אור ברסלב
לשון הזהב שבת שבת › דף קנג.

לשון הזהב שבת· רבי זאב וולף מליזנסק

שבת · דף קנג.

דף קנא:

מי שהחשיך פרק עשרים וארבע:

במשנה מי שהחשיך בדרך נראה לי דנקט לשון בדרך דסתם דרך הוא ר"ה כמ"ש רש"י בריש מכילתין שזה פי' סרטיא מסילה מעיר לעיר בו הוא דהתירו ליתן לנכרי כמ"ש בגמ' אתי לאתוי ד"א בר"ה אבל בבקעה או האידנא דלית לן ר"ה אסור ליתן לנכרי:

או י"ל להיפך דלמה אסרו לשאתו פחות פחות מד"א גזירה דילמא אתי לאתוי ד"א בר"ה ויבא לידי חיוב חטאת אבל בכרמלית דלא שייך זה קיל יותר ולא גזרו בי' ושרי לאתוי פחות פחות מד"א דגם שם בי"ח דבר אמרינן אף מי שהחשיך בדרך נותן כיסו לנכרי בו ביום גזרו פירש"י שלא ישאנה פחות פחות מד"א וגם שם לא גזרו אלא בדרך שלא יבא לידי איסור וחיוב דאורייתא משא"כ בכרמלית ודאי לא גזרו ואי משום טילטול לא גזרו כמ"ש הר"ן במקום פסידא וגם יכול להשיאו באפונדתו או בתוך חיקו בלא טילטול והדבר שקול ואם נדייק הדיוק בשניהם סותרין זא"ז דהרי בגמ' משמע שלישא פחות מד"א הוא חמור מליתן לנכרי או לחמור והאיך נתיר לישא פחות מד"א ולאסור ליתן לנכרי ותמהני על הפוסקים ראשונים ואחרונים שלא הרגישו בדין זה מה ששייך האידנא דל"ל ר"ה מאי נעבד מלבד המ"א בסימן של"ד שהניח בצ"ע ע"ש הדין אמנם נלע"ד ברור ואמיתי ששניהם אמת ע"פ הדין ויתורץ היטב הרמב"ם בפ"ו מה' שבת שכ' במציאה אסור ליתן לנכרי ועל החמור רק יוליכנה פחות פחות מד"א ותמהו עליו כל הפוסקים ונלע"ד שהדין דין אמת ומוכרח בגמ' שהרי אמרו בגמ' דס"ד דנקט כיסו אורחא דמילתא וה"ה מציאה קמ"ל דדיוקא דכיסו דוקא אבל מציאה אסור ליתן לנכרי והנה אמרו לעיל בי"ח דבר אף מי שהחשיך נותן כיסו לנכרי בו ביום גזרו והיינו שלא לישא פחות פחות מד"א והובא בגמ' כאן לקמן ודאי גם שם כיסו דוקא אבל לא מציאה שטעם אחד להם כיון שמציאה אינו בהול עלי' ולא אתי לאתוי ד"א דמש"ה לא שריא ליתן לנכרי ה"נ למה נאסר פחות מד"א שהוא ג"כ מטעם שלא ישא ד"א ומציאה לא אתי לאתוי ד"א וא"כ קשה אהדדי כנ"ל ולא עוד אלא שכאן גופא קשה הני תרי אהדדי דהא משנתינו פה חידשה היתר ואיסור בהך דין דנותן כיסו לנכרי ואיסור לישאו פחות מד"א ועל שניהם נקט כיסו דוקא:

אמנם כד דייקת דהא ודאי קודם י"ח דבר שהיו נוהגין לישא פחות מד"א לא היו מתירין ליתן לנכרי כדמשמע בגמ' פה אמאי שרי ליתן לנכרי וכו' והיינו ודאי דפחות מד"א לית בי' כלל אפי' איסור דרבנן משא"כ בנכרי שיש בו איסור דהוי שלוחו ממש וכן על חמור הוא מצווה על שביתתו ואינך אלא שחכמים שגזרו י"ח דבר ראו שמתוך שבהול על ממונו ופעמים אתי לאתוי ד"א בר"ה ובפחות מד"א קרוב טפי לבוא לידי כך לכך אסרו פחות מד"א וראו להתיר יותר ליתן לנכרי אבל במקום שאין אתי לאתוי ד"א כגון מציאה בזה לא גזרו דהא דוקא בכיסו גזרו הדר דינא כמקודם י"ח דבר לישא פחות דבזה כמו שלא התירו כך לא אסרו וכן נמי כוונת הרמב"ם בתשובתו שהביאו המגדל עוז באריכות ע"ש וכן המ"מ הביאו בקיצור היינו שכ' טעם שפחות מד"א הוא קל יותר וע"כ כוונתו למ"ש דמ"ש בגמ' דפחות מד"א הוא חמור יותר היינו בכיסו דאתי לאתוי ד"א בר"ה משא"כ במציאה שלא אתי לאתוי פחות ד"א קיל יותר וא"כ מאד צדקו דברי הרמב"ם ודוק: א"כ כן נמי זה הדין בר"ה דידן דלא שייך אתי לאתוי ד"א בר"ה דל"ל ר"ה לא אסרו ולא התירו נשאר הדין לכמות שהי' מקודם לישאו פחות מד"א ולא ליתן לנכרי ואינך ויש לפסוק כן לענ"ד כאן וגם במציאה אף בר"ה וכדברי הרמב"ם ואל תקשה מהפוסקים הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור שכ' סתם נותן כיסו לנכרי אע"ג דל"ל ר"ה ז"א שהם אין סוברים זה הדין דל"ל ר"ה ע"ש ודוק היטב כי נ"ל נכון:

בגמ' א"ד בעי רבא וכו' כל הפוסקים פסקו בזה לקולא ליתן לנכרי והיינו לשיטתם דכיסו קיל יותר ומציאה אסור לגמרי אבל הרמב"ם אזיל לשיטתו הנ"ל דבצד אחד מציאה קל יותר ושרי לישאו פחות מד"א וא"כ לא שייך למיזל לקולא שאין אנו יודעין איזו קולא כמ"ש התו' לעיל ושאר פוסקים דכל היכא שאיכא בכל צד קולא מצד אחד וחומרא מצד א' לא אמרינן ספק דרבנן להקל אלא צריכין לתפוס חומרות שניהם ע"ש לעיל בתוס' דף קמ"א גבי פלפלין מדיק חדא חדא ע"ש וכן שאר פוסקים והרא"ש מכללם בביצה לכך פסק שלכתחילה אם יכול להחשיך עליו צריך להחשיך עליו רק אם אינו יכול ס"ל שתופסין יותר לומר שלא גזרו בו לקולא ונשאר אמילתא קמייתא לישאו פחות מד"א כיון שהוא ספק גזירה ומשום הפסד וגם מחמת טעם שכתב הרמב"ם בתשובתו הביאו שיותר טוב להתיר פחות מד"א מלתת לנכרי וחמור ולחש"ו דאוושא מילתא אלא היכא שגזרו ודאי צריכין אנו לקיים גזירתן מטעם שכתבנו שבכיסו ור"ה קרוב הדבר יותר לבוא לידי א"ד לישאו ד"א אם נתיר לו פחות אבל בספק גזירתן נשאר אסברא ואמילתא קמייתא לכך פסק אם אינו יכול להחשיך משיאו פחות מד"א ודוק היטב וכן נראה לפסוק לענ"ד אלא שהש"ע בסי' רסו נטה פה מדרכו שדורך תמיד בשיטת הרמב"ם וכאן פסק דלא כוותי' היינו משום קושית כל הפוסקים עליו ולדרכינו דבריו מוכרחים ונכונים בשני הפסקים וכן בר"ה שלנו יוצא מדבריו לפסוק כן לישאו פחות מד"א ולא לתת לנכרי וחש"ו ודוק:

בגמ' מ"ט שרי לי' רבנן וכו' ופירש"י והרי הוא שלוחו לישאנו בשבת נראה שבא לתרץ קושיא חמורה והרא"ש הקשה כן על פירש"י ע"ש שהרי אמרינן בריש מכילתין דאפי' איגרת ושאר דברים שאינו פירסום כבנין שרי בקצץ לב"ה ודילמא הכא נמי מיירי בקצץ וסתמא דמילתא הוא כך שקוצץ עמו לישאו לביתו או שנושאו בחנם דמאי שכר יום שייך כאן ומאי פריך לכך מפרש רש"י שאינו דומה לשם דשם ההיתר קצץ הוא דנכרי כי עביד אדעתי' דנפשי' קא עביד שלא לעשותו ביום אחר אבל לישראל לא איכפת לי' אימת יעשה אבל הכא ודאי לא יניח הכיס אצל נכרי רק שילך עמו וישאנו בשבת והוא הולך עמו הוי ממש כשכיר יום על שבת דאסור משום שלוחו ולפ"ז יוצא לנו דין דא"צ אפי' לקצוץ עמו דאף קצץ הוי כשכר יום ולכך לא אמר הגמ' ולא א' מהפוסקים דצריך קציצה כמו בשאר מלאכות שעושה הנכרי דזה יכול לתקן אלא כמ"ש ודוק:

בגמ' חמור אתה מצווה על שביתתו וכו' ר"ל אע"ג דמוקי לה שמניחה כשהיא מהלכת ואז ליכא אפי' שביתת בהמתו מ"מ קרוב לבוא לידי איסור דאו' דהיינו שביתת בהמתו אם ישכח פעם אחד ליטול ממנה כשהיא עומדת אמנם אי קשיא הא קשיא למה אמר משום שביתת בהמתו דזה יש לדחות דאם יש לו חמור של אחר אינו מצווה לימא חמור אתה מוזהר משום מחמר ואז אפי' חמור של אחר עובר כשישכח ליטלו ממנו כמ"ש הר"ן שמטעם זה הקשה הגמ' לקמן והלא מחמר ולא הקשה משביתת בהמתו א"כ ה"נ לימא ממחמר וצ"ל לפי' הר"ן דבאמת מאי דאמר כאן אתה מצווה על שביתתו היינו תרווייהו עשה דשביתת בהמתו ולאו דמחמר בכל חד כדינו לכך נקט סתמא:

אכן לולא דברי הר"ן נלע"ד דכאן נקט דאפי' איסור קל דעשה יש לנו לחוש כיון שיש לו ברירה לתת לנכרי אבל לקמן דמיירי דליכא נכרי לא הי' יכול להקשות מאיסור עשה די"ל דחכמים התירו איסור קל כדי שלא יבוא לידי איסור חמור אבל ממחמר מקשה ממתניתן לרמי בר חמא דאית ליה דמחמר זדונו סקילה ושגגתו חטאת:

וא"ל דלרב"ח עדיין לא תירץ כלום דאמאי אינו מוליכו פחות מד"א דגזרינן שמא יוליכו ד"א ואתי לידי מלאכה דאורייתא ה"נ בחמור שמא ישכח מליטלו כשהיא עומדת כמ"ש התוס' כאן ואתי נמי לידי מלאכה דאוריית' שחיוב סקילה לרמי ב"ח י"ל דקים להו לחכמים דבפחות מד"א קרוב טפי לישאו ד"א מכאן לשכוח א"נ י"ל דכיון דמחמר לא חייב אלא במנהיגו י"ל דכאן מיירי שאינו מנהיגו אלא שמקשה והלא מחמר שקרוב להיות מחמר שינהיגו אל הדרך וע"ז משני שפיר מניחו כשהיא מהלכת וכו' ואיכא כאן תרי חששי שמא ינהיגו וישכח ליטלו משא"כ בפחות מד"א ודוק: בתוס' בד"ה חש"ו אע"ג דאמר לעיל פ' כ"כ דקטן העושה לדעת אביו וכו' לכאורה הוא תמוה דהא גם הכא משמע דאיכא איסור דאפי' היכא דאיכא חמור דמצווה על שביתתו אסור למיתב לי' לקטן רק היכא דליכא כלום משום פסידא שרו רבנן איסור כדי שלא יבוא לידי איסור סקילה וא"כ מאי מקשים משם אדרבא משם ראי' אע"ג דגם שם איכא פסידא דדליקה הא שם לא רצו עבורו להתיר שום איסור אדרבא מחמת דליקה אסרו את המותר שאין מצילין יותר משלש סעודות ע"ש וכבר כתבו כל המפרשים ראשונים ואחרו' טעמים בזה וצ"ע:

אמנם עיין מה שכתבתי לעיל דף קכ"א בישוב מה שהקשיתי לשאול שם דמאי מייתי ראי' שם וביבמות משאר איסורים על שבת להתיר הא משמע דבשבת אדם מצווה על שביתת בנו הקטן כמו על שביתת בהמתו ועבדו ע"ש והעליתי שם שיש ג' חילוקים ועיקר החילוק שבין שבת לשאר איסורין היכא שאומר לו לעשות או עושה על דעתו בשבת איסור דאורייתא ובשאר איסורין הוי פלוגתא ביבמות אם ב"ד מצוין להפרישו היינו מדרבנן או לא וא"כ הכא דמיירי בשבת שפיר מקשים דאיסור דאורייתא ודאי לא שרו רבנן גם הכא כדמשמע כל הסוגיא אפי' איסור דרבנן החמור לא שרו כדמשמע לקמן גבי בחבירו פטור אבל אסור ודוק:

אכן אחרי רואי בכאן דברי הר"ן נלע"ד תירוצי דלעיל מ"ש שם בישוב קושיא הנ"ל לדוחק ונ"ל לתרצה באופן יותר נאות ע"פ שיטתו ומתורץ גם קושית התוס' שבכאן וא"צ למ"ש התוס' והוא שהר"ן כתב פה ובע"ז שיש שני מיני איסורין בשבת בבהמה אם היא בהמתו שהוא מצווה על שביתה בעשה למען ינוח ודאי אסור אפי' אינו מסייע עמה שהרי אפי' להשאילה או להשכירה לעכו"ם אסור רק דוקא בבהמתו אבל בהמת חבירו אפי' שאולה או שכורה אצלו אינו מצווה על שביתתה אם אינו מסייע עמה דשאלה ושכירות לא קניא אמנם אם הוא מסייע עמה או מנהיגה שהוא לאו דמחמר גם בבהמת חבירו עובר ע"כ וא"כ גם בקטן הוא ודאי כן דהא בכל מקום שכתיב בהמתך כתיב ובנך וא"כ שפיר מקשה שם מנבילות אשבת דס"ד דמקשה דמיירי בקטן שאינו בנו שהרי קתני סתם קטן שבא לכבות וכיון שאינו מסייעו אינו מוזהר עליו בשבת יותר משאר איסורים ועל זה משני באמת בקטן העושה לדעת אביו ר"ל אביו דייקא שהוא בנו ואז מוזהר עליו משום שבת שביתת בנו אף שאינו אומר לו והא דאמר לדעת אביו היינו משום דשלא לדעתו לא שייך אזהרה דאף גבי בהמה לא אסור אלא כשמשאילה או משכירה לעכו"ם דהוי לדעתו וביבמות נמי מיירי בקטן אחר שאינו בנו ואינו מסייעו לכך מדמה שאר איסורין לשבת משא"כ בבנו זה הנלע"ד כעת ישוב נכון וא"כ גם קושית התו' כאן די"ל דכאן מיירי בקטן אחר שאינו בנו דנקט סתם קטן ושם מוקי לה בבנו מחמת קושיא וג"כ לחד מ"ד דאית לי' אין ב"ד מצוין להפרישו משא"כ כאן מנ"ל להקשות י"ל דמיירי בקטן אחר וא"צ לוקים כמ"ש התוס':

אמנם נראה שהתוס' מדמי כאן למסייעו שהרי גם בבהמה מקשה לקמן והלא מחמר אף שי"ל שמיירי בבהמת אחר כמ"ש הר"ן כיון שמסייע אף דבקטן לא שייך מנהיג כמו בבהמה מכל מקום כיון שמניח עליו והולך עמו הוי מסייעו ומכ"ש לפי מ"ש הרי"ף והרמב"ם דאף משחשיכה מניח דלא כרש"י הוי מסייע ממש לכך צריך לומר כמו שכתבו התוס' שמניח כשהוא מהלך וכו' כמו בחמור ודוק היטב:

בא"ד מניח כשהוא מהלך וכו' אע"ג דאמרינן לקמן בחבירו פטור אבל אסור ולא שרו רבנן זה בגדול ולא בקטן וק"ל וא"ל לפ"ז הנ"ל מאי מיבעי' בחרש וקטן הא קטן מצווה על שביתתו משא"כ חרש די"ל אפ"ה חרש חמור כיון דבקטן נמי אינו מצווה מדאורייתא דהא מניח כשהוא מהלך אלא משום גזירה כמו בחמור וחרש אתי לאחלופי בגדול וק"ל:

תוכן העניינים

לשון הזהב שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה