אור ברסלב
לשמוע בלמודים מסכת חגיגה

לשמוע בלמודים· רבי יצחק אליהו לנדא

מסכת חגיגה

מסכת מועד קטן

בעזר החונן לאדם דעת נהלך מישרים ואחור כל נסוגה. לבאר חידושי תורה במסכת חגיגה:

ד' ב' כדרך שבא לראות כך בא ליראות וכו' עי' בזה גיר' רש"י ז"ל ותוס' וגוף הענין מה שמתיחס ראיית האדם לראיית הבוי"ת בזה יתכן דהתגלות השכינה לאדם הוא כמו התגלות כשרון המעשה של האדם להבוי"ת בהיות האדם בכשרון השלימות בלי פגם מתגלה לו השגת השכינה בשלימות כפי כח השגתו ואם יש פגם במעשה האדם יש גם בהתגלות השכינה אליו איזה העדר שלא יוכל להשיג ואיתא בזוה"ק בפ' אמור דאדם שיש בו איזה מום בגופו הוא לאות שיש לו איזה פחיתות בנפשו זהו כדרך שבא להראות באותה תכונה עצמה שהוא בא להתראה לפני ה' באותה תכונה הוא בא לראות התגלות השכינה אליו מה לראות בשתי עיניו כשהוא נראה לפני ה' שלם בלי פגם בשתי עיניו כך ליראות בשתי עיניו כך יהי' לו התגלות השכינה בלי פגם אך אם הוא סומא באחת מעיניו דאז הוא פגום בענין הראיה לא יעלה בכחו לראות התגלות השכינה בשלימות:

ד' ג' מה יפו פעמיך בנעלים וכו' שהי' תחלה לגרים עי' במפ' ויתכן עפ"י שבארנו בפ' שמות מאמר של נעליך מעל רגליך שהוא מרמז על הערש"מ ומתרחק מכל עניני עוה"ז ומשתמש רק בענין הכרחי לשמירת נופו וזה הי' תכונת אבותינו שהיו מכנים א"ע כגרים בארץ דתכונת הגר הבא לארץ נכריה בשביל מסחרו איננו משתדל שמה לרדוף אחרי תענוגי הזמן רק להצלחת מסחרו להביא ברכה לביתו כן עד"ז יכיר האדם כי שולח ע"פ תבל בשביל עסק התורה ומע"ט להביא ברכה לעולם הנפשות לכן מסתפק בעוה"ז רק בענינים ההכרחים המתוארים בשם נעלים לפי דכל מעשיהם לש"ש ובענין זה הי' אברהם אבינו הראשון בתכונה זאת ולכן אמר הרימותי ידי אל ה' וגו' אם מחוט ועד שרוך נעל וגו' כונתו דגם עניני ההכרח מחוט ועד שרוך נעל אינני עושה לשום תענוגי הזמן רק הרימותי ידי אל ה' אני עושה אותם לשם ה' וכאשר היו עולים לרגל היו מראים להם לחם הפנים שהוא חם ביום הלקחו לדעת כי גם פרנסה ההכרחית שהוא הלחם היא נתונה מאת ה' משמים וכמו כן הראו להם הכרובים מעורים לרמז שיהיו דבקים לד' ולא ילכו אחרי תאות הזמן זהו מה יפו פעמיך בנעלים יפים רגליהם של ישראל בנעלים המרמז שהם ערש"מ לש"ש כמו גרים הבאים לסחור בשעה שעולים לרגל שרואים שמה לחם החום והכרובים בת נדיב של א"א שהוא הי' תחלה לגרים באמרו הרימותי ידי אל ה' אם מחוט ועד שרוך נעל כפי המבואר:

טף למה בא ליתן שכר למביאיהם וכו' מרגליות טובה היתה בידכם וכו' מליצת מרגליות טובה הכונה דתכונת המרגליות שהיא נותנת חן למביאה על צוארה כמבואר בספרי סתרי הטבע א"כ המרגליות מעצמה אין ניכר בה תועלתה רק כשאדם מביאה אצלו והיא לתועלת מביאיה כן עד"ז ביאת הטף אינם לתועלת עצמם רק לתועלת מביאיהם והוא ממש כתועלת המרגליות לכן השיב להם על מאמר זה מרגליות טובה היתה בידכם וכו':

אתם עשיתוני חטיבה אחת דכ' שמע ישראל וגו' ואני אעשה אתכם חטיבה אחת ומי כעמך ישראל גוי אחד העובדי כוכבים מאמינים שהמה מושפעים ע"י המזלות עכ"ז המה מאמינים אשר הבוי"ת ברא המזלות והוא משפיע להמזלות כח השפעתם לכן מכנים את הבוי"ת בשם אלהא דאלהא נמצא באמונתם שיש שני אלהות אלהא הוא הבוי"ת דאלהא המה המזלות וישראל מאמינים שהבוי"ת בעצמו ובכבודו הוא מנהיגם נמצא דאין בעולם רק אלהא אחד. וכפי תכונת אמונתם כן באה השפעתם להמאמינים במזלות משפיע ע"י אמצעי המזלות ולהמאמינים באחדותו משפיע להם בעצמותו כביכול זהו אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם דאין בעולם אלא השפעה אחת מד' לבדו שנ' שמע ישראל ה' אלהינו ה' בעצמו הוא אלהינו לא אלהא דאלהא. רק ה' אחד ולעומת זה עשיתי אתכם חטיבה אחת להשפיע לכם בעצמותי שנ' ומי כעמך ישראל גוי אחד אשר לו אלהים קרובים אליו שאינו מושפע ע"י המזלות:

אי מה דרבן מטלטל וכו' דרבנן הוא כמו מחט וכשהבהמה מרגשת דקירת המחט היא מטלטלת ממקום למקום. ואינה עומדת במקומה זהו אי מה דרבנן תועלתו שהוא מטלטל ממקום למקום אף ד"ת מטלטל שאינה מתקיימת במקומה ת"ל מסמר וכו':

פשוט ידך וקבל עיניך קבל לשון חושך בתרגום היינו שיחשיך מאור עיניו בפשיטות ידיו:

ד' ד' עבד שרבו מצפה לראותו יתרחק ממנו תכונת העבד שהוא יצפה לרבו ע"ד שנ' כעיני עבדים אל יד אדוניהם וכאן נאמר שרבו מצפה לראות העבד שנ' שלש פעמים יראה כל זכורך אל פני האדון ה' המורה על גודל האהבה של אדון לעבד והוא מתרחק ממנו היפך תכונת העבד שמוכרח להתרחק ממנו מגודל השנאה שנ' מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי דגם מחצירו הוא מתרחק והעיר בח"א על מלת מידכם דהרמיסה היא ברגל לא ביד יעו"ש ושמעתי בזה דההבדל בין הליכת הבהמה להליכת אדם הוא דהאדם הוא מהלך שתים על רגליו לא על ידיו והבהמה מהלכת ארבע גם על ידיה. זהו שנחשבו לו כבהמה לכן אמר מי ביקש זאת מידכם רמוס חצירי שאתם רומסים כבהמה בידכם:

אולי יש תקוה כולי האי ואולי וכו' אולי תסתרו ביום אף ד' וכו' אולי יחנן ה' אלהי צב' שארית יוסף כל אחד מוסיף הראשון אמר אולי יש תקוה שיטיב לו דזהו הוא אולי אבל הצלת הצרה הוא ודאי והוסיף ר' אמי דגם הצלת הצרה הוא אולי אולי תסתרו ביום אף ה' ובא רב יוסף והוסיף דגם לשארית יוסף המה הטובים כפי שבארנו הוראת נשאר בכפלים על חלק הטוב גם זה אולי אולי יחנן דרך חנינה לא דרך שכר:

אי איכא צורבא מרבנן שאינו עומד על מדותיו מוסיפנא ליה התיחסות מה שאינו עומד על מדותיו להוסיף לו שנותיו יתכן דכמו שהוא אינו עומד על מדותיו כך אין עומדין למעלה על מדת ימיו ומוסיפין לו ובזה יתכן ליישב קושית התו' למ"ד משלו הוסיפו לו יעו"ש דיתכן דזהו כשזכה בשארי מדות אבל כשאינו עומד על מדותיו ס"ל גם ר"ע דמוסיפין לו כפי שבארנו:

כל העושה דבר ומתחרט בו מוחלין לו על כל עונותיו וכו' עי' במפ' ויתכן עפ"י שבארנו בפ' בראשית דהעבירה שאדם עושה מחמת תאות חומרו בנקל למחול לו ע"י תשובה או יסורין וכאלה. אך העבירות שאדם עובר מצד המרי להכעיס קשה למחול עליהם רק בתשובה חמורה וכאלה והסי' לדעת אם נעשתה העבירה לתיאבון או להכעיס הוא דעבירה שהיא מחמת תאוה אז תיכף אחר שמלא תאותו הוא מתחרט על העבירה אך העבירה מצד המרי הוא בהיפך שכל מה שמוסיף לחטוא מתעצם בו כח המרי להוסיף לחטוא זהו כל העושה דבר ומתחרט בו אחר העשיה לאות דעונותיו המה רק מצד התאוה וכן מוחלין נו על כל עונותיו מיד אחר החרטה עליהם כמבואר:

עבד שרבו ממציא לו רעות וצרות וגו' כלום תקנה יש לו העירו המפ' אטו ח"ו אבדה תקותינו בלי תקנה יעו"ש ויתכן דיש שני מיני רעות בעולם האחת אשר מתיחסת שהיא שלוחה מעצמות הבוי"ת השנית הנעשית ע"י סבות אמצעות ובכל אחת מהנה יש מעלה וחסרון דרעה המתיחסת מעצמותו כביכול היא רעה מוחלטת בלתי גבולית כמו שהבוי"ת הוא בלתי גבולי ותכליתי. והמעלה שבה אחרי שניכרת שבאה מהבוי"ת מפשפש האדם במעשיו לחקור על סבת הרעה ושב ממנה ירפא לו אופן השני אשר הרעה באה ע"י איזה סבה המעלה שבה דכמו שהסבה היא גבולית ככה רעה המסובבת ממנה היא גבולית וחסרון שבה דאינו משים על לב שהרעה שלוחה על עונו רק חושב שהיא באה מהזדמנות הסבה ואין משים לב לשוב זהו שנ' וחרה אפי בו ואם הייתי ממציא לו הרעה מעצמותי אשר חרה אפי בו אז הי' ח"ו העונש עד לכלה. אך אנוכי בטובי הסתרתי פני ממנו כאילו אין הדבר נוגע לעצמותי ואז ימצאוהו צרות וגו' שתמצאנה אותו הצרות בהזדמנות איזה סבה והמה בראותם דאין הצרה שלוחה מעצמותי יאמר נא ישראל על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה שאין הצרה מאלהי רק מצאוני במקרה ובאמת הוא מאותי רק ואנוכי הסתר אסתיר פני זהו שאמר דלכן נאמר והי' כי תמצאנה וגו' ולא נאמר אמצא לו צרות דאילו נאמר אמציא וגו' אז הי' ח"ו רעה מוחלטת דעבד שרבו ממציא לו צרות כלום תקנה יש לו שהוא רעה עולמית אבל ע"ז יש לבכות דכאשר תמצאנה אותו ע"י סבות אמצעות אין נותן לב לשוב:

וכולל עוד דכלפי שמיא ליכא ספיקא וכל מה שנ' בתורה בלשון ספק גלוי לפניו ית' דכן יהי' בודאי לכן כאשר נאמר והיה כי תמצאנה אותו צרות וגו' מוחלט שכן יהי' בודאי זהו עבד שרבו ממציא לו צרות במקרא שכתוב והי' כי תמצאנה וגו' כלום תקנה יש לו לבל תבוא הצרה שמוכרחת הצרה לבוא אבל יש תקנה לפוטרה אחר בואה:

הממציא מעות לעני בשעת דחקו עי' במס' ויתכן דכונת הממציא אינו שנותן לו מעות רק הכונה שממציא לו לומר שיש לו מעות והוא בשעת דחקו שנצרך לסייעו והוא ממציא לו מעות לומר שיש לו מעות וא"צ לסייעו ועי"ז יש לו צרות רבות ורעות זהו שמסיים זוזי לטללא לא שכיחא לתליתא שכיח ולפי שרואה דשכיחא ליה זוזי לתליתא סובר דיש לו מעות ובאמת אין לו לטללא רק לתליתא ועי"ז נשאר בדוחקו:

כל שאינו בהסתר פנים וכו' כל שאינו בוהיה לאכול וכו' הסתרת פנים הוא מניעת הטוב דהכילי שאינו חפץ לתת נדבה לעני הוא מסתיר פניו ממנו כאילו איננו רואהו והי' לאכול הוא השגת הרע שמריע לו:

אחוי ליה עמא דאהדרינהו מריה לאפיה מיניה אחוי ליה איהו ועוד ידו נטויה עלינו שני אוהבים המתפרדים זה מזה מתוך קטטה אז אותו הנפרד שהפירוד הוא מסבתו בנקל בידו להשיב האהבה כמקדם בהסירו הסבה המעוררת הפירוד אך אם סבת הפירוד הוא מרעהו אין בידו לבטל הפירוד ונעלם ממנו אם רעהו חפץ לבטל הסבה ויכול להיות שבדעתו להיות הפרדה נצחית זהו שהצדוקי אחוי ליה עמא דאהדרינהו מרא אפיה מיניה כאלו סבת ההפרדה היא מצד מריה המסתיר פנים ממנו. ומי יוכל לדעת אם יעלה ברצונו לבטל הסתרת פניו והשיב לו איהו דאינו כן דמלבד שאין הבוי"ת מסבב הסתרת פניו אלא שהוא משתדל עוד לקרבנו שהרי ידו נטויה עלינו לרמז להתקרב אליו ע"ד מאמר הפותח יד בתשובה. וסבת הפירוד הוא מצידנו מרוע מעשינו ובנקל בידינו לשוב ולהיטיב מעשינו לבטל הסתרת פניו:

וכולל עוד ע"ד שביארנו באיכה כשהעבד מקלקל איזה דבר כשירותו אז אם רצון האדון להרחיקו ולגרשו מביתו אין מתקוטט ואין מריב עמדו אך משלחו ומגרשו מביתו אך אם רצונו להחזיקו עוד לעבד רק שחפץ להיישיר דרכיו שיתקן מעשהו אז הוא מתקוטט עמו מיסרו ומכהו בכדי שיתקן קלקולו מן הוא והלאה זהו שהצדוקי אחוי ליה עמא דאהדרינהו לאפיה מיניה שאינו חפץ עוד להחזיקו לעבד רק לגרשו להרחיקו ממנו ואחוי ליה איהו עוד ידו נטויה עלינו ליסרנו בגלות וכאלה על קלקול מעשינו ואם רצונו להרחיקנו בהחלט מה לו ליסרנו עוד ומזה מוכרח דרצונו לקרבנו רק חפץ לתקן מעשינו:

כיון דאבדה עצה מבנים נסרחה חכמתן וכו' התורה היא נובלת חכמה מחכמה עליונה ונכללו בה כל חכמות העולם לכן בהיותה על תלה שהיו בניה בעלי עצה בתורה גם החכמות הנמשכות הימנה היו שלימות בחכמה וכאשר אבדה עצה מבנים ונחלש מקור החכמה גם סעיפי החכמה הנמשכות הימנה המה חלושים:

ואב"ע נסעה ונלכה ואלך לנגדך חוקי הטבע דכח הנצחון הוא מתחזק כפי ערך הניצוח של כנגדו אם כנגדו מתעקש בדבריו לעומת זה מתחזק כח נצחונו בחוזק להתגבר עליו ואם שכנגדו מתרפה בנצחונו גם כח נצחונו מתרפה זהו ואלכה לנגדך כפי כח הליכתך כן תהי הליכתי לנגדך בכח נצחוני:

ר' אילא הוה סליק ואזיל בדרגא וכו' שמעיה לההוא ינוקא דהוה קא קרי כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו אמר עבד שרבו מגיד לו מה שיחו מה תקנה יש לו' העירו המפ' אטו עד השתא לא ידע ר' אילא מהאי קרא יעו"ש ויתכן דהמקרא במלואו הוא כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו עושה שחר עיפה ודורך על במתי ארץ ה' צבאות שמו וכפי שטחיות המאמר כל הענינים המה מן נושאי המאמר יוצר הרים וגו' ומגיד לאדם מה שיחו ועושה שחר עיפה ודורך וגו' המה כולם תוארים להב"ה שהוא יוצר הרים והוא מגיד לאדם מה שיחו והוא עושה שחר וגו' ונשוא המאמר הוא ה' צבאות שמו ולפי"ז לא נאמר במקרא איזה מאמר מוסרי אך הינוקא קרא כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו ולא גמר הפסוק עי"ז הבין ר' אילא דמאמר ומגיד לאדם מה שיחו הוא נשוא המאמר והוא מאמר מוסרי דיוצר הרים ובורא רוח שהמה ענינים גבוהים מאוד עכ"ז הוא ממקום גדולתו מגיד לאדם מה שיחו אפילו שיחה קלה וכו' ובזה ראוי לאדם לקחת מוסר עבד שרבו מגיד לו מה שיחו תקנה יש לו:

אפילו שיחה יתירה שבין איש לאשתו מגידין לו בשעת מיתה כל הענין מרומז במליצת המקרא. הוראת שיחה בארנו בדו"ש שהוא על דברים יתירים שאינם להכרח הענין ואמרו חז"ל במס' יבמות ד' ס"ד מי שאין לו אשה אינו אדם וסיום המקרא הוא עושה שחר עיפה זהו שדרשו מגיד לאדם היינו שיש לו אשה שקרוי אדם. מגיד לו מה שיחו שיחה יתירה שבינו לבין אשתו ומגיד לו זאת בזמן אשר עושה שחר עיפה היינו יום המיתה דאז חשכו הרואות:

מקום יש לו ומסתרים שמו וכו' עי' במס' ויתכן דמה שנקרא הב"ה מקום הכונה שהוא מקומו של עולם היינו שרצונו כביכול לקיים העולמות והמחשבה שלו כביכול הוא ענין נעלם ונסתר זהו מקום יש להב"ה יש לו תואר מקום על מחשבתו ית' ומסתרים שמו שהוא כח הטמיר ונעלם ושמה תבכה נפשו היינו העדר רצון המקיים העולם ופריך והאמר ר"פ אין עצבות לפני המקום שבכח המקום שמקיים העולמות אין שום עצבון ומשני הא בבתי בראי וכו' עולם המלאכים נקרא בתי בראי לפי שאין בכוחם לכנוס לפנים ממדרגתם אבל תכונת בני אדם שיכולים להגיע בשלימותם למדרגה גבוה למעלה מהמלאכים נקרא בתי גואי ולכן בבתי בראי שהוא עולם המלאכים שאין להם שום נטיה לעשות רע לכן אין שום עצבון למקום עולם שלהם אבל בבתי גואי המתיחס לאדם שיש לו נטיה להרע ולהיטיב יתכן להיות עצבון במקומו כשהאדם חוטא ופריך והכ' ויקרא אלהים צב' וגו' לבכי וגו' ואמר במדרש איכה שקרא הב"ה למה"ש לעשות אבל הרי דגם במקום בתי בראי יש אבל ובכי ומשני שאני חורבן בהמ"ק דגם מלאכי השלום שאין להם שום חסרון ופחיתות ושקטרגו על בריאת האדם גם המה בכו לפי שמקדש של מטה מכוון למקדש של מעלה ונוגע חורבנו גם לצבא מעלה אבל בענין המקום לקיים עולם של בתי בראי ליכא עצבון:

ג' דמעות וכו' א' על מקדש ראשון וכו' שלימות האדם מוגדר בשלשה מחשבה דבור מעשה ומקדש הראשון נחרב מקלקול המעשה היינו ע"ז ג"ע ש"ד ומקדש שני נחרב מקלקול המחשבה הוא שנאת חנם וביטול תורה הוא קלקול בדבור ויתכן עוד דכולל כל עניני השראת השכינה דבמקדש ראשון ושני הי' השראת השכינה ובהיות ישראל במקומם שרתה שכינה ביניהם ובד"א של הלכה שורה השכינה וכולל עוד שלשה עמודים של תורה עבודה וג"ח מקדש ראשון הי' ביטול עבודה ע"ז ג"ע ש"ד. ומקדש שני ביטול ג"ח שהי' שנאת חנם וביטול תורה:

ועל מי שאי אפשר לו לעסוק בתורה ועוסק עי' במפ' ויתכן עפ"י שבארנו בברכת התורה דהוראת לעסוק בד"ת היינו עסק הפלפול וחדושי תורה כמו עסק המו"מ להרויח בו יעו"ש לכן מי שאפשר לו לעסוק ולחדש בד"ת יפה חלקו דקוב"ה חדי בפלפולו אבל מי שאין בכחו לעסוק ולחדש בהם' והוא משתדל לעסוק ולחדש מבלה זמנו לבטלה דאין בעסקיו שום ריוח ויותר הי' טוב לו אשר באותו זמן ילמוד להבין האמור בספרים שהם דברים הראוים לאומרם לא דברי הבל כדבריו לכן הב"ה בוכה עליו וכולל עוד עפ"י דאיתא בתד"א שפגע בציד אחד שלא למד תורה וא"ל מ"ט אינו לומד והשיב לו לא נתן לי הב"ה בינה ללמוד ואמר לו מי נתן לך בינה לעשות רשתות ולצוד הרי יש לך בינה ויכול אתה ללמוד יעו"ש זה שדרך ב"א שמשיבים על בטול תורה שאין שכלם פנוי להגות בד"ת והוא תשובה בלתי נכונה שהרי שכלם פנוי לעסוק בעסקי מו"מ ולעשות בזה תחבולות שכליות גם במרמה א"כ הי' ביכולתם ללמוד זהו שהב"ה בוכה על מי שאומר שאי אפשר לו לעסוק בד"ת שאין לבו ושכלו פנוי לזה והוא עוסק בעניני עוה"ז בתחבולות שכליות במו"מ ומלאכה:

ועל פרנס המתגאה על הציבור הב"ה הוא פרנס של כל העולמות ומצד גדולתו אין כבודו לפרנס עולם השפל רק מצד מדת ענותו הוא מפרנס לשפלים וכאשר הפרנס של הציבור מתגאה היפך ענוה על ידו מסתלקת גם מדת ענוה מהנהגת פרנס העולם ונמנע עי"ז פרנסת העולם ח"ו זהו שהב"ה בוכה שענין הבכיה היא מניעת ההשפעה:

כי מטא להאי פסוקא השליך משמים ארץ וגו' נפל ספרא מידיה אמר נפל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא עי' במס' והכונה דהוקשה לו לרבני מליצת הכתוב השליך משמים ארץ וגו' כאילו הב"ה השליכה ח"ו שמאס בהם. ובאמת מאתו ית' לא תצא הרעה ויותר הי' ראוי לומר נפל משמים ארץ תפארת ישראל ליחס הנפילה להם וכאשר נפל ספרא מידו ואז נתגלגל הספר למרחוק לבור עמוק נתישב לו המקרא דאילו נאמר נפל הי' משמעו דנפל ח"ו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא שקשה לעלות משם לכן השליך דהבוי"ת השליכם למקום ידוע שיכולים לחזור ולבוא אליו:

תזכו לקבל פנים הרואים ואינן נראין העירו המפ' מאי מעליותא בזה שאינו נראה יעו"ש ויתכן דהשגת הבוי"ת הוא בלתי תכלית וגבול אך אין מתגלית רק כפי כח האדם שיכול להשיג הקטון לפי קטנו והגדול לפי גדלו והנה מרע"ה שהי' גדול בהשגתו יותר מכל אדם השיג מ"ט שערי בינה אך משם והלאה לא ניתנו להשגה לכן עד אותו גבול שיכול הגדול שבגדולים להשיג הוא נקרא נראה אך משם והלאה נקרא כביכול אינו נראה זהו שברכם שיזכו עד קצה ההשגה אשר שם הגבול מן הרואה שהיא התחלות הנראה ואינו נראה:

כל העוסק בתורה אפילו יום אחד לשמה וכו' כל העובר עבירה אחת אפי' פעם אחת בשנה התוס' בסוטה הק' הא מדה טובה מרובה וכו' ומ"ט השוה כאן המצוה והעבירה כאחד יעו"ש ויש לתמוה עוד יותר דמגדיל כאן העבירה יותר מן המצוה דבמצוה אמר כל העוסק בחורה אפילו יום אחד לשמה הרי שמוכרח ללמוד כל היום לשמה ובעבירה אמר העובר עבירה אפילו פעם אחת אף שאינו כל היום ויתכן דלכן אמרו כל העוסק בתורה וכו' ולא אמרו העושה מצוה וכו' דבאמת במצוה שאינה נוהגת תמידים כסדרם ביום ובלילה רק מצוה זמנית כמו סוכה ופסח וגם במצוה הנוהגת בכל יום כמו תפילין אבל בלילה אינה נוהגת א"כ כל יום נפרד בפני עצמה לא יתכן לומר דהמניח תפילין יום אחד מעלה עליו כאילו הניח תפילין כל השנה וכן בסוכה אם קיים יום אחד כאילו קיים כל השנה אך מצות תלמוד תורה שהיא מצוה תמידית כל השנה יום ולילה שנ' והגית בו יומם ולילה וצריכין ללמוד לשמה והוא לא למד רק יום אחד לשמה א"כ עשה רק מקצת המצוה לשמה עכ"ז מרובה מדה טובה שיהי' נחשב כאילו עשה המצוה של כל השנה בשלימות לשמה אבל בעבירה אינה כן דאם עשה עבירה מקצתה מצד התאוה ומקצתה מצד המרי להכעיס לשם עבירה אינה נחשבת כאילו עשה כל העבירה לשם עבירה להכעיס. אך אם עשה עבירה כל העבירה לשם העבירה להכעיס אז נחשבת אותה העבירה אם עשאה גם בכל ימות השנה לתאוה נחשבו כאילו עשאם לשם עבירה להכעיס א"כ מדה טובה מרובה וסרה בזה קושיית איי הים דאטו אם עשה מצוה יום אחד ושארי הימים עשה עבירות נחשב לו כאילו עשה כל השנה מצות וכן בהיפך יעו"ש דהכונה רק על אותה מצוה ועל אותה העבירה כפי שבארנו ולפי דמצות ת"ת נאמר במדת היום והלילה שנ' והגית בו יומם וגו' לכן נקט יום אחד ולא שעה אחת:

דף צ' מעוות לא יוכל לתקון זה שביטל תפלה וכו' וחסרון לא יוכל להמנות זה שנמנו חביריו וכו' עי' במפר' ויתכן עפ"י המבואר בספרי אמת דתיבות ק"ש המה רמ"ח נגד איברים שעל ידי תיבות דק"ש מתתקנים העוות שהיו באברים וכמו כן התפלה שהיא נגד תמידים תמיד של שחר מכפר על הקלקולים של הלילה ותמיד של בין הערבים מכפר על הקלקולים של היום וכאשר לא קרא ק"ש ולא התפלל נשארו הקלקולים מעוות בלי תיקון לכן דריש, מעוות לא יוכל לתקון על בטול ק"ש ותפלה וחסרון לא יוכל להמנות אין לו מובן פשמי דפשיטא כשחסר ואינו אין יכולין למנות כי איננו לכן דריש דקאי על שחבריו נמנו לדבר מצוה והוא לא נמנה עמהם זהו וחסרון נחסר ממנו השלימות של אותו מנין שנמנו לדבר מצוה דקאי להמנות על המנין שנמנו לדבר מצוה אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה מאה ואחד עי' במש'. ויתכן עפ"י שבארנו כדו"ש דשם הוי"ה יש בו מספר מאה יעו"ש לכן כששונה פרקו מאה פעמים אינו מתיחס לכח והשתדלות האדם רק מתיחס לברכת הויה לכן מתואר לא עבדו שהוא נא עבדו באתערותא דיליה רק מסייעתא דשמיא דשם הוי"ה אבל השונה פרקו מאה ואחד שהוסיף על מאה אינו מתיחס לברכת הויה רק לאתערותא דילי' לכן מתואר אז עובד לד' שהוא עובדו בהשתדלותו:

ויאה עניותא לישראל כורדא סומקא לסוסיא חיורא לכאורא הוא מנגד למאמר חז"ל דקדוקי עניות מעביר על דעת קונו ויתכן הכונה דיש הכרה עצמיית מצד שלימותו ויש הכרה הפכית מצד פחיתות ההפכי ובהתאחדם יחד המה הכרה מוחלטת והנה הסוס הלבן יש בו יופי עצמותו ואם משימין עליו ורדא סומקא ניכר בו יופי הלובן ביתר שאת וכן עדת ישראל בהיותם בהצלחה ניכר שלימותם מצד עצמם ובהיותם בשלימותם גם בזמן העוני ניכר שלמותם ביתר שאת דאף שדרך העוני להעביר על דעת קונו עכ"ז המה בכשרון שלימותם והוא ממש כסוסיא חיורא בורדא סומקא:

וכולל עוד עפ"י דאיתא במס' עירובין שלשה אין רואים פני גיהנם וכו' דקדוקי עניות לכן מקבלין ישראל העניות באהבה להנצל מגיהנם ונחשב בעיניהם העניות כאילו הוא דבר נאה ומשובח כורדא סומקא לסוסיא חיורא:

וכולל עוד לדמיון עשיר הי' לו בת ובחר בעלם משכיל בלימוד ובמעלות והיה מדלת העם ובהיותו מדלת העם עשה לו אביו מלבושים ליום חתונתו בגדים פחותים ובהיותו בבית חותנו הגביר אשר כל אנשי בית חותנו מלובשים בגדי רקמה ותולעת שני ויאמר לו חותנו אצוה להכין גם עבורך בגדי יקר ותפארת משש וארגמן כי חרפה היא לפני בעטותך בגדי פשתן וצמר בביתי וימאן העלם וישאלוהו סבת מאונו ויען ויאמר הן בהיותי לבוש בגדים פשוטים משונה מכל מרבית בית חותני הלובשים בגדים יקרים וכל באי ביתו מתפלאים מה זה אשר חתן הגביר הוא לבוש בגדי צמר ופשתן ומשיבים להם אל תסתכל בקנקן רק במה שיש בו גבר משכיל בעוז ותושיה ולו חכמה ובזה נודע לכל שלימותי ופאר חכמתי ויקר בעיני מכל בגדי חופש ורקמה אך אם אלבש מחלצות כאחד מבני הגביר לא יעלה בדעת הרואים לשאול עלי ולדרוש על מהותי מי ומה הנני ולא יודע תכונת שלימותי בעולם כן עד"ז בעת אשר עדת ישראל המה בהצלחת העושר והכבוד לא יפלא בעיני העמים מדוע יעקב בחר לו יה לסגולתו מזולתו דאחרי שהמה מכובדים בעושר וכבוד נאה למלך הכבוד לקחת אותם לו נעם אך בהיותם עניים ודלים במצב השפלות ורואים העמים כי לא נטש ה' את עמו גם בשפלות מצבם מזה מכירים דיש להם לישראל שלימות המעלות והמדות ורק עם חכם ונבון הגוי הזה שמתרצה הבורא כביכול לקחת אותם לו לעם גם בהיותם עניים ומדולדלים נמצא דע"י העניות ניכר חשיבות שלימותם לכן יאה עניותא וכו':

ת"ח הפורש מה"ת עליו הכ' אומר כצפור נודדת מן קנה וכו' עפ"י דאיתא בספרי אמת דכל ענינים הנעשים בעולם מקור הוייתם וקיומה הוא מרומז בתודה כי התורה היא המקיימת אותם לכן עיקר משכן האדם הוא בתורה והפירוש מה"ת הוא נודד מקן משכנו

דף י' וליוצא ולבא אין שלום שיצא מדבר הלכה וכו' דלפי האראי' הי' ראוי לומר ולבא וליוצא אין שלום וכו' לכן דרשו שיצא בתחלה מדבר הלכה ובא למקרא ולפי דסדר הלימוד הוא מקרא משנה וגמרא לכן דרשו ולבא שבא למקום שהי' שם בתחילה כהוראת ביאה שהוא נסוג אחור משלמות סדר לימודו:

היתר נדרים פורחים באויר וכו' כהררים התלוים בשערה מלת באויר הוא נוטריקון על הדרשות שדרשו חז"ל להיתר נדרים כדאמרינן בגמרא כי יפליא וכו' נשבעתי ואקימה וכו' נשבעתי באפי וכו' כל נדיב לב שתלוי ברצון שאינו מתחרט זהו אויר א' הוא אפי ו' הוא ואקימה י' הוא יפליא ר' הוא רצון והלכות שבת תלויים בשערה עפ"י דאמרינן מלאכת מחשבת אסרה תורה והמחשבה היא בראש מקום השערות וזהו שפירש"י בשערה בשערות ראש היינו מקום המחשבה:

באפי נשבעתי וחזרתי בי עפ"י דאיתא במדרש איכה כל מאן דכעיס סופה מתרצה זהו שהודיע להם באפי נשבעתי מתוך הכעס ויכולים להשתדל להפר השבועה שאתרצה ע"י התרת חכם:

לא יחל וכו' אבל אחרים מוחלין לו דאי הי' הכונה שדברו לא יחולל לעולם הי' מהראוי לומר לא יחל מהנפעל דמשמעו שלא יחולל לעולם ומדאמר לא יחל מהקל מורה דרק הוא לא יחל אבל אחרים מוחלין לו:

ד' יב' אדה"ר מן הארץ עד לרקיע וכו' מעטו והעמידו על מאה אמה וכו' מסוף העולם ועד סופו וכו' אידי ואידי מדה אחת היא בדו"ש בארנו דעולמות כולם ביחד המה תבניתו של הכ"ה להכיר על כח מעשיו ית' ולפי דלאו כל מוחה סביל להשיג כל הנעשה בעולמות עליונים לכן הכליל הבוי"ת בעולם השפל כח של כל העולמות העליונים והוא דמות תבניתו זהו דח"א שהשגת אדה"ר הי' בתבניתו היינו מן הארץ עד לרקיע ועד בכלל שהשיג מה שהוא ברקיע למעלה וח"א שהשיג רק דמות תבניתו היינו מסוף העולם ועד סופו וזהו דמסיים אידי ואידי מדה אחת שע"י שתיהם יכולים להשיג כח הבוי"ת רק דתבניתו הוא השגה מעולה יותר ממדת תבניתו ואחר החטא מיעט הב"ה השגתו והעמיד על מאה אמה היינו חלק קטן כפי ערך מאה אמה מן שטח של מהלך ת"ק שנה שהוא מארץ לרקיע:

עשרה דברים נבראו ביום ראשון וכו' מה שהיה ראשית הבריאה במספר עשרה בארנו בכפלים לתושיה לפי דאות יו"ד מורה על נצחיות דמלואו הוא עשרה ותמונתו אין משתנה גם כשהופכין אותו בכתיבה לכן יסד העולם במספרו לרמז על קיומו:

אור וחושך וכו' מדת יום ומדת לילה לכאורה אחת הנה דאור הוא יום וחושך הוא לילה ויתכן עפ"י מה דמסיים דאור הנברא ביום ראשון איננו אור שבגלגל המאורות לסבב מהלכו להאיר ביום ולהחשיך בלילה עכ"ז נמנו יום ולילה עד יום ד' לפי שברא אז הב"ה מדת היום והלילה וכמו שברא האור להאיר ביום כן ברא אז החושך להחשיך בלילה אף שאינו מסובב ממהלך הגלגל ובזה יתורץ מה שהעירו המפ' שלא יתכן לומר בריאה בחשך שהוא רק העדר האור דהעדרו הוא רק עפ"י סבוב הגלגל אבל בימים הראשונים בהיותו אור עצמי הי' החשך בריאה כמו האור:

עמד וגנזו לצדיקים וכו' מליצת עמד הכונה דכאשר רצה הבוי"ת שיאיר העולם הופיע כביכול מכבודו והאיר האור וכאשר רצה למנוע האור עמד שלא הוסיף להופיע ועי"ז נגנז ולא האיר:

אדם בונה עליה ואח"כ בונה בית וכו' אדם בונה שרפרף ואח"כ בונה כסא בתכונת עולם העליון והתחתון יש בו שתי תכונות דבאמת עצמיות זהר עולם העליון הוא מעולה מזוהר עולם השפל עכ"ז התעלות עולם העליון הוא ע"י עולם התחתון כמאמר חז"ל כשערש"מ מוסיפין כח בגבורה של מעלה זהו דב"ש חשיב העולמות מצד זהרם לכן מעולה שמים מארץ כמו כסא ושרפרף שהכסא מעולה משרפרף לכך הקדים בבריאה השמים לארץ וב"ה חשבו העולמות מצד פעולתן של התועלות בזה יתרון לעולם התחתון על העליון דאין העליון מתקיים אלא על ידי התחתון הוא כמו בית ועליה עומד על גביו דבונה תחלה הבית ואח"ז העליה:

כשבראם ברא שמים ואח"כ ארץ וכשנטה נטה ארץ ואח"כ שמים אצל הבוי"ת מתיחסים מעשיו מן הסבה אל המסובב ונהפוך הוא אצלינו מתיחס הענין מהמסובב אל הסבה לכן כאשר ברא כביכול ברא השמים ורחוק ממנו ברא אח"ז הארץ הוא המסובב וכאשר נתגלה הנטיה של העולמות לנו השגנו בתחלה את הארץ הוא המסובב ואח"ז השגנו השמים שהוא הסבה ויתכן עוד עפ"י מה שפרש"י בפ' בראשית דבתחלה עלה במחשבה לברוא העולם במדה"ד וראה שאין מתקיים הקדים מדה"ר ושתפה למדה"ד והנה השמים מתיחס לאש העולה למעלה והוא מדה"ד והארץ מתיחסת למים הנמוך הוא מדה"ר. זהו כשבראם במחשבה ברא שמים במדה"ד ואח"ז ארץ במדה"ר וכשנטה שיתקיים העולם נטה ארץ שהקדים מדה"ר היא הארץ ואח"ז שמים של מדה"ד וזהו דפליגי ב"ש וב"ה לפי תכונתם דאיתא בספרי אמת דב"ש מתיחס למדה"ד וב"ה מתיחס למדה"ר נמצא מתיחס ב"ש לבריאת המחשבה שהי' במדה"ד לכן אמר שהקדים שמים לארץ וב"ה מתיחס למדה"ר של הנטיה שהקדים מדה"ר לכן אמר דהקדים ארץ וכו' ומאי שמים וכו' שם מים וכו' אש ומים שניהם אמת דבתחלת השמים נברא במדה"ד שהוא האש לכן נקרא שמים שם מים מרמז השמים דאין בו מים של מדה"ר רק אש של מדה"ד דשם מים ברחוק ממנו ולא בו כהוראת שם ואח"ז כששתף עמו מדה"ר בנטיה נקרא שמים אש ומים ביחד שטרפן זה בזה ושתפם:

ע"ב אלו נאמר שמים וארץ הייתי אומר שמים וארץ שמותן של הב"ה וכו' שהייתי אומר דמלת אלהים מעו"ע אלהים שמים אלהים ארץ דמשמעו שתי רשויות ח"ו אחד אלהים של שמים והשני אלהים של ארץ:

את הארץ למה לי להקדים שמים לארץ דאם הי' כתוב בראשית ברא אלהים את השמים והארץ הייתי אומר דמלת את הוא בהוראת מן כמו כצאתי את העיר והכונה בראשית מן השמים ברא אלהים הארץ תחלה:

הארץ על מה עומדת וכו' קיום העולם מתנהג בשלשה הנהגות הניסית המערכית הטבעית ומבאר תחלה הנהגת הניסית היינו על עמודים שהם תורה ועבודה וג"ח ושלש אלה עומדים על המים היינו על תכונת הטהרה לבל ימצא בם שום פחיתות וטהרת הענינים המה בסור מרע ובעשה טוב היינו בחלק של סור מרע הוא בתכונת הרים שלא ימוש ממקומו לסור לרע כמו ההרים אשר לא ימושו ממקומם ובחלק עשיית הטוב ידאה מהר לעשות כעל כנפי רוח ושני אלה עמודים בסערה היינו להרגוז בסערה את היצ"ט על היצה"ר והסערה תלויה בזרוע כחו של הבוי"ת דאלמלא עוזרו לא יכול לו וחכמים מבארים הנהגת המערכה שהיא על י"ב עמודים היינו י"ב מזלות וי"א מבארים הנהגת הטבע שהוא על שבעה עמודים דכל עניני הטבע מוגדרים בשבעה שש קצוות והאמצע שבעה אקלמים וכאלה ומסיים ר"א דכולם עומדים על עמוד אחד של אמונה להאמין שכל אלה הנהגות כולם מתנהגים רק ברצון הבוי"ת:

שחקים שבו רחיים עומדות וטוחנות מן לצדיקים לע"ל עי' במפ' ייתכן דמן הוא לשון הזמנה כמו מיניה את מאכלכם דשכר המקווה לע"ל הוא נעשה מעניני המצות של עוה"ז זהו שהרחיים טוחנות מן שהזמינו המע"ט לעשות מהם קמח סלת לצדיקים לע"ל וזהו שאמרו במס' אבות אם אין תורה אין קמח כשאין מקיימין התורה בעה"ז אין לקוות על קמח מהרחיים לע"ל:

כל העוסק בתורה בלילה הב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום הלילה הוא זמן שינה ומנוחה לאדם וכאשר האדם מנדד שנתו ומנוחתו ועוסק בתורה בלילה הוא תכונת החסד שעושה למעלה מהדין לכן גם הב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום:

מכון שבו אוצרות וכו' ברד וטללים רעים וכו' הני בארעא אתנהו מן הארץ וגו' וקטור רוח סערה וכו' היו ברקיע וכשבא דוד ביקש עליהם רחמים והורידן לארץ לכאורה יותר טוב כשדברים הרעים המזיקין המה בריחוק מקום לא בקרוב א"כ אחרי היותם ברקיע בריחוק מקום מאתנו למה ביקש דוד להורידן לארץ להיותם קרוב אלינו ויתכן עפ"י שבארנו בדו"ש דכל ענינים הנעשים בעצמותו כביכול המה נצחים בלתי משתנים ומה שהוא מתיחס לכח אמצעי אינו נצחי ומשתנה לכן בהיותם ברקיע המתיחס לעצמות הבוי"ת שנ' פתח ה' את אוצרו ויוצא כלי זעמו אז בעת בואם ח"ו היו נצחים בלתי משתנה לכן ביקש דהע"ה להורידן לארץ שיתיחסו לכח אמצעי של הארץ ואז בטל נצחיותם ומשתנים מרעה לטובה:

דף יג כתוב א' אומר אלף אלפין ישמשוניה וכ' א' אומר היש מספר לגדודיו וכו' כביכול נתמעט פמליא של מעלה עי' במפ' ויתכן דהבוי"ת הוא למעלה מהזמן והמספר לכן במקומו כביכול גם לגדודיו אין מספר אך בהתגלות כבודו בעוה"ז שהוא מקום המוגדר במספר גם גדודיו מתגלים במספר לכן בזמן שבהמ"ק הי' קיים דאז היתה השראת שכינתו למטה והי' בהמ"ק מקומו אז הי' מתגלה במקומו באין מספר היש מספר לגדודיו ובזמן שאין בהמ"ק קיים דאז נסתלקה השכינה למעלה ואין נחשב הארץ למקומו ממש אז מתגלה למטה במספר אלף אלפין כביכול נתמעט לפי שהם פמליא של מעלה ולא של מטה ויתכן עפ"י דאיתא במס' יומא כתוב אחד אומר אשר לא ימד ולא יספר וכתוב א' אומר והי' מספר כאן כשעושין רש"מ וכו' ובארנו בדרושי' דכשעושין רש"מ אז יש בהם שלימות הרבה ואז נמצאו בהם שלמים אשר האחד שקול נגד כמה אלפים אנשים ואז אינם בגדר המספר דמי יוכל לשער שלימותם כמה עולה מספרם וכשאין עושין רש"מ והמה נעדרי השלימות ואין להם יחס האיכות רק יחס הכמות ואז המה בגדר המספר יעו"ש וכפי אתדל"ת כן הוא אחדל"ע כמאמר כדרך שבא לראות כך בא ליראות לכן בזמן שבהמ"ק קיים שאז הי' שלימות בישראל ואז לא היו בגדר המספר לעומתם גם התגלות השכינה הי' באין מספר היש מספר לגדודיו ובזמן שחרב בהמ"ק לפי שהעם המה בהעדר השלמות ואז המה בגדר המספר גם התגלות השכינה הי' במספר אלף אלפין ישמשוניה זהו שמסיים כביכול נתמעט פמליא של מעלה דבאמת הפמליא של הב"ה הוא שוה תמיד באין מספר רק ההתגלות משתנה מאין מספר למספר זהו כביכול כאילו נתמעט פמליא של מעלה:

ד' י"ו והן עזי פנים שבדור ורנב"י וכו' אלו ת"ח. עפ"י דאיתא במס' ביצה מפ"מ נתנה תורה לישראל מפני שהם עזין וכו' ואיתא במס' שבת במאמר חמדה גנוזה תתקע"ד דורות קודם שנבה"ע פרש"י ז"ל דאותן תתקע"ד דורות לא היתה בהם תורה והעבירם ולא בראם יעו"ש וכיון שלא היו אותן הדורות בני תורה נשארו בעזותן מצד הטבע שהן עזין לכן כששתלן בכל בכל דור הם עזי פנים שבדור והנה הוראת קמט הוא על הדחיקה והכווץ נגד החצון ודריש ת"ק שהיא קמיטה של עזי פנים שמעבירן מן העולם ורנב"י דריש על ת"ח לפי שהם עזים והתורה מחשת עזותן לכן נאמר עליהם אשר קומטו:

עד מתי אתה עושה שכינה חול עי' פרש"י וח"א ויתכן לפי שנ' כורסיה שביבין דנור זהו ודאי כסאו של הב"ה ומבאר דפסוק השני שנ' בו כרסון רמיו ועתיק יומין יתיב מרמז על כסא דוד וקרו ליה עתיק יומין ע"ד שאמר ומדת ימי מה היא עי' בילקוט לזה השיב לו עד מתי אתה עושה שכינה חול דעתיק יומין הוא תואר להב"ה ואתה עושה אותו חול לומר דקאי על דוד:

אחד לדין ואחד לצדקה וכו' מה לך אצל אגדה לפי דאמרו חז"ל דכשהוא דן את ישראל דן אותם בעמידה א"כ למה לו כסא לדין:

לא נתקררה דעתו עד שאמר ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד שרצה לקללם יותר וכיון שאמר ירהבו וגו' והנקלה בנכבד א"כ כאשר יקללם עוד יהיו נקלים יותר וירהבו ביותר על הזקנים והנכבדים לכן נתקררה דעתו שלא לקללם עוד ויתכן עוד דמדה זאת מה שירהבו הנער בזקן וגו' היא קללה שאין עוד למעלה הימנה דבכל הקללות שקללם יתכן ישמעו דברי תוכחה מהזקנים ושב ורפא לו אך כאשר ירהבו הנער בזקן ואין שומעין להם א"כ אפס תקוה שישובו ואין קללה מרובה מזאת:

ובביתי אין לחם ואין שמלה שאין בידי לא מקרא ולא משנה ולא גמרא למעלה דרשו משען לחם זו גמרא ושמלה דברים שב"א מתכסין בו כשמלה וכפי' הנראה כאן דריש שמלה על מקרא ומשנה והכונה דשמלה הוא לבוש אבל גוף הלובש הוא מכוסה ואינו נראה לכן המקרא והמשנה המה לבוש אבל גוף ההלכה הנדרש בזה הוא בגמרא לכך אמרו שב"א מתכסין בהם לכן דריש מן שמלה על מקרא . ומשנה לחם על גמרא:

ע"ב אשר נתן בן לאברהם אבינו שיודע לדרוש במעשה מרכבה ע"ד מאמרם ז"ל צדיקים המה מרכבה לשכינה וראש הצדיקים הי' אאע"ה לכן אמר אשריך אברהם שאתה מרכבה לשכינה שראב"ע שיצא מחלציך דורש במעשה מרכבה:

והיו מה"ש באין וכו' במזמוטי חתן וכלה עי' במפ'. ויתכן דהבאים למזמוטי חתן וכלה אף דאין השמחה שלהם באין כדי לשמח את החתן והכלה כן עד"ז אף דאין הדרשה נוגע למה"ש עכ"ז באין לשמוע לשמא הדורשים:

גזל ועריות שנפשו של אדם מחמדתן ומתאוה להן בפ' וירא בארנו הוראת תאוה הוא בעניני תאות הבהמית לאכול ולשתות ועריות ותכונת חמדה הוא בעניני הממון והכבוד זהו מחמדתן לגזל ממון ומתאוה לעריות:

ארבעה נכנסו לפרדס וכו' בן עזאי הציץ ומת בן זומא הציץ ונפגע אחר קיצץ בנטיעות ר"ע נכנס בשלום וכו' מדרגות ההשגה היא בשני פנים או שהב"ה מתגלה לאדם למטה או כמדרגת מרע"ה אשר עלה אל האלהים בהשגה גדולה למעלה והתגלות ההשגה הוא כפי הכנת האדם אם ממעט בהכנתו מתמעטת ההשגה ואם משתדל בהשגה שהוא למעלה מהכנתו ע"ז נאמר אל יהרסו לעלות פן יפרץ בם זהו בן עזאי הציץ למעלה במקום שעלה משה למרום ומת שלא הגיע למעלת מרע"ה ובן זומא מיעט הכנתו לכן לא יכול לעלות להשגה עליונה רק נפגע פגעה בו ההשגה למטה כהוראת פגיעה ור"ע השתדל בהכנתו לפי כחו ועי"ז השיג השגה שלימה כפי הכנתו ונכנס בשלום ויצא בשלום ואחר קיצץ בנטיעות דשלימות האמונה היא להאמין דכל פעולות מעשי התחתונים המה כמו שרשי אילן אשר מהם נצמחים סעיפים ופארות למעלה בעולם העליון לטוב או לרע והמה תכונת הג"ע והגיהנם וכמו כן שלימות האמונה אשר מקור ההשפעה היא בעולם העליון אצל הבוי"ת וממנו נצמחים אשכולות העה"ז לטובה או לרעה ואחר הכחיש בכל אלה זהו קיצץ בנטיעות קצץ הנטיעה של מטה לומר שאיננה עושה פרי למעלה וקצץ הנטיעה של מעלה לומר דאין פרי עוה"ז ממקור הנטיעה של הב"ה:

דף טו חזא למט"ט דאתיהבא ליה רשותא למיתב למיכתב זכוותא דישראל אמר גמירא דאין למעלה ישיבה וכו' מ"ט כי חזיתיה לא קמת מקמיה אתיהיב ליה רשותא למימחק זכוותא דאחר עפ"י דאיתא במ"ר בשעה שהב"ה דן את ישראל דן אותם בעמידה מקצר הדין ופוסק ובשעה שדן את אויביהם דן אותם מיושב ומדקדק בהם לכן כשצריכים למכתב זכוותא דישראל שטוב לדקדק בהם לכן ניתן לו רשות למיתב בישיבה ולמכתב זכוותא כדי שידקדק בהם יפה וכאשר אחר אמר דאין למעלה ישיבה רק עמידה ועמידה הוא לתכונת הדין היפך מזכותא לכן אתיהב ליה רשותא למימחק זכוותא דאחר:

עקר פוגלא ממישרא בשבת ויהיב לה כפי שבארנו דאחר קצץ בנטיעות לומר דאין צומח ממעשה אדם למעלה זהו עקר פוגלא ממישרא עקר הצומח משרשו שקצץ בנטיעות:

נוטל חלקו וחלק חבירו שנ' לכן בארצם משלה יירשו וכו' הרשע והצדיק יש לכל אחד שתי תכונות מצד עצמו ומצד הפכית זולתו נמצא יש להצדיק שני חלקים בג"ע האחד מצד צדקת עצמו השני מצד רשעת הרשע וכן להרשע יש שני חלקים בגיהנם האחד מצד עצמו השני מצד צדקת זולתו:

ע"ב אם הרב דומה למלאך ד' צב' שלימות העבודה לעשות המצוה בלי שום חקירה להבין טעמי המצוה לפי דאין טעמי המצות מתגלים אלא לאחר קיימן וזהו תכונת מה"ש שנ' בהם עושי דברו בתחלה עושים בני שום מחקר להבין ואח"ז מגיעים לשמוע בקול דברו להבין טעמי המצוה זהו אם הרב דומה למלאך שמקיים המצוה בלי חקירת הטעם אז יבקשו תורה מפיהו להבין טעמי המצות דאחר הקיום מתגלין לו לשמוע בקול דברו זהו שפתי כהן ישמרו דעת ימתינו על דעת הטעמים אחר העשיה ישמרו לשון המתנה כמו ואביו שמר את הדבר:

אשכח תמרא אכל תחלא ושדי שיחלא אבראי וכו' ומפומא דר"מ לא אמר וכו' רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק אמר השתא קאמר מאיר בני אומר וכו' העירו המפ' מ"ט בתחלה לא אמר משמיה דר"מ ואח"כ אמר ויתכן דכאשר האדם חוטא מחמת תאוה מתיחס החטא לכח חצוני וכאשר חוטא מחמת מרי מהשחתת נפשו מתיחס החטא לכח הפנימי והנה אחר הי' בו שתי תכונת בתחלה אמר שתי רשויות הן שהוא חטא המרי וע"ז יצתה ב"ק שובו וכו' חוץ מאחר ואז אמר הואיל ואטרוד מעלמא דאתי איזל ואתהני בהאי עלמא שהוא חטא התאוה בכח חיצוני לכן כאשר אמר לו חמרא אכל ושדי שיחלא אבראי דכח הפנימי של תמרי הוא רע שהוא השיחלא אך כח החצוני הוא טוב וכן עשה ר"מ דאכל תמרי היינו חכמות החיצונות הטובות למד מאחר ושיחלא הוא כח הפנימי של המרי שדי אבראי לא רצה הב"ה לומר משמיה דר"מ לפי דתורתו נובעת ממקור משחת המרי של אחר לכן אמר לו דר"מ למד ממנו בעת שחטא מחמת תאוה בכח החצון והוא תכונת הרמון דתוכו פרי יפה וקליפתו החיצונה היא רע אז אמר השתא אמר מאיר בני אומר וכו' והזכיר מאמר זה דבזה מובדל החוטא מחמת תאוה מהחוטא מחמת מרי דהחוטא מחמת תאוה הוא מתחרט אחרי עשיית העבירה ומצטער ע"ז שעשאה והחוטא מצד המרי הוא מתענג אחר עשיית העבירה זהו בזמן שאדם מצטער על העבירה שלא חטא מחמת מרי רק מחמת תאוה אומרת שכינה קלני מראשי ונקט רמון ולא פרי אחרת כיוצא בו לפי שאמרו פושעי ישראל מלאים מצות כרמון וע' מה שבארנו בפ' שלח תכונת הרימון:

קלני מראשי וכו' עי' במפ' ויתכן לדמיון לאחד שמת בן יחידו ורוצה להגדיל הספדו אומר בדרך מליצה הנה עד כה הייתי טרוד כל היום לצורכי בני להלבישו ולפרנסו וכאלה ועתה במותו הוקל מעלי טרדות בני שאיננו עוד ככה בזמן שאדם מצטער לפי שנחלה נפשו ואין ראוי לקבל טובתו מהב"ה אומר הב"ה בדרך מליצה עתה הפעם קלני מראשי הוקל מראשי דאגת פרנסתו וטובו שאינני משפיע לו עוד וזהו עיקר גלות השכינה כביכול כשאינו יכול להיטיב לנבראיו דעיקר תכלית הבריאה הוא להיטיב לכל:

דתלי וקאי בעיברא דדשא וכו' במס' שבת אמרו על מי שיש בו תורה שהוא תרעא לדרתא דזהו דר"י הוה קאי אעיברא דדשא מעבר להשער שקרא תורה ובכי א"ל שננא אחרי שלמדת תורה הרבה אמאי בכית. א"ל מי זוטרי וכו' אף שהרבו בתורה אין להם חלק לעוה"ב:

ד' ט"ז ואתא מרבבות קודש אות הוא ברבבה שלו דוגמא הוא ברבבה שלו אות הוא בצבא שלו וכו' קול דממה דקה עי' במפ' בדו"ש בארנו דע"י כחות של העליונים יכולין להשיג כח הבי"ת אשר בכח הבריאה והוא הנקרא תבניתו ית' ועולם השפל בכללו נכללו בו כל הכחות של עולמות עליונות ונקרא דמות תבניתו והאדם נכללו בו כל כחות של עולם השפל ונקרא צלם דמות תבניתו זהו אות הוא ברבבה שלו היינו תבניתו של עולם העליון דוגמא ברבבה שלו היינו דמות תבניתו מעולם השפל שהוא דוגמא של עולם העליון אות הוא בצבא שלו היינו האדם צבא בריותיו ואמרו עוד קול דממה דקה ע"ד שנ' לו דומיה תהלה דמעשה מרכבה נאמרה בחשאי:

זוכר הברית וכו' נאמן בבריתו וכו' וקיים במאמרו. נוסח הברכה מיוסד עפ"י הכתובים והי' בענני ענן וגו' ונראתה הקשת בענן וזכרתי את בריתי והיתה הקשת בענן וראיתיה לזכר ברית עולם וגו' זאת אות הברית אשר הקמותי וגו' וכונת המאמר דאם עושין איזה קשר לסימן אז אם בעת הקשירה מכוין הקושר שעושה הקשר לסימן לזכור על ידו איזה ענין אז בעת שרואהו נזכר באותו ענין עפ"י הקשר. אך אם עושה הקשר כמתעסק בעלמא אז אין מזכירו הקשר את הענין כשרואהו זהו והי' בענני ענן ונראתה הקשת אז בעת עשיית הקשת בפעם ראשונה הנני מכוין בו שהוא עשוי למען וזכרתי את בריתי ובזה יהי' התועלת וראיתיה כאשר אראה הקשת לעת מצוא תועיל לי הראיה לזכר ברית עולם ומבאר תכונת הברית היא אשר הקימותי ביני ובין כל בשר אף שיהיו נעדרי השלימות כאחד הבשר של בע"ח עכ"ז לא אביא עוד את המבול לשחתם. זהו עצמו נוסח הברכה זוכר הברית בעת עשיית הקשת שהוא לזכרון הברית ונאמן בבריתו בעת שרואה אותו לזכר ברית עולם וקיים במאמרו אשר אמר הקמותי ביני ובין כל בשר וכולל עוד עפ"י שבארנו בתהלים דתכונת הברית הוא ענין הנעשה משני הצדדים שכל אחד ייטיב להשני ואם צד אחד עובר הברית אז גם השני פטור מלקיימו אך מחסדי הבוי"ת דאף שאין מתקיים הברית מצידנו עכ"ז אחרי שיצא מאמרי פיו להיטיב לנו הוא מקיים כפי שבארנו בדו"ש מאמר ותקם את דבריך כי צדיק אתה יעו"ש זהו זוכר הברית והנה מצד תכונת הברית אחרי שאנחנו מעלנו בו מעל מצידנו הוא פטור מצידו עכ"ז הוא בחסדו נאמן בבריתו להיטיב לנו יען כי הוא קיים במאמרו אחרי שהוציאו בפיו הוא מקיימו וכולל עוד דכמו שבריאת העולם נעשה ע"י ברית מאמרו כמאמר חז"ל בעשרה מאמרו' נבס"ע כן צריכין ברית מאמרו לקיום העולם ע"ד שנ' הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד והנה בימי המבול מלבד שלא אמר אז לקיים העולם הוסיף עוד לאמר שיבוא המבול להשחית ומבטיח לנו בעשיית הקשת שלא יבא עוד המבול לשחת ונוסף ע"ז שיקיים העולם במאמרו זהו נאמן בבריתו שלא לשחת הארץ וקיים במאמרו להעמיד העולם ולקיימו במאמרו וכולל עוד דשלימות הברית צריך שלשה דברים האחד לזכור אותו השני להיות נאמן לקיימו השלישי שיהי' ביכולתו לקיימו זהו זוכר הברית שאין שוכח אותו ונאמן בבריתו לקיימו וקיים במאמרו שאין בו העדר היכולת לקיימו וכולל עוד דעניניו של הב"ה נעשים באמרי פיו ע"ד שנ' בדבר ה' שמים נעשו לכן כאשר אמר הבוי"ת וזכרתי את בריתי ולא יהיו עוד המים לשחת כל בשר אותה האמירה קבועה בכח הבריאה שלא יוכל עוד המבול לבוא זהו שנ' זאת אות הברית אשר הקימותי שכבר הקימותיו בעת שאמרתי זהו זוכר הברית בעשיית הקשת ובזה עצמו מוחלט הדבר אשר נאמן בבריתו לקיימו שהרי קיים הברית במאמרו דאחר שהוציא הדבר באמרי פיו מתקיים ממילא שנ' אשר הקימותי:

המסתכל בג' דברים עיניו כהות בקשת ובנשיא וכו' יש להעיר ממה דכ' מלך ביפיו תחזינה עיניך והיו עיניך רואות את מוריך הרי שמצוה להסתכל בנשיא ויתכן דרך רמז המסתכל בנשיא היינו לחקור אחרי מעשיו והנהגותיו עיניו כהות שאין יכול להשיגם ע"ד שנ' ס ולב מלכים אין חקר:

אל תאמינו בריע אין רע אלא יצה"ר וכו' ואין אלוף אלא הב"ה וכו' עי' במפ' ויתכן דאמתלא של היצה"ר הוא שהאדם עלול לחטוא מצד חומרו שהאדמה כוללת כל התאוות גם מצד שאם אין רצון הב"ה שיחטא יוכל לתת לו כח ועוז להתגבר עליו כעין מה שאמרו חז"ל אלמלא הב"ה עוזרו לא יכול לו' זהו אל תאמינו בריע זה יצה"ר באמתלא שנ' כי יצר לב האדם רע מנעוריו מצד שהוא אדם מן האדמה גם אל תבטחו באלוף לומר שהב"ה שהוא אלוף נעורך השר ומושל גם על יצה"ר יכול לעוזרך לכן ימחול כשאין עוזרך משום דכל זמן שיש בכח האדם לבטל תאות חומרו ולהתגבר מעצמו אין הב"ה עוזרו:

ד' י"ז אין כה"ג מתלבש בכליו פרש"י ז"ל בכלים נאים שלו שלא בשעת עבודה וכו' מפני הצדוקים שהיו אומרים עצרת אחר השבת וכו' ועי' בתו' ויתכן דהצדוקין מפרשים מה דכ' בפ' תצוה ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת ואתה תדבר אל כל חכמי לב וגו' ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי כפל המאמרים הכונה שנצטוה על שני מיני בגדים האחד לעשות בגדים נאים לאהרן לכבוד ולתפארת שילבשם ביום טוב הקדוש שלא בשעת עבודה השני תדבר אל כל חכמי לב ועשו בגדי קודש לכהנו לי היינו הבגדים של שעת עבודה לכן אם ילבש הכה"ג כלים נאים שלו יאמרו הצדוקים שהוא יום עצרת שהרי לובש הבגדים שהם לכבוד ולתפארת:

פושעי ישראל אין אור של גיהנם שולטת בהן עי' בתו' שהק' מהא דעלה עשן מקברו ועי' במס' ויתכן דיש שני מיני אשי אש הגיהנם הוא נקרא אש הדיוט לפי שנעשה האש מחום האש של העבירה או מנהר דינור ויש עוד אש של מעלה שדנין בו ואש של מעלה אין מכלה רק מעלה עשן שהרי הי' עשן המערכה מאש של מעלה וכן נ' בסיני והר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליי ה' באש זהו דפ"י אין אור של גיהנם שולטת בהן לכלותן רק מענישים אותם באש של מעלה שאינו מכלה רק מעלה עשן ולכן עלה עשן מקברו לפי שנידן באש של מעלה:

הראשונים היו נשיאים וכו' לכאורה מיותר מאמר זה בענין הסמיכה דפליגי ויתכן דבא לתרץ סדר המשנה דבכל הזוגות הקדים דעת האומר שלא לסמוך ואח"ז דעה השניה לסמוך ובשמעי' ואבטליון הקדים דעה לסמוך ואחריו דעה שלא לסמוך לכן מבאר לפי דהראשונים היו נשיאים ואחרונים אב"ד הקדים דברי הנשיאים קודם לאב"ד ושמעי' הי' נשיא וסבר לסמוך לכן הקדים דעתו והא דהקדים שמאי לפני הילל כפי שהעירו בזה בתו' יתכן לפי שאמרו ב"ה ענוים היו שהקדימו דברי ב"ש לדבריהם לכן לא רצה רבינו לשנות הסדר שבכל מקום להקדים דברי ב"ש לב"ה ועי' במס' יבמות מה שכתבנו בזה:

ירושלמי בשתי אותיותלבהעה"ז ועוה"ב שנ' כי ביה ד' צור עולמים ואין אנו יודעין איזה מהם נברא בה' ואיזה מהם ביו"ד אלא ממה דכ' והארץ בהבראם בה' בראם הוה אומר עוה"ז נברא בה' ועוה"ב ביו"ד ולכאורה מה יתרון לנו לדעת ומאי נ"מ אם נברא עוה"ז בה' ועוה"ב ביו"ד או בהיפך והכונה עפ"י שבארנו בפ' בשלח דאות יו"ד יש בו הוראת הנצחיות זהו שאין יודעין אם עה"ז נברא ביו"ד שהוא נצחי ועוה"ב בה' שאינו נצחי או בהיפך כשהוא אומר בהבראם שהעוה"ז נברא בה' ועולם הבא ביו"ד מזה נודע דעולם הזה אינו נצחי ועולם הבא הוא הנצחי:

תוכן העניינים

לשמוע בלמודים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה