לקח טוב· רבי יוסף ענגיל
כלל יד
בענין שימוש בטומאה
בש"ס יבמות ל"ב ב' בע"מ ששימש בטומאה ר' חייא אמר חייב שתים בר קפרא אמר אינו חייב אלא אחת כו' וקמפרש שם ל"ג א' דקמיפלגי באיסור בת אחת ואליבא דר' יוסי וכגון דאייתי שתי שערות ואיטמי לי' דה"ל בע"מ וטומאה בהדי הדדי עכ"ל הגמ' והנה דברי הגמ' לכאורה אינם מדוקדקים שהרי כוונת הגמ' הוא שהי' בע"מ מאז וגם נטמא קודם הבאת השערות ולא טבל עדיין וע"כ כשהביא אח"כ השערות חלו עליו איסור שימוש בע"מ ואיסור שימוש בטומאה כאחת וא"כ כיון דאיירי היכא דקדמה הטומאה להבאת השערות א"כ הל"ל כגון דאיטמי לי' ואייתי שתי שערות ומדוע אמר כגון דאייתי שתי שערות ואיטמי לי' וכנראה שרש"י בפירושו שם הוסיף עבור זה תיבת כלומר ע"ש ברש"י ד"ה בע"מ נמי כגון דאייתי ב' שערות ואיטמי לי' שכ' וז"ל כלומר דאיטמי קודם שהביא ב' שערות וכו' עכ"ל:
והנה לולי פירש"י הנ"ל הי' אפשר לענ"ד לומר דדברי הגמ' מדוקדקים מאד וזה עפ"י מאי דאיתא בערכין ד"ג ע"א הכל מטמאין בטמא מת לאתויי מאי לאתויי קטן סד"א איש אשר יטמא ולא יתחטא (כתי') איש אין קטן לא קמ"ל ועל הנפשות אשר הי' שם (פי' דקמ"ל דגם קטן מקבל טומאת מת מדכתי' ועל הנפשות וגו' ותיבת נפשות גם קטן בכלל) אלא איש למעוטי מאי למעוטי קטן מכרת (דהאי קרא בנכנס למקדש טמא כתי' ומחייב לי' כרת ולהכי כתי' איש למעוטי קטן מכרת אם נכנס למקדש בטומאה) עכ"ל הגמ'. ובתוספי הרא"ש למסכת ערכין (הנדפסים בסוף המסכתא) כ' שם בד"ה איש למעוטי קטן מכרת וז"ל תימא מאי צריך למעוטי קטן פשיטא דפטור מכרת הוא דהא לאו בר עונשין הוא וכו' ויש מתרצים דמעטינן קרא אם נטמא בקטנות ונכנס למקדש בגדלות עכ"ל. ראה זה חדש הוא דקטן שנטמא בקטנות ונכנס אח"כ למקדש בגדלותו בטומאה זאת פטור מכרת דביאת מקדש וגזה"כ הוא ממיעוטא דתיבת איש. והנה נראה פשוט דלאו דוקא אביאת מקדש כ"א גם אשימוש בטומאה במקדש פטור בכה"ג דאל"כ יוקשה מש"ס שבועות י"ז א' דפריך דל"ל קרא לטמא ששימש דהוא במיתה ביד"ש תיפוק לי' דבלא"ה חייב כרת אביאת מקדש עש"ה. ואי איתא מאי קושי' הא איכא נפקותא לכהן שנטמא, בקטנותו ושימש אח"כ בגדלותו בטומאה זאת דמשום ביאת מקדש פטור ומשום שימוש בטומאה חייב ועל כרחך דגם אשימוש בטומאה פטור בכה"ג. וא"כ מעתה דברי הגמ' יבמות הנ"ל באים בדקדוק גדול דשפיר לא קאמר בגמ' כגון דאיטמי לי' ואייתי שתי שערות שהרי מפאת טומאה שקדמה להבאת השערות הרי פטור באמת על שימוש בטומאה כזאת וע"כ שפיר קאמר בגמ' כגון דאייתי שתי שערות ואיטמי לי' והכוונה באמת אהיכא דאייתי שתי שערות ואיטמי לי' בשעת הבאת השערות ממש ומשכחת לה בפשיטות למ"ד דאפשר לצמצם ולמ"ד נמי דא"א לצמצם משכחת לה כגון דנוגע בטומאה בשהיית זמן מה ובתוך זמן הנגיעה הביא ב"ש דבשעת הבאת השערות נמי הרי נוגע בטומאה ומקבל אז טומאה מחדש (ולא שייך כאן שבע לי' טומאה כיון דהטומאה שהוא מקבל בשעת הבאת השערות חמורה מן הטומאה שקיבל לפני זה כיון דאטומאה שעם הבאת השערות הוא חייב אביאת מקדש ואשימוש בטומאה ואלו מפאת טומאה הקדומה פטור אביאה ואשימוש ובחמור על קל הא לא אמרי' סברא דשבע לי' טומאה וכמבואר במנחות כ"ד ב') וע"כ שפיר קאמר בגמ' כגון דאייתי ב' שערות ואיטמי לי' דרק אי מפרשינן דכונת הגמ' היא דקיבל טומאה לפני הבאת השערות אזי שפיר קשה דה"ל להקדים הטומאה להבאת השערות והל"ל כגון דאיטמי לי' ואייתי ב' שערות משא"כ עתה דאיירי היכא דהי' בב"א אין קושי' עוד מדוע לא הזכיר הטומאה תחלה כיון דלא איירי כלל היכא דקדמה הטומאה ובב"א הוא דאיירי וכיון דא"א להוציא ב' דברים כאחד ובהכרח הוצרך להזכיר אחד מהם תחלה וע"כ שפיר הקדים ג"כ זכרון השערות לזכרון הטומאה וגם הי' לו לנקוט כן בדיוק גדול דאלו הי' מקדים זכרון הטומאה לזכרון השערות והי' אומר כגון דאיטמי לי' ואייתי ב"ש הי' אפשר לטעות דאיירי היכא דהיתה קבלת הטומאה לפני הבאת השערות באמת ובשעת הבאת השערות חלו עליו שתיהן כאחת וכמו דמפרשינן דברי הגמ' בפשיטות כן גם עתה וכפירש"י הנ"ל. ואלו באמת לדעת היש מתרצים המובאים בתוספי הרא"ש הנ"ל הרי פטור בכה"ג לגמרי אשימוש בטומאה וכנ"ל וע"כ שפיר הקדימה הגמ' זכרון השערות לזכרון הטומאה ושפיר אמר כגון דאייתי שתי שערות ואיטמי לי' דעתה ממילא נבין דהכוונה היא היכא דאייתי ב"ש ואיטמי לי' באותה שעה שהרי לא נוכל לטעות דאיירי היכא דקדמה הטומאה דא"כ ה"ל להזכיר הטומאה תחלה וגם ודאי לא נטעה לומר דאיירי היכא דהביא ב"ש וקיבל טומאה אחרי הבאת השערות מדהקדים זכרון השערות לזכרון הטומאה דז"א דבכה"ג ודאי הא לא איירי דהא בכה"ג איננו איסור בת אחת כלל כיון שברגע הבאת השערות כבר חל עליו איסור שימוש במום ואלו איסור הטומאה אח"כ הוא דחל וע"כ א"א כלל לטעות לפרש כן ובהכרח נפרש איפוא כוונת הגמ' דאייתי ב"ש ואיטמי לי' באותה שעה וכמובן:
והנה אכתי יש לשדות נרגא לכאורה בדברינו אלה ולומר דכיון דהך מיעוטא דאיש אשר יטמא ולא יתחטא בטומאת מת הוא דכתי' ע"כ אין ללמוד ממנו טומאות החמורות מטומאת מת וכגון טומאות היוצאות מגופו דחמירי מטומאת מת לענין טומאה הותרה בציבור וע' כלים פ"א דחשיב התנא כמה טומאות שהם למעלה מטומאת מת וא"כ קטן שנטמא בטומאה החמורה מט"מ ונכנס למקדש בגדלות או ששימש בטומאה זאת בגדלות שפיר ראוי שיהי' חייב כרת במזיד וחטאת בשוגג כיון דלית בי' מיעוטא וא"כ אכתי הרי תיקשי לכאורה מדוע הוצרך הש"ס יבמות הנ"ל למינקט גוונא דב"א הנ"ל הא הוי מצי למינקט הך משכחת היכא דנטמא קטן בטומאה החמורה מט"מ והביא אח"כ ב' שערות דחלו אז שתיהם כאחת וכנ"ל. ואולם באמת לאו קושי' היא חדא דמדברי רש"י כריתות ב' א' ד"ה והבא אל המקדש טמא ותוס' סנהדרין פ"ג ב' ד"ה וטבול מוכח דכל הבא למקדש טמא ילפי' כרת דידי' רק מכרת הנ"ל הכתוב בטומאת מת ומאי דהביא רש"י בכריתות שם קרא דמשכן ד' טמא ונכרתה צ"ל דהביאו רק משום שנאמר תחלה בפרשה ועיקר כונת הלימוד שלו ודאי הוא רק מכי את מקדש ד' טמא דכתי' בתר הכי בפרשה וכמבואר להדיא בשבועות ט"ז דמקרא דמשכן ד' טמא ידעי' רק משכן ולא בית עולמים ומקרא דמקדש ד' טמא הוא דילפי' בית עולמים ע"ש] וא"כ כיון דבכרת הנ"ל גופי' מיעט רחמנא קטן וכנ"ל א"כ פשוט דלאו דוקא בטומאת מת כ"א בכל הטומאות הוא כן דאם נטמא בקטנות ונכנס אח"כ למקדש בגדלותו פטור וה"ה דפטור בכלהו טומאות בכה"ג אשימוש בטומאה דאל"כ הרי תיקשי מש"ס שבועות י"ז א' הנ"ל דפריך דל"ל קרא לטמא ששימש דבמיתה ת"ל דאיכא כרת דביאת מקדש וכנ"ל ומאי קושי' הרי איצטריך קרא להיכא דנטמא בטומאה החמורה מט"מ בקטנותו ושימש בטומאה זאת אחר כך בגדלותו וכנ"ל ותו אפי' יהיבנא לך דהך דינא דיש מתרצים הנ"ל נוהג רק בטומאת מת אבל לא בטומאות החמורות מטומאת מת עכ"ז ג"כ דברי הגמ' יבמות הנ"ל מדוקדקים דאלו הי' אומר כגון דאיטמי לי' ואייתי ב"ש הי' מוכרח איפוא להאריך ולפרש כגון דאיטמי לי' בטומאה החמורה מטומאת מת ולא הי' יכול לומר סתם דאיטמי לי' כמו שאמר עתה שהרי היינו טועין לומר דאיירי בכל טומאות ובאמת בטומאת מת וטומאות דקילי מט"מ הרי פטור בכה"ג אשימוש בטומאה וכנ"ל וא"כ הי' נצרך להאריך איפוא ולפרש כגון דאיטמי בטומאה החמורה מט"מ ואולי הי' נצרך להאריך ולפרש ג"כ הטעם מדוע נקט דינו רק בטומאה החמורה מט"מ דבלי פירוש טעם הדבר אזי הי' דברי הגמ' אז כספר החתום ואלו שם ביבמות הרי איננו מקומו של דבר הזה כלל להאריך בו וע"כ שפיר נקט הש"ס בקצרה כגון דאייתי ב"ש ואיטמי לי' והיינו דנטמא בשעת הבאת השערות וכנ"ל דבאופן זה איירי שפיר בכל הטומאות ולא הוצרך לפרש כלל יותר וז"פ. [ועוד נתעוררתי דהא בבריתא דיבמות שם אמר התחיל ר' חייא לדון טומאה לכל נאסרה כשהותרה במקדש הותרה וכו' וא"כ על כרחך איירי רק בטומאת מת ושאר טומאות מגע דקילי מיני' ולא איירי בטומאות היוצאות מגופו דהא אינהו לא הותרו במקדש וכנ"ל וא"כ קושי' מעיקרא ליתא]:
והנה הך דרשא דש"ס ערכין הנ"ל לפי' היש מתרצים הנ"ל דדריש איש למעוטי קטן מכרת היכא דנטמא בקטנותו במת ונכנס בגדלותו למקדש צ"ל דהוא רק לר' יוסי דס"ל בחולין ע"ב ב' ובמנחות כ"ד ב' דמגע בית הסתרים מה שדבר נוגע בעצמו לאו מגע הוא לענין טומאה עש"ה אבל לר' מאיר דס"ל בחולין שם דמגע דכה"ג חשיב מגע א"כ א"א לדרוש כן כלל שהרי גם כאן נהי שהתחלת הטומאה הית' בקטנות עכ"ז בגדלותו הרי נוגע הוא בעצמו וה"ל כאלו נגע בגדלותו בטמא מת אחר דהוא נטמא ממנו וחייב כרת אח"כ על ביאת מקדש וז"פ ואולם דברינו בהך דיבמות הנ"ל שפיר נכונים דהא התם אליבא דר' יוסי קאי וכדאמר דקמיפלגי באיסור בת אחת ואליבא דר' יוסי וא"כ שפיר הוצרך הש"ס לומר כגון דאייתי ב"ש ואיטמי לי' וכנ"ל:
והנה גוף הך דינא דיש מתרצים הנ"ל אם שגזה"כ הוא עכ"ז הוא דבר מפליא ומתמיה שהרי זה הגדול שקיבל טומאה בקטנותו הרי הוא טמא גם כשהוא גדול שהרי לענין הטומאה גם קטן מקבל טומאה והוא טמא גמור ומטמא אדם וכלים ואוכלין ומשקין ממש קיבל הטומאה בגדלותו וא"כ כיון שהוא טמא גם בגדלותו א"כ בהכנסו למקדש הרי הוא טמא הנכנס למקדש ומדוע ישתנה דינו משאר טמא שקיבל הטומאה בגדלותו ונכנס למקדש ואטו בשביל שהתחלת הטומאה הית' בקטנות והי' טמא גם בהיותו קטן מיגרע גרע ועש"ה בתוס' הרא"ש שכ' אהך דינא דיש מתרצים דלא מסתבר וכו' ע"ש ולענ"ד הוא דבר מפליא ומתמיה וכנ"ל]. וקצת יש להביא ראי' דא"א שיהי' חילוק בדבר שהוא בזמן הגדלות לבין אם הית' גם התחלתו בזמן הגדלות או הית' התחלתו עוד בזמן הקטנות והוא מש"ס בבא קמא דק"ו ע"ב א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן הטוען טענת גנב באבידה משלם תשלומי כפל דכתיב על כל אבידה אשר יאמר כי הוא זה איתיבי' ר' אבא בר ממל וכו' (מהא דתני') כי יתן איש אין נתינת קטן כלום (להשביע ולחייב כפל) ואין לי אלא שנתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא קטן נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול מניין (שפטור) ת"ל עד:
האלקים יבוא דבר שניהם עד שתהא נתינה ותביעה שוין כאחד ואי איתא תיהוי נמי כאבידה וכו' עכ"ל הגמ'. וכוונת הגמ' דכיון דאבידה נמי מחייבת כפל אע"ג דלא הי' שם נתינה הרי דעצמיות הדבר מה שממונו הוא ברשות חבירו מחייבת את חבירו כפל בטוען טענת גנב ואע"פ שאין שם נתינה וא"כ היכא דנתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול נהי שאין יכול להתחייב מכח הנתינה, דקטנות עכ"ז הרי עתה הוא גדול והממון הרי גם עתה הוא שלו וא"כ הרי יש עתה ממון שלו ברשות חבירו וראוי שיתחייב כפל כמו באבידה ועש"ה ברש"י. ואי איתא מאי קושי' נהי דגדול שבא ממונו לרשות חבירו כמו אבידה מתחייב המחזיק כפל עכ"ז בנתנו כשהוא קטן דהית' התחלת ביאת ממונו לרשות חבירו עוד כשהי' קטן שפיר מיגרע גרע ונהי דגם עתה שהוא גדול ממונו הוא עדיין ברשות חבירו עכ"ז כיון שהתחלת הדבר הי' בעודו קטן שפיר פטור והרי ה"נ ממש מחלקינן בטומאה דאם הית' התחלת הטומאה בגדלות ונכנס למקדש חייב ואלו היכא דהית' התחלת הטומאה בקטנות אז אע"ג דגם בהיותו גדול הרי הוא טמא עדיין וגדול אחר הנוגע בו אז ונכנס למקדש הרי הוא חייב עכ"ז הוא שהתחלת טומאתו הית' עוד בהיותו קטן מיגרע גרע אע"ג דגם עתה בגדלותו עדיין הוא טמא והרי הדבר דומה בדומה ממש להך דב"ק הנ"ל. וא"ל דשאני הך דטומאה דגזה"כ הוא מקרא דאיש וכנ"ל דז"א דא"כ בהך דב"ק נמי ה"ל לשנויי דגזה"כ הוא לומר כן דהא גם בהך דב"ק מייתי קראי לחייב באבידה דגדול ולפטור בנתינה דקטן אע"פ שתבעו כשהוא גדול ועל כרחך כוונת הגמ' ב"ק הנ"ל דכיון דזה נגד הסברא לגמרי לומר דהיכא דהית' ההתחלה בקטנות מיגרע גרע ע"כ אין לנו לדרוש הכתובים כן וכמובן [וע' תוס' נזיר דמ"ה ע"ב ד"ה ר' יאשי' דכתבו דאין להוציא פסוק ממשמעו מכח סברא ויש לחלק בין אם מוציאין המקרא מפשוטו ממש כגוונא דהתם כ"ש לבין נידון דב"ק הנ"ל דהוא רק דרשא ויש ליישב עוד באופן אחר ואין להאריך בזה] וא"כ גם בהך דערכין אין לנו לדרוש למעט קטן בכה"ג כיון דזה נגד הסברא לגמרי לומר דהואיל והית' התחלת הטומאה בקטנות מיגרע גרע וכנ"ל וצע"ק ובאתי רק להעיר: