לשון הזהב שבת· רבי זאב וולף מליזנסק
שבת · דף קמד.
בגמ' שלא לרצון דגלי אדעתי' וכו' ופירש"י והוי גילוי דעת טפי מהכניסו לאוכלין כ"כ שלא תקשי מהכניסו לאוכלין דאפי' ר"י מודה בזיתים וענבים דאסור וא"כ אם גילה דעתו בפירוש בשבת כגון הכא מותר לשתות המשקין אף בזיתים וענבים ואין זה אלא תמה שלא אשתמיט בשום מקום זה הדין וגם נלע"ד דאין צריך לזה החילוק דלק"מ טומאה אשבת דאף דלא הוי משקה לענין טומאה בלא ניחא ליה אפ"ה לענין שבת אסור משום גזירה שאם נתיר לו זה שמא יסחוט לרצון כמ"ש בגמ' לעיל יהיב דעתיה ויהא ניחא ליה כיון דקיימי לסחיטה וכן כל הפוסקים והרמב"ם אוסרין בשבת כמה דברים במשקין אף דלטומאה לא הוי משקה ע"ש והגמ' לא הקשה לכתחילה אלא לר"י דמתיר שלא לרצון ואפ"ה אוסר סתם אלמא סתם כרצון דמי ולא משום גזירה דהא ר"י לא גזר בתותים ורימונים אבל במאי דאסרינן לאוכלין משום גזירה לק"מ וצ"ע:
בתוס' בד"ה מחמיר אני בחלב מדם וכו' ואומר ר' דבחנם נקט וכו' עד שדמה טהור וחלבה טמא וכו' לא ידעתי מאי קשה לי' שהן הן דבריו אך ע"כ שחלבה טמא היינו לרצון והיכא משכחת דם לרצון שטהור דהא דם שחיטה טמא ע"כ היינו לרפואה ודם הריגה אפשר דטמא כמו דם שחיטה או אף דמשכח בענין אחר נקט מאי דשכיח וצ"ע ואפשר שלשון מחמיר אני הוא מיותר רק להוכיח שלא מחמת דם טמא החלב ותו לא כמ"ש התוס' וק"ל: