לשון הזהב שבת· רבי זאב וולף מליזנסק
שבת · דף פו.
בגמ' ולא יהא אלא ראש תור מאי ר"ת הוא כאן וגם הגמ' סותר את עצמו דמעיקרא הקשה והאיכא מקום קרנות משמע דכל הרוח אסור הלא לפי ס"ד אף כל הרוח מותר משום ר"ת ולהיפך ה"ל לאקשוי מעיקרא מר"ת ואח"כ מן מקום קרנות לכן נלע"ד שבמשנה פירש"י שממלא כל הד' רוחות היינו או לפי ס"ד שיש ר"ת בערוגה או אף לפי המסקנא לר' יוחנן לפי' א' ברש"י שם והוא הנראה יותר וגם לרבינא אליבא דר"י שאמר אם היו זרועין שתי זורעין ערב אלמא מהני היכר בערוגה עצמה מכ"ש מן ערוגה לערוגה ותדע שרש"י מביא ראי' מראש תור אמנם פה אליבא דרב התרצן ידע האמת שאין ר"ת בערוגה לכך אוקים המשנה בממלא את הקרנות כמ"ש רש"י שממלא ב' רוחות עם הקרנות ע"ש וע"ז הקשה שפיר כיון שממלא את הקרנות ואינו זורע רק ב' רוחות א"כ יכול לזרוע את כל הערוגות שסביב דהיינו שבערוגה שבאמצע יזרע הב' רוחות צפון ודרום ובכל הערוגות שסביבה יזרע הב' רוחות מזרח ומערב ובערוגות שכנגד הקרנות יזרע צפון ודרום ג"כ ולא הוי עירבוב כי הוא ממש ראש תור ויותר דהתם הוא ר"ת כנגד שוה מכל שכן הכא שהוא ר"ת כנגד ר"ת והציור כזה [] והגרעין שבאמצעית במזרחה נגד מערב ערוגה שאצלה וכן במערבה וכן כולם נ"ל שהוא ממש ר"ת שהוא גרעין אחד נגד שורה שוה והוא מדויק ראש תור ולא תור עצמו:
וה"ה י"ל דמקשה עוד נמי למה מוקמי בממלא את הקרנות ולא הרוחות כמ"ש רש"י במשנה ואי משום שרוח זה הוא קרוב לרוח שאצלה לא יהא אלא ר"ת כמ"ש רש"י במשנה ודוק:
ברש"י בד"ה לג' ימים וכו' וקס"ד עם יום הפרישה ק' ובד' עביד פרישה וכו' הך קס"ד תמוה כמ"ש המפרשי' ועיין במהרש"א בתי' השני הוא דחוק מאד אפס תי' הראשון הוא נכון אמנם צריך ביאור רחב והוא שלפי פשוטו משמע שהוא מפרש אליבא דחכמים שבג' עביד פרישה ע"ש ודוק והוא נגד דברי רש"י שמפרש בהדיא לקמן בע"ב אליבא דחכמים בד' עביד פרישה אלא כיון שלא ניתנה תורה עד יום השבת בבוקר ואית להו ג"כ בהשכמה עלה והוי מיום ד' בהשכמה עד שבת בבוקר ו' עונות אמנם כד דייקת שפיר משני דהא אנו צריכין לפרש אליבא דחכמים הך קרא דהיו נכונים לג' ימים שהרי הוא ד' ימים דהא גם בליל שבת הוא טמא ואם נאמר שהוא חוץ מיום הפרישה הרי ביום שבת הוא טהור אלא ודאי שהם מפרשים שלשת ימים היינו ימים שלימים מעת לעת והיינו דאמר להו בהשכמה בד' שיהיו נכונים לשלשה מעל"ע זהו לחכמים דאית להו דתליא בעונות ובהשכמה עלה אבל לפי ס"ד דמשנה אתיא כר' ישמעאל ולא תלי בעונות ואף אם שמשה ביום ד' קודם לילה היא טהורה בליל שבת משום דיום הפרישה הוא נחשב בכלל הג' ימים והאמת לפי החכמים אינו כן שבעינן ג' ימים מעל"ע לבד מהעונת הפרישה מתשמיש וגם המשנה אליבא דחכמים הכי מתפרשא שביום השלישי היינו מעל"ע השלישי היא טמאה לבד מעונת הפרישה אינו נחשב אפי' לעונה ומכ"ש ליום וזה לשון קס"ד אליבי' דהמהרש"א שמשמע שהוא ה"א ומסקנא והאמת הוא רק פלוגתא דתנאי אמנם לפמ"ש הוא שפיר משום דלפי ה"א דמתניתן אם נתני טמאה הוא כר' ישמעאל הוא כן דעם יום הפרישה ק' אבל לפי המסקנא לר' יוחנן אף המשנה אתי כחכמים ולא הוי כן ודוק זה הנלע"ד בכוונת המהרש"א ואם אינו כוונתו הוא תי' נכון וכן אמרתי מדעתי אמנם הוא קצת דחוק כיון שהוא פלוגתא לא שייך לשון קס"ד דהא לראב"ע ור' ישמעאל אמת הוא כן ולק"מ:
ונלע"ד לפרש דקאי אהך קושיא שמקשה הגמ' תכף רישא דלא כראב"ע וכו' והתי' שבגמ' והוא שלפי התי' שבגמ' גרסינן טהורה כי אף למאן דמוקי כתנאי אסקי תוס' דלא קפיד למתני טמאה אף שיהא כתנאי אבל ודאי עדיף טפי לשנות כהך ששונין טהורה שיהא כחד תנא והנה צריך לפרש לראב"ע דאית לי' טהורה ביום ג' ובה' עביד פרישה היכי מפרש האי קרא היו נכונים לג' ימים וצ"ל דעם יום מתן תורה ועם יום הפרישה כמו כי ביום השלישי ירד וכן ויהי ביום השלישי אבל לפי ה"א דתני טמאה קס"ד דעם יום הפרישה קא' אבל לא עם יום מתן תורה והאמת אינו כן ודוק: אמנם כד דייקנא קמתי משתומם על גדולי עולם מהר"ם ומהרש"א שהחליטו שלפי האמת הוי פירושו עם יום פרישה מאין הוציאו זה אדרבא נ"ל להיפך שהרי רש"י הקשה בגמ' בדף שלאח"ז בד"ה הא אמרן יום א' הוסיף משה והא דכתיב ויהי ביום השלישי וירד ה' ותי' שהיינו לימים שלימים שלילן עמם וא"כ למה לא נפרש גם לשלשת ימים שהיינו ימים שלימים ולבד מיום הפרישה שאין לילו עמו והיינו עם יום מ"ת אדרבא ג' ימים משמע יותר שלימים מן ביום השלישי תדע שהרי אף לר' ישמעאל היו מותרים לשמש ביום ד' כל היום ואיך אמר אל תגשו אל אשה לג' ימים אלא ודאי לג' ימים שלימים לבר מהיום ואמת ביום מתן תורה היא טהורה רק ביום ו' טמאה אלא הלשון קס"ד עדיין אינו מתפרש מי הוא קס"ד לפרש עם יום הפרישה ונ"ל לפרש דקאי אהך מקשה דמקשה לר' יוסי מן ויהי ביום השלישי וכן מן היום ומחר ולא סייע לי' מן היו נכונים לשלשת ימים וגם לא מקשה מיני' ארבנן כמו שמביא התנא דמשנתינו ראי' זה הוקשה לו לרש"י ע"פ תנא דידן ומתרץ משום דקס"ד דגם עם יום הפרישה ר"ל וגם עם ביום מ"ת וכן הוא באמת ע"כ למ"ד בה' עביד פרישה אבל אמת לתנא דידן וגם לפי התי' בגמ' שהוסיף הוא לג' ימים לבד מיום הפרישה רק עם יום מ"ת וזה שמסיים בד' עביד פרישה לפי אמת לתנא דידן ודוק:
או י"ל שרש"י תי' בזה הקס"ד קושיא גדולה והוא כמ"ש התוס' בריש פרקין שכולה ענין הוא קראי דאסמכתא וצ"ל בהך דהכא ודמילה שהוא מדאורייתא ומאי אסמכתא אלא ודאי דחכמים מדעתן קמו עלה דעד ג' ימים אינה מסרחת ש"ז אלא שהסכימו על המקרא וכן במילה וכן משמע הלשון ברש"י בד"ה שהיא טמאה ע"ש ומצינו במסכת נדה שהכריעו כל אלה מדעתן וגם כל השיעורין כזה הכריעו מדעתן וקים להו כדא' בר"ה והקרא אינו רק אסמכתא כל חד לסברת שיטתו אמנם הוקשה לרש"י מאי זה אסמכתא ולמה לנו הכרעת דעתן הלא ראי' גדולה היא מקרא וכמו שמקשה הגמ' בעלמא לכך כ' רש"י שאינו ראי' אם לא הכרעת דעתם שקס"ד עם יום הפרישה ג"כ קאמר ועם יום מ"ת בודאי אך לפי הכרעתן הוא לבד מיום הפרישה רק עם יום מ"ת ודוק: בתוס' בד"ה תני רישא טהורה אומר ר"י וכו' ר"ל דאין סברא להגי' דא"כ בכולה ש"ס האיך מקשה תיובתא נימא משבשתא היא וק"ל:
בא"ד ומאן דמוקי כתנאי לא קפיד ר"ל דודאי לא הוכרח לשנות טמאה דאטו לא מוקי כחד תנא אלא שלא קפיד אמנם נ"ל ודאי שרובא תני טמאה תדע שלפי' התוס' לחד תנא שנו טהורה ולאידך י"ל או טמאה או טהורה א"כ ודאי יש לשנות טהורה והגי' שלפנינו הוא טמאה וגם מדהתחיל הגמ' להקשות רישא דלא כראב"ע משמע שהי' הגי' טמאה אלא ודאי דרובא שנו טמאה אלא מאן דלא מוקי כתנאי צריך לשבש גי' הרוב ולתפוס גי' המיעוט ומאן דמוקי כתנאי לא קפיד והיינו משום דלכל גי' יש סיוע דאם נשנה טמאה אף שהוא תנאי אמנם הוא גי' רוב ואם נשנה טהורה אף שהוא גי' המיעוט אמנם הוא כחד תנא כנ"ל ברור פי' התו' וא"כ י"ל שגם רש"י סובר כן ומ"ש מלומר משבשתא היא היינו לשבש גי' הרוב ודוק:
בא"ד וא"ת אכתי הוי כתנאי וכו' לכאו' קושייתם תמוה דאף אם נשנה טמאה הוי דלא כר"ע דלדידי' זימנן טהורה אם שמשה בתחילת ליל ד' טהורה ביום ו' ואי משום דזימנן טמאה ביום ג' אף אם נשנה טהורה א"ש דזימנן טהורה כנ"ל וכיון דשם א"א לתקן מאי קושיא דעכ"פ נתקן מה שנוכל דהא אף מאן דלא מוקי כתנאי היינו במקום שיכול לתרץ אף בדוחק בתרי טעמי או לשבש כגי' המיעוט אבל במקום שאין לתרץ ודאי הרבה משניות מוקמינן כתנאי וצ"ל משום דטמאה נוכל לתרץ דהיינו ששמשה ביום ואז אף אם שמשה בסוף ליל ד' או בתחלת היום כל היום שלישי טמאה לילה ויומו ושפיר מיקרי יום השלישי מיום התשמיש אבל טהורה ליכא לאוקמא שיהא כל היום השלישי לילו ויומו טהור דאף אם שמשה תחלת הלילה נותנין לו מקצת מן יום שלישי וכל הלילה טמאה ודוק וא"כ אתי ודאי דלא כר"ע והוי רישא כתנאי וא"כ למה ישנה טהורה כגי' המיעוט ודוק:
ועפ"ז נ"ל קצת ישוב לדברי רש"י שנקט הדמיון מתרי טעמי להכא לשבש הגי' ומאי זה דומה אמנם משום דלא ס"ל כתי' התוס' רק ס"ל אי תני טהורה גם רישא לא כתנאי דאתיא אליבא דר"ע נמי והיינו דלר"ע טהורה היינו יום השלישי ולא לילה וכגון ששמשה תכף בתחלת ליל ד' ולראב"ע כל יום השלישי טהורה אף לילו עמו אף אם שמשה ביום ד' וא"כ הוי ממש תרי טעמי ולכך מאן דמוקי כתנאי כדי שלא לאוקמא בתרי טעמי וגם שלא לשבש גי' הרוב תלמידים תני דוקא טמאה ואז יהי' הרישא מצעיתא כחד תנא ובחד טעמא וסיפא תנאי מלומר טהורה לשבש גי' הרוב ויהא ג"כ כתנאי עם הרישא כיון דלא מוקים בתרי טעמי וא"צ לדוחק התוס' שלא קפיד ודוק: ועפ"ז יומשך קצת דברי התוס' מהקודם שכ' דלא קפיד וע"ז כ' וא"ת ר"ל ונפרש עפ"ז דקפיד לשנות דוקא טמאה ותי' וי"ל ודוק:
בתוס' בד"ה פעמים שהן ד' וכו' עד דסבר בד' עביד פרישה וכו' לכאו' הוא תמוה דמאי הא בהא תליא למתלי טפי בעונות אי בד' ע"פ או בה' ונ"ל משום דראב"ע דסבר בה' עביד פרישה עיקר סמיכות מן וקדשתם היום ומחר ומן והיו נכונים ליום השלישי והכא לא משמע כלל עונות רק ימים יום השלישי טהור וקי"ל מקצת היום ככולו וגם נחשב גם היום ומחר מה"ת למיתלי בעונות אבל ר"ע דסבר בד' עביד פרישה עיקר סמיכותו מן היו נכונים לשלשת ימים משמע ימים שלימים וכמ"ש במשנה והוי קס"ד דתליא בעונות או ו' עונות כחכמים או ה' עונות כר"ע וטבלו בליל שבת וניתנה ביום כמ"ש הטעמים בגמ' אליבי' משום לא מראש וכו' ושלא יהיו הללו וכו' לכך הוצרך לפרש פעמים ודוק:
ועפ"ז מתפרשי' דברי התוס' שאח"כ בד"ה בהשכמה עלה שאין לו פי' אלא ששייך לכאן לפמ"ש דהא אכתי י"ל אף לראב"ע שיהא תליא בעונות משום דבהשכמה ירד לכך כתבו שאמר כן אליבא דר"ע ואינהו לית להו כלל זה ודוק:
או י"ל דברי תוס' אלו שבאו לתרץ קושית המהרש"א בע"ב כמו שנכתוב שם ע"ש:
בד"ה ישראל קדושים וכו' באו לפרש שמשמע לפ"פ שהוא קדושת גדר איזה מצוה או גדר עריות כמ"ש רש"י בפ' אמור ע"ש כ"מ שאתה מוציא גדר ערוה אתה מוצא קדושה וא"כ קשה הא קודם מתן תורה עדיין לא נצטוו על גוף מצות מכ"ש על קדושת מצוה לכך כ' שאין הטעם אלא משום בוזה דרכיו ובזה אין חילוק לקודם מ"ת ולאחר מ"ת ועוד ראי' שהרי קראן קדושים אף קודם מ"ת וא"כ שמרו כבר מילי דקדושה וק"ל: