לשון הזהב שבת· רבי זאב וולף מליזנסק
שבת · דף מח:
ברש"י בד"ה מה בין זה למגופת חביות דתניא וכו' ועיין בתוס' מה שהקשו קושיא חזקה ארש"י ופירשו פירוש אחר ולענ"ד דפירש"י נכון דלפי' התוס' הקשו בעצמם עליהם ותירוצם דחוק ע"ש וגם קושי' המהרש"א תפול מאד על פי' התוס' דלפירש"י נ"ל דלק"מ קושיתו ע"ש די"ל בנקב ודאי ידע דיש לחלק כמו שפירש"י דבנקב מגופה אין דרך פתח כלל בזה דדרך להסיר המגופה אבל בגוף חביות דרך לעשות נקב וגם לפמ"ש בסמוך וגם קשה לפי' התוס' אדמקשה מרישא ליסייעי' מסיפא דקתני ולא יקבנה מצידה אלא ודאי דלא דמי נקב לפתח ומה שהקשו תוס' נ"ל דלק"מ דהא רשב"ג סתמא אמר מתיז את ראשה בסייף משמע שאינו מכוין מאי יתיז אף אם מתיז המגופה לחוד או מתיז קצת ראש החביות עם מגופה שרי דראשו היינו המגופה והתם מקשה מגוף החביות דלא שייך להקשות מפתח המגופה לנקב בגוף החביות ומשני התם לעין יפה קמכוין והכא מקשה מהיכא דאינו מתיז אלא המגופה דהוי נמי פתח ואפ"ה שרי ומשני זה חיבור א"כ בכ"מ מקשה ומתרץ דומה לדומה ודוק:
בתוס' בד"ה הנ"ל עיין במהרש"א מה שהקשה קושיא חזקה דהא קתני במשנה ולא יקבנה מצדה ונ"ל לתרץ ע"פ סברת התוס' בתירץ השני והוא מוכרח קצת דאל"כ למה פריך ארב יהודה ולא פריך מברייתא לעיל דקתני נמי ואין פותחין אלא ודאי דעיקר קושיא מחיוב חטאת וא"כ י"ל דידע מחילוק חיבור אלא שהקשה ליגזור זה אטו זה ומשני זה חיבור ולא שייך לגזור ולפירש"י ודאי שייך מאד זה התירץ אמנם לפי' התוס' לכאורה לא שייך דמנ"ל להקשות דליגזר ב' גזירות דאינו עשוי להכניס ולהוציא ואינו חיבור לק"מ חדא דס"ד דהוא חדא גזירה דליגזור אע"פ שאינו פתח ממש אטו פתח ממש כיון דבי' ח"ח או י"ל דס"ד דלא חילקו במשנה אלא בנקב שאינו עשוי אלא להוציא לכך במגופה לא גזרו אבל בדאורייתא ס"ד דאין חילוק בין מגופה לגוף החביות וא"כ לגזור ניקב מגופה אטו מסורה את כל המגופה ודוק:
בתוס' בד"ה אי חיבור אפי' להזאה נמי וכו' עד ותירץ ר"י וכו' ע"ש ועיין במהרש"א מה שהקשה ושותא דידיה לא ידענא דהא אף אם הי' מפרש דברי התוס' כפשטן מ"ש והא דפריך אי לאו חיבור הוא לאו דוקא אלא עיקר קושיתן וכו' דר"ל שכדי נסבא וזה לא קשה כלל די"ל שהוא מדרבנן א"כ כיון שהקושיא לא קשה ממילא התירץ שמשני עליו הוא למותר וזה ודאי שדברי רבא שאמר גזרו על טומאה שלא בשעת מלאכה הוא תירץ על זה הקושיא לטומאה נמי לא אמנם נ"ל דדברי התוס' לא מתפרשין כך שאין סוגית הש"ס כן שיקשה מה שאין קשה אלא נ"ל ודאי דהא דבשלל של כובסין הוא חיבור עד שיתחיל להתיר היינו כל כמה שאינו מתיר עדיין מיקרי בשעת מלאכה כמו שמשני לעיל ניחא לי' וכו' א"כ עדיין לא נגמרה המלאכה זו משא"כ במספורת ואיזמל שלא בשעת מלאכה אין לגזור דא"ל דניחא ליה שיעשה מלאכה אחרת דאין סברא זה נמצא וגם א"כ אף במקל נימא כן ותדע דהא אם מתחיל להתיר אף שעדיין מחובר אינו חיבור והכא הוי תמיד חיבור וא"כ מקשה הכי אי חיבור ר"ל דהיינו בשעת מלאכה מיירי א"כ אפי' להזאה נמי ואי לאו חיבור ר"ל דמיירי שלא בשעת מלאכה א"כ לטומאה נמי לא וכמ"ש ומ"ש התוס' לאו דוקא ר"ל הלשון לאו דוקא דמשמע דאינו חיבור כלל וגם אין סברא לאוקמא הברייתא רק שלא בשעת מלאכה וא"כ עיקר קושייתו אפי' להזאה נמי וא"כ שפיר הוצרך רבא לתרץ הברייתא בכל גווני דאף שלא בשעת מלאכה חיבור לטומאה ודוק:
בא"ד ולפ"ז הא דתנן השיחור וכו' אתיא כר"י וכו' ועיין במהרש"א שהקשה דנימא דגם הכא אתי כר"י ונ"ל דלק"מ דלהכי כ' התוס' הך ודוחק ר"ל דשם אין ברירה לפירושו צ"ל דאתיא כר"י אבל הכא יותר ניחא להגמ' לתרצו אליבא דרבנן וק"ל ועיין בסמוך מ"ש לתרץ בדרך יותר נאות:
בא"ד אע"ג דשלא בשעת מלאכה טהור גמור וכו' עיין במהרש"א מה שהקשה ונ"ל דלק"מ ויתורץ גם הקושיא ראשונה וגם קושי' הגמ' תפול יותר והוא דלפי' רשב"א דכל אחד בפ"ע טהור לא מיתני כלל הך ברייתא לענין חיבור אם נטמא זה נטמא זה אלא לענין קבלת טומאה והזאה וה"ק חיבור לטומאה ר"ל לענין שהוא מקבל טומאה מיקרי חיבור ואע"ג דמפורק אינו מקבל טומאה כשהוא מחובר מקבל טומאה ואינו חיבור להזאה ר"ל דהוי כאינו מחובר ואינו מקבל הזאה כלל ואין לו טהרה לעולם רק כשהוא מפורק הוא טהור ואי מחברו חוזר לטומאה ישינה ואהא מקשה שפיר ממ"נ דבשלל כובסין הוא דבר אחר בנטמא זה נטמא זה שפיר מ"ל לחומרא ולא לקולא אבל הכא מה"ת נחמיר בו שיטמא ולא יטהר לעולם ורבא משני שפיר משום דד"ת וכו' ותדע דזה הברייתא מחיבור זה דלא חשיב אלא הנך ולא שלל כובסים והנך דחשיב בהדי במסכת פרה אלא דזה חיבור אחר וא"כ לק"מ דלוקמי' כר"י דיותר ניחא לאוקמא כרבנן ולפרש כן ודוק: