אור ברסלב
לשון הזהב שבת שבת › דף מב:

לשון הזהב שבת· רבי זאב וולף מליזנסק

שבת · דף מב:

דף מב.

ברש"י בד"ה תמחוי וכו' עד ומשם מערה לקערות וצ"ל דקערה דנקט במשנה לאו הנך קערות דהוי כלי ג' ול"ל למיתנא ואין סברא שיאסר ר"י אף בכ"ג בחומץ וציר ומכ"ש למסקנא ארישא קאי אלא ודאי משום דמאלפס הוא דמערין לתמחוי כמ"ש רש"י אבל מקדירה דרך לערות לקערה ונקט סיפא היפוכא דרישא בתרווייהו מטעם שכתבתי בסמוך ודוק:

בגמ' איבעיא להו ר"י ארישא קאי ולקולא וכו' הנך תיבות לקולא ולחומרא הוא מיותר ולכאורה י"ל משום דיותר מסתבר דקאי ארישא דאי אסיפא לכל הוא נותן הוא מיותר דת"ק נמי ה"ק ולא פליג בזה והל"ל ר"י אוסר ביש בו חומץ וציר וצ"ל איידי דת"ק נקטה וא"כ מוטב לומר דקאי ארישא משנפרש בדוחק לכך קאמר מש"ה הוא מסופק דיש ג"כ סברא יותר לומר דאסיפא קאי דאי ארישא קאי הוי לקולא ואי אסיפא קאי הוי לחומרא וקי"ל כל שיעורי חכמים להחמיר ר"ל כיון שי"ל לכאן לכאן ותנא קא סותם מסתמא כוונתו לחומרא דאי לקולא הוי מפרש ולא סתים וכיון שיש סברא לכאן וסברא לכאן לכך איבעי' ודוק:

אמנם שיל"ד עוד מאי מיבעי' אליבא דר"י כיון שאין הלכה כן כדקי"ל בכ"מ דהגמ' שקיל וטרי אליבא דמ"ד ודאי הלכה כמותו והכא מוכח תכף בסמוך דהלכה כרבנן והכי קי"ל וא"כ למה מיבעי' וגם לקשר קצת הך דסבר רב יוסף להקודם לכן נ"ל לפרש דשוי' לכולה והוא דבתיבת לקולא ולחומרא מתרץ דהבעיא היא אליבא דהילכתא והוא שאם נאמר דארישא קאי פליג ר"י לקולא בין ברישא בין בסיפא ורבנן לחומרא בתרווייהו והוא כיון שמתיר גם בכ"ר ולא אסר אלא בחומץ וציר ממילא בכ"ש מותר אף ביש בו בחומץ וציר ורבנן אסרי בכ"ר אף באין בו חומץ וציר י"ל דבכה"ג הא דשרי בכ"ש אבל ביש בו חומץ וציר מודו רבנן דאסור אף בכ"ש משא"כ אי אסיפא קאי ולחומרא בכ"ש ממילא לרבנן שרי אף בחומץ וציר וא"כ כיון דפשיט דארישא קאי קם דינא דאף לדידן דקי"ל כרבנן אסור בכ"ש ביש בו חומץ וציר וכן מצינו באמת אף בשאר איסורין אסור בחומץ וציר אף בצונן בחומץ וציר ממילא יש להורות כן בשבת בכ"ש דהא התוס' מדמין להדדי כמו שנבאר ובזה מקושר הך דסבר רב יוסף לכאן די"ל דמש"ה פשיט אביי מתני ר' חייא ללשון ראשון דמלח אף בכ"ש בשלה משום דהוי כרותח כמו ציר ורב יוסף סבר דאסיפא קאי וללשון שני י"ל דמלח לא הוי כציר ממש שכבר מלוח ממלח מרובה ודוק:

בתוס' בד"ה אבל נותן וכו' עד דאדרבה דוק מסיפא וכו' לכאורה הוא תמוה מאי אדרבא דהא לא מוכח כלום כיון דליכא למשמע מיני' וצ"ל משום דע"כ דלא תיקשי רישא אסיפא ע"כ צ"ל דחדא לאו דוקא ויותר מסתבר לומר דרישא דוקא כמ"ש התוס' בכ"מ מכ"ש דהכא י"ל בסיפא דנותן לתוך הקערה אפי' קודם שעירה לתוכו והיינו לתוך הקערה ריקנית אלא שי"ל אדרבא מסיפא דוק שהוא לחומרא כמ"ש לעיל לכך מסופקים ודוק:

בא"ד ורבינו שמואל מביא ראי' וכו' לכאורה הוא תמוה וכי לא ידע הגמ' דלשם דעכ"פ מבשל כ"ק עד שכ' התוס' כן לאחר הירושלמי וגם מה חידש הר"י כיון שכן הוא בירושלמי וגם מה חידשו התוס' בסוף כיון שהוא בגמ' ולמה הביאו הירושלמי לכן נ"ל שלילות דבריהם שהקשו רישא אסיפא ובאו לתרצם וכ' ר"ש מביא ראי' לענין בישול דהוי ככ"ש ולא מבשל לענין שבת והא דאמר התם דבלע כ"ק היינו כמ"ש התם אדמיקר ליה תחתון לעליון בלע כ"ק אבל לענין בישול לומר שמבשל עליון לתחתון ס"ד דאין זה סברא דהא אדרבא התחתון מיקר לעליון ולא עליון מבשל לתחתון אלא קודם שמקירו לגמרי בולע כ"ק וע"ז כ' ולר"י נראה ע"פ זה הסברא גופא דר"ש דמבשל לגמרי ככ"ר)עכ"פ כ"ק(כיון דמרבה למריקה ושטיפה ובליעה בלא בישול א"ל מריקה ושטיפה אלא הגעלה כדאמרינן בזבחים וגם מרבה אותו לתבושל בו משמע שהיינו בישול וא"א אדמיקר לי' לא מבשל למה צריך מריקה ושטיפה וע"ז כ' התוס' אמנם בירושלמי דחה זאת הסברא כמו שמסיק מכלי נחשת אם אינו מבשל לא בלע אלא ע"כ שאין חילוק ולכך מסקי כיון שמוכח מהירושלמי שאין חילוק ממילא מתורצין ב' הראיות דתתאה גבר ואפ"ה מבשל כ"ק אדמיקר לי' כמו שהוא בולע כ"ק ולכך צריך מריקה ושטיפה ומתורץ ג"כ במתניתן דהכא דיוקא דרישא וסיפא דברישא נקט כ"ר דמבשל כולו ובסיפא נקט כ"ש דשרי לגמרי משא"כ עירוי דהוא דבר ממוצע דמבשל כ"ק וא"ש דיוקי תרווייהו אלא דקשה הא לענין שבת אין נ"מ והוי כמו כ"ר ואפ"ה קשה דיוק דרישא ע"ז כ' התוס' ואם עירו רותחין וכו' וכן כ' וכלי שתשמישו ע"י עירוי ר"ל דא"כ א"ש גם דיוק דרישא כיון דנ"מ לשאר איסורין לפי הירושלמי דשוין בישול ובלוע לכך מדייק דוקא לתוכה וכן נמשך מזה מ"ש בדיבור לאח"ז לכל קדרות וכו' ר"ל דבלא"ה י"ל דטעם דאין מבשל אבל בולע ודאי אף לר"י בכ"ר דהא לא פליג בשאר איסורין אמנם כיון שהוכיחו מהירושלמי דאין חילוק בין בישול לבלוע ע"כ אף בשאר איסורין פליג בתבלין ודוק:

העולה מדבריהם אלו דאין חילוק בין שבת לשאר איסורין בזה דהיינו בין בישול לבלוע כמ"ש כן בהדיא וכ"כ המ"א בה' פסח ובעיני הוא תימה למה לא מצינו חילוקים אלו בגמ' ובפוסקים בשאר איסורין כמו מלח דאסיק הכא דשרי בשבת וכן דברים המתבשלים אף בכ"ש כמ"ש הש"ע בהלכות שבת למה השמיטוהו בשאר איסורין וצ"ע:

ברש"י במשנה בד"ה אין נותנין כלי תחת הנר לקבל וכו' וקסבר אין כלי ניטול וכו' א"נ קסבר אסור לבטל כלי מהיכנו וכו' לכאורה הם אוקימתא דר' יצחק ודר' חסדא אליבא דרב יוסף וקשה למה השמיט אוקימתא דרבה אליבא דרב חסדא הצלה שאין מצוי' לא התירו וגם הוא מהופך דאוקימתא דר' יצחק הוא לבסוף ונקט לי' תחילה אמנם כד דייקת שרש"י אין כלי ניטל הוא אוקימתא דרב חסדא אליבה דרבה וגם אוקימתא דר' יצחק דרש"י אזיל לשיטתיה בגמ' דהצלה שאינה מצוי דלא התירו היינו להיות כלי ניטל לצורך דבר שאינו ניטל ולכך אסר הכא בשמן שאין מצוי והוי ממש כאוקימתא דר' יצחק ואין חילוק ביניהם אלא בכופה כלי על הביצה וכיוצא בו דהוי הצלה מצוי' וזה אין שייך למשנתינו וא"כ במשנתינו ליכא אלא הנך תרי אוקימתות ונקט רש"י כסדר הנאמר בגמ' אליבא דרב חסדא ודוק: בא"ד דהוי כקובע לו מקום וכו' עד ודמי למלאכה עיין בתוס' בעמוד שלאח"ז בד"ה דמבטל כלי מהיכנו שהקשו דברי רש"י אהדדי שכתב בסוף מכילתין דדמי לסותר וכן הקשה הר"ן ונ"ל לתרצו בג' פנים הפן א' לפי פשוטו נראה דלק"מ דגם כאן לא כתב רש"י דהוי כבונה אלא דדמי למלאכה וס"ל מלאכת סותר והא שכ' דמיחזי כקובע לו מקום וכו' משום שזה סתירתו דמעיקרא הי' יכול לטלטלו במקום שירצה ועכשיו מחברו בטיט שאין יכול לטלטלו וכן משמע לשון רש"י כאן והא שקיצר שם שסמך אכאן ודוק: הפן הב' אף אם נאמר שמשמעות לשון רש"י כאן דהוי כבונה ג"כ הכל א' דאמת אינו רק סותר דהא מעיקרא הי' ראוי להשתמש כאן ובמקום אחר ועכשיו אין ראוי רק כאן אלא שסותר אינו חייב כי אם ע"מ לבנות משום דהוי מקלקל אף דאסור מ"מ כאן אינו סתירה גמורה רק מיחזי כסותר וכיון דבסותר גופא כה"ג פטור אין לאסור כמו שפירש"י במשנה שובר את החביות ע"ש אף דמתקן אצל שמן הוא פטור לר"ש וגם לחד מ"ד בעינן ע"מ לבנות במקומו לכך כ' רש"י דהוי ע"מ לבנות במקומו שצריך בנינו כאן לקבל השמן לכך סותרו מטילטול מכאן ודוק:

הפן הג' נלע"ד שזהו כוונת התוס' לקמן שלא כתבו כלל בלשון קושיא ארש"י אלא כ' בפ"ב פירש וכו' וכאן פי' וכו' ע"ש וי"ל שזה תירץ והוא שבודאי סתירה לא הוי אלא שלא יוכל לטלטלו עוד עכ"פ כל השבת או זמן קבוע אבל אם יכול לטלטלו תכף אח"ז לא הוי סתירה אם מעמידו כאן לפי שעה אבל בונה קי"ל הבונה כל שהו חייב אף אם יכול לסתרו אח"ז ודאי חייב וא"כ לפי ס"ד כאן אף בטבל וסל לפני אפרוחים הוי איסור ביטול כלי מהיכנו י"ל דהוי בונה אבל למסקנא דבהנהו שרי משום דיכול לטלטלו אח"כ לכך פירש"י שם דהוי סותר ולא בונה ודוק:

במשנה ואם נתנו מבע"י מותר הוא תמוה דמאי מותר כמ"ש התוס' ומ"ש רש"י להניחם שם אין פירוש דאיך יטלו הא אסור לטלטלו וגם מה"ת להצטרך ליטלו ונ"ל לתרץ לפי פשוטו ולפרש דברי רש"י והוא ע"פ מ"ש התו' בד"ה שאין מצוי' דלהכי חשיב שמן הצלה שאין מצוי' משום דרגילים לעולם לתת כלי תחתיו מבע"י ואין מצוי להצטרך לתת בשבת וא"כ שפיר קאמר דאם נתנו מבע"י אלא שנשבר כגון בגולפי חדתי דשכיחי דפקעי או נפל משם או נתקלקל מקום מושבו דזה ודאי מצוי מותר לתקנו דעיקר שאין מצוי היינו שלא לתת מבע"י אבל אם נתן מבע"י מיקרי הצלה מצוי' כנ"ל ומותר לתקן או להניח כלי אחר וזה י"ל כוונת רש"י ודוק:

אמנם לאינך אוקימתא אינו מתורץ וגם הוא דחוק קצת לכן נ"ל שהתו' כיונו לפרש פי' אחר ויהא מקושר כל דבריהם יפה שכ' בד"ה ואם נתנו מבע"י מותר הלשון דחוק ואח"כ כתבו בד"ה ואין נאותן איכא לאוקמא כר"ש וגם מה הלחץ הזה לדחוק לאוקמא כר"ש אמנם נראה שכתבו כן כדי לתרץ הלשון הנ"ל קודם וגם לקמן בגמ' מהדרי בכל צד כדי לאוקמא מתני' י"ל ג"כ מטעם זה לתרץ חומר הזה ועמ"ש לר"ש הא דאמרינן דאסור בשעה שנר דולק היינו המטפטף והוא משום שהוקצה למצותו לנר שבת וגם לאיסורו משום מכבה כמ"ש בגמ' שם וצריך ביאור מ"ש השמן הנשאר בנר אחר שכבה שמותר משום שלא הקצה אלא למצותו כל זמן שדולק ה"נ שמן המטפטף ששוב אינו דולק זה השמן למה נאמר שהקצהו אלא ודאי שמיירי שלא נתן כלי תחתיו מבע"י וא"כ בה"ש הקצה כל השמן ולא הוי דעתי' עלי' ובזה גם ר"ש מודה היכא שהוקצה למצותו ביה"ש כמו בנוי סוכה וכן בקערה ועששית לקמן אבל אם נתן כלי תחתיו מבע"י והוי דעתי' עלי' ביה"ש ודאי שרי שמן המטפטף אף בשעה שהוא דולק דכמו שהוא יושב ומצפה מתי תכבה כן יושב ומצפה מתי יטפטף וא"כ שפיר קאמר ואם נתנו מבע"י מותר השמן והכל לטלטל וע"ז קאמר ואין נאותן וכו' ר"ל זה שאמרנו אין נותנין דמשמע שהשמן אין נאותן ממנו היינו אם לא נתן מבע"י שהוא לפי שאינו מן המוכן מבע"י אבל אם נתן מבע"י הוי מן המוכן ושרי וראי' מפורשת לזה מנוי סוכה דאמרינן אם התנה אינו בודל ביה"ש שרי ואין לך תנאי גדול ממעשה זה שנתן כלי מבע"י ודוק:

אם נאמר שאין סברא להתירו בשעה שדולק לפי' התו' אף אם נתן כלי מבע"י נאמר לפרש הלשון בסיגנון זה בדרך יותר מרווח ויתורץ גם ק' התוס' לקמן בד"ה בעודן עליו שהקשו וא"ת לרב יוסף לא אתיא מתניתן כר"ש וכו' ע"ש ומה שתירצו הוא קצת דוחק וגם נשאר קושיא מטבל שאינו בידו לתקן דהא אסור אמנם נ"ל לתרץ ולומר דהשמן המטפטף הוא גרע מהנשאר בנר לאחר שכבה כמו דאמרינן לקמן בגמ' בכוס וקערה אפי' כבה אסור דאין דעתי' עלי' ה"נ אם לא נתן כלי מבע"י לא הי' דעתי' עילוי' דמי ימר שיטפטף ואף אם יטפטף ילך לאיבוד לכך אסור זה השמן המטפטף כל שבת ולכך אסור ליתן כלי בשבת דהוי ממש מבטל כלי מהיכנו לכל השבת וא"כ שפיר קאמר דאם נתן כלי מבע"י מותר השמן עכ"פ לאחר שכבה וא"כ מותר להעמיד גם כלי אחר כיון שיהא מותר לאחר שכבה לא הוי ביטול כלי מהיכנו וא"כ שייך שפיר ואין ניאותין ממנו היינו בשעה שהוא דולק לסברא זו וכמ"ש התוס' וזה כוונת התוס' לכל ב' פירושים אלו שכתבתי א"כ איכא לאוקמא כר"ש לתרץ מ"ש קודם ודוק:

בתוס' בד"ה אין ניאותין איכא לאוקמא כר"ש וכו' עד וטילטול דנר עצמו אין לאסור מטעם דהוקצה למצותו אלא משום דהוי בסיס וכו' ר"ל דא"ל דלעולם קאי אשמן שבנר ממש ולא אמטפטף וא"ת דבלא"ה אסור משום מכבה י"ל דאמרינן הוקצה למצותו לענין טילטול דזה לא אסור משום מכבה כדאמרינן לקמן דהוי דבר שאין מתכוין לכך אסור משום דהוקצה למצותו אבל המטפטף י"ל דשרי לר"ש דזה אינו מוקצה למצותו כמו נר שכבה ע"ז כ' דע"כ זה ליתא מדמקשה לקמן כבתה אין לא כבתה לא מ"ט וכו' והוצרך לאסיק טעם משום דנעשה בסיס ולא אמר משום דהוקצה למצותו אלא ע"כ דמטילטול לא אקציי' משום דאין ביטול מצוה אלא מאכילה שיש בו ביטול מצוה וע"כ קאי אשמן המטפטף דכיון דאקציי' כולו למצותו לזמן המצוה גם המטפטף ממנו אסור זה תורף דבריהם:

ומשמע לכאורה דהשמן המטפטף לר"ש אף שאסור בהנאה כל זמן שהוא דולק אבל מותר בטילטול כיון שאינו אסור אלא משום מוקצה למצותו דבמטפטף לא שייך בסיס ולפ"ז תימה גדולה למה אין נותנין כלי בשבת כיון דהשמן שרי בטילטול והמהרש"א הרגיש בזה לקמן בתוס' בד"ה בעודן עליו ותירץ דאפ"ה הוי ביטול כלי ותירוצו תימה גדולה ומכ"ש לאינך אוקימתא דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל אין מקום לתירוצו כיון דהשמן ניטל יותר תימה גדולה הלא אמרינן בכולה מכילתין דדבר דלא חזי כלל גם לר"ש אסור בטילטול כגון מעות ואבנים ושרגא דנפט וכיון דשמן המטפטף אסור בכל דבר בשעה שהוא דולק למה יהא מותר לטילטול אף דאין מוקצה למצותו לטלטל כיון דלא חזי משום מוקצה למצותו ממילא אסור בטילטול ודאי לא נעלם ממני די"ל דעת המהרש"א כיון שיהי' ראוי לאחר שעה שרי בטילטול אף בשעה שהוא דולק שיהא ראוי לאחר שיכבה ומוכח זה מדהוצרך לומר שהוא בסיס וכאן במטפטף לא שייך בסים אמנם אינו במשמע דברי התוס' וגם כיון דעכשיו הוקצר למצוה מכל דבר ממילא אסור לכן נ"ל ודאי דאסור בטילטול בשעה שהוא דולק כנ"ל ופי' דברי התוס' הוא כמ"ש לעיל דא"ל דעיקר הוקצה למצותו היינו מטילטול ולעולם קאי אשמן שבנר ממש ע"ז כתבו דלא שייך לומר דמטילטול לחודי' אקציי' שאין בו ביטול מצוה אלא דאקציי' מהנאה וקאי אמטפטף וממילא אסור אף בטילטול וכנ"ל והא דהוצרך לומר לקמן משום בסיס ולא אמר משום כיון דלא חזי משום מכבה ממילא אסור בטילטול ז"א חדא דקושיתו כיון דחזי לשום תשמיש לא שייך מוקצה לטלטל וכאן חזי לתשמיש להאיר וגם כאן שייך ודאי דלא הוי מוקצה כמו אבן דהא יהא ראוי לאחר שיכבה ומוקצה למצותו לא שייך כיון דבהנאה בלא"ה אסור משום מכבה ומטילטול לחודא לא אקציי' למצוה אבל בשמן המטפטף דאמר בי' בהדיא לפירוש התוס' דמוקצה למצותו בשעה שהוא דולק מכל הנאה ממילא אסור לטלטל גם כן משום מוקצה דאין מוקצה לחצאין וגם כל זמן שהוא דולק לא חזי וכנ"ל ודוק ועמ"ש לקמן לשיטת רש"י בדרך יותר נכון: בגמרא אתיבי' אביי והצלה שאין מצוי' לא התירו והתניא נשברה לו חביות וכו' והוא תמוה דהא עיקר רבותא דאשמועינן רב חסדא הוא דכופה וכו' והצלה מצוי' התירו כמ"ש רש"י דלא תימא אין כלי ניטל וכו' משמע דעיקר דין זה בא להשמיענו אבל זה דהצלה שאין מצוי' לא התירו זה נשמע ממתניתן כדמשמע לשונו של ר"ח אע"פ שאמרו וא"כ מאי תלי זה בר"ח להקשות ויותר ק' הלשון שמהדר עליו לומר והש"מ לא התירו משמע שזה מחדש וגם למה לי' למיהדר הלשון הש"מ שהוא למותר ומהרש"א ומהר"מ מתרצין עיקר הקושיא מאי דמקשה על ר"ח ולא על המשנה דהוי ס"ד דטעם משום אין כלי ניטל לצורך דש"נ והוי ידע לאוקמא בצריך למקומו מלבד שהוא דחוק שתירץ זה אינו פשוט וגם דחוק מאד מכ"ש במשנה כמ"ש התוס' לקמן נאמר עוד שהוא סברא חיצונה פשוטה יותר מתירוצים אלו שלא הי' פשוט לו אמנם בר מן דין קשה מאד לפירש"י דהא דהש"מ לא התירו היינו לטלטל כלי לצורך דש"נ וא"כ עדיין לתרץ בצריך למקומו כיון שידע מזה וביותר הלשון אינו נכון כמ"ש לכן נלע"ד ברור ומוכרח דסברא חיצונה בלא ר"ח הוי ודאי טעם המשנה משום דאין כלי ניטל לדש"נ ואסור אף כפיות כלי כמ"ש רש"י בהדיא על כופה כלי ול"ת אין כלי ניטל וכו' משמע דאתי לאשמועינן לאפוקי מסברא חיצונה זאת אלא דמסקינן בפ"ב דמכילתין דבמקום הפסד מרובה התירו זה דאכ"נ כמ"ש התוס' לקמן בדף שלאח"ז אלא דלהפסד מועט לא חששו להתיר לכך שמן וביצה דהוי הפסד מועט אסור אבל מטבל וכל הני דמייתי הוי הפסד מרובה והתירו ולק"מ ע"פ סברא חיצונה זאת אבל ר"ח אשמעינן דאף כופה עליו כלי וע"כ ס"ל ג"כ אין כלי ניטל לצורך דש"נ בלא הפסד כלל דאל"כ מאי התירו ואיזה איסור התירו כמ"ש התוס' לקמן על לשון חששו וגם למה נקט לשון הצלה הל"ל לדבר מצוי מותר אלא ודאי ס"ל שהוא איסור אלא דס"ל דאף להפסד מועט חששו והתירו האיסור משום הצלה וא"כ בהש"מ אף בהפסד מרובה אסור וכן משמע הלשון הש"מ ר"ל הוי דהוי לן להתיר משום הצלה כיון שאין מצוי' לא התירו וזו שמהדר אביי לדייק ממנו אף בהפסד מרובה א"כ קשה והתניא וכו' ואינך ק' אף דכולהו הוי בהו הפסד מרובה ולק"מ לס"ח קשה לר"ח כן נ"ל ברור ובפרט לדעת רש"י הוא מדויק ומוכרח ודוק:

ברש"י בד"ה נותנין כלי מתניתן היא ומותיב לי' מיני' אין לו פי' כלל אם לא שנגי' שלא גרס בגמ' איתיבי' נותנין כלי וכו' רק נותנין כלי כמו שהוא לפנינו לקמן בדרב יוסף ופירש"י עליו שהוא קושיא ודוחק להגי':

אמנם נ"ל לפרש ע"פ תירץ מהרש"א ומהר"מ וכן ע"פ מ"ש לתרץ שלא מקשה אמשנה לכולהו נשאר הק' מניצוצת דלא מקשי רישא לסיפא כמ"ש התוס' לקמן דלא שייך לאוקמא בצריך למקומו ורישא בא"צ כמ"ש התוס' ומהרש"א לקמן בד"ה ושני לי' בצ"ל וכו' ועמ"ש לתרץ שם ק' התוס' לפי המסקנא וכאן לא שייך זה כמ"ש אני שם וכן לפמ"ש אני משום הפסד מרובה י"ל בניצוצת מסתמא לא הוי ה"מ מה שתחתיו כמ"ש רש"י דהא סתמא קתני נותנין וא"כ קשה ליקשה בל"ז רישא אסיפא וצריך לדחוק דבא לאותיב לי' לראות מה שיפרש אליבא דטעם שלו המשנה ולפ"ז מתורץ דברי רש"י ובא ג"כ לפ' למה הקדים להקשות מברייתא ממשנתינו ומפרש דקושיא קמייתא אלימא טפי על רב חסדא דבלא סברתו ניחא כמ"ש הן לתי' מהרש"א הן לפמ"ש אני אבל קושיא זו מתניתן היא ר"ל הקושיא היא על מתניתן נמי רק מותיב לי' מיני' האיך מפרש הוא אליבא טעמא דידי' ודוק:

בתוס' בד"ה הצלה שאין מצוי' פי' בקונ' וכו' עד וק' לריב"א וכו' עד ונ"ל לפרש וכו' ולענ"ד נראה פירש"י יותר נכון דלפי' התוס' קשה מנ"ל לאביי להקשות דילמא דוקא לצורך דש"נ לא התירו וגם הלשון התירו וגם לשון הצלה משמע להתיר איסור כמ"ש התו' בעצמן על לשון חששו לקמן בדף שלאח"ז בד"ה כבר תירגמא וגם קשה אמאי שתיק ר"ח להשמיענו זה הדין וגם מאי אע"פ שאמרו הא לא מוכח זה ממתניתן דהא אדרבא קתני ואין ניאותין ממנו ומה שהקשו על פירש"י נ"ל דלק"מ די"ל דהיינו ברייתא עצמו שמביא לקמן על רב יוסף אלא ששינה קצת הלשון וכזה מצינו הרבה פעמים בש"ס שמקצרה ומשנה לשונו ועיין בשמעתא דשלש על שלש בצו"פ דשם משנה כל הלשון וכתבו התוס' בעצמם דהיינו הך ברייתא ודוק:

תוכן העניינים

לשון הזהב שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה