אור ברסלב
לשון הזהב שבת שבת › דף קטו.

לשון הזהב שבת· רבי זאב וולף מליזנסק

שבת · דף קטו.

דף קיד:

בגמ' ואפ"ה גניזה בעו לפי פשוטו משמע שבעו גניזה משום בזיון כתבי הקודש שלא יהיו מונחים בבזיון אבל קשה דהא מסיק לקמן להך תנא דאין מצילין מניחו במקום התורפה והן מתרקבין ולכאורה נ"ל דפליגי גם בזה תנאי למ"ד אין מצילין דהא לר' יוסי ור"ג לקמן טעונין גניזה דהא ר"ג הזקן צוה לשוקעו תחת הנדבך דהיינו נמי גניזתן וכן ר"ג בריבי צוה לגונזו ולריב"י מאבדן ביד ולר' מניחן במקום התורפה ולפ"ז מתניתין אתיא כר"ג אמנם לא נלע"ד להרבות מחלוקת ולא משמע כן הלשון לקמן רק ר' פליג אריב"י דאסור לאבדן ביד אבל אר"ג לא פליג וגם אין סברא שיהא מתניתין דלא כר' שהוא סתמה ושיפלוג ר' על בית אביו שני ר"ג לכן נ"ל ברור שהגניזה שהוזכר כאן היינו שלא להשהותן במקום אנשים לקרות בהן כיון שאסור לכותבן אם עבר וכתבן אסור אף בדיעבד נמי להשהותן כתובין וכן משמע הלשון שאמר לו חלפתא על זה שקרא בהן שר"ג צוה לשוקען כדי שלא ימצאו כלל וא"כ מכ"ש שאסור לקרות אף הוא צוה וגנזן מהעין אבל שם מותר להניחן במקום התורפן שיתרקבו כמו תחת הנדבך דר"ג אלא שאסור לאבדן ביד וזה אליבא דכ"ע למ"ד לא ניתנו לכתוב אלא דלמ"ד מצילין היינו משום דלשרפן אסור וזה שאין מצילין הוי כמו שורפן בידים ולמ"ד אין מצילין היינו משום דס"ל דהוי כממילא ובזה מתפרש ג"כ דברי התוס' שדחו לטעם דהרב פורת על שלא ניתנו לקרות ולא כתבו טעמא אחרינא אלא שהדבר פשוט דכיון שאסור לכתבן אף בדיעבד אסור להשהותן מכ"ש לקרות כמו שמצינו בהך ברייתא וא"כ אין כאן פלוגתא חדשה ובזה מתורץ ג"כ השייכות לכאן דין דטעון גניזה במשנה והיינו לטעם שאסור לקרות בכל לשון שלא מצינו אלא שלא לכתוב לכך אמר דטעונין גניזה תכף וא"כ ודאי אסור לקרות אלא דרב הונא מפרש אפ"ה טעונין גניזה היינו דס"ד כיון דאין מצילין מותר לאבדן ביד קמ"ל דלא אלא לגנוז וכן לרב חסדא דאמר ומקק שלהן ט"ג לכאורה אין לו שייכות לכאן אבל לפמ"ש ניחא דהוא מפורש דמצילין ס"ד לפ"ז שא"כ גם במקום התורפה להתרקב אסור קמ"ל דזה מותר אפשר אפילו מצוה כדי שלא יבואו למצאן ולקרות בהן דהרי חזינן שר"ג עשה כן ש"מ שנכון לעשות כן אלא שמקק שלהן טעון גניזה ממש כמו שאר מקק ספרים דשוב לא יבואו לקרות מהן ולהכי גם לאבדן בדליקה אסור ודוק:

בגמ' אמר לך רב הונא וכו' עד רב הונא מתרץ לטעמי' וכו' לכאורה הוא אריכות דברים מיותרין כיון דקא מקשה רק ארב הונא הל"ל אמר לך רב הונא ה"ק אע"פ שכתובין בכל לשון טעונין גניזה ולא קאי אמצילין ונ"ל משום שעדיין יקשה ארב הונא מאי דוחקי' לאפיק למתני' מפשטי' דקאי אמצילין לכך קאמר כל זה הפירוש וא"כ אדרבא לרב הונא אתי טפי כפשוטו דלרב חסדא צריך לדחוק דקאי אמקק וגם בין שאין קורין בהן אכתובים ושהם בלה"ק הוא מיותר כיון דסופו לרבות אף לכתובין בכל לשון שאסור לקרות אף בחול מצילין מכ"ש כתובים שאין קורין בשבת אבל בחול קורין וצ"ל גם בזה לא זו אף זו ולרב הונא א"ש טפי והא דאמר בד"א אליבי' לאו שמחסר המשנה אלא שממילא משתמע כן כיון שלא אמר רבותא בין שכתובין בכל לשון ש"מ דזה לא מרבה אלא בין שאין קורין בשבת דהיינו כתובים ותו לא ודוק:

בגמ' השתא אצולי מצילין גניזה מבעיא מכאן נ"ל ראי' למ"ש לעיל דגניזה היינו שלא לאבדן ביד ולגונזן מן העין אף להניח במקום התורפה דאי גניזה היינו גניזה ממש במקום המשתמר כמו שאר כתבי הקודש שבלו א"כ מאי ק"ו דילמא אצולי מצילין שלא ישרפו לעינינו דהוי בזיון טפי והוי כמו קרוב למאבדן ביד אבל גניזה ס"ד לא בעו אלא להניח במקום התורפה כמ"ש ר' לקמן אבל לפמ"ש דהאמת כך אלא נקט לשון גניזה לומר שאין מאבדן ביד פריך שפיר ואי בא לאשמעינן דאסור להשהותן ז"א לא הל"ל לשון גניזה וגם זה מוכח מדאסור לקרות וק"ל ומשני דקאי אמקק כמ"ש לעיל ולא הן וגניזה היינו ממש ולא מוכח ממצילין ודוק:

או אפשר לרב חסדא ולתנא דמצילין הך גניזה הוא ממש כשאר כתבי הקודש ומצילין היינו נמי כמו גניזה דלר' דמניח במקום התורפה משום דאית ליה אין מצילין וכן כל הנך תנאי דלקמן ומה שאין מצילין הוי כמו מתרקבין מאליהן ולא כמאבד ביד וא"כ כיון דמצילין אסור להניח במקום התורפה תדע שהרי ר' יוסי מביא ראי' מזה דאין מצילין וא"כ שפיר פריך כפשוטו השתא אצולי ומשני שבא להשמיענו אפי' מקק דאין מצילין טעון גניזה ומכ"ש הן עצמן וכל מ"ש לעיל בפירוש גניזה אפשר הוא רק למ"ד אין מצילין והדבר שקול ודוק:

אמנם ברש"י משמע כפירוש השני שכתבתי עכשיו שכ' במשנה טעונין גניזה ואסור להניחן במקום הפקר והוא כנגד הגמ' לר' בברייתא אלא ודאי משום שרש"י כ' במשנה הפי' למ"ד מצילין שכ"כ בפירוש ואע"פ שכתובין בכל לשון וכו' אפ"ה מצילין וטעמא אע"ג דקי"ל כרב הונא כמ"ש כל הפוסקים משום דדרכו תמיד לפרש המשנה הקרוב לפשוטו וגם לפי מאי דס"ד שהרי הקשה מיניה לרב הונא לכך כ"כ שאסור להניח במקום התורפה כפשטי' נמי דטעונין גניזה וכן כתב נמי בד"ה מקק וברי"ף כתב רש"י יותר מפורש ע"ש אבל למ"ד אין מצילין נ"ל ברור שמודה רש"י שרשאי להניחן במקום התורפה וכהנך תנאי בברייתא ושלא להרבות מחלוקת חנם ופי' גניזה כמ"ש ודוק: וכאשר כתבתי בפירוש טעונין גניזה למ"ד אין מצילין וע"פ פי' השני מתורץ פסקי הרמב"ם וטור לדינא שהרמב"ם פסק פ' כ"ג מה' שבת שמניחין אותם במקום הפקר והטור פוסק שטעון גניזה ואסור להניחן במקום הפקר ולא הביא כלל דעת הרמב"ם וגם על הרמב"ם קשה לפי פשוטו איך פוסק דלא כסתם משנה אמנם לפמ"ש דגם פירש המשנה הוא כן למ"ד אין מצילין א"ש דהרמב"ם פוסק כרב הונא וכמ"ש הרי"ף שהוא רבו של ר"ח לכך פוסק נמי מניחה במקום התורפה וכר' וכן פי' המשנה וכמ"ש אמנם הטור פוסק דמצילין והיינו כמ"ש הרא"ש ותוס' דהאידנא אף לרב הונא מודה דניתנו לקרות משום עת לעשות לה' ודאי מצילין לכך טעונין גניזה ודאי ואף גניזה אין טעונין דהא רשאי להשהותן אלא שאסור להניחן במקום הפקר כמו שאר כתבי הקודש או דקאי אמקק ודוק:

ברש"י בד"ה וכו' עד וחסרון עירוב כדמפרש בגמ' וכ"כ הנ"י וקמתי משתומם שלא נמצא שום רמז מזה בגמ' ואדרבא בגמ' דף קי"ז משמע לכאורה איפכא שמקשה נציל לתוכה אוכלין ומשקין ע"ש אלא שהתו' שם מתרצין ע"ש עכ"פ אין מפרש מזה כלום שמיירי בלא עירוב ויותר תימה שרש"י בעצמו כ' שם בד"ה זהו מבוי שאינו מפולש וכו' עד בין בעירוב וכו' עד כגון שיתופי מבואות והוא סותר דברי עצמו והמהרש"א כתב שם שפירושו שראוי לשיתופי מבואות והנה מלבד שהוא דחוק מאד אין לו פירוש לאיזה צורך כ' רש"י כן שם מלבד שאע"פ כן סותר דבריו כאן שכ' כדמפרש בגמ' שאין לו עירוב וב"י והתי"ט כ' בשם הש"ל טעם לרש"י ור"ן מדלא תני ג"כ למבוי המשותף כמו דתני בסיפא לחצר המעורבת מלבד שעדיין לא מתפרש דברי רש"י בכאן וגם אינו מתורץ סתירתו גם הוכחתו אינו ראי' דאדרבא כיון דתני דבעינן מבוי שאינו מפולש והיינו לחומרא מה"ת לנו להקל אדרבא אם הי' רבנן מודים בזה הקולא הוי להו לאשמועינן זה וכיון דתני סתם מבוי שאינו מפולש משמע דבעינן שיהא מתוקן בכל הילכותיו ולא מקילין לגבייהו כלום רק טירחא משמע שהוא מתוקן גם בעירוב ושיתוף וכן משמע ברש"י שם שמזה מוכיח שהוא משותף מדקתני שיהא מתוקן בכל הילכותיו ולא תני לאקולי ביה שום קולא ע"ש לכן נ"ל ברור שרש"י פי' שם לתרץ דמוקמי שיהא מתוקן בג' מחיצות וב' לחיין לכך וודאי שהוא משותף ג"כ והוכרח רש"י לפרש כן דאל"כ מאי מקשה הגמ' נצול לתוכו אוכלין ומשקין ופי' התוס' דחוק בעיניו שאינו מיושב בלשון הגמ' שאמר נציל לתוכו וכו' והל"ל להקשות ליתני גם בסיפא מבוי או להיפך וכפי' התוס' אלא ע"כ דלרב חסדא מיירי גם במשותף וקשה מנ"ל להקשות דילמא מיירי באינו משותף ולכך מפרש רש"י בד"ה ועוד לרבנן כיון שהוא ניתר בכל הילכותיו וכ"כ בד"ה זו מבוי ר"ל דלרב חסדא מוכח כן וכמ"ש אבל למסקנא דאסיק רב אשי ג' מחיצות ולחי א' ואפי' לר"א וכו' ע"ש ע"כ מיירי באינו משותף דהא לר"א אסור לטלטל בו שאינו מתוקן כהלכתו ודאי לא שותפו אטו שותפו לשיפול בו דליקה ולכתבי הקודש. וגם דהא למסקנא קתני מבוי לקולא אע"פ שאינו מתוקן כחצר להציל לתוכו אוכלין ומשקין וע"כ הך שאינו מפולש הוא לקולא ר"ל שאין לו תיקון יותר אלא שאינו מפולש אבל אינו סתום ומתוקן לגמרי א"כ משמע שאין לו גם משותף דאין לו תיקון יותר רק שאינו מפולש דאם ל"כ הוי ליה למיתני משותף כיון דלהקל בא הל"ל דזה לא מקילינן וגם דמשמע בגמ' דלאו אליבא דר"א פליגי לרב אשי רק אליבא דרבנן אלא דלהכי נקט מבוי להורות דאף לר"א שרי וא"כ יוקשה לרבנן נציל לתוכו אוכלין ומשקין אלא ודאי שאינה מעורבת ואסור להציל לתוכו או"מ והא דנקט מבוי ולא חצר להורות עוד קולא לגבי כתבי הקודש לר"א משא"כ באו"מ נקט חצר דשם אסור לר"א במבוי אבל ודאי בעיקר דינא לרבנן ג"כ יש חילוק לשאינה מעורבת דאין זו סברא שיהא עיקר דינא וחילוק רק לר"א ולא לרבנן ודוק:

בתוס' בד"ה לא ניתנו לקרות ופי' הרב פורת וכו' ר"ל שהוקשה לו היכי מוכח מלא ניתנו לכתוב שלא לקרות אם נכתבו כבר ולכך מפרש הוכחה וכו' עד וקשה דאין זה וכו' וא"כ נשאר קושיא וצ"ל כמ"ש לעיל דכיון דאסור לכותבן אף בדיעבד אסור אף להשהותן מכ"ש כמ"ש בגמ' בר' יוסי ור"ג ור' ע"ש וק"ל:

בא"ד כדמתרגם רב יוסף ע"ש במהרש"א שהקשה בדברים נכוחים אמנם קשה לומר שהתו' סותרין כ"כ דבריהם נלע"ד דשניהם אמת ששם בב"ק סתרו את המפרשים דמשום טעם בע"פ לחוד הוצרך לטרוח ולומר כל הפסוקים בלשון תרגום דלמה לו לטרוח דזה מיקרי עת לעשות לכך כתבו משום שהי' בקי בתרגום ר"ל כמו בלשון הקודש ותו לא הוי טירחא וא"כ שוב הי' אסור לו לומר בלה"ק דכיון שהי' יכול לומר בתרגום לא מיקרי עת לעשות ומזה הטעם לחוד שהי' בקי ליכא לפרש דא"כ למה נקט בכ"מ רב יוסף דוקא הלא התרגום כבר נתייסד מימי התנאים ומסתמא הי' הרבה בקיאים אלא ודאי שהוא הי' רגיל יותר בתרגום מטעם הנ"ל וק"ל ויותר נ"ל שמפרשי' שהביאו תוס' שם ודחו היינו נמי האוסרים שדחו תוס' כאן בד"ה ובידו ספר איוב שכ' ודלא כהאומרים דתרגום של כתובים רב יוסף עשאו ר"ל שהוצרך לעשות תרגום משום טעם שאסור לומר בע"פ וע"ז דחו תוס' שם שפיר כיון שלא הי' תרגום ודאי הי' רשאי לומר בע"פ משום עת לעשות אלא ודאי שהי' בקי בתרגום ר"ל וכבר הי' מימי התנאים וכמו שהוכיחו נמי כאן ושוב הוצרך הוא טפי לומר תרגום משאר כמ"ש וק"ל:

בגמ' מתיבי' היו כתובין תרגום וכל לשון וכו' עיין מהרש"א שהקשה לפי' רבותיו של רש"י לישני דמיירי בנביאים ואיני רואה אפילו קצת קושיא דודאי ראי' של רבותיו מיונתן כיון שעשאו ברה"ק כדמשמע במגילה משמע שמותר תרגום אבל שאר לשונות ודאי אין למידין מתרגום שתרגום הוא קדוש יותר שניתנה מסיני כידוע רק לרבותיו הוקשה אמאי שאמרו בגמ' היו כתובין תרגום לא ניתנו לקרות לכך מפרשין אכתובין וכן משמע בהדיא ברש"י בגמ' דנקט רק תרגום ע"ש ובמשנה שפירש כן אכל לשון משום דבמשנה לא נקט תרגום בפ"ע רק הוא בכלל כל לשון ודאי ע"ז כ' משום רבותיו אבל ודאי גם רבותיו לא שרי בנביאים אלא תרגום וכן מוכח בגמ' דנקט כמה פעמים תרגום ובכל לשון ולא נקט סתם בכל אלא ודאי שאין התרגום בכלל שהוא חביב יותר וא"כ אזלא לגמרי קושיתו דכאן נקט גם בכל לשון ודוק:

תוכן העניינים

לשון הזהב שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה