אור ברסלב
לשון הזהב שבת שבת › דף סח:

לשון הזהב שבת· רבי זאב וולף מליזנסק

שבת · דף סח:

דף סח.

בגמ' אבל לא שכחה מאי וכו' דברי הגמרא תמוהין כמ"ש התוס' דדברי שני קושיות סותרין זא"ז וממ"נ לא קשה ותירץ התוס' דחיק מאד דלא שייך לשון כ"ש כיון דצריך למיתני מ"ל בבא זו או אחרת וגם אין זו סוגיא להקשות ליתני עוד בבא כדי שלא נטעה אטו תנא כי רוכלא ליחשוב וליזול כל הדינים ומכ"ש כאן שי"ל דתנא סמיך אדיוקא דסיפא אף שיש למידק מרישא איפכא כמו דחזינן בש"ס היכא דפריך הדיוקים אהדדי משני חדא דוקא וחדא לאו דוקא אלא נעשה כזה ודאי היכא דתנא שניהם אין להקשות ל"ל למיתני הא מדיוקא שמעינן כמ"ש המהרש"א דדרך התנא למיתני ולא סמיך אדיוק דאיכא דלא מדייק וגם כ' התוס' בעלמא דדרך התנא למיתני אע"ג דמוכח מדיוק כמו אלו טריפות ואלו כשירות וטובא אבל ודאי להקשות היכא דלא תני דליתני זה לא מצינו תדע דא"כ אף באמת קשה ליתני תינוק שנשבה אף לר"י ור"ל ליתני שפטור מכ"ש לרב ושמואל כמו שהקשו התוס' לקמן אלא ודאי דאין זו קושיא דאטו כי רוכלא ליחשב וליזול והתוס' הקשו שם לשיטתם דכאן רק לעיל מקשה הגמ' שפיר אהך בבא דתני ליתני רבותא טפי ולא ליתני הא לכך קאמר וכ"ש הא דאל"ה לא הוי קשה וא"כ נשאר הקושיא חזקה מאי מקשה עכשיו אבל לא שכחה מאי בשלמא בכל הש"ס דמדייק דיוקא היינו משום דאל"ה ליתני רבותא טפי ולא ליתני הך אבל כאן קשה מאד כיון דמקשה לעיל להפך הארכתי קצת לפי שראיתי במפרשים ק' ותירוצים לא נכונים בעיני ולענ"ד נראה כמ"ש ואין צריך הכל אמנם תי' התוס' ורש"י דחוק:

אמנם לפע"ד נראה לפרש בטוב טעם שיפלו שני הקושיות בגמ' בלי שום דוחק והוא מתחילה צריכין אנו לבאר הקושיא דלעיל בעצמו קשה מאי מקשה ליתני הכיר ולבסוף שכח הא הוי מצינן למיטעי דשוכח שהיום שבת חייב על כל מלאכה אע"ג דגם עכשיו מצינן למיטעי דהכיר ולבסוף שכח אינו חייב אלא אחת מאי אולמי' דהך טעות מהך טעות ומנ"ל להקשות וצ"ל ע"פ סברא שכתבתי לעיל הך טעות עדיף והוא דאי לא הוי שום לימוד לא הוי חייב על הכל אלא אחת וא"כ עכשיו שיש לימוד לחלק מסתמא מוקמינן אמאי דמסתבר יותר והיכא שיש סברא לכאן ולכאן ודאי אין לנו לחייב אלא אחת ואין לך בו אלא חידושו וכמו כן יש לנו לומר בתנא כל היכא שחייב יותר הוא חידוש ותני החידוש וכל היכא דלא תני אין לנו לחייב יותר היכא דלא מוכח ואיכא סברא לכאן ולכאן וא"כ אם גם בהכיר ולבסוף שכח חייב על כל שבת הוי לי' לתנא למיתני זה יותר מהיודע עיקר שבת שלא נטעה שאינו חייב אלא אחת כיון דמסברא יש לנו למעט חיוב חטאת כמ"ש משא"כ אם ליתני הכיר ולבסוף שכח לא נטעה לחייב ביודע עיקר שבת על כל מלאכה דמה"ת לחייב מסברא מה שלא תני א"כ מקשה לעיל שפיר אבל עכשיו דמשני מאי היודע שהי' ידע ושכח קשה אף אם נאמר דלשון היודע סובל גם פירוש זה כדאמר לפום סברא זו עכ"פ ודאי סובל ג"כ לפרש האמת שעדיין יודע וא"כ היכי תנא לשון זה דאיכא למיטעי כיון שיש לומר כך וי"ל כך אנן ניזול לקולא למעט החיוב כפי הסברא שכתבתי ונטעה ודאי לפרש שעדיין ודע ובהכיר ולבסוף שכח לא נחייב אלא אחת אלא ע"כ דסובר התנא דיש לנו ליזול לחומרא אף כאן וסמיך אזה שנפרש לחומרא וא"כ יש לנו למידק אבל לא שכחה חייב על כל מלאכה כיון דלא תני ודיוק שכאן מראה לחומרא אף דדיוק דסיפא מראה לקולא ע"כ לסברתך יש לנו ליזול לחומרא מקשה שפיר ליתני בסיפא ושם אין שייך לטעות לחייב יותר מעל כל מלאכה וא"ל מאי מקשה מעיקרא יתרץ שיש לנו לילך לחומרא לכך לא הוצרך למיתני הכיר ולבסוף שכח לק"מ דכל כמה שאינו מוכח מהתנא יש לנו לילך לקולא וכמ"ש לעיל מן סברא ודוק:

וא"ל א"כ לעיל מאי משני מאי השוכח שהיתה שכוחה ממנו הא איכא למיטעי כנ"ל י"ל שהוא מדקדק מאי כל השוכח וכו' ר"ל ממלת כל אנו יודעין שר"ל שהיתה כולו שכוח מעיקרא ומזה מדייק שפיר אבל הכיר ולסוף שכח מאי ממלת כל וגם בלא"ה מדייק לעיל שפיר מרב ושמואל כמו שאמר לעיל מיני' ודוק היטב כי נ"ל נכון:

ויש לכוין זה אף בפירש"י ולא נצטרך להגי' שברש"י לפנינו כתיב הוי לי' למיפרש ולמיתני ובקצת ספרים הגי' ה"ל למיכתב ומהרש"ל הגי' הוי לי' למיפרך ולמיתני כיון שר"ל שליתני שניהם וגם הא לעיל פי' בהדיא שא"צ למיתני דכ"ש הוא אלא דה"ק הוי לי' למיפרש וליתני מי שידע ואז אין יכולין לטעות לקולא ממילא הוי ידענא וכן היודע חייב על כל שבת ולא על כל מלאכה דיש לנו ליזול לקולא כמו שפריך לעיל ליתני הכיר ולבסוף שכח היינו בהדיא וכ"ש הא ותו לא הוי צריך למיתני הא אבל כיון דתני היודע ק' ממ"נ אם ניזול לקולא ניטעי לפרש היודע שעדיין יודע ואם ניזול לחומרא נטעי בהיודע שחייב על כל מלאכה וא"כ ממ"נ לא תני כל צרכו דיש מקום לטעות אלא ע"כ שבאמת חייב על כל מלאכה מקשה שפיר ודוק:

בתוס' בד"ה כי הכיר ולבסוף שכח דמי פי' בקו' וכו' ע"ש עד סוף ועיין במהרש"א מה שהקשה מה עלה על דעתם לתרץ הא עיקר קושיא לא מיתרצא ע"ש ונ"ל מלבד דלפי פשוטו לא קשה שבאו לפרש פי' אחר מרש"י ולא תפול הקושיא כ"כ כמ"ש מהר"מ דלפירש"י ודאי קשה טובא כיון דמשום זה תני הכיר שלא נטעה ודאי קשה כמו שפריך לעיל דהל"ל רבותא טפי ואי אינו מתיירא מטעות לא הוי לי' למשבק רבותא ואי מתיירא שלא נטעה ניתני עוד בבא אבל עיקר קושיא דליתני רבותא טפי כמ"ש לעיל מאי שהביאו התוס' אבל לפי מאי שפירשו התוס' הוי היכר ולבסוף שכח רבותא טפי ולא קשה אלא ליתני עוד בבא זה אינו קושיא דאטו תנא כי רוכלא ליחשוב וליזול וגם זה הקושיא לא מצינו לעיל וא"כ אין כאן מקום קושיא:

אמנם ודאי קושיתו של המהרש"א דהא גם זה הקושיא מצינו לעיל אף שאינו בפירוש דהא מקשה אבל לא שכחה מאי חייב על כל מלאכה והיינו ודאי דאל"ה הוי לי' למיתני גם זה שאינו חייב על כל מלאכה כדי שלא נטעה אע"ג דתני הכיר לרבותא טפי אפ"ה מקשה מכח דהוי לי' למיתני ה"נ קשה כן ודאי כוונתו וכן משמע נמי מלשונו שהביא גם הקושיא שני' דלעיל והוא באמת קושיא כיון שידע מקושיא ראשונה ודאי ידע מקושיא שני' אף שי"ל שבאמת זה ק' ר"י מ"מ מאי עלה על דעתם לתרץ וגם ר"י אינו מזכיר כמו שהקשה לעיל כמו בקושיא ראשונה ובאמת לא תירצו מלעיל זה כוונתו ויפה הקשה:

אמנם אני אומר מלבד שי"ל כיון שזה הקושיא לא מצינו לעיל בפירוש והוא קושיא שאינו חזקה כ"כ כמ"ש רק רש"י ותוס' מפרשין כן ושערי פירושים ל ננעלו שיש לפרש בפירוש אחר תדע שלשון קושיא ראשונה משמע כ"ש הא דלא ליתני כלל אלא שהתוס' הוצרכו לדחוק ולפרש תדע דלפי מאי שפירשתי פי' אחר לא מקשה הגמ' מכח דליתני וכן יכולין לפרש עוד סוף סוף כיון שאינו מפורש לעיל אינו קושיא אלימתא כ"כ ומעיקרא הטיבו אשר דברו לתרץ עכ"פ קושיא אלימתא מאד המפורשת לעיל והוא חזקה הנופלת כאן ע"פ פירש"י ולכך פירשו פירש אחר ולא יפול שוב זה הק' אלא שאפ"ה הקשה ר"י שאזיל לשיטתם דלעיל:

אלא שיותר נ"ל דאף לפי' התוס' ורש"י דלעיל הטיבו לתרץ דלק"מ כמו דפריך לעיל דודאי גם לפי' התוס' דלעיל צריך ליתן טעם דמאי פריך ליתני גם זה אטו כל היכא שיש דין חדש קשה דליתני שלא נטעה אטו תנא כי רוכלא בשלמא קושיא ראשונה דליתני רבותא טפי במאי שתנא מקשה שפיר וכן כל הדיוקים שבש"ס הוא מכח דלא תני רבותא טפי במאי דתני אבל מכח דליתני עוד בבא ובזה גופא לא יכול למיתני רבותא טפי לא מצינו וא"כ מאי פריך לעיל אבל לא שכחה מאי לפירש"י ותוס' מכח דלא תני עוד בבא צריך טעם תדע דלא מקשין גם התוס' וגמ' לר"י ור"ל ליתני עוד בבא תינוק שנשבה דפטור שלא נטעה כרב ושמואל אלא ודאי משום דאטו תנא וכו' וצ"ל דלעיל מקשה מב' פנים חדא כיון שכבר התחיל לשנות כל פרטי דיני חלוקי חטאת מקצה חיוב הראשון לקצה היותר חייב לא הוי לי' למישבק פרט אחד הממוצע מה דינו:

או כיון שהטעות נובע מלשון התנא דתנא דוקא לבסוף שכח חייב יש לטעות מפשט לשונו אף בלא דיוק דבלא שכח שחמור יותר חייב יותר וא"כ אם אינו חייב יותר הוי לי' לשנות עוד בבא כיון שהתנא גופא נותן מקום לטעות וא"כ לר"י ור"ל ודאי לק"מ וכן בכל דוכתי דלא שייכי שני הפנים אלא שגם לרב ושמואל תירצו שפיר דלא דמי לקושיא דלעיל דשייך גם הפן הראשון שכתבתי משא"כ בתינוק שנשבה שלא התחיל כלל מזה לק"מ אלא שקשה לר"י אף שאין ראי' מקושיא דלעיל מ"מ הא גם הפן השני סברא הוא גם לפרש לעיל בזה לחודא שלא נטעה כיון שהטעות נובע מלשונו והוא סברא נכונה גם כאן קשה והביאו ראי' מר"י ור"ל שאמרו דוקא הכיר וכו' משמע להו שדייקי מהמשנה דנקט הכיר וכו' ודוק:

ברש"י בד"ה פטור וכו' עד אנוס הוא ועיין בתוס' בד"ה אבל תינוק שהטיל גודא רבא על פירש"י והוא באמת תמיהא גדולה על רש"י והוצרכו ע"פ פירושם לדחוק לקמן דכל השיטה דפליגי ר"י ור"ל לקמן לרבנן אם בעינן שגגת לאו לא הוי אליבא דנפשייהו דהא סברי כמונבז ומזה יצא להם קושיא גדולה וחזקה בד"ה אמר קרא אשר לא תעשינה ע"ש בעמוד שלאח"ז וגם עוד ק' נופלת לקמן ע"פ פירושם זה כמו שנבאר בעזה"י בחידושינו לקמן וכמה דחוקים צריך לדחוק לכן אף שאיני כדאי להכריע יש לי לתלות באילן גדול רש"י ז"ל לבי אומר לי שהפירש"י הוא הנכון ואדרבא בפירושו בא לתרץ כמה קושיות חזקות הנופלת כאן בגמ' יש לי לתרצו ת"ל בשלשה פנים: הפן הראשון שהוקשה לרש"י למה נטר עד מונבז והקשה בגמ' מ"ט דמונבז שהוא קושיא שאינה חזקה דהא מונבז אמר טעם והוצרך רש"י לדחוק אמאי לא מקשה תיכף מ"ט דר"י ור"ל ואי סברי לדייק כן מהמשנה אתנא גופא יקשה מ"ט כמו דפריך לעיל אאינך בבי מ"ט. ב מאי ס"ד דמקשה להקשות אר"י ור"ל מברייתא דאית בי' תנאי דפליגי בהך מילתא ואם מקשה וכי יסבור כמונבז ולא כרבנן או לימא כתנאי לא משני כלום. ג יתור הברייתא שמביא וכך הי' מונבז דן ויתר האריכות. ד יתור לשון דמשני לא מי איכא מונבז דפטר ולא קאמר סתמא אנן דאמרינן כמונבז. ה הך גופא שהבאתי לעיל שק' לפי' התוס' אם נאמר שר"י ור"ל סברי שגגת קרבן שמי' שגגה דברים הללו מרפסן איגרא לקמן בעמוד שלאח"ז ואחר כל הדוחקים נשארה קו' התו' בד"ה אמר קרא וכו' חזקה מאד לכן הוא הנכון פירש"י שבא לתרץ הכל ומפרש דר"י ור"ל פטרי דאומר מותר אנוס הוא וא"צ לפרש דכן אמר רבא במכות ופריך מיני' בפשיטות משמע שהוא סברא פשוטה ומה"ת לצאת מפשוטו ולפרש כפי' התוס' אדברי רבא אם ניחא ע"פ פשוטו ולכך גם הם אמרו סתמא פטור לכך לא מצי להקשות סתמא מברייתא כיון דאיכא תנאי והוצרך להביא את כל האריכות עד דמסיק למונבז דאפילו היתה לו ידיעה בשעת מעשה ושגג בקרבן חייב מקשה שפיר ר"י ור"ל כמאן כמונבז לא מצי סברי דהא אינהו סברי דבעינן שגגת לאו וכרת והגמ' ידע דגם אליבא דנפשייהו פליגי וסברי כן וגם מוכח מק' התוס' ושאר ק' דאינהו לא סברי שגגת קרבן שמה שגגה וא"כ אינהו דאמרי כמאן וגם מונבז לא מצי סבר דאומר מותר אנוס הוא דאיהו קרי לי' שוגג ופוטר מטעם אחר וס"ל מזה דאף שהיתה לו ידיעה בשעת מעשה וא"כ אינהו דאמרי כמאן וע"ז משני שפיר לא מי איכא מונבז דפטר ר"ל אע"ג בהחיוב שמחייב בהיתה לו ידיעה ובשגגת קרבן לא סברי כוותי' וגם טעמי' לא סברי עכ"פ כיון בהפטור ס"ל כוותייהו לא קשה עלייהו כיון דאית להו תנא דסבר כוותייהו בהא אע"ג דלא מטעמי' וכמה פעמים מצינו סבר לה כהא בחדא וכהא בחדא ועכשיו מקשה שפיר מ"ט דמונבז ר"ל כיון דע"כ לא סבר כטעמייהו דאונס הוא ודוק:

הפן השני נ"ל יותר נכון ויתורצו כל אלו הקושיות ועוד כמה קושיות חזקות ראשונה מה שהקשו התוס' בד"ה כ"ש שהוספת ע"ש. ב ק' מהר"מ מלובלין כיון דלא גמיר במה מצינו שוגג ממזיד אלא בהיקש כדמסיק מאי קאמר הואיל ושוגג קרוי חוטא ע"ש במהר"מ שתירוצו דחוק כיון שע"כ הקישן הכתוב כמו שפירש"י ולכאורה י"ל דתינוק שנשבה נפיק שפיר במ"מ רק הגמ' פריך מ"ט דמונבז אשהי' לו ידיעה בשעת מעשה ז"א חדא דלשון הגמ' אינו משמע כן וגם א"כ מאי השיב לו ר"ע הריני מוסיף. ג מה שפירש"י בד"ה הריני מוסיף אם באת לדרוש ג"ש וכו' ע"ש והוא תמוה מאי שייך כאן ג"ש לפי ה"א אינו רק מ"מ דהיינו בנין אב כמו שפירש"י בעצמו בסמוך והוא מוכרח דאל"ה לא פריך מידי דג"ש הוי כמו היקש דמשני ועדיף מיני' אם לפי המסקנא הוי היקש. ד במאי פליגי ר"ע ומונבז ע"כ כמו שמסיק בגמ' דדריש ההיקש למילתא אחריתי ולית לן היקש שוגג למזיד דמסתבר יותר לדידי' מלאקושי שוגג למזיד למה לי' להשיב הריני מוסיף על דבריך ונ"ל לתרץ הכל בדרך הקרוב לדרך הראשון והוא שצריך באמת טעם מנ"ל לר"י ור"ל וגם לרבא דאומר מותר אנוס הוא ונ"ל שטעמם ג"כ כמונבז ברישא דילפינן באמת בבנין אב הואיל ושוגג קרוי חוטא ובזה לק"מ מאי שמקשה הגמ' מ"ט דמונבז ופירש"י דליכא לדומינהו לענין ידיעה שוגג למזיד דהא בזה הוי שוגג חילוף דמזיד וגם סברת התוס' דלית לן לדמות לאפוקי ממשמעות שגגה כיון דיש לומר סברא דאומר מותר אנוס הוא רק בלא לימוד איכא למימר דהוי ג"כ שוגג אף שקרוב לאונס וילפינן בב"א שפיר מאי מזיד לא הוי מזיד אלא א"כ היתה לו ידיעה אף שוגג לא הוי שוגג אלא א"כ הי' לו ידיעה מעיקרא אבל אם לא הי' לו ידיעה דהיינו אומר מותר הוי אונס ולא שוגג וא"כ אדרבא שפיר לא מפקינן משמעות דשגגה אלא מחזקינן המשמעות דבעינן שיהא שוגג ולא קרוב לאונס וגם לא הוי חילוף דמזיד בזה דעיקר החילוף הוא בשעת מעשה וגם מונבז מעיקרא לפטור תינוק שנשבה לא הי' צריך להביא את ההיקש שלו דזה שפיר נפיק גם מבנין אב ור"ע אזיל לשיטתי' דלית לי' כלל הך סברא דאומר מותר אנוס הוא ואם באת לפוטרו צריך לימוד ע"ז מגזירת הכתוב לפוטרו מאיזה היקש או ג"ש והיקשא לית לי' כמו שמסיק בגמ' ומבנין אב ליכא למילף לדידי' כיון דליכא למיקרי' אונס הוי אדרבא שוגג יותר נשאר ק' רש"י ותוס' דלקמן דליכא לדמוניהו בזה מסברא רק לפ"ז לא הוצרך לומר הריני מוסיף על דבריך רק דליתא לב"א והיקש לית לי' וק' על ר"ע לזה הוצרך רש"י לפרש דר"ע לא הי' יכול להקשות סתמא דליתא לב"א דהי' מסופק שמא זה שאמר מזיד קרוי חוטא היינו דיליף ג"ש חטא חטא וקיבלה מרבו ואז אין להשיב לכך אמר לו הריני מוסיף ופירש"י אם ג"ש באת לדרוש שאז אין להשיב לא יוכל להתקיים שהריני מוסיף ואין ג"ש למחצה אלא ע"כ שלא נתקבלה לענין זה או ליתא לקבלתך ובבנין אב ליכא למילף לדידי' וג"ש נמי ע"כ אין לדרוש כיון דאין ג"ש למחצה ושגגת קרבן לא שמי' שגגה ממילא נתבטלו דבריו ומונבז השיב לו כ"ש שהוספת אף דלא נפיק מבנין אב נפיק מהיקש כמו שמסיק בגמ' ובזה מתורץ נמי מאי שנטר עד כאן שאמר ר"י ור"ל סברי כמונבז הקשה מ"ט דמונבז ולא הקשה אברייתא ולפ"ד יתורץ ונבא לבאר הפשט ע"פ דרכינו דלא הי' יכול להקשות תיכף מברייתא אר"י ור"ל כיון דתנאי פליגי כמ"ש לעיל לכך הביא עד כ"ש שהוספת ובזה ר"י ור"ל ודאי לא סברי כוותי' דהא לדידהו שגגת קרבן לא הוי שגגה כמ"ש לעיל שפיר הקשה כמאן סברי וע"ז מתרץ בדיקדוק לא מי איכא מונבז דפטר הכל כמ"ש לעיל בפן הראשון רק טעמייהו הוא ממש כטעם דמונבז דפטור תינוק שנשבה מבנין אב כן נמי סבירא להו הב"א דהוי אונס ולא ההוספה ס"ל דמבנין אב אין ללמוד ההוספה כמ"ש רש"י ותוס' שהבאתי וההיקש לא סבירא להו וא"כ מוכח מכאן דמבנין אב אין ללמוד ההוספה דאל"כ לא מצי סברי ר"י ור"ל כמונבז דהא אינהו לא מחייבי בשגגת קרבן שפיר מקשה מ"ט דמונבז גופא כמ"ש רש"י ותוס' ובל"ז לא הי' סברא זו מוכרחת די"ל דסבר אף מב"א ילפינן ההוספה אבל עכשיו מוכח מר"י ור"ל מקשה שפיר מ"ט דמונבז אהוספה דלא סבר כר"י ור"ל וממילא אר"י ור"ל לא קשה ושפיר משני ההיקש ותו לא קשה ק' התו' די"ל שפיר דלא מקשינן לאפוקי ממשמעותא דשגגה והא דפטר אומר מותר שהוא תינוק שנשבה שם לא מפקינן ממשמעות אדרבא מחזקינן המשמעות דשגגה ולא אונס כמ"ש התוס' גופא גבי גלות כיון שיש לימוד וה"נ יש לימוד ההיקש או בנין אב תדע דהא זה אף מב"א נפיק בלא היקש לדידהו דאית להו אומר מותר אנוס ודוק: הפן השלישי אחר שזכיתי ללמוד ד' דפים אחר זה מצאתי ת"ל דרך היותר נכון לתרץ כל הקושיות שכתבתי ע"פ שיטת רש"י ע"פ הסיגנון שכתבתי בשני הפנים רק בטעם יותר נכון וקרוב לאמת והוא אחר שנדקדק עוד בין לפירש"י בין לפי' תוס' ר"י ור"ל פטרי בכל עבירות שבתורה למה לא מצאנו כן אליבייהו בכל הש"ס וגם זה גופא אף דאומר מותר קרוב טפי לאונס מנ"ל לפוטרו בלא לימוד כמ"ש התוס' אמנם מצאתי לקמן בשיטת נתכוין להגבי' את התלוש גבי הא דקאמר אלא באומר מותר ופירש"י כגון גר וכו' ע"ש שמוכרח לומר דר"ל גבי שבת דוקא פטור משום דבעינן מלאכת מחשבת שיהי' לו קצת ידיעה ומחשבה מאיסור ולא זה שלא ידע לגמרי מיקרי אונס לגבי שבת ע"ש שכן מוכרח ועיין בחידושינו אי"ה שבלא"ה צריך ביאור שם דברי רש"י אמנם אף לפי פשוטו מוכרח לומר שם כן דוק שם ברש"י ותוס' וא"כ בזה א"ש טעם דר"י ור"ל דאית להו הכי ודוקא גבי שבת מטעם שכתבתי ודייקי כן מהמשנה לכך מייתי הברייתא דחייב על הדם וכו' ומונבז פוטר וא"כ קשה כמאן סבירא להו דאינהו לא פטרי בדם וחלב וע"ז וכו' ולכך מקשה מ"ט דמונבז ר"ל דפוטר בחלב ואינך דשם ל"ל אנוס הוא כיון דליכא לימוד וכמ"ש התוס' ומתורץ הכל ע"פ הסיגנון שכתבתי למעלה ודוק:

בתוס' בד"ה כ"ש שהוספת וכו' עד וק' לר"י דהא פטרי וכו' עיין מ"ש לעיל דלשיטת רש"י לא ק"מ אמנם אוסיף שנית ידי לתרץ אף לשיטת התו' בדרך לימוד תלמידים ע"פ מ"ש בגמ' למונבז לא הוי שוגג אם לא היתה לו ידיעה אלא בקרבן וא"כ בשלמא א"א דגם אם שגג לגמרי חייב קרבן שפיר משכחת לי' אף אם ידע שעל עבירה זו חייב כרת ולאו על מזיד רק לא ידע דין זה שאם הוא שוגג לגמרי חייב קרבן ג"כ הוי שוגג וחייב קרבן משא"כ אם נאמר בשוגג לגמרי הוא פטור באמת אלא א"כ הזיד בכל קשה היכי משכחת שוגג דליחייב קרבן וא"ל שלא ידע אם שוגג חייב קרבן הא באמת פטור ואם הזיד ג"כ פטור ולא שייך לומר שלא ידע אם שגג בקרבן מביא קרבן דהא לא ידע כלל מקרבן וא"כ היכי משכחת שגגת קרבן אלא ע"כ דלא דרשינן לפטור שוגג לגמרי ודוק:

תוכן העניינים

לשון הזהב שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה