חלק א (אורח חיים)
דף ג
ידיך עשוני ויכוננוני, הבינני ואלמדה מצותיך. ויבואני חסדך יי תשועתך כאמרתיך, סתרי ומגיני אתה, לדבריך יחלתי, פי פערתי ואשאפה, כי למצותיך יאבתי. בטוב גד"א אתחיל לכתוב הלכות, רחמיך יזכני שלא ימצא בהם שגגות וחטאות, מלא שאלתי ותברכני ברוב ברכות, שרש ההלכות שמעתי אות באות, הבינני הגאון ר"ג הזקן מוהר"ר איסרלן בסמיכות, זכותו יזל לעומדים בנסים ונפלאות [נוראות].
וקראתי לזה הספר לקט יושר, כי לקטתי ביושר ולא במעל, כי כוונתי לשם שמים. וכן מוכח קצת מתוך הספר מכמה ענינים שכתבתי, וגם לא כתבתי בזה הספר לא איסור והיתר מדעתי. והכל בא אלי בטורח גדול בכמה ענינים בראשונה, עד ששאלתי כמה ענינים ג' פעמים מן הגאון ז"ל ומן התלמידים עד שהבנתי. [וגם לחתוך נוצה לכתוב בה לא יכולתי], גם איני אוכל לכתוב במהירות. וגם אני צריך לבקש מן מקצת הבחורים להעתיק לי הפסקים שכתב הגאון ז"ל לחכמי ישראל ולהגיה אח"כ. פעמים בחנם ופעמים בשכר, פעמים כתבתי בעצמי והגיהתי, ולכן יש לסמוך על אותן פסקים. והגאון ז"ל כתב התיבות בדקדוק, ואם נמצא בהם חסר או יתיר זה בא מצדי או מצד הסופר [אשר העתיק כתיבת ידו]. ואם נמצא באחד מהם שדילג תיבה קטנה זה בא [מצדו] מתוך שכתב במהירות. ופעם אחת אמר לנו על ההלכה במנחות1 גבי תפילין אמרי' כאגרת בעלמא, ופרש"י שם לא (דקדקה) דקדק בחסרות ויתרות. ואמר הגאון ז"ל [ש"מ] שאין צריך לדקדק באגרת שלומים. וגם אין עילוי לא בכתבי ולא בלשוני אפילו בדורי, וגם היה עלי למשא לפעמים לקנות נייר ודיו לספר הזה. מ"מ לא מנעתי כי השם [ית'] יסמכני סלה ויענני מהר קדשו. מה"ר קדש"ו בגימטריא לק"ט יוש"ר, [ולכן לבי חפץ לקרוא לספר הזה לקט יושר כי לקטתי ביושר ולא במעל. וגם] הוא בגימט' שם הגאון הנקרא לס"ת ישראל בר' פתחי' זצ"ל, אבל העולם קורין אותו רבי איסרלן כמו שכתבתי בחרוזה. ואני שמי יוזלן, ואני נקרא לס"ת יוסף בר' משה ז"ל, כמו (שציירתי) [שציינתי] בראשי החרוזות, ומה שחסר אחת במניין ישראל יוזלין (ז"ל)2 מלקט יושר, ע"ז אין להקפיד. כי זכורני שאמר [הגאון] מה שאומר העולם שאין להקפיד אם חסר אחד במניין בגמט', ראייתם [הוא] ממה שפירש"י בפ' ואתחנן3 על ונושנתם, והקדים ב' שנים כו'. מדצריך להקדים ב' שנים, ש"מ שאינו די בשנה אחת. ולמה? אע"כ ש"מ שאין להקפיד אם חסר אחת בגימט', [והנה לא ידעתי אם אמר כזאת משמיה דנפשיה אם לא].
דף ד
וכיון שאני מחשיב ספר הזה שקראתי לו שם, אני צריך לכתוב איך שעלה על דעתי לכתוב, אפילו דף אחד לעולם. ואני לא הגעתי עדיין לקראות אותי לא רב ולא חבר1 וכבר הגעתי למ' שנה ויותר ש"ל, אלא כך היה המעשה. בתחלה הייתי באושטריך אצל הגאון ז"ל כנגד ה' שנים, שלא כתבתי מספר הזה שום דבר. ואח"כ נתגלגל הדבר שהלכתי לארץ רינוס, ושאלו לי רבני הדור ידעת איך שנוהג הגאון ז"ל בזה הענין? ולא ידעתי להשיב להם דבר ודאי, ומקצתם לא היו ידוע [ידועים] לי לגמרי. וכשחזרתי אצל הגאון ז"ל שאלתי אותו אותן הדברים, והיה הדבר פשוט בעיניו. ואמר זה כתוב בתוס' זה כתוב בפוסקים. ואמרתי בלבי ש"מ שרבני הדור הם מסופקים בדברים שהם כ"כ פשוטים, מכ"ש שאר העם. [ואמרתי בלבי] אכתוב לעצמי מה שאשמע ומה שאראה מן הגאון ז"ל, כדי שאדע להשיב דבר ודאי בשם הגאון ז"ל. כי הוא היה בסוף ימיו שאין בדורו במותו, כידוע לי. וגם חברי הפצירוני לכתוב בספר מה שאשמע מן הגאון ז"ל. והשבתי להם שאיני אוכל לכתוב בלשון צח, והם אמרו לי אם אינך תוכל לכתוב בלשה"ק כתוב בל"א, אי אפשר שלא נראה בו דבר אחד או שנים. [והיה אחד לפני שכתב מה שראה מה"ה מהר"ר שלום זצ"ל, והיה הגאון זצ"ל משבח אותו במקצת עניינים כגון בהלכות שמחות ובמנהגים]. וזכרתי מה שאמר ר' יוסי במס' שבת בפ' כל כתבי2 מימי לא עברתי על דברי חבירי כו', וכתבתי לפעמים בצנע [בצנעה] כמה ימים ואח"כ נודע הדבר. וכשנודע הדבר אמרתי [זה הדבר] שמעתי מן הגאון ז"ל, וזה הדבר ראיתי. וכששמעו אלו הדברים בקשו ממני אנשים חשובים, שאתן להם להעתיק מה שיש בידי מן הגאון ז"ל. ולאחר פטירתו אמרו לי שיש עבירה בידי אם לא אניחם להעתיקו, וכשראיתי שהדבר חשוב עליהם חיברתי ספר הזה. וסדרתי אותו על סדר הארבע טורים, או"ח, יו"ד, ח"מ, א"ה. וכל היכא שכתבתי בסתם, דרש או מעשה, או פ"א, או הורה, [או תשובה], כתבתי בחייו כמו שאמר או כמו שראיתי. [וכתבתי בסתם, ולא כתבתי שמו בכל המקומות, משום דאמרי' בסוף האשה רבה אלא יהושע יושב ודורש סתם וכל העם3 יודעים שתורתו של משה וכו']. אבל היכא שכתבתי, וזכורני, או מצאתי, או העתקתי, כתבתי לאחר מותו. וכל היכא שכתבתי תשובה, היא התשובה שכתוב בספר שעשה הגאון ז"ל [שקרא תרומת הדשן משום שיש בו שנ"ד תשובות כמו הילוך לבנה שהוא שנ"ד ימים]. וכל היכא שכתבתי כתב בספרו ולא כתבתי בלשון תשובה, הוא משום שלא ידעתי באותו זמן שכתבתי אותו דין שהיה [אותו דין] כבר כתוב בספרו, עד לאח"כ שנגלה הספר שלו, אז כתבתי כתב [כתוב] בספרו. וכל היכא שכתבתי כתב, פי' שהשיב הגאון ז"ל בכתב לחכמי ישראל, והיכא דאפשר אכתוב שמותם אי"ה. ובשאלה ראשונה אכתוב ההתחלה מן הכתב, ובשאלה אחרונה אכתוב סיום הכתב בלשון נאום ישראל. ואם יהיה לי יותר [מסיום הכתב] אזי אכתוב יותר. וזכורני שאמר לי שארי האלוף מהר"ר אייזק ס"ל זצ"ל, שהגאון ז"ל עשה מעשה לפעמים שהעולם סבורים שעשהו בלא כוונה [ועל צד פרישות], ואינו כן. כי כל מעשיו בכוונה ובידיעה גמורה [היה (לא) על צד החסידות והפרישות]. ולכן כתבתי מעשיו הידועים לי כדי שילמדו אחרים ממנו, כמו שאמרו רז"ל [שבת ק"ד ע"א] הבא לטהר מסייעין לו.4 ולפעמים כתבתי [איזה דבר] אע"פ שידעתי שאין חידוש בדבר, [ועשיתי גלל] כי שמעתי שמקצתם מתמיהים או מפקפקים, או נכשלים באותו דבר. [ועוד מנ"מ אם כתבתי דברים שהן פשוטין, כי כמה פוסקים כתבו הרבה דברים שהם פשוטים לת"ח]. ומ"מ אין לסמוך עלי כ"כ, כי [אף שלפעמים] ראיתי דבר מה ממנו ואולי יש לו טעם אחר, [ממה שדמיתי אני בלבי], שאיני אוכל להשיג דעתו. ואמרו ז"ל כל שאינו יודע הלכות שחיטה כו'5 (ועיין סיום ספר שלי). והי"ב יאיר עינינו בתורתו בעריכות, ויזכנו לביאת המשיח לגאלנו מאריכות הגלות, ולסמוך סוכת דוד הנופלת בסמיכות.
דף ו
פעם אחת בבקר לבש חלוקו שלא כדרכו והפך הפנימי לחוץ ועמד, מתוך שהגיד ההלכה לבחורים ולובשו שפיר1 לאחר ג' שנים או ד' היה חלש קצת ל"ע והלביש חלוקו שלא כדרכו ולא רצה להפכו, ואמר דוקא בימיהם הוו מדקדקים בחלוקותיהם משום שלובשים מבחוץ ז"ך32
אין עושין שום מצוה קודם התפלה, וראיה ממילה שהיא נדחת עד אחר התפלה כי התפלה היא במקום התמיד1 והתמיד היה לעולם בתחלה לאפוקי מה"ה זעליקמן מבינג יצ"ו, ששמע שעשה כפרות בזמן שא' הקהל מזמורים בביהכ"נ. והוא עומד רוב פעמים כשיאר היום בטוב והולך מיד לבית הכסא, וכשיושב היה מכוין שהיה פניו לדרום ואחוריו לצפון, או איפכא אפילו במקום שיש מחיצות2 ולא רוצה לישב אפי' בחורף על בית הכסא, כשהדף היה חם מחמת ישיבת אחר עד שנתקרר. וכשהלך מביהכ"נ לבית הכסא חולץ טליתו ולא הארבע כנפות, [וזכורני כשרוצה לחלוץ הארבע כנפות שלו, כגון כשהלך לישן בצהרים3 היה חולץ קודם והולך אח"כ לביהכ"ס]. וכשחוזר לבית הכנסת היה מברך על טליתו משום דהפסיק4.5 אבל לעניין ברכת התורה לא מקרי הפסק, כיון שעוסק במצות כגון מקנח בשמאל6 וכן אמר לי בחור אחד משמ' הרב הגדול רב' דעמי' הגאון מוהר"ר יעקב ווילא זצ"ל, דלא הוי הפסק לעניין ברכת התורה.
כשרוצה לאכול ובא מבית הכבוד, כמדומה לי היה שופך פעם אחת על ידיו והיה מברך אשר יצר, ואח"כ בשעת ניגוב יברך ענ"י1 ולעולם לא עשה שום ברכה על הקטנים2 (מצאתי מזה בסמ"ק במצוה ציונו, [וכן מצאתי באו"ח בסי' רל"ט ע"ש])3 ואמר שאין לישב על בית הכסא שאשתו נדה יושבת עליו, כן שמע מרבו מוהר"ר אהרן זצוק"ל (הי"ו) ושאלתי לו למה? ואמר לי מסתמא משום הרגל העבירה.
דף ז
וזכורני כשהיה רוחץ בנהר טרא, לא רצה להשתין מים בנהר והולך חוץ לנהר. וזכורני שאמר טעם למה מכה השמש1 כשקורא לבית הכנסת מכה אחת ואח"כ ב' הכאות ואח"כ מכה אחת, אלא כך הטעם דומי' דאב"א, אי לך2 אות ראשונה דאבא אחד במנין, ושניה ב' במנין, ושלישית אחת במנין, אבל ברינוס מכה השמש א"ב.3
בשחרית מיד כשיצא מבית הכסא רחץ ידיו ושפך על יד ימינו ג' פעמים1 ונתן בגד על יד ימינו, ונוטל הכלי בימינו ושפך על שמאלו ג' פעמים, ואחר כך נטל מעט מים על שתי ידיו, ומשן יחד, ואח"כ לקח מים מן הכלי בלא בגד (ע"כ זכורני) ושפך מעט מים על ידיו, ומעביר ידיו על עיניו ושפך מעט מים על ידיו ומוציא הליחה מן החוטם, ונוטל מעט מים בידו ונתן בפיו. ולפעמים נתן מתוך הכלי לפיו ומשים קמיצה הימין בפיו בצד שמאלו ורוחץ השניים, ואחר כך (עשה) [נתן] הקמיצה השמאלית בפיו בצד ימינו ורוחץ השניים בימינו. [ולכן רוחץ השניים הכי, משום ששמע מהזקן מאור הגולה גאונינו מוהר"ר שלום זצ"ל שכתב כן בספר סוד ארחי, עיי"ש ותמצא טעם יפה לדבר]. ואח"כ שפך מעט מים על ידיו ונתן אצבעותיו לאזניו, ואינו מדקדק אם נתן קמיצה או זרת באזניו, [אבל אני שמעתי מבת רופא דוקא קמיצה], וכי עשה כל זאת היה מברך ענט"י ואינו מקפיד על ההפסק. ואח"כ מיד אמר הנוסח מסדורי אושטריך אשר יצר וברכת התורה וברכת כהנים ואלו דברים וכו', ואלהי נשמה שנתת בי. וזה הנוסח אמר בכל יום אע"פ שהוא הלך לביהכנ"ס קודם שהתחיל הכהן הברכות, כגון בסליחות, והמתין עד שבא הקהל לברכה אשר נתן לשכוי בינה, מ"מ צוה לפעמים לבנו שמתחיל בקול רם הברכה על נט"י בבית הכנסת שלו כשאין שם כהן. ולפעמים לא רצה הכהן להתחיל לפניו ברכת על נט"י2 ולא ענה אמן רק ברכת נט"י מהכהן משום3 דלא שמע רק אותה ברכה בפירוש. ואמר זה הסדר עם הקהל, לשכוי בינה, גוי, עבד, אשה. ואמר אשה אומרת במקום שלא עשאני אשה שלא עשאני בהמה, אבל שמעתי מאשה שאומרת במקום שלא עשאני אשה שעשאני כרצונו, [וכמדומה לי שלא הודה לה הגאון זצ"ל כי אמו של הגאון זצ"ל הקדושה בגזרת אושטריך הי"ד, היתה אומרת שלא עשאני בהמה, ודכירנא שמצאתי בספר אחד, וז"ל: ושמא כי בזה נחלקו רז"ל במנחות אם יש לברך שלא עשאני בהמה ודו"ק54 וכן מצאתי באו"ח בסי' מ"ו וז"ל ונהוג הנשים לברך שעשאני כרצונו]. ואח"כ אמר מגביה שפלים6 פוקח עורים, מלביש ערומים, זוקף כפופים, מתיר אסורים7 רוקע הארץ על המים, אשר הכין מצעדי גבר, שעשית לי כל צרכי8 אוזר ישראל בגבורה, עוטר ישראל בתפארה, הנותן ליעף כח, המעביר שינה, יהי רצון, ואמר כל הסדר כמו בסדורי אושטריך עד ברוך שאמר. ואח"כ הוה מתעטף בציצית ומניח תפילין, כן עשה בסליחות, אבל בשאר ימות השנה עשה כסדר דלעיל עד דהוי מברך אוזר ישראל בגבורה9 ואח"כ הלך לביהכנ"ס. וזכורני בבית הכנסת שלו עמד לפני הארון ומשתחוה ואמר מה שאמר, והוה מתעטף בציצית ומניח תפילין ומברך עוטר ישראל וכל הסדר כדלעיל, וכל הבחורים עומדים על רגליהם בבית הכנסת שלו משרואים שיבא כל זמן שמשתחוה ומניח טלית ותפילין עד שיושב במקומו (מצאתי מזה ביו"ד בסי' רמ"ד המתחיל מפני שיבה תקום ע"ש).
דף ח
וזכורני כשמתעטף בציצית נטל (רחבה) רחב הטלית ביד ימינו ומסייע בשמאלו, והפנימ' מן הטלית היה כנגדו וזורקו ביד ימינו לצד ימינו על ראשו, והיה מכסה פניו ועמד מעט והיה מחזיר שני ציציות לפניו ביד ימינו, ואח"כ נתן ציצית אחת על כתף שמאלו1 ותחב הכנף בבגדו למעלה מעל צוארו וציצית אחת בצד שמאלו לפניו, ושתי ציציות שהיו לפניו בצד ימינו היה מחזיר לאחוריו לצד שמאלו, ואח"כ מגלה פניו ונתן הטלית על ראשו, וציצית שמניח על כתף שמאלו מניח למעלה על הטלית הכורכה בצוארו בין שתי הרצועות של תפילין.
כשבירך על טו"ת אמר הברכות בלחש, ושאלתי לו למה אמרת הברכות בלחש, ואין שום אדם יכול לענות אמן, ואמן שייך לברכה דהוי כמו עדות, והשיב שאינו רוצה לשנות המנהג.
[כתב הר' יצחק יצ"ו, הוא ר' מורי מוהר' יצחק ביהם] ועל טלית קטן לא בארת יפה איזה טלית אתם קורים שלנו, לפי דעתך שאותן טליתות שאין להן בית הצואר ותלויות ברצוע' נפשלים בגבו לאחוריו, ועל אותן קורין תגר משום דלא חשיבי לא דרך לבישה ולא דרך עטיפה, ורבותי היו נוהגים בטלית שיש לה בית הצואר וחציה תלויה לפניו וחציה לאחוריו, ובשעת ברכה אני מתעטפה על ראשי וארכה תלויה לאחורי כדי הלוך ד' אמות, כדי שאוכל לברך כהלכה להתעטף, ואח"כ אני לובש' בצוארי, והארכתי גם בזה באחת מתשובותי1 אין להאריך עתה כי ההולך נחוץ לדרכו, נאום הקט' והצעיר שבישראל.
וארבע כנפות שלו הוי' הולכ' לפניו על טבורו ולאחוריו כמו כן, ורוחבה הוי כמו1 בגד שקו' ארוז שלוקחין לטלית של צמר. ובשעה שמשימ' על ראשו הפך פניו למזרח והוי מברך באהאמ"ה אקב"ו להתעטף בציצית. והוי משים הב' כנפות על פניו כנף אחד לדרום וכנף אחד לצפון, זה כנגד זה, והב' כנפות הוו תלויים לאחוריו ועמד הכי כמו הלוך ד' אמות, ואח"כ משים ראשו לתוך החור, אבל הארבע כנפות הקטנות מברך עליהן על מצות ציצית. [וזכורני שיש לו ארבע כנפות ביו"ט שהיה של משי שקורין דאמאשקא2 והיה תחתון בגד של צמר וכשרוצה לאכול היה מהפך הפנימי לחוץ כדי שלא יעשה כתמים במשי, ולא היה מברך עליו באותו פעם]. ואדם שלובש ארבע כנפות בשחר, ממשמש בו בשעת שבירך על טלית גדול ויכוין לפטור גם את זאת, ואז הוי פוטר גם הארבע כנפות שלו3
דף ט
וזכורני כשהלך לבית המרחץ פשט הארבע כנפות שלו מעליו בביתו, ואמר שכתוב באו"ז שטוב שיהא כל הלילה ציצית בצוארו, אע"פ שיש לאחד טלק"ט שהוא שלו צריך לברך על טלית גדול' בביהכ"נ, אפילו על שאולה שהיא גדולה.
שלומך יסגא לחדא אהובי הר"ר נתן י"ץ1.2 אשר שאלתני אי שרי לעשות ציצית של צמר לטלית של משי? דע לך כי קבלתי דנהגו לפטור כל המינין בצמר או פשתים, ואף כי כתב הג"ה במיימוני בשם מהר"ם, והאידנא דאין לנו תכלת אין לפטור טלית של משי אלא בציצית של משי, משום דבעינן הכנף מין כנף, וכן נמצא במקומות אחרים בשמו. [וגם כתב בספרו3 חד מרבוותא דהוי ליה טלית של משי בג' ציציות של משי ואחד של צמר, וצ"ע אי שפיר דמי כה"ג דלא הכנף מין כנף, וגם לא גדילים תעשה לך]. אמנם הרמב"ם בספרו לא כתב כן, וכן ראיתי תשובה שהשיב קרובי מוהר"ר שלום זצ"ל, [בסוף הספר כתבתי לפי דעתי התשובה], למוהר"ר יעקב מולין זצ"ל, דלא נהגו כמהר"ם בהא. וכן ראיתי באושטריך בווינא ובקרימז, שהיו בביהכ"נ טליתות של שער שהיו מיוחדים לאורחים מקופת הקהל והיו מצוייצים בציציות של צמר, וזזו4 כמה גדולים ולא אמרו להו ולא מידי. וזכורני כשילדה גרושתי בכור שלי תינוק של בית רבו זעליקמן ז"ל, ומצוה הייתי אותה לעשות לי כתנת של פשתן שקו' בלשון אשכנז נאטהעמד5 שהעולם אומר' שהיא טוב כשהולכים על הדרך שאינו יכול לתפוס אותו כשיש לו בצוארו, אבל אני היה תפוס עם הכתנת דלעיל בע"ה האמת לא ידעתי בודאי שלא החליפו הכתנת, ואותה כתנת היתה מרבעת ובאמצע הוי חור, ועשה בו מוהר"ר שלמה שפיירא ציצית של פשתן, אבל כשראה הגאון זצ"ל הציצית של פשתן הוה מנענע הכתף. וכשבא אחי מעיר הקדש דירושלם תוב"ב, הביא עמו טלית דהוה סדין של פשתן והוו בה ציצית של פשתן6 ואין בה לא עטרה ולא משי בכנפותא.
[כתב בספרו] כל בגד שיש לו ד' כנפות למטה שקורין שליץ ומחובר למעלה בגוף אינו חייב בציצית, ואין עושין ציצית אלא מן צמר שגוזז מן הצאן משום דכתיב במיימוני בהלכות ציצית בפ"א1 ולא מן הנימין הנתלשין וצריך טוויה לשם ציצית ע"ש. וקשר העליון מן הציצית קושר בחוזק אל החור עד שיכפל רחב הבגד לגמרי. ועשה חוליות בציצית כיצד, כורך ג' פעמים סביב החוטין2 ותוחב באמצע בין ד' חוטין לד' החוטין, וכן עשה ג"פ בין כל קשר וקשר עד דהוה בין קשר לקשר כמלא גודל, [וכן מצאתי באו"ח בסי' י"א וז"ל מנהגינו לכרוך בה חוליות וכו'].
דף י
לעולם יעשה לכתחלה הציצית שליש גדיל ושני שליש פתיל1 אפי' אם הוה הציצית ארוך מאד משום נוי ציצית. ולא יהא ארכו מן הגדיל יותר משליש מן הציצית אבל בדיעבד כשר, אבל אם הוה ארכו מהפתיל יותר משני שליש בזה אין נפקותא. ואורך הציצית י"ב אצבעות לכל הפחות, [וכן מצאתי באו"ח בסי' י"א וז"ל: ויהיו ארכן ג' טפחים וכו'], וזכורני דהוה ציצית שלו ארכו כנגד י"ח או י"ט אצבעות, [וכן מצאתי באו"ח בסי' י"א וז"ל: ואם ירצה להוסיף בארכן].
פעם אחת הוה בציצית ו' קשרים, וצוה לעשות בציצית ה' קשרים חדשים, ולא די במה שמתיר הקשר האחד, משום דלא הוה הציצית תעשה ולא מן העשוי, כיון שנתכוין לעשות ו' קשרים והוה הציצית בטעות; ואינו מקפיד אם חותך החוטין למטה כדי שהן שוין אפי' לאחר שנעשו הציצית לגמרי. ואינו מוחה לנשים לעשות ציצית, [וכן מצאתי באו"ח בס' י"ד וז"ל: ואשה כשרה כו'], אבל אמר שמצוה לכל אדם לעשות ציצית לעצמו1 אבל זכורני שמוהר"ר יעקב ווילא זצ"ל הוה אומר2 לנשים לעשות ציצית באושפורק. וזכורני כשכפלתי טליתו היה מקפיד אם לא הוו מונחים הארבע ציציות גבי הדדי בתוך הטלית.
תכתב לשנה טובה, אהובי עמיתי הרב ר' מנשה יצ"ו, [כתב, הוא ר' מנשה1 בן מוה"ר ישראל ברונאי] על הטלית שנקרע' בתוך שלש ותפרה, כתבת בפשיטות להכשיר, וכתבת שכן הוא בדרשות מהר"א ומוהרי"ל משמי' או2 מהר"ש ז"ל3 לא ידענא. אמנם בברור דכירנא דאישתעי לנא מוהר"ר זעליקמן מאולם ז"ל בהיותו עמנו באגרא, דמוהר"ל ז"ל כעס על המתירין אפי' תפירה, במשי אדום או ירוק סביב הנקב שבו הציצית לחזקו4 ובהא אנא מכשירנא משום דאין כאן בית מיחוש בין לפי' רב עמרם בין לפי' רש"י דאיתניהו באשירי, לפי' רש"י כדכתב אשירי דבטלית של צמר שרי משום דאין דרך לתפור בחוטי צמר. משמע דכל היכא דאין חוט התפירה ממין הטלית לא חיישי', וכ"ש כיון שצבועי' הן לא נהגי' עכשיו בשום מקום לעשות ציצית רק מלבן. וההיא דהגה' במיימוני בשם מהר"ם בתפירת פסקי המעיל דאסור לתפור תוך שלש, צ"ל דאיירי בטלית של משי ותופרה בחוטי משי לבנים; ולפי' רב עמרם נראה דליכא למיחש אע"ג דלאותו פי' אין חילוק כלום מאיזה מין הוא חוט התפירה כמבואר למבין, א"ה היכא דהתפירה אינה אלא לחזק ולא בשביל שנקרע, אהא לא קאי טעמא דר"ע. אבל היכא שנקרע ותפרה בתוך שלש, מניין לנו להקל נגד פי' דר"ע? ואין לומר דר"ע ז"ל מיירי שנקרע' החתיכה לגמרי מן הטלית וחוזר ותופרה בה, והכי משמע במיימוני. אמנם באשירי לא משמע הכי כלל, וכן הלשון טלית שנקרע' לא משמע דנחתך לגמרי, נאם הקטן והצעיר שבישראל5
דף יא
טלית שנקרע' תוך ג' אצבעות1 לכנף אינו רשאי לתופרה. אלא כיצד יעשה? יקח בגד שהוא טפח על טפח ותופר בכנף ועושה בו ציצית חדשים, [וכן מצאתי באו"ח בסי' ט"ו וז"ל אם נקרע הטלית תוך ג' וכו']; על כנפי בגדיהם מתרגמי' כסותהון2 וקרעו בגדיהם מתרגמי' לבושיהון3 משמע מדמשני התרגום כל כסות חייב בציצית, כגון סדין המיוחד ליום.
והורה שאינו צריך לעשות לכנף לא בגד כפול ולא אמרא, אך אם ירצה מושך חוט לסימן כשיעור רוחב ואורך הכנף לציצית.
והורה שאין לילך לבית הקברות בטלית קטן אפי' תחת בגדו, [וכן מצאתי באו"ח בסי' כ"ג וז"ל: אבל אנו שאין אנו מכוונים בהם למלבוש אלא למצוה כו']. ואמר שאין צריך להסיר ט"ק כשהולך עם המטה של אשה1 משום דאינה חייבת בציצית, אבל במטה של איש צריך להסיר, [וכן מצאתי ביו"ד בסי' שע"ה ע"ש]2
[כתב מוה"ר משה מענדל מרגנשפורק יצ"ו] גם תודיעני אמ"ץ על ציצית שנחלק חוט אחד לשנים מחמת שהיה השזור למטה רפוי, ונחלק השדרה1 למטה ולמעלה נשאר שזור כשיעור, ולמטה נחלק ונראה כמו ט' חוטין, והדבר היה בשבת, דאין לשוזרו, מה דינו? ושלום לאד' ולכל שואבי מי בארך נאם עבדך משה תתת.
[תשובה]2 הציצית שנחלק חוט השזירה, נראה כיון דעדיין נשאר מן השזור כשיעור, אין לחוש דשמא יהא נראה כתשעה חוטין. וראיה מהא דתוך שלש לא יתפור3 פירש"י4 פריש חוט אחד מן התפירה ויוסיף עליו עוד ז' חוטין, ויהא תעשה ולא מן העשוי, אבל לא פירש דחיישינן שמא יראה כתשעה חוטין, אפי' אם יעשה ח' חוטין כהלכתן, נאם הקטן והצעיר שבישראל.
כל הקשרים שעשו הנשים בשעת הטוויה אינה קשר לעניין חוטי ציצית, אבל זכורני שחלק עליו תלמיד אחד בזה. [כתב מוהר"ר שמעון כ"ץ יצ"ו ממענץ], ואשר דרשתני על הטלית שתפר על גבה כלפי ראש המתעטף בה בגד קאמכט, שמצויירים בו מרוקם במשי צורת מלאכים הפרצופים בני אדם עד החזה ולא יותר, ויש להם כנפים מרוקמים בחוטי זהב, אי שרי להתעטף בה. בהך מלתא איתניהו כמה חלוקים בפ' כל הצלמים1 אשיר"י ומרדכי מסקי דכשאין הגוף שלם שרי להשהות רק שלא יעשנה. עוד כתב במרדכי דבצבעים ורקמה אין הפרצוף שלם, נראה דר"ל דכיון דאינו חקוק באבן או בעץ עבות אי אפשר להיות הפרצוף שלם. [ב'], פליטת הסנטר ושקועו למטה נגד הצואר, וכן החוטם ומושב העינים אי אפשר לעשות בשלמות כברייתו ברקמה אם לא בחקיקה, מ"מ נראה דראוי ונכון שיפחות צורתם באחד מן האברים, דאף זה דמחמיר טובא מתיר ע"י פחיתת צורה, ואין לחוש כאן מפני שנראה כמשתחוה לו שהרי על גבו ועל ראשו הוא, ואינן2 טעמי נמי דכתב רבינו אליקים3 לענין תפלה לא שייכי הכי ע"ש.
דף יב
[כתב הר"ר בנימין כ"ץ מרעגנשפורג] מי שמתפלל מנחה יכול להניח טלית ותפילין אם עדיין הוא יום, כיון שלא התפלל ערבית. [בשאלת' כ"ב] מי שהזיד או שגג ולא בירך טו"ת ביום עד אחר תפלת ערבית, אם יניחם בלא ברכה, או בברכה, או לגמרי לא, היכא דעדיין הוא יום? נראה דאינו מברך כלל לא אציצית ולא אתפילין אע"פ שעדיין הוא יום, וציצית אין קפיד' אם מתעטף בלא ברכה אפי' אם הוא לילה גמור, אבל תפילין שאסרו חכמים להניחם בלילה אסור להניחם ג"כ אחר תפלת ערבית, הואיל ועשה לאותה שעה לילה בתפלתו תרי קולי לא עבדינן. והכי פסק מהר"ם לענין אבלות ב"מ שאין מונים לאחר תפלת ערבית למקצת היום וכבר התפלל תפלה של לילה ע"ש1
[כתב] שלום רב לאהוב' הח"ר (תעבל) [טעבל]1 י"ץ, אשר שאלתני לפרש לך הפשט בסמ"ג דכתב2 אע"פ שצריך לעשות ענף יוצא כו' לא ידענא מאי קשה לך, דפירושו דענף היינו ציצית חוטין נפרדין שאינו גדיל, והכי כתב לעיל צריך שיעשה שליש גדיל ושני שלישי ענף. וכן הוא לשון הגמרא3 ולהכי קרי לציצית ענף לפי שהוא כמו ענף שיש לו בדין נפרדין יוצאין מן האילן, גם זה יוצא מן הבגד. ואי קשי' לך אמאי נקט סמ"ג הכא ענף טפי מגדיל? ל"ק דמשום דבעי למימר דלא תימא דעשו להם ציצית ונתנו פתיל תכלת תרי מצוה נינהו, לפיכך נקט ענף דכתיב גבי תכלת, אבל גדיל לא כתיב תכלת גבי', אין להאריך מזה יותר.
וזכורני דהוה מהדר לעטרה בטליתו אחר משי שהיא צבוע תכלת שקו' הימיל בלויא, או שאר בלאו, אבל אשתו נתנה לו טלית שהמשי שלה הוי אדום, ומ"מ היה מברך עליו כמה ימים.
בשבת היה מברך מיד על טלית קטנ' כשעמד ממטתו בשחר לאחר שבירך אוזר ישראל בגבורה, [ודכירנא שעשה ג"כ ביו"ט]. ואח"כ היה מעביר הסדרה בפי' רש"י מקצתה או כלה, ואח"כ הלך לביהכנ"ס ומברך על טלית גדול'. אבל בחול אינו מברך על טלית קטנ' עד שבא מבית הכנסת לביתו, משום דבחול הלך מיד לבית הכסא1, ולא רצה לעשות ב' ברכות מחד ענין בלי הפסק. וז"ל2 תשובת שארי הגאון מהרי"ל זצ"ל, וטלית קטנ' וט"ג כתב, בתחלה היה מהר"ם נוהג שלא להתעטף בה עד אחר יציאתו מבית הכנסת שהפסיק במילי דעלמא, ואז היה מברך על הקטנ'. אבל הר' משה פרנס כתב למהר"ח, שחזר בו ולא היה מברך עד בואו לבית הכנסת, ונתעטף בט"ג והיה מברך על הגדול' להתעטף, וכן נוהג מהר"ח, וכן כתב א"ח ושלום מאת הק' הלוי.
דף יג
מצאתי [וזכורני] שאמר הגאון ז"ל בסוף ימיו אלו ראיתי תשוב' מהרי"ל דלעיל מקדם הייתי חוזר, אבל עתה לעת זקנתי איני אוכל לחזור מלברך על ט"ק. וזכורני כשחלץ טליתו בשבת אוחז בידו באמצע', וכורך על ידו הטלית כלה, ושומט ידו מן הטלית ותחב הד' ציציות באותו חור במקום ידו והיה הטלית עגול' כמו קשר אחד.
מי שאין לו טו"ת מוטב שימתין עד שישאל לו תפילין מלהתפלל בלא תפילין עם הצבור. כשמניח תפילין נוטל התפילין של יד ומתיר הרצועה וישים התפילין של יד [על] ידו השמאלית. ונותן הרצועה על יד ימינית ולא מברך על של יד עד שמתיר גם הרצועה משל ראש, ולפעמים הוה מתיר הרצועות המשרת שלו. וזכורני דהוה נתן הבית של תפילין של יד באמצע ידו השמאלית על כפו, והיה מושך הרצועה של יד1 עד שהקשר של יד עומד למטה בידו כנגד הזרת. ואח"כ היה מתיר הרצועה של ראש, והיה מניח התפילין של ראש לפניו על העמוד או על התיבה עד שבירך עליו, אבל כששאר2 מניח לו תפילין היה מניח מתחלה על זרועו ולא בתוך ידו כמו שפי'. וכשמברך על תפילין של יד היה כורך הרצועה על זרועו עד שמגיע' הרצועה לאמה, וכורך פ"א על האמה. וממהר לברך על של ראש ואח"כ כורך הרצועה של יד באמה עד דהוה ג' פעמים3 ונתן סוף הרצועה בתוך ידו למטה מן הרצועה שכורך לפעם שלישית, והיה מושך סוף הרצועה לחוץ כמו שיכול להמשיך4 וזכורני שהיה נוטל תפילין של ראש מן התיבה. [והיה מניח] קשר תפילין של ראש קודם שעשה ברכה על תפילין של ראש על הבית באותו צד המניח על הראש. והרצועות שסובבות סביב ראשו יוצאות למעלה מן הבית מכאן ומכאן כמו כנפים, והבית והקשר היה באמצע, והרצועות למטה מן הקשר היה האחד תלוי בתוך ידו השמאלית והאחד חוץ לידו השמאלית. ואח"כ נטל הקשר ביד ימינו והבית ביד שמאלו ומברך, ועשה על ראשו.
[ודכירנא שהרצועות מתפילין1 אינן רחבות עד שהיו בדוחק [על ראשו] (בראשו). והיה מושך הרצועות למטה כנגד הפאות, והקשר של תפילין מניח למעלה בעורף. וכן מצאתי בסמ"ג במצוה לקשור תפילין2 וז"ל, והקשר של תפילין מהדק בראש למעלה בעורף ולא במפרקת כדי שיהיו ישראל למעלה כדא' התם]43
וכשברך על תפילין של ראש היה מסלק המטרון שקורין בלשון אש' קאפא מעל ראשו, ומניח על כתפיו אפי' בעת החורף. ומניח הטלית על ראשו כ"ז שהתפילין בראשו, וכן עשו רוב בני אושטרי'.
מי שיש לו חבורה, או פצע בראשו במקום הנחת תפילין דראש, והיה בגד על החבורה. הורה שיניח תפילין של יד לחוד1 סי' כ"ו ובד"מ שם הביא מאו"ז בשם ס' חסידים מי שיש לו נתק או מכה בראשו במקום תפילין יניחם בזרועו ומי שיש לו כויה בזרועו יניח של ראש ולא בזרועו2 והיה מכסה זרועו כשמניח תפילין של יד משום דכתיב בספר תרומה3 והיו לך לאות, וגם יש טעם בקבלה. וזכורני כשמניח תפילין של ראש היה מניח שמגיע תחלת הבית מהתפילין כשהתחיל שער ראשו והבית מניח על שערותיו, ותמיד היו שערותיו פשוטים, ואמר לי מהר"י אברניק יצ"ו שכתב כן באו"ח בסי' כ"ז וז"ל ומקום תפילין של ראש מהתחלת עיקרי השער וכו'.
דף יד
[שאילת ח', כתב מוהר"ר בנימין כ"ץ יצ"ו מרעגנשפורק],1 תפילין בחוה"מ לסמ"ק שכתב וטוב להניחן בלא ברכה אותם הנוהגים כן. (אין) [אם] מדברין בין תפלה לתפלה, נראה דאפילו אותם שאין מברכים אסור להם לדבר ולהסיח בין תפלה לתפלה. דאמרינן במס' סוטה2 סח בין תפלה לתפלה עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה. ואין הטעם משום דהביא את עצמו לידי ברכה שאינה צריכה, אלא בלא זה יש עבירה להסיח ביניהם. כדמוכח באשירי פרק בתרא דר"ה3 בתשובה (רב) המתחלת שאילו מקמי רי' מתיבת' וכן באשי' בהלכות תפילין4 בהא דמייתי ירושלמי דמפרש טעם אמאי חוזר מעורכי המלחמה אהאי עבירה טפי מאחריני ע"ש. ואני הכותב שמעתי ממוהר"ר יוזמ"ן כ"ץ יצ"ו, שהביא ראיה מתוס' ואשירי מפ' כיסוי הדם5 גבי סח בין שחיטה לשחיטה. אבל מהר"א ס"ל ז"ל הוי פליג על זה, וכן אמרתי להגאון זצ"ל, ואמר הגאון הדין עם מהר"י כ"ץ יצ"ו.
[שאילת ט', כתב הר"ר בנימין כ"ץ יצ"ו מרעגנשפורג]1 לפי טעם סמ"ג מכח ב' עדי'2 מי שמתו אחיו מחמת מילה יניח תפילין בשבת! נראה לי [דאין] לחלק כלל בשביל טעם זה כדמפרש סמ"ג בדרך אגדה בעלמא, דכמה טעמים אשכחן בדברי אגדה כה"ג אפי' בגמ'3 ולא מחלקינן משום אותו הטעמ'. כי הא דאמרינן בפ' המפלת4 מפני מה אמרה תורה מילה לשמונה? פי' רש"י ולא לשבעה ומפ' הטעם שלא יהיו הכל שמחים ואביו ואמו עצבים פי' שהן אסורין בתשמיש המטה. ולפי טעם זה אם ילדה בזוב שצריכה ז' נקיים, לאחר ז' ימי לידה. וכי סלקא דעתך שיהא הבן נימול (לשבעה) [לי"ד]? וכאלה רבות בתלמוד'.
ולא בירך על התפילין בחוה"מ1 זכורני שהלכתי עם יוסף חזן מניאושטט אל בית הגוי (שמעבד) [המעבד] עורות. והיו סימנים בעורות, והעורות היו בגיגית ועליהם מים ושאר דברים. ולקח יוסף עץ ארוך והפך בעורות ושהיה למטה הפך למעלה, ואמר לשם קדושת ס"ת, לא ידעתי בודאי אם אמר גם לתפילין. וזה עפ"י הגאון זצ"ל עשה2 ובספרי הטור שלפנינו הוא בסי' רע"א3
[תשובה, וכמדומה לי שנמצא כן בתשובת שארי מהרי"ל זצ"ל]. תפילין שנמחקו קצת ועדיין רישומן ניכר, מותר (להעבירם) [להעביר] עליהם בקולמס. [כתב בספרו אם ניכר כ"כ שיוכל תינוק דלא חכים ולא טיפש וכו']1
דף טו
מלקוטי מוהר"ר יהודה אוברניק יצ"ו, שאין להקפיד בתפילין של יד לתקן אותן כמנהג אושטריך, שיהא הבית לפני' מן הרצועות אע"פ שכבר נתקנו התפילין בגליל העליון, שמנהגם לתת הבית מחוץ לרצועות, אע"פ שהפרשיות לא יהיו פתוחות כנגד הלב. הואיל ולאו בקריא' תליא מילתא, דדוקא בשל ראש או במזוזה בעינן שיהיו הפרשיות פתוחות כנגד הקורא אבל בשל יד תולה בשימה. ומ"מ נקרא שימה נגד הלב, ומיהו אמר ששמע בשם מוהר"י מולין ס"ל ז"ל שנהג לאסור, אך אמר דלא שמע מבר סמכא, וכתב בספרו אם יצא הדבר מפי אחד הגדולים אינני מפליג על דבריו כלל1
לפעמים בחורף כשהיה הקור גדול וחזק שצריך להלביש הרבה בגדים, והיה מניח תפילין בבית החורף ואח"כ הלביש בגד של עור שקורי' קורזין1 ואח"כ הסרבל ואח"כ טלית2 כשבא לביהכנ"ס, אבל בשאר ימות השנה לעולם הטלית קודם. [זכורני שבכל יום מניח טו"ת, ולא ידעתי היום3 כי' שנים או יותר שהייתי אצלו שלא הניח תפילין לבר שבת ויו"ט, אע"ג דיש לו כמה מיני חלאים והרבה צער. ואני ידעתי בודאי שידע מה שכתב א"ח בסי' ל"ח וז"ל, כתב הר"ם ז"ל מצטער שאין דעתו נכונה פטור ע"ש. וזכורני שתלאן תפילין שלו בכיס שלהן, וכן כתב א"ח בסי' מ' וז"ל, אבל מותר לתלותן בכיסן וכו'].
פ"א נפל כסוי של תפילין בלא תפילין על הארץ1 וכשמגביה אותו היה מנשק בכיס. כשאחד הולך בדרך ורוצה לעשות צרכיו, גדולים או קטנים, אינו צריך להניח תפילין תיק בתוך תיק2 כ"א בחד תיק, וכ"ש שאר ספרים. והיה מתיר לשנות רצועה של יד לעשות קשר בצד השני שהיה כבר על האצבעות3
[שאילת כ"א], כתב מוהר"ר בנימין כ"ץ יצ"ו מרעגנשפורק מי שפושט תפילין ע"מ להחזירם מיד אם צריך לברך שני בהחזרתם1 דלא גרע ממישמוש אי לא, כיון דליכא היסח הדעת, דבמשמוש עצמו איכא מצוה כמו גבי ציץ. נראה דאין צריך לברך, הואיל ורוצה לחזור ולהניחם מיד בלי שום היסח הדעת. וראיה מהא דכתב אשי' בהלכות ציצית, דמי שפושט טלית זו וחוזר ומתעטף טלית אחר' צריך לברך. וכתב הטעם משום דחייב לעשות ציצית בכל בגדיו. משמע הא אם חוזר ומתעטף באותה טלית עצמה אינו חוזר ומברך, ודין טלית כדין תפילין, דמייתי התם ראיה מברכת תפילין אברכת ציצית. וההיא דכל אימת דמשמשי בהו מברכי, י"ל דאיירי בהיסח הדעת. תדע מההיא פ' אשיר' בהלכות תפילין דאיירי שנשמטו ממקומן ורוצה להחזירן למקומן, וע"כ הסיח דעתו שהרי צריך למשמש בהן תמיד שלא יזוזו ממקומן2
והוי חולץ תפיליו מיד לאחר קדושה. וכן עשה מוהר"ר שלום זצ"ל ומוהר"ר אהרן זקצ"ל. ואפשר משום דצריכי' גוף נקי למדי אין להשהותם יותר מן החיוב1 [וזכורני בר"ח ובח"מ חולץ תפיליו אחר קדושה של מוסף].
דף טז
[ברך עוטר ישראל והנותן ליעף כח ומעביר שינה] ואמר יהי רצון של תפלה בלשון יחיד כיון שכל אחד ואחד אמרו. [וכן מצאתי בפ' במה מדליקין1 שרבי מצלי בלשון יחיד ע"ש]. אבל יהי רצון של תפלת הדרך אמר בלשון רבים. וכן מצאתי בסמ"ק במצות תפלה2 וז"ל ואמ' בלשון רבים כדאיתא בברכות3 וכן מצאתי בא"ח בסי' ק"י וצריך לאמרו בלשון רבים ומעומד וכו'. וזכורני כשמתפלל על הדרך אמר תפלת הדרך אחר הב' יהי רצון של תפלה4 וזה הנוסח מתפלת הדרך הראיתיו לו והגיה בו לפי דעתו ירמי"א ואלהי אבותינו שתוליכנו לשלום ותצעדינו לשלום, ותסמכנו לשלום ותצילנו מכף כל אויב ואורב בדרך ותנינו לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני רואי בא"י שומע תפלה. [אכן א"א הרא"ש ז"ל הנקבר בריגנשפורק5
מצאתי בתשב"ץ בסי' שפ"ט1 וז"ל ושאלתי למה תפלת הדרך חותמין בברוך הואיל שאין פותחין בברוך? ואמר לי שהוא נסמך לברכה אחרת כו'2 ואמר קודם ברוך שאמר שמע ישראל ואח"כ בשכמל"ו כמו שכתב או"ח בשם ר' יהודה חסיד בסי' מ"ו. וזכורני פעם אחת בסליחות אמר לבחורים למה אתם הולכים מב"ה קודם שמע ישראל? אע"פ שמקצתם הולכים ללמוד. כי הגאון ז"ל הוי מנגן מר"ח אלול בחול עד אחר יוהכ"פ בברוך שאמר כמעט שעה אחת; ואמר אלי מעשה שהיה באושטריך בדייקן אחד ששמו רעביל3 והוי מגיה בתפלה של קהל גבי ברכת התורה במקום המלמד תורה לעמו ישראל, ברוך אתה ה' למדני חוקיך, כמו שכתוב ברוקח. וגער בו למדן אחד ששמו ר' קיים, ואמר ר' קיים ז"ל התוס' כתבו שאין לומר למדני חוקיך, ואמר הגאון ז"ל כמדומה לי שכתוב כן בתוס' במס' ברכות4 [וכן מצאתי בא"ח בסי' מ"ז וז"ל ואין לחתום בא"י למדני חוקיך שאינה לשון ברכה וכו'].
[שאילת כ"ד], כתב הר"ר בנימין כ"ץ יצ"ו מרעגנשפורק, המשכים ללמוד אם נוהג כמו הא"ח משם הרא"ש שמברך, או כמו שכתב הרב1 ספ"ק דברכות במרדכי2 דשל אתמול פוטר עד שחרית אחרת3 והאיך מר נוהג? מורי דודי הקדוש מוהר"ר אהרן ז"ל הגיד לנו בישיבה שהוא היה נוהג לברך כי היה משכים קודם אור היום וכן אני נוהג אחריו. נאום הקטן והצעיר שבישראל4
לפעמים כשהשכים קודם אור היום ללמוד תורה היה מברך ענ"י ואשר יצר וברכת התורה ואלהי נשמה, כמו שכתוב בסדור אושטריך. וכשהאיר היום התחיל ברכת הנותן לשכוי בינה, ואמר הברכות בסדר שכתבתי לעיל עד עוטר ישראל. וכן כשהשכים אחד מבני רינוס ללמוד [היה] מברך ענ"י ואשר יצר ואלהי נשמה וברכת התורה, דהיינו לעסוק בדברי תורה, והערב נא ואשר בחר בנו. וכשהאיר היום מתחיל ברכת הנותן לשכוי בינה ומדלג ברכת התורה במקומו. [וכן מצאתי בא"ח בסי' מ"ז וז"ל המשכים ללמוד בבוקר קודם שילך לביהכ"נ וכו'].
דף יז
להשתדל בעד איש שיאמר הברכות ואף אם אין איש כ"א קצת ע"ה אפ"ה טוב לו לומר ברכות במקום שאין איש1 כנ' וכנ' אביך הקטן והצעיר שבישראל].
דף יח
פ"א בשבת נתאחר לבוא לביהכ"נ שלו והיה מפסיק בק"ש בין הפרקים עד שקורא החזן כל הסדרא. [ומצאתי סעד לזה בא"ח בסי' ס"ה1 וז"ל כתב בעל [ד"ק]2 המנהיג הקורא את שמע וקראו החזן לעמוד וכו' ע"ש].
[וזכורני פעם אחת היה לן בבית גוי ובנים קטנים היו לגוי והולכים בלא בגדים. ואני מסופק אם רוצה להתפלל או ללמוד ואמר לי השמר שלא ילכו בני הגוי אצלי. וכן מצאתי בא"ח בסי' ע"ד1 אסור לקרות ק"ש כנגד ערות גוי]. ופי של חזיר שמתה2 אינה כצואה אלא כשאר נבלות3 לענין ק"ש. וברביעית מים סגי על מי רגלים הרבה של פעם אחת בין בכלי בין בקרקע כמו שכתב הרמב"ם. וכן מצאתי בא"ח בס' ע"ו [וז"ל וכתב הרמב"ם ז"ל [רביעית] למי רגלים של פעם אחת ואם הם יותר יוסיף מים כפי השיעור וכו'].
דף יט
וזכורני שאמר אם היתה צואה במקום גבוה עשרה טפחים או עמוקים עשרה ורואה אותה מותר להתפלל כיון שהצואה ברשות אחרת. וכן מצאתי בא"ח בס' ע"ח1
מצאתי בסמ"ק אחד במיישטרי והוא של ר' גומפלין שנון1 י"ץ במצוה להיות צנוע, אבל בדקתי בארבעה סמ"ק אחרים ולא מצאתי. וז"ל וצואת קטן שאינו יכול לאכול כזית דגן בכדי אכילת פרס אין צריך להרחיק מצואתו וממימי רגליו. וכמדומה ששמעתי מפי מורי הר"ר יצחק שא' לי גם במאכל שעושים לתינוק שקו' פאפא בל"ע2 מ"ר עכ"ל. [וכמדומה לי ששמעתי מן הגאון ז"ל כמו הר"ר יצחק דלעיל].
מותר לשתות מים בשבת בשחרית בזמן שא' מזמורים בבית הכנסת. [וכן מצאתי בא"ח בס' פ"ח וז"ל וא"א היה שותה מים בשבת קודם תפלה וכו'. וכן מצאתי בא"ח בסי' רצ"ו1 וז"ל שלא חל עליו עדיין חובת קידוש עד לאחר התפלה וכו']. כשהיה חתונה או מילה בביהכנ"ס שלקהל בשבת אינו אומר בביהכנ"ס שלו לא יוצר ולא זולת ולא הפטרה מן החתונה. [ועיין בזה הספר בהלכות קדושין]2
[כתב מהר"ר פנחס יצ"ו], עוד יורני מורי בענין זה כי ראיתי הלכה למעשה ממהרי"ו, שיש נפילת אפים ביום המילה בביהכנ"ס שאין1 שם התינוק, היכא דאיכא ב' בתי כנסיות בעיר כמו גבי חתן. א"כ מבעי לי לפי זה אם חל יום המילה בשבת ואין מלין בה בביהכנ"ס, מחמת שאין עירוב שם וגם אין מתפללין אצל התינוק, אי אומרים יוצר ואופן וזולת השייכים למילה בביהכנ"ס או לא? אי דמיא לנפילת אפים או שמא אחר שייסד הפייט בשביל המילה לאומרו לא שבקינן כלל לאומרו, אחרי שאין מתפללין אצל התינוק כלל, א"כ הוא כמו שמלין אותו בביהכנ"ס. לכן יורני מורי על כל דבר באר היטב2 כי ללמוד תורה אני צריך והיא עלומה ממני.
1 על המילה שאינה בביהכנ"ס אלא בבית אחר אי אמרי' פיוטים בביהכנ"ס. דע כי ידעתי שהזקן מוהר"ר מאיר בולדא ס"ל ז"ל כשישב בווינא אמר תחינה בב"ה שלו ביום המילה, אבל לא הלך לבית הכנסת של הקהל אל המילה. דודי מו' הקדוש ז"ל היה רגיל לילך מבית הכנסת שלו לבית הכנסת של הקהל אל המילה, ולא אמר תחינה בב"ה. מדברי שניהם נראה ללמוד דכל היכא דאין התינוק נימול באותו ביהכנס"ת לא עבדי' ולא שבקי' מידי בשביל המילה. ואין סברא לומר דתפלת הצבור תהא נגררת אחרי המילה שבבית אחר, וכ"ש פיוטים שבברכות דק"ש, שבטורח התירו הגאונים לומר בהם פיוטים להפסיק בברכות ובטעם מועט דחינא לה. [וקי"ל כירושלמי2 גבי רקיקה, הרוקק אל יתפלל עד שישהה ד' אמות. וה"ה נמי המתפלל אל ירוק עד שישהה כדי הילוך ד' אמות, משום דאמרינן בשבועות (דף ט"ו ע"ב) אין מזכירין (השם) [שם שמים] על הרקיקה, ועיין בא"ח בס' צ"א כתב בספרו]. ואינו מקפיד בביהכנ"ס שלו אם לא הוה חלונות למזרח. ומניח ידיו על לבו בשעה שמתפלל י"ח כמו שפי' בפ' אחרי בפשטי'3 שלו. וז"ל: וסמך אהרן את שתי ידיו ידו כתיב מכאן סמך למה שכתב הרמב"ם בהלכות תפלה4 שיהא ידיו כפופות בשעת תפלה כפו הימנית על ידו השמאלית כעבדא קמיה מאריה. ונרמז כאן בוידוי שצריך ג"כ לעמוד כעבדא קמיה מאריה דכתיב ידו בלשון יחיד כלומר שתי ידיו יהיו כיד אחת. [ואי פירוש ידיו דבוקות זו בזו כמקצת בני אדם אתי נמי שפיר כדדריש מרגליהם רגל ישרה] עכ"ל. וכן כתב א"ח בסי' צ"ד בשם הרמב"ם, וכשמתפלל מניח ידיו כמדומה כנגד טיבורו או על ברכיו כמו שכתיב לעיל. וזכורני דהוה כפוף אצבעותיו השמאלית על כפו השמאלית כמו שעושין אגרוף. ועשה ראש אצבעותיו הימנית על סוף אצבעותיו השמאלית, וכפו הימנית כנגד כפו השמאלית דבוקות זו בזו. [וכן מצאתי בפ"ק דשבת (דף י' ע"א) ופכר ידיה ופירש"י חובק ידיו באצבעותיו כאדם המצטער]. וזכורני כשנשמט טליתו מעל כתף שלו על ידו בשעה שמתפלל י"ח בינו לבין עצמו, או כשמתפלל לפני התיבה, הגביה על כתיפו ואינו חש על ההפסיק. [וכן מצאתי בא"ח בס' צ"ו וז"ל: ואם נשמט טליתו ממקומו יכול למשמש בידו ולהחזירו וכו']. וזכורני כשבנו שלום ז"ל יורד לפני התיבה להתפלל כשנופל טליתו מעל ראשו לאחוריו על עורפו, ואמר לי להגביה הטלית על ראשו אע"פ דהוה מטרון5 על ראשו שקו' קפא.
דף כ
וזכורני שהיה מקומו בביהכנ"ס בניאושטט בצד צפון1 על ספסל קטן שקו' בל"א זירעל2, ופניו כנגד הארון העומד בצד הארון האמצעי ואחוריו כנגד העם. וכן מצאתי בא"ח בס' צ"ז שצריך קביעות מקום כמו הקרבנות וכו', ואע"פ שכתב א"ח בס' קנ"ג3 הזקנים יושבים פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי היכל וכו'. וזכורני שא' לא מסתייע מעולם כשאני מתפלל י"ח ששמעתי יהא שמיה רבא או קדושה מאחד מן הקהל שיודע לכוין ודו"ק. [מצאתי מזה בא"ח בסי' ק"ה4 המתחיל כל הפטורים מק"ש וכו', ומסתמא אמ' דלעיל אם צריך לשתוק ולשמוע].
[שאלת י"א, כתב1 הר"ר בנימין כ"ץ יצ"ו מרעגנשפורג], החזן כשמחזיר י"ח בקול רם קודם שהתחיל אם אומר בנחת שומע תפלה2 כו'. נראה דהש' שפתי תפתח יש לו לש"ץ לחזור ולומר, משום דאמרינן פ"ק דברכות3 כיון דתקינו רבנן בתפלה כתפלה (דאריכתא) אריכתא דמיא, אבל שומע תפלה הואיל וכבר אמר קודם תפלתו אין צריך לחזור ולומר אפילו במנחה ובמוסף, מסתמא ה"ה שחרית וערבית שלא אמרו בתחלה קודם תפלת עצמו4 דלא מפלגינן.
וזכורני ששוחה כשאמר זכרינו כשחזר בתפלה, וכן למי כמוך, ואפילו מקצת מן הקהל שוחין עמו. מצאתי מזה בא"ח בסי' קי"ד וז"ל: אבל באמצע יכול לשחות, [הלכך אותן ששוחין בר"ה וביוה"כ כשאומרים זכרינו ומי כמוך כו'].
העתקתי ממהר"ר יודא יצ"ו אוברניק שהעתיק מליווא חרש. אמר הגאון זצ"ל ש"ץ שהיה בדעתו שלא להוציא אחד מן הקהל בתפלתו אז כל הקהל אינו יוצא.1 הואיל ובטל שליחותו במקצת בטלה כולה. זכורני שאמר שביקש מוהר"ר מיישטרלין יצ"ו לאמר בג' ברכות ראשונות2 כמו שכתוב בקבלה בימים נוראים, ולא רצה הגאון ז"ל. ואמר אם תרצה לאומרו אמור כשאתה מתפלל בלחש, ואל תאמר ברבים בקול רם! ולפי השמועה משמע שאין טוב לאומרו אפי' בלחש, [מצאתי מזה בא"ח בסי' קי"ד וז"ל אבל מדברי הרמב"ם ז"ל משמע שאסור בכל ענין וכו'].
דף כא
ושאלתי לו למה אנו אומרים בברכה ראשונה וזוכר חסדי אבות ולא אבותינו? ואמר שאבות קאי נמי אשאר אומות משום דזה הברכה שבח היא. פעם אחת בפ' פרה סיים החזן ברכה הראשונה מגן אברהם ולא אמר קרובץ. ואמר לש"ץ [הוי] מתחיל אתה גבור ואמור שאר קרובץ במקום השייך. וכן שמעתי ממנו שפ"א בר"ה שהחזיר מוה"ר מיישטרלין1 יצ"ו התפלה של י"ח ואמר האל הקדוש. ואמר הוי חוזר לתחלת ברכת מגן, ואמור זכרנו ומי כמוך ואל תאמר קרובץ בג' ברכות הראשונות אלא הקרובץ השייכים אחר הג' ברכות. וזכורני פעם אחת ראיתי בתפלה של קהל בניאושטט, שכתוב בה אתה גבור לעולם, והשם שכותב בכאן כתוב בא"ד2 ואמרתי זה להגאון זצ"ל ולא אמר לי דבר, וכן מצאתי בתפלה אחרת.
האשירי כתב בריש מס' תענית1 כתב אבי העזרי שאם סיים ברכת מחיה המתים ולא הזכיר משיב הרוח ועדיין לא התחיל אתה קדוש, אין צריך לחזור אלא יאמר משיב הרוח ומוריד הגשם ומתחיל אתה קדוש, וכן בשאלה ע"כ. וכן מצאתי בא"ח בס' קי"ד, וז"ל כתב אבי העזרי אם שכח מלהזכיר עד שסיים מחיה המתים, והזכיר קודם שהתחיל אתה קדוש אין צריך לחזור וכו' (וכן מצאתי בס' אשירי בריש מסכת תענית) וזכורני שאמר ובדברי קדשך ולא קדשך.
וזכורני שאמרתי גואל וחזק אתה. וא' לי למה אמרת וחזק? אמור חזק אתה בלא וא"ו. [העתקתי מהר"ר יודא אוברניק יצ"ו שהעתיק ממוהר"ר פנחס יצ"ו ששמע מן הגאון ז"ל, שפעם אחת שכח ותן טל ומטר קודם שהיה יום ס' מע"ל מן התקופה. ואמר1 כדי הירושלמי2 לסמוך עליו בשעת השכחה]. הצבור היה מתחיל שאלה להזכיר בערבית, והוא שכח להזכיר שאלה בערבית3 ואינו חוזר ומתפלל. ונוהג השמש באושטריך לקרות שאלה קודם י"ח ברכות בערבית, וכשהשמש היה ש"ץ קרא לפני ברכו. ואמר בברכה י"ד מהרה לתוכה תכין ולא יכון כי כן כתוב בתשובת אשירי.
[כתב הח"ר יעקב בן מוהר"ר מיישטרלן יצ"ו], אשר כתב דכל הדעות כתבו בברכות האמצעות אם טעה בהן חוזר ואומר במקום שנזכר אפילו שלא על הסדר. וק' לך על זה ממסכת מגילה1 ולא דקדקת יפה בחבורים, דאדרבה רוב הדעות לא ס"ל הכי רק באו"ז במסכת מגילה2 כתב, דר"ת סבר הכי וכתב דרש"י לא סבר הכי. ובאשירי בפ' אין עומדין3 כתב דאדרבה דרש"י סבר הכי, ותוס'4 מק' עלה ממסכת מגילה כמו שהקשה, ומפרשי' בשם רשב"ם דאין לה [סדר], פי' שיצטרך להתחיל באתה חוננתנו כמו בג' ראשונות, וכן איתא בגמ' ריש פ"ב דמגילה5
ואחר שסיים תפלתו בין ביחיד בין בצבור, היה כורע ופוסע ג' פסיעות לאחריו בכריעה אחת, ולא אמר שום דבר. ועקר רגל של שמאל תחלה פסיעה אחת ואח"כ עקר של ימין עד כנגד שמאל. וכן עשה עוד ב' פסיעות, ואח"כ הופך פניו לצד שמאלו1 ואמר עושה שלום במרומיו. וכשיאמר יעשה שלום הופך פניו לצד ימינו. כשהוא ש"ץ אמר ואמרו אמן והיה כורע לפניו, אבל כשמתפלל ביחידי אמר ועל כל ישראל אמן, ולא אמר ואמרו. וכורע וזוקף ועמד שם עד דמטי ש"ץ לקדושה וחוזר למקומו שמתפלל שם. וכן מצאתי בא"ח בסי' קכ"ג וז"ל וכורע ופוסע ג' פסיעות לאחריו בכריעה אחת, ובעודנו כורע קודם שיזקוף יטה בראשו לצד שמאל וכו', וכתב עוד וי"א עד דמטי ש"ץ לקדושה וכו'.
דף כב
[וזכורני שאמר כשחזן מנגן ביו"ט והיחידים מנגנים עמו אינם עושים כדין בל"א עז אישט דענוך ניכט רעכט. וכן מצאתי בא"ח בסי' קכ"ד, וז"ל והמזמרים עם החזן נראה כקלות ראש ע"ש]. ויחיד שמתפלל י"ח ברכות וסבר לסיים תפלתו קודם שיתחיל ש"ץ, וכשבא היחיד למחיה המתים התחיל ש"ץ י"ח היחיד אינו רשאי להמתין לש"ץ עד שיגיע למחיה המתים, כדי שיאמר קדושה עם הצבור. אלא היחיד מתפלל תפלתו בלא הפסק כמו שהתחיל. [וכן מצאתי בא"ח בסי' ק"ד, וז"ל והמתפלל אינו פוסק לא ליהא שמיה רבה ולא לקדושה ולא לברכו וכו']. וזכורני דהוה מאריך בכוונה באמן דהאל הקדוש ושל שומע תפלה יותר משאר אמן.1
[כתב נ"ל אברהם מנדיל], לדזיו ליה כבר בתי' שלם. מן יומא דין ולעלם, אהובי הגביר הרב ר' אברהם יצ"ו. ואשר שאלתני מי שעומד בסוף ברכת השלום בשחרית ומסתפק אם אמר שלום רב או במנחה איפכא. דע כי בימי חורפי דנתי לפני מ"ו הקדוש דודי מוהר"ר אהרן ז"ל. דכיון דכתב במרדכי בשם מהר"ם בסוף מסכת מגילה וז"ל, ואגב אורחיה אבאר מה שנהגו לומר לפעמים אלהי' ברכנו ולפעמים שים שלום, ולפעמים שלום רב כו' משמע דאינו מטבע' חכמים לומר כך וכך אלא מנהג האחרונים. ואנשי כה"ג לא תקנו רק לומר ברכת שלום באיזה פנים שהוא, ולכך אינו חוזר בהן אם משנה. ואם בספיקא נמי למה יחזיר? אפילו קודם החתימה ושלום רב, כנ' וכנ' אהוב' הקט' והצע' שבישראל.
[שאילת י'1 כתב הר"ר בנימין כ"ץ יצ"ו מרעגנשפורק]. מי שמתפלל בלחש בעת שש"ץ חוזר התפלה, ובעת שסיים ש"ץ ברכה שיש לענות אחריה אמן, באותו פעם לא סיים היחיד תפלתו שהיה יכול לענות אמן. אך טרם שסיים הקהל לומר אמן סיים תפלתו, אם יכול ג"כ לענות אמן, נראה, דאם סיים תפלתו קודם שכלתה עניית אמן מפי רוב הצבור יכול לענות אמן עמהם. דעניית אמן נמי מן הברכה היא, כדאיתא פ' ג' שאכלו2 דקא' תלמודא מ"ש מפי רוב העונים, משום דאכתי לא כלתה הברכה, ופרש"י הת' דעניית אמן נמי מן הברכה היא. וכן שמעתי מפי מורי דודי הקדוש מוהר"ר אהרן ז"ל, שהקפיד על הכהנים שהיו עוקרין רגליהן לחזור למקומן קודם שסיימו הצבור לענות אמן אחר ברכת ש"ש. משום דאי' פ' ואלו נאמרין (דף ל"ט ע"ב) שאין הכהנים רשא' לעקור רגליהם עד שיסיים ש"ץ ברכת ש"ש, והיה סבור דקודם עניית אמן לא נסתיים הברכה כדלעיל.
ויכוין רגליו זו אצל זו כמלאכי השרת, בשעה שאומר ש"ץ קדושה, ואין זה מגסי הרוח1 ונושא את גופו כלפי מעלה ג' פעמים כשא' קק"ק, וכן מצאתי בא"ח בסי' קכ"ה, וז"ל ובני אשכנז וצרפת נותנין עיניהן למעלה ונושאין גופן כלפי מעלה וכו'. [וזכורני כשא' קד' שותק מעט, ואח"כ אמר ק' שנית ושותק מעט, ואח"כ אומר ק' ד' צבאות בלי הפסק]. וכשאומר ברוך כבוד שחה ראשו מעט בין שהיה ש"ץ בין שעונה עם הצבור וכן כשעונה ימלוך ד'. אבל כשאמר לעומתם או ובדברי אינו שחה ואמר עם ש"ץ לדור ודור עד תחלת הברכה מהאל הקדוש.
דף כג
[כתב הר"ר בנימין כ"ץ יצ"ו מרעגנשפורק]1 שלומך ישגא לחד' אהו' מבחר פניני' הרב ר' בנימן כ"ץ יצ"ו. שאילותיך הגיעוני אשתקד אחר הפסח ובפעם ההיא ל"ע וע"כ נחלתי בידי שלא היה לי כח אפילו לקראתן ובעראות בעלמא, ובכן נדחת השעה וע"י כמה עסקים וטרדות וטלטולים לא הבנתי לדקדק בדברי' ולהשיב עליהן עד עתה. מקרוב טורחני עמי' מוהר"ר יוזמן כ"ץ יצ"ו להשיב לך עליהן, ונעתרתי לכך, ואף היה מאד עלי לטורח כי זה יותר מירח ימים שחשתי בעיני ל"ע. וקשה לי לראות, ולדקדק בגמ' פי' ותוס' ובחבורים כי אם מעט. ורוב אשר השבתי לך מבחוץ הייתי קורא אל הסופר אשר לפני, והוא כתב מפי. לכן תדקדק בעצמך וגם תדרש מפי אחרים בכל דברי אלה, אם נמצאו נכונים ישרים [וישרים]. וסדרתי אותם פרשיות פרשיות ונתתי ריוח בין פרשה לפרשה, ועל כל לשון שאילת' על כל אחת תשובתה תחתיה כאשר תראה כתוב למטה. [ואני הכותב אכתוב כל אחד במקומו עם הסימנים בע"ה]2
במודים דרבנן1 אם יש בו הזכרת השם משום ה' זוקף כפופים. נראה דיש בו הזכרה כמו שהוא כתוב בגמ' ובחבורים ובתפלות, ואין להקפיד על זוקף כפופים, דנראה דלא הקפידו חכמים על זה אלא בסוף ברכה. ותדע דכתיב בהג"ה במיימוני וביתר חבורים, דנוהגים בר"ה וביוה"כ לומר בכריעה זכרנו ומי כמוך ובכן ובכן, והמדקדקים זוקפים בסוף ברכה. אלמא דלא קפדינן אלא אסוף ברכה דהרי כמה שמות יש בבכן, ובכן ובתמלוך ואמרי' נמי בתלמ'2 דהמלך כשהוא כורע ומתחיל ש"ע שוב אינו זוקף עד גמר י"ח.
[בענין כריעה של מודים תמצא הירושלמי בספ"ק דברכות ולפי דעתי ההג"ה במיימוני1 מבואר יותר]. [מאל רבא שלמה רבא. להאלוף הגדול מוהר"ר יודא ס"ל מינץ יצ"ו. כבר ידעתי שהתוס' מביאים הירושלמי בספ"ק דברכות2 ולא ישחה יותר מדאי, וכן כתוב בסמ"ק, אבל עדיין לא ידעתי השעור מלא ישחה, ע"כ. אבל מוהר"ר יודא אוברניק יצ"ו הראה לי בספר שלו, שא"ז כתב3 עד שיהא פיו כנגד חגורו של מכנסיים. וא"ח בסי' קכ"ז המתחיל וכשיגיע ש"ץ למודים כתב חלוק [שליח] צבור ליחיד, וכמדומה לי ששמעתי זה השעור מן הגאון זצ"ל כמו שכתב א"ז].
והברכה מברכת כהנים אומר בנגון בקול רם עד ובניו כהנים. ובאותו תיבה דכהנים קורא להם כהנים בנגון בקול רם ואז מתחילים הכהנים לברך. וכן מצאתי מזה בא"ח בסי' קכ"ח, וז"ל: אבל עכשיו שש"ץ רגיל לאומרה בכל פעם, גם כשהכהנים נושאים כפיהם נכון לאומרו, וכן היה ר' מאיר מרוטנפורק ז"ל וכו'.
דף כד
[כתב הר"ר אליעזר קלוזנר]1 לכהנים טוב לנהוג שיתחילו בברכה קודם שהן מחזרין פניהם ובתוך הברכה יחזרו פניהם, נאום הקטן והצעיר שבישראל. ואין רשאי לומר יברכך בב' או בג' נגונים2 משום טרוף הדעת, כגון יברכך בניגון אחד ויאר בנגון שני וישא בנגון שלישי. וזכורני שאמ' מה שאומ' יברכך בנגונים חדשים אי איישר חילא אבטלינא. ואמר אם ש"ץ כהן, אם יש כהן אחר לא יעלה לדוכן אע"פ שמובטח לו שיחזור לתפלתו בלא טרוף דעת, אלא יעמוד שם ויקרא אחר לכהן. ואמר רבון העולמים בכל פעם כמו שכתב המיימוני3 בשם מהר"ם בהג' כשמנגנים הכהנים סוף התיבה מוישמרך וכן אמר לויחונך וכן לשלום.4 [ואם בא לו חלום ביום שעולים הכהנים לדוכן אפ"ה היה מטיב], אבל שאר פסוקים לא אמר. וכן דרש מוהרר"י ווילא זצ"ל שלא לאמרו הפסוקים, וכן מצאתי בא"ח בס' ק"ל5 והמנהג באושטריך שהכהן שרוצה לילך לדוכן למחר, אינו צריך לפרוש מאשתו בלילה.
[כתב מוהר"ר זלמן קיצינגן זצ"ל]. ואשר דרשתני על הכהן גברא רב' מיושב בעיר, וכהן אחר שאינו מיושבי' שם בא לעיר לפעמים, והוא שונא בתכלית עם הכהן גברא רבא. ולכך אי' רצונו לעלות לדוכן עם אותו הכהן שבא לעיר, אם יוכל לדחותו. מן הדין נראה דאין בידו לדחותו, אע"פ שהוא שונאו בתכלית. אם הוא שונאו בחנם איסורא קאעביד גברא רבה, ואף אם יודע בו דבר עברה שמצוה לשנאותו על ככה, מ"מ הא מה בכך? הא מייתי ראבי"ה מן הירושלמי דפרק הניזקין1 ובמרדכי שלהי מגילה2 כתבו שלא יאמר כהן זה מגלה עריות ושופך דמים והוא יברכני? משום דכתיב ואני אברכם, וא"כ מדינא מצטרף עמו לדוכן. וא"ת דמשום דאינו מיושב בעיר אין לו דין ומשפט בכל מילי דצבורא בבהכנ"ס, א"כ תגרום מחלוקת ואנצויי טובא. דלפעמים אחר' ימחו בני הקהל שלא לקרות לתורה מי שאינו מיושב בעיר הן כהן הן לוי הן ישראל, כדי שיהיו המה נקראים תדיר ויאמרו בכל כה"ג שלי שלי, ולי"א (אבות פ"ה מ"י) היא מדת סדום, ואין ראוי להרגיל מדות כאלו בישראל. נאום הקטן והצעיר שבישראל.
וכן הורני מ"ץ1 כשיש ב' כהנים בעיר אחת ושונאים זא"ז, ואחד מהם אינו רוצה לעלות לדוכן עם חברו. ונותן טעם לדבריו ואומר דאינו מחוייב (להעלות) לעלות דכיון דהם אינם באהבה כ"א בשנאה, אין סברא ונכון שישתתפו יחד לברכת הכהנים, שהוא הבאת שלום והם אינם בשלום זה עם זה. ונ"ל דאין זה דברים של טעם דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, דכל אחד עושה מצותו המוטל [המוטלת] עליו. כי כל אחד יכול לעשות מצותו בלא חברו, ואינה תלויה זה בזה. ואפילו אם אין שם כהנים אלא אותן שנים (אך) [אז] הם אגודים יחד קצת, דאלו לאחד אינו קורא כהנים ולשנים קורא כהנים, מ"מ משום הא אינ' תלויי' זה בזה, רק הש"ץ קורא להם (אותם) אתם כהנים כל אחד יעשה כאשר מוטל עליו. ואפילו את"ל דמשו"ה נקראו אגודים יחד, מ"מ אין בכך כלום. דאפילו מודרים הנאה זה מזה, מותרים לעשות מצוה יחד, דמצות לא ליהנות נתנו. ולא דמי לג' שנדרו הנאה זה מזה דאין מצטרפין לזמון2 וק"ל. ואת"ל דאין חייב לעלות עם שונאו, או אינו רוצה לעלות לדוכן עם שונאו, הורני מ"ץ אותו שלא רוצה לעלות עם שונאו, אם יכול לכוף חבירו שיחלק עמו הנשיאות כפים, לומר לו לך עלה אתה ליוצר ואנכי למוסף. כי האידך אמר איני רוצה לבטל מצותי ואעלה בכל פעם כאשר מוטל עלי, ולא אכפת לי אם אתה עולה עמדי, ואם ממאן אתה לעלות עמדי מאי איכפת לי, ולאו כל כמינך לבטל מצותי בשביל שטותך. ולפי הסברא נ"ל דלא יכול לכופו לבטל מצותו, דכי אמרי' לאדם (חוטא) חטא או לא תקיים מצותך בשביל שיזכה חברך? אע"ג דכי עולה פ"א ביום שוב אינו עובר34 נהי דלא עובר מ"מ מצוה5 עביד בכל פעם. וראיה כדפרישית לעיל דבכל פעם מברך אקב"ו וכו'.
דף כה
[כתב שאי' מהר"ר משה מינץ יצ"ו ממעגנץ], ואשר שאלת על שני כהנים שבעיר ושונאים זא"ז, והאחד אינו רוצה לעלות עם השני לדוכן ונותן טעם לדבריו. וכיון שאינם באהבה ובשלום ביחד, אין סברא שיתחברו ביחד בברכת שלום ואהבה ורצון. נראה דטעם זה לפגם הוא, ממ"נ אם הוא שונאו לחנם קא עבר על לאו דלא תשנא אחיך, ועתה בא להוסיף חטאיו לבטל בשביל כך ג"כ מצות ברכת כהנים. ואם יודע בו דבר עברה שמותר לשנאותו, מ"מ ראוי הוא שיתחבר עמו לדוכן שאין הברכה תלויה בכהנים אלא בהקב"ה. שאפילו כהן רשע שהוא שונאו של הקב"ה ראוי לעלות ולברך, כדאיתא במרדכי שלהי מגילה בשם ראבי"ה, דמייתי מן הירושלמי דכהן מגלה עריות ראוי לברך, משום דהברכה תלויה בהקב"ה כדכתיב ושמו את שמי ואני אברכם. וא"כ מאי איכפת ליה למקום ב"ה בשנאתם? הוא שומע הברכה מפיהם ואפילו שהוא שונא אותם אעפ"כ מברך ברחמיו הוא ישראל. וכבר השבתי כך למהר"ז קיצינגן יצ"ו על נדון זה.
יחי אדני לעד, וקרסול לא ימעד, לריש גלותא נר ישראל נשיא הנשיא' מ"ו מהר"ר ישראל יצ"ו, ע"ש כל חונה דגל דמ"ץ, דשותי' מני' דמר מי מקור מים חיים,1 הנה אמ"ץ באתי למתבע אולפנא מפומי' הלכה למשה מסיני, והוריני, כל ימי היה לי תמהון על אותן כהנים שלא רוצים לעלות לדוכן ויוצאים מביהכנ"ס למה עומדים בחוץ עד שיסיימו ברכת כהנים? כי לפי דעתי היו יכולים לחזור לביהכנ"ס מיד כשהש"ץ מתחיל מודים. כי הטעם שיוצאים לחוץ זהו משום שלא יאמרו להם (להעלות) לעלות ואז היו צריכים לעלות מן אמור להם, ולכך יוצאים לחוץ כדא"ר שמעון בן פזי קאי בין עמוד' ר' אלעזר נפק לבראי2 ומעתה כשהש"ץ התחיל מודים יכולים לכנס לביהכנ"ס! כי אמרי' כל כהן שאינו עוקר רגליו בעבודה שוב אינו עולה3 ודוחק לפרש הפשט דשוב אינו עולה מעצמו, אבל אם אומרים לו [צריך] לעלות, ודוחק הוא זה. דהא ילפינ' מן וירד מעשות החטאת והעולה וגו', ומסתמא אהרן מעצמו עלה. או שמא י"ל דגם לאהרן אמרו לו (להעלות) לעלות, כדי שיהא מצווה ועושה טפי משלא אומרים, דגדול מצווה ועושה כו', דעתה כיון דאמרינן לו לעלות מוכרח לעלות בע"כ, דאל"כ היה עובר כדילפינן מן אמור להם. אבל אם לא אמרינן לו לעלות נהי דמ"מ מקיים מצוה, מ"מ מיעבר הוא דלא עבר, ואת"ל דכן הוא, מ"מ היו יכולים לכנס אחר התחלת ברכת הכהנים, או אחר שקרא הש"ץ כהנים, והתחילו הכהנים הברכה. וכן מצאתי במרדכי4 של ר' שמשון, דיכול לכנס אחר שקרא [הש"ץ] כהנים! וז"ל: כהן שאינו יכול לישא כפיו, כגון שהוא אבל תוך י"ב חדשים מאביו ואמו, יצא חוץ לביהכנ"ס קודם שיתחיל הש"ץ רצה עד אחר שיאמר החזן כהנים, ואז ישוב לב"ה, בשם הר"ר יעקב מן שפירא עכ"ל, וכן משמע בא"ח ע"ש.
דף כו
וכן הורני מ"ץ1 כשכהן יחיד עולה לדוכן, שמעתי י"א שאינו יכול לברך אקב"ו כו' ויעלה בלא ברכה. ונותנים טעם לדבריהם, דכיון דכתיב בסמ"ק2 דיחיד אינו עובר אפילו אם אומר לו לעלות, דכתיב אמור להם לשון רבים, א"כ אינו חייב לעלות והוי ברכה לבטלה. ונ"ל דאינו כן, דנהי דלא עובר, מ"מ מקיים מצות עשה אם עולה3 כדמשמע לישנא דסמ"ק גופיה, דקאמר אינו עובר משמע מיעבר הוא דלא עבר, מ"מ מצוה היא דרמי עליה, מדלא קאמר אינו חייב לעלות. ועוד דהא אפילו נשים דפטורות ממצות עשה שהזמן גרמא, מ"מ מברכות כיון דמכניסות עצמן לחיוב מכ"ש הא. ועוד יש להוכיח דליתא, דהא כהן שעלה ג"פ ביום, יוצר, מוסף (נעילה) [ונעילה] מברך בכל פעם אקב"ו וכו', דלא שמעתי מעולם פוצה פה ומצפצף4 נגד מנהג זה, אע"ג דאיתא בהדיא בהג"ה במיימוני5 ובכמה דוכתי, דאם עלה פעם אחת ביום שוב אינו עובר אפילו אם אומר לו עלה, ומ"מ מברך תלתא זימנא אפילו בחדא יומא. ומשמע ג"כ במיימוני6 דכהן אחד מברך, וז"ל: אם היה כהן המברך אחד מתחיל לברך מעצמו, וש"ץ מקר' מלה במלה וכו' עכ"ל. מדקאמר מתחיל לברך, משמע דקאי אברכה שמברך אקב"ו כו', ולא קאי אברכת כהנים לומר לך שיתחיל מעצמו לברך יברכך, דהא קאמרי' אח"כ וש"ץ מקר' כו'. אכן אינה ראיה גמורה, דיש לדחות ולומר לעולם קאי אברכת כהנים, ולומר לך דתחל' מלה של ברכת כהנים דהוא יברכך מתחיל מעצמו בלא מקרא, ואח"כ מיברכך ואילך מקר' לו מלה במלה. וכן משמע אח"כ מתוך המיימוני גבי שנים שאין מקר' להם מלה ראשונה דהיא יברכך, רק מיברכך ואילך. וז"ל: היו שנים או יותר אין מתחילים לברך עד שיקרא להם ש"ץ תחלה, ואמ' כהנים והן עונין ואומרים יברכך, והוא מקרא להם מלה במלה על הסדר, עכ"ל7 אכן י"ל את"ל גבי שנים דעת המיימוני כמו שכתבתי דמקר' דוקא מיברכך ואילך, מ"מ גבי כהן אחד אין סברא לומר הפשט הכי אלא הש"ץ מקר' לו הכל, דמ"ש יברכך משאר מלות כו'. בשלמא לגבי שנים יש ליישב דעת המיימוני דלא צריך להקרות מלה ראשונה, דסבר כיון דקרא לשנים כהנים הוי כאלו אמר כהנים אמרו יברכך, לכך אין צריך להקרות להם יברכך רק מיברכך ואילך. אבל גבי חד דלא קרא מתחלה כהנים, למה לא יקר' לו מלה ראשונה כשאר מלות.
דף כז
[כתב שא' מרי מהר"ר משה ס"ל מינץ יצ"ו ממגענץ],1 שלומך יסגא לחדא אהובי מוה"ר משה ס"ל יצ"ו. אשר דרשתני על דבר הכהנים בזמן שאינם רוצים לעלות לדוכן הולכים חוץ לביהכ"נ קודם רצה, ואינם חוזרים לבי"ה עד לאחר ברכת כהנים. ולפי דעתך הי' רשאי' לחזור ולכנס מיד לאחר שיתחיל ש"ץ מודים, או לכל היותר לאחר שקרא החזן כהנים. וכתב' שמצאת' במרדכי של ר' שמשון כך בשם ר' יעקב משפירא שיחזרו לאחר שקרא החזן כהנים. דע לך כי במרדכי דילן בסוף מגילה כתב ג"כ דברי הר"ר יעקב ממש בסגנון זה שכתב, אבל אינו מסיים שם במידי שיחזרו לאחר שקרא החזן כהנים. אמנם באשירי בההיא פירקא כתב נמי ההיא דירושלמי דר"א נפק לברא, ופי' אשירי הטעם דנפק לברא, כדי שלא יהא בב"ה בשעה שהחזן קורא כהנים, שאז היה עובר בעשה כשלא יעלה כשקורא כהנים. משמע שלאחר שקרא כהנים אין לו קפידא אם הוא בבהכנ"ס. אמנם נראה למצוא טעם למה נהגו הכהנים שלא לחזור עד אחר ברכת (כהנים) [הכהנים], משום דאמר בפ' ואלו נאמרין (דף ל"ח ע"ב): אמר ריב"ל כל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בג' עשה, רב אמר אף חוששין שמא בן גרושה או בן חלוצה הוא, ול"פ כאן שעלה לפרקים כו'. ונראה דאע"ג דמפרש תלמודא דרב איירי כגון שאינו עולה אפילו לפרקים, מ"מ כיון דחייש תלמודא לפגם כהונה, [משום] (ב)הכי נוהגים הכהנים סלסול בעצמם שלא לכנס כל שעה שהכהנים מברכים, כדי שלא יחשבו עליהן שהן פגומין, ולכך אין עול' ומברכין. אמנם אשר כתבת ודקדקת לפרש דהא דקא' תלמודא כל כהן שאינו עולה בעבודה שוב אינו עולה, היינו דוקא מעצמו אבל אם אומרין לו לעלות עולה, הא ליתא ע"כ מכמה הוכחות. חדא דשוב אינו עולה משמע דאינו עולה כלל. ועוד דפריך תלמודא אהא דריב"ל והא ר' אמי ור' אסי סליקו? ומאי פריך?! דילמא אמרו להם לעלות וסליקו. ותו דפריך בתר הכי אהא דקאמר דסגי דעקר רגליו, ופריך מהא דתנן דש"ץ אם הבטחתו שחוזר לתפלתו רשאי, והא לא עלה2 מאי פריך?! דילמא קא' דרשאי כשיאמרו לו. ואשר כתב די"א דיחיד העולה לדוכן שאין יכול לברך אשר קבו"צ, אין נראה כלל דמדקאמר תלמ'3 אמר אביי נקטי' לשנים קורא כהנים, לאחד אינו קורא משום דכתיב אמור להם. משמע דלא אימעיט יחיד, אלא ממה שאנו דורשים מאמור להם ולא מגוף המצוה כלל. וההיא דסמ"ק נמי כיון דדרשי' מאמור להם דאינו עובר אלא כד יימרון להון, אבל יחיד דליתא באמור להם לכך אינו עובר. וראיותיך אשר כתבת אינם להוכיח, (דדרשות) דרשות הוא לברך כמו הנשים, אבל שחייב לברך לית לך ראייה. וההיא דמייתי (הוא) [הא] דקאמ'4 אם היה הכהן המברך אחד מתחיל לברך מעצמו, ורצית לפרש דר"ל אקב"ו, תמיהני אי אברכת אקב"ו קאי איך יתכן לומר מתחיל מעצמו, מה שייך תחילה וסוף בברכה אחת? בשלמא אי קאי אברכת כהנים שמברכים אותה בהפסק שייך לומר תחילה או סוף וק"ל. ועוד דוקא5 מסיפא דהאי בבא דמסיים ואם הם שנים או יותר אין מתחילין לברך עד שיקרא ש"ץ כהנים והם עונים יברכך כו', מוכח להדיא דמתחילים לברך לא קאי רק אברכת כהנים ולא על ברכת אקב"ו וק"ל.
[וזכורני פעם אחת אמר לי טול ספסל או שרפרף שקורין שעמיל והעמד אותו לפני ארון הקדש בב"ה שלי, כדי שיעמדו עליו הכהנים כשילכו לדוכן, וגבוה השרפרף היה טפח וחצי]. וזכורני כשאינו יכול לעמוד בטוב אחר קדושה היה יושב עד שמגיע ש"ץ לברכת ש"ת ועומד עד אחר שאמר מודים דרבנן. אבל כשיכול לעמוד עומד מתחלת י"ח, עד אחר שא' אמן יהא שמיה כשאין אומ' תחינה. אבל כשיושב לתחנה אינו עומד לקדיש, וכשהיה מוסף הוי יושב ליתברך עד שרוצה החזן לפתוח ארון הקדש.
דף כח
כשאין אומ' תחנה בב"ה של קהל משום ברית מילה, גם הוא אינו אומר תחנה בב"ה שלו1 משום דקהל דוחין תחנה. וזכורני שהגאון ז"ל הלך מבית הכנסת שלו לב"ה של הקהל אל המילה, אע"ג שא' שמועה בשם הזקן מוה"ר מאיר בולדא ס"ל ז"ל הדר בווינא, כשהבחורים שלו רוצים לילך אל המילה, אמר להם הגאון ר"מ ס"ל ז"ל2 ש"י בויטיל"ש נאמ"ן3 מה אתם רוצים לעשות אצל המילה, כדי לענות אמן על הברכה תלכו לבית השחטן ושמעו כמה ברכות וענו אמן. [כמדומה לי ששמעתי שאמרו על ר' מאיר דלעיל, מי שהוא מחרים מת באותה שנה]. והיה נוטה לצד ימינו כשאמר תחנה, [וכן מצאתי בא"ח בס' קל"א: וז"ל ובאשכנז נוהגין להטות על צד ימין וכו'].
עוד הורני מורי אין אומרים תחנה ביום הנשואין במקום שהחתן בב"ה בשחרית והחופה היא מיד אחר יציאה מב"ה. ואין להביא ראיה ממילה שאין נפילה אפילו בתפלת יוצר אפילו קודם המילה. דהתם חשיב המילה כתפלה דהא אומ' עלינו לשבח כו' וקדיש יתום אחר המילה, וגם המצוה נעשה דוקא בב"ה, משא"כ שייך כלל גבי חופה. ואע"ג שמשמע קצת בהג"ה במיימוני פ"ה דאפילו בנשואין אין נפילה אפילו בתפלת יוצר, דכלל יום המילה ויום הנשואין ביחד, איכא למימר דאיירי במקומות שנוהגים לעשות החופה בשחרית קודם תפלת יוצר, כמו ברינוס שמכניסין חתן וכלה בשחרית תחת הכיפה, וזה חשיב חופה שלהם. כמו שכתב במרדכי ריש כתובות, על מה שמקדימין ברכת חופה לקדושין, וז"ל: כי הכנסת החופה היא שמוסרה לחתן בשחרית קודם הברכה עכ"ל. אלמא דחשיב חופה כה"ג, אבל לפי מנהגינו איכא למימר לעולם דיש נפילת אפים בתפלת יוצר.
[כתב הר"ר פנחס יצ"ו שהוא עת' מה"ר],1 ואם י"ל תחנה ביום ו' בשחרית כשהחתן בב"ה, נראה דאין לומר תחנה הואיל ובאותו יום יכנס לחופה כולי יומא חדא מילתא ומועד דיליה הוא. וראיה מע"פ דאין אומרים למנצח משום שחיטת פסחים אע"ג דאין שחיטת פסחים אלא לאחר חצות. גם אמר לי עמיתי מוה"ר אייזק לוי שיחיה שנוהגים ברינוס אפילו ביום ה' רגילים החתנים לצאת מב"ה קודם רצה, כדי שיוכלו לומר והוא רחום ותחנה. פעם אחת בא חתן לב"ה שלו ביום ה' קודם חתונה שלו וא"ה אמ' והוא רחום ותחינה וקרא החתן לס"ת.
כשהיה מתפלל במקום שאין שם ס"ת1 בין ביחיד בין בצבור אין אומר תחנה, וכן ה' אלהי ישראל, כך שמע מפי רבו מה"ר אהרן פלומיל זצק"ל. אבל כשיש שם ס"ת אמר תחנה וכן ה' אלהי ישראל אע"פ שאין שם מנין. וזכורני שא' ובכל זאת שמך הגד' לא שכחנו. וז"ל תשובת שאי' מהרי"ל ס"ל ז"ל, ועל כל זאת מנהג פשוט שנופלים בתחנון בביהכנ"ס החצון2 ונראה הטעם דלכך נעשית מתחלה ישבו [שכישבו] פעמים מקצת הקהל בחוץ גרירי בתר צבורא לענין זה, דליחשוב במקום ארון. כמו שתי חבורות בשני בתים השמש מצרפן. וגדולה מזו התיר הרא"ש3 כשהשליח [צבור] עומד על המפתן דמצרף ליה שבפנים ושבחוץ. ודבר קל הוא זה לחשב במקום ארון, ועזרת נשים תוכיח דאפילו פתח פתוח ליכא במקצת קהלות, אטו מי לא מחייבי בנפילת אפים? אלא הכל חשיב חד לענין זה, מצאתי.