לקח טוב· רבי יוסף ענגיל
כלל יג
בענין ממ"נ בדרבנן
ומתוך הדברים יתבאר לך ענין הנושא הזה.
בש"ס יבמות ד"כ ע"א במשנה כלל אמרו ביבמה כל שהיא איסור ערוה לא חולצת ולא מתייבמת איסור מצוה קדושה חולצת ולא מתייבמת אחותה שהיא יבמתה אי חולצת או מתייבמת (אחותה של ערוה כשהיא יבמתה כגון שנפלו לפניו שתי אחיות משני אחין והאחת אסורה לו משום ערוה כגון שהיא כלתו וכדומה אזי אחותה או חולצת או מתיבמת ואין בה משום איסור אחות זקוקתי דערוה לאו זקוקתו היא) איסור מצוה שניות מד"ס איסור קדושה אלמנה לכ"ג כו' ובגמ' שם אחותה שהיא יבמתה כו' אחותה דמאן אילימא דאיסור מצוה כיון דמדאורייתא רמי' קמי' פגע באחות זקוקתו אלא אחותה דאיסור ערוה עכ"ל הגמ'. ומבואר בזה דאחותה דשני' יבמה אסורה ליבם משום אחות זקוקתו כיון רהשניי רמי' קמי' מדאורייתא ואע"ג דכל עיקרו של איסור נישואי אחות זקוקה רק מדרבנן הוא וכמבואר ביבמות כ"ז ב' ועוד בכמה דוכתי וא"כ הי' ראוי לכאורה מסברא להתיר אחות השני' מטעם ממ"נ דמדאורייתא הרי מותר לישא אחות זקוקה ומדרבנן הרי איננה אחות זקוקה דמדרבנן הרי השני' כערוה ואינה זקוקה ועכ"ז אין אומרים כן רק אומרים דכיון דהשני' היא זקוקה מדאורייתא ע"כ ה"ל אחותה אחות זקוקה ואסורה מדרבנן ככל אחות זקוקה. והנה הטעם בזה י"ל בתרי גווני א) י"ל דחכמים עשו דבריהם רק להחמיר על ד"ת אבל לא להקל על ד"ת וע"כ נהי דגזרו על השניות משום ס"ל עריות עכ"ז רק להחמיר עשו כן שתהי' השני' אסורה מלהנשא אבל לא עשו דבריהם להקל לענין שאם נפלה שני' ליבום לא יהי' בה זיקת יבום מדרבנן כמו שאין זיקת יבום בערוה דאורייתא וע"כ חשובה השני' שפיר זקוקה ליבום גם מדרבנן וע"כ שפיר אחותה אסורה משום אחות זקוקתו. והא דקאמר בגמ' כיון דמדאורייתא רמי' קמי' וכו' אין הכונה דהשני' רק מדאורייתא רמי' קמי' ולא מדרבנן רק הכונה דכיון דמדאורייתא רמיא קמי' א"כ ודאי לא באו חכמים להקל על ד"ת ולומר דמדרבנן לא רמי' קמי' וע"כ גם מדרבנן רמי' קמי' ונמצא דפגע באחות זקוקתו. ב) י"ל דמילי דרבנן אינם מוסבים על הדרבנן כ"א על הדאורייתא הם מוסבים וע"כ כאשר אסרו חכמים נישואי אחות זקוקה לא הית' כונתם על אחותה של זקוקה שהיא זקוקה גם מדרבנן כ"א הית' כונתם על אחותה של זקוקה מה"ת וע"כ גם השני' אפי' אי נימא דמדרבנן אינה זקוקה עכ"ז מדאורייתא הרי היא זקוקה וע"כ שפיר הוי אחותה בכלל איסור אחות זקוקה ושפיר נאמר גם עלי' איסור זה ודו"ק:
והנה ביבמות כ"ו א' במשנה נשנה ג"כ דין זה שאם נפלו לפניו ב' אחיות מב' אחין והאחת איסור מצוה אזי גם שני' חולצת ולא מתייבמת ובגמ' שם כ"ח ב' קאמר דהרבותא היא דסד"א דליקום איסור מצוה במקום איסור ערוה ותתייבם (אחותה) קמ"ל ופריך ותתייבם (בתמי') כיון דמדאורייתא רמי' קמי' קפגע זקוקתו ומשני סד"א משום מצוה עבוד רבנן קמ"ל עכ"ל הגמ' ומבואר בזה שאין שום ה"א כלל לומר סברא דממ"נ הנ"ל להתיר אחותה ולא הוצרכה המשנה כלל להודיענו זאת וכדפריך דמאי ה"א דתתייבם הא כיון דמדאורייתא רמיא קמי' וכו' והתרצן תי' רק דכיון דיש באחותה מצות יבום מה"ת ע"כ ה"א שמשום ביטול המצוה עבוד רבנן איסור מצוה כאיסור ערוה כדי שתתקיים מצות יבום באחותה וכפירש"י שם עש"ה משא"כ היכא דאין שם ביטול מצוה אזי פשוט גם להתרצן דלא אמרי' ממ"נ כזה להתיר בדרבנן. והנה מסוגי' דיבמות כ"ח ב' הנ"ל מוכח לכאורה דהא דלא אמרינן ממ"נ הזה הוא מטעם הא' הנ"ל דלא עשו חכמים דבריהם להקל ואין לשני' קולא דערוה שלא תוזקק ליבם מדרבנן רק גם מדרבנן היא זקוקה וע"כ שפיר הוי אחותה אחות זקוקה דאי כטעם הב' הנ"ל א"כ מה זה שאמר דסד"א דליקום איסור מצוה במקום איסור ערוה ומה בכך דיוחשב כאיסור ערוה הרי סוף סוף אפשר להיותה רק ערוה דרבנן וא"כ סוף סוף הרי מה"ת היא זקוקה ליבום וא"כ שפיר אחותה היא אחות זקוקה כיון דאיסור אחות זקוקה דאמור רבנן על הדאורייתא הוא מוסב לפי הטעם הב' הנ"ל ועל כרחך לומר דאין הדבר כן רק דמילי דרבנן הם נאמרים גם לפי הדרבנן וקאי איסור אחות זקוקה רק על אשה הזקוקה גם מדרבנן ורק דשני' גם מדרבנן היא זקוקה דלא עשוה חכמים ערוה כ"א להחמיר אבל לא להקל שלא יהי' בה זיקת יבום וכטעם הא' הנ"ל וע"כ שפיר קאמר דסד"א דליקום איסור מצוה במקום איסור ערוה ותתייבם אחותה והיינו דסד"א דתהי' לגמרי מדרבנן כערוה דאורייתא ויהיו בה גם הקולות דערוה ולא תהי' זקוקה מדרבנן וממילא תישתרי אחותה. ואולם י"ל דזהו באמת מה שהשיב המקשן ותתייבם כיון דמדאורייתא רמי' קמי' פגע באחות זקוקתו והכונה דאפי' יהיבנא לך דסד"א דתיקום במקום איסור ערוה ושיש ה"א לומר שהיא כערוה לגמרי מדרבנן גם להקל עכ"ז מה בכך דמדרבנן אינה זקוקה הרי סוף סוף מדאורייתא הא רמי' קמי' והרי היא זקוקה מה"ת וא"כ אכתי שפיר אחותה אחות זקוקתו היא דמילי דרבנן הרי על הדאורייתא הם מוסבים. וע"ז תי' התרצן דסד"א דמשום מצוה עבוד רבנן והכונה נראה דאע"ג דשאר אחיות הזקוקות אסרו חכמים לייבם אפי' אחת מהן משום אחות זקוקתו ולא השגיחו על ביטול מצות יבום עכ"ז כאן דאין האיסור לפי הדרבנן כ"א לפי הדאורייתא לבד ע"כ קלוש הוא מאיסור שאר אחות זקוקה דכיון דכל עיקר האיסור דאחות זקוקה הוא מדרבנן ע"כ גם מילי דרבנן חשובי כאן לעשות קולא ושפיר האיסור קיל עכ"פ מאיסור שאר אחות זקוקה שהזקוקה היא זקוקה גם מדרבנן וע"כ שפיר ה"א שהתירו חכמים כאן את האיסור ולא העמידו דבריהם במקום מצות יבום אעפ"י שלא עשו כן בעלמא כיון דכאן האיסור קיל טפי מבעלמא כנלענ"ד ביאור דברי הגמ' ורש"י שם עש"ה ותבין ואולם לולי פירש"י שם דפי' דהאי משום מצוה עבוד רבנן דקאמר הכונה היא אמצות יבום דאחותה של שני' וכנ"ל הי' אפשר לפרש עוד בכונת הגמ' לפי הטעם הא' הנ"ל דהא דלא אמרינן כאן ממ"נ להתיר הוא משום דחכמים עשו דבריהם רק לחומרא ולא לקולא וחשובה השני' זקוקה גם מדרבנן וכנ"ל וא"כ פשוט לפי"ז דלא עשו חכמים דבריהם כאן כדאורייתא ממש דהא בדאורייתא אין לחלק בין לקולא ולחומרא וכמבואר בתוס' חולין (ד"י ע"ב) ד"ה אלא והארכתי בזה במ"א. וא"כ לכאורה הא הוי כאן תרתי דסתרי כיון דהשני' מה"ת זקוקה ליבום ואסרו חכמים לייבמה עבור איסור השני' שבה וכבר מבואר אצלי במ"א בחידושי דאפי' נימא דסתם איסורין דדבריהם לא עשאום כדאורייתא ממש עכ"ז היכא דהאיסור דדבריהם הוא במקום עקירת מצוה דאורייתא אז ודאי דהוכרחו לעשות דבריהם כדאורייתא כדי שיוחשב שהתורה עצמה אמרה ביטול המצוה ויהי' כמו דאמרי' במילי דרבנן הם אמרו והם אמרו ולולי שעשו דבריהם שם כדאורייתא א"א שדרבנן יבטל מצוה של תורה. ושוב מצאתי סברא זאת בשו"ת בית אפרים חלק חו"מ סי' ס"א. וא"כ לפי"ז אם אנו אוסרין לישא אחות השני' מפאת אחות זקוקתו ואת השני' אנו אוסרין להתייבם מפאת איסור השני' א"כ הא הוי זה לכאורה תרתי דסתרי דממה נפשך אם עשו איסור השני' כדאורייתא א"כ בדאורייתא הרי שוב אין לחלק בין לקולא ולחומרא וא"כ הרי יש בה גם הקולא דערוה דאורייתא ואינה זקוקה ליבום וא"כ הרי אין אחותה אחות זקוקה ואם לא עשו את השני' כדאורייתא א"כ שוב מדוע אין השני' מתייבמת הרי במקום שאין עושים דבריהם כדאוריתא שוב אין בכחם לבטל מצוה דאוריתא וכנ"ל וא"כ י"ל דזהו באמת מה שאמרו בגמ' דסד"א דמשום מצוה עבוד רבנן והכונה דכיון דיש בשני' מצות יבום מה"ת וחכמים אוסרים אותה מלהתייבם וגוזרים לבטל מצות יבום א"כ הרי משום ביטול מצוה ההכרח דעבוד רבנן איסור השני' כאיסור ערוה דאורייתא ממש דאל"כ הרי אין בכח החכמים לבטל המצוה וא"כ כיון דהשני' כערוה ממש גם להקל שוב שפיר ה"א דתישתרי אחותה וכנ"ל וע"כ שפיר אשמעי' התנא רבותא דלא אמרי' הכי. והא דלא אמרי' הכי באמת י"ל דלפי האמת אמרינן כטעם הב' הנ"ל דאע"ג דהשני' היא מדרבנן כערוה דאורייתא גם לקולא ואינה זקוקה עכ"ז אחותה אסורה משום אחות זקוקתו כיון דמדאורייתא עכ"פ היא זקוקה ומילי דרבנן על הדאורייתא הם מוסבים וכנ"ל:
והנה להיות זאת הסברא הנלמדת מהנך סוגיין דיבמות הנ"ל דלא אמרי' ממ"נ כזה להתיר בדרבנן היא סברא נצרכת מאד ונוגעת לכולי' הש"ס לכן שמתי אל לבי לעיין בזה ביותר ומצאתי דסברא זו לא לבד בסוגיין דיבמות הנ"ל תמצא קן לה כ"א היא מפורש יוצאת עוד מכמה דוכתי ואלה המה:
א
בש"ס יבמות די"א ע"א א"ר יהודה אמר רב צרת סוטה אסורה (ואף מחליצה פטורה מ"מ) טומאה כתי' בה כעריות מתי' ר' חסדא ר' שמעון אומר ביאתה או חליצתה מאחיו של ראשון פוטרת צרתה (אשה שהלך בעלה למדה"י ובאו ואמרו לה מת בעלך ונישאת ואח"כ בא בעלה דאמור רבנן דתצא מזה ומזה ועשאוה כסוטה ס"ל לר"ש דאם מת בעלה הראשון ולו אשה אחרת ונתייבמה או נחלצה זאת מאחי המת נפטרה האשה האחרת) וכו' ובתוס' שם ד"ה ר"ש בסה"ד כתבו דהקושי' היא מהא דקאמר ר"ש דפוטרת צרתה דכיון דאמרי' בסוטה דאורייתא דלאו בת חליצה וייבום היא בסוטה דרבנן נמי אין לחליצה להועיל לפטור צרתה וכי תימא ממ"נ תועיל דאם חשיבא כסוטה גמורה צרתה נמי לא בעי חליצה ואי לא חשיבא כסוטה א"כ שפיר פטרה צרתה דמסתבר לי' להש"ס דכיון דדמיא לסוטה דאורייתא חליצתה כמאן דליתא ואין לה לפטור צרתה עכ"ל. ומבואר להדי' גם בזה דאין אומרים ממ"נ כזה להתיר בדרבנן דהא גם כאן ראוי לומר ממ"נ כזה וכמו שכתבו התוס' בעצמם דמה"ת הרי חליצתה טובה ופוטרת צרתה ומדרבנן הרי אין צרתה צריכה חליצה כלל והא דלא אמרי' באמת הממ"נ הזה כאן י"ל בו ג"כ ב' טעמים הנ"ל די"ל דחכמים עשו דבריהם רק להחמיר ולא להקל וע"כ זאת הסוטה דרבנן יש בה רק איסורי סוטה וגם חשוב חליצתה כמאן דליתא דזהו ג"כ חומרא אבל שיהי' לה דין סוטה מדרבנן להקל לפטור עצמה וצרתה מזיקת יבום לענין זה לא עשאוה חכמים כסוטה ושפיר הצרה זקוקה גם מדרבנן ועכ"ז לא נפטרה מחליצה הסוטה דרבנן דחליצת הסוטה דרבנן כמאן דליתא דמיא כמו דחליצת סוטה דאורייתא אינה חליצה כלל הואיל ואינה צריכה חליצה דלענין שתהי' החליצה כמאן דליתא וכאלו לא נעשתה כלל דהוא מידי דחומרא שפיר היא כסוטה דאורייתא ודו"ק. וזהו לפי הטעם הא' הנ"ל אבל לטעם הב' הנ"ל צ"ל דמה שאמרו חכמים דאין יבמה נפטרת מחליצה פסולה דצרתה הדברים האלה על הדאורייתא הם מוסבים והכונה דיבמה הצריכה יבום וחליצה מה"ת עלי' הוא דאמרו חכמים דאין נפטרת מחליצה פסולה דצרתה וא"כ גם כאן דצרת הסוטה צריכה חליצה מה"ת (אעפ"י שמדרבנן אינה צריכה) עכ"ז אין נפטרת בחליצה פסולה דצרתה דהיינו חליצת הסוטה שהיא חליצה פסולה כיון שאסורה להתייבם מדרבנן ודו"ק היטב. ואולם זה יתכן רק למ"ד דחליצה פסולה לא פטרה צרתה ופלוגתא היא ביבמות דכ"ז ע"א ודנ"א ע"א ע"ש ובאתי רק להעיר:
ב
הנה כי כן נמצא עוד בתוס' יבמות דל"ה ע"ב ד"ה ונמצאת דאהא דתנן שם החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת וילדה בזמן שהולד של קיימא הוא מותר בקרובותי' וכו' אין הולד של קיימא הוא אסור בקרובותי' וכו' כתבו הם ז"ל וז"ל בחולץ תוך ג' חדשים איירי וכו' וא"ת א"כ אם אין הולד של קיימא אמאי אסור בקרובותי' דתוך ג' חדשים לאו חליצה היא דהא תנן לקמן היבמה לא תחלוץ ולא תתייבם עד שיהי' לה ג' חדשים וכו' ואור"י דנהי דלא הוי חליצה מ"מ אסור בקרובותי' כיון דמדאורייתא הוי חליצה עכ"ל. והנה גם כאן יש סברא דממ"נ הנ"ל להתיר דהא קרובות חלוצה רק מדרבנן הוא דאסירי וכמבואר ביבמות מ"א א' (ועוד בכמה דוכתי) כאן שנה רבי אחות גרושה מד"ת אחות חלוצה. מד"ס וא"כ ראוי כאן להתיר הקרובות מטעם ממ"נ דהא מדאורייתא קרובות חלוצה מותרות ומדרבנן הרי אינן קרובות חלוצה כיון דמדרבנן הרי אין חליצתה חליצה ועל כרחך לומר דלא אמרי' ממ"נ כזה רק כיון דמה"ת חליצתה חליצה ע"כ שפיר הקרובות אסורות מדרבנן מפאת קרובות חלוצה וכאן שייכי ב' הטעמים דלעיל בפשיטות וכאשר יבין המעיין מעצמו:
ג
בתוס' חולין דקכ"ט ע"א אהא דאמרי' התם אמר אביי הרי אמרו כיפת שאור שיחדו לישיבה בטילה טומאתה לאו דאורייתא וכו' (הא דאמרי' דכיפת שאור בפסח שיחדה לישיבה בטילה מתורת אוכל חמץ ואינו עובר עליו בב"י ונעשית כלי ומקבלת טומאת מושב הזב אומר אני דטומאה זאת שאנו מטמאים אותו משום מושב הזב לאו דאורייתא היא אלא מדרבנן דרבנן הוא דאמור דבטלה ונעשית כלי, רש"י) ובתוס' שם ד"ה טומאתה לאו דאורייתא כתבו וז"ל תימה דאי לא. מדאורייתא בטלה אמאי מותר להניחה בביתו עכ"ל ולכאורה מאי קושי' הא י"ל בפשיטות דאיירי כשביטלו וא"כ מה"ת הרי מותר לקיימו ומדרבנן הוא דצריך ביעור וא"כ הא יש ממ"נ להתיר דמה"ת הרי מועיל הביטול ומדרבנן הרי אינו חמץ כלל רק כלי ועל כרחך דסבירא להו להתוס' בפשיטות דכיון דמה"ת הוא חמץ ע"כ שפיר הוא חייב בביעור מדרבנן ככל חמץ דחייב בביעור מדרבנן אחרי הביטול ואעפ"י שזה החמץ איננו חמץ רק לפי הדאורייתא לבד וגם כן שייכי ב' הטעמים דלעיל וכמובן:
ד
בש"ס עירובין דס"ז ע"ב ס"ל לר' הונא בר חיננא ולרבא דאסור לטלטל מן הים (שהוא כרמלית דאורייתא) לקרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה משום דהקרפף רשות היחיד הוא מה"ת ורבנן הוא דפבדוהו ככרמלית ואסרו לטלטל בתוכו יותר מד' וע"כ המטלטל מכרמלית לתוכו ה"ל מטלטל מכרמלית לרה"י דאסור ור' אשי נמי דפליג עלייהו התם ומתיר לטלטל מן הים לתוכו היינו רק מטעמא משום דאי אסרת לטלטולי מן הים לתוכו מפאת איסור טלטול מכרמלית לרה"י יחשבו העולם שהוא רה"י גמור גם מדרבנן ואתו למלטולי' בגופי' יותר מד' אבל לולי הגזירה הזאת הי' גם ר' אשי אוסר לטלטל מן הים לתוכו עש"ה א"כ גם כאן הרי יש סברא דממ"נ הנ"ל להתיר דמה"ת הקרפף הוא רה"י הרי מה"ת מותר לגמרי לטלטל מכרמלית לרה"י ולפי הדרבנן דאסרו לטלטל מכרמלית לרה"י הרי מדרבנן שוב הקרפף הוא ג"כ כרמלית מכרמלית לכרמלית הרי שרי לטלטולי ועל כרחך דלא אמרי' סברא דממ"נ הנ"ל ורק כיון דהקרפף הוא רה"י מה"ת ע"כ שפיר גם הוא בגזירת איסור טלטול דאסרו חכמים לטלטל מכרמלית לרה"י ושפיר אסור לטלטל מכרמלית לקרפף ואע"פ שמדרבנן גם הקרפף הוא כרמלית ודו"ק כי גם זו ראי' ברורה בס"ד דלא אמרי' סברא דממ"נ הנ"ל וגם שם שייכי ב' הטעמים הנ"ל וכמובן. ומדברי רש"י שם ד"ה הא יותר מבית סאתים מוכח דהסברא היא כטעם הא' הנ"ל דחכמים עשו דבריהם לחומרא ולא לקולא וע"כ כיון שהקרפף הוא רה"י מה"ת לכן נהי דרבנן עבדוהו ככרמלית היינו רק לחומרא שיהי' אסור לטלטל בתוכו יותר מד' אבל לא לקולא שיהי' מותר לטלטל בכרמלית גמור לתוכו עש"ה ותבין ובאתי רק להעיר:
ה
בתוס' פסחים די"ד ע"ב ד"ה התם כתבו דמהא דס"ל לר"ע התם במשנה דמותר לעשות מפסול דאורייתא ראשון דאורייתא (היינו תרומה שיש בה טומאת שלישי מותר לטמאה באב הטומאה ולעשותה ראשון דאורייתא) אין ללמוד שיהי' מותר לטמא תרומה אסורה מדרבנן בשני לטומאה דרבנן וז"ל שם ואור"י דלא דמי דמקלקול דאורייתא שיכול לקלקלו עוד יותר אין ללמוד שיוכל לקלקל מקולקל דרבנן יותר אפי' בקלקול דרבנן עכ"ל. והנה לא כתבו ז"ל שום סברא בזה והסברא לכאורה נותנת להיפוך דכמו דמקולקל דאורייתא יכול להוסיף בו קלקול גדול יותר דאורייתא ה"נ כל דת"ר כעין דאורייתא תקון ושרי שפיר גם במקולקל דרבנן להוסיף קלקול גדול יותר דרבנן ונראה כונת התוס' דהא דמותר לקלקל מקולקל דאורייתא בקלקול גדול יותר י"ל דאין הטעם מפאת דאין זה נגד עשה דביעור דהגדלת קלקול לא חשיב קלקול דז"א דהגדלת קלקול שפיר חשיב קלקול ושפיר הוא נגד השימור והטעם רק דתרומה שהיא מקולקלת כבר מה"ת כגון שיש בה שלישי לטומאה אזי אין עלי' עוד עשה דשימור כלל דהתורה ציותה לשמור רק תרומה ראוי' דהיינו תרומה טהורה ומותרת באכילה אבל זו שהיא פסולה מה"ת הנה אין עלי' עשה דשימור כלל וכיון דאין חיוב לשמרה ממילא מותר להוסיף לה טומאה ולעשותה ג"כ ראשון. ולפי"ז היכא דיש בתרומה רק קלקול דרבנן דהיינו איסור דרבנן אי טומאה דרבנן א"כ מה"ת הרי יש על זאת בתרומה עשה דשימור עדיין וכיון דחייבין בשמירתה מה"ת ע"כ שפיר אסור להוסיף לה אפי' קלקול דרבנן כיון שמקלקלין אותה יותר בזה והרי זה נגד השימור והרי יש חיוב לשמרה מה"ת כנלענ"ד פשוט בכונת התוס' ומעתה הנה יש גם מדברי תוס' אלה ראי' ברורה דלא אמרי' ממ"נ כזה להתיר בדרבנן דכאן נמי הרי ראוי לומר דממ"נ מה"ת הרי אינו מקלקלה כלל שהרי הוא מוסיף רק קלקול דרבנן ומדרבנן הרי שוב כבר היא מקולקלת ואין עלי' עשה דשימור כלל ועכ"ז אין אומרים כן רק אומרים דכיון דמה"ת יש עלי' עשה דשימור ע"כ גם מדרבנן אסור לקלקלה טפי וכמו שתרומה שהיא טהורה לגמרי אסור לטמאה טומאה דרבנן אע"ג דהיא רק קלקול דרבנן וחשוב עובר מדרבנן אעשה דשימור ה"נ בתרומה זאת שיש עלי' עשה דשימור מה"ת ג"כ אסור לקלקלה בקלקול דרבנן יותר והטעם בזה הוא ג"כ כאחד מב' הטעמים הנ"ל דהיינו או שאנו אומרים דחכמים עשאו דבריהם רק להחמיר אבל לא להקל וע"כ זו התרומה שיש עלי' איסור דרבנן הנה האיסור ההוא הוא רק להחמיר שלא תתאכל התרומה אבל לא אמרו חכמים את האיסור ההוא להקל לענין שתסתלק מן התרומה העשה דשימור מדרבנן ואכתי שפיר יש על התרומה עשה דשימור גם מדרבנן וע"כ שפיר אסור להוסיף לה אפי' קלקול דרבנן מפאת העשה דשימור אשר ישנו עלי' גם מדרבנן. וכן י"ל ג"כ הטעם הב' הנ"ל דדברי חכמים הם מוסבים על הדאורייתא לא על הדרבנן וע"כ מה שחכמים אומרים שאסור לטמא תרומה בטומאות דדבריהם מפאת העשה דשימור אין דבריהם אלה מוסבים על הדרבנן כ"א על הדאורייתא וכך הם אומרים דתרומה שיש עלי' מה"ת עשה דשימור אסור לקלקלה בקלקולים דדבריהם וע"כ גם זו התרומה שיש עלי' עשה דשימור מה"ת שפיר אסור להוסיף לה קלקול גדול יותר אפי' דרבנן ואעפ"י שמדרבנן אין עלי' עשה דשימור ודו"ק היטב:
ו
בח"א למהרש"א סנהדרין די"ט ע"ב ד"ה מלוה כ' בישוב קושית המפרשים דאיך נשא יעקב ב' אחיות והוא דבר שעתידה תורה לאסור וכ' וז"ל י"ל כי אי אפשר הי' לו ליעקב להנצל מאיסור ב' אחיות שעתידה תורה לאסור כי באמת רחל נתקדשה לו מן הדין בשכר שבע שנים כמ"ש הבה לי אשתי דהיינו שנתקדשה לי כבר והיא אשתי בשכר ז' שנים דאע"ג דהמקדש במלוה אינה מקודשת בשכר הנאת מחילת מלוה מקודשת כדאמרי' פ"ק דקידושין אך כיון שעדיין אז באמת לבני נח לא נאסרו ב' אחיות הרי גם לאה נתקדשה לו בביאה ולא ה"ל קידושי לאה קידושי טעות דיעקב ודאי לא היה עושה בעילתו בעילת זנות והשתא אף אם הי' מגרש אחת מהם לא היה יכול לקיים דבר שעתידה תורה לאסור ומה"ת איזה מהן שגירש ה"ל השני' אחות גרושתו כיון דבאמת שניהם היו מקודשות לו ושניהם ודאי לא הי' אפשר לו לגרש ודו"ק עכ"ל ז"ל. והנה גם על דבריו אלה יוקשה דשפיר הי' יכול יעקב לגרש את לאה ולקיים את רחל מטעם ממ"נ דלפי דין התורה הרי קידושי לאה לא תפסי כלל כיון דרחל היתה מקודשת לו מכבר וא"כ אין גירושי לאה גירושין ושפיר מותר ברחל שהרי אינה אחות גרושתו כלל ולפי דין הב"נ דתפסי קידושי לאה שוב לפי דין הב"נ הרי אחות גרושתו היתר הוא ועל כרחך דלא אמרי' ממ"נ כזה והרי דברי המהרש"א דומים ממש לכל הנך דוכתי דמייתינא דלא אמרי' ממ"נ כזה בדרבנן דה"נ דין ב"נ דהי' להאבות זה הרי הי' מעיקר הדין ונחשב זה כמו הדאורייתא בעלמא ומה שקיימו את התורה העתידה להנתן זה נחשב כמו דרבנן ועוד זוטר מדרבנן דהי' רק ממדת חסידות (זולת לדעות הסוברים דהאבות יצאו מכלל ב"נ מדינא בין להקל ובין להחמיר ודברי המהרש"א הרי אינם לפי הדעות הנ"ל וכמובן) וע"כ כמו דלא אמרי' בעלמא ממ"נ כזה בדרבנן כן כ' המהרש"א דאין אומרים כן במדת חסידות דאבות ושפיר היתה רחל אסורה ליעקב אחרי גירושי לאה ממדת חסידות כיון שמעיקר הדין היא אחות גרושתו והיא שפיר בכלל המדת חסידות האוסרת אחות גרושתו ואעפ"י שלפי המדת חסידות אינה אחות גרושתו וה"ז דומה בדומה ממש לכל הני דוכתי דמייתינא אלא דשם הנדון הוא בדרבנן לעומת דאורייתא וכאן הנדון הוא במדת חסידות לעומת עיקר הדין וז"פ:
ואולם מצאתי ג"כ מקום דמפורש בו להיפוך דאמרי' ממ"נ כזה להתיר בדרבנן והוא ביבמות די"ט ע"א תני' שני אחים בעולם אחד ומת אחד מהן בלא ולד ועשה שני מאמר ביבמתו ואח"כ נולד לו אח או שנולד לו אח ואח"כ עשה בה מאמר ומת הראשונה יוצאת משום אשת אחיו שלא הי' בעולמו ושני' (אשתו של שני) חולצת ולא מתייבמת (דהוי לה צרת אשת אחיו שלא הי' בעולמו במאמר דקני מדרבנן וה"ל צרת ערוה מדרבנן ולפיכך חולצת ולא מתייבמת) ר' שמעון אומר ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה (אעשה בה מאמר ואח"כ נולד לו אח קאי ומשום דקסבר מאמר ספק קונה ספק אינו קונה כדאמר ר"ש לעיל מיני' שם) חלץ לבעלת מאמר לא נפטרה צרה (הוא נמי מימרא דר"ש דקמפרש למילתי' ואזל דהא דאמר דביאתה או חליצתה של אחת מהם פוטרת צרתה היינו רק אם בעל או חלץ לאשת השני דאז הראשונה פטורה ממ"נ דאי מאמר קני הרי גם הראשונה מותרת לר' שמעון דס"ל שם י"ח ב' במשנה דאשת אחיו שלא הי' בעולמו שנתייבמה ואח"כ נולד האח וכגון ראובן שמת וייבם שמעון את אשתו ואח"כ נולד לוי אזי האשה הזאת מותרת ללוי אחרי מיתת שמעון בלא בנים הואיל וייבמה שמעון תחלה וכי נולד לוי בהיתרא אשכחה וע"כ אי מאמר קונה וה"ל ייבם ולבסוף נולד ואפי' ראשונה מותרת שפיר מיפטרא בחליצה דאידך דהא מאמר ככניסה והוי להו ב' נשים מבית אחד דמיפטרא חדא בחליצת חברתה ואי אין מאמר קונה הרי שפיר ייבם לשני' דאשת אחיו שהי' בעולמו היא וצרת ערוה אינה דהא מאמר לא קני וראשונה תצא משום אשת אחיו שלא הי' בעולמו אבל חלץ לבעלת מאמר שהיא ראשונה לא נפטרה צרה דדילמא מאמר לא קני והיא ממילא פטורה משום אשת אחיו שלא הי' בעולמו אבל צרה במה תופטר). ובתוס' שם ד"ה ר' שמעון אומר כתבו וז"ל פי' בקונטרס דקסבר ר' שמעון מאמר ספק קונה ספק אינו קונה וכשייבם או חלץ לשני' נפטרה בעלת מאמר ממ"נ ונראה שפירש כן דאין רצונו לומר שיקנה מאמר לר"ש מדרבנן דא"כ לא הי' יכול לייבם השני' דה"ל צרת אשת אחיו שלא הי' בעולמו במאמר (מדרבנן) אלא ודאי קסבר דקני לגמרי או דלא קני כלל וא"ת אכתי צרתה היא בזיקה וי"ל דר' שמעון סבר אין זיקה ולר"י נראה דאפי' ס"ל דיש זיקה ומאמר קונה קצת מדרבנן ניחא דאין זיקה אוסרת ולא המאמר אלא היכא דאם היתה נשואה היתה אוסרת וכאן אם היתה נשואה היא עצמה היתה מותרת לר"ש דשרי ייבם ואח"כ נולד עכ"ל. כונתם דכאן אין לאסור מדרבנן מפאת צרת אשת אחיו שלא הי' בעולמו במאמר וזיקה דז"א דממ"נ אי בתר דאורייתא אזלת הרי אין זיקה ומאמר קונים ואינה צרה כלל ואי בתר דרבנן אזלת א"כ שוב כיון דזיקה ומאמר הוי קנין הא ה"ל ייבם ואח"כ נולד ואינה אשת אחיו שלה"ב וא"כ נהי דהיא צרה עכ"ז הא אינה צרה של ערוה. וא"כ הרי זה היפוך כל הני דוכתי דמייתינא דמכל הני דוכתי הא מוכח איפכא דאין אומרים ממ"נ כזה להתיר או משום דחכמים רק להחמיר באו ולא להקל או משום דהדרבנן השני אין נאמר לפי הדרבנן הראשון רק לפי הדאורייתא וכנ"ל וא"כ ה"נ הרי ראוי לומר דנהי דזיקה ומאמר קני מדרבנן עכ"ז רק להחמיר קונים אבל לא להקל על הדאורייתא לענין שלא תוחשב אשת אחיו שלה"ב ללוי וא"כ שפיר חשיבה אשת אחיו שלה"ב ללוי גם מדרבנן ושפיר הוי צרתה צרת ערוה מדרבנן. וכן ראוי לומר הטעם הב' הנ"ל דמה שחכמים אוסרים לייבם צרת ערוה כשהיא צרתה ע"י זיקה ומאמר זה האיסור הוא מוסב על הדאורייתא וכל שחברתה ערוה. מה"ת אזי צרתה בזיקה ומאמר אסורה ואף שמדרבנן אינה ערוה ודו"ק וצע"ג:
עוד אני מוצא דדבר זה אם אומרים ממ"נ כזה להתיר בדרבנן במחלוקת הראשונים ז"ל הוא שנוי והוא בר"ן פסחים פ"ב דהביא דעת האומרים דהא דחמץ לא בטיל הוא מטעם דשיל"מ הואיל ועתיד להיות ניתר אחר הפסח ותמה ע"ז דהא ר"ש קנסא קניס בחמץ שעבר עליו הפסח וא"כ גם אחר הפסח יהי' איסור. וכ' ע"ז וז"ל ואע"פ שבעלי סברא זו אומרים דכיון דמדאורייתא לר"ש דשיל"מ היא כשאסרו ר"ש משום קנסא לא בא להקל עליו אלא להחמיר עליו לא נהירא לי שאלו הי' מה שאנו אומרים אפי' באלף לא בטל מדאוריתא יפה הם אומרים אבל ודאי משמע דחומרא דרבנן היא שלא לבטלו מעכשיו כיון שהוא עתיד להיות ניתר אחר זמן וכיון שהם אסרוהו לאחר זמנו אין ראוי שיחמירו עליו חומרא זו בתוך זמנו וכו' עכ"ל. הנה שהראשונים ז"ל נחלקו בזה אי אמרי' ממ"נ כזה בדרבנן או לא דהר"ן ס"ל דאמרי' ממ"נ כזה וע"כ גם כאן מתירין מכח ממ"נ דמדאוריתא הרי דשיל"מ בטל ומדרבנן הרי אין לו מתירין והדעה שכנגדו סוברת דכיון דמדאוריתא הוא דשיל"מ ע"כ שפיר הוא בכלל כל הדברים שיל"מ דגזור בהו רבנן דלא ליבטל ואע"פ שלפי הדרבנן אין לו מתירים וטעם הדעה הזאת הוא כטעם הא' הנ"ל דחכמים עשו דבריהם רק להחמיר אבל לא להקל וכמו שהביא הר"ן בשמם. וה"ה די"ל כאן ג"כ טעם הב' הנ"ל דמילי דרבנן על הדאוריתא הם מוסבים ומה שיש לו מתירין מה"ת עליו אמור רבנן דלא לבטיל ואע"פ שמדרבנן אין לו מתירין וא"ל דנידון דחמץ הנ"ל לא שייך בכל הנך דוכתי דמייתינא לענין ממ"נ כזה דדשיל"מ שאני דהוא רק מפאת הרוחה שירויח על ידי ההמתנה שלא יוצרך לביטול וכאן הרי סוף סוף לא ירויח שהרי יוצרך גם אחר הפסח לביטול של האיסור דרבנן דז"א דהא שפיר ירויח שהרי בתוך הפסח הוא צריך לביטול איסור דאוריתא ואלו אחר הפסח לא יהי' שם איסור דאוריתא גם בלי ביטול ויוצרך רק לביטול איסור דרבנן וא"כ הרי שפיר הוא מרויח בהאיסור דאוריתא אלא דאתה אומר דכיון דכל עיקר חיוב ההמתנה על הריוח הזה הוא מדרבנן דמדאוריתא הרי א"צ להמתין ע"ז דאין חילוק מדאוריתא בין אם אין איסור בעצמותו או אם אין איסור מפאת הביטול וע"כ כיון שחיוב ההמתנה על הריוח הזה הוא רק דרבנן לכן צריך שיהי' הריוח גם לפי הדרבנן ושגם באיסור דרבנן לא יוצרך לביטול וזה הרי שוב דומה הוא לכל הנך ממ"נ בדרבנן דמייתינא וז"פ. וא"כ לדעת הר"ן ז"ל דאית לי' סברא דממ"נ הרי תיקשי טובא מכל הנך דוכתי דמייתינא דמפורש בהו דלא אמרי' ממ"נ כזה להתיר בדרבנן וצע"ג:
עוד יש לי להעיר בעזה"י בזה הערה אחת וגדולה היא אלי והוא דבס' שושנת העמקים כלל י"ט נסתפק בעובר לאו הניתק לעשה ועשה מעשה אשר על ידה יש עליו איסור דרבנן המונעו מלקיים העשה עוד אי מיקרי זה ביטול גם מה"ת ולוקה או דילמא הואיל ומה"ת שרי לקיים העשה לא חשיב זה ביטול מה"ת ואינו לוקה עש"ה. והנה מסברא ודאי נראה דחשיב ביטלו גם מה"ת דסוף סוף הרי האיסור דרבנן מונעו מקיום העשה ולא יוכל לקיים העשה לעולם וא"כ איפוא הרי ביטל העשה. וע' תוס' שבת ד' א' ד"ה קודם שכתבו דאונס מחמת איסור דרבנן חשוב אונס גם מה"ת עש"ה וא"כ ה"נ הרי עשה מעשה אשר על ידה יהי' אנוס כל ימיו מלקיים העשה גם מה"ת וא"כ הרי ביטל בידים את העשה ע"י מעשה זאת ושפיר חשיב ביטלו גם מה"ת וז"פ לענ"ד ומה גם לדעת הרמב"ם ז"ל דכל איסורים דרבנן דבר תורה נינהו מלא תסור א"כ הוא פשוט וא"צ לפנים דחשיב ביטלו מה"ת כיון דאסור מה"ת לקיים העשה עוד:
ומעתה הנה תיקשי טובא בש"ס מכות דט"ז ע"א וע"ב דמייתי מימרא דר' יוחנן דאמר אנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת ומפרש דקאי אשילוח הקן ואפיאה אבל באונס שגירש לא משכחת לי' ביטלו עש"ה וקשה דהא באונס שגירש נמי משכחת לי' ביטלו אם נשא שני' אחרי גירושי אשתו כגון שנשא אם אם אמה שהיא שני' כמבואר ביבמות (כ"ב א') דמעתה הרי ביטל העשה ולא יוכל לקיימה עוד דאסור לו להחזיר את אשתו לעולם שהרי היא ג"כ שני' של אם אם אמה דהא גם בת בת בתה שני' כמבואר שם ונהי דשני' רק איסור דרבנן היא עכ"ז הרי גם איסור דרבנן חשוב ביטול וכנ"ל, ועל כרחך לנו לומר דס"ל לר' יוחנן סברא דממ"נ הנ"ל להתיר בדרבנן וכתוס' יבמות (י"ט ב') ור"ן פסחים הנ"ל וע"כ ה"נ לא הוי ביטול דשפיר אשתו מותרת לו עדיין מטעם ממ"נ דמה"ת הרי שני' מותרת ולפי הדרבנן הרי שני' כערוה וא"כ הרי לא הי' לו תפיסת קידושין בהאם אם אמה כמו שאין תפיסת קידושין בערוה דאוריתא וא"כ ממילא הרי אין אשתו אסורה משום בת בת בתה שהרי אין לו קידושין באם אם אמה כלל משא"כ אם נאמר דלא אמרי' סברא דממ"נ הנ"ל אזי שפיר קשה דהא משכחת ביטול בכה"ג דגם כאן הא שייכי הני תרי טעמי דכתיבנא בהא דלא אמרי' ממ"נ כזה דראוי לומר הטעם הראשון דחכמים להחמיר באו ולא להקל וע"כ באיסור שני' אסרו רק את השני' מלהנשא דזהו חומרא אבל לא עשאוה כערוה דאוריתא לקולא שלא יתפסו לו בה קידושין וע"כ שפיר תפסו הקידושין דאם אם אמה אפילו מדרבנן ושפיר נאסרת גם אשתו משום בת בת בתה וכן ראוי לומר הטעם הב' דדברי חכמים הם מוסבים על הדאוריתא ואשה שהיא אשתו מה"ת אסרו חכמים לישא את בת בת בתה אע"פ שמדבריהם אינה אשתו וז"פ:
ואם אמת הדבר הזה דר' יוחנן אית לי' סברא דממ"נ הנ"ל להתיר בדרבנן וכמוכרח לכאורה לענ"ד מהך מימרא דידי' דאמר אנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת הנה יש לי להבין בזה מאמר בירושלמי הובא בר"ש מס' מעשר שני פ"ג מ"ט דאהא דתנן שם מע"ש שנכנס לירושלים ונטמא בין שנטמא באב הטומאה בין שנטמא בולד הטומאה בין בפנים (בירושלים) בין בחוץ (שנטמא חוץ לירושלים לפני כניסתו לשם) בש"א יפדה ויאכל הכל בפנים חוץ משנטמא באב הטומאה בחוץ ובה"א הכל יפדה ויאכל בחוץ חוץ משנטמא בולד הטומאה בפנים עכ"ל המשנה. ובר"ש שם וז"ל ופליגי בירושלמי בר קפרא ור' יוחנן בר קפרא אמר אב הטומאה דבר תורה ולד הטומאה מדבריהן (אה"ט דתנן במתני' היינו טומאה דאוריתא ווה"ט היינו טומאה דרבנן) ור' יוחנן אמר זה וזה דבר תורה (תרוייהו בטומאה דאוריתא איירי אלא דזה אב וזה ולד) וכו' עכ"ל. והנה ראוי להבין באיזה סברא נחלקו פה בר קפרא ור' יוחנן. ונראה דלכאורה לב"ק דמפרש דוה"ט היינו טומאה דרבנן הרי יש להקשות דא"כ מ"מ דב"ש דמחלקי בין נטמא בחוץ באה"ט דאין המחיצה קולטתו ונפדה ונאכל בחוץ לבין נטמא בחוץ בוה"מ דהמחיצה קולטתו ואין נפדה עוד להיות נאכל בחוץ רק נפדה ונאכל בפנים ואמאי הרי כל עיקר דין קליטת מחיצות רק דרבנן הוא וכמבואר בב"מ (נ"ג ב') ועוד בכמה דוכתי מחיצה לאכול דאוריתא מחיצה לקלוט דרבנן ומה"ת אפילו מעשר טהור גמור שנכנס מותר להוציאו ולפדותו ולאכלו בחוץ וא"כ איפוא הרי גם בנטמא בוה"ט בחוץ ראוי שיהי' נפדה ונאכל בחוץ מטעם דמה"ת הרי אין המחיצה קולטת כלל אפילו בטהור גמור ומדרבנן הרי שוב הוא טמא והרי אין המחיצה קולטת את הטמא שהרי בנטמא טומאה דאוריתא בחוץ גם ב"ש מודים דנפדה ונאכל בחוץ וא"כ גם בנטמא טומאה דרבנן הרי ראוי שיהי' הדין כן שהרי א"א כלל לחלק כאן בין דאוריתא לדרבנן כיון שעיקר דין קליטת מחיצות הוא רק דרבנן וא"כ לגבי קליטת מחיצות דרבנן שוב הרי ראוי ש טומאה דרבנן כטומאה דאוריתא וה"נ תיקשי לב"ה דמחלקי בין נטמא בפנים באה"ט לבין נטמא בפנים בוה"ט ואמאי הרי א"א לחלק כלל כאן בין טומאה דאוריתא לדרבנן וכנ"ל ועל כרחך לנו לומר דס"ל לבר קפרא דלא אמרינן סברא דממ"נ הנ"ל וע"כ שפיר מחלקינן כאן בין טומאה דאוריתא לדרבנן וכמובן. וגם כאן שייכי ב' הטעמים דלעיל די"ל כטעם הא' דחכמים לא עשו דבריהם רק להחמיר ולא להקל וע"כ נהי דטומאה דרבנן אוסרת אכילת המעשר עכ"ז לא חשיב המעשר על ידה כמאן דליתי' בתורת אכילה לשלא יוכלו המחיצות לקלטו רק לגבי קליטת מחיצות כטהור הוא נחשב ושפיר המחיצות קולטות אותו וכמובן. וכן י"ל כטעם הב' דדברי חכמים הם מוסבים על הדאוריתא ומה שהוא טהור מה"ת אמור רבנן דאם נכנס קלטוהו מחיצות וז"פ ומוכרח. ומעתה מובנת מאלי' סברת מחלוקת ר' יוחנן ובר קפרא הזאת דר' יוחנן לטעמי' דאית לי' סברא דממ"נ הנ"ל להתיר בדרבנן ע"כ שפיר הוכרח לחלוק על בר קפרא ולא הי' יכול לפרש וה"ט דדבריהם שהרי א"א שיהי' כאן חילוק בין דאוריתא לדרבנן זולת בדאוריתא עצמו אפשר שיהי' החילוק בין טומאה חמורה לטומאה קלה משא"כ שיהי' החילוק בין טומאה דרבנן לטומאה דאוריתא זה אי אפשר כיון דכל עיקר דין קליטת מחיצות הוא מדרבנן וא"כ ראוי שתוחשב הטומאה דרבנן כדאוריתא מטעם ממ"נ וכנ"ל ודו"ק כי זה נכון מאד בעזה"י:
ובהכי ניחא לי נמי ליישב קושית הרמב"ן במלחמות פ"ב דפסחים שהקשה דכיון דר' יוחנן שם ס"ל כר"ש דחמץ מותר אחר הפסח א"כ מדוע ס"ל לר' יוחנן דחמץ בפסח בטל הא ה"ל דשיל"מ והוצרך לחדש מכח זה דר"י לית לי' כלל דינא דדשיל"מ ע"ש. ואולם לפי דרכנו ניחא בפשיטות שהרי כבר כתבתי למעלה דהא דחמץ חשיב דשיל"מ היינו רק אי לא נימא סברא דממ"נ הנ"ל להתיר בדרבנן דאל"כ הרי גם שם יש ממ"נ דמה"ת הרי דשיל"מ בטל ומדרבנן הרי אין לו מתירין דהא ר"ש קנסא קניס וכסברת הר"ן פסחים הנ"ל וא"כ ר' יוחנן לטעמי' דס"ל סברא דממ"נ הנ"ל וכנ"ל א"כ שפיר ס"ל דחמץ בטיל אע"ג דס"ל כר"ש בלאחר זמנו וז"פ ונכון בעזה"י:
ואולם לכאורה יש להוכיח איפכא דר' יוחנן לית לי' סברא דממ"נ הנ"ל והוא מש"ס ע"ז (ע"ג ב') דא"ר יוחנן דטבל לא בטיל ומפרש הש"ס הטעם משום דכהיתרו כך איסורו וכדשמואל דאמר שמואל חטה אחת פוטרת את הכרי ע"ש. והשתא הרי תיקשי דהא הך סברא דכהיתרו כך איסורו רק חומרא דרבנן הוא דמה"ת הרי גם טבל בטל וא"כ כיון דרק חומרא דרבנן הוא א"כ נימא ממ"נ מה"ת הרי הוא בטל ומדרבנן הרי אין תרומה מתרת במשהו דהא מדרבנן בעינן אחד מס' עכ"פ ועל כרחך דלית לי' לר' יוחנן סברא דממ"נ הנ"ל. וי"ל דהא דאמור רבנן אחד מס' לא חידשו בזה דבר בגוף ההיתר שלא תתיר התרומה את הטבל מדרבנן בפחות מזה ורק גם עתה שפיר חטה אחת פוטרת את הכרי ורק כיון דתרומה אין לה שיעור מה"ת ע"כ ציוו חכמים לכתחלה שיתן עכ"פ אחד מס' ואע"ג דגם בדיעבד אם תרם ועלה בידו אחד מס"א ה"ז תרומה ויחזור ויתרום כמבואר בתרומות פ"ד מ"ג עכ"ז י"ל דזה ג"כ רק בתורת מצוה לא בתורת התרת הטבל דהטבל כבר הותר גם מדרבנן וזה דלא כמו שכתבתי בכלל י"א דלא שייך הפרשת תרומה בתורת מצוה לבד אפילו מדרבנן אם אינו מתיר הטבל ורק כשהוא מתיר את הטבל אז יכול להיות מצוה ג"כ עש"ה ודין דדיעבד דמשנה תרומות הנ"ל יש ליישבו עוד באופן אחר עש"ה במפרשים ותבין ובגוף הדבר הזה אי הא דאמור רבנן אחד מס' הוא רק בתורת מצוה או הכוונה דאין הטבל ניתר מדרבנן בפחות מזה הארכתי בזה הרבה במ"א ואכ"מ:
והנה עדיין יש להעיר מדברי הירושלמי הובאו ברא"ש יבמות ק"ט א' דפליגי התם ר' יוחנן ור"ל בקטנה שקידשה אבי' לבעל וגירשה ואח"כ החזירה בקטנותה ולו אשה אחרת גדולה ומת דבכה"ג הקטנה אסורה ליבם מה"ת משום אשת אח שהרי גירושי' גירושין גמורים ואין חזרתה חזרה גמורה דמשנישאת פקע רשות האב והיא הרי אין לה יד והויין קידושי החזרה רק קידושין דרבנן ומה"ת עדיין גרושה ועומדת היא ופליגי התם בירושלמי ר' יוחנן ור"ל דר"י ס"ל דצרתה של קטנה נמי אסורה וחולצת ולא מתייבמת ור"ל ס"ל דצרתה מותרת ועש"ה ברא"ש דמוכח דטעמא דר"י משום דחשיבה הצרה צרת ערוה כיון דהקטנה היא ערוה מה"ת ומדרבנן הא הוי קידושי הקטנה קידושין וה"ל צרתה צרת ערוה עש"ה. והשתא הא תיקשי נמי שהרי ראוי שתהי' הצרה מותרת מטעם ממ"נ דמה"ת שהקטנה ערוה הרי שוב איננה צרתה כלל כיון שאין חזרת הקטנה חזרה ועדיין גרושה ועומדת היא ואלו מדרבנן דחזרת הקטנה חזרה והרי היא צרתה הרי שוב אין הקטנה ערוה כלל דכיון דחזרת הקטנה חזרה א"כ שוב הקטנה עצמה הרי היא זקוקה ליבום וכמובן ועל כרחך לומר דלית ליה לר"י סברא דממ"נ הנ"ל להתיר בדרבנן. וכאן שייכי נמי ב' הטעמים הנ"ל די"ל דחכמים לא באו להקל על ד"ת ולומר שע"י החזרה דרבנן לא יהי' בה איסור אשת אח מדרבנן אחרי מיתת בעלה אע"פ שמה"ת היא אשת אח ושפיר יש בה איסור אשת אח גם מדרבנן וע"כ שפיר צרתה צרת ערוה גם מדרבנן. וכן י"ל ג"כ דדברי חכמים הם מוסבים על הדאוריתא וכל שהיא ערוה מה"ת (אע"פ שמדבריהם אינה ערוה) אמור רבנן עלה דצרתה ע"י קידושין דדבריהם אסורה וז"פ. ולפי הפי' שבקרבן עדה שם דר' יוחנן חזר בו עש"ה לק"מ וכמובן די"ל דהנך מימרי דידי' דש"ס מכות ופסחים ודירושלמי מע"ש הנ"ל אמרינהו אחרי חזרתו מהך דיבמות:
עיין עוד ביבמות ק"ט א' במשנה ב' אחין נשואין לב' אחיות גדולה וקטנה מת בעלה של גדולה רא"א מלמדין את הקטנה שתמאן בו ר"ג אומר אם מיאנה מיאנה ואם לאו תמתין עד שתגדיל ותצא הלזו משום אחות אשה ר' יהושע אומר אוי לו על אשתו אוי לו על אשת אחיו מוציא את אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה עכ"ל המשנה. הנה דכל התנאים מודים דאם יחלוץ לגדולה אזי אסור הוא אח"כ בקטנה וא"כ יוקשה ג"כ שהרי יש ממ"נ להתיר דמה"ת הרי אחות חלוצה מותרת ומדרבנן הרי אין הגדולה חלוצתו כלל דהא קידושי הקטנה קידושין נינהו מדרבנן וה"ל הגדולה אחות אשה ואינה זקוקה כלל ואין חליצתה חליצה כלל ועל כרחך דלא אמרינן ממ"נ כזה בדרבנן וכאן שייכי נמי ב' הטעמים דידן וכמובן וכבר הבאתי גם לעיל אות ב' מן התוס' מקום הדומה להך משנה דיבמות ע"ש ותבין:
ודע דלפי הטעם הא' אשר כתבנו בהא דלא אמרי' ממ"נ כזה בדרבנן דהוא משום דחכמים לא באו להקל על ד"ת וע"כ גם השני' זקוקה ליבום גם מדרבנן כיון שמה"ת היא זקוקה ושפיר אחותה אסורה משום אחות זקוקה הנה כעין זה יש לי להסתפק אם יש על דבר איסור דרבנן ואחר כך חל עליו איסור דאוריתא אם האיסור דאוריתא אין חל מדרבנן רק מדאוריתא לבד דמדרבנן אמרי' אאחע"א א"ד אמרי' ג"כ דאין החכמים באים להקל על ד"ת וכיון דמה"ת חל האיסור ממילא הוא חל גם מדרבנן. וע' פסחים ל"ה ב' דפריך אהא דתנן דיוצאין במצה של דמאי ופריך דמאי הא לא חזי לי' וברש"י ואמרינן לקמן מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ לבדו אתה יוצא בה לשם מצה יצא מי שיש לו איסור אחר עכ"ל. והנה בגמ' שם לקמן איתא ת"ר יכול יוצא אדם ידי חובתו בטבל כו' ת"ל לא תאכל עליו חמץ מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל ואיסורא דחמץ להיכן אזלא א"ר ששת הא מני ר"ש היא דאמר אאחע"א וכו' רבינא אמר אפי' תימא רבנן מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ בלבד יצא זה שאין איסורו משום חמץ בלבד אלא אף משום טבל מידי בלבד כח אלא מחוורתא כדר' ששת עכ"ל הגמ'. וא"כ תיקשי מדוע נקט רש"י ז"ל תיבת לבדו דהוא רק לרבינא והגמ' הקשתה עליו ואמר דמחוורתא כדר' ששת (ובפשיטות נראה דכיון דלר' ששת אתיא בריתא רק כר' שמעון וע"כ הי' רש"י סובר זה לדוחק לומר דסתמא דמתני' אתי' כר"ש כיון דסתם מתני' אינו ר"ש רק ר"מ ור"מ הא ס"ל ביבמות (ל"ג א') דאחע"א]. ואולם אם נאמר דאיסור דאוריתא חל על איסור דרבנן גם מדרבנן וכנ"ל הנה דברי רש"י מדוקדקים ביותר דטעמא דר' ששת הא לא שייך כאן כלל כיון דדמאי רק מדרבנן הוא דאסור וא"כ גם לר"ש הרי יחול האיסור חמץ גם מדרבנן וא"כ ראוי שתהי' המצה כשיר' גם מדרבנן וההכרח לומר כאן כטעמא דרבינא דלדידי' נהי דיחול איסור חמץ עכ"ז כיון שמדרבנן יש לו גם איסור אחר דהיינו איסור הדמאי א"כ הרי אין לו איסור חמץ לבד ושפיר פסול מדרבנן ודו"ק. וא"ל דאפילו נימא דאיסור דאוריתא חל על איסור דרבנן גם מדרבנן עכ"ז בדמאי הא לא שייך זה כיון דבדמאי האיסור דרבנן הוא רק מחשש תורה דשמא לא עישר הע"ה וא"כ אם באמת לא עישר הע"ה הא ה"ל טבל מה"ת ואין האיסור חמץ חל גם מה"ת דז"א דכבר מבואר אצלי במ"א בחידושי דכיון דרוב ע"ה מעשרין הן ע"כ עושה זה היתר גמור והוי הדמאי היתר גמור מה"ת אף אם באמת לא עישר הע"ה כל זמן שאין מתברר שלא עישר ואכ"מ. [ודע דלפי מה שצידדו האחרונים דהארכתי בו במ"א דאיסורים דרבנן רק איסורי גברא נינהו אם כן בפשיטות י"ל דאיסור תורה חל על איסור דרבנן גם מדרבנן וכמו דבאיסורין דאוריתא בעצמם חל איסור חפצא על א"ג כנדר על שבועה וכנודע וז"פ]:
ואולם באמת מצינו ג"כ דרבנן כה"ג להקל והוא בנדרים מ"ד א' דמיירי התם בהפקר שהוא הפקר רק מדרבנן ולא מה"ת ובפי' הרא"ש שם כ' וז"ל הילכך עשאוהו הפקר דרבנן לפטרו מן המעשר ומיהו מדאוריתא מיחייב במעשר ונ"מ שצריך לעשר מיני' ובי' ולא ממקום אחר עליו דעשאוהו הפקר מדבריהם וכו' עכ"ל. והכוונה דכיון דמדרבנן הוא הפקר הרי מדרבנן הוא פטור ממעשר וע"כ כשמעשרין עליו ממקום אחר ה"ל מדרבנן מן החיוב על הפטור דתבואה האחרת הרי חייבת גם מדרבנן וכן להיפוך אם יעשר מזה על מקום אחר ה"ל מדרבנן מפטור על החיוב וע"כ צריך לעשר מיני' ובי'. ובחידושי שם הארכתי בזה בביאור הסוגי' דשם ועכ"פ מפורש דשייך גם דרבנן להקל לפטור ממעשר את מה שמה"ת חייב במעשר ומהני ההפקר דרבנן להיותו חייב במעשר מה"ת לבד ולא מדרבנן וה"ז היפוך סברתנו זאת דחכמים לא באו להקל כה"ג על ד"ת ודו"ק היטב. ויש לי להעיר עוד הרבה הרבה בעזה"י בענין ממ"נ בדרבנן הנ"ל ובאתי כעת רק בזה המעט: