אור ברסלב
לשון הזהב שבת שבת › דף קנ.

לשון הזהב שבת· רבי זאב וולף מליזנסק

שבת · דף קנ.

דף קמט:

בגמ' מ"ש הוא מ"ש חבירו עיין בתוס' שקושיתם חמורה ולענ"ד נראה שאף לפי פשוטו לק"מ שאפי' אם מיירי לשכור למחר נמי מקשה שפיר מה לי וכו' שהרי אף אם הוא שוכר פועלים אינם עושים מלאכה היום רק כיון שע"י אמירתו היום להם יעשו מלאכה למחר הוא עושה חפציו וא"כ אף אם אומר לחבירו לשכור לו למחר נמי ע"י אמירתו היום לחבירו הפועלים עושין מלאכה למחר והוא עושה חפציו מה לי אם הוא בעצמו מדבר עמם לעשות למחר מה לי אם ע"י חבירו מדבר עמם ס"ס עושה חפציו בשבת ודוק:

או נ"ל לפרש כיון דקי"ל אמירה לנכרי לעשות היום אע"ג שג"כ עושה בהיתר שנכרי אינו מצוה על שבת אדרבא מצווה שלא לשבות כדאמרינן גוי ששבת חייב מיתה אפ"ה הוי איסור לישראל לומר לו אלא שקיל מהוא עצמו מכ"ש אם אומר לישראל לעשות מלאכה למחר שודאי אסור ויותר חמור מאמירה לנכרי כיון שחבירו ג"כ מצווה כמותו ואסור לו טפי יש לאסור לומר לו על מחר והוי כמו עושה בעצמו ולכך מקשה שפיר ופי' זה יש לכוין בדברי רש"י בגמ' ע"ש שכ' ה"ה לא יאמר לחבירו וכו' ובזה מתפרש דברי רש"י שכ' במשנה שעובר על לפני עור ובגמ' כתב דברים אחרים שבמשנה מפרש להקשות אם נאמר שאומר לחבירו היום כפשוטו ובגמ' בא לפרש שלא תקשה דילמא מיירי לשכור למחר לכך מפרש שאפ"ה מקשה שפיר כמ"ש ודוק: ברש"י בד"ה אבל מחשיך הוא לשמור וכו' עד אם הי' בתחומו לפי פשוטו משמע שכיון שאם הי' הפרדס בתחומו הי' מותר לשמור לכך מותר להחשיך ז"א דמאי זה סברא כיון שעכשיו הוא חוץ לתחום וא"א לבוא שם בשבת וא"א בשום אופן למה יהא שרי להחשיך תדע דא"כ למה לא אמר שמואל שאם הי' הכרך פלוני תוך התחום הי' הולך וגם לפ"ז בטלת כל איסור החשכה דנימא אף בפירות דאם הי' תוך המחיצות שבביתו הי' מותר וכן אף לפי תירץ הגמ' שפירות מחוברין נימא אם היו תלושים הי' מביא אלא ודאי לפי פשוטו ע"כ מתפרש שאם הי' בתחומו ר"ל שאם הי' עד שם תחומו כגון שהיו עד שם בורגנין הי' רשאי לילך ולשמור וא"ת א"כ מאי מקשה בגמ' משמואל ליקשי ממתניתן דהא מוכח כן באמת מקשין תוס' לקמן בגמ' זה ומתרצין ע"ש ועיין מה שנכתב בביאור תירוצם אי"ה ואדרבא מתוספת שם מבואר להדיא שזה טעמא דמתניתן דשרי להחשיך כדי לשמור משום דאם יש בורגנין כשמואל ובודאי היו התוס' מפרשין כן ברש"י כאן שהרי התוס' שם עיקר בנינם מפי' הקונטרס להקשות ולתרץ כנ"ל לפי פשוטו וק"ל: אמנם אינו מדוקדק בלשונו וגם לא הי' רש"י סותם כ"כ שיהא עיקר חסר שאם הי' בורגנין כמו שאומר שמואל וגם הוי לי' לפרש כדאמר בגמ' כיון שאינו פשוט מסברא והי' נ"ל לפרש בדרך יותר נאות כמ"ש לקמן בדף שאח"ז וה"ק אבא שאול מי לא מודית דמותר לומר וכו' ע"ש בפירש"י דמש"ה מותר להחשיך כיון שמותר לומר לחבירו שמור לי פירות שבתחומך ולזה כיוון רש"י שאם הי' בתחומו ר"ל שאם הי' הוא בתחום עם הפרדס הי' רשאי לשמור וא"כ ודאי רשאי לומר לחבירו שמור וכו' דדבר שמותר הוא לעשות רשאי לומר לחבירו וזה טעמא דשמואל ולכך כתב רש"י לקמן בגמ' שזה פשיטא הא דשמואל היינו מטעם זה והוא מוכרח בגמ' ע"ש ולכך רשאי גם להחשיך ופי' זה מוכרח בגמ' שם ולכך לא כתב רש"י מפרש בגמ' כיון דבגמ' משוה זה לפשיטא ואינו אומר לפרש הטעם דהחשכה כיון שהוא פשיטא רק בא לפרש דברי אבא שאול ע"ש ודוק כי הוא מוכרח שם שהוא פשוט מאד זה הטעם דאל"ה עדיין קשה שם דתלי תניא בדלא תניא דמילתא דשמואל הוי ודאי לא תניא בין התנאים ולכך פי' רש"י שם שהוא פשיטא עיין שם ודוק: אמנם אף שזה הפירוש הוא יותר נאות עדיין אינו מדוקדק בלשון רש"י והעיקר חסר מן הספר וגם בגמ' שם משמע שאבא שאול המציא זה דאמירה אבל לחכמים לא הוי טעמא משום זה וגם הרע"ב פירש דחכמים פליגי על הך דמחשיכין לפקח על עסקי כלה וס"ל אע"ג דשרי לומר אסור להחשיך ולא מצאתי מי שחולק בהדיא על פירושו וגם ברש"י משמע קצת כפירושו שכתב בגמ' וסיפא דמתניתין אבא שאול משמע אבל רבנן לא שרי החשכה ואפ"ה שרי גבי שמירה החשכה אלמא טעמא לאו משום הכי הוא וא"כ אנו צריכין טעם על המשנה ופי' לדברי רש"י חוץ מדינים האלו הנאמרים בגמ' ובלא"ה משמע כן בגמ' שדינים אלו לא נאמרו לפרש המשנה משמע שהמשנה מתפרשת בלא זה ומאי הוא:

לכך נ"ל ברור שרש"י מפרש המשנה בעצמו בטעם הגון זולת כל זה ובזה מתרץ רש"י גם קושית התו' שלקמן בגמ' בד"ה אבל מחשיך וכו' ע"ש וכן מתורץ מאין הוציא שמואל דין זה הואיל אם יש בורגנין הולך רשאי גם אתה לומר ולהחשיך והוא דדברי רש"י מ"ש שאם הי' בתחומו הי' רשאי לשמור גם עתה מחשיך נ"ל לפרש ע"פ פשוטו בטוב טעם והוא שהנה מוכח ממתניתין שאם מחשיך לילך חוץ לתחום שלא לעשות שום מלאכה רק לראות שם או לדבר עם איש ודאי מותר וזה מוכח מדתני לא ישכור פועלים ואין מחשיכין לש"פ משמע ודאי משום שהוא דבר האסור לעשות בשבת לכך אסור להחשיך לילך חוץ לתחום לעשותו למחר א"כ משמע בהדיא שאם מחשיך לילך חוץ לתחום שלא לעשות שם כלום שרי אף שההליכה חוץ לתחום הוא דבר האסור בשבת אפ"ה שרי להחשיך על ההליכה וזה שכתב רש"י שמש"ה רשאי להחשיך לשמור שהשמירה אינו מלאכה האסור בשבת מצד עצמו שהרי אם הי' פרדס בתחומו רשאי לשמור רק זה השמירה אסור לו בשבת מצד שהוא חוץ לתחום א"כ עיקר אסורו הוא ההליכה חוץ לתחום וע"ז מותר לחשוך וכן משמע בר"ן שכ' הטעם שהשמירה מותרת בשבת כיון למ"ש:

אמנם זה גופא צריך טעם למה על שאר דבר האסור בשבת אין מחשיכין ועל הליכת חוץ לתחום מותר להחשיך וא"ל משום דתחומין דרבנן הא שכירות פועלים גמי דרבנן דממצוא חפציך הוא דברי קבלה ולא דאורייתא וע"ז אמר שמואל הטעם שאם יש בורגנין לכך מותר בתחומין האמירה והחשכה וע"ז מקשה שפיר מהבאת פירות אף שהוא דאורייתא כיון שלשמואל לא תלי טעמא בהכי אלא שאם יש בורגנין הכי נמי אם יש מחיצות אבל בלא שמואל לק"מ מתניתין מה שהקשו תוס' מלשמור דשם הטעם שאינו דבר האסור ומתחומין גופא שמוכח גם מרישא י"ל הטעם שהוא מדרבנן וש"פ הוי דברי קבלה כד"ת דמי כמ"ש התוס' אבל שמואל לא נ"ל לחלק בהכי ומפרש טעם שלו שאם יש בורגנין מקשה שפיר ודוק ועמ"ש בע"ב טעם אחר ופי' לרש"י:

בתוס' בד"ה מה לי הוא ומה לי חבירו וכו' עד מאי אריא חבירו אפי' הוא וכו' ור"ל והכי מקשה מ"ש הוא ומ"ש חבירו דבאמת אפי' הוא אסור לומר אשכור פועלים למחר וא"כ ליתני בדידי' דהוי רבותא טפי ובאמת אפי' הוא אסור כדמוכח משמואל דאע"ג דשם אמר ג"כ לחבירו כיון דלא אמר לחבירו לעשות הוי רק אמירה דידיה אע"ג דבאמת לשמואל שרי לומר לחבירו לכרך פלוני וכו' ולך עמי כמ"ש הר"ן והוא מוכרח בגמ' עכ"פ אף באינו אומר לך עמי כפשטי' נמי דשמואל לא שרי אלא מטעם דאם יש בורגנין הא לא"ה אסור אפי' לומר בעצמו כמ"ש הפוסקים מהא דשמואל וברי"ף הוא הגי' רק אומר אדם לכרך פלוני וכו' וטעמא שאסור דיבור לחוד כמ"ש הרמב"ם בפי' המשניות דכתיב ודבר דבר משמע אפי' דיבורי חפציו אסור:

אמנם לפ"ז יש להקשות מנ"ל דהירהור מותר מדבר דבר הא בעינן ודבר דבר לאסור דיבור בלא עשיות חפציו וא"ל דקרא אתי רק להתיר הירהור וממילא מוכח דדיבור לחוד אסור דהא בהירהור אינו פועל כלום משמע דדיבור כה"ג אסור ז"א דהא משכחת דאף בהרהור הפועל שרי כגון הנראה שתעמוד עמי לערב וכיוצא בו וצ"ל דתרווייהו שמעת מינ' מדכתיב תרתי ודבר דבר או על הירהור א"צ יתור לימוד כיון דלא אסרה תורה ממילא הירהור מותר שלא אסרה ודוק:

בתוס' בד"ה ורבי יהושע בן קרחה היא וכו' עד לכך נראה לר"ת וכו' עד וקרחה הוא שם אדם והא דאמר לי' הצדוקי מהכא לקרחינאה צ"ל שבאמת הי' הוא קרח כמ"ש רש"י שם אבל לא מש"ה הי' נקרא בן קרחה אמנם מדברי רש"י שם נראה שעל זה הי' נקרא בן קרחה על שהי' הוא קרח ורש"י אזיל לשיטתי' שכתב ג"כ במנחות דף ל"ו על ר' יוסי החורם שהי' חוטמו שקוע והוא מום הכתוב בתורה ואפ"ה אין זה כינוי שם גנאי כיון שהוא גלוי מכ"ש כאן בקרחה רק שלא הי' בן ר"ע רק הוא עצמו הי' קרח ואין לתמוה על לשון בן קרחה שכמה פעמים מצינו ל' בן על עצמו שהוא בן הכי שכ"כ רש"י לקמן גבי צדוקי על קרחתו והוא א"ש טפי ולא קשה כל ק' התוס' אכן התוס' פליגי גם שם אמנם אין תפיסה על רש"י וק"ל:

בתוס' בד"ה אומר אדם לחבירו הנראה וכו' עד אבל לנכרי אסור וכו' ר"ל שהנכרי לא יבוא אצלו לערב אלא יעשה המלאכה ע"י אמירה זו דמתניתן ודאי מיירי שהי' שכר פועלים ידועים באותו מקום דאל"ה תיפוק לי' שאסור להזכיר סכום מקחו אבל ישראל אסור לעשות המלאכה ע"י אמירת שבת דא"כ יגרום איסור לבעה"ב ואפשר אף לעצמו שיהא נקרא שבעה"ב שכר פועלים בשבת וכמו שמצינו באותו חסיד שנמלך ולא גזרה ובזה תיקון האיסור אלא שהחמיר אף בהירהור לחוד שמותר אבל אם שכר פועלים ודאי אסור לעשות ע"פ אותו שכירה כנ"ל ומוכח גם מתוס' דהכא ולכך ישראל ודאי יבוא לערב אבל נכרי לא יבוא ולכך מסיימי תו' ל"ש ישראל שהוא למותר אלא שאתי לאשמועינן שאפי' ישראל אם רוצה א"צ לבוא לערב רק לעשות מלאכה ע"י אותו אמירה כיון שהוא רק הירהור ומותר משמע ודאי אבל בשכר ממש אסור לעשות מלאכה ע"י שכירה זו וכמ"ש ודוק:

בתוס' בד"ה ודיבור מי אסור פי' מן התורה ר"ל דברי קבלה כד"ח דמי ובאו לפרש ולתרץ שקשה לפי פשוטו מאי מקשה ממשנה ורב יוחנן הא מהנהו אמוראי גופייהו מוכח דדיבור רשות אסור שלא התירו אלא של מצוה ואם בעי להקשות מ"ש רשות מן מצוה ליקשי בלא"ה אהנך גופייהו וע"ז פירשו דאהנך גופייהו לק"מ די"ל שהוא גזירת חכמים ואמצוה לא גזרו אבל לבתר שר"י מפרש שהוא מקרא וקרא לא מפליג בין רשות למצוה א"כ אף מצוה יהא אסור ומשני שפיר דקרא גופא מפליג וק"ל:

בתוס' בד"ה ואמר ר"א פוסקין צדקה וכו' עד אלא להשיא יתום ויתומה לפי פשוטו ר"ל שהוא מצוה טפי וכן צ"ל אר"א גופא דאל"כ מאי אתי לאשמועינן והוא דוחק מה"ת לחלק לענין שבת בין מצוה למצוה בפרט למסקנא דקרא לא אסור אלא חפציך ולא חפצי למה לו לר"א לאשמועינן מה"ת לחלק אמנם ניחא לי ע"פ מ"ש הר"ן שתמה אמאי שרי לפסוק צדקה הא אין מעריכין בשבת ע"ש שהשאיר בקושיא לכך ה"א דוקא ליתום ויתומה שרי דהוא פוסק ליתן לאיש פרטי אינו דומה לערכין דהוי מרשות הדיוט להקדש אף לחרמי כהנים סתם הוי כהקדש אבל לאיש פרטי הוי מהדיוט להדיוט אלא לפסוק צדקה לסתם עניים ליתן לגזבר שפיר תמה הר"ן ולכך הוצרך ר"א להשמיענו דשרי וזה נ"ל כוונת התוס':

ועפ"ז נ"ל לתרץ גם תמיהת הר"ן דאפשר גם ר"א מיירי שפוסק לעניי' פרטי' שלא ליתן לגזבר ואפשר אף לעניי אותה העיר סתם נמי שרו מה"ט שכתבתי וק"ל ע"ב:

בגמ' אמר ליה רבי אבא לר' אשי במערבא וכו' נ"ל ברור לפירש"י דר' אבא אתי לאפלוגי על ר' נתן בר' אמי דאין צריך לאוקמא בין הגיתות וק"ל: ברש"י בד"ה ועבדינן צורכין ואח"כ מבדיל על הכוס וכו' עד וכ"ש דאי אבדיל בתפלה נ"ל שמזה יצא לרש"י שצריך להבדיל על הכוס אח"כ כיון דזה גרע טפי מהבדיל בתפלה כיון שהוא בלא שם ובלא ברכה ואמרינן המבדיל בתפלה צריך וכו' מכ"ש זה וא"ל היא גופא מנ"ל דילמא המבדיל דקאמר היינו בשם וברכה דהא אמרינן בברכות שתקנו על הכוס וגם בפסחים אמימר בת טוות ושאר דוכתי ולהבדיל ב' פעמים בברכה ושם ודאי א"א ובאמת דעת הרי"ף שכתב שהוא בשם לא ידעתי לפרשו אם לא שתאמר שמפרש שהוא על הכוס וקמ"ל אע"ג דלא אמר בין חשך לאור ואינך ובאמת לפירושו ל פליג על ר' נתן בר אמי אבל לפ"ז לא שייך לכאן וגם לא שייך הלשון ועבדינן צורכן וגם מסלתין סילותי כיון ששוב לא יעשה עוד ברכת הבדלה מה"ת לא יעשה מלאכה עד אימתי ימתין במלאכה אבל לרש"י ניחא הכל ולכך גם הרמב"ם תלמידו פסק כרש"י מדכתב סתמא כלשון הגמ' משמע ולא יותר ודוק והכי קי"ל:

בתוס' בד"ה אין מחשכין וכו' עד כדאמרינן בגמ' דמגילה ה' מאות מעלות עשן וכו' אינו בגמרות שלפנינו לא הדפסוהו וישנו בע"י:

בתוס' בד"ה אבל מחשיך הוא לשמור מתוך פירוש הקונטרס משמע וכו' ר"ל דאל"ה לא הוי קשה קושייתם דהיינו מפרשים שמחשיך בתוך התחום לשמור שם וא"כ לא עביד מידי דהא אף בשבת שרי לשמור וקמ"ל אע"ג שהולך עד קרוב לתחום ואמרינן לא יטייל אדם וכו' וכמ"ש התוס' לעיל בסמוך אבל לבתר שכ' שמשמע מתוך פי' הקונטרס שמיירי לשמור חוץ לתחום למחר והסכימו עמו שמשמע כן מהמשנה והוא דומיא דרישא דתני בה על התחום כמ"ש התוס' בסמוך לעיל וגם אי בתוך תחום אפי' להביא פירות מותר אלא ודאי דלשמור חוץ לתחום הוא דשרי להחשיך והוקשה לתוס' מ"ש הליכת חוץ לתחום מש"פ שהוא נמי דרבנן והיו מפרשים ע"כ משום דשמואל שאם יש שם בורגנין הולך וא"כ הקשו קושיתם בתוקף דבלא שמואל מוכח כן מהמשנה ודוק:

בא"ד מדקתני בסיפא כלל אמר אבא שאול וכו' עד מדשרי להחשיך שרי לומר חוץ לתחום וכו' עיין במהרש"א שקושיתו חמורה ול"ל לתוס' כל אריכות והוכחת האלו מן אבא שאול ומן היתר אמירה הוי להו להקשות רישא אסיפא מדין החשכה גופא ותירוצו דחוק ורחוק מאד בדברי התוס' שהרי הביאו תוס' את אבא שאול והאריכו להוכיח היתר אמירה משמע שעיקר קושיתם מאמירה וזה הקושיא שהקשו על הגמ' יוקשה עליהם יותר ויותר שהאריכו הרבה ללא צורך אין זה אלא תמה:

אמנם נלע"ד ברור שת"ל עמדתי על פשט דברי התוס' לאמיתן אחר שנקדים למה מיאנו התוס' בפשט דברי רש"י שכתבו במשנה טעם להיתר החשכת שמירה בלא דשמואל וכ"כ הר"ן ששמירה הוא דבר המותר בשבת וגם החשכה לילך חוץ לתחום לבד אין בו איסור כיון שהוא דרבנן ובש"פ הוי דברי קבלה והתוס' בעצמו קראו לעיל דאורייתא בד"ה ודיבור מי אסור בעמוד הקודם ועמ"ש במשנה ויותר תימה גדולה אם תאמר שמיאנו בזה החילוקים וסוברין כי לולא דשמואל אף לילך חוץ לתחום אסור להחשיך כמ"ש לקמן בסמוך שלולי דשמואל אסור לומר לכרך פלוני אני הולך למחר וממילא אסור להחשיך א"כ למה להו להקשות מסיפא תקשי להו מרישא גופא מדקתני אין מחשיכין לשכור פועלים משמע אבל שלא לשכור פועלים רק לטיול או לראות איזה דבר שרי אע"פ שמחשיך לילך חוץ לתחום וצ"ל כדשמואל א"כ הבאת פירות נמי וגם יל"ד מנ"ל להתוס' בלא שמואל שאסור לומר לכרך פלוני אני הולך: לכן נלע"ד ברור שודאי בהחשכה לילך חוץ לתחום לבד בלי ש"פ ואינך ס"ל שמותר כמ"ש רש"י ומטעם שכתבתי במשנה ע"ש והוא מוכרח אלא לומר לחבירו או אף בעצמו ס"ד דהתוס' שהוא אסור בוודאי אף בלא דברי שמואל תדע ששמואל אמר מותר לומ' וכו' שאם יש בורגנין וכו' ועדיין לא שמענו שאף בש"פ אסור לומר לחבירו אני אשכור פועלים למחר עד דה"א אף בכרך פלוני אסור שהוצרך להשמיענו היתר ואם נאמר שזה מוכח מאבא שאול מדאסור להחשיך לשכור פועלים ע"כ אף אמירה אסור א"כ היתר אמירת הליכה נמי תיפוק לי' מאבא שאול ואם בא שמואל לומר טעם לבד על ההיתר הל"ל מ"ט דמתניתן לכן יצא להם סברא בקושייתם שזה סברא חיצונה אף בלא שמואל לאסור לומר אף לכרך פלוני אני הולך למחר עד שהוצרך שמואל לומר היתר משום בורגנין אף שההחשכה לילך חוץ לתחום מוכח מהמשנה שהוא מותר אמירה חמור יותר כיון שאומר לעשות למחר דבר האסור בשבת הוי לי' ממצוא חפציך ודבר דבר שעיקר איסור הוא הדיבור בכל מיני חפיציו האסור אף בתחומין:

ועוד טעם נראה שס"ל יותר פשוט לחלק בין החשכה לילך חוץ לתחום ובין האמירה די"ל דהמשנה מיירי שהוא מחשיך לילך למקום שהוא רחוק ממנו פחות מד' אלפים אמה א"כ כשהולך להחשיך בשבת פחות מב' אלפים אמה נשאר לו על מחר ג"כ פחות מב' אלפים אמה א"כ הוא מחשיך לעשות דבר המותר בשאר שבתות ולא מיקרי ממצוא חפציך וזה הטעם יש לומר ג"כ במשנה על רש"י בהיתר דלשמור שאם הי' בתחומו הי' מותר לשמור ועכשיו כיון שהולך לקצה התחום הפרדס הוי למחר הפרדס בתחומו א"כ הוא מחשיך לעשות למחר דבר המותר וזה הפירוש נראה יותר ממ"ש במשנה:

אבל לומר במקומו לכרך פלוני אני הולך שהוא חוץ לתחום א"כ אומר לעשות דבר האסור והתו' ס"ד בקושייתם דאמירה בכל דבר פשיטא לי' לאיסור אף לולא דברי שמואל וכן משמע דהא שמואל היתר קמ"ל ולא איסור וכן משמע ממה שכתב לעיל בריש שמעתין על ק' הגמ' לעיל מ"ש הוא מ"ש חבירו שאמירה פשיטא להגמ' לאסור אף שהביאו דשמואל היינו להוכחה אבל להגמ' פשיטא להו ע"כ בלא"ה דאל"כ האיך מקשה על המשנה פשיטא משמואל וא"כ עיקר קושית התוס' הוא הכא מאמירה שאסור ודאי אף לולא דברי שמואל וא"כ הוצרכי להביא דאבא שאול להאריך בהוכחה מהמשנה שגם אמירה לשמור מותר מכ"ש לומר אני הולך לחוד וקשה מ"ט ע"כ משום שאם יש בורגנין הולך וכשמואל אבל מהחשכה לשמור או לילך לק"מ מהנך טעמי שכתבתי ודוק היטב בלשונם ותמצא נכון הדבר וכן ברש"י במשנה אלא שברש"י י"ל גם כפי' הראשון שכתבתי ובאמת מתורץ גם קושית התוס' שמהאי טעמא גם אמירה מותר אף בלא דברי שמואל אמנם בתוס' שהקשו מאמירה נראה יותר טעם השני שכתבתי שלפ"ז החשכה בלבד מותר אף בר משמואל אבל אמירה ודאי אסור אבל לטעם ראשון הוא דוחק להחמיר באמירה יותר וגם מנ"ל להקשות דילמא גם אמירה בתחומין מותר מטעם זה ולטעם השני א"ש וגם ברש"י מדוקדק יותר טעם השני כמ"ש ועל ק' התוס' ס"ל כתי' התוס' שהרי לא פליגי בזה רש"י ותוס' אדרבא תוס' הם מסייעין לפירש"י ודוק:

בא"ד ואיני יודע מאי קשיא וכו' עיין במהרש"א שכתב ולולא דבריהם הייתי אומר דלק"מ וכו' ע"ש עד אבל התוס' אין נראה להם לחלק בזה כנראה מדבריהם לקמן בד"ה לכרך פלוני וכו' ר"ל דשם משמע מפורש מדבריהם דהא דשרי שמואל לומר שמור לי פירות שבתחומך היינו נמי מטעם שאם יש בורגנין דהא כתבו שם דבשבת אפי' תוך התחום חמיר טפי מאומר שמור לי למחר חוץ לתחום ע"ש היטב וכן בתוס' לקמן בעמוד שלאח"ז בד"ה לעולם אסיפא כתבו מפורש שזה חמיר טפי מאומר שמור לי חוץ לתחום למחר כיון שכאן עושה בשבת ובאומר לו שמור למחר חוץ לתחום ודאי אין מותר אלא מטעם שאם יש בורגנין הולך ע"ש בתוס' וא"כ אין כאן התחלת תי' אלא שמהרש"א ר"ל שהוא גופא קשיא מנ"ל להתוס' לומר כן כי לולא דבריהם הייתי אומר שזה פשוט היתר לומר לחבירו שמור לי פירות שבתחומך שכיון שאינו עושה חבירו שום איסור מותר אף בלא בורגנין וכן משמע מפירש"י לקמן בעמוד שלאח"ז שזה פשוט להיתר והוא מוכרח בגמ' לפירש"י ע"ש גבי אבא שאול אהא קאי וכו' וא"כ ממילא מתורץ ק' התוס' זהו תורף ביאור דבריו והוא לכאו' דברים נכונים:

אמנם כד נעמיק קצת דברי התוס' דבריהם מוכרחים וברורים מאד ואני תמה על המהרש"א שכ' לולא דבריהם הייתי אומר משמע ודאי שמפרש שתו' אין מתרצין כן הלא ע"כ זה הוא עיקר תי' התוס' בתירוצם דאי לאו דשמואל א"ש דה"א וכו' עד ה"מ באמירה לחבירו וכו' וזה אין לו פי' דעדיין אינו מתורץ למה יהא מותר להחשיך לשמור הא ודאי לולא דשמואל אסור לומר לחבירו שמור לי למחר פירות שחוץ לתחום ואינו זכאי באמירתו אלא ודאי שה"א שמש"ה מיקרי זכאי באמירתו שרשאי לומר לחבירו שמור לי פירות שבתחומך והתוס' קיצרו בזה כיון שהוא גמ' מפורשת לקמן אבא שאול אהא קאי ע"ש והא שהקשו תוס' וכתבו תירץ ארוך היינו שהתוס' בקושייתם סברו שאף אי לאו דשמואל סברא פשוטה הוא לאסור אף אמירה בינו לבין עצמו אני שוכר פועלים למחר או לכרך פלוני אני הולך למחר ואף שאינו פועל שום חפץ ע"י אמירה זו והיינו משום דכתיב ודבר דבר כמ"ש לעיל דלפי פשוטו זו היא סברא חיצונה שהרי שמואל היתרא קמ"ל ולא איסור משמע ודאי דסברא חיצונה לאסור וא"כ היכי ס"ד בלא דשמואל להתיר לאמר לחבירו שמור לי פירות שבתחומך הא אפי' דיבור בינו לבין עצמו משמירה זו אסור לו מכ"ש לומר לחבירו לעשות אף שמצד חבירו אין איסור הא הוא אסור לומר אשמור פירות אלו למחר והאיך יהא מותר לומר לחבירו לעשות בשבת הא נאסר לו האמירה:

ודאי אף א"ת שאין זו סברא מוכרחת ג"כ לא הוי מידי תירץ המהרש"א לפי סברתם זאת בקושיא שהוא אסור לומר אף אם נאמר שמותר לומר לחבירו שמור לי בתחומך אין זה זכאי באמירתו דהא אבא שאול אמר סתם אמירתו משמע ודאי כל אמירתו ויותר מסתבר דקאי על אמירתו בינו לבין עצמו דהא אמר שאני זכאי באמירתו ולא אמר אמירתו לחבירו רק לפי תי' התוס' דאי לאו דשמואל ה"א דלא אסר כלל אמירה לעצמו ע"כ א"ש קאי על אמירתו לחבירו משא"כ לפי סברת קושייתם:

אמנם מי שיש לו לב להבין גם סברא זו מוכרחת דלפי קושייתם ודאי אסור לומר לחבירו שמור בתחומך כנ"ל אי לאו דשמואל אבל לפי סברת תירוצם ודאי אי לאו דשמואל נמי מותר לומר שמור בתחומך וזה עיקר תירוצם אבל לפי האמת דאמר שמואל דינו דקמ"ל איסורא דאמירה בכ"מ אף בינו לעצמו ובהולך מותר משום בורגנין חזרו תוס' ג"כ לסברתם בקושייתם דלומר שמור לי בתחומך ג"כ אין היתר אלא ע"י בורגנין והוא כ"ש משאר אמירות כיון שהוא עושה ע"י אמירה לחבירו בשבת דבר שאסור לו לומר אף בינו לבין עצמו רק משום בורגנין לכך החליטו תו' כן בסמוך ובעמוד שלאח"ז ודוק היטב כי נ"ל ברור ונכון:

ורש"י שפי' בעמוד שלאח"ז שהוא פשוט ההיתר עי' מה שכתבת בסמוך:

תוכן העניינים

לשון הזהב שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה