אור ברסלב
לשון הזהב שבת שבת › דף עח:

לשון הזהב שבת· רבי זאב וולף מליזנסק

שבת · דף עח:

דף עח.

ברש"י בד"ה רבב שומן או שמן ועיין בתוס' בד"ה רבב מה שהקשו על רש"י ממשנה והוא תמוה ועיין בתוס' בד"ה תחת אספוגין שלאח"ז שכ' ואע"ג דבפ' כ"ש וכו' והוא תמוה הא חזי לנכרי ומשום זה נמי חשוב כמ"ש התוס' בריש פרקין גבי יין ונ"ל לתרץ דברי רש"י לשיטתו ולפרש גם דברי התוס' ויהיו שניהם יחדיו תמים לדבר א' שניהם לדבר א' מ"ש בשני דברות אלו והוא בהקדים לתרץ דברי רש"י מקושית תוס' מ"ש ממשנה והוא די"ל בוודאי שמן הראוי לאכילה אף שודאי ראוי גם לסיכה משערין באכילה שהוא יותר חשוב וי"ל ששיעור האכילה לתת תחת איספוגין הוא יותר קטן מסיכת אבר קטן ואף אם נאמר שהוא גדול ממנו אין קושיא כיון שראוי לאכילה לא סכין בו ובעי שיעור גדול כמו קלף ואינך וגם יין שאין משערין בקילור עיין לעיל אלא שא"צ לזה שי"ל שהוא קטן ממנו ומתניתן י"ל דמיירי בשמן שאין ראוי לאכילה רק לסיכה כגון שהוא בכלי מאוס כדאמרינן בעלמא הוא שהוא שמן אסור לאכילה לכך משערין בסיכה ולפ"ז דברי התוס' קשים מאי הקשו על רש"י אלא שי"ל ששפיר הקשו וידוקדק דברי התוס' מאי שהביאו שומן בדבריהם שהוא למותר כיון שלא הקשו אלא אשמן אלא שבאו לשלול זה התירץ שכתבתי והוא שכיון שאיספוגין יכול לעשות גם בשומן וסיכה אין עושין רק בשמן א"כ הוי שכיחא ולא שכיחא והוי ליה לשער גם כאן אף שראוי לשניהם בשיעור סיכה דמתניתן כמו שאמר הגמרא הך סברא לעיל גבי יין ומים לשיפת קילור ודוק:

אלא משום הא לא אריא להקשות על רש"י דכיון דאסור לטוח בשומן לישראל אלא לנכרי ואף דאמרינן כעין תורא שרי הא פירש"י שם כעין של שור דוקא שהוא דבר מועט ואיספוגין כסלע הוא יותר גדול וא"כ לא שכיח לעשות לישראל בשומן רק בשמן והוי שכיחא ושכיח לכך משערין באכילה כמ"ש לעיל גבי מים והא דמשערין גם בשומן כן משום דאין ראוי לסיכה רק לאכילה ומשערין אף דחזי לנכרי ודוק כי מתורץ היטב דברי רש"י לשיטתו ותוס' באו לחזק קושיתם ארש"י ולשלול זה התי' שאינו כ' אח"כ אע"ג דבפ' כ"ש וכו' ואף דחזי לנכרי תאמר דהוי שכיח ושכיח בשמן דלא שכיח בשומן ע"ז כ' הא אמר התם כעין תורא שרי ותוס' כיון שכתבו כן כאן גבי איספוגין ע"כ מפרשין כמ"ש הפוסקים וקי"ל הכי דהיינו שעושה רק היכר או לסעודה אחת אף לשתים וא"כ מכ"ש לאיספוגין ודאי שרי וא"כ הוי גבי שמן שכיח ולא שכיח והל"ל לשער בסיכה ונתחזק קושיתם אמנם רש"י אזיל לשיטתו ולק"מ עליו כמ"ש לעיל ודוק היטב:

בתוס' בד"ה והמוציא קשר מוכסין איצטריך לאשמועינן וכו' לכאורה דברי התוס' תמוהין דלמה להו לדחוק והא לכאורה אתיא מתניתן כר' יהודא דאפי' לאחר שהראהו למוכס חייב דהא קתני סתמא חייב ומטעם זה כ' המ"מ שמש"ה פסק הרמב"ם כר' יהודה בפ' י"ח מה' שבת משום דסתם מתניתן אתיא כוותי' ע"ש וא"כ טובא אתי מתני' לאשמועינן לאפוקי מרבנן אמנם כד מעיינת בי' נראה שאין זו סברא שיפסוק הרמב"ם כיחיד נגד רבים כיון שאין המשנה מוכרח לפרש כן די"ל שמיירי קודם שהראהו דומיא דנייר שעדיין צריך לו וביותר הוא מופרך מגופי' שא"א לפרש דברי הרמב"ם כן שהרי כתב הטעם מפני שראוי לו לעולם משמע אף לאחר שבא לביתו ואם נאמר שפסק כר"י כדברי ה"ה ע"כ צ"ל שפוסק בטעם רב אשי דכולהו טעמי אם בא לביתו כבר א"צ לו ואינו חייב עליו חוץ מטעם רב אשי וגם הוא נראה מסקנא בגמ' אליבא דר"י וא"כ קשה דברי הרמב"ם אהדדי למה תכף אח"ז פוסק בשט"ח פרוע דלא כר"י דאם אין בו כדי לצור הוא פטור ולרב אשי אליבא דר"י גם שם חייב מהאי טעמא גופא כמ"ש רב אשי בגמ' במסקנא ואין טעם לחלק ביניהם ואי משום סתם משנה התם כרבנן דתני נייר מחוק כדי לצור אף בשטר פרוע דסתם קתני א"כ קשה משנה גופא אהדדי אליבא דרב אשי אלא ודאי דמתניתן נקט בתרווייהו כרבנן קשה ארמב"ם וגם לשון המשנה דנקט סתם קשר מוכסין הוא דחוק וגם נ"ל לשון הרמב"ם שכ' שראוי לו לעולם אין נראה לפרשו כדברי הרב המגיד וכרב אשי שהרי לא כ' טעם למה ראוי לו:

לכן נלע"ד לפרש הכל וממילא יתפרש גם דברי התו' והרמב"ם והוא אחר שנדקדק לרבנן למה נייר חלוק כדי לכתוב קשר מוכסין חייב אע"ג שודאי לאו כל אדם יכול לכתוב לעצמו קשר מוכסין אלא ודאי שראוי לכל א' ליתנו למוכסין שיכתבו עליו לו קשר א"כ מכ"ש כשכבר כתוב עליו קשר שראוי ליתנו למוכסין ליתנו לכל אדם וצ"ל שזה שכבר ניתן אינו ראוי שוב כלום דמשום זיוף שיתנו לאחר או לעצמו פעם אחר נכתב עליו היום והאיש וא"כ שוב אין ראוי ובהכי מיירי הברייתא פלוגתא דר"י ורבנן אבל משנתינו ע"כ לא מיירי בהכי דהא תני כדי לכתוב קשר מוכסין דהיינו ב' אותיות גדולות המיוחדות לכל קשרי מוכסין ובזה קשר מוכסין תני דחייב המוציאו וא"כ ע"כ אין בו שום יום ולא שם איש ואי משום זיוף ע"כ מותר לו סימן דברים ג"כ או שאר דבר שלא יוכל לזייף וא"כ ודאי יותר ראוי קשר מוכסין שהוא כבר כתוב אף אחר שהראהו למוכס ראוי הוא ליתנו למוכס פעם אחר יותר מנייר כדי לכתוב עליו קשר מוכסין ולכך תני סתם חייב אפי' לרבנן ואי משום משנה יתירה קמ"ל כמ"ש התוס' ובהכי מיירי נמי הרמב"ם שכ' כלשון המשנה ומפרש יותר שאומר קודם נייר כדי לכתוב קשר מוכסין שהוא ב' אותיות ואהא אמר המוציא קשר מוכסין משמע קשר זה של ב' אותיות לבד לכך חייב תמיד ולכך כ' סתמא שראוי לעולם ולא כ' למה ראוי שסמך אנייר מכ"ש כשהוא כבר נכתב וא"כ פוסק כרבנן וכסתם משנה ודוק:

בגמ' המוציא נייר מחוק ושטר פרוע וכו' ועי' במהרש"א שהקשה קושיא חמורה דאתיא דלא כמאן ואף לתירץ רב יוסף מיתוקמא כר' יהודא מ"מ לאינך אמוראי קשה וגם לרב יוסף אין סברא לאוקמא כיחידאי וביותר קשה על הרמב"ם שפוסק כלשון זה הברייתא דלא כמאן ואף לרב יוסף איך יפסוק כר"י וגם קי"ל דאסור להשהות שטר פרוע איך פסק כאן דחייב אם יש בו לצור וביותר תמוהין דברי ה"ה כ' על הרמב"ם שפוסק כרבנן ומה שתי' המהרש"א ע"פ תוספתא מלבד שאין כן ע"פ פירש"י ותוס' בגמ' שלנו וגם תי' רב יוסף א"א לפרש בשטר קטן וא"כ עדיין אין מתורץ הגמ' שלנו ומכ"ש דברי הרמב"ם אמנם גם התוספתא גופא לפי מה שפירש הוא אין הבנה לדבריו למה יהא חייב הוא כיון שאסור להשהותו וגם נ"ל דלכל העולם אסור להשהות שטר זה כיון שיכול לבוא לידי עולה:

אמנם נלע"ד דלק"מ ויהא נמי פי' התוספתא שהביא מהרש"א והגמ' והברייתא הכל עולה בסיגנון אחד והוא אחר שנדקדק למה לכולהו תירוצי פטור לרבנן אף שיש בו כדי לצור משום שאסור להשהות שטר פרוע הא יכול לקרעו ולצור בו ודאי לא קשה שיכול לכתוב תברא על גביו דהא מיירי ודאי שאין בלובן שלו בשום צד לכתוב ב' אותיות דאל"ה ודאי חייב אמנם לקרעו בקרע ב"ד ודאי יכול וצ"ל דמיירי אם יקרעו שוב לא יהא כדי לצור אבל הברייתא לעיל מיירי אף אם יקרעו בקרע ב"ד יהא בו כדי לצור ואז ודאי חייב או מיירי שהוא כבר קרוע ואפ"ה יש בו כדי לצור דומיא דנייר מחוק שאין בו שוב שום כח וחוב אמנם א"צ והשתא אתיא פי' התוספתא על נכון דפליגי בשטר קטן ר"ל אף שיש בו עכשיו כדי לצור כפירש"י ותוס' וגמ' דילן אמנם אם יקרעו לא יהא בו כדי לצור וכך אסור להשהותו שלם לכך פטרי רבנן אבל בגדול ר"ל אף אם יקרעו יהא בו כדי לצור חייב ובהכי מיירי הברייתא והרמב"ם והא דנקט סתמא כדי לצור היינו ודאי משום דא"כ אין בו כדי לצור דהא אסור להשהותו שלם והיינו כדי לצור בהיתר ודוק: בתוס' בד"ה ת"ק סבר מודה בשטר וכו' עד וא"ת כי לא פרע נמי מה תועלת יש בשטר והקשו המפרשים דילמא יש תועלת לצור ומה שתי' המהרש"א אין דעת סובלתו דאפי' מודה הלוה שלא פרעו יהא אסור לקיימו אפי' בטוען הלוה פרעתי הקשו תוס' בסמוך למה יהא אסור להשהותו מכ"ש במודה הלוה ותי' מהר"מ דחוק מאד ול"נ להקשות עוד אמאי שהקשו תוס' בסמוך הא ראוי לצור דילמא פליגי בשאין בו לצור וכן כאן קשה להיפך לכן נ"ל שהתוס' רצו לפרש הברייתא דפליגי סתמא משמע בין יש בו כדי לצור בין אין בו מדלא מפליג כמו בברייתא לעיל והל"ל בעד שלא פרעו אם יש בו כדי לצור חייב וכן להיפך אי מיירי דוקא כשאין בו לצור הל"ל משפרעו אם יש בו חייב ואם לאו פטור וכן מוכח נמי דנקט שט"ח עד שלא פרעו חייב משמע משום חוב הוא דחייב ולא משום לצור וכן להיפך א"א לומר דמיירי רק שאין בו לצור דהא אמר בגמ' דכ"ע אסור להשהות משמע מש"ה אין ראוי לצור משום איסור להשהות וא"כ יפלו שני קושיות התוס' בטוב ודוק: בא"ד א"נ לטרוף ממשעבדי אם יודה הלוה סברא זו לכאורה תמוה כמ"ש דהאיך יהנה הודאתו לגבי לקוחות ומהרש"ל כתב כיון דלא ריעי לא חיישינן לקנוניא ר"ל כמ"ש בב"מ גבי נפל ואין ראי' כלל דשם מיירי בשטר מקוים דהכי מקשה כל שטרי דאתי לקמן והיינו ודאי מקוימים משא"כ הכא שאינו מקוים אין לך ריעותא יותר והי' נ"ל לכאורה לפרש שאין כאן מקום תמיהא דעכ"פ ק' התוס' מיתרצא דיש בו תועלת אם יודה הלוה וגם הלקוחות והא שלא כ' התוס' גם הלקוחות היינו משום שפשוט בעיניהם או אף אם לא יודו שלא נפרע אלא שיודו שאין מזויף)כמ"ש הש"ך(ומפרעון אין יודעין דנימא מיגו והלוה מודה שלא נפרע שוב גובה בוודאי: אמנם אחר עיוני א"צ כלל לכל זה וכמהרש"ל ולא מטעמי' והוא דודאי בטענת פרעון ודומה לא הי' מועיל הודאת הלוה לגבי לקוחות כמ"ש בש"ע והוא דברי הרמב"ם בסי' ע"א בח"מ במלוה שהאמין ללוה א"י לגבות מן הלקוחות אף שמודה שלא פרעו והוא מפורש דלא כמהרש"ל אמנם בטענת מזויף נ"ל ברור וצלול דעת התוס' שמועיל אף לגבי לקוחות דהא התוס' רוצים לומר בעלמא ומביאין בסמוך דאף שאין הלוה מודה כגון שאינו לפנינו לא טענינן לגבי לקוחות מזויף וגובין מהם אף בשטר שאינו מקוים מטעמא דטענת מזויף לא שכיח וכ"כ הרא"ש וגם עדים החתומים על השטר וכו' ומדאורייתא א"צ קיום אלא רבנן הוא דאצריך היינו כשטוען הלוה או לקוחות ברי אלא שהתוס' לא אסקי כן והיינו כשאין מודה הלוה אבל כשמודה למיחש נמי לקנוניא בזה הטענה לא מצינו זה נ"ל ברור דעת התוס' ובעניי נראה להכריע לפסוק כן כי דין זה אינו מפורש בש"ע והא שכ' בסי' ק"ו צריך לקיים השטר כשנפרע שלא בפניו משום שאין שם הודאה וכמסקנת התוס' משא"כ כשמודה הלוה זה הי' נ"ל אח"כ מצאתי כל סברת אלו בש"ך סי' ק"ו בח"מ וגם בסי' ע"א והביא שדעת התוס' כן מפורש בפ' איזהו נשך וכ' שמצא כן אחר החקירה ונשמט ממנו דברי התו' כאן ג"כ משמע כן להדיא אלא שהוא פליג לדינא אתוס' והנלע"ד כתבתי וגם לפי דברי התוס' כאן מוכח כן מהגמ' ואפשר שאם ראה דבריהם כאן לא הי' פליג הש"ך אמנם ודאי אתוס' אין כאן מקום תמיהא של מפרשי' לשיטתם ודוק: בא"ד וא"ת ומשפרעו וכו' עד כיון שעומד וצווח וכו' לפי פשוטו מתפרשין דבריהם אף שאיכא עולה שיגבה שלא כדין כיון שהוא אומר שכדין יגבה דוקא להוציא מהלוה אינו נאמן אבל איך אנו יכולין להוציא מידו כיון שהוא מוחזק ואומר שכדין מחזיק ואף אם יוציא יהא כדין לפ"ד הוא נאמן להחזיק כן יש לפרש דבריהם לכאורה אבל לפ"ז מאי מתרצין התוס' כיון שאומר שאינו פרוע איך אנו מוציאים ממנו ואם נאמר שקושיתם למה יהא אסור להשהותו הא לא נפיק מיני' עולה כיון שודאי לא ימצא עדי קיום ובכל עת שיוציא השט"ח יהא נאמן לומר פרעתי כמ"ש התוס' בסוף בקושיא השלישית א"כ מה זה שכתבו התוס' אע"ג דאסור להשהות וכו' כיון שהוא עומד וצווח וכו' הא אין איסור כלל וגם למאי נ"מ כ' עומד וצווח אפי' אין צווח ומודה שהוא פרוע מותר להשהות מטעם זה והי' נראה לי לכאורה לפרש דסברי דאפי' לא נפיק מיניה חורבת ממון אסור מצד איסור להשהות דבר שאינו לכך הוצרכו התוס' לכתוב כיון שעומד וצווח שאינו עושה איסור אמנם גם זה אינו שהרי כ' התוס' לבסוף בהדיא ואין אסור להשהותו כיון שלא ימצא עדי קיום ולא יוכל לגבות שנית אלמא כל היכא דלא נפיק מיני' חורבת ממון מותר להשהות וא"כ דברי התוס' הללו צ"ע רב ותמהתי שמשכו ידיהם כל המפרשים לפרש פשטן של דברי התו' הללו שאין פירוש לקושיא ותירוץ לכן נלע"ד ברור ומוכרח שהתו' כ' כאן ע"פ מסקנתם לקושיא השלישית שאעפ"כ אסור לקיימו שמא יקיימנו באקראי וכו' ע"ש והיינו אע"ג שיודע שלא ימצא עדי קיום אפ"ה אסור להשהות אע"ג דלענין שבת הוא פטור משום שיודע שלא ימצא עדי קיום ולא אמרינן אפ"ה שמא יקיימנו י"ל חדא דלענין ממון אין הולכין אחר הרוב וחיישינן אבל לענין איסור שבת שפיר סמכינן כשהוא באופן שעל הרוב לא ימצא עדי קיום הוא פטור ועוד דודאי משום זה שמא יקיימנו באקראי אין דרך לקיימו משום זה וא"כ אינו חשוב לענין שבת אבל לענין איסור להשהות שפיר חיישינן וזה הוא מוכרח וא"כ יש לפרש הכא דברי התוס' דודאי היכא שיש מכשול עולה לפנינו שיוכל לגבות בו שלא כדין אף שהוא אומר שאינו פרוע ויגבה כדין כיון שעכשיו הלוה נאמן מוציאין השט"ח מידו ואסור להשהותו אף שהוא מוחזק ועומד וצווח שאינו פרוע כיון שבב"ד הוא נפסל ויגבה שלא כדין צריכין לקרוע דדוקא היכא דספק פסול אמרינן לא מגבינן ולא קרעינן אבל בודאי פסול קרעינן אלא דכאן אין מכשול לגבות שלא כדין דהא מוכח מתוכו שאינו מקוים ולא יוכל למצוא עדי קיום אלא שאסור הוא להשהותו שמא יקיימנו באקראי כמ"ש התוס' לבסוף זו היא התם דמיירי שפרעו ודאי חיישינן אף לחשש זה אבל הכא כיון שהוא עומד וצווח שאינו פרוע א"כ אם יקיימנו באקראי יוציא כדין ולמה יהא אסור להשהותו ממ"נ אם לא יקיימנו לא יגבה ואם יקיימנו יהא כדין לכך הוצרכו התוס' לתרץ שלא מיירי רק בידוע שלא ימצא עדי קיום דבכה"ג ודאי לא הי' אסור להשהותו אלא מיירי אף שקרוב למצוא עדי קיום רק מש"ה הוא פסול השט"ח משום שאמר אין לי עדים וא"כ הוי מכשול לפנינו שימצא עדי קיום ויגבה שלא כדין לכך אפי' עומד וצווח מוציאין מידו כמ"ש בכל שט"ח פסול כן נ"ל ברור דעת התוס' לדינא והוא מוכרח ודוק היטב בלשון התוס' אע"ג דאסור וכו' והוא מדוקדק ומדויק בלשונם ודוק:

אמנם מ"ש בא"ד וא"ת כי לא פרע נמי מה תועלת יש בשטר וכו' וכן וא"ת השני נ"ל לתרץ בטוב כי בלא"ה נ"ל דחוק ורחוק לפרש משלא פרעו היינו שאינו אומר פרעתי וא"כ תלוי חיובו ופטורו באמירת הלוה אין זה אלא תמה אימתי שואלין הלוה לחייבו או לפטרו אעפ"י שאמר אתמול לא פרעתי למה יהא חייב שמא יאמר למחר פרעתי וכן להיפך אין זה אלא תמה למי שיש לו לב להבין לכן נ"ל לפרש דה"ק משפרעו ר"ל כשאינו מקוים אלא ע"פ הלוה שיוכל הלוה לומר פרעתי אז על שט"ח כזה הוא תמיד פטור כיון שאין בו תועלת וכמ"ש התוס' ומיירי שאין בו לצור אע"ג דנקט סתמא כפירושו דמי דלא גרע מנייר מחוק וגם לשון שט"ח משמע שאין חיובו אלא משום החוב שבו ומשלא פרעו היינו שהוא מקוים שאין יכול לומר פרעתי חייב וזה אמרם בגמ' ומאי עד שלא פרעו ומשפרעו עד שיאמר הלוה וכו' עד שלא יאמר פרעתי היינו שאין נאמן לומר ומשפרעו היינו שנאמן לומר ואם כן לק"מ ק' התוס' הראשונה וגם השני' וגם השלישית אין קשה כ"כ ודוק:

בא"ד וא"ת השלישי עיין במהרש"א מה שהקשה ול"נ שאין זה קושיא כלל שזה סברא חדשה שיהא חייב מפני שצריך לו להחזירו ללוה והוא סברת רבא בתירוצו ואביי לא סבר זה וזה אין שייך להקשות יאמר א' כאידך של"ל סברתו וגם היא קושיא אחרת מר מ"ט לא אמר כמר אבל תוס' מקשים לסברת אביי גופא ודוק:

תוכן העניינים

לשון הזהב שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה