לשון הזהב שבת· רבי זאב וולף מליזנסק
שבת · דף צב.
בגמ' בנסכא לכאורה ודאי דלפ"ז א"צ לתירץ הראשון דאפקי' דרך שוליו והא דלא נקט אלא משום דלא נזכר מעיקרא שם אמורא כמ"ש התוס' בעלמא אלא דלפ"ז קשה מאי פריך והאיכא שנצין הא סתם שנצין הוי בפיו וכן משמע הלשון מפיק עד פומי' וכיון דאפקי' דרך פיו כבר הוציאם וצ"ל דגם בשוליו איכא שנצין והלשון עד פומי' לאו דוקא או אפשר דמיירי בכל ענין וק"ל:
בגמ' המוציא משוי למעלה מי' וכו' לכאורה נראה שאח"כ הניח בארץ או למטה מי' אלא דקמ"ל אע"ג שהעבירו דרך למעלה מי' אבל באמת אע"ג דלא הניח למטה מי' אלא נשאר עומד לפוש כן ולמעלה מי' בידו המשוי חייב דכן משמע לקמן בהזורק דף צ"ז ע"ש וכן מפורש בהדיא בתוס' סוף פ' הזורק ע"ש טעמא וק"ל:
בתוס' בד"ה במרפקו וכו' עד ועוד בפ' האומר משקלי וכו' עיין במהרש"א שהקשה שגם הוכחה דלעיל יש להוכיח מכאן ואני אומר אדרבא לפי פשוטו אין מגיע זו הוכחה בתרא לכאן אלא דגם הוכחה זו אינו מוכח אלא בתר הוכחה קמא דאל"ה יש לומר הכל להפך דעציל ומרפק היינו אישיל"ש ומקום תפילין הוא בקנה וזהו קיבורת והכי פריך שם וביד עד עציל היינו אישיל"ש והא א"צ כל כך דהא בתפילין כתיב יד ותנא זו קיבורת היינו קנה לבד אבל השתא שהוכיחו דעציל היינו קודא שפיר מוכח גם זה דתפילין הוא למעלה ממנו דאל"ה לא הוי מקשה ודוק: