לשון הזהב שבת· רבי זאב וולף מליזנסק
שבת · דף עו.
בגמ' אמר אביי אדרבא כדמעיקרא מסתברא וכו' עיין שם לכאורה דבמאי מיסתבר להקשות ארב יוסף חדא דלפי פשוטו סברת רב יוסף נכונה דהאידנא לא הוי שיעורא ואף א"ת די"ל סברא לכאן ולכאן מנ"ל להקשות וגם מהאי טעמא גם סברת רב יוסף צריך ביאור מנ"ל להכריע ומאיזה טעם וגם תמוה למה היפך רב ומנ"ל וגם במאי טעה רב דימי וכי אמר שקר ונ"ל דרב יוסף הכריע מדמיון המשנה דקתני באין מצניעין כמוהו אפ"ה חייב המצניע אלמא אע"ג דלכ"ע ליכא שיעורא אפ"ה כיון דלדידי' איכא שיעור חייב אלמא אזלינן בתר דידיה ה"נ להפך אע"ג דלכ"ע איכא שיעור כיון דלדידי' ליכא שיעור אזלינן בתר דידי' ופטור ואהא מקשה אביי אדרבא משום דמוכח מהמשנה גופא דלא אזלינן בתר דידי' אלא להחמיר לחייב ולא לקולא חדא מדלא נקט גם להפך דבר שמצניעין כמוהו פטור מי שאינו מצניע כמוהו וגם מוכח מרישא מדנקט מצניעין כמוהו משמע דאזלינן בתר רוב בני אדם אע"פ שאינו חשוב אצלו כמ"ש רש"י לעיל בעמוד שלפני זה בד"ה הא דלא כר"ש ע"ש ודוק אלא כי אתא רבין וכו' עד ואיפכא ר"ל דרב דימי טעה בזה שסבר כיון דר' יוחנן אמר פטור בזה אלמא אזלינן בתר רוב בני אדם ה"ה במלא פי פרה לגמל חייב ור"ל דחייב הכא אלמא אזלינן בתר דידי' ה"ה שם ס"ד דפטור אלא דקשיא אמאי פטור הכא ר"י הא לחומרא אזלינן אף בתר דידי' לכך מפרש דהיינו אם הצניע לדבר הראוי משא"כ הכא הוי אכילה ע"י הדחק ושפיר אזלינן בתר רוב בני אדם דלא ליהוי אכילה ולר"ל אזלינן בתר דידי' אבל לקולא גם ר"ל מודה דלא אזלינן בתר דידי' לכך חייב לכ"ע ובאמת גם רב דימי טעה בזה לדמות כמו רב יוסף כנ"ל ורבין סבר כאביי וכמ"ש שמוכח כן ודוק:
ברש"י בד"ה הואיל וראוין לטמא מושב וכו' עיין בתוס' שהקשו עליו וביותר פרש"י סותרין אהדדי כאן ובפ"ק דסוכה עיין בתוס' ודאי לפי פשוטו י"ל דגם רש"י פי' כאן כמו שם דהמקצע מכולן היינו מכל אחד כדמשמע קצת לשון רש"י גם כאן שכתב אם צירף משנים יחד לטלאי כשיעורו לענין מושב וכו' משמע כשיעור של אחד לבד השנוי לענין מושב והיינו הך דמקצע אלא שרש"י בא לומר הואיל וטעמא דמושב הוא משום דראוי לטלאי ודאי אף אם צירף מב' יחד טמא שם דאין דרך להקפיד בטלאי של חמור ודרך לעשותו אף מב' מינין אלא שהוא דחוק קצת וגם למה ליה לפרש כן ולא כפי' התוס' הואיל ושיעורו שוה אלא נ"ל דפירש"י נכון ומוכרח לשיטתו והוא דא"א לפרש כפי' התוס' חדא ל"ל למימר לענין מושב הלא בלא"ה שיעורו שוה דאף החמור מטמא בשיעור הקל)וגם ל"ל הא דהמקצע הלא אם יחדו למדרס בכ"מ טמא דלא גרע מכופת שאור(:
וביותר קשה מאי משני חזי לדוגמא חדא דלא שייך שיעור גבי דוגמא שהוא בכל שהו וגם למה נקט דוגמא דוקא ולא לזרע ואינך וגם הל"ל סתמא חזי להמצניע וביותר קשה טובא הא הכא גם לר"ש קיימינן ור"ש ס"ל דגם המצניע עצמו בעי שיעור השנוי במשנה כמ"ש רש"י לקמן פ' המוציא בהדיא כ"פ אלא דסגי בשיעורא זוטא והכא ליכא שיעורא זוטא ודאי בעי שיעורא רבא ואף אם נאמר דחייב בשיעורא זוטא מאן נימא דשיעורן שוה הלא חזינן ביין ושמן ואינך השנוין במשנה דלר"ש מיירי במצניע אפ"ה כל אחד שיעור בפ"ע אלא ודאי בהא פליגי ר"ש ורבנן שם גבי בגד ושק וכו' לרבנן מצטרף בלא"ה חמור לקל דמיקרי שיעור שוה כיון דגם חמור מצרף מטמא בשיעור הקל ור"ש אית לי' אף דבמקום א' שיעור שוה אין מצטרף רק אם מצינו פעם אחד דחזי לטמא ע"י צירוף לכך אמר מה טעם הואיל וראוין וכו' וא"כ לדידי' מכולן היינו ודאי ע"י צירוף דא"כ מאי ראי' מייתי וגם לשון מכולן משמע כן בשלמא לרבנן אף אם נאמר מכל אחד ממילא מצטרף ולמה ליה למימר מכולן יחד לכך פירש"י שם מכל אחד אליבא דרבנן וממילא מצטרף אבל לר"ש ע"כ מכולן היינו יחד וא"כ מקשה כאן שפיר לר"ש אמאי מצטרף ומשני חזי לדוגמא ר"ל דר"ש אזיל לשיטתי' דאף לדוגמא בעינן שיעור ושם ודאי מצטרף דדרך לצרפן שם מטעם שכ' רש"י והוי כמו גבי מושב ממש אלא שהתוס' אזלי לשיטתייהו דלעיל בד"ה הא דלא כר"ש שהוכיחו דמצניע ממש לא בעי שיעור אף לר"ש ומתניתן דהמצניע אתי אף כר"ש אמנם לפמ"ש לפירש"י לעיל הוא הנכון ומפורש בדברי רש"י מתפרש גם כאן דבריו על נכון ודוק:
סליק פרק שביעי. בעזרת זורה ארחי ורבעי. והוא יאמצני. לבאר פרק שמיני. פרק שמיני:
פרק המוציא יין. בתוס' בד"ה המוציא. חלב כדי גמיעה וכו' עד א"כ יותר מדאי חלוקים עיין במהרש"א מה שהקשה ותירץ אלא שמקצר ולא סיים ונ"ל דבשלמא התם תרווייהו ס"ל חד טעמא וחד שיעורא במייתבא דעתי' אין סברא שיהיו יותר מדאי חלוקים דהיינו שחד יסבור בגרוגרת מייתבא דעתי' אפילו בפחות וחד יסבור בה' גרוגרת שהוא רביעית אבל כל חד ס"ל טעמא אחר ושיעור אחר דרבנן סברי דאזלינן בתר דשכיחי אף שרוב בני אדם לא חשוב בעיניהם אלא כיון דשכיח קצת בני אדם לא חשוב בעיניהם שיעור זה לרפואה הוא חייב ור"ש סבר מי שאינו מצניע לדבר מיוחד שזה ראוי אינו חייב אלא בשיעור גדול החשוב בעיני כל עולם כמ"ש כאן במשנה ולקמן בברייתא גבי דם ודאי ראוי לחלוק אף יותר מדאי והוא מוכרח במשנה גופא דהא מים לרבנן חייב בכל שהוא דהיינו לשוף את קילור כמ"ש התוס' לעיל שהוי כ"ש ועכ"פ הוא פחות מאד מאד מגמיאה וגרוגרת ולר"ש הוי רביעית אלא ודאי כדכתיבנא והיכי הוי תוס' יכול להוכיח ממשנה ודוק: בא"ד אבל אי סתם חלב הוי לשתי' וכו' עד כדאמרי' לעיל המוציא פי פרה לגמל וכו' ועמ"ש לעיל טעם והוכחה נכונה לזה מילתא בטעמא והא דלא כ' לעיל בתירץ ר"י הוכחה זאת דאי הוי סתם חלב לגבינה אפילו מפרש לשתות הוי שיעורא בגרוגרת דשם א"צ הוכחה דמה"ת לומר איפכא וגם הסברא נותנת כן כמ"ש התוס' לעיל דאחשובי אחשבי' ר"ל לחומרא שייך לומר דמהני מפרש דאף שליכא שיעור חשוב בסתם כיון דהוא אחשבי' הוי לגבי דידי' שיעור חשוב אבל להקל ליכא סברא כיון דאיכא שיעור חשוב לגבי כ"ע וזה כיונו בלשונם לעיל במ"ש אחשבי' וא"צ למ"ש המהרש"א בפירושם וגם אינו במשמע ולא אסיק עדיין ר"י כלל לזה ע"ש ודוק:
אבל כאן הוי ס"ד איפכא דכאן מיירי בסתמא דהא תנא נקט סתמא המוציא חלב משמע סתם חלב ולא נקט חלב לשתי' משא"כ התם תני החולב המחבץ והמגבן משמע חולב דומיא דאינך לכך הוי סברא יותר לומר איפכא לכך הוצרכו להוכיח דל"ל איפכא וע"כ צריכין לדחוק דכאן מיירי במפרש אף דתני סתם ומהאי טעמא גופא ג"כ מתורץ דלא הוצרכו להוכיח לעיל דסתם חלב לשתות דזה גופא הוי הוכחה דנקט סתמא ודוק:
בא"ד ואור"י דלא דמי דהתם וכו' אין לפרש דהתם עדיין מחוסר טיט דהא אמרינן שם ג"כ אין אדם טורח להוציא נימא אחת לזריעה אלא החילוק היכא שאחר מלאכה זאת שעושה בשבת עדיין אינו נגמר וצריך טירחא אינו חשוב עדיין כמו בגמור אבל הכא תכף שגומר החליבה הוא בעין יש לו לחשוב כמו מוציא חלב בעין ודוק:
ברש"י בד"ה ולא נאמרו וכו' עד כדאמרינן בפירקין דל"ל לר"ש וכו' אע"ג דלא אמרינן לעיל דבר זה רק אכשר להצניע וכמ"ש רש"י עצמו שם ע"ש מ"ש תירץ לסתירת דברי רש"י גם זה מתורץ שרש"י בא לתרץ ולפרש שלא תימא מצניע דכאן היינו בעשיר שראוי להצניע לו אבל מצניע ממש לא בעי שיעורא גם לר"ש כדי שלא יפלוג אמשנה דשם ורש"י עצמו כתב שם כן אלא שכיון דע"כ רישא דלא כר"ש כמו שאמרינן בפרקין דלעיל וא"כ ע"כ ר"ש פליג אמשנה דהתם למה לנו לאפקי' לר"ש ממשמעותי' ממילא גם בסיפא דשם פליג כמו שמוכיח מרישא לשם בפרקין דלעיל וזה כדאמרינן בפרקין וכו' ודוק:
בתוס' בד"ה כדי שימזגנו משמע דכוס של ברכה וכו' ר"ל דאל"ה היכא די תמיד ברובע רביעית הא אם לא ימזגנו לא יהא בו רביעית וכוס ברכה צריך תמיד רביעית לדידי' וכן לרבא וגם לשון כדי שימזגנו ולא אמר שאם ימזגנו אלא שימזגנו ודאי אמנם אינו מוכרח לגמרי דיש לדחות כ' רק משמע וגם הביאו מפרק ג' שאכלו שמפרש בהדיא ולמה לנו לדחוק כאן אלא ודאי גם כאן כוונתו כן וק"ל:
ואחר שהניחו הנחה זאת כתבו ותימה ולכאורה תימה לתמיהתם למה הוצרכו לאמשוכי נפשם להוכחת אלו כדי להקשות אף כפשוטו קשה דעכ"פ מפורש כאן דרשאי למזוג ואף במשנה שלנו מפורש כדי מזיגת כוס ושם אמר דטעון חי אבל לק"מ דכל עשרה דברים הנאמרים אינם לעכב רק למצוה מן המובחר כמו עיטור ועיטוף וכולהו אינך וא"כ שפיר י"ל דאף במזוג שרי והכא אמר שיעור במשנה ורב נחמן אם מברך אמזוג אבל בתר הנחתם שטעון דוקא מזיגה ודאי קשה טובא וק"ל:
בתוס' בד"ה ויעמוד על רביעית וכו' עד ועי"ל דדוקא מקדש עיין במהרש"א שהקשה קושיא רבא ונ"ל לתרץ דסברא דמקדש צריך לשתות טפי משום כבוד שבת וי"א ובליל פסח כיון דשותה שתי כוסות סמוך לקידוש לכך די בקידוש ג"כ רביעית כיון דסוף ישתה מלא לוגמיו משניהן כנ"ל לחלק והמקדש אם טעם מיירי בשאר קידוש דשבת וי"ט וק"ל:
בתוס' בד"ה אף אנן נמי תנינא וכו' עד אבל הא דבעינן רובע רביעית וכו' פירושם דחוק דהא עיקר אף אנן קאי ארב נחמן דאמר צריך שיהא בו רובע רביעית וי"ל דעיקר דינא צריך שיהא בו משמע שלא יהא פחות מרובע רביעית וזה שפיר מוכח ממשנה דהא ודאי ליכא שום סברא שימזוג יותר מחד תלת וגם עיקר מילתא דרבא דאמר כל חמרא דלא דרי וכו' משמע דבא להשמיענו שיכול למזוג כן וכן דמי האי מזיגא וכו' שמביא תוס' משמע שהעולם רגילין למזוג פחות וממתניתן מוכח שצריך שיהא בו רביעית לאחר מזיגה עכ"פ מוכח שצריך לא פחות מרובע רביעית אלא שלא צריך יותר מוכח ממילתא דרבא ולישנא הא דבעינן רובע רביעית וכו' הוא באמת דחוק דזה שפיר מוכח ממשנה והל"ל הא דלא בעינן יותר וכו' וצ"ל דה"ק הא דבעינן רובע רביעית ולא יותר ודוק:
אמנם לולא דבריהם נ"ל לפרש דשפיר אמר אף אנן נמי תנינא אתרוייהו והוא ע"פ ברייתא דערבי פסחים שמביא התוס' לקמן בד"ה ועוד מים בכד וכולן צריך שיהא בו כדי רביעית והיינו יין חי כמ"ש התוס' אלא שי"ל או לכל אחד רביעית חי או לכל הד' כוסות ויש בהן כוס ברכה וממתניתן מוכח דלא אמר רביעית לכל אחד דא"כ יהא אחר מזיגה יותר מרביעית ומה"ת יהא יותר משאר משקין א"כ ע"כ רביעית לכל הד' והיינו רובע רביעית לכל א' גם לכוס של ברכה ומוכח נמי שימזגנו ג' חלקי מים דאל"ה לא יהא רביעית ואנן בעינן דומיא דשאר משקין ברביעית כמ"ש רש"י ותוס' וא"כ מדקתני סיפא ושאר כל המשקין ברביעית מוכח תרוייהו והא דאמר רבא לטעמי' היינו דלשאר אמוראי דסברי אין דרך מזיגה בכך א"א לפרש המשנה כך כיון דקתני כדי מזיגת הכוס משמע סתם מזיגה והיינו צריכין לומר דלא הוי דומיא דשאר משקין אלא דרבא לטעמי' שפיר מוכח גם מהמשנה דסברא הוא שיהא דומיא דשאר משקין:
או י"ל רבא דאמר כל חמרא דלא דרי וכו' הוא לטעמי' דהכא דמוכח כן ממתניתן ודוק:
בא"ד בסופו וכדמסיק וכו' עד מידי דחשיב בעינן לכאורה הוא תמוה דהא מידי דחשיב היינו החשיבות של רביעית ומים לא חשוב דאם נאמר מידי דחשוב שראוי לכוס ברכה א"כ לא הוי דומיא דשאר משקין ומנ"ל דבעינן רביעית לאחר מזיגה דהא מש"ה פליג אביי דלא בעינן רביעית לאחר מזיגה כמ"ש רש"י ותוס' לאביי וצ"ל דס"ל להתוס' דאל"ה לא הי' מועיל מידי דחשיב כיון דליתא רביעית השתא דהא אף שאר משקין אם חסר מעט יכול למזוג ואפ"ה לא חייב וגם מים חשוב לענין הוצאת שבת אלא ודאי משום דראוי לכוס ברכה מהני מידי דחשיב או אפשר דחשיב היינו שראוי להצניע לכוס ברכה וע"כ גם רבא אית ליה הך סברא וא"ת מנ"ל דבעינן רביעית לאחר מזיגה י"ל דרבא הוכיח מדקתני כדי מזיגת הכוס וכיון דכוס גופא לא ידעינן שיעורא דע"כ לא תני לה בשום מקום וא"כ התנא בא לפרש שיעור ומסתם קא סתים אלא ע"כ שסמך התנא אסיפא שהוא דמי לשאר משקין אלא שהוציאו מן הכלל משום חשיבת הכוס הוא חשיב לחייב עליו אף כדי מזיגת כוס אף שעדיין אינו מזוג וזה ממותק בדברי רבא שאמר ותני עלה וכו' ואפ"ה אין אנו יודעין אלא וקתני סיפא הוא ג"כ פירוש לרישא ואביי סבר דע"כ א"א לפרש כן דעדיין לא דמי דמים בכד ומצטרפין והא דנקט כוס סתם אפשר היה ידוע להם או שסמך אברייתא דע"פ שמביאין התוס' לקמן אף שאין זו סברא כיון שמוכרח:
ועפ"ז מתפרש סמיכות דברי תוס' בד"ה מים בכד שכ' ואביי לא פליג וכו' מאי בעו בזה ואיך נמשך מקודם אלא כיון שכ' לאביי אע"ג דלא הוי רביעית וקשה א"כ לא נדע השיעור ומאי שיעור תני תנא הוצאת שבת בכוס ברכה ואיהו גופא לא ידעינן לכך כ' ואביי לא פליג וכו' וי"ל דסמך תנא אזה ברייתא רק המזיגה לא ידענא ובשבת נקט שיעורא בחי שפיר ידעינן דהוי רובע רביעית:
אמנם רבא דל"ל הך קושיא דמים בכד ודאי מדסתם תנא י"ל דסמיך אסיפא מלומר אברייתא דהתם וא"כ שפיר מוכח דבעינן רובע רביעית שיעמוד על רביעית אף דאית לי' דחשיבות הוא משום כוס ברכה ודוק:
ובזה מתיישב ג"כ על נכון מ"ש רש"י ותוס' דמסתמא יין ג"כ שיעור כשאר משקין שהוא סברא בלתי מוכרחת ומנ"ל למידק אלא ע"כ שהוא מוכרח מדתני סתמא ע"כ סמוך אסיפא ושוה לשאר משקין ודוק: