לשון הזהב שבת· רבי זאב וולף מליזנסק
שבת · דף פד.
אך זה אמרתי לפרש לפי פשוטו כאן הא דמייתי ג' תיבות הן וביותר תמוה שכ' התוס' ואי משום דהיא סיפא דג' עגלות וכו' מה זה תירץ משום שהיא סיפא כיון שהוא בבא בפ"ע ואין שייך כלל לעיל ונלע"ד דעיקר הוכחתו מג' תיבות ואעפ"כ צריך לאתוי דר' יוחנן ע"פ מ"ש התוס' לעיל בד"ה ולחנניא נר' לר"י אפי' יש בה מ' סאה והוא מוכרח דאל"ה ודאי טמא בלא"ה וא"כ קשה היכי מוכח מעגלה של אבנים דילמא מיירי שאין בה מ' סאה לכך מייתי הך דג' תיבות דקתני בה הבאה במדה טהורה מכלום ואי איתא דהך עגלה מיירי דוקא באין בה א"כ משכחת ד' עגלות דליחשוב נמי הבאה במדה כמו בתיבה וש"ת הא הוי דין א' דאף של אבנים טהורה מכלום כמו הבאה במדה וא"כ ס"ס הוי ג' לכך מייתי אמר ר"י ואם יש בה בית קיבול וכו' וא"א דהבאה במדה טהורה מכלום אף אם יש בה בית קיבול רמונים א"כ הוי ד' עגלות ולמה לא תנא לה גבי עגלו' כמו בתיבות אלא ע"כ דבעגלות אף אם יש בה מ' סאה נמי טמאה משום דמטלטל ע"י שוורים ולא מיתניא הך דבא במדה אלא גבי תיבות שאין עשוי לטלטל אף ע"י שוורים ולכך לא מקשים התוס' אלא אם כן הו"ל לאתוי ג' עריבות ודוק: ברש"י בד"ה מפץ במת מנין וכו' עד ממגע שרץ וכו' עד מגע במת והוא תמוה כמ"ש המהרש"א ונלע"ד דרש"י נקט לפרש ע"פ סוגיא דב"ק דקאמר ומייתי לה בין לטומאת ערב ובין לטומאת ז' נימא דיו ומשני התם דאפ"ה מוכח שניהם ע"ש לזה בא רש"י לפרש שלא תאמר דקאמר במת דשרץ בלא"ה טמא לכך מוכח שפיר במת דלא נימא דיו משום דמיפרך ק"ו לכך כ' רש"י שאינו כן שבאמת אף ממגע שרץ טהור וכ"ש במת וקאמר מנין אף במת וכ"ש בשרץ וילפינן שניהם כדמשני שם או רש"י בא לפרש משום דמקשה והא לית לי' טהרה במקוה והיינו משום שאין לו שום טומאה אף בשרץ וא"א דדוקא במת בעי מנין אבל בשרץ טמא בלא"ה הוי ליה שפיר טהרה במקוה כמ"ש רש"י לקמן וכמו שנבאר אנן לקמן בעזה"י לכך הקדים רש"י לפרש דאף משרץ טהור ושפיר מקשה וק"ל:
בתוס' בד"ה דל"ל טהרה במקוה וכו' עד כדאמרינן בהעור והרוטב וכו' לכאורה תמוה דהא עיקרה היא בברייתא במס' פסחים פ' א"ע אלא שמייתי לה בהעור והרוטב אמנם בהך ברייתא לא קתני אלא שבטלה מתורת אוכל ולא קתני הך שטמא מדרס אלא אביי מקשה מהך ברייתא בהעור והרוטב א"כ מצינו לאוכלין שמטמא טומאה חמורה משמע דסבירא ליה שמטמא מדרס שפיר מקשים וק"ל:
ועפ"ז נלע"ד לתרץ קושיתם לשיטת רש"י דאליבי' לא שייך תירץ התוס' דהתוס' לשיטתם דפירשו דמיירי במפץ של שיפה וגמי שאין במינם כלל טהרה במקוה ע"כ הא דמשני בגמ' שאני התם הואיל ויש במינו טהרה במקוה צ"ל שיש בגידולי קרקע טהרה במקוה אע"פ שאין מינו ממש א"כ ה"נ לגבי אוכלין אע"פ שאין במינו טהרה במקוה כיון שהוא ג"ק מיקרי יש במינו כמו שיפה וגמי אבל לפירש"י דמפץ היינו של עץ וא"כ שפיר משני דיש במינו ממש בשל עץ טהרה במקוה אבל באוכלין שאין במינו טהרה לא מצינו שיטמא מדרס ונשאר הקושית תוס' לדוכתא:
אמנם עפמ"ש דהקושיא אינו אלא על אביי דהעור והרוטב לק"מ די"ל דאביי ס"ל כרבא דהכא דאית לי' טעמא אחרינא לכ"ח במסקנא דאין טמא מדרס ולא תלי כלל בטהרה במקוה וכן מוכרח בלא"ה לרש"י לקמן כמו שנבאר ודוק: בתוס' בד"ה מפץ במת מנין פי' בקונטרס וכו' ואין נר' לר"ת וכו' והוא תימה על פירש"י וכן ק' התוס' לקמן בע"ב בד"ה והא לית להו טהרה במקוה הוא קשה על פירש"י דלא שייך תירץ התוס' דלקמן לרש"י כיון דלדידי' אף פשוטי כלי עץ ל"ל טהרה במקוה והאיך אמרו שם לטומאת ערב וז' ונלע"ד לתרץ בטוב טעם דודאי אף לרש"י ס"ל סברת התוס' דאף לפשוטי כלי עץ מצינו לו טהרה בקרא במדין דכתיב כל כלי עץ תתחטאו אלא דלכאורה סברת התוס' אינו דהיכא נוכל לומר דכל כלי עץ קאי גם אפשוטי כלי עץ הא שם לא צוה לטהר אלא מטומאת מת כדמשמע פשטי' דקרא כל הורג נפש ופשוטי כלי עץ אינו מקבל טומאת מת כלל מדאורייתא וגם בר מן דין לא משכחת כלל טומאה בפשוטי כלי עץ במדין דהא אינו מקבל שום טומאת מגע רק בזב טמא מדרס וגוים אין מטמאין בזיבה מדאורייתא וא"כ לא משכחת כלל טהרה אפשוטי כלי עץ בקרא:
אמנם סברת התוס' הוא קיים אליבא דאמת דנפקא לן מק"ו דהכא דכל פשוטי כלי עץ המיוחד למדרס מקבל טומאת מת ושאר טומאות א"כ שפיר נפקא לן מכל כלי עץ דקאי אף אכלי עץ הפשוטין שמיוחדין למדרס ונטמאו במת או שאר טומאת במדין שיתחטאו אבל רש"י הלא כתב זה לפרש דברי המקשה ומקשה שפיר היכי קאמר מפץ שטמא בזב א"ד שיטמא במת משמע אף שאם אין טמא במת טמא בזב וקשה אם אין טמא במת ושאר טומאת אין טמא ג"כ בזב דהא אם אין טמא במת ושאר טומאות אין לו טהרה במקוה מזב שאינו בכלל כל כלי עץ תתחטאו וכיון שאין לו טהרה במקוה אין טמא מדרס הזב ומנין לו ק"ו למת ושפיר פירש"י לפי ס"ד הזה אין לו שום קרא לטהרה במקוה אבל לפי דמשני יש במינו וכן לתי' רבא והוי ק"ו שפיר אף לטמא מת במפץ שפיר אמרו בב"ק ובסוכה שיש לו טהרה במקוה ושייך בי' טומאת ערב וז' ודוק היטב כי הוא נכון מאד לענ"ד:
בא"ד ואור"ת דהכא במפץ של שיפה וגמי וכו' לכאורה הוא תמוה מנ"ל להקשות הכא דילמא מיירי בשל עץ והוא מוכרח שהרי שם בב"ק מקשה וקמייתי לטומאת ערב וז' והיינו בשל עץ כמ"ש התוס' לקמן ושם וא"כ מנ"ל להקשות הכא וגם שם בב"ק קשה להיפך מנ"ל להקשות דילמא מיירי רק בשיפה וגמי ועיין בתוס' לקמן בד"ה והא לית להו טהרה במקוה ונלע"ד לבאר דלתי' הראשון שכ' שם דהאי ק"ו אהני נמי לפשוטי כלי עץ והיינו ודאי להך תירוצא ס"ל להתוס' דלשון מפץ לא משמע כלל של עץ דלא מיקרי מפץ אלא של שיפה וגמי וא"כ לק"מ כאן דמקשה שפיר אלא שם מקשה משום דהאי ק"ו אהני ג"כ לפשוטי כלי עץ אלא שצריך פירוש דקשה מנ"ל להקשות שם דילמא באמת לא אהני לפכ"ע לטומאת מת דאמרי' דיו כיון דלא הוזכר בברייתא אמנם פירושם גלוי דלזה כ' רש"י ותוס' דמק"ו דהכא קי"ל בכל דוכתא כל המטמא מדרס טמא מת ואם נאמר דפכ"ע אינו טמא מת ומדרס ודאי טמא מכ"ש לפי' התוס' דהא יש לו טהרה במקוה ודאי טמא מדרס ע"כ דג"כ טמא מת מהאי ק"ו וקשה נימא דיו והוא מרומז בדברי התוס' הנ"ל שכ' אהני ג"כ לפכ"ע דטמאים במת וכו' ר"ל דע"כ טמאים במת מהאי כללא דכל המטמא וכו':
אכן לתירוצם השני שם דמיירי בכל מפצים ע"ש קשה בשלמא שם מקשה שפיר ג"כ מהאי כללא אלא דכאן קשה מנ"ל להקשות דילמא מיירי רק במפץ פכ"ע דמיקרי ג"כ מפץ ודוחק לומר משום דנקט סתמא דהא נקט שטמא בזב ושל שיפה אינו טמא מדרס משום שאין לו טהרה במקוה ומהאי כללא דכל המטמא מדרס טמת מת לא מוכח כלל דהא להך סברא אף מדרס אינו טמא וצ"ל דע"כ מוכח שפיר שמיירי ג"כ בשיפה וגמי עפמ"ש התוס' בד"ה מה פכין קטנים וכו' ע"ש ואי מיירי רק בפכ"ע קשה למה נקט פכין קטנים דעדיין איכא למיפרך שכן מטמא מאויר וצ"ל כלים יוכיחו וא"כ מכלים לחוד נמי יליף וא"ל שנעשה אב הטומאה דהא ג"כ פכ"ע נעשה אב הטומאה לשיטת התוס' כמ"ש גם המהרש"א בתוס' שם אלא ע"כ דמיירי גם בשל שיפה וגמי שאין נעשה אב הטומאה והוצרך לומר פכין קטנים משום שיפה וגמי ודוק:
בא"ד כדפי' לעיל בפ' במה אשה וכו' עיין במהרש"א ונעלם ממנו דברי התוס' בהך פ' ב"א בדף ס"ו ע"א בד"ה כוורת שהקשו כיון דלא חזי לישיבה וכו' ותירצו א"נ הך טומאה דרבנן היא וכך נמי בשיפה וגמי דמ"ש ואף לתירוצם הראשון הוא דוקא גבי קש ולא שיפה ובמדרס ודאי טמא כמ"ש שם והוא מוכרח דהא גבי מדרס לא כתיב שום מין רק כל המשכב משא"כ גבי שאר טומאות כתיבי בפירוש איזה מינין טמאים בגד ועור וכו' ולא שאר מינין וק"ל:
ומ"ש דהא יש להם שאר טומאות במיוחד למדרס לא ידעתי קושיתו שהרי כתבו לבד מטומאת מדרס ר"ל מהמיוחד למדרס ודאי יש לו ג"כ שאר טומאות מק"ו דהכא ותוס' כ' לפי ס"ד דקאמר מפץ במת מנין ומ"ש דאין לו שום טומאה היינו ודאי אם אינו מיוחד למדרס אין לו שום טומאה ר"ל לא מת ושרץ ומגע נבילה וזב וכיוצא וק"ל ע"ב:
בגמ' ודין הוא וכו' י"ל נימא איפכא לטהר מפץ בזב מק"ו וא"ל לחומרא מקשינן דלא שייך חומרא בטומאה לשרוף תרומה וקדשים ועכ"פ נאמר כיון דאיכא למימר הכי והכי כל חד תיקום אדוכתי' וא"ל משום דכתיב כל המשכב דמשמע הכל הא ממעטינן גם כ"ח וכל דל"ל טהרה במקוה וצ"ל משום דכ"ח וכיוצא הוי כאלו כתיב בפירוש דכתיב משכבו משא"כ מפץ הוא ע"כ בכלל כל המשכב אע"פ שאינו דומה ממש כדאמרינן בסמוך משא"כ במת דלא כתיב שום מיעוט בשיפה וגמי רק שאין כתיב ושפיר דרשינן ק"ו וכן פכ"ע אע"ג דדרשינן דומיא דשק היינו באינו מיוחד למדרס דודאי קרא לא מיירי במיוחד למדרס כיון דפירש המינין ובמיוחד למדרס הכל טמא מדרס עכ"פ וא"כ שפיר דרשינן ק"ו לטמא את המיוחד למדרס ומוקמינן קרא באין מיוחד משא"כ להיפך לא דרשינן להוציא קרא דכל המשכב ממשמעותי' ודוק: ברש"י בד"ה מי לא עסקינן דיחדינהו לאשתו נדה וכו' עד ובהיסט נמי לא מטמא וכו' והוא תימה גדולה שהוא נגד ברייתא מפורשת בריש נדה כמ"ש רש"י בעצמו לפרש שם ונלע"ד לתרץ דודאי מסברא אין לטהר די"ל דמיקרי בא לכלל מגע שעומד להפתח ולכך קתני בברייתא שטמא אלא דלרבא כתב כאן רש"י שפיר דע"כ רבא אית ליה כן דפי' התוס' דחוק מאד והיינו שמוכח מקרא זה דרבא דטהור בהיסט דכמו שמוכיח רבא דמדרסו טהור מי לא עסקינן וכו' מכ"ש מוכח מזה הלימוד דהיסטו טהור דאי הסיטו טמא פשיטא דקשה מי לא עסקינן שהסיטן נדה אלא ודאי דזה לא מיקרי בא לכלל מגע לכך הסיטו טהור ודוק:
אלא שעדיין אין מתורץ הברייתא שם וגם איך יפלוג רבא אברייתא דשם אמנם גם זה נ"ל לתרץ דהנה גם כאן קשה איך פליג רבא אחזקי' וגם אבריית' דתנא דבי ר' ישמעאל לעיל דילפי ממשכבו וצ"ל משום דרבא לית ליה התירוץ דלעיל יש במינו והוקשה לו הברייתא דמפץ לכך אמר דע"כ הך ברייתא דמפץ פליגי אתנא דר"י וחזקי' וס"ל אע"ג דל"ל טהרה במקוה בעלמא טמא מדרס וכ"ח מטהר מהך קרא תדע דלא אמר רבא טעמא דידי' לעיל אלא ודאי שלא אמר אלא לתרץ ברייתא דמפץ דס"ל כ"ח טהור ממדרס מהך קרא וא"כ להך ברייתא ודאי אף הסיטו דצ"פ טהור וכמ"ש אבל תנא דבי ר"י לעיל וחזקי' דמפקי מדרס כ"ח מקרא אחרינא ע"כ לית להו הך לימוד דצמיד פתיל דאל"כ למה להו משכבו וא"כ לדידהו דלא מוכח מקרא דטהור ודאי מוקף צ"פ טמא בהיסט וא"כ ברייתא דשם אתיא כוותייהו ורבא גופא שם אית לי' טמא בהיסט וכאן לא אמר אלא להך ברייתא דמפץ ודוק:
בתוס' בד"ה ומה פכין קטנים תימ' דמסאה ותרקב וכו' ונלע"ד לתרץ כי ודאי אף שאין לו טהרה במקוה ולא שייך טומאת ז' אף במת ומכ"ש לפי המסקנא בב"ק דתנא טומאת שרץ גמור זה הכל אי אית ליה טהרה במקוה אבל כאן דמיירי בדבר שאין לו טהרה א"כ קשה נימא דיו אתחילת דינא דכלים שמטמאין במת אינם רק ז' ימים והכא אם נטמאם אף בשרץ יהא טמא לעולם וא"כ אין למילף ק"ו לטמאותם יותר משם ואף דמיפרך ק"ו עכ"פ לא הוי א"ש להך תנא דאית לי' דיו אף דמיפרך ק"ו לכך נקט כ"ח דג"כ לית להו טהרה וליכא דיו לא מתחילת דינא לא מסוף דינא אף למפץ דל"ל טהרה ושם בב"ק שקיל וטרי אמפץ דאית לי' טהרה ודוק:
בא"ד וי"ל דטפי ניחא לי' למיעבד ק"ו וכו' ונלע"ד טעמא דאי הוי עביד ק"ו מפכין גדולים שמקבלין עכ"פ טומאת מגע בזב אלא שאינו אב הטומאה כמדרס ואפ"ה טמאין במת אף אב הטומאה מפץ וכו' א"כ הוי רק קולא וחומרא בטומאה שפיר הי' יכול לומר משכב ומושב יוכיח שטמא בזב וטהורין במת כמ"ש המהרש"א אף שטמאים במגע מת עכ"פ פירכא דקולא וחומרא איכא שהרי מו"מ חמור יותר בזב מבמת אף שיש לדחות כמ"ש המהרש"א הוא דחוק אמנם עכשיו א"ש טפי דיליף ק"ו מטהרה לגמרי וטומאה לגמרי שהרי פ"ק טהורין לגמרי בזב אפ"ה טמאים לגמרי במת לכל טומאתו מפץ שטמא לגמרי בזב א"ד שלא יהא טהור לגמרי במת וא"כ תו ל"ל כלל מו"מ יוכיח ודוק:
בתוס' בד"ה מפץ שטמא בזב וכו' וא"ת כ"ח המצ"פ יוכיח לכאורה נ"ל דאין כאן קושיא דאי הוי מיקרי טהור במת לא הוי טמא אף בזב דלא בא לכלל מגע אלא משום דעומד להפתח מיקרי בא לכלל מגע וא"כ מיקרי ג"כ טמא במת שהרי בא לכלל מגע אף במת אמנם כד דייקת הוא ממש תירץ התוס' מ"ש ובמת אם הי' כזית בתוכו וכו' שאין לו פי' אלא ע"פ מ"ש וכיונו לזה ודוק היטב:
בתוס' בד"ה והא ל"ל טהרה במקוה וכו' עמ"ש לעיל פירוש שני התירוצים אמנם מה שהקשה המהרש"א אמ"ש התוס' מהאי ק"ו לא ידענא מאי קשה לי' שתוס' לא כתבו אלא דמעיקר הק"ו מזב הנ"ל נפיק גם פכ"ע ובאמת נפיק מפלגא דדינא והא דנקט פכין קטנים משום מפץ של שיפה וגמי וק"ל: במשנה דערוגה ברש"י בד"ה ואחת באמצע וכו' עד כדתנן לגבי ראש תור וגבי ב' שורות והרי יש כאן היכר גדול שלילות לשון רש"י אינו מובן מעיקרא מוכח מראי' גדולה ואח"כ כ' כדתנן ואין לשונו משמע שהוא עוד ראי' דהל"ל וכדתנן וגם היכר גדול אינו מובן וגם הוא תמוה דמראש תור אדרבא מוכח להיפך דהא קי"ל אין ראש תור בערוגה בין לרב בין לשמואל אפי' מערוגה לערוגה מכ"ש בערוגה עצמו וכמו שנבאר בגמרא בעזה"י וגם הראי' מן ב' שורות ג"כ מוכח להיפך דהא קתני התם בשורה אחת אסור מכ"ש ב' מינין בערוגה אחת כמו שמקשה הגמ' לקמן מהך משנה אע"ג דמשני התם איכא שראכא עכ"פ לא מוכח מיני' להקל וגם התירץ הוא רק לחד מ"ד: אמנם כד דייקינן דברי רש"י עולין כהוגן וצדקו מאד לשיטתו והיא נכונה כמו שנבאר בעזה"י והוא כי רש"י בא לבנות בנין להביא ראי' לפירושו במשנה דעל ד' רוחות היינו כל הרוח לבר מגרעין אחת של קרן לאפוקי מהמפרש ומפי' תוס' ופירושו מוכרח בגמ' ע"פ שיטתו בגמ' כמו שנבאר בעזה"י והתוס' שכ' כדמוכח בגמ' להיפך היינו ע"פ שיטתם בגמ' ע"ש והוקשה לו מנ"ל להתיר בלי שיעור יניקה ולפרש המשנה כן ומביא ראי' מכלאי כרם דשיעור יניקה ע"כ אין הטעם משום שיונקין מהדדי אסור אלא משום היכר שלא יהא עירבוב בעינן שיעור אבל אם אינו מעורב אע"פ דינקי מהדדי ומביא ראי' גדולה דא"א דיניקה אוסרת לא הי' מהני אפי' גדר אע"פ שהוא חילוק מחיצה סוף סוף ינקי ואם בכלאי הכרם אין יניקה אוסרת שהוא דאורייתא מכ"ש בכ"ז דרבנן דאין יניקה אוסרת רק שלא יהא מעורב רק אכתי אינו מוכח דהיכר בעלמא נמי מהני דשם הוא חילוק מחיצה ותדע דודאי ראש תור ושתי שורות לא מהני בכלאי הכרם אלא משום דהוי דאורייתא בעינן חילוק מחיצה וכ"ז דרבנן מהני אפי' היכר והוצרך להביא ראי' ע"ז לזה סיים ראייתו כדתנן גבי ראש תור והוא שרש"י אינו מפרש ראש תור שהיכר הוא משום שהוא מחודד ראש משולש והשדה בשוה כמ"ש התוס' אלא פשוט אע"ג שהוא ג"כ שוה אלא כיון שהוא שדה שלימה של ירק אחר וזה הוא קצה שדה אע"פ שאצלו שדה ירק אחר מפני שכל א' הוא שדה שלימה לא הוי עירבוב ולא נקט ראש תור אלא שניכר שהוא סוף שדה אחר ע"י שמתקצר המענה אבל באמת הוא שוה בשוה עם זה השדה ופי' זה כתב רש"י ממש להדיא בגמ' שכתב ראש תור קרי לי' וכו' משמע דאין עיקר ההיתר משום זה וכן משמע במשנה שמסיים מפני שנראה סוף שדה משמע שזה הוא ההיכר מאי שהוא סוף שדה ולא שום היכר אחר וכן הוא מוכרח שם בגמ' לפירש"י כמו שנבאר בעזה"י וכן נמי מוכח להדיא לפירש"י מהך ב' שורות קשואין שרש"י מפרש שהוי כלאים אלא משום דהוי כל א' ב' שורות הוי כ"א שדה זהו ההיכר שאינו מעורב אע"פ שאין שם שום היכר ולא הרחקה וזרועין בשוה אפ"ה זה הוא ההיכר שכ"א הוא שדה א"כ דבכ"ז דרבנן מהני היכר בלא מחיצה דכעין דאוריי' תיקון ולא ממש כמו דאורייתא או אפשר משום דכלאי הכרם דהוי אילנות לא מהני היכר כ"ש רק מחיצה תדע דהא ג"ט הרחקה לא מהני אבל הכא בכ"ז כיון דמהני היכר בעלמא א"כ אף בערוגה אחת היכא דהוי היכר נמי מהני אלא דאין ראש תור בערוגה כיון דלרש"י אין שם היכר אלא מה שהוא כל א' ערוגה בפ"ע וזה לא מהני אלא בשדה אבל בערוגה כולם נראין כשדה אחת וכן בשורה אחת של קשואין וכו' ואין כאן היכר כלל אבל הכא הרי לך היכר גדול א"כ אף בערוגה אחת מהני ותדע שהרי ר' יוחנן מתיר ג"כ בהכיר עיגול אף שאין בין ערוגה לחבירו רק ב' טפחים לרש"י וכן בערוגה עצמו מעיגול לקרנות וכן לרב אשי אם היו זרועין שתי וכו': והא דהוצרך רש"י להביא ממחיצה דכלאי הכרם כיון דליכא הוכחה מיני' להיכר בעלמא ועיקר הוכחה מאי שסיים מראש תור ושתי שורות וכו' הוי לי' להביא רק זה לק"מ שזה עיקר פירושו מכלאי הכרם שהתחיל בו תדע שהרי לא הביא עיגול דר' יוחנן וביותר הך דרב אשי אם היו זרועין שתי' וכו' שהוא ראי' מפורשת לדברי רש"י אלא שרש"י פרשן הוא ובא לפרש שלא יקשה לך היא גופא שהרי משמע פשט דברי הגמ' דבעינן שיעור יניקה שלא יהו יונקין א' מחבירו כמו שאמר ה' בו' לא ינקי מהדדי וא"כ קשה מאי מהני היכר הא עכ"פ ינקי מהדדי והיינו צריכין לדחוק ולפרש פי' אחר כמ"ש התוס' או ישאר קושיא ע"ז כתבו לפרש שבאמת מאי שיונקין מהדדי לא אסור אלא שיעור יניקה הוא במקום שאין היכר שיערו חכמים בשיעור יניקה הוי היכר שכל א' הוא בפ"ע ולא מערבבי והיינו ודאי משום שכמו שיונק מתתאי כל כך מתפשטין העלין מלמעלה ומערבבי לכך אם מרחיק שיעור יניקה תו לא מערבבי תדע שבגמ' מאי שמקשה אשמואל דאמר ערוגה בין הערוגות ומקשה הא מערבבי כיון דאין בין ערוגה לחברתה אלא ב' טפחים פירש"י דעלין מערבבי אלמא דטעם שיעור ג"ט דיניקה היינו משום עירבוב עלין למעלה ולא משום איסור יניקה והא דנקט לשון זה שם נבאר בעזה"י שם וכיון שכן שפיר מהני היכר והביא ראי' גדולה לזו דיניקה לא אסור דאפי' בכלאי הכרם דשם הוא שיעור יניקה ד' אמות מדאורייתא מהני גדר וכו' אע"ג דינקי אלא ע"כ דשיעור יניקה הוא משום היכר וא"כ ה"נ מהני היכר כדתנן ראש תור וכו' והכא אע"ג דאין שדה בפ"ע הרי הוא היכר גדול וכו' כנלע"ד ברור וצלול פשט דברי רש"י כפשוטן והארכתי שהוא הצעה גדולה ועיקר לפירש"י בכל הסוגיא ודוק:
אבל תוס' חולקין על פי' זה דאזלי לשיטתייהו דכלאי זרעים ג"כ מדאורייתא ובעינן היכר גדול טפי כמו שם וגם כתבו דראש תור הוא מחודד והוי היכר ואפ"ה לא מהני בערוגה רק בשדה ובעינן תרווייהו וגם האיכא מקום קרנות לא משמע להו כפירש"י כמ"ש בגמ' וכמו שנבאר בעזה"י לכך פירשו דכאן לא מהני היכר ובעינן הרחקה אף ברוחות כמ"ש בגמ' ובהך דר' יוחנן פירשו שיש הרחקה שלש טפחים בין ערוגה לערוגה אע"ג דמעיגול לקרנות לא הוי הרחקה ואפ"ה שרי גם לפירושם צ"ל דמעיגול לקרנות הוי היכר טפי ומהני כמו ראש תור ובשדה דבהיכר גדול טפי ודאי מודים כמו בכלאי כרם וכן הך דב' שורות הוצרכו לפרש דקשואין ודלועין וכן דלועין ופול המצרי לא הוי כלאים זה בזה ע"ש בגמ' בתו' משום לדידהו לא מהני גם היכר שדה לחוד שבפ"ע רק גם ראש תור אלא שקשה לפירושם הך דרב אשי אם היו זרועין שתי וכו' דהוי ממש כמו הכא בערוגה ואפ"ה הצריכו הרחקה וצ"ל דהוי היכר טפי ודוחק או נ"ל שלא גרסו אותו בגמ' ע"ש אמנם לשיטת רש"י נכון טפי כמו שנבאר גם בגמ' ודוק:
במשנה מנין לערוגה שהיא ו' על ו' וכו' עד זרעה לא נאמר וכו' הא דנקט דוקא זה הלימוד לפירש"י א"ש דאד' רוחות לא צריך לימוד דהוי היכר אלא עיקר לימוד אאחת באמצע דאע"ג דלא ינקי ה"א דהוי עירוב כמ"ש התוס' לקמן בד"ה וקי"ל דעיקר לימוד דאם מרחיק שיעור יניקה שרי ולפירש"י לא קאי אלא אאמצע ובקרא כתיב ד' ואזה לא צריך לימוד לכך מדייק זרעה לא נאמר וכו' והוי ה' ומוכח אחת באמצע וזה עיקר לימוד ודוק:
ברש"י ואחת באמצע גרעין א' אע"ג דבמשנה נקט סתמא ואין שוין דבד' רוחות ממלא כל הרוח ובאמצע הוא גרעון א' לק"מ דשם נקט ד' רוחות משמע כל שנקרא רוח אבל אמצע לא נקרא אלא נקודה אמצעית השוה לכל צד ואם זורע עוד גרעין לא יהי' אמצע ממש ודוק:
עיין במהר"מ שהקשה הא גם באמצע יכול לזרוע שורה שלימה ממעלה למטה ר"ל כזה [] דאע"ג שמקורב למעלה ולמטה ל"ל בה כיון דאיכא היכר שהם זרועות צפון ודרום וזו מזרח ומערב כמ"ש רש"י בהצדדין ולשורת הצדדין הוא מרוחק ג"ט כן הוא תורף דבריו כי בדפוס הוא מוטעה ויותר נ"ל דהזרעוני אמצעי יכול לזרוע באורך וברוחב לפירש"י כזה [] וג"כ איכא היכר ושיעור והוא קושיא חזקה ומה שתי' מהר"מ כסברת התוס' דלקמן הוא תמוה דע"כ רש"י לא ס"ל סברא זו שהרי הקשה אמפרש דליזרע ט' זרעונין ודוק אמנם כד דייקת לק"מ שהרי רש"י מפרש לעיל ברוחות זורע עד סמוך לקרן וע"כ צ"ל דבקרן גופא ודאי אסור והיינו משום שאותו גרעון שבקרן ממין אחר אתה יכול לצרפו לאיזה רוח שתרצה וא"כ יהא שני מינין בשורה אחת סמוך ממש בלי היכר ובלי הרחקה א"כ ה"נ אם יזרע עד למעלה ולמטה או אף סמוך אותו גרעון שלמעלה ולמטה נגד אותו שורה מצטרף עם אותו שורה והוי ב' מינים בשורה אחת בלי הרחקה הראוי ובאמת אם לא יזרע זה הגרעין באמצע בכל רוח יכול לזרוע כך אלא רש"י מפרש המשנה והמשנה נקט סתמא משמע שזורע כל הרוח אף באמצע כמו שמוכיח רש"י בגמ' בד"ה קי"ל וא"כ ע"כ צריך לפרש דאחת באמצע דנקט היינו גרעין אחד ולא מין אחד תדע דלרש"י מדינא שרי ט' זרעונין אלא דהמשנה לא מיירי רק בממלא כל הרוח וכן הכא ודוק:
בתוס' בד"ה מנין לערוגה וכו' עד ומה שפי' הקונט' וכו' לישנא דומה משמע שמקושר עם הקודם ונ"ל לפרש שהתוס' כ' לעיל שזורע באמצע הרוח והיינו לא כל הרוח כמ"ש רש"י אלא באמצע טפח וג' חומשין כמ"ש התוס' לקמן וע"כ צ"ל דהתוס' לא ס"ל כמ"ש רש"י דשרי למלא את כל הרוח כיון דאיכא היכר והיינו ודאי משום דאינו היכר כל כך כמו ראש תור דראש תור היינו משולש וקיימא החוד של קרן נגד שורה שוה משא"כ לרש"י כמו שנבאר בעזה"י וגם ראש תור הוא עיקר ההיכר מפני שנראה סוף שדה אחר ולא הוי כלל מזה השדה ולא הוי עירבוב כלל וגם לחד מ"ד אין ראש תור בערוגה אפי' למ"ד יש ראש תור בערוגה היינו מערוגה לערוגה אבל לא בערוגה עצמה הוי עירבוב תדע דאפי' במרחיק שיעור יניקה צריך קרא ואל"ה הוי עירבוב וטפי מה' דשרי קרא אף דמרחיק שיעור יניקה הוי עירבוב מכ"ש בהיכר בעלמא ומגדר נמי אין ראי' דשם הוא מחיצה לחלוק לגמרי משא"כ הכא דהוי רק היכר בעלמא אלא דעיקר טעם רש"י משום דס"ל דכלאי זרעים הוי מדרבנן ואם בדאורייתא מהני היכר גדול בדרבנן עכ"פ מהני להיכר בעלמא דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ולא כדאורייתא ממש לכך כתבו תוס' ומה שפי' הקונטרס שהוא מדרבנן אינו וכו' ולכך שפיר יש לפרש שגם בקרנות מרחיק כשיעור יניקה כדמוכח בגמ' לפי פירושם במקום קרנות לקמן דמשמע שהוא פנוי שלא נראה להם פירש"י לקמן וגם בראש תור לא נראה להם פירש"י ע"ש ושיטת רש"י בראש תור נבאר בגמ' בעזה"י במקומו ודוק:
בא"ד ועוד דהתם בקידושין וכו' עיין במהרש"א שמוחק ועוד משום שלא כתבו טעם אמאי אין נראה אמנם למדתי בישיבה כשיטת מהר"ם כי א"צ טעם שאם מפקינן קרא מפשטי' לשיטת רש"י אין דרך הגמ' שיאמר בלשון דרוש דלא כפשטי' ואדרבא לשיטת מהרש"א לא שייך אין נראה כיון שהוא מוכרח הל"ל ואין לומר אם לא שתאמר משום דתוס' בקידושין מפרשים שם ע"פ שיטת רש"י בכאן אלא דכאן נראה להם דוחק זה הפירוש לכך כתבו אין נראה אבל למה לן למשכוני נפשין לדוחקא ולהגי' מה שא"צ ועוד נ"ל שא"א כלל לפרש כשיטת המהרש"א אפי' אי הוי הגירסא לפנינו בלא ועוד היינו צריכין להגי' ועוד מכ"ש שלא נמחק והוא כי איך אפשר לפרש שהתו' מביאין ראי' מקידושין אהא דפ' כל הבשר דכלאי זרעים היינו זרעים ממש וא"כ מוכח מפ' כל הבשר דהוי דאוריי' מדאמר שתעבתי לך כיון דאתית להך דקדושין משם גופא מוכח דהוי דאורייתא ולמה להו להביא כלל דכל הבשר ואדרבא משם מוכח טפי מדצריך מיעוט בח"ל ש"מ בא"י הוי דאורייתא משא"כ בפ' כל הבשר י"ל שתעבתי לך מדרבנן וכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון: וכן באמת מוכרח לפרש לשיטת רש"י והאי דקדושין מפרש שם התוס' בעצמם כשיטת רש"י ע"ש ודוק:
בא"ד י"א דערוגה ו' נפקא לן וכו' והוא תמוה דהא אמר בגמ' וקים להו וכו' לפי' המהרש"א הוא דחוק ולפי פשוטו נראה כפי' מהר"מ אמנם צריך ביאור דמאי הוקשה להם דודאי י"ל דלזה לא צריך אסמכתא בשלמא אה' זרעונין צריך קרא כמ"ש התוס' דלא הוי עירבוב משא"כ אשיעור יניקה וכן דוחק לומר דר"ת פליג אי"א לכן נלע"ד דתוס' הוקשה להם אלשון מנין לערוגה ו' ע"ו וכו' כיון דעיקר אסמכתא לא הוי ע"ז רק לזרוע בערוגה אחת ה' זרעונין ועל השיעור ליכא אסמכתא הל"ל מנין שזורעין ה' זרעונין בערוגה והשיעור ממילא ידענא כיון דלא נפיק מקרא ולפחות הוי לי' למיתני אם הוא כשיעור וגם דין השיעור יניקה והיכר אין שייך לכאן למס' שבת דלא נקט הכא אלא קראי דאסמכתא איידי כמ"ש התוס' ורש"י ריש פרקין והשיעור לא נפיק מאסמכתא ואף את"ל דנקיט לה איידי עכ"פ לשון מנין לערוגה שהיא וע"ו לא שייך ולפחות הוי לי' למיתני מנין שזורעין ה' וכו' בערוגה שהיא וע"ו וכו' דליהוי קאי מנין אה' זרעונין ולא על וע"ו לכך מפרשין דשיעורא דיניקה ג"כ נפיק מאסמכתא וכן לרש"י דינא דהיכר ג"כ נפיק מקרא כיון דלא שרי אלא ה' זרעונין ואם מרחיק שיעור וזורע מעט הי' יכול לזרוע ט' אלא דמיירי שזורע כל הרוח כמו שמוכיח רש"י מן המשנה כן מוכח מקרא וא"ש טפי לרש"י דמנין קאי ע"ז שהוא קצת חידוש עכ"פ גם על זה ועל שיעור יניקה מלומר שקאי רק על אחת כמו שכתבתי לעיל לפי' תוס' אליבא דרש"י ודוק:
וא"ל באמת למה להתנא אסמכתא לשיעורא כיון דקי"ל השיעור ושפיר נוכל לסמוך ע"ז כדאמר בגמ' י"ל לרש"י צריך קרא על שריותא דהיכר כמ"ש ולתו' צריך קרא דדוקא בו' שרי אבל בפחות מו' כגון הע"ה או פחות שיכול ג"כ לזורע ה' זרעונין אפ"ה אסור משום ערבוביא או גזירה וגם אפי' בוע"ו לא שרי אלא ה' ז' ולא ט' ומשום ערבוביא או משום גזירה כמ"ש התוס' לקמן וגם אע"ג דאיכא קרא צריך קי"ל די"ל דבעינן שיעור יניקה יותר מד' וקרא מיירי בזורע בד' זויות לכך הוצרך קי"ל וממילא מוקמינן קרא בממלא הרוחות וי"ל דהן הן דברי ר"ת לקמן ואצ"ל דפליג דכ' דאי לאו קי"ל לא הוי ה' בכמה ר"ל בכמה ירחיק וכנ"ל ודוק: ברש"י והמפרש ד' גרעינן טועה וכו' ע"ש ועיין בגמ' ברש"י בד"ה וקים להו לרבנן שכ' ומאלו השנים אנו למידין וכו' עד מדלא קבע מקום לזרע הנזרע וכו' עד אפי' אם בא לזורעה נגד אמצעיתה וכו' עד מיהו הפרש זרעוני ערוגה וכו' משמע לכאורה שהוא מפרש שגם ברוחות זורע זרע אחת להדיא ואין ממלא הרוח גם שם כתב הוכחה אחרת מהכא אבל כד דייקת הוכחה א' ופירוש אחד הוא ומה שלא מפרש כאן פירוש שם סיום הוכחה והוא דהוכחה דכאן היא בנוי' על היסוד המוסד בכל הש"ס דהרחקת זרעים הוא רק ג' טפחים וא"כ שפיר מוכח דממלא כל הרוח ואין מרחיק כלל דאי תנא מקרא מיירי בהרחק ליזרע ד' זרעונין ותו א"צ רש"י יותר לפ' אבל בגמ' קאמר רק ה' בו' לא ינקי ואין מפורש דהוא שיעור ג"ט רק שממילא נלמד מאלו השנים ר"ל מאמצע וברוחות וקשה דלמא הדין עם המפרש שאינו זורע רק גרעין אחד משום הרחקה ובאמת שיעור יניקה יותר מג"ט אף שאינו נוכל לומר מעט יותר וזורע הגרעין סמוך לקרן דא"כ למה אמר ה' בו' לא ינקי הא בפחות נמי לא ינקי וליזרע בקרן ממש לכך כ' רש"י ע"ז מאלו השנים אנו למדין אלא שיש לומר דילמא הרחקה ד' טפחים וחומש כשיעור אלכסון וזורע הך גרעין בקרן ממש וא"ש דוקא ה' בו' לא ינקי ולא פחות וע"ז כ' רש"י שא"ל כן דאם זורע גרעין א' הוי לתנא לקבוע מקום שיזרע דוקא אצל הקרן ממש והיכי נקט סתמא בד' רוחות משמע עכ"פ בכל מקום שירצה מהרוח זורע את הגרעין הזה להמפרש וא"כ הדרא קושיא לדוכתא להך מפרש ליזרע ט' זרעונין כיון דע"כ אף לדידי' מוכח דזורע את הגרעין אף נגד אמצעית א"כ ע"כ אף לדידי' סגי בג"ט וא"כ קיימת הוכחה שכ' במשנה שממלא את כל הרוח וא"ש הך לישנא שכ' גם שם בזרע אחת שהוא להמפרש וכדי לחזק ההוכחה שטועה ומה שסתם כאן פירש כאן ושניהם צריכין ודוק:
בא"ד הילכך לכל רוח הוא ממלא וכו' ואפי' אין בין זרע וכו' לכאורה הוא תמוה שכל הדברים האלה כפולים שכתובין לעיל בתחלת דבריו ועליו הוא דן אמנם המה דברים מה שצריכין פה טובא להוכחתו שהרי הקשה על המפרש דא"כ ליזרע ט' וכו' וזה על פירושו נמי קשה על הקרא ותנא למה לא תנא רבותא טפי דזורע ט' זרעונין ולא לימלי את כל רוחות ע"ז פי' דזה רבותא טפי דט' אם הוא מרחיק כשיעור כבר נשמע מאחת באמצע אבל מזה שממלא את כל הרוח בה' זרעונין נשמע דין חדש דברוחות שרי אפי' אינו מרחיק וזה שסיים במתק לשונו הילכך ר"ל משום זאת הקושיא י"ל טפי דלכל רוח הוא ממלא ותו לא קשה דליזרע ט' ולא לימלי דקמ"ל זה ואפי' אין בין זרע וכו' ודוק:
ובזה מתרץ ומדחה ג"כ פי' התוס' שזורע טפח וג' חומשין לכל צד אבל בזה ממילא מודחה דגם על פי' זה קשה ליזרע ט' ולא לימלי טפח וג"ח רק גרעין א' והוי רבותא טפי ותו לא שייך תירץ זה אבל לפירש"י וזה נמי מדוקדק טפי בלשונו אחר שדחה פי' המפרש שאינו זורע רק גרעין א' לכל רוח רצה לדחות גם פי' תוס' כתב הילכך ר"ל מחמת זאת הקושיא ע"כ צ"ל דלכל רוח הוא ממלא ולאפוקי אף פתות מעט כפי' התוס' דאז אם ממלא כל הרוח תו לק"מ דקמ"ל אפי' א"ב זרע וכו' אבל לשאר פירושים קשה לדוכתי' ליזרע ט' וא"כ ע"כ ל"ל אלא לכל רוח ממלא ודוק:
ולפי' התוס' נשארה באמת הקושיא ליזרע כמ"ש תוס' באמת זאת הקושיא ליזרע ט' כיון דלפירושם לא הוי רבותא בד' טפי אבל לרש"י לק"מ וכן שאר הקושיות שהקשו שם בתוס' בד"ה וקים להו לא קשה כלום לפי' רש"י וכמו שבארתי דמקרא ג"כ מוכח דמיירי דוקא בממלא את הרוח כמו שמוכיח רש"י מהמשנה וא"כ ע"כ בערוגה ו' דווקא מיירי שיהא רחוק מאמצעית ג' דוק ותשכח שלק"מ כל קושיתם לפירש"י ולא הקשו אלא לשיטתם א"כ לפירש"י ניחא טפי ודוק:
אמנם אי קשיא הא קשיא טובא לפירש"י שפי' דלא כחד בגמ' דלרב הא אוקמה בממלא את הקרנות ולא כפירושו כמו שפי' רש"י שם ולשמואל הא אוקמה בנוטה שורה זו וכו' ואין ממלא אפי' חצי רוח ע"ש וגם להיפך בגמ' קשה ארש"י למה פירש דרך אחר לרב למה לא כמו שפי' במשנה ג"כ א"ש שהוא דוקא בחורבה ואי משום לשון ממלא את הקרנות כמ"ש המהרש"א דהל"ל בממלא את כל הרוח א"כ על הגמ' גופא קשה למה נאיד מפירוש זה ולימא בממלא את רוחות וגם להיפך קשה למה לא פי' גם במשנה כן שממלא את הקרנות ואם נאמר שא"כ קשה ליזרע ט' כמ"ש לעיל א"כ איך מפרש בגמ' ואם נאמר דרש"י פי' כן לס"ד כדרכו אין זה נוגע לקושיא ותירוצו שם:
ולכאורה נ"ל לפרש דרש"י פי' כן אליבא דשמואל דלא גזר שמא ימלא אע"ג דלדידי' לא זורע אלא חצי הרוח היינו כשהיא בין ערוגות אבל כשהיא בחורבה ממלא את כל הרוח ורש"י פי' במשנה לפי פשוטו בערוגה אחת דאטו שמואל דוקא בין הערוגות קאמר הא מתניתן לא אמר אלא דין ערוגה אחת לא אמר אלא לאפוקי מרב דדוקא בחורבה שנינו ואומר דמיירי בין בחורבה ובין בערוגות ולכך נמי לשמואל תני סתם במשנה לד' רוחות ולא קבע מקום לחצי ערוגה דוקא משום דמתניתן מיירי בכל ענין ולא הוצרך למיתני זה דבין ערוגות זורע חצי דשמעינן לי' מאחת באמצע לכך תני סתמא דאם הוא ערוגה א' זורע את כל הרוח ואם בין ערוגות זורע בט' וחצי לכל רוח לרש"י במשנה פירוש לפי פשוטו בערוגה א' לכך פירש דממלא את כל הרוח עד סמוך לקרן גרעין א' וכן לרב לפי ס"ד דמקשה נמי פי' רש"י כן דע"כ המקשן שהקשה והאיכא מקום קרנות נמי פי' כן דאל"ה למה הוצרך לתרץ בממלא את הקרנות אם גם המקשה פי' כן אלא ודאי שהמקשה נמי הי' מפרש כפירש"י אלא להמסקנא דגזר רב אפי' בזורע חצי שורה שמא ימלא את הקרנות כ"ש אם יזרע בכה"ג דגזרינן שמא ימלא את הגרעין א' גם בקרן אע"ג דכ' רש"י לקמן באותה ערוגה עצמו לא גזרינן והוא ודאי מוכרח דאל"ה היכי שרי לרב לזרוע ה' זרעונין נגזור שמא לא ירחיק כשיעור אלא ע"כ דלא גזרינן באותה ערוגה היינו במקום שהצריכו להרחיק ג"ט לא גזרינן אבל ברוחות היכי שממלא את כל הרוח רק גרעין א' בקרן אסור ודאי גזרינן שמא לא ידקדק ויזרע אף זה הגרעין לרב שגוזר מערוגה אחרת אף בהרחקה כ"ש שגזרינן שמא לא ידקדק בקרן בגרעין א' תדע שאף תוס' כתבו בכה"ג לגזור שמא לא ידקדק לכ"ע לכך הוצרך לאוקמה אליבא דרב כפירש"י שם שזורע כל שתי רוחות ובשתי רוחות זורע גרעין א' ודוק: וא"ל מי הכריחו לרש"י לסברא זו ולפרש אליבא דרב נימא דבערוגה אחת לא גזר רב אף בכה"ג ואי משום דיקדוק המהרש"א מלשון קרנות קשה אגמ' גופא כמ"ש לעיל וגם אינו דיקדוק לפירש"י שהרי רש"י פי' והאיכא מקום קרנות הנאמר בגמ' היינו חצי הרוח לבד מקרן וע"כ היינו לצד הקרן א"כ שפיר שייך הל' התי' היפך מקושיא בממלא את הקרנות שזורע זה חצי הרוח שהקשה להניח ותימה על המהרש"א שכתב זה לדיקדוק לפירוש רש"י:
אמנם כד דייקת שמהכרח רב פירש"י כן שראה בגמ' והוא שקשה קושיא עצומה מאי שמשני בממלא את הקרנות מאי זה תירץ הלא גם המקשה ידע שממלא את כל הרוח כמו שפירש ומכריח במשנה אלא שהקשה מנ"ל שדוקא בחורבה שנינו הא יכול לזרוע אף בין ערוגות ולהניח מקום הקרנות ומאי זה משני בממלא וכו' ומקשה עוד הפעם קושיתו הלא עיקר התי' דרב אסר בחצי שורה בין ערוגות דגזרינן שמא ימלא לתרץ כן תכף ומאי זה תי' בממלא וכו' לכך הוצרך רש"י לפרש דרב פי' פירוש אחר במשנה בזה אוקימתא דממלא את הקרנות ומתורץ הכל ומתפרש הסוגיא היטב והוא שלא הי' יכול לתרץ תכף דרב גזר שמא ימלא א"כ היכי שרי למלא את כל הד' רוחות במשנה ולהניח רק גרעין א' בקרן ולא גזרינן לכך התחיל להניח דרב אינו מפרש המשנה כן אלא שמפרש בממלא את הקרנות ולא שייך גזירה וא"כ שפיר נוכל לפרש משום גזירה והמקשן השני לא הבין או שהוא תירץ אחד ומפרש היטב אחר שהניח דרב לא מפרש כפירש"י וא"כ לא שייך הגזירה במשנה שוב לא קשה וליזרע וכו' ע"ז שוב י"ל גזרינן שמא ימלא וכו':
ועוד יש להעמיק יותר עפ"ז ויתפרש יותר דברי הגמ' שאף לפי פירושי הנ"ל הוא קצת דוחק שיאמר ההנחה לתירץ קודם עיקר התירץ שבממלא וכו' הוא רק הקדמה שלא יקשה ממשנה ועדיין לא אמר עיקר התירץ דגזרינן וגם שאר הלשון דחוק וגם יתפרש היטב דברי פשט רש"י ממה שתוס' הקשו עליו ועפ"ז הקושיא נאדו מפירושו ופירשו פי' אחר שלשון והא איכא מקום קרנות לפירושו הוא תמוה שפי' שיניח חצי רוח פנוי ומאי לשון מקום קרנות כמ"ש התוס' בסופו אמנם ע"פ סברתינו הנ"ל יש לומר שהמקשה ג"כ ידע די"ל טעמא דרב שדוקא בחורבה שרי דבין ערוגות אף אם ירחיק באותה ערוגה גזרינן אלא שהקשה הא איכא מקום קרנות שאינו רק גרעין א' וכפירש"י במשנה אפ"ה לא גזרינן וא"כ אמאי דוקא בחורבה הא יכול להרחיק או לעשות היכר כר' יוחנן וע"ז שפיר משני דלעולם גזרינן וכסברת המקשה ומתניתן מוקי בממלא וכו' וע"ז פריך שפיר אף דגזר בקרנות שהוא רק גרעין א' עכ"פ קשה ליזרע וכו' דבהרחיק ג"ט ודאי לא גזרינן דאל"כ איך שרי בהרחקה בה' זרעונין ומשני דאפ"ה גזרינן שמא ימלא משום דבערוגה א' לא גזרינן משא"כ מערוגה לערוגה וכמ"ש רש"י ודוק ועיין בגמ' פי' אחר: