אור ברסלב
לשון הזהב שבת שבת › דף טו:

לשון הזהב שבת· רבי זאב וולף מליזנסק

שבת · דף טו:

דף יד:

בגמ' והאמר אילפא ידים וכו' אע"ג דבכולהו י"ח דבר לא מצינו ב' גזירות הא כתב רש"י לקמן בסוף עמוד שלאח"ז בד"ה עבדי רבנן היכרא וז"ל דלא שרפי תרומה משום טומאה דרבנן וכו' משמע ודאי דה"ה י"ח דבר חוץ ידים ואף לתוס' דשורפין אכלי זכוכית אפשר משום דדמי טפי לכלי חרס החמירו משאר טומאות דרבנן ואף בששה ספיקות דלא מצינו שגזרו קודם לתלות משום דבלא"ה היו תולין בכולן מדקראו ספק משמע שהי' ספק בלא"ה וכן ארץ עמים הי' ודאי ספק קודם ודוק:

בגמ' ואאוירא ולא כלום וכו' עד אאוירא לתלות הקשה המהרש"א למה לי' למימר כלל אויר ע"ש ונ"ל לתרץ ויתורץ ג"כ ק' התוס' בד"ה ואאוירא לתלות שכ' וכן משמע מדקאמר וכו' ולאינך תרוצי שכ' ישאר זה הקושיא לימא דמעיקרא גזרו אתרווייהו לתלות ונ"ל משום דהוקשה ממ"נ אי לתלות מיקרי ג"כ טומאה אמאי קאמר ברבנן דפ' שנה גזרו טומאה על ארץ עמים הא גם מעיקרא הי' בהם טומאה והל"ל גזרו שריפה כמו בו' ספיקות ואי הך דתולין לא מיקרי טומאה היכי שייך ביוסי ויוסי גזרו טומאה לכך משני מאויר ולכך שייך למימר גזרו טומאה משום אויר שהי' טהור מעיקרא ומתורץ ממילא קוש' התוס' אלא דלהך תירוצא שכ' התוס' וכ' זה הוכחה משמע דלא ס"ל זה הסברא וע"כ מאי שגזרו שריפה מיקרי ג"כ טומאה א"כ תפול קושי' המהרש"א ע"כ צ"ל כתירוצו שקום להו להגמ' דתולין אאויר אמנם דחק א"ע מאד מאין קום להו וא"ל מדקאמר סתמא ארץ עמים ולא קאמר עפר ארץ עמים ז"א דהא גם יוסי ויוסי נקטי סתמא ארץ עמים אלא נלע"ד דמוכח מהמשנה דקאמר על ו' ספיקות ונקט עפר ארץ עמים ולא נקט סתמא ארץ עמים דמה"ת לומר גם אויר הא קאמר ששה ספיקות משמע שמקודם היו בחזקת ספק ואויר ליכא ספק וגם מה"ת לטעות הא חזינן ביוסי ויוסי דנקט סתמא ולא קאי אאויר אלא ודאי דגם אאויר גזרו קודם לתלות כשאר ספק והוצרך לומר שעכשיו תקנו על ספק עפר לשרוף ולא על ספק אויר משא"כ ביוסי ויוסי לא הוצרכו לומר עפר דמה"ת לטעות ודוק:

ואפשר דמהרש"א ידע מזה אלא אזיל לשיטתיה שחולק על מהרש"ל שכ' שהמקשה ידע מהמשנה דו' ספיקות לכך ע"כ לאו לזה הוכחה כיוון אמנם אכתוב בסמוך שדעת מהרש"ל נכון לענ"ד ודוק:

בתוס' בד"ה אתי אינהו וקשה דמכלי זכוכית וכו' עיין מהרש"א מה שרצה לתרץ ולא ידענא דהיכי שייך למיקרי שם טומאה על מה שאינו פוסל רק קדשים א"כ לא הוי רק שלישי ובאמת בידים וכן בכל פסולי תרומה לא מצינו שם טמא אף דהוי שני מכ"ש זה וגם מדנקט סתם טומאה לא שייך זה משא"כ בידים דלא נקט רק נטילת ידים וגם בברייתא נקט בפירוש אלו פוסלין את התרומה משא"כ הכא וגם הא הכא גזרו משום ספק מת ומאי שייך לחלק משא"כ בידים דהוי משום מיאוס כמ"ש רש"י לעיל ודוק:

בא"ד א"ש דכלי זכוכית נמי בשינויא קמא תירץ ר"ל משא"כ ארץ עמים דע"כ שורפין ממשנה דו' ספקות לכך מקשה מאילפא כמ"ש מהרש"ל ומ"ש מהרש"א עליו לא ידענא מאי קשה לי' אף דידע ממשנה מפורשת לא ידע מעולא דבאושא התקינו וכיון דלא מחלק אלא שלא קיבלו ע"כ הך דשורפין גזרו תכף ומקשה מאילפא וכיון דנחית לחלק בין תולין לשורפין ובין גושא לאויר מטעם שכתבתי בסמוך תו לא צריך למימר דלא קיבלו אף לבתר דידע מדעולא ודוק:

בתוס' בד"ה על ספק בית הפרס ובד"ה ועל בגדי ע"ה ובד"ה ועל ספק מי רגלי אדם וכו' ע"ש ונלע"ד לבאר בקיצור שיטת רש"י ושיטת תוס' ולא יוקשה כלל ארש"י והוא דרש"י העמיד יסוד דמשמע מדקתני על ששה ספיקות שורפין ולא קתני על ו' דברים או ו' ספיקות טמאין ושורפין וגם מדקאמר אילפא ידים דוקא תחילת גזירתן לשריפה משמע אבל הנך לא כמו שמדייק גמ' על ארץ עמים שהוא חד מינייהו ה"נ אכולהו ובאינך לא מצינו שגזרו מעיקרא לתלות אלא ודאי מכל הלין טעמי משמע לרש"י דהנך ששה מעיקרא ג"כ איכא לספוקי בהו ומדינא תולין חוץ מארץ עמים שגזרו מעיקרא לתלות ועיקר תקנת אושא הי' דהנך ו' דלית בהו מדינא אלא ספק דלישרוף עלייהו אבל ודאי שדה שנחרש בה קבר וכן רוק של ע"ה וכן בגדי ע"ה שאין בו חשש אשתו נדה רק משום טומאתו שהיא מדרבנן לרש"י אין שורפין עליהן תרומה וכן משמע הלשון רש"י שבסוף עמוד שלאח"ז שכ' בר מן ו' ספיקות משמע ודאי כמו שפירוש היא הו' ספיקות ומה שהקשו תוס' על רש"י א"כ לחכמים אמאי ספק מגע ברה"י תולין וכו' נ"ל לתרץ דלק"מ ארש"י דהא ע"כ גם תוס' ס"ל דאף דמדאורייתא ספק טומאה ברה"י טמא אין שורפין מדאורייתא כמ"ש המהרש"א דאל"כ ליקשו מהך גופא מה הוצרכו לתקן וא"כ ע"כ נמי וכ"ש מה דתנן בפ"ו דטהרות כל ספקות ברה"י טמא היינו לתלות וא"כ יש לומר דדוקא בספק אחד דמדאורייתא תולין גזרו לשרוף ולא על ספק ספיקא אף דמדאורייתא תולין לא גזרו לשרוף אלא דתוס' הקשו שאין נראה להם סברא לחלק כיון דמדאורייתא שוין אבל אין מוכרח וגם אע"ג דלפירש"י גבי מי רגלי אדם גזרו אע"ג דהוי ס"ס אין לדמות גזירת חכמים זה לזה כמ"ש התוס' בעצמם כמה פעמים דבמקום שנראה להם גזרו טפי אף בכמה גזירות לגזירות וכמה ספיקות ובמקום אחר לא ובזה מתורצת ג"כ ק' התוס' ארש"י בד"ה ועל ספק מי רגלי אדם זו שיטת רש"י אמנם תו' נראה להם מחמת זה הקושיא ואפשר ג"כ מחמת לשון התקינו שעיקר ספיקן ג"כ מדרבנן מקודם לתלות לכך כתבו בבית הפרס וברוק ובבגדי ע"ה דלא כרש"י רק שיהא מדרבנן ובספק כלים לא כתבו כלום אפשר דסמכו ארוק או אפשר דשם ודאי טהור מדאורייתא דמוקמינן אחזקה או בר"ה אבל באינך פירשו שהוא עיקר מדרבנן ואין להאריך יותר ודוק כי נלע"ד נכון:

בתוס' בד"ה וחכמים מטהרין בסופו בעמוד שאח"ז דא"כ מנ"ל דר"מ אזיל בתר מעמיד וכו' ע"ש ועיין במהרש"א מה שהקשה קושיא חמורה ותירוצו הוא דוחק גדול אמנם נלע"ד דלק"מ ע"פ מ"ש התוס' לקמן בד"ה אלא כיון דכי נשתברו יש להן תקנה וכו' ע"ש שהכריחו מסברתם דגם במסקנא יש להן עיקר דין כלי חרס בכל החומרות רק שנתנו להם מחמת זה גם חומרת כלי מתכות וא"כ גם למסקנא ק' זה הקושיא לא יהא להם טהרה במקוה וצ"ל זה התירוץ ר"מ היא וא"כ י"ל שזה התרצן ידע מהמסקנא ואף אם נאמר שלא ידע עדיין מהמסקנת תירוצי הגמ' מהמשנה ידע שמטמא מגבן וא"כ כיון דיש לו חומרת כ"מ לא מצינן למימר דמש"ה חכמים מטהרין דכ"ח כיון שטיהר שוב אין לו טומאה דהא יש לו חומרת כ"מ עד שרצו לומר שיחזור לטומאה ישינה אלא כיון שהוא בכ"מ דרבנן וניקב וסתמו ודאי טמא מדאורייתא וטמא גם בכ"ז אלא ע"כ חכמים מטהרין מדאורייתא והוי דינו כשאר כ"ז ואין שורפין תרומה ור"מ מטמא מדאורייתא כדין כ"מ דאזיל בתר מעמיד והא דכ' תוס' וא"ל דחכמים מטהרין וכו' אע"ג דל"ל הכי למסקנא כמ"ש היינו שתרצה לומר דלא כסברת התוס' לקמן כדי שיהא שייך שפיר לשון מטהרין שהוא דוחק ונאמר דלמסקנא יש להם כל דין כ"מ לכך יש להם טהרה במקוה וזה הקושיא ותירץ אזיל לפי ה"א דאין להם רק דין כ"ח ואז שייך שפיר מטהרין לגמרי ור"מ מטמא לגמרי מדאורייתא ע"ז כ' דע"כ ז"א וקאי התירץ במסקנא כמ"ש התוס' מסברא ומזה הסברא הכריח ג"כ הגמ' לפרש כן ודוק היטב כי נ"ל ברור ואמיתי:

אמנם אי קשיא הא קשיא לי טובא למסקנת התוס' דהכא דלכ"ע הוי סתמה מעלייתא וטמא מדין כ"ז רק פליגי אי טמא דאורייתא בין לפירוש מהר"מ ומהרש"א בין למ"ש אני היכי מפרשים משנה שלימה בסוף מסכת כלים כ"ז שניקב וסתמו בין בבעץ בין בזפת טהור ר' יוסי אומר בבעץ טמא בזפת טהור ע"כ יקשה טובא אמאי טהור הא הוי סתימה מעלייתא ומחמת כ"ח שטיהר שוב אין לו טומאה א"ל כמ"ש התוס' בין לפירושם בין למ"ש אני ושם א"ל דפליגי מדאורייתא אבל מדרבנן טמא כדין שאר כ"ז מלבד שהוא דוחק גדול שאין דעת סובלתו דשם סובב כל הפרק ברישא וסיפא דהך משנה איזה כ"ז טמא ואיזה טהור והיכי שייך זה באמצע בלשון טהור אמנם מלבד זה א"א לומר כן דלמה לי' לת"ק למיתני בין בזפת מה"ת לומר דבזפת יהא לו דין כ"מ ואפי' לפירש רבינו שמואל ג"כ א"א לפרש שם דלר"י אי חשיב לי' סתימה אמאי בזפת טהור הא בזפת הוי סתימה טפי כדמשמע כאן בחציצה וכן משמע בדברי הר"ע שם אי לא הוי סתימה אמאי בבעץ טמא וביותר קשה אמאי הביא הגמ' מר"מ שאין ראי' מוכרחת דאזיל בתר מעמיד אמאי לא הביא הגמ' ר' יוסי היא שהוא מוכרח דאזיל בתר מעמיד כיון דבזפת טהור אמאי בבעץ טמא ע"כ דאזיל בתר מעמיד כמ"ש הר"ע שם דהוי כ"מ ולולא דברי התוס' הייתי אומר דזו עמוד קיים דכ"ח וכן כ"ז שטיהר שוב אין לו טומאה ובין חכמים דהכא ובין דלשם מש"ה מטהרין לגמרי ור' יוסי מש"ה בזפת מטהר אבל בבעץ טמא משום דאזיל בתר מעמיד כמו ר"מ דהכא ור"מ ג"כ אית לי' כ"ח שטיהר גבי ניקב וסתמו תדע דרבנן שם מטהר מסתמא לא פליג ר"מ אזפת דמשמע שם שהוא אליבא דכ"ע ולא פליג שם בתוספתא אלא משום שהוא כמו כ"ח חדשה שלימה משא"כ בנקב וסתמו שעדיין הוא הנקב ניכר אלא ודאי משום דאזיל בתר מעמיד מטמא לה והוא מוכרח מיני' ובי' דאל"כ אלא דפליגי כמ"ש התוס' בקושייתם למה נקט אבר דווקא הל"ל וסתמו סתם לכך מייתי שפיר מר"מ כיון דמוכרח כמו לר"י נקט טפי ר"מ דסתם משנה דמקוואות ליהוי כוותי' ומתורץ הכל היטב ודוק אמנם לפי התוס' צ"ע טובא ודוק ונלע"ד ברור וצלול שרש"י מפרש הכל כמ"ש בין לחכמים בין לר"מ דוק היטב בדבריו בד"ה מטמא ותמצא שמפרש כדברי בקיצור מתק לשונו והוא הנכון:

תוכן העניינים

לשון הזהב שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה