לשון הזהב שבת· רבי זאב וולף מליזנסק
שבת · דף מא:
בתוס' בד"ה והלא מצרף וכו' עד דסתם מיחם הגיע לצירוף ר"ל הגיע לשיעור זה שיכול להיות שיצרף וא"כ איך שרי ליתן שמא יצרף אבל אינו ודאי מצרף כמ"ש התוס' לקמן דאל"כ הוי פסיק רישי' וק"ל:
בתוס' בד"ה מידי מיחם וכו' עד כיון דאיכא למטעי לכאורה הוא תמוה דאף לפי מה שמפרש אביי פינהו מעל האור ולדיוק דוקא פינהו איכא למיטעי להפך ועיין במהר"מ שתירץ בדוחק ונ"ל כיון דבא לאשמעינן קולא הל"ל בהדיא דכל כמה דאיכא לפרש הכא והכי ודאי מפרשינן לחומרא וק"ל: בתוס' בד"ה מיחם שפינה ממנו וכו' באו התוס' לפרש דלפי הסברא היכא שמצרף קרוב הדבר שמתבשל סביב הברזל במקום שמצרף אע"פ שאח"כ המים פושרין כדקתני להפשירן אפ"ה אסור משום מבשל ודאי ולכך באין לפרש שאינו מבשל כלל והא דמוכח טפי מיומא מהך דהכא משום הכא י"ל דנקט מצרף וה"ה מבשל ולר"ש שרי בשניהם שאינו מתכוין אלא להפשיר אלא דשם לא אסיק אדעתיה מר"ש ואפ"ה פריך והלא מצרף ומבישול ודאי ידע דאסור וק"ל:
אמנם כל שלילות דברי התוס' צריך ביאור מה שבנו דבריהם פה שאינו קושיות חזקות כ"כ לא זה דבישול ולא זה שכתבו בסמוך וצ"ל דלא הוי פסיק רישי' וכו' דבאמת לאביי אסור בפינה ממנו אלא דעיקר בנין דל"ל למימר ור"י היא הא לר"ש נמי אסור דאינו סתירה לגמרי וגם מאוחר ולא העמידו במקום יסוד חזק ממנו לרב אדא דמפרש אף פינה ממנו שרי משום דאינו מתכוין הוי לי' לאסור משום מבשל או משום פסיק רישי' ושם הוא חזק כראוי מוצק סתירה לדין הגם שלא נעלם ממני שגבי פ"ר לא מוכח מרב אדא די"ל שאינו סובר זה דמודה ר"ש בפ"ר אבל מאביי מוכח שפיר דהא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר"ש בפ"ר אמנם האי דבישול קשה וגם האי דפ"ר הוא דחוק דלא מצינו מי שחולק בכל הש"ס תדע דהא מאביי ג"כ לא מוכח מידי דהא גם בבהרת משני אביי לא נצרכה אלא לר"י מה שמביאין תוס' לקמן ופריך והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר"ש בפ"ר ומשני לבתר דשמעה מרבא סברה ור"ל דאביי אמר כן קודם שסברה ה"נ דילמא אמר אביי קודם ששמעה אע"כ משום דמסקנא בכל הש"ס דפ"ר אסור לר"ש והכא מסקנא דסוגיא באביי ופלוגתא דרב ושמואל דלר' יהודה אסור לר"ש שרי בצירוף א"כ גם לרב אדא מוכח יותר לכן נ"ל דמכאן מוכח יותר ועיקר הוכחתם שמכאן לא מוכח כלל מרב אדא והוא שתו' רוצים להוכיח דבמים מרובין ולהפשיר ליכא שום פעם שיהא מבשל או שיהא פ"ר בצירוף וזה לא מוכח כלל מרב אדא שי"ל שמוקי מתניתן בגוונא שאין מבשל וגם לא הוי פ"ר כדי שלא תקשי מתניתן אבל אאביי דמוקי מתניתן כר"י שהוא דלא כהילכתא לדידי' משום דמתניתן קשותי' קשה מאד לוקמה כהילכתא כר"ש ובגונא שהוא מבשל ואסור משום מבשל דכיון שמתכוין להפשיר אף בבישול הוי דבר המתכוין כיון שהוא מפשיר ע"י זה או בגוונא דהוי פ"ר אלא מוכח ודאי דליכא במים מרובים שום צד גוונא בעולם שיהא מבשל או פ"ר צירוף לכך צריך לאוקמא כר"י ודוק:
ובהך וצ"ל יש לפרש יותר מבואר בסיגנון זה מה שלא הוכיחו כן מרב אדא ויתורץ ג"כ קושיתו של המהרש"א ומתורץ ג"כ מה שנטרי בהך צ"ל עד בתר שכתבו זה מה שאביי מוקים דלא כהילכתא משא"כ בבישול שכ' קודם אבל זה יהא מקושר להקודם וגם יובנו דברי המהרש"א מה שתמוהין מאד לכאורה והוא דהמהרש"א הקשה דילמא הוי פ"ר ואפ"ה פטור משום שא"צ לגופה וכתב ליותר חיזוק שמוכח מתוס' לקמן דהוי צירוף מלאכה שא"צ לגופה והוא מכסה מקום מוצאו ואני אגלה שמרמז לתוס' בד"ה אפי' של עץ נמי ע"ש כמה שאבאר אי"ה שם ואני אבאר לך שלא מוכח שם אמנם בזה לא מתורץ דאפ"ה מאי מקשין התוס' שמא הוי מלאכה שא"צ לגופה והמהרש"א תמה על עצמו למה יהא צירוף מלאכה שא"צ לגופה וא"כ לפמ"ש אני שאינו מוכח מלקמן לא הי' ק"מ אמנם תמיהתו תמוה מאד דדילמא מיירי במיחם של חבירו כמו בארעא דחברי' לקמן בפ' הבונה ומביאו תוס' כאן וא"כ נשאר קושיתו קיימת אף לפמ"ש אני דדילמא מיירי בא"צ לגופה ומאי מוכחי תוס' גם מה שתירץ המהרש"א דא"כ הוא אסור עכ"פ ג"כ אינו כלום לפ"ז דהא כתבו התוס' בסוף דיבור זה דהיכא דודאי לא ניחא ליה כגון בשל חבירו מיקרי דבר שאין מתכוין ומותר אע"ג דהוי פ"ר ע"ש שיש ג' חילוקים בודאי ניחא כגון בארעא דידיה חייב והיכא שאין נהנה בבירור כגון חותה גחלים להתחמם פטור אבל אסור ובנתכוין לכבות והובערו דודאי לא ניחא לי' מיקרי דבר שאין מתכוין ושרי לכתחלה ע"ש ודוק וכן בפ' הבונה דף ק"ג כתבו בהדיא בשם הערוך דכה"ג שרי לכתחלה ולר"ש ולא יש מי שחולק עליו וא"כ דילמא ה"נ מיירי במיחם דחבריה לכך שרי לכתחילה:
אמנם בזה מקושר מהקודם וא"ש הכל דבאמת מרב אדא וכן לאביי קודם שכתב זה לא מוכח מידי וכמ"ש אמנם בתר דכתבו דאביי מוקי מתניתן דלא כהילכתא משום דמתניתן קשותי' שפיר הוכיחו דע"כ לא הוי כלל בשום פעם פ"ר דאי הוי פ"ר ומשום שא"צ לגופה שרי לה לוקים אביי משנתינו במיחם דידי' ומש"ה אסור בפינה ממנו מים אף לר"ש ויהא אז הלשון דפינהו שפיר ויהא אליבא דהילכתא ובזה מתפרש היטב תמיהת המהרש"א כיון דע"כ אביי דשרי אליבא דר"ש איירי גם במיחם דידיה שפיר תמוה למה יהא מלאכה שא"צ לגופה וגם תירץ שפיר שעכ"פ הוא אסור כיון דניחא לי' ודאי במיחם דידי' אמנם הוא אזיל לשיטתי' דכתב שמוכח מהתוס' לקמן שהוא מלאכה שא"צ לגופה הוצרך לתרץ שא"כ יהא אסור עכ"פ ונשאר תמיהתו קיימת אמנם לפי מה שנבאר שם אי"ה שלא מוכח משם כלל נשאר סברתו קיימת דבמיחם דידיה לא הוי כלל מלאכה שא"צ לג' כיון דודאי ניחא לי' כמ"ש הוא ואין מקום לתמיהתו ושוב אין צריכין לדוחק תירוצו משום איסור דאפי' חייב הוא במיחם דידיה אי הוי פ"ר לר"ש וכיון דאביי שרי לר"ש ע"כ לא הוי פ"ר ונשאר השתא הוכחת התוס' כראי מוצק בלי פקפוק ודוק: וע"פ דברינו אלה יהא מתורץ קושית התוס' אח"ז ארש"י ומקדם נבוא לבאר ק' התוס' שיהא מקושר דוקא אחר שהניחו הקדמה וצ"ל דלא הוי פ"ר כתבו וקשה ולא קודם ונבאר תיכף בסמוך:
בא"ד קשה דהכא משמע וכו' עד בצירוף שהוא דרבנן לא ר"ל ושם קאי אר' יהודה דאמר עששית של ברזל וכו' ומשני אביי אליבא דר"י דבר שאין מתכוין מותר ופריך לאביי דר"י אדר"י וע"כ אליבא דר"י משני דבצירוף שרי שאין מתכוין והכא אמר מפורש אליבא דר"י דבצירוף אסור שאין מתכוין ואביי גופא אמר הכי התם והכא והוא תימא גדולה על פירש"י ונ"ל לתרץ התימא שרש"י אזיל לשיטתי' שכתב הכא בד"ה והלא מצרף וכו' עד מחזקין את הכלי וזו היא גמר מלאכת צורפין וכו' ודאי ר"ל שהוא תולדות מכה בפטיש כמ"ש הפוסקים משמו במפרשי הרמב"ם וא"כ זה לא שייך אלא כאן במיחם שהוא כלי אבל שם בעששית שהוא חתיכות ברזל ודאי לא שייך זה והוי רק מדרבנן לכך שרי דבר שאין מתכוין בצירוף דלשם אף לר"י וחילוק זה בין כלי לאינו כלי אליבא דרש"י מפורש בלח"מ פ' כ"ב מהלכות שבת ע"ש ודוק:
אך בזה לא הרווחנו אלא לתרץ ק' קמייתא החמורה אמנם עדיין לא פלטינן משאר קושית התוס' מגרירה דאמר ר"י אין מתכוין וגם מה שלא מייתי המקשן שם מגרירה וגם בכל הש"ס פשוט להגמ' דלר"י אין מתכוין אסור ולמה הוצרך שם להביא ראי' ע"ז:
אמנם נלע"ד לתרץ בדרך אחר כל הקושית והוא די"ל דהוקשה לרש"י אאביי דמשני אפי' תימא בשהגיע לצירוף ודבר שאין מתכוין מותר ואם נפרש כפשוטו דאביי משני דר"י סבר כן ק' כל הקושיות הנ"ל שהוא נגד כל הש"ס וביותר מגרירה ופי' התוס' דר"ל שהוא מותר מן התורה ואין שבות במקדש הוא דחוק דעיקר חסר ולשון מותר אין שייך וגם מהך דכריתות מוכח שהוא מדאורייתא שמביאין תוס' בסמוך ותי' התוס' דחק מאד מכל הלין טעמי נראה לרש"י לפרש דאביי דאמר אפי' תימא וכו' לאו לפרושי לר"י אמר כן אלא אליבא דנפשי' פסק כן דלדידן אפי' בשהגיע לצירוף שרי משום אין מתכוין דפסק כר"ש ומודה לרבינא דר"י מיירי בשלא הגיע לצירוף ואפשר דבהא פליג דרבינא קאמר סתמא משמע שסובר כן דכן הוא סוגיא היכא דבתראי מפרשין סתמא ואהא פליג אביי להלכה ואהא פריך מדמפרש אביי קרא אליבא דר"י וכיון דסובר דקרא לא מתפרש אלא לר"י ע"כ דהלכה כן וכן מצאתי בכ"מ להרמב"ם דמפרש קושי' הגמ' כן מהילכתא וע"כ מפרש כמ"ש ע"ש ואהא משני שפיר ה"מ בדאורייתא ר"ל באיסור דאורייתא פוסק אביי כר"י אבל בצירוף דרבנן פוסק כר"ש וכן הוא מסקנא ואמת אליבא דאביי ומוכרח בלא"ה דהא דאביי פסק כר"ש היינו משום דסובר כרבה רבי' כמ"ש התוס' לעיל ורבה בהני תלת פסק כשמואל וחד מיניי' הוא הלכה כר"ש בגרירה וקשה למה אמר בגרירה הא גם בכל התורה כולה ובכל מלאכת שבת אית לי' לר"ש אין מתכוין מותר הל"ל הלכה כר"ש באין מכוין כמו שאמר לקמן אשמואל בדבר שאין מכוין סבר כר"ש אלא ודאי לא פסק כר"ש אלא בגרירה ודכוותי' שהוא מדרבנן דוקא פסק כוותי' ולא בדאורייתא והא דאנן פסקינן בכל מילי כר"ש היינו משום דאנן לא ס"ל כאביי אבל לאביי דאזיל בשיטת רבה רבי' לא פסק כר"ש אלא בדרבנן והשתא א"ש התם והכא דהכא כיון דמוקי מתני' כר"י גופא אף בצירוף דרבנן אסור ודוק:
אמנם התוס' שהרבו להקשות אשיטת רש"י ונכנסו לתרץ הגמ' בשיטה אחרת ולדוחקים גדולים שם ובכריתות היינו משום שהניחו הקדמה וצ"ל דלא הוי פ"ר הקשו שפיר והוא משום שיש להקשות אפי' זה שכתבתי דשם מקשה אליבא דהילכתא לאביי דהא מקשינן שם בשבת בפ' ר"א דמילה אהא דאמר אביי לא נצרכה אלא לר"י והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר"ש בפ"ר ומשני לבתר דשמעה מרבא סברה ור"ל והא דאמר לא נצרכה אלא לר"י היינו קודם ששמעה מרבא דמודה ר"ש והוי ס"ד דר"ש פליג נמי אפ"ר לכך אמר לא נצרכה אבל לפי האמת מתוקם קרא אף לר"ש וא"כ מאי מקשה ביומא דילמא אביי לא פסק כר"י אלא בפ"ר ולפי האמת לא פסיק כלל כר"י אלא כר"ש ואף א"ת דאף הך דיומא אמר קודם שמיעה דילמא לא פסק כר"י אלא בפ"ר ולא בשאר דבר שאין מתכוין אלא ודאי דמקשה דר"י גופא אהדדי ולא יכול לתרץ כן דר"י גופא אוסר ודאי אף באינו פ"ר כדמוכח מכמה דוכתי אבל אם נאמר דמקשה לאביי הילכתא אהדדי קשה אמנם אם נאמר דגם צירוף הוי פ"ר מקשה ביומא שפיר אף לשיטת רש"י ולא הי' ק"מ קושית התוס' אמנם אחר שהניחו הקדמה וצ"ל דלא הוי פ"ר אזיל ליה שיטת רש"י וכמ"ש מקשים שפיר כל הקושי' ומקושר היטב מהקודם וכל שלילות המשך כל דברי התוס' היטב דחדא באידך תליא ודוק היטב כי הוא נכון מאד לענ"ד:
אכן לפ"ז הדרא כל הקושיות ארש"י כי האיך יאמר דצירוף הוי פ"ר אמאי שרי לר"ש ודוחק לומר דגם כאן אמר אביי קודם ששמעה מרבא כמ"ש לעיל דאיך יאמר רב אדא ושמואל הכל בטעות אמנם נ"ל דאדרבא שיטת רש"י הוא הנכון יותר וא"צ גם לדוחק התוס' דלעיל דאביי מוקי מתניתן שלא אליבא דהילכתא והוא שגם סברא ראשונה שכתבתי לרש"י לחלק בין צירוף דכלי דהכא ובין צירוף דעששית הוא ודאי אמיתי אף לשיטה זו דהא כ' רש"י בהדיא כן כאן כמ"ש לעיל וא"כ לשיטה זו שכתבתי דאביי פסק רק כר"ש בגרירה שהוא מדרבנן וא"כ צירוף דהכא שהוא דאורייתא מוקי מתניתן כהלכה וכר"י שאסור ולא קשה מידי ק' התוס' דלעיל מרבה דסבר כר"ש דאדרבא משם מוכח דמוקי כהילכתא וא"כ לפמ"ש לעיל והוא מוכרח בדברי התוס' דמ"ש דלא הוי פ"ר מכח שאביי מוקי מתניתן דלא כהילכתא דאל"ה מצינן למימר דהוי פ"ר ואפ"ה שרי לר"ש די"ל דמיירי במיחם דחברי' דלא ניחא לי' ושרי לר"ש אף בפ"ר כמ"ש התוס' בשם הערוך בפ' הבונה אלא דמוכחי התוס' דלוקי במיחם דידי' וכר"ש כהלכה אבל לפי שיטת רש"י דמוקי כר"י כהלכה ולק"מ מרבה נפל יסוד הבנין וי"ל דצירוף הוי פ"ר ואפ"ה שרי לר"ש דמיירי אפי' במיחם דחברי' לכך מוקי כר"י וכהילכתא דאסור בדאורייתא וא"כ מקשה ביומא שפיר מבהרת דהוי נמי פ"ר דלא ניחא לי' ואפ"ה פסק כר"י וכמ"ש הערוך בהדיא בפ' הבונה דגם בבהרת הוי פ"ר דלא ניחא לי' והוי ממש דומיא דצירוף ודוק היטב כי הוא נכון וברור בשיטת רש"י:
בתוס' בד"ה לא שנו אלא להפשיר וכו' עד ור"י מפרש בע"א וכו' עד וה"ה דהמ"ל אליבא דרב וכו' לכאורה הוא תמוה דשבקי פירש"י שלא קשה מידי ומפרשין מה שצריכין לדחוק מה שמקשה לשמואל ולא לרב הקודם אמנם כד דייקת שפיר אין זה דוחק אדרבא זה מוכרח בגמ' דפריך לשמואל ומתרץ לרב ומגי' גם בדברי רב לא הוי לי' להגי' אלא בשמואל דאפי' שיעור לצרף מותר כר"ש ובאמת לא פליג ארב אלא ודאי דגם ארב קשה רק שמקשה יותר חמור אשמואל וא"ל לפ"ז יקשה גם זה ארש"י למה מגי' לרב ז"א דגם לרש"י קשה גם לרב כיון דבאמת סבר כר"י בגרירה למה אמר לצרף אסור דמשמע שמתכוין לצרף אפי' באין מתכוין אסור אלא דלא קשה כ"כ כמו לשמואל ודוק:
בא"ד ומשמע לי' אפי' במתכוין ולהכי פריך וכו' המהרש"א הבין דלהכי משמע לי' אפי' במתכוין משום דנקט סתמא לכך הקשה דא"כ גם לפי התירוץ שמפרש אפי' שיעור לצרף נמי קשה דאפי' במתכוין מדנקט סתמא והניח בצ"ע ול"נ דלק"מ דהא דמשמע לי' השתא אפי' מתכוין דהלשון הכי משמע דאמר ל"ש אלא להפשיר וקאי אמתניתן אבל נותן וכו' ר"ל שנותן המים להפשיר ודאי והיינו משום שלא יבוא לידי צירוף א"כ ודאי נותן להפשיר אבל לצרף משמע ודאי שנותן המים לתוכו לצרף דהיינו פינה ממנו אסור ואהא קאמר שמואל אפי' לצרף מותר משמע שנותן המים לצרף פריך שפיר אבל שיעור לצרף משמע להיפך שאינו נותן לצרף רק שיש בו שיעור כדי לצרף ודוק:
בא"ד א"כ פינהו עם המים כאביי ומיירי כשיש בו שיעור לצרף וכו' לכאורה הוא תמוה דא"כ קשה מאי שמקשין תו' לקמן לשמואל שסובר כמו השתא לרב וכאן לרב לא שייך התירוץ דלשם והמהרש"א הרגיש בזה ומחלק בדוחק ולענ"ד אין כאן מקום קושיא שזהו בעצמו ק' התוס' שכתבו ה"ה דהוי מצי למיפרך וכו' מאי דוחקי' לאוקמא מתניתן וכו' ר"ל דק' לשון פינהו אפי' אי מפרש כרב אדא מכ"ש אם מפרש כאביי לידוק מהלשון פינהו כר"י בשלמא לרב אדא גופא ל"ק דמוקים כהילכתא כמ"ש התוס' לעיל משא"כ לרב דסובר כר"י ודוק: