי רבי ויתכן לפי שראה דהוא פוסע על ראשי עם קודש וא"ל דלכן הוא פוסע ואינו עומד במקומו לפי שחפץ להתקרב לרבי ללמוד התורה מפיו לא לשמוע מרחוק לכן שאלו וכי ראוי אתה ללמוד מפי רבי דוקא:

ק"ט אפי' תורה אין לו עי' במפ' והכונה עפ"י שבארנו בדו"ש דטעמי התורה אין מתגלין לאמיתתן רק אחרי קיום המצוה ע"ד שנ' נעשה ונשמע דאחר העשיה נשמע להבין זהו כל האומר אין לו אלא תורה דאין חפץ לקיים המצוה רק להבין ענין התורה של אותה המצוה אפי' תורה אין לו דאין מתגלה לו התורה בלעדי קיום המצוה ואין לו השגת התורה:

כאילו חרב מונחת בין ירכותיו וגיהנם פתוחה תחתיו עוות הדין יתכן או שמטה הדין לאחד מהצדדין לזכות החייב ולחייב הזכאי או שאין נוטה להצדדין רק אין פוסק עפ"י דין תורה רק עפ"י השערת שכלו כאלה. ולזה מונח לו חרב בין ירכותיו שלא יוכל לנטות לאחד מהצדדים מפני החרב וגיהנם פתוחה מתחתיו שלא יפסוק מצד שכלו בלי משפטי התורה דבזה נוטה למטה לארץ ואין לבו לשמים ולכן גיהנם פתוחה מת מתחתיו ומה שמזהיר הדיין ויותר ראוי להזהיר את הבע"ד כאילו גיהנם תחתם לבל יטענו בשקר יתכן לפי שאין אדם רואה חוב לעצמו ונדמה לו שטוען בצדק לכן לא יתיירא כלל מהגיהנם שתחתיו ובדרך הלצה עפ"י דאיתא במס' אבות כשבע"ד עומדין לפניך יהיו בעיניך כרשעים. ובהיותם בתכונת רשעים לא יראו כלל מהגיהנם כדאיתא במס' שבת הרשעים אפי' על פתחו של גיהנם אין חוזרין:

קט"ז בה"א לא שמענו אלא בבאה מן הקציר וכו' חזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש שינוי הסדר דבכל המקומות נשנו דברי ב"ש קודם לדברי ב"ה וכאן הוא בהיפך יתכן עפ"י מאמר חז"ל דלכן זכו ב"ה להורות הלכה כמותן לפי שהיו ענוים והקדימו דברי ב"ש לדבריהם יעו"ש לכן בכ"מ דהלכה כב"ה קבע רבינו הקדוש במשנה דברי ב"ש קודם לדברי ב"ה אבל במקומות דהלכה כב"ש שהרי חזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש הקדים רבי דברי ב"ה לב"ש. ולכן במס' סנהדרין פי"א כך דרשתי וכך דרשו חבירי וכו' לפי דמיירי שמה בזקן ממרא דאין הלכה כדבריו לכן מקדים תחילה דעתו כך דרשתי ואח"ז דברי חביריו כך דרשו חבירי וכן במס' עדיות פ"ג משנה י"ג י"ד דחזרו ב"ה והודו לב"ש הקדים דברי ב"ה אך במשנה י"ב דגם שם חזרו ב"ה להורות כב"ש אעפי"כ הקדים דב"ש לב"ה. יתכן דסמך שם על משנה דיבמות דהקדים בזה דברי ב"ה לב"ש ובעדיות פ"א מ"ג הילל אומר וכו' ושמאי אומר גם שם אין הלכה כב"ה כמו דמסיים שבאו גרדיים והעידו לא כב"ש ולא כב"ה והנה במשנה דשמעתין בש"א תנשא ותיטול כתובה ובה"א וכו' חזרו ב"ה הרי אף דהלכה כב"ש הקדים דברי ב"ש לב"ה. יתכן עפ"י מ"ש התו' דלא הודו ב"ה לכל דברי ב"ש רק למקצת ובאותו מקצת שנחלקו הלכה כב"ה לכן הקדים דברי ב"ש ובמס' סוכה והיכן מנענעין וכו' דברי ב"ה בש"א וכו' ושם הלכה כב"ה יתכן לפי דב"ש לאוסופי קאתי אף באנא ד' הצליחה נא לכן מוכרח להקדים דברי ב"ה גם לפי דכל העם נענעו כב"ש ובמס' פאה פ"ו שני עומרין שכחה וכו' כדברי ב"ה ועל כולן בש"א וכו'. והרמב"ם ז"ל בה' מתנות עניים פסק כב"ה הוה נמי הטעם משום דב"ש לאוסופי קאתי לכן מקדים דברי ב"ה ובמס' כלים פ"ט מ"ב בש"א החביות וכו' ובה"א אף מניקה וכו' חזרו ב"ה וכו' מקדים שמה ב"ש לפי דב"ה לאוסופי קאתו ובמס' נדה פ"ה מ"ט בן עשרים וכו' אלו דברי ב"ה בש"א וכו' מקדים דברי ב"ה אף דפסקינן במס' יבמות ד' פ' כב"ה הטעם בזה דאמרינן בנדה וכן הורה רבי בלוד שנת י"ח וכו' ואמרינן עלה דרבי כב"ש יעו"ש לכן הקדים בזה דברי ב"ה לפי שיטתו כב"ש ובמס' אהלות פ' י"ח כיצד בוצרין וכו' כדברי ב"ה בש"א וכו' והרמב"ם ז"ל בפ' י"א מה' טומאת אוכלין פסק כב"ה הטעם בזה דגוף הדבר דבוצר לגת הוכשר הוא דעת ב"ש דב"ה ס"ל במס' שבת ד' י"ז דלא הוכשר רק שנעצו חרב והי' הילל כפוף והודה לב"ש לכן במשנה זו דאהלות דגם לדעת ב"ה צריכין לומר דהוכשר והוא דעת ב"ש מקדים בזה דברי ב"ה ובמס' ברכות בש"א מכבדין וכו' ובה"א דהלכה כב"ש ור' אושעיא מתני איפכא ובהא נמי הלכה כב"ה משום דקשיא ליה לר' אושעיא דאי מתרצתא הוא והלכה כב"ש הוה ליה לרבי להקדים דברי ב"ה לב"ש לכן מתני איפכא דבהא נמי הלכה כב"ה לכן מקדים דברי ב"ש ובמס' מקואות פ"י אחד המניח וא' השוכח וכו' כדברי ב"ש וב"ה מטהרין בשוכח אר"מ נמנו ורבו ב"ש על ב"ה משנה הלשון כדברי ב"ש ולא אמר דברי ב"ש לפי דר"מ אמר שנמנו ורבו ב"ש על ב"ה ולכן שינה בזה הלשון והא דלא הקדים דברי ב"ה לב"ש משום דפליגי בזה ר"מ ור' יוסי ועי' מזה במס' שבת דט"ז במאי פליגי ולפי דאין מוכרע ההלכה לדברי הכל דר"י פליג לכן שינה הלשון ובמסכת שבת פ' כ"א מ"ג בש"א מגביהין מעל השולחן וכו' ובה"א וכו' דהלכה כב"ש מסיק נמי בגמרא א"ר נחמן אנן אין לנו אלא ב"ש כר"י וב"ה כר"ש לכן שפיר הלכה כב"ה ובדברי הרע"ב כתב מוחלפת השיטה שב"ה אומרין מגביהין מעל השולחן וכו' ובש"א מסלק את הטבלא אין כונתו להקדים דברי ב"ה לדברי ב"ש אלא כונתו לבאר דעתם אבל דברי ב"ש קדמו להכי הלכה כב"ה:

דף קכ"א נפל לגוב אריות וכו' לחפירה מלאה נחשים וכו' מלת מלאה דנקט גבי נחשים הוא כפי דמסקינן אגב איצצא מזקי וכשאינה מלא אינו ברי דאיכא איצצא לכן נקט מלאה ולפי"ז לאו דוקא מה שפרש"י דגוב אריות רחב הוא רק כשאינה מלאה אף כשאינה רחב ליכא איצצא:

תוכן העניינים

לשמוע בלמודים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה