לשון הזהב שבת· רבי זאב וולף מליזנסק
שבת · דף עב:
בגמ' אלא באומר מותר ופירש"י כגון גר שנתגייר וכו' אע"ג דלעיל פירש"י טעם דאומר מותר אנוס הוא וא"כ אף בשאר מצות פטור צ"ל דלפי סברא דהשתא דס"ל כמ"ד דלאו אנוס הוא אלא דבשבת פטור משום דלאו מלאכת מחשבת היא כיון דדמי קצת לאונס דלא ידע משבת כלל במחשבתו וכן באמת לעיל לר"י ור"ל י"ל ג"כ דדוקא גבי שבת פטרי מטעם הנ"ל וכמ"ש שם אע"ג דגמרא כאן דחי האי סברא היינו לרבא ודאי לא ס"ל כן מדבעי רבא מר"נ אבל ר"י ור"ל ודאי סברי כן תדע דא"ת דר"י ור"ל סברי דפטור תינוק שנשבה בכל התורה פשיטא קשה דכאן אסיק אפי' בשבת ומכ"ש בכל התורה דאפי' לה"א כאן חייב אלא ודאי דכאן אמר רק אליבא דרבא וממתניתן ודאי לא קשה אר"י ור"ל דהא אינהו מוקי מתניתן בהדיא בהכיר ולבסוף שכח מכ"ש אם נא' כמ"ש דר"י ור"ל לא פטרי אלא בשבת דלק"מ ואדרבא בזה מתורץ מה שבעי רש"י בזה שפירש כן כגון גר שנתגייר והיינו שבא לתרץ קושית התוס' דליקשי ממתניתן ותירוצם דחוק מאד אבל לפירש"י לק"מ במשנה כמו לר"י ור"ל וגם לשון אומר מותר לא שייך בשוכח עיקר שבת כמ"ש רש"י לעיל אלא שתוס' לא רצו לפרש כן דא"כ לא מקשי מדבעי רבא מר"נ דע"כ שם לא מיירי מתינוק או גר ובאמת דברי רש"י דלקמן צריך ביאור רחב כמו שנבאר בסמוך אמנם כאן פירש"י נכון ומוכרח ודוק: ברש"י בד"ה עד כאן לא קבעי וכו' עד דהיינו אומר מותר וכו' עד העלם זה וזה דברי רש"י בכאן תמוהין מאד שסותר א"ע בפירושו לעיל כמ"ש מהר"מ דלהדיא כ' גבי העלם זו"ז שמיירי שיודע עדיין עיקר שבת ותירץ מהר"מ תמוה מאד שמייתי בעי דרבא ומביא ראי' מהמשנה ויותר תמוה שסותר כאן דברי עצמו בסמוך שכ' אומר מותר היינו כגון גר שנתגייר וכו' והוא מוכרח דאל"ה קשה ממשנה וגם הלשון אומר מותר לא שייך אפי' בהכיר ולבסוף שכח מכ"ש ביודע עדיין עיקר שבת וכאן כתב דהעלם זו"ז הוי אומר מותר דמיירי ביודע עדיין עיקר שבת כמו שפירש"י לעיל ומוכרח וא"כ מכאן סותר את עצמו מיני' ובי' ואף א"ת שלא נפרש כאן העלם זו"ז כמו שפירש לעיל עדיין קשה טובא מה"ת לומר דהעלם זו"ז הוי גר שנתגייר ומנ"ל להקשות ומה"ת ליחייב תרתי בגר שנתגייר אין זה אלא תמה ונלע"ד לפרש דברי רש"י בכאן קודם שלא יסתור מיני' ובי' והוא דודאי כאן רוצה לפרש והוא מוכרח כאן שהעלם זו"ז היינו שוכח עיקר שבת לגמרי ואומר מותר ודאי הוי כגון גר שנתגייר כדמשמע לעיל וא"כ לק"מ מהמשנה דמיירי בהכיר ולבסוף שכח אבל גר שנתגייר י"ל דפטור גבי שבת כמו שבאמת סברי ר"י ור"ל הכי לעיל לכך מוכרח להוכיח מדברי רבא שע"כ ל"ל דר"י ור"ל מדבעי גבי העלם זו"ז דהיינו נמי הכיר ולבסוף שכח אי מחייב תרתי ולא פשט מהמשנה אלא ע"כ משום די"ל המשנה בגר שנתגייר דהוי אומר מותר אלמא דלא פטור לגמרי כר"י ור"ל דאי ס"ל כוותייהו מאי בעי אע"ג דהתוס' לעיל מחלקין בע"א דהמשנה מיירי ששכח לגמרי דאפי' מדכרי לי' לא מידכר ורבא בעי היכא דלא שכח לגמרי ואי מדכרי לי' מידכר לרש"י אליבא שיטתי' ולהגמ' דכאן מתרץ בדרך יותר נאות כמ"ש או י"ל דרש"י כאן ס"ל ג"כ כהתי' התוס' שם מ"ש כאן והא דכתב אאומר מותר כגון גר שנתגייר דהיינו כגון גר ולא גר ממש אלא שעכשיו שכח לגמרי כגון גר שנתגייר אפי' מדכרי לי' לא מדכר ואפ"ה רוצה לפטרו גבי שבת ע"ג דלא הוי אומר מותר ממש משום דבעינן מלאכת מחשבת ולכך באמת בע"א חייב זה הנראה מפירש"י כאן וג"כ אינו סותר דברי עצמו ע"פ הסיגנון שכתבתי שמוכח ג"כ מדברי רבא דאף כה"ג מיחייב חדא עכ"פ דלא פטור לגמרי דאל"ה מאי בעי ליפשט מהמשנה אלא ע"כ משום דהמשנה מיירי בכה"ג אלמא אפי' בכה"ג חייב כנ"ל נכון כאן אמנם סותר דברי עצמו מ"ש שם דהעלם זו"ז הוי יודע עדיין עיקר שבת ע"ש אלמא לא ס"ל כתירץ התוס' שם ומכ"ש תירוץ שכתבתי אני דמשנה מיירי בגר שנתגייר ע"ש ברש"י אמנם ע"ש בחידושינו מ"ש בפי' התוס' והוא הנכון ומחוור שם שהתוס' לא פליגי ארש"י שגם רש"י ס"ל כתי' התוס' אלא שקודם באו להמשנה דאבות מלאכות מה"ת לנו לכנוס בדוחקים אבל לפי מאי שהוכיח מהמשנה דאבות מלאכות דאפי' שכח לגמרי מחייב על כל א' וא' ע"כ מוכרחין אנו לחלק מהמשנה דריש כלל גדול כמ"ש התוס' או כמ"ש שלא יוקשו המשניות אהדדי ואפשר גם התוס' ס"ל שם התירץ שכתבתי אליבא דרבא דמשנה דריש פרקין מיירי בגר שנתגייר אלא שהתוס' רצו לתרץ גם אליבא דר"י ור"ל רומיא דמשניות אבל לרבא למה לנו לדוחקי' אע"ג שכתבתי שם דלפי מאי דמשני בתחומין נשאר פירש"י דרבא לא בעי אלא ביודע עדיין סוגיא דכאן ודאי לא ס"ל הכי ובאמת אין סברא לומר כן דהא לא משני כן אלא א"א דמחייב חדא בהעלם זו"ז אבל אי מיחייב תרתי מה"ת לוקמה כר"ע ולא כרבנן הא אמרינן שם דהוי שפיר גם אליבא דרבנן והיינו אליבא דר"י ור"ל כתירץ התוס' דלשם וא"א דרבא סבר כרב ושמואל מתפרש ביותר נאות כמ"ש ורש"י לא כ' שם אלא לפי הה"א וכמ"ש שם ע"ש שכן משמע לשון התוס' שמחזק פירש"י וא"כ גם כאן לק"מ ודוק היטב:
בתוס' בד"ה נתכוין להגבי' וקשה לר"ת דבס"פ ספק אכל וכו' עד ולקמן בפ' הזורק פטר רבא לכאורה אין כאן מקום קושיא ארש"י מכריתות ודאי לק"מ דבהדיא כ' שם רש"י דשמואל פליג ארבא ואביי ע"ש וגם מהזורק מלבד שלא נזכר שם רבא כלל ואדרבא כל הסוגיא שם אזלא לפרש ארב יהודא אמר שמואל מחייב הי' ר' יהודא שתים ע"ש ולשמואל שפיר קאמר התם הכי אלא אף אם נאמר דהתוס' היו גורסין שם רבא או דהתו' הוכיחו מהמסקנא שם גבי פשיטא נתכוין לזרוק ח' וכו' ופשיט ליה מדלעיל דאמר רבינא לרב אשי וכו' ע"ש ומשמע דליכא שום חולק אף לאביי ורבא אמנם אעפ"כ אין כאן מקום קושיא דודאי היכא דקפיד דוקא אמחובר זה ולא אחר פטור אף לרש"י אליבא דכ"ע כדמשמע התם גבי תאנים לבנות ושחורות וגבי הי' צריך לזה ע"ש אלא היכא דלא קפיד רק שנתכוין לזה ונטל מזה פליגי לרש"י שם וכן משמע שם בגמ' דגם תנאי פליגי בהכי אי דרשינן מאשר חטא בה או מלאכת מחשבת בכה"ג ע"ש ואביי ורבא דרשי מאשר חטא בה כמ"ש רש"י כאן ושם לכך מקשה התם שפיר דסתם זרק ח' או ד' משמע שצריך לו שם ודאי קפיד ובאמת משמע באומר כל מקום שתרצה תינוח חייב היינו דלא קפיד דודאי אומר לאו דוקא וגם בסתם חייב היכא דידעינן ודאי דלא קפיד אלא משום נתכוין לזרוק ד' או ח' משמע שצריך לו שם דאל"ה הוי נתכוין לזרוק בר"ה סתמא הוצרך לאוקמא כן תדע דהא בסוגיא שם מעיקרא כגון שאמר עד דנפקא לר"ה תנוח נמי נידוק דוקא אבל סתמא חייב בכל ענין וא"כ מוכח להפך וגם קשה הדיוקים אלא ודאי דאומר לאו דוקא אלא תלוי בדעתו אם אינו מקפיד היכא שתנוח הוי אומר כל מקום שתרצה תנוח וחייב ואם מקפיד היכא שתנוח דוקא הוי אומר עד דנפקא מר"ה תנוח ופטור אם נח במקום אחר וא"כ מאי קשה הכא י"ל דמיירי נמי שאינו מקפיד כיון שהוא מין ירק אחד מה"ת לומר בסתם שמקפיד ולהקשות ארש"י ובאמת דברי התוס' תמוהין גם בלא"ה חדא שהתחילו להקשות משמואל בכריתות ולא הקשו תיכף מהזורק ומרבא גופא וגם אמאי לא גרסינן ועוד בהזורק שהוא קושיא אחרת וגם האיך לא ראו שם דברי רש"י בכריתות דאביי ורבא פליגי אשמואל וגם האיך נעלמו ח"ו מהם הסוגיא דלשם דיש חילוק ופלוגתא דתנאי ואמוראי בין היכא דלא קפיד להיכא דקפיד ולכן נלע"ד לפרש לכאורה דברי התוס' דידעו מכל זה ומשמואל בעו לאתוי ראי' לחזק הקושיא מהזורק מסתם סוגיא דהוי ודאי נמי אליבא דרבא והוא ודאי משמואל לחוד לק"מ כמ"ש רש"י לשם וגם מהסוגיא דהזורק לחוד נמי לק"מ כמ"ש אלא שהוא חדא קושיא והקדימו דהא שמואל ודאי אית לי' דפטור אפי' במחובר ומחובר אף דלא קפיד כדאיתא התם א"כ לקמן בהזורק מוכח מזה דאף רבא פוטר בלא קפיד רק אמר בפירוש שאינו מתכוין לשום מקום רק במקום שתרצה רוצה שתנוח והוא דשם אמר לי' רבינא לרב אשי ולמאי דס"ד וכו' אי להכי קבעי ליה וכו' ומשני באומר כ"מ וכו' וקושיתו הי' ודאי אף בלא קפיד רק סתמא נתכוין לזרוק שם אבל אינו צריך לו דוקא שם ולא במקום אחר נמי מקשה דליפטור דהא הס"ד מעיקרא הוא רב יהודא אמר שמואל לדידי' ודאי פטור אף בלא קפיד וא"כ כי משני בכ"מ וכו' היינו ודאי דלא נתכוין כלל אמקום אחד רק זרק מתחילה לכל מקום שתרצה וא"כ כי הדר פשיט סתמא דגמ' גבי נתכוין לזרוק ד' וזרק ח' או להפך דפטור מהא דאמר לי' רבינא לרב אשי ושני לי' וכו' היינו ודאי דומיא דהתם דהא פשיט מיני' ופטר לי' סתמא דגמ' היינו אפי' היכא דלא קפיד ואי לאביי ורבא חייב היכי מסיק כן וגם דחה הסברא שאמר קודם מהך דאמר לי' רבינא לרב אשי כיון שהוא רק אליבא דשמואל ודאי הלכה כאביי ורבא אלא ודאי דלא פליגי או אם נאמר דגרסי שם תוס' רבא בהך סוגיא דפשיטא טוב יותר אלא שקשה לשבש גירסא וגם אינו שייך שרבא יביא ראי' מרבינא ורב אשי שהי' קודם להם עכ"פ בזמן אחד אלא ודאי כדכתיבנא הוא מוכרח בלא סברות שכתבתי צריך לפרש כן דאל"ה אין פירוש לפטור רבא שכתבו התוס' ודוק:
אמנם דרך לימוד ישיבה פירשתי בדרך יותר נאות ויתורץ ג"כ דנקטי תוס' רבא ולא אביי הא לאביי קשה טפי דאיהו מחייב אף נתכוין לחתוך תלוש וחתך מחובר אחר פשיטא קשה מסוגיא דהתם וגם קושיא ראשונה משמע שהוא ג"כ קושיא ותוס' בעצמם מסקי דפטור שמואל ומשמע ולא כ"ע ונ"ל דשלילות דברי התו' יהא כך דהכא משמע במחובר ומחובר חייב לכ"ע ובתלוש ומחובר פליגי ושם משמע דגם במחובר ומחובר פטור לשמואל ודאי אלא דלאביי ורבא חייב אבל היכא דקפיד כגון לבנות ושחורות משמע שם דפטור לכ"ע ע"ש והכא בתלוש ומחובר ודאי קפיד לחתוך תלוש דוקא ולא מחובר משום איסור שבת וא"כ ודאי הי' להיות פטור ושמא תאמר דבאמת פטור רבא מטעם זה והא דכ' רש"י אשר חטא הוא לאו דוקא כמ"ש המהרש"א שהיו תוס' יכולין להקשות ארש"י מזה ע"ש ונאמר דלאביי חייב אף היכא דקפיד וג' מחלוקת בדבר א"כ לקמן בהזורק דפטר אף אם נאמר דמיירי דקפיד דוקא כמ"ש וא"כ אפ"ה הי' לו לחייב לאביי וע"כ נאמר דרבא רק פטור התם ולא אביי וזה א"א דהא סתמא דגמ' אסיק והאיך נאמר דפטור רבא ודוק היטב כי הוא נכון ליישב לישנא דפטור רבא מה שלא נזכר שם רבא כלל ולכל מה שכתבתי לעיל הי' להתוס' לומר פטור סוגיא דהגמ' ולמ"ש עתה הוא מתורץ והמעיין יבחר:
אמנם כל זה אין קושיא לרש"י כ"כ ל"מ לפירוש ראשון שכ' בדברי התוס' מעצמו אינה קושיא אלימתא ויש לתרץ ודוק אלא לפי' השני קשה קצת דהא הוא סברא נכונה דבתלוש ומחובר ודאי קפיד ולומר דאביי פליג אף בקפיד א"א כמ"ש אמנם י"ל דרש"י מפרש מלאכת מחשבת היינו דקפיד מחמת מלאכה שצריך דוקא לזה ולא לזה אבל היכא דקפיד משום שבת מיקרי מלאכת מחשבת או יותר נראה דרש"י מפרש שנעלם ממנו ג"כ שבת או המלאכה וגם נתכוין לתלוש דאז הוי מלאכת מחשבת ודוק:
לענ"ד נר' דשיטת רש"י הוא מחוור ומוכרח דלשיטת התוס' קשה מאי מוכח רבא ודחק אביי לאוקמא בבלע רוק לוקמא בנתכוין לחתוך תלוש או אפי' מחובר ונמצא מחובר אחר דבזה עיקר חילוק בשבת משאר מצות דבעינן מלאכת מחשבת ומדברי התוס' לקמן בד"ה אלא לאו וכו' נראה שהם מתרצין דזה לא מיקרי לא מתכוין דהא מתכוין לאיסור ואף אם נתכוין לתלוש אין מיקרי לא מתכוין דכיון דאף במתכוין פטור והוא דוחק גדול דהא מש"ה פטור דלא נתכוין ע"ז ודוק:
בגמ' אמר מר וחומר בשבת וכו' צ"ע רב מאי צריך לכל זה לימא היכי משכחת שגג בלא מתכוין וכו' ודוק: