לשון הזהב שבת· רבי זאב וולף מליזנסק
שבת · דף קלה.
בתוס' בד"ה ולא ספק וכו' ולא איצטרך קרא להכי וכו' ורש"י שפי' בד"ה ערלתו ולמעוטי ספק אתי וכן בכולהו כתב המיעוט משום שהוא ספק ע"ש גבי נולד מהול ואינך משמע דעיקר קרא אתא למעוטי ספק וכדי שלא תקשה מנ"ל למעוטי כל הנך מחד מיעוט לכך כתב דקרא לא אתא אלא למעוטי ספק וכל הנך הם בכלל ספק וגם אנדרוגינוס צ"ל שהוא בכלל ספק וכן משמע בגמ' דחשיב לי' תמיד בהדי טומטם שהוא ספק וכן ק' לקמן גבי עירכין ק' זכר ודאי ולא טומטם ואנדרוגינוס משמע שהוא ספק רק רב יהודה שמרבה לאנדרוגינוס מכל זכר ולא שאר ספיקי צ"ל דס"ל דחשיב טפי זכר משאר ספיקי וכן משמע הלשון בגמ' לקמן לא לכל אמר ר"י אנדרוגינוס זכר משמע רק לענין מילה הוי כזכר מריבוי הכתוב ומזה הטעם מתורץ דברי הגמ' לקמן דלא ק' ואידך ארבנן מ"ט לא דרשי כל לרבות אנדרוגינוס אף שכ' התוס' דדרשי ליה לדרשה אחריתי קשה מ"ט במאי פליגי אבל לפמ"ש ניחא דרבנן דאנדרוגינוס הוי ספק ממש ומימעוט מערלתו כמו שאר ספיקי ור"י סבר דטפי יש לחשבו זכר מחמת ריבוי ובזה ממילא מתורץ קושית התוס' ארש"י דל"ל קרא למעוטי ספיקי דאל"ה הוי מרבינן לכל הספיקות מן כל זכר ועל ריבוי ודאי לק"מ דהרי לר"י לכל שאר מילי הוי ספק כמ"ש בערכין ואפ"ה מרבה לי' לאנדרוגינוס במילה וגם הרי ספק פיקוח נפש דוחה שבת מריבוי הכתוב ולא הוי דרשי ליה לדרשה אחריתי רק כיון דגלי קרא מערלתו ע"כ קאי לדרשא אחריתי ודוק וצ"ל שמקום הספק הוא באנדרוגינוס איזה מהם העיקר הזכרות או הנקבות:
ועפ"ז נ"ל לפרש ג"כ מה שאמר לקמן בע"ב דמי שיש לו ב' ערלות ס"ל לחד מ"ד שאין דוחה השבת ולא מצאתי במכילתן ובשום מפורש טעם לזה אי משום ערלתו אחת ולא שתים הא בעינן לדרשה דכאן וגם אינו במשמע וגם כתיב במקום אחר ג"כ ערלתכם וגם במאי פליגי אבל לפמ"ש י"ל דס"ל להך מ"ד דגם זה ספק כמו אנדרוגינוס דלא ידענו איזה ערלה הוא העיקר בפרט לפי' שני שיש לו שני גידין הוי ממש קרוב לספק דאנדרוגינוס וא"כ כל חד ערלה שיחתוך בשבת הוי ספק שמא אינו עיקר ונפיק למעט מן ערלתו כמו שאר ספיקות ואנדרוגינוס ואידך מ"ד ס"ל כיון דשניהן זכרות לא דמי ושניהן הם דוחים או דמרבה לי' לרבנן מן כל זכר ודוק:
בגמ' דורות הראשונים יוכיחו ופירש"י מאברהם עד מתן תורה נלע"ד שעל אברהם ויצחק ויעקב לק"מ שאמרינן שקיים אברהם כל התורה כולה עד שלא ניתנה וכן כל האבות שנא' וישמע אברהם בקולי וישמור משמרתי וכו' וא"כ היתה טמאה לידה וגם לא שייך בי' ניתנה תורה ונתחדשה הלכה אלא שעיקר קושיא מן אברהם להלאה עד מתן תורה וקרא כתיב לדורותיכם:
אמנם אי קשיא לי הא קשיא איך אמרי' שקיים אברהם כל התורה כולה הא חזינן שלא מל את עצמו קודם שציוה לו המקום עד שהי' בן צ"ט שנים לכן נלע"ד שמאי שאמרו שקיים אברהם כל התורה היינו לאחר שנצטווה על המילה שאמר לו היה חמים היינו בכל המצות שהוא תמים בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו כנגד כל המצות רמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת וגם קרא שמו אברהם שהוא רמ"ח שהוא פועל באבריו משא"כ ל"ת שהוא שב ואל תעשה א"כ גם מאברהם לא מוכח שהרי היה בן צ"ט ומיצחק לא מוכח שכבר הי' טמאה לידה וראי' ממ"ש שלחם לא הביא שפירסה שרה נדה וכו' ואם מטומאת נידה לענין טהרות שמר מכ"ש לבעלה משום שזה הי' לאחר מילה רק הקושיא הוא מדורות הראשונים שלאחר אבות עד מ"ת ודוק:
ועפ"ז נתיישב מה שתפסו התוס' בע"ב לדוחק שדרשינן יליד בית לרבי חמא שילדה ואח"כ הטבילה שהרי קראי נאמרו קודם מ"ת שלא הי' טבילה רק שנא' על אחר מ"ת וכן צ"ל לרבנן דמוקי שלקח ע"מ שלא להטבילה והיינו משום דלא הוי לכם כמ"ש רש"י והרי קודם מ"ת נאמרו אבל לפמ"ש ניחא שהרי נאמרו לאברהם והוא קיים הכל שפיר שייכי קראי וק"ל: