אור ברסלב
לשון הזהב שבת שבת › דף כה:

לשון הזהב שבת· רבי זאב וולף מליזנסק

שבת · דף כה:

דף כה.

בגמ' ואני אומר מצוה מאי מצוה דאמר רב יהודא אמר רב לכאורה אינו מובן מאי קושיא ומאי תירץ ומאי הוכחה ונ"ל דה"ק ואני אומר מצוה לאו לאיפלוגי אדרב קאתי אלא ה"ק ואני אומר רשות דאמר רב לאו שהוא רשות ממש אלא שגם הוא מצוה רק לגבי הדלקת נר שהוא חיוב יותר קרי לי' רשות וכן הדלקת נר נמי היא מצוה כמ"ש התוס' אלא לגבי רחיצה שהיא ג"כ מצוה ואינו כ"כ מצוה קרי לי' חובה וע"ז קאמר מאי מצוה ר"ל מנא לך דהכי קאמר רב דילמא רשות ממש קאמר וע"ז מוכיח דע"כ רב גופא ס"ל שהוא מצוה דהא איהו גופא הי' משבח את ר' יהודא בר' אלעי בזה ואם הוא רשות ממש מאי שבח אלא שהוא מצוה וכמ"ש וק"ל:

בתוס' בד"ה חובה וכו' עד אין נראה דהא גבי כיסוי הדם וכו' והא דפשטינן לעיל גבי חנוכה מדברכינן להדליק ש"מ הדלקה עושה מצוה ומשמע לעיל מיני' דאי הדלקה עושה מצוה מכבה ומדליקה התם אינו מסופק אלא אי הדלקה עושה מצוה או הנחה ומוכיח מדברכינן להדליק ולא להניח ש"מ דהדלקה היא המצוה אבל שלא לברך כלל ליכא ה"א תדע דהא אפילו אי הנחה עושה מצוה צריך ג"כ לכבות כמו דאיתא התם והא דר"ל דהכא אין צריך לכבות ושם ודאי צריך לכבות היינו משום דהכא עיקר מצוה משום עונג שבת שלא לישב בחשך והיכא דאיכא אור בלא"ה ליכא מצוה אבל מצוה דהתם הוא משום היכר לנס ודוק:

בד"ה סדין בציצית וכו' והא דלא קאמר אוסרין וכו' ר"ל כיון דפירש"י דטעמא דב"ש לאו משום גזירה אלא דלא דרשי סמוכי' ודאי דלא פטרי אלא מתכלת דהוי כלאים אבל מלבן מה"ת ליפטר דהא משנה שלימה שנינו התכלת אינה מעכב את הלבן בשלמא אי הוי טעמייהו משום גזירה י"ל דפטרו אף ממינו ושם לא שייך לשון איסור דמאי איסור יש בלבן לכך נקטי פוטרין אבל כיון שרש"י כתב דטעמא משום דלא דרשי סמוכין א"כ ודאי חייב במינו שפיר הקשה אמאי לא נקטי אוסרין לכך הוצרך לתרץ משום כלי קופסא דשם לא שייך איסור ודוק:

בא"ד ובסיפא דהך ברייתא וכו' הביאו זה לפי פשוטו באו להורות דהלכה כתלמידיו של ר' יהודה ולא כר' יהודה מדאמר כל המטיל וכו' וגם פריך ומתרץ אליבי' ש"מ דהלכה כן וכתבו כן להקדמה על מה שרוצים לפלפל בתשובת רש"י ולכאורה הלכה כר' יהודא דאין הלכה כתלמיד במקום הרב וא"כ הוי התשובה שלא אליבא דהילכתא ומה לנו לפלפל אבל כיון שמוכח שהלכה כן והתשובה עיקרה כדין אלא שמפלפלין אם פטור גם ממינו או לאו וק"ל:

אמנם י"ל ג"כ שהוא ראי' לפירש"י שמכאן הוציא פירושו מדנקט כל המטיל תכלת ולא נקט ציצית ש"מ דבמינו חייב וגם נקט למה אסרוהו כיון דהלכה כב"ה ואהא משני שמא יקרע וכו' מ"ש לב"ש א"צ לזה משום דלא דרשי סמוכים ומזה ראי' לפירש"י דטעמא דב"ש משום דלא דרשי סמוכים דאל"כ למה מקשה אהא דאמר כל המטיל וכו' ולא מקשה תכף מ"ט דב"ש ודוק ואהא כתבו ופירש"י בתשובה וכו' ר"ל משום דאזיל לשיטתיה דטעמא דב"ש משום סמוכים ודאי ב"ש לא פטרי אלא ממינו ודאי יש לומר דגם לב"ה דמדאורייתא חייב אלא מדרבנן פטור נמי לא פטרי אלא ממינו חדא דאין סברא לומר דב"ה ס"ל לפטור טפי מב"ש דליהוי פלוגתא הפוכה שלא מצינו רק משמע דמדרבנן ב"ה מודה לב"ש וגם מסיפא דהך שהביאו התוס' משמע קצת כן דנקט כל המטיל תכלת משמע דעיקר פטור הוא מתכלת ואהא מסיק בטעם משום גזירה משמע דלא גזרי אף רבנן אלא בתכלת וגם מוכח הך סברא כמו שנכתוב בסמוך ודוק:

בא"ד והי' סבור שעושין כב"ש וכו' לכאורה הוא תמוה דמאי חידשו בזה הלא הוא מפורש בגמ' וגם מאי שייך לכאן אי חייב במינו ואי הי' להם במינו או לא ונ"ל ברור דתוס' כתבו ראי' לזה ר"ל שלא יהי' דוחק בעינך לומר שהיה להם קצת ציצית מדנקט בר"י בסדינין המצוייצין משמע שלהם לא הי' כלל ציצית ואהא כ' ראי' שמוכח כן דהא הוא הי' סבור שעושין כב"ש ולב"ש ודאי חייב במינו כמ"ש לעיל ואי לא הי' להם כלל האיך הי' ס"ד כן אלא ע"כ שהי' להם במינו ואינהו סבור אפי' לב"ה אסור מדרבנן א"כ מוכח דאפי' מדרבנן חייב במינו וזהו ראי' גדולה לתשובת רש"י וזהו ודאי לשון רש"י בתשובה כל זה ודוחק לומר שלא ראה כלל מה יש להם ודוק:

בא"ד ופטרי אפי' ממינו וכו' ר"ל משום דאי מחייבת ליה במינו אתי למיעבד נמי תכלת אע"ג דהוי גזירה לגזירה כמה פעמים מצינו שגזרו ג"ז לג"ז או י"ל משום דלא שייך ליפטר לחצאין מדרבנן כיון דמן התורה חייב בכל ולכך נקט לשון פוטרין ולא אוסרין דבמינו ליכא איסור ורשאי ודאי לעשות אלא דאינו חייב דאינו שייך לאסור במינו אלא דלא הוי שם ציצית ולכך נקט בסיפא דברייתא תכלת משום דאוסר אינו אלא מן המתמיהין ובמינו ליכא תמיהא כיון שרשאי ולכך נקט נמי לשון אסרוה שם משום דשם מיירי בתכלת והכא נקט לשון פוטרין להורות דפטור אף ממינו והא שכ' שרב קטינא ותלמידי דר"י לא הי' להם כלל ציצית אע"ג דבמינו רשאי כיון שפטור ולא הוי מצוה כלל דרשאין לעקר בשב ואל תעשה וליכא מצוה כלל למה להם לעשותם כן נ"ל בדברי התוס' ברור ודוק:

אמנם צ"ע רב לפרש הך סוגיא דהכא לדבריהם מאי שייך לומר ואינהו סברי גזירה משום כסות לילה היינו וודאי כב"ש מאי ואינהו סברי הא איהו נמי סבר הכא לב"ש אלא שהיו מחולקין שר' יהודא הי' סבר דהלכה כב"ה כמו שאמר הל"ל ואינהו סברי הלכה כב"ש בהא מאי שייך לומר טעם דאף הוא סבר האי טעם וב"ה פליג בהאי טעם ואינו תירץ על מה שהקשה להם. וע"כ צ"ל דהא ודאי טעמא שפוסק הגמ' כב"ש כדמשמע הכא ובסיפא דברייתא אע"ג דבכל הש"ס הלכה כב"ה היינו ודאי משום דמסתבר טעמייהו שיש לגזור כן אבל ודאי אי הוי פליגא מן התורה ודאי הי' הלכה כב"ה כבכל הש"ס ומכ"ש הכא דהא קי"ל דרשינן הכא סמוכים כמ"ש התוס' וא"כ י"ל דבהא פליגי דר"י סבר דפליגי מדאורייתא אי דרשינן סמוכים לכך אמר והלכה כב"ה ואהא שפיר קאמרי ואינהו סברי דטעמייהו דב"ש גזירה משום כסות לילה לכך הלכה כב"ש דמסתבר טעמייהו אלא שקשה דא"כ ישארו קושיות התו' לר"י היכא סובר דב"ש דלא דרשי סמוכים חדא אמאי נקט פוטרין ואי משום כלי קופסא ק' כמ"ש התוס' וגם אהא דלא דרשי סמוכים לר"י ק' כל מה שהקשו וצ"ל דהתו' לא הקשו אלא א"א דכ"ע סברי כן אליבא דב"ש אבל כיון דר"י לחוד סובר כן אליבא דב"ש ואינהו לא סברי כן אף לב"ש וקי"ל כתלמידיו ובאמת אף בחובת טלית אף דר"י סבר כן לא קשה והוא דוחק וגם הוא דוחק גדול שר"י ותלמידיו יחלוקו בפי' הברייתא ר"י מפרש כפירש"י ואינהו מפרשי כפי' התוס' וע"כ צ"ל כן לפי' התו' כמו שאני מבאר בהכרחה מוכרחת וגם עדיין קשה לפירושם היכי טעה ר"י לומר שעושין כב"ש מדאורייתא א"כ אמאי לא הי' להם ציצית במינו דהוא חיוב דאורייתא לב"ש לדידי' והיא קושיא גדולה וע"כ צ"ל לפירושם הך דוחק שכ' לעיל שהיו מחבין לגמרי כנפי כסותם ולא ראה כלל והי' סבר שיש להם במינו והוא דוחק גדול וצ"ע רב ליישב פירושם יותר מרווח לכן נלע"ד שיפה פסקו הרי"ף והרשב"ם כפירש"י שבמינו חייבת דלפירש"י לא קשה כל הני קושיות שכתבתי ואתיא דברי הגמ' ולשונו בפי' רווחא ולק"מ כל הקושיות שהקשו התוס' דכמו להתוס' גופא מפרש לר"י אליבא דב"ש כן אנו נפרש לכ"ע אליבא דב"ש דב"ש רק סברי שהוא חובת טלית לכך נקטי לשון פוטרין וב"ש לא דריש סמוכים דאנן קי"ל כב"ה דוק ותשכח שלא קשה כל הקושיות זולת מה שהקשו שרב עמרם גאון פוסק בהא כב"ש גם זה אינו קושיא כיון שהדין כב"ש דהא ב"ה מודו לב"ש דמדרבנן אסור שפיר פוסק כן דאין נ"מ לדינא אם הוא מדאורייתא או מדרבנן והא דנקט ב"ש היינו משום דבב"ה אינו מפורש אם פוטר מדרבנן וגם אדרבא מש"ה פוסק כב"ש שלא נטעה לומר דרבנן פטרי אף ממינו וכפי' התוס' לכך פסק כב"ש דאיהו ודאי מחייב במינו לפירש"י וב"ה רק מודו להם מדרבנן וחייב אף לדידהו במינו כב"ש ודוק היטב כי נ"ל ברור ונכון כפירש"י והרי"ף והרמב"ם שהביאן הנ"י פה ונלע"ד להלכה ולמעשה שרשאי לעשות טלית פשתן וציצית ממינו ודוק: מ"ש המהרש"א בק' התוס' מהך דרב עמרם פוסק כב"ש כוונה חיצונית שאין כאן רמז ממנו לא ידענא למה הלא גם לפי פשוטו א"ש שהקשו דלפירש"י דלב"ש אסור מדאורייתא מוכח מכאן ומסיפא דברייתא דהלכה כב"ה וגם יותר פשוט קושיתם מנ"ל לפסוק כב"ש דלפי' התוס' מוכח מהכא ומשם משא"כ לפירש"י וק"ל:

תוכן העניינים

לשון הזהב שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה