אור ברסלב
לקט יושר חלק ב (יורה דעה)

לקט יושר

חלק ב (יורה דעה)

חלק א (אורח חיים)

דף א

[כתב מהר' אברהם מענדל יצ"ו], תכתב ותחתם לשנה טובה אהו' הר"ר אברהם י"ץ. לקמן1 בהלכות שבועות אכתוב הכת' כולו בע"ה י"ז. במרדכי פ' אלו טריפות2 כתב דנהגי' מין במינו לא בטיל כפרש"י3 ואנן לא נהגי' הכי אלא כדכתב בסמ"ג4 דנהגו כר"ת5

וז"ל תשוב' שאירי מהרי"ל1 ואשר כתב' אי איכא למיזל בתר רוב דעות, מילת' דא לית ליה פתר, דאי' להודיע כלל על זה. דזימנין אזלינן בתר רוב דעות וזימנין אזלינן בתר סוגיא דעלמא. וזמנין בתר בתרא וזמנין בתר חזקת מריה2 וזימנין דוקא לקולא וזימנין בתר מנהגא. וכל כה"ג צריכ' רבה3 וקבלה, אכן ברוב מקומות נוהגין כשיטת התוס' וראבי"ה ומהר"ם. ושלום הקטן הלוי.

[כתב מהר"ר בנימין מראגשפורק שאילת ד']1 מחבת של חלב תחת קדירה של בשר שכת' הרא"ש2 הזיעה עולה ואוסר, כמה שעור הרחקה. וכן מה שכת' המרדכי פ' גיד הנשה שאסור לשפוך שומן כשר לנר הדולק ויש בו שומן טריפה אי איירי דוקא ע"י נצוק ומשום חבור או בכל עניין וכמה שעור הרחקה?

ההיא דכת' הרא"ש במחבת של חלב נראה השעור שאם אין היד סולדת בקדירה של בשר מחמת חום הזיעה אפי' אם היתה הזיעה עולה שעה אחת או שתים אין איסור בדבר אם לא שהקדירה רותחת בפני עצמה3 ותדע שכן מנהג פשוט שתולין בשר ליבש למעלה מן הכירה שמבשלין עליה חלב תדיר אע"פ שהזיעה עולה מן התבשיל של חלב אל הבשר הואיל ואין היד סולדת בבשר מחמת חום אות' זיעה אינה אוסרת הבשר4 הא ודאי נראה שאם היד סולדת היית' הזיעה אוסרת5 כמו שראיתי בהג' ביש איסור והיתר שהזיעה אוסרת, ומייתי ראייה ממסכת מכשירים6 ותשובה זו מהרא"ש איננה באשי' ולא ביו"ד7 וההיא דמרדכי דכתבת דאסור לשפוך לנר של חלב, במרדכי שלנו ליתא. ומצאנו בתשובת הגאון מוהרר"י מולין ז"ל8 שהשיב למהרא"י עזר9 בן מוה"ר ר' נתן ז"ל, שביש מרדכי נמצא פסק זה בפ' כל הבשר10 וכת' הגאון הנ"ל באות' תשובה, דנראה לו דאין שייך נצוק בשאר איסורים אלא לגבי יין נסך והאריך בראיות וטעמים. גם נראה לומר דלא שייך ניצוק אלא גבי יין נסך ולענין טומאה וטהרה, משום דהנ"מ תולין בנגיע' ולא בנתינת טעם. יין נסך אסור במגע, טומאה (בטמא) ג"כ [במגע], טהרה אשכחן נמי ע"י מגע כגון בהשקה וע"י ערוב מקואות בקליפת השום אבל שאר איסורים דלא תלו אלא בנתינת טעם אינו נצוק אוסר בהן. וגדולה מזו אמרי' גבי כלי מתכות11 דחם מקצתו חם כולו, ואעפ"כ פסקו רבוותא12 דלא אמרי' מוליך (בליעותו) בליעתו בכולו. וקבלתי ממורי דודי הקדוש מוהר"ר אהרן ז"ל דהכי נהג'. והשתא ק"ו אפי' מתכות דחבור גמור הוא יותר מן הקילוח דמשקין אפ"ה אינו מוליך בליעה מצד זה לצד זה וכ"ש הא. ופסק המרדכי דלעיל אינו לפני שהייתי יכול לדקדק בו מה טעמו אבל הטעם אינו משום נצוק כלל. כך כתב הגאון בתשובותיו ג"כ.

דף ב

[כתב מה"ר יודא מורקלן זצ"ל], תכתב לשנה טובה אתה וכל דילך שא' עמית' הרב ר' יודא יצ"ו1 תמיהני אשר תטרחני בשאילותי' לעת הטרדות. אמנם בקצרה אשיבך על דבר הירקות מבושלות [המבושלות] בקדירה חולבת בת יומא, והגיסו בה בכף של בשר בת יומא, ושתיהם מקונחות יפה, מספקא לך אי אסירנ' לך כדברי השערים, אי שרינ' כדברי האשי'. דע שאני מורה ובא לאיסור להחמיר כשערים וכן כת' בספ' התרומה2 וכן כתבו התוס' פ' כל הבשר והחמירו אדרבא יותר מבשערי' ואין צורך (לי) [להאריך] בזה.

[כתב מה"ר אליעזר קלוזנר זצ"ל הי"ד], מה שמצאת בהג' בסי' אשי' דיורה העומדת באויר והיא של בשר אין להעמיד אצל האש קדירה חולבת, בשלי לא כת' הכי, אלא כך אין להעמיד על האש תחת היורה וכה"ג ודאי איכא למיחש לזיעה העולה אבל מן הצד לא. ואפשר אפי' אי מקצת הקדירה תחת היורה לא חיישי' הואיל ואפשר לזיע' להתפשט לצד אחר דלא נוח לעלות ליורה כדאיתא שם בהג'.

העתקתי ממה"ר יודא אוברניק זצ"ל שהעתיק ממה"ר פנחס יצ"ו ששמע מן הגאון ז"ל1 אם תחבו הכף ב"פ בקדירה בשוגג אין צריך ס' רק פ"א ומעולם לא שאל מהר"א אחר זה [כתב בספרו [איתא] בסמ"ק בהג' דצריך ב"פ ס'].

[כתב מוה"ר יודא מורקלן ז"ל], עוד הודיעני אדוני האיך נוהגים על כף של בשר בן יומו ותחבו בקדירה של חולבת בת יומא ויש ס' ולא [נודע] בנתיים ותחבו עוד פעם שנית. אי מצריכינן ב' פעמים ס' דכן כת' ביו"ד1 וכן נמצא ביש סמ"ק2 שכתב בהן הכי בעניין. תו3 לא יכולתי להבין הטעם למה מצריכינן ב"פ ס' אפי' לא נודע בנתיים. דלא דמי לחתיכה של איסור שנפלה לתוך ס' חתיכות של היתר ואח"כ נפלה עוד חתיכה של איסור דכת' אז"ק פ' בתרא דע"ז4 ואשי' פ' ג"ה5 ואם לא נודע בנתיים הכל אסור. דשאני התם דסוף סוף ליכא השתא ס' נגד השתי חתיכות של איסור וקודם שנפלה השנייה לא נתבטלה הראשונה כיון דלא נודע שנפלה ולא אמרי' דליבטל בלא ידיעת חכם, אבל בכף אותו הכף עצמו נתחב ב' פעמים והרי ס' לפנינו לבטל טעם הבלוע בכף וא"כ אמאי מצריכינן ב"פ ס'. וקצת יש לדקדק מדלא הביאו הא"ז6 ואשירי ההיא דכף דהוה חידוש טפי מההיא דב' חתיכות כדפ"ל ש"מ דאסרי דוקא ההיא דב' חתיכות ולא בכף. וכן7 מוה"רקוק ז"ל8 ומורי זקני הג' זצק"ל9 לא הביאו בהגהות שלהם אלא ההיא דחתיכות וההיא דכף לא הביאו כלל.

דף ג

[תשובה] ואשר שאלת על כף של בשר בן יומו שנתחב ב' פעמים בקדירה ולא נודע בנתיים אי צריכינן ב' פעמים ס' או לא ובעיניך בקל להתיר. אל יקל בעיניך להתיר כי כתב' תשובה ארוכה מזה1 והארכתי בדקדוקים יפה על זה. גם ראיתי תשובת הגאון מהרי"ל ז"ל2 שדקדק מן התוס' פרק כל הבשר3 דקדוקים (יפיהם) יפים לאסור, מטעם דאיכא למימר בתחיבה ראשונה של הכף בלע הכף מן החלב ונאסר מה שבתוכו בשר בחלב וכשתוחבו פעם שנייה צריך עוד ס' כנגד אותו איסור חדש שנפלט ממנו לקדירה, ומתוך חולשי קצרתי בזה כי היה צריך אריכות לבאר יפה לכן תדקדק בעצמך. אמנם נשארתי במסקנא להתיר מתוך סברות וטעמים נכונים.

הג' באשי' בפ' גיד הנשה1 וז"ל אבל ראבי"ה פסק אם נמלח חלב ובשר יחד וידוע מקום שנגע בו צריך קליפה כו', וא' הגאון זצ"ל כן נוהגין ברינוס. מיהו רבי' יצחק הלבן וכל רבותיו פסקו דמליחה נמי בסמך כו' כן נוהגין באושטריך ע"ש.

מלקוטי מה"ר יודא אוברניק ז"ל. הגאון זצ"ל משער בשאר ימות השנה במליחה בששים ומצרף יחד כל הנמלח עמו ובפסח אם נמצאת חטה במליחה אוסר ג"כ כל הנמלח עמו.

צנון שנחתך בסכין של גוי בעשב מותר אבל אם נחתך במקום שיש לעשב שרש אחד סמוך לראש אסור ועיין בסי' אשיר' במסכת חולין1

בצלים שנחתכ' בסכין של גוי למעלה בעשב מותרין שאין העשב חריף. כמהין שקו' פיפרלינג שנחתך בסכין של גוי אסורים מפני שהוא מר.

[כתב מוה"ר לייזר1 קלוזנר ז"ל הי"ד] צנון שחתכו בסכין של גוים באשי' פ' אין מעמידין כתב דמהר"ם היה מורה כספר התרומה2 ואעפ"כ לא הי' מוחה ביד הנוהגים היתר, וכן ראוי לנהוג ואפי' לאסור כלו דאשי' לטעמי' אפשר משום דסבר מליחה נמי כדי קליפה ולא נהגי' הכי. אמנם על דברי השר ז"ל איני חולק [השר פי' מהר' שלום, דרשות, איני חולק].

על קלח של צנון שנחתך בסכין של גוים לפי מאי דנהיגי' כספר התרומה מהו, מי אמרי' דמהר"ח לא התיר אלא עליו אבל קלח אינו בכלל עליו1 מדאיצטריך למיתני גבי מרור יוצאים בקלח שלהן2 ש"מ דקלחים אינם בכלל עלין. או דילמא דוק לאידך גיסא מדנקט צנון ש"מ דוקא השורש ולא הקלח ואת"ל הקלח מותר, ראשו של הצנון ששם מתחיל השרש וירק הוא מבחוץ וכן רובו מבפנים ואינו לבן מבפנים כמו גופו של צנון מהו? אי חשוב כמו גופו של צנון או לא?

האמת דעתי היה נוטה בפשיטות לאסור זה אלא בהיות בנך פה שא' עמי' מהר"ק יצ"ו רצה להתיר, אף זה אמרתי לשאול לכבוד מורי אלו שאילות נא אדו' השיבני עי"מ עליהם ואל יהא לאדוני למשא ובכ' יגדל נא כח אדנ' כנ' תת"ת עבד מכוד'1 שאי' יודא.

דף ד

[כתב מהר' יודא מורקלין ז"ל]. ועל קלח של צנון שנחתך בסכין של גוים שכת' הר"ח וז"ל בחתיכת ירק מן הצנון אין הצנון נאסר. לשון ירק כולל עליו וקלחיו כדמוכח במתני' פ' כ"ש אלו ירקות כו' עד יוצאין בעלין ובקלחין1 ותו למה נחמיר כ"כ אפי' גובהה שעל ראש צנון דמהר"ם חולק על ספר התרומה וכת' דלא אמרי' חורפא משוי לשבח אלא בחילתית שהוא חריף ביותר והוא בלזור ולא שום דבר אחר כדאיתא פ' אין עומדין2 בע"ז באשי'3 ע"ש נאום הקטן והצעיר שבישראל.

[כתב מה"ר פנחס יצ"ו], עוד ילמדנו מורי איך שייך ג"כ גבי דם ריחא מילתא, ונ"מ אם לצלות לכתחילה כבד גבי תבשיל בתנור אחד, כי ר"ת1 כת' היתר על ריח פת של איסור מטעם דכמה ריחו' מצינו אבל ריח פת לא מצינו. א"כ בנדון זה נמי ריח דם לא מצינו, כי ר"ת הביא כמה ריחו' במרדכי2 ובהגה' במיימוני3 וריח דם לא הביא כלל. וגם כן יש להוכיח קצת דריח דם לאו ריחא הוא מכבדא תותא בישרא4 דמותר לכתחילה אע"ג דריח הדם יוצא מן הכבד ועולה למעלה בבשר וההיא דכבדא תותי בשרא איירי בתנור וראייה דבמרדכי ובהגה' במיימוני5 פסק דשפודים דידן לעולם אסור. דדוקא לדידהו שהיו צולין בתנור כו' א"כ ש"מ אע"ג שהיו צולין בתנור לא הוו חשו אריח דם ואפי' אי שייך לומר אריחא כבולע כך פולט מ"מ מסתמא לא היו מתירים לכתחלה. ול"ל דדוקא בתנור שלהם לא הוי ריחא דלא נפיש פיטומא אחרי שהיו פתוחים למעלה דהא ר"ת כתב במרדכי ובהג' במיימוני דתנור שלהם נפיש פיטומא טפי מתנורים שלנו אחרי שהיו קטנים ואפ"ה לא הוו חשו מריח דם. א"כ מכ"ש תנורים שלנו לא הוי ריח דם כלו'. מ"ת הא כחל תותי בישרא שרי ג"כ לכתחילה וגבי חלב שייך ודאי ריחא כדא' גבי פלדאן כו'. י"ל דחלב שחוטה דרבנן והוה קיל טפי. וע"כ צ"ל דזהו הוה חילוק דחלב כחל הוא קיל טפי מדם הכבד. וראיי' דבמרדכי6 פי' הטעם דכחל עלוי בישרא דיעבד מותר מכח דחלב שחוטה דרבנן, וגבי כבד פי' טעם אחר מכח מישרק שריק, לכן הוריני מר דרך ישרה.

ואשר שאלת1 אי שרי לכתחלה לצלות כבד עם התבשיל2 בתנור למאן דאמר דריחא מילתא היא נר' דאין כאן בית מיחוש דכל דם כחוש הוא כדמוכח בההיא דבי דוגי דאין שמנונית בהם3 שצף למעלה, וא"כ כל דבר כחוש [לאו] מילתא בריח' דיליה. כדאיתא בהדיא פ' כיצד צולין4 דאפי' לוי5 דאוסר בשר כשירה שמינה עם בשר נבילה כחושה היינו משום דאזיל האי ומפטם האי והדר אתי האי ומפטם לאידך. והאי חששא ליתא גבי דם הנבלע בכבד6 והוא דבר קלוש לא שייך לומר בו שהתבשיל יפטם אותו. ותו דהצלייה דרכה להוציא הדם ולירד למטה מיד ואיך יתכן דניחוש לריח' בשעה שנוטף על הגחלים והריח העולה [מן הגחלים] עשן מקרי ולא ריח ובעוד שנבלע אינו מוציא ריח, אין להאריך יותר דיפה הבאת ראייה מכבד' תותי בשרא.

דף ה

ולא אכל פת שנאפה בתנור עם פשטידא לדגים1 כגון חלות דקות שעושין לשבת שקו' קוכן ונראה לי שדעתו חמירא סכנתא מאיסורא וד"ל.

[תשובה] ואמ'1 גוי המסיח לפי תומו נאמן על איסור דרבנן כדאמרי' באשי' בהגוזל בתרא2 ובריש מסכת ביצה במרדכי3 אבל על איסור דאורייתא אינו נאמן אע"ג דאמרי'4 טועם קפילה ארמאי אפי' איסור דאורייתא וסמכינן עליו. וי"ל משום דכת' האשי'5 משום דאינו מרעא אומנתו.

וכתב באו"ה שלו1 הכי נהגי' כמו שכת' הרא"ש2 דלא מבטלינן איסור דרבנן לכתחילה אלא היכא דמקלי קלי איסורא כגון עצים שנשרו לתוך התנור.

[כתב בספרו]1 ומבטלינן חתיכה הראוייה להתכבד היכא שעיקר איסור אינו בה מדידה כגון דם שנפל על חתיכה אבל טיפת חלב שנפלה על בשר היינו איסורא או נבילה לא מבטלינן אבל חתיכת היתר שקיבל טעמו מן האיסור אף לדברי המפרשים דחתיכה נעשית נבילה א"ה בטלה בס'.

פ"א היה הריאה ולב וכבד גבי (הדודי) הדדי והיה טריפה ונתערבה בט' ריאות כשירות ואמר להשליך אחד מהם והשאר היו כשר משום דבני מעיים לא חשיבי ראויים להתכבד1 וזכורני אחד מן התלמידים שאל למה צריך להשליך אחד, ואמר משום שלא תהא תימה בעיני הבעה"ב וכן מצאתי בטור יו"ד בסי' קי הר' יודא הורה על קרקבן וכו'.

הג' באשירי בפ' גיד הנשה1 הילכך אפי' חצי זית חלב או נבילה או פחות בעינ' ס' ולא מזלזלינן בשיעורין דרבנן. ודוקא דומיא דחלב ונבילה אבל כל דבר שעיקר איסורא דידיה דרבנן ולית ביה איסורא דאורייתא אפי' כזית וטפי מכזית בטל ברוב בעלמא (דלכתחלה) [ולכתחלה] נמי מבטלינן ליה כדפרי' בפ' בתרא דע"ז. מא"ז. עכ"ל. ולא קי"ל הכי דלכתחלה מבטלינן בס' או בדיעבד ברוב.

עכבר שנפל לשמן צונן ואין בו ס' אסור1 משום כבוש וכבוש שלנו מעת לעת. מעשה שנמצא חצי שרץ במאכל ואמר שצריך לחפש אחר אידך חציו ואם אינו נמצא מותר.

[כתב הר"ר יהושע דורק זצ"ל]1 אשר כתב' אי סמכינין אספ"ספ אפי' היכא דאפשר לברר ע"י בדיקה נראה דודאי סמכינן כדמוכח בהא דהתיר ר"ת2 בזאב שנכנס לעדר מכח ס"ס. ור"י3 נמי היה מתיר מכח ס"ס אלא דסבר כיון דספק הראשון הוא דאורייתא וגם הוא דבר שבמניין לא [בטל] (יהא) הא לאו הכי משום [הא] דאפשר לבדוק לא הוי אוסר. והתוס'4 פסקו דאפי' ודאי דרוסה יש לה בדיקה.

דף ו

שמעתי משא' האלוף המופלג מהר"ר אייזק ס"ל זצ"ל, ששמע מהרב הגדול רבא דעמא הגאון מוהר"ר יעקב ווילא זצ"ל, מה שנוהגין לאכול חמאת גוים או ששותים משקה דבש בפסח אע"פ שאין אוכלים ושותים בעירם. משום דמשמע כן בפ' בכל מערבין1 בדיבור: ובבל הוי רובא דעלמ' והתני' כו' אם יש להם בעירם אותו היתר שיש להן היו אוכלים2 והזקן ר"ג הגאון מוהר"ר איסרליין זצ"ל אמר, שכת' האשי' ג"כ באלו טריפות3 על העוף שאינו מכיר.

פ"א נמצא חתיכת דג בתבשיל של בשר והיה יותר מס' כנגד הדג ולא רצה להתיר1 ואמר חמירא סכנתא מאיסורא. וכבר הורה לי כן לאיסור שאי' האלוף מהר"ר משה מינץ ס"ל יצ"ו, שמצאתי שמן2 במים ששורין בו דגים שקורין הערינג והיו המים יותר מס' [או יותר].

ואכל פירות מן האגודה שקורין ערפיר, [כגון שלקח מן האגודה3] אע"פ שאסור לאכול ירק מהאגודה כדא' בפ' כל הבשר4 (מכישרא) מכישא דאסר גינאה.

וזכורני כשאכל בצלים מאגודה, ואינו מתיר האגודה חותך אחד אחד מאגודה ואוכל.

והיה אוכל [בתבשיל] מן שמן הלב של שור5 שקו' בל"א הערץ שמאלץ.

בשר שאכל ממנו חתול שקו' קץ, לא רצה לאכול מאותו החתיכה, וכן ככר ופשטידא. וחתיכת בשר יבש שאכל ממנו עכבר אינו מאכיל לבניו אפי' היה הככר גדול. אבל דגים הנקרשים שקו' זולץ בי"ש, אם אכל עכבר מחתיכה זו אפ"ה אכל מחתיכה אחרת.

ואכל חצי בצל שעבר עליו הלילה רק שיש קליפה על החציה כדא' בסמ"ק במצוה שלא להניח מכשולות1 ועיין בפ' ב' דנידה2

פ"א כופה תרנגול עליו כלי ונשאל לו אם צריך לשחוט התרנגול1 ואמר לא לימדתי מזה כמדומה לי מסתמא לא ס"ל.

ופ"א קרא תרנגולת כמו תרנגול בביתו ואמ' שלא רצה לשחוט אותה מטעם זה, אלא משום דרוצה לשחוט בלא"ה תרנגולת2 [ושמעתי שנמצא בצוואת ר"י חסיד שחייב לשחוט תרנגולת שקרא כמו תרנגול וכמדומה לי ששמעתי הטעם מאבי הג"ר משה ז"ל, משום דכתיב כי השחית כל בשר דרכו ואינו דרך לקרות תרנגולת] מצאתי מזה בי"ד בסי' קע"ט המתחיל קוסם.

מה שאמרו רז"ל1 המוציא אוכלין בדרך חייש' משום כישוף היינו דוקא אוכלין שאין רגילין למצוא בדרך אבל פירות לא.

ואינו מקפיד אם אכל קטנית שקו' ערביש עם שמן של אווז ואמר מאי נפקא מינה אבל2 אכל דבש עם שמן אווזא3 וראייה מא"ז4 שכת' בר"ה טובל ראש של איל בדבש.

דף ז

פ"א שולח שמן של נרות [שקורין בל"א קוליכט שמלץ] לעיר אחרת ביד גוי ואני רוצה לכתוב עליו כשר ואמר כיון שהוא צרור ומונח בשמלה אינך צריך יותר וכן מצאתי ביו"ד בסי' קי"ח, חמפ"ג, פי' חלב מוריס פת גבינה שרי בחותם אחד ע"ש.

מעט הלכות איסור והיתר בלא סדר.

[כתב מהר' משה מהלא יצ"ו], הא דכתב בשערים1 אקערות או מחבת שאין מקונחות דהכל אסור. כבר גמגמו בה קמאי ונראה דיש לדחוק ולומר דלצדדין קא' אם אותה שאינה בת יומא אינה מקונחת הכל אסור אבל אם אינה בת יומא מקונחת אין טעם כלל לאסור הבת יומא.

[כת' הר"ר בנימין כ"ץ מרעגנשפורק יצ"ו שאילת י']1 אשירי פ' גיד הנשה2 אומצא ביעא ומזרקי פליגי בהו רב אחא ורבינא בכל התורה כולה ר"א לחומרא ורבינא לקולא והלכה כרבי' לקולא, בר מהני תלת דרב אחא לקולא ורבינא לחומרא והלכתא כרב אחא לקולא. ל"ל אמר בקיצור הלכה כדברי המקיל וכן אמר הסמ"ג בהלכות שבת בלאוין בכ"מ שנחלקו ר"א ורבינא הלכה כדברי המיקל3 לא ידענא מאי קשיא לך דאשי' לישנא דתלמודא נקט כדאיתא להדיא התם בגמ'4 ותלמודא גופיה לא קשיא כלל אמאי לא נקט בקיצור [דיש לומר] משום הכי מפרש דכל דוכתא ר"א לחומרא ורבינא לקולא, נ"מ למירמי דידיה אדידיה, כההיא דשילהי מסכת שבת5 דפליגי במוקצה מחמת מיאוס דר"א אוסר ורבינא שרי אי אשכחן שום דוכתא דסברא לחד מינייהו איפכא כדאשכחן כמה אמורא' דאיירי בעניין דמוקצה הוה קשיא דידיה אדידיה.

[כתב מהר' יעקב מיישטרי יצ"ו], ההיא דכלי עצם דכת' א"ז1 דלא בלעי ולא פלטי, אמת כי כת' כן. אמנם המדקדק באשי' בפ' ג"ה2 בההיא דעצמות של איסור אין מעלין את ההיתר משמע טובא דעצם בולע ופולט, מ"מ נר' דבהא ליכא מאן דפליג דעצם הבא מדבר טמא אין בו שום איסור להשתמש בו דאפי' בגידין אין בהן נ"ט כ"ש בעצם, והיתר פשוט להשתמש בסכין דקתייהו מעצמות של חיות טמאות. אין צורך להאריך בזה דלא דמי כלל לההיא דא"ז דכלי אבנים וכלי חרס אע"ג דאין בעצמם שום טעם מ"מ בלעי ופלטי.

פסק רש"י פ"ק דחולין1 דקי"ל בשל תורה הלך אחר המחמיר כו' וקשה לעולם והא אינו רק טעם מסכין של גוים ופסק רש"י במקום אחר2 טעם הוי דרבנן ותי' הגאון זצ"ל נעלם ממני.

סכין חולבת בן יומו שחותך בו בשר מלוח הבשר צריך קליפה והסכין צריך לנעוץ בקרקע.

סכין חולבת בן יומו שחתך בו בשר שהוא קצת חם צריך לנעוץ הסכין בקרקע קשה י' פעמים בי' מקומות וצריך ליתן במקום גומות הסכין שקו' שלג גחלת לוחשת.

דף ח

פ"א נחתם הדגים בסכין של בשר ורוצים הבחורים לטגן הדגים בשמן של חלב ועדיין לא נמלחו הדגים וצוה (לכבסם) לכבס הדגים במעט מים ופעם [אחרת] רוצה הוא עצמו לטגן מדג בשמן של חלב ואמר מקנח הסכין של בשר בבגד.

והיה מתיר סכין שנמצא באשפה של יהודי ולא אמרי' משום טרפות השליך לאשפה, משום דאמרי' באלו מציאות1 לרב זביד שכן דרך אשפה לפנות לה כלים קטנים.

כלים שעושין בהן מים לרחיצת הראש שקו' לאג טריפה הם, משום דאין נזהרין בו אינשי וכל מילתא דלא רמיא [עליה דאינש] לאו אדעתיה1 ופעם אחת היה מטריף כלי שנתבשל בה לאג, וגם שמעתי בשם מהר"י מולין זצ"ל משום דקיטמא היא טריפה שנשפך בו בשר וגם חלב.

ואמר להטביל כלים במקוה או בנהר ולא בבאר1 ועיין ביו"ד בסי' ק"כ אם יש ראיה לכאן.

ואמר כשרוצה אחד לטבול סכין וה"ה לשאר כלי מתכות יאמר על טבילת כלי מתכות ולא סכין. וכשרוצה לטבול זכוכית יאמר על כלי זכוכית אבל כשטבל שני כלים אפי' אם האחד של מתכות והשני של זכוכית יאמר על טבילת כלי מתכות לשון רבים כלי בצרי. וכן נמצא בא"ז בסוף מסכת ע"ז1 וז"ל: וקודם הטבילה (מפרש) [מברך] על טבילת כלי מתכות ולא יאמר כלים סתם.

מאני דקוניא נוהג להטביל עם שאר כלים2 אבל אם אין לו שאר כלים היה טובל בלא ברכה.

[כתב] שלומך יסגא אהו' עמי' הר"ר אברהם מענדל י"ץ, אשר שאלתני על מה שטובלים מאני דקוניא המחופים מבפנים בלא ברכה מאין הרגלם? וכתבת דמה שכת' בהג' בסמ"ק1 שטובלים אותו בלא ברכה, יש ליישב דאדלעיל קאי אמחופים מבחוץ. הרבה יש לתמוה עליך! אמאי תיזיל בתר איפכא ואי' תוכל לפרשו דאדלעיל קאי? דהא כת' לעיל על הדליי' שאין צריכי' טבילה, לפי שאין משתמשין בהן דרך הברזל כו', ומהאי טעמא אותן קדירות של חרס שקור' פלומי"ר בלע"ז מבחוץ אין צריכין טבילה כו', עד אך בלא ברכה לפי שאין עשויין אלא לנוי וא"כ איך תיסוק אדעתין דאדלעיל קאי? מה היה צריך לתת טעם לפי שעשויין לנוי הא פי' כבר טעם יפה, לפי שאין משתמשין בהן דרך הברזל או הזכוכית? ותו דמאי אך בלא ברכה דקא'? לדידך הו' צריכינ' למימר דבא לרבות ועד כאן לא שנית אכין ורקין מיעוטין הן. ותו איך יכתוב כ"כ לשון מגומגם שבא לומר דצריכי' טבילה וזהו עקר חידושו ומניחו וכות' לא בעי ברכה דפשיטא הוא לפי מה שכת' לעיל. וא"ת אי קאי אדלמטה א"כ הוי נגד פיסקא דתלמודא?2 לא קשה כלל דאיהו סבר דמאני דקוני' דהוו בימי התלמוד היו עשויין בסופן לחזק ולא לנוי. ותו נר' דנהגו עלמא וסמכו ארש"י3 דפי' דקוניא היינו היתוך עופרת ולא זכוכית ולא כר"ת4 ונוכל לומר דדוקא היתוך עופרת מסקינא דהילכתא כסופן5 וצריך טבילה, אבל זכוכית דאיהו גופייהו אין צריך טבילה אלא משום הואיל, כדאיתא בתלמודא6 לא מצריכי' טבילה משום סופן, דתרי חומרא לא עבדינן בהן. וכל מאני דקוניא שלנו עיקר הן מזכוכית אלא שמתיכין לתוכן מעט אבר כדאיתא במרדכי פ' אין מעמידין7 ולכך איכא למימר דכ"ע מודו דלא בעי טבילה, ומ"מ טובלים בלא ברכה. וקצת משמע בא"ז כדברי דכת' וז"ל: כלי זכוכית ודקוניא פי' כלי חרס, תחילתן של חרס וחופין אותן בחופי' שלאבר צריכ' טבילה עכ"ל. ונראה מדשביק לזכוכית דאתחיל ביה ולא הזכיר אח"כ מידי דחופי' דזכוכית ר"ל דוקא חופי' דאבר צריך טבילה כמו שחלקתי. נאום הקטן והצעיר שבישראל.

דף ט

סכין של שחיטה אין צריך טבילה כן כת' המרדכי פ"ק דע"ז1

וישראל שעשה כלי חדש לעצמו או לישראל אחר אין צריך טבילה.

מעט דין הגעלה בהלכות פסח כתבתי.

פ"א לקחתי קנקן ישן של בדיל מן הגוי, וצוה לי למלאות מים בקנקן ג' ימים רצופים מעת לעת. וכל מע"ל מכוון1 שפך המים הראשונים ואח"כ טבל אותו, וכן מצאתי סמך בא"ח בסי' תנ"א וז"ל: ועירוי ג' ימים הוי כמו הגעלה. מצאתי במסכת תענית בפ"ק2 בפרש"י וז"ל קנקנים של חרס אסורין כו' לאחר י"ב חדש הלך טעם הנסך ומותרין בלא עירוי מים אבל תוך י"ב חדש צריך [עירוי] ג' ימים מע"ל, וכן מצאתי ביו"ד בסי' קל"ז.

ואין להכשיר לכתחילה כלים של חלב ושל בשר ביחד בכלי אחד אע"פ שהאחד אינו בני יומו וכן מצאתי בסמ"ק בלהגעיל כלים1 וז"ל: אך לכתחילה אסור להגעיל שום כלי בן יומו אפי' מבשר לחלב וכו'.

[כת' מוהר"ר יצחק ביהם זצ"ל], שלומך יגדל ויפשה, תגדל ותקדש בדת משה, אהו' היקר הר"ר יצחק. אשר שאלתני על הכשר סכינ' הנקחים מן הגוים, מדבריך מוכח דבסכינים קטנים שאלת', ובהא פליגא ריב"ם ור"ת אחיו בתוס' פ"ק דחולין1 דריב"ם מצריך להו ליבון, ור"ת סבר דסגי להו בהגעלה. ולא חייש' דילמא נשתמש בו בפי הנר של חלב, כיון דאין דרכו בכך, וכת' שם בהג' באשי'2 דאין נראה לר"י דברי ר"ת הללו. וכן היא לפי מסקנת הי"ד3 בשם הרא"ש, דבסכי' קטנים יש לחוש להא ואינו ר"ל לאפוקי [סכינים גדולים מאד שצולין בהן בשר, דהנהו כ"ש אסירי דהוו כמו שפודין, אלא ר"ל לאפוקי] סכינים בינונים שחותכים בהם לחם ובשר לבני הסעודה, ואין רגילין להשתמש בהן על השולחן לתקן בהן הנר. ובמרד' פ"ק4 דע"ז5 וכן בהג' במיימ'6 כתבו בשם ריב"א דהשחזת הרחים והגעלה אח"כ הוי כמו לבון, וכן כת' בסמ"ג, ואין להסתפק אלא מחמת הרושם דשמא חשיב כמו גומא, אין לבי נוטה דלעניין זה חשיב כמו גומא דאי אפשר לנקות, דעינינו רואות דמתנקה יפה. אלא דבנידון דידן יש להסתפק לפי שאבן הרחים אינו נוגע בתוך הרושם להעביר שם הקליפה, אנן העברת הקליפה בעינן, כדאי' בדברי הגאונים דלעיל בשם ריב"א מ"מ נוכל לומר דרוב כח בדחיפת גלגול האבן שולט אפי' בתוך הרושם אם אינו עמוק כ"כ.

דף י

וכת' אז"ג יין כשהתחיל להרתיח נקרא1 יין מבושל, וכן מצאתי ביו"ד בהלכות יין נסך בסי' קכ"ג וז"ל: על גבי האש אבל לא כת' כשהתחיל.

וא' שאין לשתות יין עם הקראים כי כן מצא בתשובה, וז"ל: התשובה ויין של מינים וקראים שאינן מאמינים בדברי חכמים, אע"פ שאינם משומדים לע"ז יינם יין נסך, לפי שאינן מקפיד' על מגע גוי, כדאשכחן פ' בתרא דע"ז1 דאפי' המטהר חמריו ופועליו, ואם אמר להם כו'. מצאתי בא"ח בסי' קצ"ט וז"ל וכת' רב אלפס ז"ל והאידנא הם גוים גמורין ואין מזמנין עליהן. מצאתי בפרש"י בסוף דם הנדה2 וז"ל: ויין נסך דאין כותי מקפיד על מגע גוי [ושמעתי שיש חילוק בין הקראים לכותים].

[כתב] למי כל חמדת ישראל ה"ה לאדוני' ר"ג ה"ה מוהר"ר ישראל יצ"ו, נא מ' באיריני ההיא תשובת ראבי"ה בסוף תשוב' מיימוני' הם השייכות לספר קדושה1 על חביות דאשתקל ברזה, ביען כי הלשון מגומגם, גם כי ראיתי בס' אבי"ה כי כמדומני שמתיר לשתות במסקנא גם למעלה מן הברזה, גם איני מחלק בין ידו לשל גוי לברזא ובכן יגדל שלומ' מר וכס ישי' יפש' למעלה למעלה ויאריך ימי' כח' ונ' אהו' ת'ת' ת'ת' יצחק לגי'.

[כתב שאירי זצ"ל] שלומך יסגא לחד' אהו' עמ' מהר' אייזיק ס"ל יצ"ו, מאי דק"ל אדרבי ראבי"ה כפי מה שמצאת דבריו בתשובה המיימ' וכן בספרו שמתי' בשתי' אפי' מה שלמע' מן הברזא כן הוא, וכן איתא בהג' באשי'1 מא"ז שכת' בשם ראבי"ה שאם הברזא קצרה ואינה נכנסת בחלל החביות שיוכל כלום לשכשך בין הוציא בין החזיר מותר היין שבחביות וכת' שם שכך מצא בתשובות ורשב"ט נחלק. וכת' דאין לסמוך על הוראה זו והן הן הדברים שנמצאו בת' המיימו' כדמ' התם, ודק' לך פסק בלישנא דעד ברזא אסור והיינו מטעמא דההוא חמרא בתר ברזא גרירא. י"ל דלעניין זה יש לחלק בין אנח ידיה על הנקב ובין החזיר ברזא או הוציא, משום דע"י דבר אחר ואינו יכול כלל לשכשך כמו באנח ידיה עלויה פשיטא דע"י ד"א שרינן טפי, דהא דכת' אשי'2 בש' רש"י שאם נטלה הברזא גרע מאנח ידיה עלויה היינו בברזא ארוכה ומטעם שכשוך כמפורש הת' ולא הוצרך ראבי"ה לפרש כל הני חלוקים. נאום הקטן והצעיר שבישראל.

דף יא

וזכורני שהגאון מוהר"ר יעקב וויילא זצ"ל התיר באוגשפורק יין [שקורין טראמינער]1 להביא ביד גוי בחותם אחד כגון ששופך זפת ע"פ חביות שלנו שקו' שפונט וכת' עליו כשר. וגם זפת על החשקים שקו' רייפא, וכתב עליהם כשר, כדי שלא ינתק הגוי החשקים ויעשה נקב בחבית ויחזיר החשקים על הנקב שלא יראה הישראל, ובתחלה צריך לתן החביות בשק וקושר השק בחבל ונתן שעוה על הקשר וכתב עליו כשר. ובקשו בני אוגשפורק מהגאון מהר"י וויילא זצ"ל להתיר להם חמא' גוים שקורין פוטר ואמר מסתפינא מחברי דקרו ליה יעקב שרי איסור, וכן אמר ר"ת על חמץ בפסח בפ' בתרא דע"ז2 בדבור חמרא חדתא בעינבי אביי אמ' במשהו כו'.

כשקנה לביתו כלי חרס חדשים שרוצים לשתות בו יין, צוה לשפשף ג' פעמים קודם שיתנו בו יין, משום דאם נגע אח"כ בו גוי שלא הוה אסורים לעולם. מצאתי מזה בפ' אין מעמידין1 רב אמי אסר ורב אסי שרי.

פ"א הביא גוי כלי חרס שקורין טיגל עם יין נסך לבית היהודי, והגוי היה שיכור והניח שם הכלי, ואמר שמותר לשתות ממנו כל המשקים חוץ מיין, וכן מצאתי ביו"ד בסי' קל"ז וז"ל: אע"פ שאסור לתן יין בכלי שנשתמש בהו הגוי וכו'.

וזכורני כשהיה הולך מביתו לעיר אחרת לקח עמו כלי זכוכית וב' או ג' כלי חרס, וכמדומה לי שלא רצה לשתות מכלי גוים.

מותר לכתוב ביין כשר שהוא נסך, וראייה ממסכת יבמות מפ' האשה שהלך1 אם כתב תי"ו תרומה אם כת' מ"ם מעשר כדי להציל הפירות, ועיין בדבור בפ' ב' דכתובות2 וא"ה לא עבד שמואל עובדא הכי. מי ששתה יין נסך מותר לאכול ולשתות עמו, אבל אינו נאמן על יין נסך אבל על שאר איסורין לא שמעתי אם נאמן אם לאו3

תמד [כגון ששופכין מים על חרצנים וזגין] שקו' בל"א לוייער1 נוהגים לכתחלה איסור משום יין נסך ועיין באשי' בהמוכר פירות2

ואמ' קטן שיש לו דעת כגון בן י' או בן י"א שנים, יכול לשמור בדבר שהוא מדרבנן כגון יין נסך1 והביא ראיה מריש מסכת תמיד2 והרובין שומרין שם (בית המוקד).

מה שכתב המרדכי בסוף פ"ק דחולין1 וז"ל: יין במים לא בעי ס' אלא אפי' חדא בשיתא בטיל, דלא [הוי] אלא קיוהא בעלמא. פר"י ותימא והא אמר בע"ז בהשוכר את הפועל2 יין במים ומים ביין בנ"ט דהיינו ס'. וי"ל מה שכתב המרדכי חד בשיתא בטיל היינו יין הבא מן התמד3 דבלאה"כ לא הוי יין גמור.

דף יב

מלקוטי מה"ר יודא אוברניק זצ"ל. אמר אם נגע גוי1 בקנקן שלח סביביו טופח ע"מ להטפיח, אפ"ה מותר משום דגרע זה מקטפרס שאינו חיבור2 גבי ניצוק אמרי' הפסד מרובה מותר3 אמר מ"ו כתב מהרי"ל בשם השר [השר פי' ר' שלום, מ"ו הוא ר' איסרלן זצ"ל] דכל שבחביות קרי הפסד מרובה4 ומ"ו יצ"ו הוכיח5 מפ"ק דנדה6 דשני בצורת חשיב ג"כ הפסד מרובה, מדפירש"י שעת הדחק היינו אפושי טומאה בטהרות7 וז"ל תשוב' מהרי"ל ז"ל, הא קי"ל בה"מ כר"ת, וחביות הוי הפ"מ, ל"ש הוי חבית קטן או גדול, כך קבלנו בשם מ"ו השר ז"ל מצאתי.

פ' מקום שנהגו1 להפסד מרובה חששו כמו אחר ג' ימים דפסדי ביעי לגמרי אבל תוך ג' שראויים לנפש יפה חשיב הפסד מועט, זה דלעיל [פ' מקום שנהגו וכו'] כת' מוה"ר יודא אוברניק זצ"ל מעצמו.

וזכורני שהיו ענבים שלמים על הגת והגת אינו כשר, ואמר היה שופך מים תחת [כל] הענבים [ועל כל הגת] בעניין שהמים יורדים לארץ. והיין הדורך יהודי [אח"כ] מן הענבים הוא כשר. וכתבתי זה הדין בשנת כ"ד לאחר שהלכתי מן הגאון זצ"ל, כי ראיתי מעשה וזכורני הדין דלעיל ולכן לא ידעתי אם יש לסמוך עלי1

והורה דאסור להדליק בב"ה השעוה של ע"ז1 אך מ"מ אינו אסור בהנאה.

וזכורני שהיה חותמו של הגאון זצ"ל חקוק בו ראש של אריה שוקע בחותם, ועל השעוה היה בליט'1 ואין נראה כ"כ, שפיחת צורתו בענין2 כזה3.

פ"א היה בחור אחד מחתך צורת צבי בנייר ודבק אותה בחלון של זכוכית בבית החרף וצוה להסיר הצורה מן החלון. מצאתי במסכת שבת פ' השואל1 שהצורה עצמה אסור להסתכל בה כו', אבל התו' שם וסמ"ג פי' בצורת ע"ז אסור להסתכל.

דף יג

מלקוטי מהר"י אוברניק זצ"ל. אשר דרשתני על דבר בית הכנסת שבאולם1 שלקחו המושל שם בשכבר בזרוע ועשאו לבית תרפות ע"ז, ועכשיו בנו המושל תחתיו הוערה רוחו להחזיר הבית ליהודים ולעשותו ב"ה. הואיל וכבר היה ע"ז, נר' לכאור' דשרי. וראייה גדולה יש לי להביא מן המקראות מפורשת דמנשה מלך יהודה שם פסל בבית הי"ז2 והעמיד שם אשירות ובודאי עבדו שם ע"ז לרוב, וכשבא יאשיהו בן בנו3 ובערום ושרף האשירות וכל הכלים שעבדו בהם לע"ז, וטהר את הבית והחזירו לקדושתו ועבדו בו עבודת הי"ז כבתחלה. אלמא דהבית שמכניסין לתוכו ע"ז ועובדים שם לע"ז לא יתחלל בזה חלול עולם שלא יוכל להתקדש עוד לעבוד הי"ז אפי' כשמוציאים ע"ז וכליה מתוכה. ובתלמודא נמי אשכחן בפ' כל הצלמים4 בבי כנשתא דשף (ויתשיב) ויתיב בנהרדעא דאותיבו ביה אנדריטא פי' רש"י צלם והוו אבוה דשמואל ולוי מצלי ביה, הא קמן דהבית עצמו לא נתחלל. ואע"ג דכת' בהג' במיימ' בהלכות ע"ז5 דמהר"ם אסר לתקן אפי' טליתות מן המעילים של ע"ז משום דמאיס לדבר מצוה, שאני התם דנאסרו כבר אלא שנתבטלו עתה. אבל קרקע ובית זה לא נאסר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו וקרקע אינה נגזלת ואפי' יאוש אין כאן, הואיל וביהכ"נ של גבוה הוא ורחמנא לא הוה מייאש מיניה. אך לבי נוקפי מהא דמייתי פ' ר' ישמעאל במסכת' ע"ז6 דבית חשמונאים גנזו אבני המזבח (ושקצום) [ששקצום] מלכי יון לע"ז ולא רצו לבנות מהם המזבח להי"ז, ופרש"י שם אע"ג דלא נאסרו דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו מ"מ מדרבנן פסלו אותם לגבוה לעבודת הי"ז. וכ"ת עבודת המזבח חמיר טפי מתפלת בית [הכנסת] וגזרו בו טפי? הא בעי תלמודא, פ' כל הצלמים7 המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה, ופרש"י שם אע"ג דהדקל אינו נאסר דמחובר הוא, מ"מ בעי תלמודא את"ל דכה"ג פסיל למכשירי קרבן למצוה נמי יהא פסול. אלמא רוצה הספר לדמות מצוה למכשירי קרבן. וכ"ש ב"ה לתפלה דהכתוב קראו מקדש מעט8 ויש לנהוג בו מעין קדושת היכל ועזרה. ותו כיון9 שכתב הרי"ח בהג' דלעיל10 אין קטיגור עושה11 סניגור. ואע"פ שיש לי לדחות כל אלו הראיות, ונימא דשאני התם גבי אבני מזבח ומעילים וספרים פסולים דשלטו וחלו בהם ידים של עובדי ע"ז בגופן, מה שאין כן בבית דלא שלחו ידים בגוף הבית אלא שהכניסו ע"ז בחללו. לא מלאני לבי לחלק בהוראה גדולה כזאת מדעתי. ואומר אני אליך אם כבר שאלת הדבר מהרי"ו בארפורט יצ"ו והשיב לך את אשר הורה לך תעשה, כי עמו עצה ותושיה. ואם לא דרשתו עדיין, דרוש נא עוד את פיהו. ואם תרצה להעתיק לו את דברי אלו, טוב הדבר. ואשר יורה אתכם תעשו, כי גמר' וסברא בידו הן. נאם הקטן והצעיר שבישראל.

[כת' הרב ר' יודא מורקלן זצ"ל], ועל דבר השמן למכור לגלח כשהגלח מפר' שהוא קונהו להדליק בבית תרפותם, דבר פשוט הוא לאיסור. כדאיתא במרדכי1 בשם ספ' התם2 שאסור למכור לגוי שעוה ביום קלנדא משום דהוה כמפרש ותנן3 פירשו אסור אלמא דפירשו אסור, ואין להאריך, נאום הקטן והצעיר שבישראל. וכן מצאתי ביו"ד בסי' קנ"א וז"ל: ודברים שאינן מיוחדין לה מוכרין אות' סתם ואם פירש הגוי שהן לע"ז אסור למוכרן לו וכו'.

עוד תמהתי על מה סמכו למכור הספרי פסולים לגלחים? כל הדעות אוסרים, לא יכלתי להאריך יותר רק בדבר הצריך ושכיח וכ"כ שלו' רב למו' ולתו' כת'1 עבד' זעי' ב'ת'ח'ת שאי' יודא.

[כתב מהר' יודא מורקלן]1 ועל מכירת ספרי פסולים לגלחים איני יודע היתר אם ידוע הוא שאותן ספרים ספרי יראתם שמהן מזמרים לעובדי' לע"ז כדאיתא להדיא במרדכי פ"ק דע"ז. אמנם אם אין ידוע מהו הספר פסול יש להתיר דתלינן ברוב דרוב ספריהם מספרי משפטים וספרי רפואות וספרי חכמות תכונות ותשבורת ומוזיקא. ואפי' אם ידוע שהוא ספר יראתם אם אינו מוכרו לגלח אלא לגוי אחר אפשר יש להתיר משום דאלפני דלפני לא קפדי' גבי גוי כדאיתא בע"ז בפ"ק2 וכמדומה לי שכך השבתי דבר על שאלה זו להר"ר פנחס לפוזנא, נאם הקטן והצעיר שבישראל.

דף יד

מליקוטי מהר"י אוברניק זצ"ל, אמר מ"ו בא"ז1 כת' שצריך למחות ביד המניק' גויי' שלא להאכיל הקטן איסורים. ובא"ז גדול מפרש הטעם כי בעת זקנתו מפעפע ממנו האיסור ומוציאו לתרבות רעה. כי ההיא דירושלמי דחגיגה2 דמסיק גבי אחר כל הדא ממאן3 ליה, פי' מה גורם לו, י"א אמו כשהיתה מעוברת היית עוברת לפני ע"ז והריחה בו מאותו המין ונתנו לה ואכלה4 וההוא הוה מפעפע ביה הלכך צריכים להזהיר המניקו' כו'.

בס' א"ז פ' אין מעמידין אין איסור לברוח לינצל בבית ע"ז לפי שמוקפת חומה. דאם נוהגין קלון בבית תרפותם לינצל הבורח לתוכו בזה לא אתי למימשך1 ולא דמי (למתרפה) [למתרפא] בעצי אשירה2 הרא"ש. הג'. עיין ביו"ד בסי' קנ"ט3

ומותר לנהוג כבוד (בצלמים) [בגלחים], אע"פ שנושאים צלמים בבגדיהם, במקום שיש קצת סכנה משום דלסימן עבידי, כן דרש מהר"י וויילא זצ"ל.1 וכן אמר מהר"י איסרלן זצ"ל. [כתב בספרו]2 דבור תו' בע"ז3 ואל יחבל בעצמו ולא דמי לילדים שנשבו לקלון דגיטין4 כי היו יראים שלא יעשו להם יסורים שלא יוכלו לעמוד בהן ולכך מצוה להמית את עצמו במקום שיש לירא פן ייסרוהו בייסורים שלא יכול לעמוד בהן, [לא ידעתי אם כתבתי זה לפסק הלכה]. ואמר שכתב הג' במיימוני5 ספרי פסולים הקדשים שנמחקו אסור לכתוב עליהם דברים של קדושה. אבל ספרים של רפואות של גוים שנמחקו מותר לכתוב עליו דבר של קדושה. מותר ליתן דיו לסופרי או"ה שכותבים כתבים של חובות לשלוחים.

[שאילת י"ג]1 מה שכת' הא"ז2 שר' אליעזר מפיהם אסר למכור לגלחים קלפים ודיו3 מהו לתן היעים הנקרא וולעדיר וויש לשקצי' הנקראי' שולער הלומדים כתי' שלהם? שמא עדיף הנוצה מקלף ודיו דלא (נשתיים) [נשתייר] שום דבר מהקולמוס על הקלף כמו שכת' האלפס וגם המרדכי פ' גט פשוט4 גבי גט שמכח זה כשר הקולמוס משל אחרים או מ"מ הוי מסייע?

לא יכול [יכולני] לבאר לך שאלה זו יפה כי אין א"ז גדול לפני פה בניאושטט ע"ז. אמנם מקרוב בהיותי במרפורק שם יש א"ז גדול מכל סדר נזיקים ויתר מסכתות, וראיתי בו אותו פסק להר' אליעזר מפיהם בפ"ק דע"ז. וכמדומה לי שיש לדקדק משם שריות' לשאילתך, דא"ז עצמו רצה לחלוק על פסק ר"א1 אלא שלבסוף הסכים לו משום חומרא בעלמא, כך נראה למדקדק שם, והנה ידעתי שיש בעירך א"ז גדול מן החבור כולו ע"ש [כת' הרר' בנימין כץ מרעגנשפורק].

דף טו

וזכורני כשאכל סעודה גדולה ושותה יין הרבה, אמר לי הבא מים לשתות משום דאמ' בג'1 אחר כל שתיה שתה מים! ועוד שהוא רפואה לחולי שלו ואמ' שהוא מרגיש מיד בחולי שלו הנקרא פודיגרא או גייכט ל"ע, כששתה יין חזק בלא מים. ואמר שהיה אחד ששתה לעולם מים מחמת חולי זה ל"ע, ואמ' עליו אשתו שהוא מת בלא עתו כי אינו מחזיק גופו. ולעולם שופך מעט מים מן הכלי קודם ששתה.

[וזכורני שלא עשה שום רפואה לחולי שלו שקורי' פודיגרא ל"ע, רק לפעמים כשהיה משתין לקח אותו השתנה כשהיו עדיין חם ושפשף אותם במקום הכאב. ואמרתי הרפואה דלעיל לאנשים ושאלו לי איך עשה עם ק"ש ותפלה והשבתי לא ידעתי טעמו, אך מצאתי טעם בא"ח בסי' ע"ח וז"ל: מי רגלים שותתין על ברכיו וכו' וכן מצאתי בסי' פ"ב ע"ש, וגם לפי דעתי שהספרים כתבו מי רגלים שאין רשומן ניכר מותר להתפלל שם. הרפואה דלעיל נכת' שנת רחם לפרט]. ואמר שאין המרחץ יפה לכאב שניים אבל לרחוץ ראשו אין קפידא.

וזכורני שא' שאין לשתות מן הכלים שפיהם קצרים [בל"א גוטרולף]1 כי קשה לראייה ולשמיעה.

וזכורני שפ"א שאמר לגוי ליטול אחד משיניו מתוך פיו, ואמרתי לו הא אמרי' שאין לעשות רפואה לשניים, והשיב לי שבלאה"כ היה נופל בתוך יום או ימים. וז"ל: ערבי פסחים1 ולא תעקר ככא ופרשב"ם שן ומשום חולי שסופו להתרפאות. ואמר כשאחד יושב במים סכנה לו להטיל מים במים, אבל לגדולים לא.

[כתב הח"ר מושמן מיודנבורק י"צ] ואשר שאלת מושמן על הרבית שלקחת מן המשומד. דע אם המשומד יצא מן הכלל וכפר בכל התורה ואין נראה בו שדעתו לחזור אין חשש כ"כ להלוותו ברבית קצוצה, כי רוב הדעות מתירים להדיא1 וכ"ש אחרי שקבלת כבר הריבית2 מקצת הדעות אוסרים להלוות ולכך המדקדקים נזהרים לכתחלה. ולרעהו כנ' וכנ' אהו' הקטן והצעיר שבישראל.

העתקתי מלקוטי מורי מה"ר יודא אוברניק זצ"ל. אמר מו' מה"ר איסרלן יצ"ו שהמשומדים בזמן הזה שבקו התיר' ואכלו איסורא1 מותר להלוותן בריבית ואסור להשיב אבידתם.

ולא רצה להתיר להלוותן מעות של צדקה ברבית כגון צדקות הצריכים ליתנם לעניים מהם בכל שעה. אבל אינו מוחה לקהל להלוות צדקות ברבית כגון צדקה שנותנין להם בע"מ שיהא הקרן קיים והפירות להאכיל לעניים. עיין במרדכי בפ' המפקיד1

יודי אחד היה חייב לצדקה של בחורים ג' ליטרא [בשביל שקנה מצות בב"ה של בחורים], ואמר שאין לו מעות לפרוע ונתן לי ספר למשכן ליודי אחר ברבית. והלכתי עם הספר לבית יודי ודברתי עמו להלוות לו ליטרא בעד ג' מחציות לשבוע, והיה שם גוי בביתו ונתתי הספר אל הגוי. ואמרתי אל הגוי קח זה הספר ותאמר ליודי זה שילוה לך ג' ליטרים על הספר וכן עשה הגוי. והגוי נתן לי המעות בצרור חתום, ואח"כ נמצא המעות חסרים י' פשיטים ונתן לי היודי י' פשיטים מידו לידי. ולאחר זמן נתן לי הלוה הקרן והרבית ואתניהם למלוה מידי לידו והוא נתן לי הספר. וכל זה עשיתי על פי מוהר"ר איסרלן זצ"ל בק"ק דניאושטט.

דף טז

[כתב מה"ר משה מהל יצ"ו]1 ואשר שאלת על מה שרגילים העולם ללות זהב בזהב אע"ג דהגאונים פסקו דפירי הוא הזהב וא"כ הוי כמו סאה בסאה. כבר לפני זמן רב נדרשתי ג"כ על ככה והשבתי דחדא דהתוס'2 לא סברי הכי. עוד יש לחלק כיון דבזמנינו רוב בני אדם יש להם מטלטלים ברשותם שוים זהו' אם היו רוצים למוכרם בזלזול אי לא מזדבן בהאי מתא מזדבן במתא אחריתי. וא"כ הוי כמו מי שלוה סאה בסאה ויש לו מעות מזומנים דשרי משום דמה לי הן מה לי דמיהן כדאיתא בתוס'3 והג' באשי' פ' איזהו נשך4 משום דיוכל ליקח מיד חטין עבור הדמים, ה"נ יוכל למכור מיד המטלטלים עבור הזהו', ואם יש לו רק זהו' אחד יכול ללות עליו כמה זהובים, כמו סאה בסאה כדאיתא נמי התם ע"ש. אבל גבי סאה בסאה לא מהני מטלטלים רק מזומנים, דאין דרך ליקח פירות רק עבור מזומני', אבל דרך הוא למכור מטלטלים עבור זהו'. עוד טעם אחר יפה לחלק דאשי' פרק הזהב5 כתב דהא דכספא טיבעא הוי לגבי דהבא משום דאיהו חריף וגם חשוב, אבל נחושת אע"ג דחריף הוא מ"מ הואיל ולא חשיב דהבא הוי טבעא לגביה. וא"כ עכשיו בזמנינו שכל מטבעות כסף שהמה ברוב ארץ אשכנז פיהם ופולן רובה דרובה נחושת הן ומעט כסף בהן ולא חשיבי כלל לגבי דהבא דליהוו אינון טיבעא ודהבא פירי. אבל בימי הגאונים ואפי' בימי התוס' ואפי' רק קודם מאה שנים, הוי המטבעות כסף טובות מאד ורובן מכסף ומעט תערובות נחשת ואפשר בזמנים ההם נהגו איסור בדבר.

[בכאן שייך תשוב' מהרי"ל1 ז"ל הכתוב' בסוף הספר בטור חושן שלי בדף ס"ט המתחיל המטבע]2 מעשה שהזהב בניאושטט היה שוה ז' דינרים וחצי או ליטרא שהיא ח' דינרים ואח"כ נפסל המטבע והזהב היה שוה ג' ליטר' או ג' ליטרא וחצי. מי שחייב לחברו ליטרא מעות טובים משלם לו ליטרא מעות רעים, כן פסק הגאון זצ"ל כי דינא דמלכותא דינא כי אפי' יודי שחייב לגוי ליטרא מעות טובים משלם לו מן המעות הרעים ליטרא.

כתב מוה"ר יודא אוברניק זצ"ל, ועל דבר המשכון שפדה ישראל מחבירו והמלוה הראשון רוצה במשכון כדי להחזירו לגוי. מן הדין נראה דאין לו לראשון על השני כלום שהרי נסתלק ממנו כדמוכח בפסק ר"ת ור"י, כשפדה ר"י מר"ת המשכון1 כדאי' ברוב החבורים, ע"ש דמוכח דלא שרי אלא בעניין זה שיסתלק הראשון מן המשכון לגמרי. מ"מ נראה דיכול הראשון לומר לגוי בכאן תמצא חשבונך2 כי הוא פדאו ממני, ואם יחזור הגוי על השני בשביל זה אין הראשון חייב לו כלום. ואם ירצה הראשון מתרצה לתת ריבית משלם לשני כדי שלא יבא לידי היזק צריך השני לקבל, ולא מצי למימר לא אתן לך המשכון אלא בשויו, דלא גרע הראשון מן הגוי עצמו, שהיה צריך להחזיר לו עבור קרן ורבית. נאום הקטן והצעיר שבישראל.

והיה מתיר לכלתו להלות הזונות ברבית, וראיה מחסידי ירושלים שעושים מנעלים לזונות1 מי שיש לו חוב בעד י' זהובים ואמר לחבירו תן לי ה' זהובים והחוב יהא חצי שלך ואני ערב לך בעד הקרן ולא ברבית. וחצי הרבית טול מן הגוי! אסור משום רבית דקרוב לשכר ורחוק להפסד ואין יד גוי באמצע [תשובה]2

דף יז

[שאילת הר"ר בנימן כ"ץ1 מרעגענשפורג]2 ראובן נעשה ערב לשמעון מחמת גוי בקרן ורבית שבכל עת שיתבע אותו שמעון, יאכל עם סוס שקורין ליישטין3 ועתה או' ראובן הקרן אפרעך והרבית לא אתן לך, ושמעון משיב איני תובע ממך שום דבר רק אכילת הסוס כמו שנתקשרת נגדי תחת חותם גוי, אי הוי נקטין בכובסי' כו'4 אין מעשה לפנינו רק הדין חפץ אני לדעת. לא ידענא מאי קמבעי לך בהא, דכיון דאסור ליקח ממנו רבית גם הליישטונג אסור לו לקבל ממנו, ממה נפשך5 אם ההטלה מאכילת הסוס והריוח לעצמו היינו נשך ותרבית ואפי' אם ההנאה והריוח לגוי אחר, מ"מ אסור. כההיא שפסקו התו'6 ויתר חבורים, דאסור לומר לחברו אלוה לך מנה כדי שתתן ד' דנרים לצדקה.

וזכורני שיש לו זקן מרובע באמצע סנטר כנגד מ' שערות ואינם ארוכים, וגם למעלה מפיו יש לו זקן קצר. וא"ל משום לא תשחית פאת זקניך, וגם למ"ד שיש פאת למעלה מפיו1 אבל אינו אמר לי שהוא אסור לגלח. ובע"ש נחמו קודם פטירתו הוי מגלח כל הזקן ולא ידוע לי כ"כ טעמו, ואמר משום דהוה רפואה לעיניו.

וזכורני שאמר לבני מוה"ר מיישטרלן ז"ל למה אתם מגדלים שער ארוך כ"כ? מצאתי בי"ד בסי' קע"ח אסור ללכת בחוקות הגוים עד ולא בשער וכו'.

[כתב מה"ר יעקב בן מה"ר שמואל מיישטרלן1 זצ"ל]2 ואשר שאלת אם חולה מותר לדרוש במכשפים ובקוסמים. דע כי לא (מוציא) [מצינו] איסור מפורש בדבר, דשואל אוב וידעוני דהזהירה תורה עליהם נראה דוקא אוב וידעוני דאינון חמירי טפי ואין שאר מכשפין בכלל' לחומרא. והכי מוכח משמעתא קמייתא דיבמות3 דבעינן ילפות לחייבי מכשף סקילה ולא ילפינן לה מכלל דאוב וידעוני. ולא אשכחת' דהזהירה תורה לשואל שאינו עושה מעשה בעצמו כי אם באוב וידעוני. וא"ת הרי עובר בלפני עור אפי' השואל עליו לגוי לדברי ר' ישמעאל4 פ' ד' מיתות5 דבני נח מוזהרים על הכישוף נראה דלא קי"ל כר' ישמעאל דבכוליה תלמודא אמרינן דז' מצות נצטוו בני נח וטפי לא. עיין בפ' ד' מיתות, וריצב"א ואשי'6 נמי פסקו דלא כר' חידקא דסבר דבני נח מצווין על הסירוס. וא"כ אין כאן רק איסור [עשה] דתמים תהיה עם וגו' כדכ' רמב"ם7 ע"ש נראה מדבריו דלא איסור ממש קא (סליק) [אמר].

וזכורני1 שפ"א עמד כוכב בקיץ בתחלת הלילה ויש לו זנב כמראה אש ונמשך זנבו כנגד ב' אמות, ועמד כמה ימים שלא רוצה [הגאון ז"ל] לראות אותו. לסוף הולך הגאון ז"ל על המגדל העומד ברחוב יהודים בניאושטט לראות הככב, כי הככב עמד בצד צפון בשפולי רקיע. אע"ג דכת' סמ"ק2 במצוה להיות תמים שלא ישאל בכלדיים וכו' ואמר הגאון הזנב פנה לוינא ובאותו שנה ניתן סם המות למלך מוינא3 בק"ק [דפראג], והוא בן הצורר אלברכט השני.4 שעשה גזירה מוינא וגם המלך מהגרי היה נהרג בעירו5 ואח"כ ט"ז שנים עמד ג"כ ככב עם זנב שנת רל"ב, והחבר נחמיה סופר י"צ רוצה לברך על אותו ככב ברוך שכחו וגבורתו כמו שכתב הערוך בסי' ז"ק6 ואני לא רוצה לברך כי כן משמע רש"י פרק הרואה7 והר"ר נחמיה שאל פי מה"ר יודא מינץ יצ"ו, וא"ל הר"ר נחמיה שהשיב שהערוך משמע כמו שהוא אמר, אבל רש"י משמע כמו שאני אמר. ועוד כמדומה לי שהגאון זצ"ל אינו מברך על אותו ככב העומד כמעט כמו זה.

דף יח

מלקוטי מהר"י אוברניק זצ"ל, הא"ז כתב1 דמצוה לפרוש מאשתו סמוך לווסתה כ"ד שעות. ודרש מורי שיחי' (הוא מו' הגאון מהר"ר איסרלן זצ"ל) כדי הא"ז לסמוך עליו להחמיר אע"פ שבג'2 איתא רק עונה אחת.

מלקוטי' דלעיל: כת' בתשובה בשם מה"ר שמשון ז"ל, דאשה שיש לה וסת לל' יום ולפעמים משנה וסתה ליום ל"א או ל"ב או ל"ג אבל קודם ל' אינה משנה כלל, מצוה לפרוש הימנה כל אותן ימים מיום ל' ואילך1 וכן דרש מורי שראוי לנהוג כן, אמנם אם מורגלת לפעמים בח' ימים או יותר, אז אמר שאין להחמיר כ"כ ויש לדמות לאשה שאין לה וסת.

ואשה1 שרגילה לראות למחרת טבילתה. אם ברור לה שאינה רואה עד למחר2 אז היא מונה ז' נקיים כשאר נשים ומותרת לבעלה אפי' ראתה בכך כמה פעמים. וכן כת' המרדכי, אבל אם יש3 נדנוד ספיקא אז יש לה לבדוק מיד אחר תשמיש תוך אחר זמן4 ולא יכניסו עצמם היא והוא בספק איסור כרת, מלקוטים דלעיל.

[כתב הר"ר יהושע טורק זצ"ל]1 תכתב ותחתם לשנה טובה אהו' הר"ר יהושע י"ץ, דע לך על דבר טהרת אשתך (ונתתי) נתתי לבי וקראתי אלי עמיתי ר' יוזמן כהן, ור' אייזיק לוי י"ץ, ושקלנו וטרינו בדבר ומה שעלתה בידינו אכתוב לך. אשר כתבת שיש הוכחה שיש לה מכה2 אך שאין ידוע אם מוציאה דם ודאי [חד] צד לחוד לא מהניא. דבהדיא כת' במרדכי3 דבעינן דיודעת שהמכה מוציאה דם אז תולה במכה. אבל אי לא יודעת לא אע"פ שהיא אומרת שבודאי יש לה מכה. אמנם בעובדא דידך מצאנו שני צדדים לטהר ולהתיר, חדא כמו שכתבת שבכל זמן שהיא בודקת בכל החורים וסדקים אינה מוציאה אותן כתמים ושערות רק בזה המקום, נראה דר"ל במקום אחד [מצאה] לעולם. א"כ אם אותו מקום בצדדים קצת יש סברא לטהר דמוכח דמן הצדדים מן המכה בא, דלכאורה פתח החדר לפרוזדור באמצע פרוזדור הוא, ובבדיקת שפופרת קאמר תנא דברייתא4 אם נמצא דם בראשו של מכחול בידוע שהוא מן המקור ואם לאו בידוע שהוא בא מן הצדדין, משמע אם לאו כלומר שנמצא בצדדים טהורה. וא"כ בנדון דידך שבשום פעם אינה מוצאה רק במקום אחד מן הצד, דיש הוכחה דלאו מן החדר בא אלא ממכה שבצדדים. וכ"ש אם מרגשת בשעת בדיקה כשהיא נוגעת בעד במקום ההוא שהוא כואב לה קצת, ובשאר חורים וסדקים אינה מרגשת כאב כלל, שיש הוכחה שמן המכה בא. עוד כתב במרדכי5 אההיא ברייתא דהרואה דם מחמת תשמיש דתנא בה אם יש לה ווסת תולה בווסת, פי' ואם יש לה ווסת זמן קבוע שהיא רואה [דם] תולה בווסתה, שיכולה לומר זה הדם שהיא רואה טהור הוא, דעדיין לא הגיע ווסתה ותולה במכתה כו'. אלמא דסברא דאין אורח בא אלא בזמנו מהני' דתולי' במכה מה שאין תולין בלא זה. והנה אתה כתבת שלאשתך יש לה ווסת כהוגן וכדרך הנשים, א"כ מועיל ג"כ להתיר ולטהר, אע"ג דרש"י פי'6 הברייתא בע"א. מ"מ נוכל לצרף דעת המרדכי לשאר צדדים, לכן נראה אי איתניהו לכל הצדדים אשר הזכרתי לעיל תוכל לסמוך עלייהו להחזיק' לך טהורה. ועל המיעוך קשה לסמוך, חדא כי מה תעשה במה שבא שלא כדרך שערות, ועוד לא נהירא כלל תועיל [דתועיל] אם לא נמוח כולו7 גם אשר כתבת דנראה לך ספיקא [דספיקא] דרבנן היא, הואיל ותמיד רואה היא בלא הרגשה, אין סברא לומר לעולם הרגשת עד הוא, אין נראה, דרואה מחמת תשמיש נמי אינה מרגשת, דאי מרגשת דנפתח החדר פשיטא דטמאה. אלא אמרינן הרגשת שמש הוא אע"ג דבכל פעם בלא תשמיש אינה רואה כלום בלא הרגשה וחשיב לה התם ספיקא דאורייתא.

דף יט

שלום רב לאהו' הר"ר יהושע יצ"ו אשר כתבת לי עתה וקאתית לסתור ראייתי מפ' הרואה כת'1 לא העלית בידך כלום, דלא הבאת ראייה אלא משום דחזינא התם דספיקא דהרגש' עד מפיק מדאורייתא ודאי לספק דאורייתא, דקא' לעולם דארגשה. ואפ"ה לאחר זמן ספק דתלינן בהרגש' שמש וכן בעגול טהור לגמרי דתלינן בהרגשת עד. א"כ אפי' לא ארגש' מספקינא לחומרא ותלינן דלמא ארגשה מן המקור והרגשת העד בטיל לה הרגשת המקור. וכן כתב רמב"ם פ"ט2 בתחילתו דאם בדקה ולא הרגישה אמרי' דבחזקת הרגשה היא. ואתה שגגת מאד וערבבת הבבות במיימוני שם וקרית מד"ס מדלעינ'3 וטעות הוא, דבבא אחרת ורוצים לפרש דין כתמים. ואי סמוכים קדרשת אין דורשין סמוכין בפסקי הגאונים. נאום הקטן והצעיר שבישראל.

[כתב הנעלם כי הגוי אין רוצה להגיד לנו מאיזו מקום הוא] גר וויל גוטר יור, די מושן דיר ווערדן וואר, ווי דו גנט בישט, אז דו מיר האשט לאשן שרייבן, איך זול מיין מן ר' איסרלן שיח' [ברוגן] בון איינש ברוך וויעגן, דען דו' אן דיר האשט. [דאש האן איך גיטון אונד האון אים גזייט, אלש דש דו מיר גשריבין האשט]. אונד מיין מן שיח' שפריכט, וואז דו בור וליקן גבונדן האשט אוף דעם ליילך, דש הט דיר ניכציט גשט. אונד אז דו מיר גישריבן האשט וויא דו דיך בורבש האלטן זולט, וויש, מיין מן שפריכט, דו זולט דען ברוך קריפטליכן רייבן צו גוייטר מוש אונד אוך ניט צו בשט. גיט דען בלוט אוש דעם ברוך, זושט1 דיר ניכשיט אונד גפינשט2 דו האלט אן דיר זעלבר בלוט אודר דיין מן וינדט אן אים בלוט וויען ער בייא דיר לייט, דש שט דיר אלש ניט וויען דש איינר איקליכרן ברוויאן שט אל חדש וויען איר צייט אישט. גיט אבער קיין בלוט אוש דעם ברוך וויען דו אין רייבישט אז איך גשריבן האן, אונד וויען דיין מן דער נוך בייא דיר לייט אונד דו אנפינדשט דש בלוט אן דיר זעלבער אז בלד אז דער מאן בייא דיר גלעגן אישט אודר וויען ער נוך בייא דיר לייט, דש שט. אבער דו בדרפשט דיך גיט בזוכן אז זיך דיא ברוויאן בזוכן וויען איך צייט איזט וויען דוא ניכשיט אנפינדשט וויען דיין מן בייא דיר ליגט. אנדרש וויען אנדרן ברוויאן טונד די קיין ברוך האבן. אונד בינט דיין מן אן אים זעלבר בלוט וויען [ער] בייא דיר לייט דש שט אויך. אבער וואז דו וינדשט וליקן אן דעם ליילך דש שט דיר ניט, ווייא3 וואל דש קיין בלוט אוש דעם ברוך גיט. וויען דו אין רייבשט אז איך גשריבן האן אונד דו בדרפשט דעם ברוך ניט מיא וויען איין מול רייבן. אונד וואס דו מי בדרפשט צו ליב, דש שרייב מיר איך ווייש ניט מיא צו שרייבן. גוט לוש דיך גזונד בלייבן, דש ביט איך שונדליין אשת מהר"י יצ"ו.

דף כ

[כתב מה"ר משה מענדלן יצ"ו], יחי אדנ' המלך לעולם אדון גאון רבינו אשר בצלו נחיה בגוים, ה"ה מופת דורנו מה"ר ישראל יצ"ו אמ"ץ, תאיר עינינו, אודות אשה אחת שאינה יכולה לטהר את עצמה זה זמן ארוך. אמנם היא רואה ראייה דקה וקלושה טיפה קטנה ואינה גדולה כחודה של מחט עד שאין הרואה יכול לראות בטוב. ומי שאין לו ראייה זכה וצלולה ביותר אינו יכול לראות, וגם אני כשאין לי פריל [משקפיים] צלולה ביותר איני יכול לראות, לא דקדקתי אחר ספיקא זו לכל הצורך. כי נשאלתי בעד זו ביום ב' אחר החג, וביום ג' נסעתי למרפורק וחזרתי ביום ה' לביתי, ולא היה לי פנאי לדקדק אחר זאת. לע"ד רק לפום ריהטא ראיתי בסמני אשירי1 משוך כל דהוא טמא אפי' בבדיקת עד, ובנדון זה לא שייך כלל משוך כי הוא דקדק2 ביותר. וכאשר כתבתי למו' כתב מחמת האשה דע אמ"ץ כאשר חזרתי לביתי בא אלי בעלה, והגיד לי שכל הטיפים הללו באים מנקב של מי רגלים, ולא ממקום תשמיש. ואמ' שהיא חולה במקצת בחולי החול, ואמר שהיא בדקה במי רגלים ומצאה כמה וכמה טיפות בהשתן, וגם נתן טעם ואמתלא לדבריה. ואמר שכמה וכמה היא בדקה את עצמה קודם הטלת מים מי רגלים ולא מצאה מאומה, ולאחר הטלת מי רגלים היא מצאה הטיפים הדקים שכתבתי כמה וכמה פעמים. גם היא הראה בדיקתה לנשים זקינות וחכמות והסכימו כלם שהוא חול. ובימי מניקתה נמי מצאת' הגרעינים הללו בשעת הבדיקה ואין דרכה כלל ועיקר לראות בימי מניקת'. כל הדברים הללו הציע בעלה לפני וצויתי לו שיניחנה להטיל מים3 בכלי זכוכית, ושיביא לי השתן וכן עשה. וראיתי למטה בכלי יותר מאלף גרעינים, והראיתי אותן להח"ר דוד שיח', וגם [הוא] הסכים בפשיטות שהוא חול. אפס לא רציתי לומר לא טמא ולא טהור משום דכת' הר"ח4 מן הנקבים שכת' לא שמעתי כו', ודחיתי בעלה כי זה זמן ארוך שבטל פריה ורביה. וכ' תשכו' בנו' השלום כנ' משרת' עבד' תתת משה.

[תשובה] בקצרה אשיבך, ע"ד האשה שיוצאים ממנה טפות דקות כמין חול. ומה שכת' בכת' הראשון מההיא דמשוך כ"ש טמא אין עניינו לכאן, דהתם מיירי כשנמצא על העד ואין ידוע אם בא מן האשה אם לא1 אבל כשידוע שבא מן האשה אין חילוק כלל בין עגול למשוך אפי' כעין חרדל או אפי' פחות מכעין חרדל כתבו התוס' דטמא. וזאת האשה אם דרכה שאין יוצא ממנה אותו חול קודם הטלת מים כמו שכת' וגם כשתבדוק את עצמה כמו רביעית שעה או פחות אחר הטלת המים ולא יצא ממנה אותו חול אלא רק סמוך אחר הטלת המים כמו שמינית השעה או כה"ג, מוכחה מילתא היא דאינה אלא חול אחרי שיש לאשה הזאת חולי החול. אם תתירנה כה"ג לפי ראות עיניך שפיר דמי. דכל מה שהחמיר מהר"ם2 בריש פ' האשה אינו אלא משום הדם שמצאת' האשה לאחר הטלת מי רגלים, ולא משום הקרטין והחול שמצאת' על מי רגלים ע"ש. נאום הקטן והצעיר שבישראל.

מליקוטי מהר"י אוברניק זצ"ל. אמר מו' כל דם הנוטה לצד אדמומית יש לטמא האידנא. אודם הירוק טהור וכמראה הזהב כת' האשי'1 דיש לטהר אע"ג דנוטה לצד אדמומית, וכן מצאתי בי"ד ואין טהור אלא שני מראות2 הלבן והירוק וכו' בסי' קפ"ח. [תשובה]3 ואשה שהרגישה שנפתח מקור שלה ומצאה על העד ליחלוחית דק כמעט לבן טהורה ואע"ג שכת' בסמ"ק כל המראה טמא. כתב בספרו4 כך נראה לפרש אמנם ירא אנכי להקל ע"ש [בספרו] המסקנא איך יכול לטהר.

דף כא

העתקתי ממה"ר יודא אוברניק ז"ל שהעתיק ממה"ר פנחס יצ"ו, ששמע מן הגאון מוהר"ר איסרליין זצ"ל. בספר התרומה [כתב] דאין תולין הכתם בג' ימים הראשונים ואמר מורי1 דוקא כגריס אבל פחות תולין. דאמר בגמ'2 דא"כ לא טהרתם בנות ישראל שאין לך סדין שאין עליו כמה טפים דמים [כתב בספרו]. מלקוטי מה"ר יודא אוברניק זצ"ל, כת' במרדכי3 כשתספור ז' נקיים בג' ימים הראשונים צריכים להיות נקיים אפי' מכתמים, ואמר מו' יצ"ו היינו דוקא כתמים כגריס שאינה תולה באילו ג' ימים אבל פחות מכגריס ודאי אין קפידא דאל"כ לא תמצא סדין טהור כו'. ושעור גריס בסמ"ג4 עדשי' ג' על ג' ובמרדכי5 ג' שערות לעדשים, ואמר יצ"ו דכך הוא קבלה כמו הילבליק וינער. וכן מצאתי בי"ד בסי' ק"צ וז"ל: וגריס הוא ט' עדשות וכו'. וכל אשה צריכה ז' נקיים סמוך לחופה או בודקת בכל יום פעמים6 היכא שטבלה קודם לחופה. אבל לאחר החופה אינה צריכה בדיקה אע"פ שלא בעל. כתב הג' בהלכות נדה7 [שהיה לרבו מהר"א זקצ"ל וז"ל], פרשב"ם8 דבעינן ז' נקיים סמוך לבעילת מצוה וכו'. כשלמדו לפניו תלמידים חשובים הלכות נדה9 ואני חברתי עמהם ואמר לנו הרבה קבלות ואמ' סמוך לבעילת מצוה פי' סמוך לחופה. בהלכות נדה אלא א"כ יש בחור אחד עמהם כו' כן נוהגינ'. בהלכות נדה החתן צריך לשאל לכלה אם [שמרה] ז' נקיים וכו' וכן המנהג. ואלמנה שרוצה להינשא אין להקפיד אם היא טהורה. ושמעתי ממהר"י אוברניק זצ"ל ששמע מן הגאון זצ"ל דאין נוהגין כמיימוני וסמ"ק שאין מקדשים נדות10 ושמעתי שהאלמנות אינם הולכין לחופה כשהם טהורות משום שאם תתעבר מיד ויולדת למקוטעים שמא העולם מוציא לעז על הולד. מה שכת' בהלכות נדה דרך בנות ישראל להמתין ג' ימים לבד יום שרואה בו ויום שפוסקת בו להלביש חלוק לבן וזהו ה' ימים11 ואמר הגאון זצ"ל לאו דוקא ה' ימים כי אינה צריכה רק ד' יום. ומותר לשתות ממשקה ששתה ממנו אשתו נדה כגון אם הורק המשקה מכלי זה אל כלי אחר, או שאינו יודע הבעל ששתה ממנו אשתו מן המשקין12 [כת' בספרו]13 בחדושי מהר"ם קלוזנר כתב, ואם אשתו נדה חולה אין להתיר בדבר קל לבעלה ליגע בה. וכן אירע מעשה דבעלה היה רופא ונשאל לחכם אם מותר לאחוז לה הדפק ואוסר החכם, וכן דרש מורי יצ"ו. מלקוטי מהר"י אוברניק זצ"ל [כתב בספרו] וזכורני שפ"א היתה אשתו כמו אנושה שקורין בל"א אונמעכטיג, ואמר לי אין לי רשות ליגע בה מחמת שאינה טהורה, שים ידך על פדחתה ותנסה אם יש לה חמימות או קרירות ועשיתי כן. מלקוטי מהר"י אוברניק זצ"ל, אמר מורי ואסור לשכב על המטה שאשתו נדה שוכבת עליו אפי' שלא בפניה, אבל מה שנהגו דלא ליגע במיטתה לא מצא סמך לזה14 מי שאשתו ילדה נקבה אינו מפסיד אם הוא פורש מאשתו ליל יום שמונים ואחד15

דף כב

[כתב הר"ר פנחס יצ"ו], עוד ילמדני מורי בנדה1 איתא דאשה צריכה לבדוק את עצמה בז' נקיים שלה עד מקום שהשמש דש דהיינו עד בין השינים, וזהו סמוך לחדר שהולד נוצר בו כדאיתא במיימוני פ"ה דאיסורי ביאה2 ועתה חקרתי ודרשתי שאין שום אשה בודקת כ"כ בעומק, ואמ' שקרוב הדבר לאי אפשר לבדוק כ"כ בעומק כי אין שום אצבעות היד מגיע עד מקום זה. לכן יורני נא מו' מאין לנו ההיתר לדבריהן.3 ההיא דבדיקת האשה בז' נקיים עד שהשמש דש, כבר שמעתי ג"כ מדקדקים בזה. [אך] בשאר חיבורים לא כתבו רק בדיקה יפה לחורין ולסדקין, וכיון דא"א [לנשים] כולי האי אין להחמיר עליהן (בישראל) [ביותר] והנח להן לישראל כו'4 המנהג באושטריך להלביש לבנים ביום ז' אבל הוא לא אוסר והתיר אם הלביש ביום ו'. רק בשעת הדחק התיר ביום ו' כגון שבעלה רוצה לילך לדרך, אבל ביום ה' הדין אינו כן. [כתב בספרו]5 מלקוטי מהר"י אוברניק זצ"ל כתוב ר' חיי' א"ז דמנהג נשי אושטרייך להמתין ז' ימים קודם שמתחילי' לספור נקיים. ודרש מורי דאין למחות בידם מאחר שיצא הדבר מפי הגאונים, אע"פ שכתב במיימוני6 דדרך מינות הוא. אבל אותם דממתינים לטבול פ' ימים אחר נקיבה יש למחות בידם, כי המיימוני כתב7 גם על הא דדרך מינות הוא, והחמיר המיימוני יותר על זה מהא דלעיל. וכן שמע דחכם אחד עבד עובדא בנפשיה באיגר כדי לפרסם הדבר. ואין להקל ולספור ז' נקיים קודם ו' ימים כלל, וכן הלכה רווחת בישראל. [כתב בספרו שני פעמים תשובה זו8 וידוע לו ולא מחק האחת]. טבילה שלא בזמנה אסור לטבול בשבת כגון יולדת או שאין בעלה בעיר, אבל על דם בתולים מותר משום פרצה דחוקה מותר ליכנס בשבת. וכן מותר לכלה בתולה לטבול בליל שבת ואע"פ שאסור לטבול בשבת מ"מ קירוב בשר מותר9 מליקוטי מהר"י אוברניק זצ"ל, דרש מו' אשה שטבלה בזמנה דהיינו ביום ז' צריכה לטבול בלילה. ואם טבלה ביום צריכה לחזור ולטבול, ואם משכה טבילתה עד יום ח' אפ"ה טוב לטבול בלילה. אבל במקום סכנה תטבול ביום ח' מצאתי בי"ד בסי' קצ"ז ע"ש. וכל אשה צריכה להסיר כל השחץ שאין לה צער קודם שטבלה. מלקוטי מהר"י אוברניק זצ"ל. עוד דרש מורי ריבדא דכוסילתא10 עד ג' ימים אינו חוצץ אבל ליפלוף וגלד לעולם צריכה להסיר ואפי' אם הוא מצער לה בהסירתו, וכן המנהג. וכן שמע בשם ר' חיים א"ז דבעצמו בדק אשתו שלא רצה להאמין לה על ככה.11 וכן המנהג, ואמר לי מהר"י דלעיל שיש חילוק בין שחין לליפלוף. מלקוטי מהר"י דלעיל, הר"ר אברהם מענדל, ובהלכות נדה כתב ריבדא דכוסילתא עד תלתא יומי חייץ ולבתר תלתא יומי לא חייץ. ובגמ' איתא ממש איפכא, נאום הקטן והצעיר שבישראל. השיב דלעיל בכתב. פ"א אשה הית' מתקנת נרות של שעוה והיתה עסוקה בבצק. ולא זכרה שהיה ערב טבילתה והתיר לה לטבול, כיון שעשתה לה בדיעבד אבל לכתחילה לא תעסוק באחד מהם. צפין שקו' בל"א זייפא אינם חופין את ראשם בצפין בשעת טבילתן. ואם י"ט אחר שבת וחל ליל טבילתה במוצאי שבת או ליל יו"ט שני רוחצת וחופפת ותטול צפרניה בע"ש. ולמ"ש מחממת קיתון של מים להדיח בית הסתרים ובית הקמטים, מצאתי בליקוטי מהר"י אוברניק זצ"ל, בידו ולא בבגד משום סחיטה. מלקוטי מהר"י אוברניק זצ"ל. עוד דרש מו' כשסופרים ז' נקיים צריכים לבדוק שחרית וערבית, גם הסדינים צריכה לבדוק. והכי מצוה מן המובחר שתרחוץ ותחוף ביום ותטבול בלילה ותהא עסוקה בסריק' עד שעת טבילה, אבל במ"ש תרחוץ בלילה. ובחש"מ תטול צפרניה ע"י גוים או בעצמה ע"י שנוי, בבערטל בל"א [או האק מעשר] אם אפשר לה, ואם לאו תנקר הטיט שתחת הציפורן היטיב ודיו. והוא מצוה לנשים לברך אחר הטבילה כשתלביש החלוק בעוד שרגליה במים וכן מצאתי בי"ד בסי' ר'.

דף כג

[מעט הלכות נדה בלא סדר] והיה מתיר לנדה לילך לביהכ"נ בשעת התפלה בר"ה ויה"כ כדי ליישב דעתן, והביא ראייה מנשים סומכות על הקרבן1 ואמר שמותר לישב על העגלה עם אשתו נדה, וכן אמר לי תלמיד אחד משמיה שאמר הגאון מהרר"י מולין זצ"ל, וכ"ש עמה בספינה רק שלא יגעו זה בזה. ומותר לישב זה עם זה על ספסל ארוך המחובר לקרקע או לבית אבל אם אינו מחובר לא. כתב בספרו2 [ודוקא בעגלה ההולכת מעיר לעיר אבל על העגלה דרך חיבה כגון להוליך אותם אל הגן לטייל לא הג']. מלקוטי מהר"י אוברניק זצ"ל. מה"ר אהרן ז"ל התיר לישב האיש עם אשתו בעגלה אע"פ שא"ר שאסור לישב ע"ג ספסל שאשתו [נדה] יושב עליו. מ"מ הביא מורי ראייה מהא דאמרי' בעיברתא3 טרידי גבי כלאים ה"נ ל"ש. ואם רוצה להלביש לבנים בי"ט מדיח ביד במקום הסתרים או בגופה במקום שיש שם דם ולא בבגד. ולובשת חלוק נקי ואינה צריכה מרחץ אפי' ביומי דחול, מליקוטי מהר"י אוברניק זצ"ל. עוד דרש דלפעמים הנשים מתביישות לחזור מבית הטבילה כשהבחורים הולכים ברחוב לפני בית הטבילה ושבוש הוא בידם. דאדרבה טוב כדי דלא ליפגע בהו גוי או דבר אחר דאז צריכין לחזור ולטבול וראייה מר' יוחנן וכו'4 ומה שחברתה פוגעת בה אין נראה לו פגיעה חשובה דאל"כ מאי מהני פגיעותא דר' יוחנן וטעמא הוא לפי שהיא הולכת עמה לכך אינו חשוב כ"כ פגיע'. וזכורני שישנתי כמה לילות בחדר שהגאון ז"ל ואשתו ישנים שם כשהוא חלש ל"ע ואין סכנה בו. א"ל שאי' מהר"א ס"ל זצ"ל מי התיר לך לישן בחדר (אם) [עם] איש ואשתו אפי' בעת נדתה? כדאמרי' בגמ' [בפ' הדר]5 מבית תענוגיה ואמרתי כדלעיל להגאון זצ"ל. א"ה לא מנע אותי מלישן בחדרו. [כתב הה"ר ויפש פרטנא ז"ל], שלומך יסגא אהובי מחותני הח"ר ויפש יצ"ו, אשר דרשתני על הנשים הטובלות לבעליהן בוניזיא, דרגילות היא שם שהמים לא יחזרו לעומקו כדי סיפק לטבול בהו כמו עד חצות לילה. אם מותרות בשביל כך לחוף בלילה סמוך לטבילתה ג' או ד' שעות בלילה וכה"ג? נראה אם זה העניין כך הוא שפיר דמי שתתחיל לחוף כשיעור זמן חפיפה בנחת ולא בחפזון קודם זמן שרגילים המים לבא. דכהא"ג ליכא למיחש שתהא מהומה ולא חייפא שפיר, שלמה תמהר אחרי שאינה יכולה לטבולי שהרי כשהיא חופפת ביום אינה מהומה הואיל ואסורה לטבול ביום אע"פ שיכולה, כ"ש היכא דאינה יכולה כלל לטבול דאינה מהומה. וא"ת דנאסרה משום דלא מחלקינן בין אתו מיא ללא אתו מיא חומרא דאית בה קולא הוא דא"כ מרחיקינן חפיפה מטבילה! נאום הקטן והצעיר שבישראל.

תוכן העניינים

לקט יושר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה