לשמוע בלמודים· רבי יצחק אליהו לנדא
מסכת מגלה
בעזר המיישר לאדם דעת חכמה ושכלה אחל לבאר אשר חנני במסכת מגלה:
דף ד' חייב אדם לקרות המגילה בלילה ולשנותה ביום שנ' אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי וכו' אתמר נמי וכו' חייב וכו' שנ' למען יזמרך כבוד ולא ידום ה' אל' לעולם אודך העירו המפ' מ"ט לא ניחא ליה בקרא קמא יעו"ש ויתכן לפי דבקרא קמא מוזכר תחלה לקרוא ביום אקרא יומם ואח"ז מזכיר ולילה ולא דומיה לי לקרוא בלילה ובאמת הוא בהיפך דמקדימין לקרוא תחלה בלילה ואח"ז ביום לכן מביא מקרא למען יזמרך כבוד ולא ידום היינו קריאה בלילה ע"ד שנ' הנותן זמירות בלילה לעולם אודך לשון תודה היינו קריאה ביום דקרבן תודה הוא ביום:
ד' ו' ונשאר גם הוא לאלהינו אלו בכ"נ ובמ"ד שבאדום והי' כאלוף ביהודה וכו' אלו טרטוסאות וכו' שעתידים שרי יהודה ללמד בהם תורה ברבים כל ענין ניכר מצד עצמו או מצד הפכיות זולתו וכש"כ בהיות שניהם יחד. לכן יסבב ה' אשר בבית כריא ובית גליא שהיו עובדים שמה לשקוציהם יהיו שמה בתי תפלה לאלהינו וכן במקומות שהיו שמה טרטיסאות וקרקסיאות שלהם שהיו עושים שמה לאנות והבלים לרבים יהיו שמה בתי תורה לרבים ובזה תהי' הכרה מעולה משני הצדדים מצד עצמו בית התפלה לאלהינו ומצד ההפכי במקום עבודת אלילים וכן מצד עצמו ח"ת ברבים ומצד ההפכי מקום טרטיסאות וכו' וזהו עצמו שמסיים קסרי וירושלים אם יאמר לך אדם שחרבו שתיהם אל תאמין וכו' דאם ירושלים בהכשר מעשים ניכר רשעת קסרי מצד עצמה ומצד הפכי של ירושלים ואין ראויה שתתישב ואם ירושלים לנדה ביניהם בפחיתות מעשיהם נעלה קסרי מצד הפכי של ירושלים לשבח וירושלים מצד הפכי של קסרי לגנאי ואין ירושלים ראויה להתישב שכן נ' אמלאה החרבה כאשר האחת מלאה מצד כשרון מעשיה. ניכר בזה רשעת חברתה להיות חריבה ורנב"י אמר מהכא ולאום מלאום יאמץ החילוק שבין שתי הדרשות דהראשון דריש דההשגחה הוא מן הטוב אל הרע אמלאה החריבה אי מלאה זו שהיא טובה חריבה זו הרעה במעשיה ורנב"י אמר בהיפך דההשגחה הוא מן הרע אל הטוב ולאום מלאום יאמץ אמיץ הטוב הוא מסובב מצד ההפכי של לאום הרע:
יוחן וכו' בל למד צדק וגו' יוחן עשיו רשע הוא וכו' בל למד צדק וכו' בארץ נכוחות יעול וכו' יצחק התפלל יוחן עשיו לעשות לו חנינה והשיב לו רשע הוא ואין ראוי לחנינה ע"ז אמר יצחק אמתלא דמה שהוא רשע הסבה בל למד צדק שלא למדתי עמו דרכי הצדק לכן הרשיע. לזה השיב לו הב"ה דאין זו אמתלא דבהיותו בארץ נכוחות שהיה קרוב אליך היה יכול לקבל תוכחת הצדק בראותו מעשיך הנכוחים אף אם לא למדת עמו צדק ומדוע יעיל להרשיע:
ע"ב יגעתי ולא מצאתי אל תאמין וכו' עפ"י מאמר חז"ל דמחשבה טובה הב"ה מצרפה למעשה כש"כ יגיעה בפועל כמאמרם הולך ואינו עושה שכר הליכה בידו נמצא בהיגיעה לבדה כבר מצא שהיא בעצמה נחשבת למצוה:
מצאתי ולא יגעתי אל תאמין יגעתי ומצאתי תאמין לכאורה המליצה יגעתי ומצאתי אין לו מובן דלמציאה אין לו להמוצא שום יגיעה והענין בזה דהתורה היא בעצמותה נעלמת ואין בכח אדם להשיגה רק מחסדי הבוי"ת דכאשר האדם מתיגע להשיגה אז באתדל"ת אתדל"ט שמתגלית התורה כפי ערך היגיעה של אדם כמאמרם ז"ל דהיושב ושונה הב"ה יושב ושונה כנגדו היינו השגחה האלהות לגלות לו התורה כפי ערך היגיעה של לימוד האדם אך ההתגלות של התורה איננה מכח היגיעה גופה כמו שיגע האדם במלאכתו ועושה הכלי רק שעפ"י היגיעה חס הב"ה על האדם ומגלה לו התורה דרך מציאה. נמצא דיש בזה ביחד יגיעה ומציאה אך בלעדי היגיעה אין ממציא הב"ה המציאה לכן מצאתי ולא יגעתי אל תאמין. רק תאמין יגעתי ומצאתי כמבואר ומסיק ה"מ לאחדודי אבל לאקומי גירסא שלא תשתכח או לאסוקי שמעתא אליבא דהילכתא לזה צריכין סייעתא דשמיא ואין מועיל היגיעה כפרש"י ז"ל
אם דאית רשע שהשעה משחקת לו אל תתגרה בו וכו' מליצת שהשעה משחקת לו ולא אמר אם רשע שמצליח וכו' הכונה ע"ד שנ' בפרוח רשעים כמו עשב וגו' להשמדם עדי עד א"כ פריחת הצלחתו הוא רק לשעה בעוה"ז ועל ענין זה נאמר יושב בשמים ישחק דהצלחתו הוא כדי להשמידו עדי עד זהו אם ראית רשע שהשעה משחקת לו שהצלחתו הוא לשעה ודרך שחוק אל תתגרה בו להעציבו ולהשפילו שהשעה משחקת לו להשמידו שנ' אל תתחר במרעים וגו' לאמר לו כי כחציר מהרה ימלו וגו' והטעם בזה לפי שהשעה מצלחת לו על איזה מדה טובה שיש לו שניתן לו שכרו בעה"ז ואם תתגרה בו להעציבו לומר לו כי כחציר מהרה ימלו. לא תחשב לו הצלחתו לשמחה ולא יתמלא בזה שכרו על הטוב אשר עשה. וזהו שמסיים שזוכה בדין ורואה בשונאיו כדי שתתמלא לו סאת הצלחתו די שכרו על טוב פעלו:
דף ז' מגלת אסתר ברוה"ק נאמר שנא' ויודע למרדכי וגו' עי' בתו' ויתכן דדייק מסיפא דקרא ויבוקש הדבר וימצא ואיתא בילקוט אין אומרים וימצא אלא לדבר האבוד ונמצא כענין שנאמר או מצא אבידה יעו"ש ומנין יודעין שהיה הדבר אבוד שלא יהיה נמצא והיה בזה נס וימצא אע"כ שנ' המגילה ברוה"ק ומודיע הרוה"ק שאבודה היתה ונמצא וזהו דאמר ואי דר"מ דילמא כר' חייא וכו' כונתו דר"ח אמר לקמן וימצא אינו לשון מציאה רק וימצא שלא נמצאו במשמרתן א"כ אין ראיה שנאמרה ברוה"ק:
ע"ב קיימת בנו רבינו ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים עי' במפ' ויתכן דמשלוח מנות מהנהוג אשר הקטן שולח תחלה להגדול אבל מתנות לאביונים הוא בהיפך דהגדול שולח להקטן וכאשר הקדים ר' יהודא נשיאה ושלח תחלה לר' אושעיא נראה דר' אושעיא גדול ממנו לכן שלח ליה ר' אושעיא דהוא מכיר דר"י גדול הימנו רק דרבינו הגדול ממני קיים בנו משלוח מנות ומתנות לאביונים יחד לכן הקדים לשלח הגדול אל הקטן כראוי למתנות לאביונים:
חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי עי' במס' ויתכן דאמרו חז"ל שישראל חטאו במה שנהנו מסעודתו של אחשורוש וכאלה אך נעלם לדעת אם היה העבירה חמורה כל כך שהיו ראוים לכליה ח"ו. א"כ אין להתרעם כל כך על המן ולקללו אשר ביקש להשמידם אחרי שראוים לעונש זה מצד מעשיהם רק ראוי לברך את מרדכי אשר בזכותו הצילם מעונש הראוי להם. אך אם העבירה איננה חמורה כל כך ואין ראוים מצד מעשיהם לעונש כזה א"כ אין לברך כל כך למרדכי אשר הצילם מכליה שכן החיוב על כל אדם להציל העשוק מיד עושקו רק ראוי לקלל את המן אשר רצה להשמידם בחנם בלי פשע ובהיות האדם מבוסם אין בכחו לברר הענין ולא ידע אם ראוי לומר ארור המן שהיה חטא קל או ראוי לומר ברוך מרדכי לפי שהיה חטא חמור ובדברי חכמים בארנו עוד אופן דרך הלצה יעו"ש:
קם רבה שחטיה לר' זירא בעי רחמי ואחייה' עי' במס' ויתכן לפי דמצינו בב"מ דרבה אשקיה לפריסתקא דמלכא ב' כסי ולקחו שלחן מלפניו וניזוק וכו' ואח"ז א"ל קריבו השלחן לקמיה ואשקוהו חד כסי עבדו הכי ונתרפא הרי שהיה לו לרבה איזו כחות להזיק ולרפוא בשתיית הכוסות זהו כאשר שתו לבסומי בפוריא קם רבה שחטיה לר"ז לא שחוטה בסכין רק הזיקו בשתיית הכוסות כמו שעשה לפריסתקא דמלכא ומכנה הנזק בשחיטה למחר בעי רחמי ואחייה לרפאותו כמו שריפא לפריסתקא ויתכן עוד שחטיה הוא לשון סחיטה ודחיקא כמו ואשחט אותם אל כוס וגו' ור' זירא היה איש חלוש כדאיתא בעירובין (דף כ"ח) ובתענית (דף ז') והיה קטן דקרו ליה קטינא חריך שקי ובמשתה היין התאבקו יחד ודחק רבה לר"ז ובהיותו חלוש וקטן נתעלף מזה ונחלש ואח"ז בעי רחמי ואחייה:
דף ט' וכתבו לו אלהים ברא בראשית עי' במס' ויתכן דשמוש ב' של בראשית יש לו הוראת הזמן בראשית בזמן ראשית והוראת החיבור ביחד עם ראשית והוראת הכלי בכלי שהוא ראשית ואם היו כותבים בראשית ברא אלהים משמעו בזמן ראשית שהיה מקודם הבריאה ברא השמים וגו' ויש מקום לטעות דהזמן קדם לב"ע לכן כתבו אלהים ברא בראשית ביחד עם ראשית הזמן אשר ברא ברא השמים והארץ וחז"ל דרשו שהוא ב' הכלי דהתורה נקראת ראשית והיא היתה כלי אומנתו ובכלי התורה ברא השמים:
אעשה אדם בצלם ובדמות שינו בזה שני דברים הא' מן נעשה אעשה שלא יטעה לשתי רשויות ומן בצלמנו כדמותינו בצלם ובדמות להרחיק הגשמה. ובגוף הענין שאמר נעשה בארנו בברורי המדות ובמס' סנהדרין יעו"ש וכונת בצלמנו בארנו בפ' בראשית:
ותצחק שרה בקרוביה שלא יקשה לו מ"ט לא הוכיח לאברהם שנאמר בו ויצחק לכן כתבו בקרוביה שהוכיח לה מה שצחקה בפרהסיא ועי' בפ' וירא מה שבארנו בזה שהוכיח אותה בזה שתלתה הנס באברהם זהו בקרוביה שתלתה באברהם ובגוף הדבר שכתבו מלה אחרת ממה שנאמר ונראה כשקר כמ"ש התו' יתכן לפי שמצינו כמה מלות שהמה מתהפכות כבש כשב שמלה שלמה לכן יתכן שיתהפך בקרבה בקרובים:
כי באפם הרגו שור וברצונם עקרו אבוס כינו אותם בשם שור לפי שאמרו מקניהם וקנינם ובהמתם הלא לנו הם שרצו לגזול מהם שור וכל בהמתם וב"נ נהרג על הגזל ולכן הרגום ושער עירם מכנה אבוס ע"ד שנ' וחמור אבוס בעליו לפי שהי' העיר של חמור ומקום החמור הוא האבוס ועי' בברורי המדות:
ומושב ב"י וגו' במצרים ובשאר ארצות עי' בברורי המדות ובעטור סופרים מה שבארנו בזה:
זאטוטי ב"י הק' התו' מ"ט לא כתבו אצילי ב"י יעו"ש ויתכן עפ"י דאיתא במס' סופרים פ"ו ג' ספרים נמצאו בעזרה וכו' ספר זאטוטי הרי שהיה נוסח זאטוטי כתוב בספר העזרה לכן לא רצו לשקר לכתוב אצילי במקום נערי וכתבו זאטוטי כפי נוסח הספר שנמצא בעזרה לא חמד אחד מהם נשאתי גם זה אינו שקר לפי שמצינו דאות ד' מתחלף עם ר' במלות דעואל דעואל משא דומה משא רומה:
דף י' ויהי בימי ודאי לשון צער ענינים שהאדם בוטח בהם לה' בטחון אמיתי המה עולים יפה בלי שום מכשול אך ענינים שבוטח בהם אל הנהגת המערכה לא ימלט שלא תאונה בהם צרה ויגון לעת מצוא וביחוד בישראל שהמערכה מנגדת להם והנה תכונת המערכה מתיחסת לימים דבכל יום משתנה סדר גלגל המערכה לכן כ"מ שנאמר ויהי בימי שמתיחס הענין לימים של המערכה הוא ודאי צער וכולל עוד עפ"י שבארנו בפ' נצבים דהימים המתיחסים לה' המה חיים וקיימים וטובים והימים המתיחסים לאדם המה מעותדים לרעה יעו"ש זהו כ"מ שנאמר ויהי בימי אדם כמו ויהי בימי אחשורוש בימי אמרפל וכו' הוא ודאי לשון צער אבל ויהי סתמא יכול להיות לטובה:
שם זה הכתב עי' במפ' ויתכן דדרך התלמוד לכנות הכתב שם במס' שבת הכותב שתי אותיות בין משם א' בין משתי שמות ושאר זה הלשון ע"ד שנא' ושאר רוח לו ורוח הוא הלשון דמתרגם רוח ממללא:
ונין זו מלכות ע"ד שנ' לפני שמש ינון שמו היינו מלכות:
תחת הנעצוץ זה המן וכו' יעלה ברוש זה מרדכי הצדיק שנקרא ראש לבשמים וכו' תכונת הקוץ הדוקר להתרחק ממנו לבל ידקרהו ותכונת ראש הבשמים להתקרב אליו ע"ד שנאמר צרור המור דודי לי בין שדי ילין זהו שמקבילים המאמרים. תחת הנעצוץ זה המן שעשה עצמו ע"ז הראוי להתרחק ממנו יעלה ברוש ראש הבשמים הראוי להתקרב אליו:
ותחת הסרפד זו ושתי וכו' ששרף בית רפידו של אלהינו וכו' יעלה הדס זו אסתר וכו' עומד בין ההדסים לפי שאסתר רצתה לבקש על בנין ביהמ"ק שלכן אמר לה עד חצי המלכות וכו' ולא בנין ביהמ"ק כמאמר חז"ל. לכן מקביל אסתר נגד ושתי שנ"נ החריב ביהמ"ק ואסתר השתדלה לבנותו וכורש שבנה הבית היה בן אסתר כמבואר במדרש ויתכן עוד דהשראת השכינה בבהמ"ק היה בלב הצדיקים כפי שבארנו מאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם זהו שעומד בין ההדסים היינו בלב הדסה היא אסתר:
והיה לה' לשם אלו ימי פורים דפור הוא על שם הנהגת המזלות וימי הפורים בטלו הנהגת המזל שנהפך מרע לטוב ובזה ניכר כי ה' הוא משדד המזלות זהו והיה לה' לשם שיכירו שם ה' המשדד המזל אלו ימי פורים זהו גיר' עין יעקב ובגמרא איתא והיה לה' לשם זו מקרא מגלה והכונה דהשמות של הב"ה מרמזין על פעולת מעשיו הויה על רחמים אלהים על דין ובמגלת אסתר לא נזכר שום שם מהשמות לפי דניכר מעשיו מהסיפור עצמו זהו והיה לה' לשם שהסיפור עצמו מגלה שם ה' בכח מעשיו זהו מקרא מגלה:
י"א בקום עלינו אדם ולא מלך דאילו היה המן מלך שרשות בידו לעשות רצונו היה משחית ח"ו האומה בחרות אפו אך לפי שהיה אדם ולא מלך לא עלה בכחו לעשות פתגם הרעה מהרה ועי"ז נעשה הנס זהו לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם ונא מלך דלולי זאת אזי חיים בלעונו וגו' וזהו עצמו שאמרו חז"ל הריני מעמיד עליהם מלך קשה כהמן שיהיה קשה וגם יהיה מלך ויתכן עוד עפ"י שבארנו בפ' שמות דתואר אדם הוא על מי שיש בו שלימות הנרצה והנה המן היה רע מעללים שאין בו שום שלימות א"כ מ"ט מכנהו בשם אדם לזה מבאר דאין כונת אדם לרמז על השלימות רק לבאר גנותו שהיה רק אדם ולא מלך:
מי גוי גדול וכו' בכל קראנו אליו דאף שחטאו בימי המן עכ"ז שמע דברי זעקתם וצומם רב אשי אמר מהכא או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי. דאף שהיו אז ישראל בהעדר שלימותם עכ"ז גאלם מצד פחיתות שונאיהם הגרועים מהם זהו לקחת לו גוי מקרב גוי שע"י רעת גוי הוא השונא לקח אותם לגואלם:
הודו כסוף העולם וכו' בהדי הדדי קיימי עי' במפ'. והכונה דבאמת גבי הדדי קיימי רק תכונתם הוא בהיפוך מקצה לקצה ההודים בעלי צורה ופ"מ כשמם הוד והכושים המה שחורים וכשם שצורתם משונה זה מזה כך דעתם משונה וקשה למלך למלאות דעות הפכיות שיהיה רצוי לכולם והוא המולך מהודו ועד כוש אף שהם רחוקים בתכונתם בתכלית הריחוק מסוף העולם עד סופו עכ"ז עלה בכחו לעשות כרצון איש ואיש וזהו עצמו מרומז בתפסח ועזה דתפסח הוא לשון רחמים אשר פסח ה' על בתי ב"י ותרגומו חייס עלייהו ועזה הוא לשון עוז הדין שהמה הפכים:
בתחלה מלך על ז' מדינות ואח"ז על עשרים וכו' לפי האומר דמלך מעצמו היינו בגבורת כחו זהו שבתחלה מלך על ז' מדינות ובהיות לו חיל הצבא של ז' מדינות התגבר לכבוש עשרים מדינה ובהיות לו חיל הצבא מעשרים מדינה התגבר על מאה מדינה:
שלשה מלכו בכיפה אחאב ונ"נ ואחשורוש וכו' והאיכא שלמה שאני שלמה שמלך על העליונים ועל התחתונים עי' במפ' ובפר"א איתא אחאב מלך מסוף העולם ועד סופו וכל שרי אפרכיות של עולם מאתים שנים ושלושים ואחשורוש מלך בחציו של עולם קט"ז אפרכיות ובזכותה של אסתר נתוסף לו אחד עשר אפרכיות ולהשוות דעת הש"ס ודעת פר"א יתכן עפ"י דאיתא בשג"ע דבראשית הבריאה ברושם הטהרו של מלכות היה עגול ונחלק לשנים יעו"ש ולפי"ז כיפה שהוא חצי העגול יש בו קט"ז אפרכיות ובקו המפסיק יש בארכו מושב קט"ז אפרכיות ומלך אחאב בכיפה עם הקו ביחד שהם רל"ב אפרכיות ואחשורוש מלך על הכיפה לבד לא על הקו והמה קט"ז אפרכיות ושלמה מלך על העליונים עם התחתונים היינו גם על כפה השניה שתחת הקו וביחד עם הקו שהם שמ"ח אפרכיות (ודרך רמז שנאמר בשלמה וילכו לאהליהם שמחים היינו אוהלים של שמ"ח אפרכיות) ומה שנתוספו לו בזכותה י"א אפרכיות יתכן לפי דמרדכי הי' דור י"א של קיש כדאיתא בת"ש מרדכי בר יאיר בר שמעי בר שמידע בר בענה בר אילה בר מיכה. בר מפיבושת בר יהונתן בר שאול בר קיש וכן אסתר בת דודו היתה ג"כ דור י"א וניתן לה בזכות הדורות י"א אפרכיות:
מה ראה על ככה וכו' טעות אחשורוש היה במספר מ"ם זהו על ככה במספר ככ"ה שטעה אחשורוש והוראת ככה יש בו חשיבות כמו ככה יעשה לאיש ויש בו הוראת פחיתות ואם ככה את עושה לי זהו דשויא נפשיה עכו"מז שהיה חשוב בלבו כעכומ"ז ומרדכי לא יכרע שביזה אותו היינו ככה לפחיתות:
ד' י"ב קובל אני לך על כורש וכו' העירו המס' מה נוגע ענין כורש למשיח שקובל על כורש למשיח יעו"ש ויתכן דע"י הכרה הפכיית מן הפחיתות מתעלה עי"ז כח השלימות זהו שאמר ה' למשיחו לטובתך קובל אני לך כורש אני מקביל נגד שלימותך את כורש שלא השלים דברי שאמרתי הוא יבנה והוא אמר מי בכם וגו' ועי"ז מתעלה ביותר שלימותך קובל לשון נגד כמו קבל עם:
ח"א פקח היה שפיר עביד דקריב רחיקא ברישא דבני מאתיה מיכף כייפי ליה וגירסא החדשה גורס דבניה מאתיה כל אימת דבעי להו מקריב להו ומוחקין גירסת מיכף כייפי ליה והכונה עפ"י דאיתא במכילתא מוראו של בו"ד על הרחוקים יותר מעל הקרובים יעו"ש הרי דרחוקים כייפי יותר מן הקרובים לכן גורסים כל אימת דבעי מקריב להו ובגוף הענין מאי נ"מ אם היה פקח או טיפש דפליגי בזה יתכן להכיר עי"ז גודל הנס דאם היה פקח גדול הנס יותר במה שביטל גזירתו אבל בהיותו טפש הבלתי עומד על דעתו אין הנס גדול כ"כ:
מפ"מ נתחייבו שונאיהם וכו' מפני שנהנו מסעודתו וכו' מפני שהשתחוו לצלם וכו' אלא לפנים. עי' במפ' שהעירו בלשון שנהנו ועוד שמפורש בדניאל שהשתחוו לצלם ומ"ט לא ידעו התלמידים הטעם שהשתחוו לצלם יעו"ש והכונה דהתלמידם ידעו ג"כ שהיה להם עון של השתחואה לצלם רק ששאלו לו מפני מה נתחייבו אותו דור כליה שעון הצלם היה קודם בימי נבוכדנצר ומאי טעמא לא נענשו אז ואמרו הם הטעם לפי שנהנו וכו' דענין הצלם שהעמיד נ"נ היתה כונתו לפי שהחריב בהמ"ק וביטל העבודה לשמים העמיד הצלם לעבוד לצלם ואותו דור שהשתחוו לצלמו היה מחמת יראה ולכן לא נענשו אז אך כאשר אחשורוש נתעטף בבגדי כהונה בסעודתו באמרו שלא יבנה עוד שטעה בחשבונו ובזה נתחזק דעתו של נ"נ שביטל עבודת שמים ושיעבדו לצלם וישראל נהנו מסעודתו ברצון דדבר הנעשה באונס אין בו הנאה נתעורר בזה העון של השתחואה לצלם נ"נ ברנון או שהשתחוו לצלם המן ברצון לכן נתחייבו כליה. לזה הקשה להם א"כ יהרגו רק של שושן שנהנו ברצון אלא דמזה שנהנו מסעודתו אין ראיה שנתרצו ברצון להשתחוות לצלם נ"נ וכן לצלם המן אלא שנתעורר ע"י עטיפת אחשורוש בבגדי בהמ"ק חורבן נ"נ ושהעמיד הצלם והשתחוו לו ולפי שלא עשו אלא לפנים אף הקב"ה עשה לפנים שנגזר עליהם כליה ונתבטל:
השקהו יין מדינתו סמך על מקרא שלפניו ויין מלכות רב כיד המלך יד הוא רשות ומקום כמו תחת יד פרעה שהיה יין מלכות רב כפי יד מקומות של המלך בכדי להשקות לכל אחד יין מדינתו:
ושתי וכו' מביאה את בנות ישראל ומפשיטתן ערומות וכו' יתכן דלכן נקראה בשם ושתי מלשון חשופי שת שהיו ערומות:
ע"ב יודעי העתים שיודעים לעבר שנים ולקבוע חדשים לכאורה מה ענין קביעות חדשים ועבור שנים למשפט ושתי ויתכן לפי דחשיבות המלך מתעלה לפי משך הזמן כמונו היום כאשר נמשך מלכות המלך כ"ה שנה נוסף לו יקר על יקרו ובימים ההם יתכן שהיה כן לזמן שלש שנים ולכן בשנת שלש למלכותו עשה משתה ונוסף לו יקר לשבת על כסא מלכותו ולכן שאל מאת יודעי העתים שיודעים לעבר שנים ולקבוע חדשים ומכירים אל נכון מספר השנים אשר מלך המה יגידו דבר המשפט לפי ערך יקרו במספר השנים. ויתכן עפ"י דאיתא במדרש ובספרי אמת דמלך סתם שנאמר במגלה הוא מלכו של עולם ומבארים הכתובים גם לפי כונה זו דויאמר המלך לחכמים יודעי העתים שהוא מלכו של עולם הכונה לחכמים המה רבנן ויודעי העתים שיודעים לעבר שנים ולקבוע חדשים לפי דאחשורוש טעה במנין שכבר עברו שבעים שנה ולא נבנה בהמ"ק לכן אמר מלך הקב"ה לחכמים יודעי העתים לעבר שנים שהם ידקדקו בחשבון השנים שלא עבדו השבעים שנה ובענין זה מבארים גם פסוק השני והקרוב אליו כרשנא שנ' הפסוק על שם הקרבנות שקרובים להיות קרבים בבנין בהמ"ק שיהיה בקרוב:
בן יאיר שהאיר עיניהם של ישראל בתפלתו בן שמעי ששמע אל לתפלתו בן קיש שהקיש על דלתי רחמים ופתחו לו חולה המוטל על ערש דוי כשאחד מרחם עליו לקרוא לו את הרופא הוא שמח ואחר זה כאשר בא הרופא וכותב לו הריצעפט ברשימת הסמים הוא שמח עוד יותר ואח"ז כאשר מכינים לו הסמים בבית המרקחת אפטייק אז נח דעתו ותקותו שיתרפא כן עד"ז כאשר מרדכי התפלל לבקש הרופא נאמן לרפאותם אז האיר עיניהם וכאשר שמע אל תפלתם וכתב להם פתקא הרפואות שישובו בתשובה שמחו יותר וכאשר הקיש על דלתי רחמים שצמו והתחננו ופתחו לו בית המרקחת של רחמים אז תקותם בטוחה שיושיטם:
דף י"ג אביגדור שגדר פרצותיהן של ישראל ע"ד לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו חבר שחיבר ישראל לאביהם שבשמים בארנו למעלה שני מיני התקרבות בין ישראל לא"ש האחד שהקב"ה משכין שכינתו למטה בישראל השני מעולה מזה שמעלה את האדם להשיג השגה עליונה כפי שנאמר ומשה עלה אל האלהים ובימי משה זכו כל ישראל למדרגה המעולה כמעלת משה להשגה עליונה זהו שחיבר את ישראל שיתקרבו המה למעלה לאביהם שבשמים:
אבי אבי אבי אב בחכמה אב בתורה אב בנביאות דרך רמז שאמרה צפרה למשה חתן דמים אתה לי מלת חתן הוא נוטריקון חכמ"ה תור"ה נבוא"ה:
זנוח שהזניח עונותיהם של ישראל זנח הוא לשון העתקה וזה הים בימי משה שנאמר וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם שלא בהחלט רק הזניחם לזמן אחר:
שהאכילה קדלי דחזירי עי' במפ' בענין שהוא מאכל איסור מה שכתבו בזה ולולי דבריהם היה באפשרי לומר דאין חזירי כונה על חזיר הטמא רק הכונה על תפוחים דתרגומו של תפוח הוא חיזורין. והכונה שהאכילה המובחר שבתפוחים ור' יוחנן אמר שהאכילה זרעונים:
עבד משתיא וכו' דלי כרגא וכו' שדר פרדישני ולא גליא ליה שלשה דברים שאדם משתוקק להם המה התאוה והקנאה והכבוד לכן בחן לעשות שלש אלה אולי תגלה לו עבד משתיא שהוא מעניני התאוה לאכל מעדני מלך וחשב שתגלה לו משפחתה כדי להכניסם אל המשתה ולא גליא ליה דלא כרגא הנחה למדינות שהוא ענין ממון מעניני קנאה וחשב שתגלה לו משפחתה שלא יפסיד כרגא של כל המדינות רק יעשיר משפחתה ולא גליא ליה שדר פרדישני הוא ענין הכבוד לשרים וחשב שתגלה לו משפחתה לשדר להם פרדישני ולא גליא ליה:
ואת מאמר מרדכי אסתר עושה וכו' שהיתה מראה דם נדה לחכמים העירו המפ' מ"ט נקט דם נדה דוקא שהרי שמרה כל מצות התורה יעו"ש ויתכן דדייק מיתור מלת אסתר שמרמז על דם נדה כדאיתא לקמן ויורדת בסתר ההר וכו' על דם נדה הכא מן בית הסתרים יעו"ש זהו שמרמז במלת אסתר על דם נדה הבא מבית הסתרים ויתכן עוד דדייק מליצת ואת מאמר מרדכי וגו' משמעו שהוא דבר התלוי במאמרו וכל עניני התורה אין תלוים במאמר דגם זולתו יש לומדי תורה. אך ענין מראה הדמים צריכין לזה חכם הבקי במראה דמים והיתה מוכרחת להראות הדם למרדכי שהי' חכם בזה או לחכמים אחריה אשר אמר לה מרדכי שהמה בקיאים בזה נמצא שתלוי העשיה שלה במאמר מרדכי:
ע"ב אית בהו רבנן א"ל עם אחד הם עפ"י שבארנו בדו"ש דהוראת גוי הוא על עם נימוסי והוראת עם הוא הבלתי נימוסי זהו כשאמר לו אית בהו רבנן השיב לו עם אחד הם בתואר עם הבלתי נימוסי שאין בהם שלימות התורה וליכא למיחש דאית בהו רבנן:
דמפקו ליה לכולא שתא בשה"י ופה"י ולא יהבי כרגא למלכא יש להם בטחון על הגאולה בימי הפסח דבניסן נגאלו ובניסן עתידין לגאול וזמן הגאולה נקרא להם יום שכלו שבת והנה כל השנה לבד פסח אין להם שום תקוה על הגאולה ליום שכלו שבת ויש להם לדעת שהמה בגולה תחת ממשלת המלך ומוכרחים ליתן לו המה אך המה מפקי כל השנה לומר שבת היום שכבר הגיע להם הזמן המכונה שבת ואומרים פסח היום שהוא זמן הגאולה לכן אין נותנים כרגא למלכא ומדויק זה מה שהזכיר רק פסח היום ולא הזכיר סכות היום או עצרת היום:
ולמלך אין שוה להניחם דאכלו וכו' ויתבי בשוקא ומבזו ליה למלכא דייק מלת להניחם לשון מנוחה דיתבי במנוחה ומבזו למלכא:
הקדים שקליהם לשקלי המן העירו התו' והמפ' דאין החשבון מכוון דשקלי ישראל עלו בסך הכולל מאה ככר ושקלי המן היו עשרת אלפים ככר יעו"ש. ויתכן דמצינו דמרע"ה אמר יוסף ד' עליכם אלף פעמים ככה ויואב אמר מאה פעמים כהם ובארנו בדברי חכמים דבהיות ישראל מוכשרים במעשיהם חלה עליהם ברכת ד' לאלף פעמים ובהעדר כשרון מעשיהם אין הברכה חלה רק למאה פעמים והנה בימי המן בהיותם בלתי מוכשרים שנהנו מסעודתו של אחשורוש והשתחוו לצלם ידע המן שלא יתכן שנתרבו אז עד אלף פעמים רק יתכן שנתרבו עד מאה פעמים לכן נתן מאה פעמים נגד שקלי ישראל של מאה בכר העולה עשרת אלפים ככר דאף אם נתרבו מאה פעמים ס"ר יגיע מחצית השקל לכל אחד מהם:
דף י"ד אין אומרים הלל על נס שבחוץ לארץ הענין בזה כפי שבארנו בפ' ויצא דהנהגת חו"ל מנהיג הב"ה עפ"י אמצעי הטבע והמערכה והנה אנו אומרים בהלל כי רם על כל גוים ד' מי כד' אלהינו המגביהי לשבת וגו' והכונה דאו"ה אומרים שד' רם בשמים ומנהיג עולם השפל עפ"י אמצעים ואנחנו מאמינים מי כד' אלהינו שהוא בעצמו כביכול מנהיג העולם שהרי עושה ניסים למעלה מהטבע והמערכה לכן בחו"ל דכל הניסים שנעשו שמה המה מכוסים במעטה הטבע אין בידנו לברר כי הוא בעצמותו כביכול מנהיג העולם ולכן אין אומרים על נס שבחו"ל ופריך והלא יצ"מ בחו"ל והיו שמה ניסים למעלה מהטבע והמערכה ומשני עד שלא באו לארץ הוכשרו כל הארצות להנהגת עצמותו כביכול והי' עושה ניסים גלוים אבל משנבחרה א"י להיות שם עיני ד' בעצמותו אין נעשים ניסים גלוים בחו"ל ולכן אין אומרים הלל על נס שבחו"ל:
עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל כיון שנולד משה נתמלא הבית אורה עמד אביה ונשקה על ראשה א"ל בתי נתקיים נבואתך וכיון שהטילוהו ביאור עמדה אמו וטפחה לה על ראשה מה שאביה נשקה ואמה טפחתה יתכן עפ"י מאמר חז"ל אשה מזרעת יולדת זכר איש מזריע יולדת נקבה זהו שמרים אמרה עתידה אמי שתלד בן מושיע דבהיותו בן זכר הוא מתיחס לאמו שהזריעה תחלה וכשנתמלא הבית אורה שנתקיימה נבואתה שמח אביה על נבואתה שהיא בהיותה נקבה מתיחסת לאב שהזריע תחלה לכן נשקה אביה על ראשה וכשהטילוהו לים לקיים בזה גזירת פרעה כמבואר במפרשי התורה א"כ אינו מושיע טפחה לה אמה על ראשה ששקרה בנבואתה על בנה וזהו שנ' לדעה מה יעשה לו דמרים ידעה שנבואתה אמיתית וינצל מהיאור רק נעלם ממנה סבת ההצלה מה יהי' לכן עמדה לדעה מה יעשה לו מה תהי' סבת הצלתו ומליצת נתמלא הבית אורה יתכן לפי דפני משה כפני חמה ובזריחת השמש בבית מתמלא הבית אורה:
אשת לפידות שהיתה עושה פתילות למקדש ולפ"ז מלת אשת כמו אשת חיל והכונה בעלת לפידות:
ע"ב בהדי שותא פילכא עפרש"י ז"ל ויתכן עפ"י דאיתא בכתובות ד' ע"ב טוה בשוק אמור בה וכו' מדברת עם כל אדם אמור בה יעו"ש הרי דשותא היינו מדברת וטויה בפלכי המה דברים המקרבים דעת זהו וזכרת לאמתך בקירוב דעת היינו דאמרי אינשי בהדי שותא פילכי לקרב הדעת:
מלמד שלבשתה רוה"ק כתיב הכא ותלבש אסתר מלכות וכתיב התם ורוח לבשה את עמשי וכו' עי' בח"א ויתכן לפי שאמר לה מרדכי ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות לזה אמר ותלבש אסתר מלכות שהכירה ברוה"ק שהגיעה למלכות שתשא חן בעיני המלך וכן הוא במה שנ' ורוח לבשה את עמשי ויאמר וגו' שלום לך ושלום לעוזרך כי עזרך אלהיך ומנין יודע שעזרו אלהים אלא שידע זאת ברוה"ק:
לא יאה יוהרא לנשי וכו' וסניין שמייהו וכו' מאמר וסניין שמייהו אינו לצורך הענין ויתכן דמלמדנו דלהכי סני"ן שמייהו דזה עצמו היתה סבה מאת ההשגחה שיהיו נקראים בשמות דסניא שמייהו לפי שהן התנהגו ביוהרא ולא יאה יוהרא לנשי לכן נקראו בשמות דסניין שמייהו:
ומי הוו ליה בני ליהושע וכו' בנתא הוו ליה מה דלא הוו ליה ליהושע בנים זכרים רק בנות יתכן עפ"י מה שנ' שרי אשתך לא תקרא שמה שרי וגו' ובארנו בפ' לך דאות יו"ד בשם שרי היה מעכב לידת הבנים ואמרו חז"ל בסנהדרין דאות יו"ד שניטל משרי ניתן ליהושע רק נשתנה מקומו בשרי היה בסוף וביהושע היה בראש לכן נעשה ביהושע מקצת שינוי מאשר היה בשרי דשם היה מעכב מלידת זכרים ונקבות יחד וביהושע עכב רק לידת הזכרים לבד ויתכן עוד לפי דשרי לא הולידה בת רק בן. וכל זמן שהיתה נקראת שרי לא היה בכחה להוליד הרי דכח היו"ד לעכב לידת הזכרים לכן לא הוו ליה ליהושע בני רק בנתא:
ד' ט"ו ומרדכי ידע את כל אשר נעשה וכו' גבה לבו של המן מאחשורוש וכו' גבה מלכא עלאה וכו' דדייק לכאורה מאי אהני בזה מה שצעק זעקה גדולה ומרה אחרי יודעו דכתב אשר נכתב ונחתם בטבעת המלך אין להשיב א"כ אין מועיל בזה הזעקה בתוך העיר רק לזעוק בבית התפלה וכאלה לכן מבאר דזעק בתוך העיר שגבה לב המן יותר מאחשורוש דאין המלך מסכים כלל לאבדם א"כ יש תקוה לבעל הגזירה ושמואל אמר דזעק אף שהמלך הסכים ג"כ לאבדם עכ"ז יש תקוה דגבה מלכא עלאה ממלכא תתאה ופלגי מים לב מלך ביד ד' לבטל הגזירה ועי"ז לא יתיאשו ישראל מלעשות תשובה:
ןתתחלחל רב אמר פירסה נדה ושמואל אמר שהוצרכה לנקביה האדם מכונה בשם בשר ודם. דקיומו הוא ע"י איברי בשר אשר בקרבו וע"י דם נפשו ומבארים במה היתה החלחלה שלה רב אמר שהיתה בקלקול דמה שפירסה נדה ושמואל אמר שהיתה בקלקול איברי בשר שהוצרכה לנקביה:
ולמה נקרא שמו התך שחתכוהו מגדולתו י"מ שהוא בחילוף ח' בה' ויתכן דדריש התך לשון תוך דדבר הנחתך יש לו תוך האמצעי שבין שני הקצוות:
שמא עברו על חמשה חומשי תורה דכ' בו מזה ומזה הם כתובים לא ידעתי לכוון גיר' שמא עברו על חמשה חומשי תורה וכו' דכ' מזה וגו' דהרי כתוב זה נאמר בלוחות ולא בכתיבת התורה גם מאמר בחמשה חומשי תורה הול"ל בתורה ובמדרש גיר' אחרת בזה ועי' מה שבארנו בדברי חכמים בזה:
ויגידו וכו' שאין משיבין על הקלקלה ולכן לא השיב לו בעצמו רק צוה לאחרים שיגידו לו ולכן נאמר לשון רבים כדי ללמד שאין משיבין על הקלקלה דאילו נ' ויגד הייתי אומר שהוא עצמו השיב על הקלקלה לכן נאמר ויגידו שהיו בזה שני מגידים התך והאיש שצוהו להגיד:
דעבר טורקמא דמיא ופרש"י ז"ל לאסוף את היהודים שבעבר השני יתכן עפ"י דאיתא בחולין אמר רב אשי דעלוי ערקומא פרש"י ז"ל עצם קטון מחבר את הפרקים יעו"ש הרי דערקומא הוא ענין המחבר ומאסף הנפרדים לכן מפרש גם כאן עורקמא דמיא לאסוף ולחבר היהודים הנפרדים שבעבר השני:
דניאל דברכיה דריוש וכו' העיר בח"א מנ"ל דמברכתו של דריוש ניצל אימא דצדקתו של דניאל הצילתו יעו"ש ויתכן דדייקי ממה דאמר דניאל אלהי שלח מלאכיה וגו' ולא אמר אלהא שלח מלאכיה לרמז דניצול מברכתו של דריוש שאמר לו בברכתו אלהך ישזבינך ולא אמר אלהא ישזבינך לכן אמר דניאל ג"כ אלהי וכו':
האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם שנ' ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי עי' במפ' בהיותי בעקאטרינסלוב העירני משכיל אחד עפ"י שבארתי בדובר שלום מאמר ופורקן ימינך אחזי לעמך בבית מקדשך דיש בר"ת מן אחזי לעמך בבית מקדשך אותיות אל"בם והמה אותיות הגאולה כמבואר בזוה"ק יעו"ש דגם במאמר זה ותאמר אסת"ר למל"ך בש"ם מרדכ"י ר"ת אלב"ם ולכן אמרו ע"ז דמביא גאולה לעולם וכן במלות כ"ל האומ"ר דב"ר בש"ם יש בו אותיות אלב"ם של הגאולה:
צדיק אבד לדורו אבד וכו' לפי באור המפ' דהדור אבדו זכותו הי' מהראוי לומר צדיק נאבד לדורו והכונה דהצדיק טוב לו במותו יותר מבחייו כמבואר במדרשי חז"ל אך בזאת נח לו חיי העה"ז יותר דבהיותו בחיים יכול לזכות את דורו להיישירם בתורה ובמצות ובמותו אין לו רק מה שניתן לו לעצמו ואין יכול לתת שמה מהשגת טובו לזולתו זהו הצדיק אבד יש לו לצדיק היזיק אבדה במותו היינו לדורו אבד אבד אבידת דורו שאין יכול לזכותם עוד זהו שמסיים משל לאדם שאבדה הימנו מרגליות כל מקום שהיא היא מרגליות והיא לא אבדה אלא לבעליה המרגליות כשהיא מונחת בתיבה אין חשיבותה אלא מתכונת עצמה במה שהיא מרגליות אבל כשאדם לובשה לתכשיט היא מתעלה בזה במה שמקשטת לבעליה זהו המרגליות מצידה היא מרגליות בכל מקום שהיא ולא אבדה במה שנאבדה רק אבידת בעליה שאינה יכולה לקשט את בעליה:
זה בא בפרוסבולי וזה בא בפרוסבוטי פרש"י ז"ל מרדכי בא בטענת עושר והמן בא בטענת עוני וכו' יעו"ש ולפי"ז אין מובן מהו טענת המן שבא בטענת עוני ולולי דבריו הק' היה נראה לפרש בהיפך דהמן בא בטענת עושר שהיו כל גנזיו חקוקים על לבו והיה לו מענה על מרדכי שראוי לנהוג בו כבוד מחמת עשרו ומרדכי בא בטענת עוני באמרו שכל עשרו שייך לו למרדכי דמה שקנה עבד קנה רבו א"כ המן הוא העני ואין ראוי לכבוד וזהו שמסיים וקראו ליה עבדא דמזדבן בטלמי דנהמא דלכן בא מרדכי עליו בטענת עוני לפי דקרו ליה עבדא וכו' שהוא עבד של מרדכי א"כ שייך הכל למרדכי:
ע"ב שכל גנזיו של אותו רשע היו חקוקין על לבו. המפ' מבארים שהיו נרשמים על לבו יעו"ש אך מלת חקוקים אין לו מובן פשטי ויתכן הכונה חקוקים על לבו שהיה מתגאה בלבו בעשרו ולא הסיח דעתו מהם ולכן כאשר ראה מרדכי יושב ואין מתנהג בכבודו אמר כל זה אשר בלבי מעשרי אין שוה לי:
ולרוח משפט זה הדן את יצרו ליושב על המשפט זה הדין דין אמת לאמיתו ולגבורה זה המתגבר על יצרו עי' במפ' והכונה דיש שני מיני אדם כת המעולים וכת הכובשים כת המעולים המה אשר לבם חלל בקרבם שאין היצר מעורר אותם לשום דבר נגד רצון היצ"ט ועליהם אמרו חז"ל צדיקים יצ"ט שופטים וכת הכובשים המה שיצרם מסיתם בכל עת ובכל רגע לחטוא ולעשות תועבות אך המה מתגברים וכובשים אותו. וההבדל ביניהם בשני חלקי העבודה שהמה למקום ולבריות דהמעולים עושים העבוד' למקום בכל שלמותם והכובשים אין בכחם לעשות העבודה רק עד מקום שכח הכבישה שלהם מגעת אף אם איננה בשלמות וכמו כן במה שהוא בין אדם לחבירו המעולים כשמזדמן להם איזה ריוח הוא חושש אולי יש בזה איזה עול לכן אין נוגע בזה עד שנודע לו שהוא בצדק והכובשים כשמזדמן להם איזה ריוח הוא נוטלו אך כשחבירו טוענו לדין ואומר לו שהוא שייך לחבירו הוא מחזירו זהו שדרשו ולרוח משפט זה הדן את יצרו שהוא מן המעולים אשר יצ"ט שופטם והוא דן ומנהיג את היצה"ר ובמה שבין אדם לחבירו הוא יושב וממתין על המשפט אם יוכל לקחת הריוח עפ"י המשפט של ד"ת שהוא דין אמת לאמיתו לא לפנים משוה"ד:
ולגבורה זה המתגבר על יצרו היינו כת הכובשים שהיצר מסיתו והוא מתגבר עליו לכובשו שערה אלו ת"ח שמשכימין ומעריבים בבכ"נ ובמ"ד דערב ובוקר מתיחס לשערים ע"ד שאומרים בתפלת הבוקר הפותח בכל יום דלתות שערי מזרח ובתפלת הערב אומרים בחכמה פותח שערים לכן דרשו שערה על השכמה והערבה לבכ"נ ויתכן עוד שהוא לשון שעור שמדקדקין לשער זמן תפלת השחר והערב להיות בזמנם:
והם לא עסקו בתורה א"ל וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו הב"ה מיחס פחיתותם שלא עסקו בתורה ומשיבים ואומרים לו שמלבד שלא עסקו בתורה הוסיפו עוד להרע ביין שגו ובשכר תעו שגם אלה עשו:
כיון שהגיעה לבית הצלמים נסתלקה הימנה שכינה וכו' לכאורה אין מרומז במקרא של ותעמוד בחצר וגו' שנסתלקה הימנה שכינה ויתכן עפ"י דאמרינן בסמוך מתח השרביט וכו' ששים אמה יעו"ש מזה נראה שלא התקרבה לעמוד סמוך למושב המלך כדרך כל אדם הבאים שמה שמתקרבים למקום הקרוב למלך בכדי שהמלך יושיט לו השרביט והיא עמדה ברחוק ששים אמה עד שהמלאך נצרך להושיט לה השרביט ששים אמה דרך נס והסבה לזה שעמדה בחצר במקום רחוק לפי שנסתלקה הימנה שכינה ונתיראה להתקרב למלך:
שמא אתה דן אונס כרצון ושוגג כמזיד מה שנסתלקה הימנה שכינה כשהגיע לבית הצלמים לפי דע"י בית הצלמים נתעורר העון שהשתחוו לצלם נ"נ ושהשתחוו להמן בהיות צלם חקוק על לבו וע"ז אמרה שמא אתה דן אונס כרצון דמה שהשתחוו לצלם נ"נ הי' באונס ושמא אתה דן שוגג כמזיד דמה שהשתחוו לצלם של המן הי' שוגג. דלא נתכונו לצלם רק להמן:
שמא על שקראתיו כלב שנ' הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי חזרה וקראתו אריה שנ' הושיעני מפי אריה וגו' מה שאמרה בכלב מיד ובאריה מפי. יתכן עפ"י שמבארים המפ' דבתחלה כיונה על המן ואחר זה כיונה על המלך והנה תכונת המלך אשר קסם על שפתיו שברוח פיו יכול להרע ולהיטיב אך השר אין בכח פיו לעשות מאומה רק כאשר המלך גוזר שפיו הוא ימלא לעשות בידיו זהו בתחלה כאשר כיונה על המן שהוא שר אמרה הצילה מיד כלב וגו' דאין כחו אלא ביד ואח"ז כאשר כיונה על המלך אמרה הושיעני מפי אריה דכח המלך הוא בפיו:
שתי אמות הי' והעמידו על י"ב וכו' ט"ז וכו' כ"ד וכו' ס' וכו' עי' במפ' ויתכן דפליגי באיזה זכות נעשה לה הנס דיש לישראל זכות עשרת הדברות וזכות תורה שבע"פ שהם ששה סדרי משנה וזכות כתבי קודש שהם כ"ד ספרים וזכות ששים מסכתות וכפי מספר הזכות שנתעורר אז כן מתחו לשבט י' נגד הדברות ט"ז נגד הדברות שהוא תשב"כ עם ששה סדרים כ"ד נגד ספרי קודש ששים נגד המסכתות:
ולא דבר שחוצץ במלכות זה בנין בהמ"ק עי' בח"א ויתכן עפ"י דאיתא במס' ב"ב ד"ד שאני בהמ"ק דלא סגי בלא מלכא הרי שלא יתכן להיות בהמ"ק עד שיהי' מלך בישראל זהו שאמר לה ולא דבר שחוצץ במלכות שלי שהוא הי' מלך בכיפה ואם יבנה בהמ"ק מההכרח שיהי' מלך בישראל ויהי' פגם וחסרון במלכות שלי:
פחים טמנה לרגלו שנ' יהי שלחנם לפניהם לפח סמך אסיפא דקרא ולשלומים למוקש דע"י השלום שזימנה אותו יהי שולחנו לפניו לפח ובגוף הענין יתכן לפי שהמן השתדל שיאכלו ישראל מסעודת אחשורוש ואף שהי' בזה עון אשר חטא עכ"ז עשה בזה טובה שהאכיל לישראל מהמשתה לעומת זה זימנה אותו אסתר להאכילו גם אותו כמדתו כדי שלא יהי' לו שום זכות ממה שהאכיל לישראל:
מבית אביה למדה שמעה התינוקות אומרים כן לא פרש"י בזה כפשוטו דבית אביה היינו שלמה לפי שהיא היתה משבט בנימין ושלמה הי' משבט יהודה ואינו בית אביה אך לפי מה דאיתא למעלה דמרדכי הי' אביו מבנימין ואמו מיהודה ויתכן דגם אסתר היתה מוכתר בנימוסין כמותו א"כ הי' שבט יהודה ג"כ בית אביה ושמעה מבית אביה היינו שלמה ואפשר דרש"י דייק מה שאמרו מבית אביה למדה שהי' להם לומר שנ' אם רעב וגו' כמו שאמרו קודם לזה שנ' יהי שולחנם לכן מפרש ששמעה מתינוקות:
אולי ירגיש המקום ויעשה נס עי' במס' ויתכן עפ"י שבארנו בפ' בשלח דאין הנהגה הניסית יכולה לבוא רק באופן שאין עוד מבוא להנהגה הטבעית והנה בגזירה זו שהיתה רק עפ"י המן שכתב לאבדם ולא עפ"י מלך א"כ הי' באפשרי אשר המן בעצמו יכתוב שטעה בכונת המלך שאין רצונו לאבדם לכן מההכרח לנסות הדבר להחניף את המן אולי יתרצה לבטל גזירתו עפ"י הטבע וכשלא יתרצה עפ"י הטבע ירגיש המקום ויעשה נס:
יהודה דכ' ידך בעורף אויבך דאז לא יכול האויב לקום לפניו לפי שהוא מאחוריו שבט אפרים וכו' דכ' לפני אפרים ובנימין ומנשה עוררה את גבורתך ס"ת מן אפרים ובנימין ומנשה הוא המן לרמז על נפילתו:
שתי נפילות וכו' וכשהן עולין וכו' דאין תכונתם להיות במצב אמצעי רק או ירידה לעפר או עליה לכוכבים א"כ כאשר תפול לפניו והוא יעלה עלה יחשב לך לנפילה כפולה:
שהביאוהו בבהלה בעת שהביאוהו היו מבהלים אותו בפחד ובהלה שאין ההליכה לטובתו ובח"א מבאר דדייק ממה שנ' ויבהילו ולא נ' וימהרו יעו"ש ויש לדקדק במה שנ' ויבהל תמרוקיה ולא נ' וימהר והכוונה עפ"י שבארנו בברורי המדות דהוראת עם אצל דבור הוא על הקשבת התשובה זהו עודם מדברים עמו שישיב ולא הספיק הזמן ויבהילו הביאוהו בבהלה שלא יתמהמה להשיב ודייק מלת עמו:
דף ט"ז המן הרע הזה מלמד שהיתה מחוה כלפי אחשורוש ובא מלאך וסטר ידה כלפי המן עי' במפ' ובגוף הדבר שהיתה מחוה כלפי אחשורוש אין לו מובן פשטי דבעת שצריכה לבקש ממנו על עמה ומולדתה יעלה על דעתה לכנות אותו בשם צר ואויב ויתכן עפ"י דאיתא במס' פסחים. אתי ישכר כפר ברקאי אחוי בידיה כלפי מלכא ולאו אורח ארעא לאחוי קמיה מלכא וכו' אמר מלכא הואיל ולא הוה ליה אימתא דמלכא לפסקיה לימיניה יעו"ש זהו עצמו דאסתר רצתה להראות בידיה על המן כהוראת הזה שמראים עליו ביד רק הרימה ידה להראות על המן כלפי פניו של אחשורוש ולאו אורח ארעא לאחוי הרמת יד לפני המלך לכן בא וסטר ידה כלפי המן שלא יהי' כלפי אחשורוש:
והמן נופל על המטה נפל מבעי ליה אר"א שבא מלאך והפילו עליה עפרש"י ויתכן שהמן הי' נופל על המטה שיושבת עלי' שכן היו יושבין אז על המטה בארץ כפי שנ' מטות זהב וכסף והמן נופל על המטה לבקש על נפשו ובא מלאך והפילו מן המטה עליה על אסתר כאילו רצה לכובשה:
אחת של אסתר ואחת של ושתי לפי שהמלך ראה שנופל עליה סבר שרוצה להורגה א"כ הוא מוכן להרוג את נשיו שהרג לושתי ורצה להרוג את אסתר וכאשר תלוהו שככה חמתו על אסתר ועל ושתי:
ע"ב ובנימין בכה על צואריו בכה על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף ועתיד ליחרב' העירו המפ' דאין זה רק בכיה אחת ומ"ט נ' צואריו לשון רבים יעו"ש ויתכן דיש בזה שתי בכיות האחד בכה בנימין במה שעתיד להיות משכן שילה בחלקו של יוסף ולא בחלקו שידע שהמקדשים ראוים להיות בחלקו של בנימין כמאמר חז"ל לקמן דף כ"א והי' בנימין הצדיק מצטער עלי' על רצועה אחת שאיננה בחלקו כש"כ על משכן שילה כולו השני בכה על חורבנו:
שיגר לו יין ישן שדעת זקנים נוחה הימנו מליצת שדעת וכו' הכונה דכל עניני מאכל ומשתה המה מתקלקלים כאשר המה מתישנים אך היין הוא משובח כשהוא מתיישן וכמו כן כל כחי האדם המה נחלשים כשהאדם זקן אך הדעת מתישב יותר בזקנים לכן דעת זקנים נוחה מיין ישן דמצא מין את מינו במה שמשתבח בזקנה:
אורה זו תורה וכו' נר מצוה ותורה אור שלימות המצוה הוא בכח העשיה והוא בתכונת הנר שאינו מאיר עד שידליקנה בפועל אך התורה היא גוף האור שא"צ לשום דבר לעשות אורה:
ושמחה זו יום טוב לפי שהמן הלשין שעושין כל ימיהם חגים כמבואר במדרש ובתרגום ועתה חגו יו"ט בתוקפם:
וששון זו מילה בדו"ש בארנו דהוראת ששון הוא טל השש במה שהשיג וחפץ עוד יותר ותכונת המילה הוא הכנה להשגת הקדושה דכן נרמז במאמר כי כל העדה כלם קדושים ס"ת מילה והקדושה היא בלתי גבולית דכל מה שמשיג ממנה יכול להשיג יותר מזה. זהו ששון זו המילה שנ' שש אנוכי על אמרתך כמוצא שלל רב דכמה שמוצא חפץ עוד יותר מזה:
ויקר אלו תפילין וכו' כי שם ד' נקרא עליך. עי' במפ' ויתכן דדריש יקרא לשון יקר:
מלמד שבא מלאך וסטרו על פיו העירו המפ' מנלן שהתחיל לדבר בכעס שהוצרך המלאך לסוטרו על פיו יעו"ש ויתכן דדייקו ממה שאמר הרגו היהודים ואבד דמלת ואבד מרמז שנחשב לו ההריגה לאבידה שנתאבדו ממנו ת"ק איש:
אמרה לו יאמר בפה מה שכתוב בספר הכונה לפי דבאגרות ראשונות שינה המן מן מלת לעבדם על מלת לאבדם כמבואר במאמרי חז"ל לכן ביקשה עתה ממנו יאמר מה שכתוב בספר שיאמר בפה מכוון הדברים כפי הכתוב בספר שלא יהי' עוד שינוי כפי שהי' ולכן נ' ובבואה לפני המלך כשבקשה ממנו יאמר מה שכתוב בספר קיים המלך אמר עם הספר אמר מה שכתוב בספר וגו':
שצריכה שרטוט וכו' עי' מה שבארנו בזה בעטור סופרים:
י"ז ע"ב ומה ראו לומר בינה אחר קדושה שנ' והקדישו את קדוש יעקב וגו' וסמיך ליה וידעו תועי רוח בינה ענין צדיק והט לו וכו' הוא המתעה את תועי רוח להכחיש הנהגת ד' והשגחתו וע"ז כתב הרמב"ם ז"ל דאין דעת האדם יכול להשיג דעת אלהים וסדר הנהגתו שהוא נעלם משכל האדם זהו והקדישו את קדוש יעקב כאשר ידעו אשר קדוש יעקב הוא קדוש ומובדל בדעת יותר משכל האדם אז וידעו תועי רוח בינה להבין אשר צדקו משפטיו שהם קדושים ונעלים משכל האדם:
ומה ראו לומר תשובה אחר בינה שנ' ולבבו יבין ושב ורפא לו' לב האדם הוא חפץ להיטיב מעשהו אך כחי החומר המה מנגדים ללב ע"ד שנאמר צרות לבבי הרחיבו שרבו הצרות המנגדות אל הלב וכאשר יתעורר בו רוח בינה האמיתית אז לבבו יבין לא כחי החומר לכן ושב דהלב חפץ לשוב להיטיב מעשהו:
ומה ראו לומר קבוץ גליות אחר ברכת השנים דכ' ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא ע"ד מאמר חז"ל במדרש איכה כמה חצופה ארץ ישראל שעדיין עושה פירות הרי דתכונת הארץ להוציא פירות רק לישראל זהו ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל לא בחציפות לזולתם יען כי קרבו לבוא בקבוץ גליות:
וכיון שבא דוד באתה תפלה וכו' ע"ד שכ' בדוד ואני תפלה:
דף י"ח מכאן ואילך אסור לספר בשבחו ש"מ וכו' למי נאה למלל למי שיכול להשמיע כל תהלתו העירו בזה אטו אנשי כנה"ג היו יכולין להשמיע כל תהלתו שהסדירו כל אלה השבחים ויתכן עפ"י שבארנו בפ' ברכה דדבר המהולל אין לו שבח בתהלה רק כאשר המהלל יש לו איזה ידיעה בענינים שמשבח דהכפרי כשמשבח אבן טוב אין ראיה שהוא יפה יען כי אין לו שום הכירות בזה וכמו כן בשבחי הבוי"ת אם איש אכזרי משבח להב"ה שהוא מלא רחמים אין בזה שבח אך אם איש הרחמן משבח רחמיו ית' אף כי רחמי הבוי"ת נעלים מסוג הרחמים של אדם עכ"ז יש לו בזה איזה התיחסות לשבחו בזה זהו למי נאה למלל למי שיכול להשמיע כל תהלותיו של עצמו שיש בו מעין אותן התהלות שמשבחו לכן אנשי כנה"ג שהיו שלמים בכל המדות להשמיע כאו"א תהלותיו של עצמו היה בכחם למלל תהלת ד' אבל זולתם אסור לספר בשבחו מכאן ואילך:
אמרי במערבא מלה בסלע משתוקא בתרין התיחסות המאמר במערבא יתכן דרך רמז דלפי שאמר משה בסלע מלת המורים לא נכנס לא"י וכאשר התחנן לכנוס השיב לו רב לך אל תוסף דבר אלי לכן במערבא היא א"י כשראו שלא נכנס משה לשם אמרו מלה בסלע הלא רק מלה אחת המורים אמר משה בסלע ומשתוקא כשהשתיקו אותו שלא יתחנן על זה בתרין השיבו לו שני דברים האחד רב לך השני אל תוסף דבר:
זכור יכול בלב וכו' זכור בפה מה שמקפיד להיות הזכירה בפה עפ"י דאיתא במס' עירובין פתח פיך קרי וכו' אם ערוכה ברמ"ח איברים משתמרת יעו"ש לכן זכור בפה שתהא הזכירה משתמרת לבל תשכחנה:
דף כ"ה יש נקראים ולא מתרגמין וכו' כל אלה המאמרים בארנו במס' סופרים יעו"ש:
ומאן דשכחיה ינוחו לו ברכות על ראשו. מליצה זו ינוחו וכו' ולא אמר יש לו שכר וכאלה יתכן ע"ד ואיש לפי מהללו שניכר תכונת האדם ע"י מהללו שאם מהלל מדות טובות הוא לאות שיש בו מדות טובות וכן להיפך לכן אם משבח למאן דשפיר שומעניה ע"ז ינוחו ברכות על ראשו שניכר בזה דגם הוא שפיר שומעניה בשבחות אלו:
דף כ"ו לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזכן לשכינה מאמר לפיכך אין לו מובן דזהו עצמו הדבר שהצטער עליו גם מליצת אושפיזכן אין לו מובן והכונה דאושפיזכן הוא בעה"ב מן הבית וכששואלין לאורח איה מקום מנוחתו הוא משיב אצל פלוני ובאמת משכנו בבית רק שנקרא על שם הבעל כמו כן השכינה שרתה בבהמ"ק רק לפי שהצטער בנימין על הרצועה לכן זכה שהוא נעשה אושפיזכן שנקרא השכינה על שמו שנ' בין כתפיו שכן כתכונת האושפזיכן:
דף כ"ז אין מוכרין ס"ת אלא ללמוד תורה ולישא אשה העירו המפ' דכאן משמע דת"ת ופו"ר חשובות מכל המצות ובמס' ע"א אמרו מטמא אדם ללמוד תורה ולישא אשה ומבאר בשאלתות הנך דקילי וכש"כ שאר מצות שהן חשובות יעו"ש ויתכן דבאמת ת"ת ופו"ר חשובות לכן כאן שאין לו מה לאכול ללמוד תורה ואין לו במה לישא אשה מותר למכור ס"ת משא"כ התם דיכול ללמוד תורה גם בא"י רק שאין משיג שם רב גדול כמו בחו"ל וכן יכול לישא אשה גם בא"י רק יוצא לחו"ל להשיג אשה טובה הימנה ואפ"ה שרי לטמא כש"כ לשארי מצות שאין יכול לקיימן כלום שיכול ליטמא:
אמאי לא אמרת וכן למר שמעתי בשם חכם אחד דלכאורה מאי איקפיד רב שיכסו גם אותו בשיראי אך הכונה דרב הונא אינש גוצא ונתקיים בו הברכה במה שכיסו אותו במלבושים של שיראי אבל רב ארוך בדורו הוה לא הי' מתכסה במלבושים של בנתיה וכלתיה והי' מההכרח שיתקיים הברכה שיהי' עשיר וילבש בעצמו שיראי לכן איקפיד:
ולא נשאתי כפי בלא ברכה. עי' במס' ויתכן לבאר עפ"י דאיתא בזוה"ק פ' יתרו אשכחנא בספרא דשלמה מלכא דכל מאן דירים ידיה לעילא ולאו אינון בצלותין ובעותין איהו ב"נ דאתלטיא וכו' אלא אינון עשרה די ממנין על פרישא דידין לעילא לנטלא ההוא צלותא או ההיא ברכתא ויהבי ביה חילא לאתיקרא שמא קדישא ואתברך מתתא יעו"ש הרי דע"י נשיאת כפים למעלה בעת הברכה מתברך האדם זהו לא נשאתי כפי להרים למעלה בלא ברכה כשאינני מברך או מתפלל רק בעת ברכה ותפלה אך במס' סוטה דף ל"ט איתא אחר מאמר ולא נשאתי כפי בלא ברכה מאי מברך אקב"ו וכו' משמעו דמאמר ולא נשאתי כפי קאי אברכת כהנים ויתכן לומר גם בזה לפי שאומרים הכהנים לפני הברכה ורמ"א שתהא ברכה זו שצותנו וכו' ואח"ז מתחילין הברכה ויש שמגביהין ידיהם כשמתחילין לומר ירמ"א וכו' ור"א הי' נזהר בזה לפי דעפ"י הזה"ק אתלטיא כשמגביה ידיו בלא ברכה. לכן אמר לא נשאתי כפי בלא ברכה שלא נשאתי ידי קודם הברכה:
שאלו תלמידיו את ר' פרידא במה הארכת ימים וכו' במס' עירובין איתא דאוסיפו לוה ארבע מאה שני לפי דתנא ליה עם התלמיד ארבע מאה זימני יעו"ש וכאן חשיב זכותים אחרים ויתכן דהאריך ימים גם קודם שהוסיפו לו ת' שנה:
ד' כ"ח סליק אדיקלא וכו' אחד מיוחד וכו' ולא עמדתי על מדותי וכו' לעובר על פשע עי' במש' ויתכן לפי דראה ר"ע דגוזאי מחו ליה ור' נחוניא שותק מזה הכיר דר"נ אין מכירו מי הוא לכן שאלו למה נ' אחד וישיבהו המיוחד שבעדרו ובזה יעלה על דעת ר"נ אולי הוא ת"ח גדול המיוחד בדורו דכן מתואר ר"ע ששמך הולך מסוף העולם עד סופו וכן הי' דהכיר ר"נ תכונתו ואמר צורבא מרבנן הוא שבקוהו וחשש ר' נחוניא אחרי שהוא המיוחד בדורו א"כ יש לו עליו תרעומות במה שהנחתי לגוזאי דמחו ליה לכן אמר לו דע"י מדה זו שלא עמדתי על מדותי והכונה בזה לעבור על פשט הארכתי ימים כדי שגם ר"ע יתנהג כן וימחול לו על פשע דגוזאי:
אמר לו הבאים אחריך בהמות ירעו עי' במפ' והכונה דא"ל אם תאריך ימים ותהי' נשיא א"כ הבאים אחריך שנגזר גם עליהם להיות מנהיגים בעולם לא יהי' להם במה להנהיג נשיאת ממשלתם רק מה שירעו בהמות להיות שרי מקנה ע"ד שנ' ושמתם שרי מקנה:
לא נסתכלתי בצלם דמות אדם רשע הק' בטו"א הא מדינא אסור להסתכל בדמות אדם רשע יעו"ש. ויתכן דלכן דקדק לומר בצלם דמות אדם רשע עפ"י שבארנו בדו"ש דצלם דמות היינו תמונה הנעשית בששר לצבוע הדמות יעו"ש זהו דמדינא אסור להסתכל בדמות אדם רשע אבל בצלם של הדמות שרי והוא לא נסתכל בצלם דמות של הרשע:
בהכ"נ שמחשבין בו חשבונות מלינין בו את המת וכו' התיחסות הענינים יתכן ע"ד שנ' ע"כ יאמרו המושלים בואו חשבון בואו ונחשוב חשבונו של עולם וכו' וע"י החשבון דלמטה מעוררים חשבון של מעלה שהוא חשבונו של מעלה ומי יוכל לחיות נגד חשבונו של עולם:
אי הכי גמור מני הא מילתא וכו' עי' בח"א ויתכן לפי שא"ל דהוא גמיר ד' סדרים ורוצה לשמש לר"ל איל אי הכי שאתה רוצה לשמשני גמור מינאי הא מילתא ובזה אהיה אנכי בכלל דמתני ואתה בכלל דתני ולא מתני ורשאי אתה לשמשני או הכונה דא"ל דאף שמצד הדין מותר לשמש במאן דתני אך אנוכי רוצה להחמיר על עצמי דרשאי אדם להחמיר על עצמו כדאמר ר"ז בנות ישראל החמירו על עצמן לכן אינני רוצה שתשמשני:
כל השונה הלכות בכל יום וכו' כדו"ש בארנו דתכונת הדין משתנה לפי ערך האדם כפי שמצינו ברבב"ח דא"ל דינא הכי וכו' ומה שהוא לענים משוה"ד לאיש המוני הוא עפ"י הדין לאיש המעולה ושלימות העבודה שישתדל האדם לעשות בכל יום ממדרגה למדרגה מעולה נמצא משתנה בו בכל יום תכונת הדין זהו השונה הלכות בכל יום שבכל יום שונה הלכות שונות שנשתנו בו לפי לימות היום הוא בן עוה"ב שנ' א"ת הליכות אלא הלכות שלא תיקרי הליכות שאתה הולך בזה לפנים משוה"ד אלא קלכות שיהיו עפ"י הדין לפי תוספת שלימותך:
כל מקום שגלו שכינה עמהם מדרש מובא בספרים לא זזה שכינה מישראל אפי' בשבת של חול האריכו בזה המאמר כל המס' ויתכן דרך רמז דאיתא בתיקוני זהר תלתין איהי נטירא וסתימא בגלותא הה"ד יהי' סגור כל ששח ימי המעשה וכו' וביום השבת יפתח וכתב הגר"א ז"ל דאין פחד בשבת שמאיר עלמא דחירו סכת שלום וכן הוא בזמן בהמ"ק אפי' כחול יעו"ש הרי דבזמן בהמ"ק יש לו בחול אותה נטירא דשכינה של שבת זהו לא זזה שכינה מישראל להיות נטירותה אפי' בשבת של חול היינו בזמן בהמ"ק שהי' גם לחול תכונת שבת:
בבי כנישתא דשף ויתיב דרך רמז עפ"י דאיתא בתרגום דמספר כפולים שם הויה עם אדני עולה ש"פ מספר שלום עם האותיות יעו"ש זהו דהשראת השכינה שהיא מדת הרחמים של שלום שריא בבית הכנסת דשף שמתאסף שם מספר ש"ס:
דף כ"ק עלוב ושאינו עלוב מי נדחה מפני מי עי' במס' תענית מה שבארנו בזה ויתכן עוד דמדת העליבה שהיא הבושה שייך באדם אבל בצבא מעלה אין בהם בושה ע"ד שבארנו שמחים בצאתם וששים בבואם יעו"ש לכן כאשר מבעתו ליה מה"ש שיצא משם א"ל רבש"ע עלוב ושאינו עלוב מי נדחה וכו' דכאשר ידחו אותי מכאן לצאת יהי' לי עליבה ובושה וכאשר הם ידחו להתרחק ממני לא יהי' להם עליבה מהראוי שידחה הבלתי עלוב:
דף ל"א כ"מ שאתה מוצא גדולתו של הב"ה שם אתה מוצא ענותנותו וי"ג גבורתו כדו"ש בארנו דהנהגת הבוי"ת בעולם השפל הוא רק מצד ענותו זהו בכ"מ שאתה מוצא גבורתו או גדולתו מהנהגתו ית' שם אתה מוצא ענותנותו דההנהגה היא רק מצד הענוה:
אם יאמרו לך זקנים סתור וכו' שסתירת זקנים בנין לכאורה נהי דסתירת זקנים בנין לא עדיף מבנין ממש של הנערים והכונה דסתירה הוא קל יותר מלבנות בנין א"כ אחרי דשוים הם נח לסתור ולא לעמול בבנין:
ירושלמי נביאים וכתובים עתידין ליבטל בעתיד ה' חומשי תורה ומגלת אסתר והלכות אין עתידין ליבטל יתרון מגלת אסתר על כל הכתובים לפי דאם לא הי' נעשה הנס בימי אסתר הי' המן מכלה ומשחית האומה באין שריד ולא היו נעשים כל הענינים שיהיו נעשים בעתיד וכן אמר הפייטן כל המועדים יהיו בטלין וימי הפורים לא נבטלין: