אור ברסלב
לשון הזהב שבת שבת › דף קכב:

לשון הזהב שבת· רבי זאב וולף מליזנסק

שבת · דף קכב:

דף קכב.

ברש"י בד"ה אבל מכירו אסור קס"ד וכו' עיין מהרש"א שפי' נכון במ"ש קס"ד אמנם עדיין צריך ביאור דלשון קס"ד משמע דלמסקנא ודאי אינו כן והכא הוא רק רבא סובר כן אבל אביי הא ס"ל כן גם למסקנא דאף בנר וכבש אסור אם עשאו בפניו וע"כ משום הך טעמא כיון דמכירו עשאו מתחילה גם אדעתא דישראל ומאי שייך קס"ד בדבר שיש בו פלוגתא ונ"ל לפרש דגם לאביי הי' ס"ד דמקשה שלא כמסקנא והוא דהנה יל"ד אליבא דאביי היכי נקיט בברייתא סתמא ואם הי' מכירו אסור הא אם מילא שלא בפניו מותר וגם למה נקט בברייתא עשבים ומים ולא נקט נר וכבש לרבא ניחא דמשום דבעי למינקט בסיפא ואם הי' מכירו אסור דלא שייך בנר וכבש אבל לאביי קשיא וצ"ל דגם לאביי ודאי יש לו הך סברא דשמא ירבה וא"כ גבי עשבים ומים אף שעשאו שלא בפניו אם מאכיל ומשקה בפניו אסור משום שמא ירבה בשבילו לכך נקט סתמא אם מכירו אסור אף שעשאו שלא בפניו כיון דמיירי דמשקה לפניו כדנקט אחריו בכולהו אבל לגבי נר וכבש אם עשאו שלא בפניו מותר להשתמש ולירד כיון דלא שייך שמא ירבה ולכך לא נקט להו בברייתא וכמ"ש לרבא אלא דאביי מוסיף מסברתו דאם עשאו בפניו אף בנר אסור משום שעשאו מתחילה גם לצורך ישראל וע"כ גם זה לא הוי ידע המקשה דאל"כ כיון דידע החילוק בין עשבים ומים לנר וכבש גבי שמא ירבה מנ"ל להקשות דילמא לא אסור אלא משום שמא ירבה אלא ע"כ דהוי ס"ד דליכא איסורא אלא משום שעשאו מתחילה לצורך ושפיר כתב קס"ד דרק משום זה אסור ודוק: ובמ"ש שגם אביי מודה לרבא דאף שעשאו שלא בפניו היכא דאיכא למיחש לשמא ירבה כגון במים ועשבים אף שעשאו תחילה שלא בפניו אסור ליהנות והוא מוכח מהברייתא בשתי הוכחות כמ"ש ממילא מתורצין דברי הרמב"ם פ"ו מה"ש שכתב גבי מים ועשבים במכירו אסור והקשו עליו מפרשיו למה לא כתב דשלא בפניו מותר כאביי דמשמע דרבא מודה ונהפוך הוא כאשר הוכחתי וגם נראה שהם מפרשים דשלא בפניו היינו שמשתמש שלא בפניו אמנם מזה לא איירי אביי כלל שהרי המקשה הקשה מכבש דס"ד דטעמא דאסור במכירו משום שעשאו מתחילה גם אדעתא דישראל כמ"ש רש"י וע"ז תירץ אביי שבאמת אם עשאו בפניו אסור מטעם זה רק שעשאו שלא בפניו וכן משמע מהברייתא הואיל שלא בפניו עשאו נרד בו וכ לקמן אדעתא דרובא מדלקי משמע שקאי על תחילת הדלקה ורבא פליג אף אם עשאו בפניו שי"ל שעשאו גם אדעתא דישראל ג"כ שרי כיון שנר לא' נר למאה והנכרי משתמש בו כמו שנבאר ואהא מקשה ממסיבה ומשני דהתם אדעתא דרובה לחוד מתחילה מדליק כיון שהוא לא משתמש אכן במקום שיש למיחוש שמא ירבה מודה אביי לרבא אף שעשאו שלא בפניו אסור כמו שהוכחתי מן הברייתא ומרש"י וא"כ דברי הרמב"ם ברורים ודוק:

בתוס' בד"ה ואם בשביל ישראל וכו' עד ואע"ג דישראל המבשל וכו' ר"ל לחד מ"ד שרי אף בשבת לאחרים אבל לדידיה ודאי אסור לכ"ע לכן לולא דבריהם לא הוי קשה אמשנה די"ל דה"נ אסור היינו לדידיה ולא לאחרים אבל אחר שכתבו דהכא אסור לכ"ע כיון שהוא דאורייתא קשה דה"נ המבשל דאורייתא ודוק:

בא"ד ולא דמי להא דאמר לעיל וכו' ר"ל אע"ג די"ל דמתני' אתי כר"ש וגם כיבוי הוא דרבנן כמ"ש לעיל בד"ה אין אומרים לו כבה עכ"פ לדידיה אסור ליהנות ולא אמרו שם שהוא צריך לצאת מביתו או שלא יאכל האוכלין שהציל בכיבויו אהא תירצו שהכא הישראל ניהנה מן מעשה הנכרי שעשאו מחדש שלא הי' קודם משא"כ בכיבוי אינו מעשה חדש רק הציל מהפסד דבר שהי' קודם לא נאסר בהנאה דוגמא מה שאמרו בתחומין פירות שיצאו וחזרו לא הפסידי היתרן הראשון ובהביאן מחדש אסור למי שהובאו בשבילן ודוק:

או יותר נ"ל כמ"ש המ"א א"ח סי' רע"ו סעי' א' וסעי' ד' דגם מתחילה צריך למחות בידו אם הוא של ישראל ובא להדליק בשבילו וי"ל דמאי דנקט במשנה אסור שגם בתחילה הוא אסור להניחו להדליק ושפיר מקשים בפשיטות טפי למה שם א"צ למחות ודוק:

בתוס' בד"ה משקה אחריו ישראל וכו' עד דווקא להשקות בהמתו וכו' וכצ"ל דמש"ה נקט מילא מים דהיינו מבור ולא נקט הביאם דרך ר"ה בלא בור משום דשם אף בבהמתו שרי והא שלא הביאו ראי' זו דאיכא למידחי אורחא דמילתא קתני וק"ל:

בא"ד מיהו לענין אותו ישראל וכו' ר"ל א"כ ע"כ אין לחלק שהרי מצינו בכולא ש"ס חכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה רק במקום שחלקו חכמים בפירוש כגון הכא דתני אסור משמע לכל ובתחומין נקט למי שהובא בשבילו דוקא אבל במקום שלא מצינו חילוק אין לנו לחלק והוי ראייתו חזקה וק"ל:

בא"ד כגון שמביאם דרך ר"ה או מרה"י לר"ה וכו' נלע"ד ברור דלכך נקט שהביאם ולא נקט מילא מבור שהוא רה"י לר"ה כמו שנקט המשנה וברייתא דלפי' ר"י לאו דוקא בור ה"ה אם הביאם מר"ה לרה"י או להיפך אע"ג שהי' יכול להביא בהמתו שם ולהשקות אסור דהא באדם אע"ג שהי' יכול לשתות אף בבור ע"י מטפס ואפ"ה אוסר ר"י ומהרש"א כדי לתרץ את ראיית הר' אלי' לראי' מפירות שיצאו כתב שגם ר"י מודה היכא שהי' יכול לשתות שם שרי כמו גבי פירות אלא שלא ס"ל הך סברא דמטפס ועולה ולפ"ז מאי שכ' התוס' שהביאם דרך ר"ה וכו' וכן בכרמלית מיירי הכל בבור דוקא אבל אם הביאם מר"ה בלא בור או מרה"י מודה ר"י דשרי ואין הלשון משמע כלל כן דא"כ היכי שייך דרך ר"ה משמע לרה"י הרי הבור הוא רה"י ודאי ומאי שחזרו וכתבו או מרה"י וכן בכרמלית משמע בלא רה"י כלל וכן לשון הביאם ולשון נמשכו שכתבו מתחילה אין משמע כלל כן ולמה שינו לשונם מהגמ' וגם כל הלשון לפ"ז הוא מיותר שכבר כתבו דה"ה לישראל עצמו אסור והיינו גבי מילוי בור דקאי עלה ואי משום חידוש דין דכרמלית לא הל"ל אלא זה מה זה אריכות לשונם ולפ"ז אלא ע"כ כמ"ש ובאו להורות דין חדש דלפי' ר"י יצא דין חדש דאפי' לא מילא מן בור רק הביאם דלפי' ר"ת שרי אף לבהמתו מכ"ש לו ולפיר"י אסור וכ"כ הר"ן בהדיא דלפי' ר"י אף כה"ג אסור ע"ש ובענין ק' המהרש"א שהיך מתרץ ר"י ראיות הר' אלי' מפירות שיצאו נ"ל דלק"מ שודאי גם ר"י ע"כ אית לי' הך סברא דמה"ת לאסור אם אין נהנה מן מעשה נכרי הרי גבי כיבוי שרי כמ"ש התוס' אע"ג דנהנה כיון שאינו מעשה חדש כמ"ש לעיל אלא שס"ל שזה מיקרי הנאה אע"ג שהי' יכול לילך שם ולשתות או להיות מטפס עכ"פ עכשיו ששותה כאן זה לא הי' יכול לעשות בלא מעשה נכרי משא"כ בפירות שהי' יכול לאוכלן כאן גם קודם לא מיקרי הנאה וזה דייק לשון שם לא הפסידן היתרן הראשון כמו שהי' מותר קודם לאוכלן כאן שרי גם עכשיו משא"כ הכא אף אם נאמר לא הפסידו היתרן הראשון אינו יכול לשתות כאן שע"ז לא הי' להם היתר מעולם ויש חילוק רשות ביניהם כנ"ל ברור ונכון:

בא"ד ויש שרצו לומר וכו' פשוט שזה קאי אמשנה ולא לפי' ר"י שהרי אף לר"ת קאי ודוק:

ובאשר כתבתי מוכח מדברי רמ"א בסי' שכ"ה בא"ח שהביא בשם יש מקילין והוא דעת ר"ת ושע"ז אנו סומכין להקל ע"ש אם הובא דרך ר"ה או כרמלית לשתות הוא עצמו ע"ש ולפי המהרש"א אף לר"י מותר היכי שיכול לילך שם בלא מטפס אלא ודאי כמ"ש ודוק ואפשר גם כוונת המהרש"א כמ"ש והא שכתב דמטפס לית ליה לר"י ה"ה לילך ג"כ ל"ל ואינו שרי אלא שהי' יכול לשתות כאן כמו פירות ומטפס שכ' לאו דוקא אלא משום דאיירי בי' ר"ת ובאמת ה"ה לילך ולשתות ודוק ויש ראי' לזה ממ"ש:

בתוס' בד"ה אינו והאמר רב הונא אמר ר"ח וכו' עד והכא איירי שאין הבהמה יכולה לילך וכו' וכ' המהרש"א היינו לר"ת אבל לר"י מנ"ל להמקשה וכו' ע"ש הכא סותר דברי עצמו שהרי כתב לעיל והכריח דר"י לא פליג אלא במטפס אבל ביכול לילך לא וא"כ אף לר"י ע"כ מיירי דקאי בב' עברי דנהרא ולא מקשה הכא כלום אם לא שתאמר שכוונתו כמ"ש דה"ה לילך לית ליה אמנם דחוק הוא בדבריו לעיל וצ"ע לפרש דבריו:

אמנם בלא"ה קמתי משתומם ותמה אני אם יצאו אלו הדברים מפיו שגם לר"ת קשה מנ"ל להקשות שלעיל לא כתבו אלא שקאי בתרי עברי נהרא דהיינו הוא עם בהמתו מצד אחד ועשבים מצד השני והנכרי הביאם משם לכאן ונמצא נהנה ממעשה נכרי בשבת דאל"ה לא היתה בהמתו יכולה לאכול מהם אבל לענין מוקצה מאי מהני ב' עברי דנהרא עדיין הם מוכנים לבהמות שבעבר השני מי גרע ממוכן לעורבים לכך לא כתבו התוס' כאן ב' עברי דנהרא אלא כ' במקום שאין בהמה יכולה לילך שם ולאכול ור"ל שום בהמה אין יכול לילך כגון שמקיפו מים או בשאר אופן וא"כ הוי מוקצה ועורבין אין דרכן בעשבים וא"כ אף לר"ת קשה מנ"ל להקשות דילמא מיירי בב' עברי דנהרא ואינו מוקצה וצ"ע ליישב דבריו אמנם בעיקר קושייתו נ"ל לפרש דמ"ש והכא איירי וכו' היינו רב חנינא דלהכי כתבו תירץ זה משום דלתירץ הראשון רב הונא ור"ח ס"ל כר' יהודא שלא אליבא דהילכתא לכך כ' שמיירי אף אליבא דר"ש כהלכה והא דמקשה אברייתא היינו שבא לאוקמא הברייתא בכל גווני אף בהך גוונא דמיירי בי' רב הונא כיון דתני סתמא מאכיל אחריו ישראל והוא בסיגנון התירץ הראשון אלא שהוא יותר מסתבר דמיירי הכל אליבא דהילכתא ודוק:

בתוס' בד"ה אהדרינהו שמואל לאפי' מיירי שהי' לכל הפחות מחצה על מחצה ר"ל וכ"ש רוב ישראל דאל"ה אלא רוב נכרים אפי' לא הי' משתמש הנכרי הי' שרי ואמאי הדר לאפי' אלא ודאי שהי' רוב ישראל או מע"מ לכך אסור ולכן כי הי' אח"כ הנכרי עצמו משתמש שרי אף ברוב ישראל חדא שתלינן שרק עבורו הדליק ואף את"ל שהדליק אף בשביל ישראל כיון שגם עבורו הדליק וקי"ל כרבא דנר לא' נר למאה ושרי וכן מוכח לעיל דשרי כה"ג אף ברוב ישראל חדא מר"ג וזקנים שמשמע שיחד הנכרי א' וגם מדמקשה ממסיבה וגם ממים ועשבים משמע שנכרי א' וישראל א' וגם הטעם נותן כן מהסוגיא כמ"ש וכתבתי זה שמפרשי הרמב"ם מלינים עליו ור"ל דאף אם הנכרי משתמש אסור ברוב ישראל וג"כ כ' שהתוס' זה ס"ל כן ונהפוך הוא ודוק: סליק פרק כל כתבי כל הכלים פרק שבעה עשר:

ברש"י כל הכלים ניטלין וכו' עיין בתוס' שהגיהו כל הכלים הניטלין ע"ש הטעם ורש"י גרס ניטלין ר"ל שמקיים הגירסא ומתרץ ק' התוס' כמו שנראה מפי' שאינו מפרש כ"ה ניטלין הוא דין בפ"ע ודלתותיהן וכו' הוא דין בפ"ע אלא הוא דין אחד כל הכלים ניטלין עם דלתותיהן וודאי ר"ל כל הכלים שיש להם דלתות ניטלין עם דלתותיהן וכמ"ש רש"י וכן הוא בהדיא ברש"י ברי"ף וא"כ לק"מ ק' התוס' דהנך שאינן ניטלין אין להם דלתות ודוק:

בגמ' בשלמא לול של תרנגולים קסבר וכו' נראה לפרש הך בשלמא שהוא מיותר ולא מקשה ארישא תכף ממ"נ משום די"ל תירץ נכון מאד והוא דס"ל כר"ש דסבר דסותר אינו חייב אלא ע"מ לבנות במקומו יותר טוב מן הראשון ע"י סתירה דוקא דאל"ה הוי מקלקל או מלאכה שא"צ לגופה כדאיתא פ' ב"מ והכא אינו כן לכך בכלים שרי לגמרי הסתירה משא"כ הבנין אף בכלים אסור מדרבנן כמ"ש התוס' במ"א לכן מקשה מסיפא דקתני בלול לא נוטלין ולא מחזירין בחדא מחתא אלמא לא נוטלין דומיא דלא מחזירין וע"כ קסבר יש גם סתירה בקרקע ודלא כר"ש קשה רישא ממ"נ ודוק:

בתוס' בד"ה לעולם קסבר וכו' ופריך והא נמי נוטלין קתני עיין במהרש"א מה שדחק מאד לפרש מלת נמי ואין להאריך בסתירתו וגם מה שפי' בגוף הקושיא שנוטלין בוי"ו לא משמע טילטול הוא דחוק ולענ"ד נ"ל דהכי פריך דהא בסיפא ע"כ לפי' התוס' צ"ל הסיפא דלא נוטלין ג"כ שאין מטלטלין קשה חדא כיון שאין מטלטלין ל"ל אין מחזירין איך אפשר להחזיר בלא טילטול ואף אם נדחוק לומר דתנא לא נוטלין מדרבנן ולא מחזירין דאורייתא מלבד שהוא דוחק גדול לא הוי דומיא ועיקר קושייתו הוא מחמת דומיא דלא מחזירין דאל"ה לא הוי מקשה כלום כמ"ש לעיל בפי' בשלמא דדילמא סבר כר"ש עמ"ש בסמוך וא"כ מאי מתרץ וצ"ל ודאי לפי' התוס' דלא נוטלין היינו סתירה דומיא דמחזירין או קאי לשניהם שאין נוטלין בסתירה ואין מטלטלין וא"כ פריך שפיר והא נמי נוטלין קתני ברישא כמו בסיפא וקאי ג"כ אסתירה דומיא דסיפא ודוק:

ובענין עיקר ק' התוס' נלע"ד דפירש"י יותר מרווח בקושית אבל וכן נוטלין קתני ומה שמקשים מסיפא י"ל דאיך שייך להקשות דומיא דסיפא כיון דמשני דתני ברישא שניטלו ובסיפא נוטלין ואי משום דתני נוטלין גם ברישא היינו קושייתו ור"ל למה לנו להגי' ומכ"ש לפי גי' התוס' הא נמי נוטלין קתני לפירש"י מרווח יותר שזה ק' הגמ' הא ברישא נמי קתני נוטלין כמו בסיפא וכק' התוס' אבל לאביי באמת לא הוי דומיא דסיפא כיון שניטלו או מגי' דהכא פירושו והא דלא קתני גם בסיפא נוטלין ולא מחזירין ומפרש ג"כ שניטלו כמו ברישא ר"ל דצ"ל ג"כ למה ליה למיתני כלל שניטלו הל"ל סתם לא מחזירין צ"ל כמו במשנה שנתפרקו וה"נ אשמועינן אף שניטלו אף בחול הוא רק אין מחזירין אבל לטלטל שרי מדאוסר להחזיר אבל בסיפא אף בטילטול אסור כדתנן בדלתות הבית ועיקר אין מחזירין היינו מדאורייתא תני גם לא נוטלין מדאורייתא ודוק: בתוס' בד"ה ורחת ומלגז וכו' עד משמע דס"ל הכי עיין מהרש"א מה שהקשה ול"נ דודאי ק' התוס' גם מזה אלא שבאו לפרש שלא תאמר כיון שהדין דכלי קיואי אמר משמיה דשמואל וליה לא ס"ל א"כ גם מאי דבעו מיניה כובד עליון הוא ג"כ אליבא דשמואל מאי אמר ביה והי' מסופק אבל איהו ס"ל אף כלי קיואי אסור לכך כתבו שהלשון ורפיא בידיה משמע שהי' בידו מסופק איך להורות למעשה דאי אליבא דשמואל הל"ל לא ידענא וא"כ משמע דס"ל גם הספק וגם ההיתר דכלי קיואי ודוק:

והא דפשיטא לי' להתוס' שרב יהודא עמד בדבריו ועי"כ נכנסו לקושיות ודוחקים ולא רצו לפרש דרב יהודא הדר ביה לגביה דרבה מחמת קושיתו כאן דאקשי ליה כמ"ש אמר ליה רבה ולא השיב לו ולא הי' קשה מידי לפי פשוטו משמע בלשון תוס' שלא הי' נראה להם לומר שרב יהודא הי' מפרש המשנה ולא ידע הסיפא אמנם יותר נ"ל לפרש שהוכיחו מדאותיב אביי לרבה משמע שהי' סובר כר"י והקשה לרבה שאינו סובר כן דאל"כ הל"ל ורמינהו או ת"ש מדאותיב לרבה דוקא וכ"כ רש"י בעמוד שאח"ז שאביי הי' סובר כר"י מהאי טעמא ע"ש ואי ר"י גופא איתותב ממשנתינו ואביי שמעה שע"ז הקשה לו איך רצה לסבור כן ודוק:

בא"ד דמלאכת היתר שלהן גרוע וכו' נ"ל דזה דוקא לר"י דמוכח כן אבל אביי הי' סובר עדיפא מר"י דאפי' למלאכה חשובה אסור לצורך גופו שהרי הקשה על רבה ממדוכה ועלי והי' סובר ע"כ דמדקתני סתמא אין מטלטלין משמע בשום טילטול אף לצורך גופו דאל"ה לא הי' מקשה כלום דילמא מיירי לצורך מקומו וכיון דקתני סתמא משמע אף למלאכה חשובה ודוק:

תוכן העניינים

לשון הזהב שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה