לקח טוב· רבי יוסף ענגיל
כלל יב
בענין מהב"ע.
ויחולק הכלל הזה לאותיות ואלה המה:
א
בש"ס סוכה ל' א' ס"ל לר' יוחנן דגזול פסול ביו"ט ב' מטעמא דמהב"ע וקאמר התם ופליגא דר' יצחק בר נחמני אמר שמואל דאריב"נ א"ש לא שנו אלא ביו"ט ראשון אבל ביו"ט שני מתוך שיוצא בשאול יוצא נמי בגזול ע"כ. ותמהו דמאי מתוך הא בגזול יש טעם אחר לפסול מה שאיננו בשאול דהיינו טעמא דמהב"ע. ועוד צריך להבין גוף סברת המחלוקת דר' יוחנן ושמואל הנ"ל. ונלענ"ד דהנה התוס' שם כ"ט ב' ד"ה בעינן כתבו דהא דבעינן הדר גם ביו"ט ב' ואלו לכם לא בעי' ביו"ט ב' היינו משום דהדר הוא נוי וכבוד אל המצוה וע"כ צריך שיהי' גם במצוה דרבנן שגם מצוה דרבנן צריך להדרה ולכבדה משא"כ לכם דהוי פסול בעלמא מגזה"כ ע"כ לא תיקנו דבריהם בזה כעין דאוריתא עש"ה כי כן כוונתם אף שאין כן ממש לשונם ונלענ"ד לומר עוד טעם אחר בזה עפמ"ש הר"ן פרק ערבי פסחים דק"ס ע"ב וז"ל ואפשר שכשאמר הרב ז"ל כורך מצה ומרור מההיא דלא מינטרא קאמר דכיון דכריכה אינה אלא משום זכר למקדש בעלמא מסתייא דעביד לה אפילו ממצה דלא מינטרא עכ"ל ונלענ"ד טעמו דבדבר שהוא זכר למקדש לא שייך פסול רק אם הוא פסול הניכר בגוף הדבר שכיון שבזמן המקדש לא הי' קיום המצוה בדבר כזה ע"כ אין בו זכר למקדש כלל משא"כ מצה שאינה משומרת לשם מצה שאין זה ניכר בגוף המצה ובזמן המקדש ג"כ אכלו רק מצה שוה לזאת המצה שאוכל עתה שהרי המצה בעצמותה איננה בשינוי כלל ממצה דמינטרא שההבדל ביניהם הוא אך במחשבת האדם שבזו חישב בשמירתה לשם מצה ובזו לא חישב בשמירתה לשם מצה אבל גוף המצות הרי שוות הן ואין שום חילוק ביניהם וע"כ שפיר הוי זכר בזה משא"כ אלו הי' אוכל מצה שבעצמותה אינה דומה למצה שבזמן הבית אזי לא הי' בזה זכר למקדש כלל כיון שאיננו אותו החפץ שקיימו בו המצוה בזמן המקדש ודו"ק. ולפי"ז מובן בפשיטות דה"ה לענין יו"ט ב' דרבנן דהוי אך משום זכר למקדש ע"כ הדר דהוא דבר הניכר בגוף הלולב שפיר פוסל גם ביו"ט ב' משא"כ לכם דאינו פסול הניכר בגוף הלולב ע"כ שפיר אינו פוסל ביו"ט ב'. והנה יש נפקותא בין שני הטעמים הנ"ל היינו טעם התוס' וטעמא דידי דלטעם התוס' ראוי שיפסול גזול אף דשאול כשר דגזול הרי אית בי' משום מהב"ע וזהו פסול אשר הוא בזיון למצוה שעושה מצוה בדבר שעבר בו על רצונו ית' וע"כ שפיר שייך גם ביו"ט ב' דרבנן ולא דמי לשאול כ"א דמי להדר לטעם התוס' הנ"ל וכמובן משא"כ לטעמא דידי דשאול כשר מפאת היותו פסול שאינו ניכר בגוף הלולב שהרי אינו ניכר בגוף הלולב אם הוא שלו או לא א"כ ה"ה גזול ראוי שיוכשר וכמובן שהרי גם גזול אינו ניכר בגוף הלולב שהוא גזול וע"כ אף ע"ג דבגזול שייך מהב"ע ולא בשאול עכ"ז הרי גם שאול פסול ביו"ט א' משום לכם אלא שאתה מכשירו ביו"ט ב' הואיל ואינו פסול הניכר א"כ מתוך אותו הטעם שיוצא בשאול שפיר יוצא נמי בגזול ואע"ג דבגוזל יש תרי פסולים משום לכם ומשום מהב"ע ואלו בשאול אין רק פסול אחד משום לכם עכ"ז מה בכך הלא גם שני הפסולים דגזול גם שניהם אינם ניכרים ודמי שפיר לשאול וכמובן. וע"כ נראה דבזאת הסברא הוא דפליגי ר"י ושמואל הנ"ל דר"י ס"ל דהכשירא דשאול הוא מטעם התוס' הנ"ל וע"כ שפיר פוסל בגזול מטעם מהב"ע אבל שמואל ס"ל דשאול כשר מפני שאינו, ניכר בגוף הלולב וכטעמא דידי וע"כ שפיר הכשיר מתוך אותו הטעם גם בגזול וכנ"ל ושפיר קאמר שמואל מתוך שיוצא בשאול יוצא נמי בגזול ודו"ק:
ב
בסוכה כ"ט ב' שם במשנה לולב הגזול והיבש פסול ובגמ' קפסיק ותני לא שנא ביו"ט ראשון ול"ש ביו"ט שני בשלמא יבש הדר בעי' וליכא אלא גזול בשלמא יו"ט ראשון כתיב לכם משלכם אלא יו"ט שני אמאי לא א"ר יוחנן משום רשב"י משום דה"ל מהב"ע וכו' איתמר נמי א"ר אמי יבש פסול מפני שאין הדר גזול פסול משום דה"ל מהב"ע ופליגא דר' יצחק דאריב"נ אמר שמואל לא שנו אלא ביו"ט א' אבל ביו"ט ב' מתוך שיוצא בשאול יוצא נמי בגזול עכ"ל הגמ'. וקשה טובא דהש"ס מתחיל קא פסיק ותני ל"ש ביו"ט א' וכו' ומוכח דזה סברא פשוטה דמתני' איירי גם ביו"ט ב' דאל"כ מנ"ל להקשות וא"כ איך אמר שמואל לא שנו אלא ביו"ט א' ועוד יש לדקדק בדברי ר' אמי דאמר יבש פסול מפני שאין הדר גזול פסול משום מהב"ע וקשה דבפסולא דיבש מאי קמ"ל ועוד קשה דמדוע שינה ר' אמי לשונו מן המשנה דבמשנה קתני תחלה גזול ואח"כ יבש ואלו ר' אמי פי' תחלה טעמא דיבש ואח"כ טעמא דגזול:
ונראה דהנה בפירש"י על המשנה ד"ה יבש כ' דבעינן מצוה מהודרת דכתיב זה אלי ואנוהו עכ"ל ודברי רש"י תמוהים שהרי בגמ' אמרו טעם אחר לפסולא דיבש משום דבעי' הדר וליכא והיינו קרא דפרי עץ הדר דכתיב באתרוג ומקשי' לולב לאתרוג כמבואר שם בסוכה ל"א א' וכבר תמהו ע"ז התוס' שם ד"ה לולב יבש ועוד כתבו שם התוס' דפסולא דואנוהו הוא רק פסולא דלכתחלה אבל בדיעבד לא מיפסל בהכי כדמוכח בפ"ק (די"א ע"ב) דאמרי רבנן לולב מצוה לאוגדו משום שנאמר זה אלי ואנוהו ואם לא אגדו כשר עכ"ל התוס' והנה עכ"פ מבואר איפוא בזה שיש ב' טעמים לפסול יבש בלולב. א' מפאת הדר ופסול זה פוסל גם בדיעבד. ב' מפאת ואנוהו ופסול זה הוא רק פסולא דלכתחלה ואינו פוסל בדיעבד:
והנה הא דפשיטא לי' לגמ' דפסולא דיבש נוהג גם ביו"ט ב' דרבנן והיינו בהכרח מפאת מאי דקיי"ל בכל דוכתא דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון נראה דזהו רק אם נאמר דפסולא דיבש ביו"ט א' דמה"ת הוא מפאת הדר ופוסל גם בדיעבד משא"כ אם נאמר דהוא רק מפאת ואנוהו ואינו פוסל בדיעבד אזי שפיר יוכל להיות דביו"ט ב' כשר אפי' לכתחלה דדבותה מצינו בכמה מילי דרבנן דלא עשאום כעין דאורייתא לענין דבר שאין מעכב בדאורייתא ואף עפ"י שהלכתחלה שלו הוא מה"ת בדאורייתא ע' ב"מ דנ"ו ע"א דקאמר בשלמא מן הצוננות על החמה (מפת צונן על פת חם שרי להפריש ובדמאי איירי עש"ה) כדר' אלעאי דא"ר אלעאי מנין לתורם מן הרעה על היפה שתרומתו תרומה כו' ומבואר דכיון דבטבל דאורייתא הוי תרומתו תרומה בדיעבד אם תרם מן הרעה על היפה ע"כ בדמאי דרבנן התירוהו לכתחלה ולא עשו חיזוק לדבריהם גבי דמאי לענין דבר שאינו מעכב בשל תורה דהא קיימינן התם בב"מ למ"ד דעשו חיזוק לדבריהם כשל תורה עש"ה ואעפ"כ על דבר זה לא עשו חיזוק ואעפ"י שחיוב ההפרשה מן היפה לכתחלה הוי מה"ת בדאורייתא וכנלמד מוהרימותם את חלבו וגו'. וע"ע בב"מ דנ"ד ע"א איבעי' להו ממ (דפדיון מע"ש) מעכב או אינו מעכב כו' ת"ש הדמאי אין לו חומש כו' הא קרן יש לו מ"ט קרן דמעכב בדאורייתא איתי' בדרבנן חומש דלא מעכב בדאוריתא ליתי' בדרבנן. וע"ע בש"ס בבא בתרא דצ"ז ע"א א"ר זוטרא בר טובי' אמר רב אין אומרים קידוש היום אלא על יין הראוי לינסך על גבי המזבח למעוטי מאי אילימא למעוטי יין מגתו הא תאני ר' חייא יין מגתו לא יביא (לנסכים משום דכתי' הסך נסך שכר מידי דמשכר) ואם הביא כשר (דליכא עיכובא) וכיון דאם הביא כשר אין (בקידוש) אפי' לכתחלה נמי כו' עכ"ל הגמ'. ומבואר דכיון דיין מגתו אינו פוסל בדיעבד בנסכים דאורייתא מי בקידוש דרבנן הכשירוהו אפי' לכתחלה ואעפ"י שהאיסור דלכתחלה בנסכים הוא מה"ת מקרא דשכר וכנ"ל וא"כ גם לענין יבש אע"ג דחיוב דואנוהו הוא חיוב דאורייתא עכ"ז כיון שאיננו מעכב שפיר יכול להיות דלא עשו דבריהם בזה כעין דאורייתא ואין הכרח לאסור יבש ביו"ט ב' אפי' לכתחלה:
והנה הפנ"י בסוגין כ' דהא דדייק הש"ס קפסיק ותני כו' היינו אך מדתנן לולב הגזול והיבש פסול וע"כ דייקינן גזול דומיא דיבש מה יבש אפ' ביו"ט ב' אף גזול כן עש"ה. ולפי"ז י"ל דהמקשן ושמואל נחלקו באמת בזה דהמקשן ס"ל דטעמא דיבש הוא משום הדר וכמפורש בדברי המקשן וא"כ נוהג גם ביו"ט ב' וע"כ שפיר דייק מדתני גזול דומיא דיבש דגזול ג"כ פסול ביו"ט ב' אבל שמואל י"ל דס"ל כסברת רש"י ז"ל הנ"ל דפסולא דיבש הוא משום ואנוהו וע"כ שפיר יכול שמואל לסבור דיבש גופי' כשר ביו"ט ב' וא"כ שפיר קאמר שמואל ל"ש אלא ביו"ט ראשון דלא שייך שוב קפסיק ותני כיון דעיקר הדיוק הרי הוא רק מדתני דומיא דיבש ולדידי' הרי יבש גופי' כשר בשני, ולפי"ז יובנו ג"כ דברי ר' אמי בדקדוק דה"ק יבש פסול מפני שאין הדר וא"כ שוב פסול גם ביו"ט ב' וא"כ שוב מזה יוכרח דגם גזול פסול ביו"ט ב' מדתני דומיא דיבש וא"כ על כרחך טעמא דגזול משום מהב"ע דלכם הרי אינו נוהג ביו"ט ב' וזהו שאמר ר' אמי יבש פסול מפני שאין הדר גזול פסול משום מהב"ע ושפיר הקדים יבש לגול כיון דמיבש הוא דגמיר טעמו של גזול ודו"ק:
ג
התוס' בסוכה ד"ט ע"א הקשו דל"ל בסוכה קרא דלך למעוטי גזולה ת"ל דה"ל מהב"ע ע"ש. ובס' מנחת חינוך כ' לתרץ דמהב"ע איננו דומה לשארי פסולים כגון לולב שנפרצו עליו וכדומה דהוי כאלו לא לקח כלל לולב שציותה תורה רק כלוקח עץ בעלמא דבמהב"ע אינו כן דגם לוקח לולב הגזול שפיר עשה מעשה לקיחת לולב שציותה תורה ורק שא"א שיהי' מעשהו לרצונו ית' כיון שבא על ידי עבירה ואין קטיגור נעשה סניגור וע"כ זה שייך רק בלולב וכדומה שהמעשה צריכה להיות לרצון כיון שרצתה תורה עצם המעשה והטילה חובה מוכרחת לקחת לולב וכדומה אבל בסוכה לא שייך זה דבסוכה לא רצתה תורה כלל עצם האכילה בסוכה שאלו היתה התורה מבקשת עצם בסוכה היתה מטלת חובה לאכול בסוכה וכיון דהניחה תורה את האכילה לרצון האדם והמצוה היא רק שאם אוכל מרצונו יאכל בסוכה א"כ על כרחך אין האכילה בסוכה נרצית ומבוקשת בעצמותה וכוונת המצוה היא רק בשלילה שכשיאכל לא יאכל חוץ לסוכה וא"כ גם אוכל בסוכה גזולה הרי אינו אוכל חוץ לסוכה דמהב"ע הרי אינו פסול כלל וכנ"ל ושפיר חשובה גם סוכה גזולה סוכה אלא דבשאר מצות כה"ג א"א שיהי' לרצון כיון שבא בעבירה משא"כ בסוכה שא"צ להיות לרצון כלל כיון שאין האכילה בסוכה בעצמותה נרצית כלל והחיוב רק שלא יאכל חוץ לסוכה והרי באמת אוכל בסוכה ולא חוץ לסוכה משא"כ השתא דכתיב לך למעוטי גזולה א"כ כיון שפסלה תורה גזול בהדיא שוב שפיר ה"ל פסול וחשיב שפיר אוכל חוץ לסוכה עכת"ד ז"ל דפח"ח:
והנה במ"א בחדושי העירותי על דברי המנחת חינוך אלה מדברי הרמ"א באו"ח סי' י"ז סעיף ב' וז"ל ומ"מ אם רוצים הנשים לעטוף את הטלית ולברך עליו הרשות בידם כשאר מ"ע שהז"ג אך מיחזי כיוהרא ולכן אין להן ללבוש ציצית הואיל ואינו חובת גברא פי' אינו חייב לקנות לו טלית כדי שיתחייב בציצית עכ"ל. ומבואר דאם אשה לובשת טלית ומברכת עליו הוא רק יוהרא מפאת שגם באנשים אינו חיוב מוכרח אבל מדינא מותרת. והעירותי דלדברי המנחת חינוך הנ"ל הרי ראוי שתהי' אסורה בזה מדינא וזה דלדברי המנחת חינוך הנ"ל מובן ממילא דגם בציצית דלא חייבה תורה לקנות בגד וללבוש ולהטיל בו ציצית ורק אם לובש מרצונו חייבה תורה להטיל ציצית בבגד א"כ כוונת המצוה ג"כ היא רק בשלילה שלא יהי' הבגד בלא ציצית ולא יחסרו הציצית וא"כ לפמ"ש התוס' בקידושין דל"ו ד"ה הקבלות אהא דילפינן התם מקרא דהקבלות והזאות וכו' נוהגות באנשים ולא בנשים והקשו התוס' ע"ז דתיפוק ליה דכל הני אינם כשירות בנשים לפי שהן מחוסרי בגדים דאפילו כהנים בזמן שאין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם ותירצו דכיון דלא נצטוו נשים בבגדי כהונה לא חשיבי מחוסרי בגדים עכ"ל וא"כ ה"נ בציצית דלא נצטוו נשים על הציצית א"כ אין להבגד חסרון הציצית כלל וא"כ כיון דגוף המצוה באיש הוא ג"כ אך שלא יחסרו הציצית א"כ מה יתן ומה יוסיף מה שיטילו הנשים ציצית בבגדם הלא כל עיקר המצוה גם באיש הוא מה שאין בגדו חסר הציצית וא"כ בנשים דבלא"ה ליכא חסרון א"כ הרי אין מוסיפות כלל בהטלת הציצית ועל מה יברכו ורק בשארי מצות דנהי דלא נצטוו הנשים עכ"ז אם עושין הרי עושין מעשה מצוה שהמעשה בעצמותה כרצית מאנשים וע"כ גם הן כשעושין ה"ל עכ"פ אינן מצוות ועושות ונוטלות שכר וע"כ שפיר מברכות עליהם משא"כ בציצית דגם באיש אין המעשה נרצית ומבוקשת כלל ורק שלא יהי' להבגד חסרון הציצית הוא הנרצה א"כ כיון דלדידהו בלא"ה אין כאן חסרון א"כ הרי אין מוסיפות כלל בהטלת הציצית ואין במעשיהם כלום והוי הברכה ברכה לבטלה לגמרי ודו"ק ע"כ דברינו בחידושינו במ"א:
ונתיישבתי כעת דיש לחלק בזה בין סוכה לציצית וזה לפמ"ש התוס' בנדה דס"א ע"ב ד"ה אבל אהא דאמרינן התם דמותר לעשות תכריכי המת מכלאים וכתבו ע"ז וז"ל וא"ת והאיכא לועג לרש שמלבישו בדבר האסור ומראה שאין לו עוד חלק במצות וכדאמר בהתכלת דמטילין ציצית בתכריכי המת משום לועג לרש ופי' רשב"ם דשאני כלאים דאין בו איסור אפי' לחי כי האי גוונא שאין המת נהנה בו וקשה דהא ציצית נמי אין החי חייב בו אם אין בו הנאת לבישה ומוכרי כסות דפטורין מכלאים פטירי נמי מציצית עכ"ל ומבואר דעת התוס' דמצות ציצית שציותה תורה ענינה היא להטיל ציצית בבגד שנהנה בלבישתו והנה נודעת דעת רבותיו של הריטב"א המובאה בנימוקי יוסף נדרים פ"ב בסוגי' דקונם תשמישך עלי דסבירא להו דגם הנאת הגוף בהדי מצוה נמי לאו הנאה היא והא דקונם תשמישך עלי שאני דאפשר לו באחרת יעוי"ש. ולפי"ז אלו ציותה תורה ללבוש בגד ולהטיל בו ציצית אז הרי הית' הלבישה עצמה מצוה וכיון דהלבישה מצוה א"כ שוב הנאת הגוף של הלבישה לאו הנאה היא ולא הי' נחשב נהנה מלבישתו וא"כ שוב הית' מצות הטלת ציצית אז מצוה אחרת לגמרי ממה שהיא עתה דעתה המצוה היא להטיל ציצית בבגד שנהנה מלבישתו ואלו אז הית' המצוה להטיל ציצית בבגד שאין נהנה ממנו וא"כ זאת המצוה שנתנה התורה עתה הרי א"א כלל להיותה חובה ועל כרחך הוצרך הכתוב להניח הלבישה לרצון האדם דעתה אם הוא לובש מרצונו הוא נהנה וזה הרי הוא ענין המצוה שנתנה התורה להטיל ציצית בבגד שנהנה בלבישתו. ואין לומר דהא גופא קשיא דהי' להתורה לחייב להטיל ציצית בבגד שאין בו הנאת לבישה דז"א דבהדי כבשי דרחמנא למה לך ושמא טעם המצוה ופנימיותה שייך רק בבגד שיש בו הנאת לבישה וא"כ שפיר יש לנו לומר בציצית דהטלת הציצית בעצמותה וכמשמעה שציותה תורה הוא הנרצה לא שכונת המצוה היא בשלילה ומה שהונחה הלבישה לרצון האדם זהו מפאת שהטלת הציצית העצמית הזאת שרצתה התורה דהיינו הטלת ציצית בבגד שיש בו הנאת לבישה הרי ההטלה הזאת היא בלתי אפשרית הקיום באופן אחר כ"א בהיות הלבישה מונחת לרצון האדם וכנ"ל אבל בסוכה דאפילו הית' הנאת האכילה בטילה לגבי מצוה עכ"ז הרי אין המצוה שם כלל שיהנה באכילתו בסוכה דאפי' באינו נהנה נמי חייב כל זמן שאינו שלא כדרך אכילתו וא"כ כיון שמצות האכילה בסוכה שנתנה התורה עתה הית' יכולה להיות איפוא חובה ג"כ ואף עפ"כ לא עשאתה תורה חובה ורק הניחה האכילה לרצון האדם ע"כ שפיר יש ראי' מזה דאין עצמיות האכילה בסוכה נרצית כלל ושכונת המצוה היא רק בשלילה שלא יאכל חוץ לסוכה וכדברי המנחת חינוך ז"ל הנ"ל ודו"ק:
ודע דעפ"י סברת המנחת חינוך ז"ל הנ"ל דיש חילוק בין פסולא דמהב"ע לפסולא דלך דמהב"ע איננו פסול כלל וחשוב סוכה כשיר' ולולב כשר ורק שא"א שיהי' לרצון וכנ"ל משא"כ לך ולכם הוי שפיר פסול כסכך המקבל טומאה וכלולב שנפרצו עליו וחשוב כלוקח עץ בעלמא וכיושב בבית בעלמא וכנ"ל. הנה עפ"י סברא זאת יש לי ליישב קושית התוס' סוכה ט' א' הנ"ל באופן אחר ויתיישב ג"כ קושיתם ריש לולב הגזול דל"ל למעט לולב הגזול מלכם תיפוק לי' דה"ל מהב"ע ונראה לפמ"ש בחידושי במקום אחר דהא דקיי"ל בכל התורה דרובו ככולו היינו רק אם יש שם כל הדבר דאז חשוב הנעשה בהרוב כאלו נעשה בכל משא"כ אם אין שם המיעוט כלל לא אמרינן רובו ככולו. ושוב מצאתי כן באחד מהאחרונים (ונשכח ממני אנה ראיתי) שכ' כן לענין רוב רביעית דדי בקידוש דזהו רק אם יש שם כל הרביעית דאז א"צ שיעשה האדם מעשהו כ"א בהרוב משא"כ אם המיעוט חסר ואין בכוס רק רוב רביעית לא מהני דבמיעוט חסר לא אמרינן רובו ככולו עכ"ד ולפי"ז נמצא דצריך להיות כל החפץ של המצוה ואעפ"כ א"צ להיות לרצון רק מעשהו בהרוב ממנו כיון שמעשה המצוה המבוקשת הוא אך ברוב משיעור החפץ ולפי"ז יש נפקותא בנוטל לולב שרובו שלו ומיעוטו גזול כגון לולב של שותפין לאחד רוב ולאחד מיעוט וגזל בעל הרוב מבטל המיעוט גם את המיעוט וכן בסוכה שרובה שלו ומיעוטה גזול ואין ברוב שלו לבד הכשר סוכה דמהב"ע הא לא הוי בכה"ג כיון שמסב"ע איננו פסול רק שאין מעשה המצוה לרצונו ית' וע"כ כיון שרובה לרצונו ית' די בכך שהרי א"צ להיות לרצון יותר מרוב שיעור החפץ כיון דרובו ככולו וכנ"ל ומשא"כ השתא דכתי' קרא למעט גזול א"כ ה"ל גזול פסול כמו נפרצו עליו וכסכך המקבל טומאה וא"כ כיון שיש פסול במיעוט ה"ל המיעוט כעץ בעלמא ולא כלולב וסכך של מצוה וא"כ ה"ל כאלו המיעוט חסר ובכה"ג הרי לא אמרינן רובו ככולו ודו"ק היטב:
ודע דגוף הך סברא דבמיעוט חסר לא אמרי' רובו ככולו מצאתי להיפוך ברש"י נזיר דנ"א ע"ב דאהא דאמרינן התם בעי רבא נמלה שחסרה מהו שיעורא גמירין לה והא חסר או דילמא ברי' גמירין לה והאיכא וברש"י וז"ל נמלה שחסרה כל שהוא ואכלה מהו שיעור נמלה שלימה גמירי לה דכי אכיל חייב ואלו היכא דחסרה הוי פטור א"ד ברי' גמירי לה דכי אכיל ברי' מיחייב וכי חסרה נמי חייב דהאיכא ברי' ואמרינן רובו ככולו עכ"ל הרי דכ' להדיא סברא דרובו ככולו גם כשהמיעוט חסר וכן נראה ג"כ דעת השערי דורא הובא בב"י ליו"ד סי' ק"א שכ' וז"ל וי"מ דאם רוב הדג טמא שלם חשיב ברי' וכן משמע בפ"ז דנזיר גבי נמלה דרובו ככולו עכ"ל הרי שגם הוא ז"ל הי' מפרש הך דנזיר משום רובו ככולו אע"ג דבנזיר שם איירי בחסר וכמפורש בש"ס נמלה שחסרה מהו וכו'. והנה עיינתי וראיתי עוד דדבר זה אי אמרינן רובו ככולו במיעוט חסר הוא מחלוקת רש"י ותוס' בהוריות ד"ד ע"ב דתנן שם במשנה הורו ב"ד וידע אחד מהן שטעו ואמר להם טועים אתם או שלא הי' מופלא של ב"ד שם וכו' וברש"י או שלא הי' מופלא של ב"ד שם אע"ג דלא הוי מסנהדרין עצמם דאלו הוי מסנהדרין עצמם אפי' אם קטן שבכולן לא הי' שם לא הוי הוראה כדאמר לעיל (ד"ג ע"ב) מואם כל עדת איתא לכולי סנהדרי הוי הוראה ואי לא לא עכ"ל. וכונתו להא דאמרינן לעיל שם ג' ב' א"ר יונתן מאה שישבו להורות אין חייבין עד שיורו כולן שנאמר אם כל עדת ישראל וכו' א"ר הונא ברי' דר"י ה"נ מסתברא דבכל התורה כולה קיי"ל רובו ככולו והכא כתי' כל העדה הואיל וכך אפי' הן מאה וכו' מתיב ר' משרשיא סמכו רבותינו על דברי רשב"ג ועל דברי ר"א ברבי צדוק שהי' אומרים אין גוזרין גזיר' על הציבור אא"כ רוב הציבור יכולים לעמוד בה וא"ר אדא בר אבא מאי קרא במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כולו והא הכא דכתי' הגוי כולו ורובא ככולא דמי תיובתא דר' יונתן תיובתא ואלא מאי כל עדת דקאמר רחמנא ה"ק אי איכא כולם הוי הוראה ואי לא לא הוי הוראה עכ"ל הגמ'. ומבואר בדברי הגמ' ורש"י אלה דבמיעוט חסר לא אמרי' רובו ככולו ואולם בתוס' שם ד' ב' ד"ה או שלא הי' מופלא של ב"ד שם כתבו וז"ל פירש"י ולא הי' במנין דאל"כ אפילו קטן שבהם נמי כדאמרי' לעיל שיהיו כולן בהוראה וקשה דהא איתותב לעיל עכ"ל. ובהג"ה שם כתוב נ"ל דצריכין לומר דלפני התוס' לא הי' כתוב לעיל הא דמסיק ואלא מאי כל עדת דאמר רחמנא וכו' עכ"ל. ועכ"פ מפורש דדעת התוס' הוא דאפי' במיעוט חסר ג"כ אמרי' רובו ככולו והך דלא הי' מופלא של ב"ד שם איירי שפיר אפי' אם הוא מן המנין דעכ"ז רק ע"י המופלא של ב"ד אם אינו שם ההוראה מתבטלת משא"כ אחר מן הסנהדרין אעפ"י שאינו שם אין ההוראה מתבטלת ואמרינן רובו ככולו ולפי"ז יהי' ראי' מזה לדברי האומר דפירוש נזיר אינו מרש"י כיון דבפירוש נזיר הנ"ל מבואר דאפי' בחסר אמרינן רובו ככולו ואלו ברש"י הוריות הנ"ל מבואר להיפוך. ואולם אחרי העיון נראה דגם לרש"י הוריות הנ"ל אמרינן גם במיעוט חסר סברא דרובו ככולו דהא גם לגירסת רש"י הנ"ל דמסיק ואלא מאי כל עדת דאמר רחמנא אי איתא לכולה סנהדרין הוי הוראה כו' הרי רק מדהוי מצי למיכתב ואם עדת ישראל ישגו וכתי' ואם כל עדת הוא דילפינן דבעי' שיהי' שם כל המנין משא"כ אלו הי' כתוב עדת לבד היינו אומרים רובו ככולו והי' די בהיות שם רוב המנין וא"כ בעלמא היכא דהוזכר גוף הדבר לבד ולא נאמר תיבת כל שפיר אמרי' רובו ככולו גם כשהמיעוט חסר וצ"ע:
ודע דאי נימא דבמיעוט חסר לא אמרי' רובו ככולו יש להסתפק היכא דהמיעוט כאן אלא שאינו מחובר עם הרוב אי הוי כמיעוט חסר או לא. וע' חולין ס"ח ב' הוציא עובר את ידו וחתכה וחזר והוציא את ידו וחתכה עד שהשלימו לרובו מהו מי אמרי' הא נפק לי' רובא (ואמרינן רובו ככולו ע"ש בחולין ע' א' וחשיב גם המיעוט שבפנים כילוד ולא מהני לי' תו שחיטת אמו) א"ד רובא בבת אחת בעי' עכ"ל הגמ' ומוכח להדיא דאמרי' רובו ככולו גם כשאין המיעוט מחובר עם הרוב ויש לעיין עוד בזה ביבמות ק"ג ב' ברש"י ד"ה מאי לאו מוחלטת ובמהרש"א שם ובתוספתא פ"ז דנגעים הובאה בר"ש נגעים פי"ג מ"ח בענין פלוגתא דר' נחמי' ורבנן דשם עש"ה ואכ"מ להאריך בזה:
ד
בגיטין דל"ח ע"ב גופא א"ר יהודה אמר שמואל כל המשחרר עבדו עובר בעשה שנאמר לעולם בהם תעבודו מיתיבי מעשה בר"א שנכנס לביהכ"נ ולא מצא עשרה ושיחרר עבדו והשלימו לעשרה מצוה שאני ע"כ. והקשו המפרשים דבברכות (מ"ז ב') מייתי נמי הא דר"א ופריך והיכי עביד הכי והא"ר יהודה המשחרר עבדו עובר בעשה שנאמר לעולם בהם תעבודו ומשני מצוה שאני ופריך והא מהב"ע היא ומשני מצוה דרבים שאני ע"כ. וא"כ קשה דמדוע לא פריך גם בהך דגיטין והא מהב"ע היא. ונראה ליישב דלכאורה קשה דמאי פריך הש"ס דהא מהב"ע היא הא שמואל ס"ל ריש לולב הגזול דלא חיישי' כלל למהב"ע ביו"ט ב' דרבנן ואפי' ר' יוחנן דפליג עלי' שם עכ"ז הא פליג רק ביו"ט ב' דרבנן דיש לו עיקר בדאורייתא וסובר דתיקנוהו בזה כעין יו"ט א' דאורייתא עש"ה בתוס' משא"כ בתפלה דכל עיקר המצוה רק דרבנן ואין לה עיקר בדאורייתא א"כ מנא לן דמהב"ע פוסלת כלל ומאי פריך. ואולם לדעת הרמב"ם ז"ל בספר המצות ובס' היד דתפלה מ"ע מה"ת היא מקרא דולעבדו בכל לבבכם איזהו עבודה שבלב הוי אומר זו תפלה עש"ה ניחא דנהי נמי דמצות תפלה בעשרה הוי רק דרבנן עכ"ז כיון דמצות תפלה גופה מה"ת וחכמים הוסיפו פרט בהדאורייתא ואמרו שהתפלה צריכה להיות בעשרה ע"כ גם בפרט הזה דרבנן שפיר פוסל מהב"ע ועדיף עוד מיו"ט ב' דרבנן כיון דכאן הדרבנן הוא עם הדאורייתא ביחד משא"כ ביו"ט ב' ודו"ק. והנה מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן ז"ל שם בסה"מ אי תפלה דאורייתא או דרבנן נלענ"ד שהיא מחלוקת אמוראי בברכות (דכ"א ע"א) דפליגי שם ר' יוחנן ושמואל דשמואל ס"ל בספק התפלל ספק לא התפלל דאינו חוזר ומתפלל ור"י ס"ל ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו ומבואר דשמואל ס"ל דאסור להתפלל יותר מג' תפלות שתיקנו חכז"ל זולת אם יוכל לחדש בה דבר ע"ש בסוגי' אבל אם אינו מחדש בה דבר אסור להתפלל יותר מג' תפלות הקבועות וכמ"ש שם המפרשים הטעם דעובר על בל תוסיף מדרבנן אם מתפלל יותר ור"י ס"ל דאין עבירת בל תוסיף בהוספת תפלה ואדרבה ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו ועש"ה במפרשים. והנה צריך להבין סברת מחלוקת ר"י ושמואל הנ"ל ובמאי קמיפלגי ונלענ"ד לפמ"ש הרמב"ן שם בסה"מ להקשות על דעת הרמב"ם ז"ל הנ"ל דס"ל דתפלה דאורייתא והקשה עליו מהא דאמרינן בכמה דוכתי בגמ' דתפלה דרבנן ותי' המג"א שם דרק נוסח התפלה ומנינה דהיינו ג"פ בכל יום וזמני' הוא דהוי דרבנן אבל גוף מצות תפלה שיתפלל אדם להשי"ת בכל יום הוי מה"ת עש"ה. והנה בפ"א דפאה משנה א' מבואר שם בר"ש ובשנות אלי' דכל מצוות שבתורה שלא נתנה בם התורה שיעור יוצאין גם ברגע אחת וכל מה שמוסיף יש בהוספתו מצוה וכגון מצות תלמוד תורה דלא נתנה בה תורה שיעור אזי בלומד דבר אחד ביום נמי מקיים מצות ת"ת וכל מה שמוסיף ללמוד יש בהוספתו מצוה ומקיים מצוה זאת בכל רגע ורגע עש"ה. ולפי"ז בתפלה דג"כ לא נתנה בה התורה שיעור א"כ ג"כ כן הוא דאם התפלל השיעור הפחות נמי יצא וכל מה שמוסיף לעבוד הלב עבודת הלב זו תפלה יש בהוספתו מצוה ומקיים מצות תפלה בכל רגע ורגע ולפי"ז הדבר פשוט דכשבאו חכמים להוסיף על דברי תורה ולחייב להתפלל בכל יום ג"פ דמה"ת בהתפלל פעם אחת נמי יצא וכנ"ל א"כ פשוט דחכמים באו אך להוסיף על ד"ת אבל לא לגרע וא"כ גם אחרי תקנת חכמים יכול אדם להתפלל כל היום ומקיים מצות תפלה בכל רגע כמו שהוא הדין מה"ת וכנ"ל. וזהו סברת ר' יוחנן דאמר ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו אבל שמואל י"ל דס"ל כדעת הרמב"ן ז"ל הנ"ל דכל עיקר מצות תפלה הוי רק מדבריהם וא"כ כיון שחכמים צוו רק ג"פ ביום ע"כ המתפלל יותר שפיר עובר על בל תוסיף ודו"ק היטב כי הסברא נכונה היא בעזה"י:
ויובנו בזה דברי הירושלמי ברכות פ"א ה"ב דא"ר יוחנן כגון אנו מפסיקין מת"ת לתפלה ר' יוחנן כדעתי' דא"ר יוחנן ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו עכ"ל הירושלמי. ופי' החרדים שם דר"י לטעמי' אזיל דאמר ולואי שיתפלל וכו' אלמא שהי' לו חיבה רבה בתפלה וכו' עכ"ל. וצ"ע דבש"ס דידן שבת (י"א א') מבואר דבתודתו אומנתו מפסיק לק"ש דאורייתא ולא לתפלה דרבנן ורשב"י ס"ל בירושלמי שם דאפילו לק"ש דאורייתא אין מפסיקין וא"כ קשה דאיך הפסיק ר"י אפי' לתפלה דרבנן הרי הי' תורתו אומנתו וכמו שכתבו המפרשים שם בירושלמי ע"ש. ודוחק לומר דשלש מחלוקות בדבר ושיש כאן פלוגתא רחוקה כזאת דלרשב"ו אפילו לק"ש דאורייתא אין מפסיקין ולר"י אפילו לתפלה דרבנן מפסיקין ומה שפי' החרדים דחביבא לי' תפלה לר"י צ"ע דמה בכך דחביבא לי' תפלה ומה מועיל החביבות בזה אם מדינא אין ראוי לפסוק מדאורייתא לדרבנן. ואולם לפי דרכנו י"ל דזהו באמת כונת הירושלמי דקאמר ר' יוחנן כדעתי' דאמר ולואי שיתפלל וכו' והכונה דהא קשה איכא עבירת בל תוסיף ועל כרחך דס"ל לר"י דתפלה דאורייתא ועל כן ליכא בל תוסיף וכנ"ל וא"כ כיון דס"ל דתפלה דאורייתא ע"כ שפיר הפסיק מת"ת לתפלה כמו שהדין לדידן דמפסיקין לק"ש דאורייתא אף בתורתו אומנתו ודו"ק:
והנה נודע דהלכתא כוותי' דר' יוחנן לגבי שמואל וא"כ לפי דברינו דר"י ושמואל פליגי בזה אי תפלה דאורייתא או דרבנן יומצא דלהלכה קיי"ל כר"י דחפלה דאורייתא ושוב גם תפלה בעשרה דינו כדאורייתא לענין מהב"ע וכמו שהקדמנו וע"כ בסוגי' דברכות (מ"ז ב') הנ"ל דמייתי הש"ס רק מדר' יהודה לבדו דאמר דמשחרר עבדו עובר בעשה ור' יהודה לבדו מסתמא ס"ל כהלכתא דתפלה דאורייתא וע"כ שפיר פריך והא מהב"ע היא אבל בגיטין שם דמייתי מדר' יהודה אמר שמואל א"כ הקושי' הוא מדברי שמואל ע"כ לדידי' לא מצי למיפרך עוד והא מהב"ע היא דלדידי' עיקר תפלה הוא רק מדרבנן ולא,שייך מהב"ע וכנ"ל:
ודע דסברת ר' יוחנן דירושלמי הנ"ל דאמר כגון אנו מפסיקין מת"ת לתפלה (ופי' החרדים הנ"ל דהיינו משום דהי' לו חיבה רבה בתפלה) הנה מצינו לו ככה לכאורה ג"כ בבבלי דסובר דתפלה עדיפא מת"ת והוא בש"ס מגילה דכ"ז ע"א דפליגי התם ר"י ור' יהושע בן לוי דר"י ס"ל דביהמ"ד מותר לעשותו ביהכ"נ וביהכ"נ אסור לעשותו ביהמ"ד וריב"ל ס"ל להיפוך ועש"ה דפליגי שם בזה בפירושא דקרא דבית גדול (מ"ב כ"ה) דר"י ס"ל דקאי אמקום שמגדלין בו תפלה דתפלה נקראת גדול וריב"ל ס"ל דקאי אמקום שמגדלין בו תורה דתורה נקראת גדול ע"ש. וי"ל דריב"ל דמגילה הנ"ל לטעמי' אזיל דבברכות (כ"ו ב') פליגי ר' יוסי בר חנינא וריב"ל דריב"ח ס"ל דתפלות אבות תיקנום וריב"ל ס"ל דתפלות כנגד תמידין תיקנום ע"ש וע"כ ריב"ל לטעמי' ס"ל ג"כ דתורה עדיפא מתפלה כיון דתפלות רק במקום תמידין תיקנום ומבואר בעירובין (ס"ג ב') דגדול ת"ת יותר מהקרבת תמידין שנאמר עתה באתי ור' יוחנן דפליג עלי' דריב"ל צ"ל דס"ל כריב"ח דתפלות אבות תיקנום וכמובן. ויובן בזה ג"כ פלוגתא דר"י ושמואל דש"ס (ברכות כ"א א') הנ"ל וזה דשמואל י"ל דס"ל דתפלות כנגד תמידין תיקנום וע"כ שפיר אסר להוסיף אפי' תפלת נדבה דאין תמידין באין נדבה וכמבואר במנחות ס"ה א' משא"כ ר"י לטעמי' דס"ל דתפלות אבות תיקנום ע"כ שפיר מתיר להתפלל נדבה כל היום ויובנו בזה ג"כ דברי הירושלמי הנ"ל וה"ק ר' יוחנן כדעתי' דאמר ולואי שיתפלל וכו' וא"כ מוכרח מזה דלית לי' דתפלות כנגד תמידין תיקנום וע"כ שפיר מצי סבר דתפלה עדיפא מת"ת (אע"ג דגדול ת"ת מהקרבת תמידין) ושפיר הפסיק מת"ת לתפלה:
ויתיישב בזה ג"כ סתירת הסוגיות דגיטין וברכות הנ"ל וזה דכבר כתבתי דלכאורה קשה דמאי פריך הש"ס ברכות הנ"ל והא מהב"ע היא הא תפלה דרבנן היא ומדוע פשיטא לי' דחיישי' בי' למהב"ע הא אפילו ביו"ט ב' דרבנן דיש לה עיקר בדאורייתא ועדיפא מתפלה נמי פליגי ר"י ושמואל ריש ל"ה אי חיישי' בי' למהב"ע וצ"ל דכונת הגמ' עפ"י דברי הש"ס תענית כ"ח א' מה הפרש בין זה לזה (מדוע קרבן עצים דחי מעמד דנעילה ולא דחי מעמד דמנחה) הללו דברי תורה והללו דברי סופרים וברש"י הללו ד"ת מנחה כדאמרי' בברכות (כ"ו ב') יצחק אבינו תיקן תפלת מנחה שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב ודנעילה מד"ס עכ"ל. ומבואר דכיון דמנחה נתקנה מיצחק שהי' מן האבות ע"כ עדיפא מנעילה דרבנן ויש לה חשיבות דאורייתא מדקרי לה הש"ס דברי תורה וא"כ שפיר יש סברא להיפוך דנהי דפליגי ר"י ושמואל ביו"ט ב' דרבנן אי חיישינן בי' למהב"ע עכ"ז בתפלות למ"ד דאבות תיקנום לכ"ע חיישינן למהב"ע וכמובן. וא"כ כיון דר"י ושמואל הלכה כר"י וכנ"ל וא"כ לפי ההלכה תפלות אבות תיקנום וע"כ הש"ס דברכות הנ"ל דמייתי מדר' יהודה לחוד ומסתמא ס"ל כהלכתא וע"כ שפיר פריך והא מהב"ע היא משא"כ בהך דגיטין דמייתי מדר' יהודה אמר שמואל ושמואל הא ס"ל דכנגד תמידין תיקנום ע"כ שפיר לא פריך כן וכמובן:
ה
התוס' ריש ל"ה הקשו דל"ל קרא בפסחים (ל"ה ב') לפסול מצה של טבל מקרא ת"ל דה"ל מהב"ע ע"ש. ונראה ויתיישב ג"כ מאי דתמהו על הרמב"ם ז"ל שהביא בהלכותיו הך דינא דמצה של טבל ותמהו דבפסחים שם מוקמי' לברייתא הפוסלת מצה של טבל מקרא כר"ש דס"ל דאאחע"א בכולל ואלו אנן קיי"ל דאחע"א בכולל ומלשון הרמב"ם שם מוכח דטעמו משום מהב"ע וקשה שהרי בגמ' לא נאמר זה הטעם. ונלענ"ד עפ"י דברי השו"ת שאגת ארי' (סי' צ"ו) הנודעים דחקר דבמצה של טבל לא שייך מהב"ע דאדרבה עדל"ת ע"ש אולם בס' שו"ת הרי"ם העיר דלא שייך בכגון זה עדל"ת משום דא"א לצמצם שיאכל כזית בצמצום ויש כאן ב' צדדים לאיסור וצד אחד להיתר דשמא אוכל משהו פחות מכזית וח"ש אסור מה"ת ואלו לגבי עשה דמצה אין הח"ש קיום של כלום וכן שמא אוכל משהו יותר וה"ל המשהו היתר עבירה בלי מצוה המדחה ונשאר רק צד אחד להיתר דהיינו צד הצמצום שאוכל כזית בצמצום וא"כ כיון דאיכא ב' צדדים לאיסור וצד אחד להיתר צריך לחוש לצדדי האיסור שהם הרוב ולא שייך עדל"ת עכת"ד וע' תוס' חולין (כ"ח ב') ד"ה לפי:
והנה הצד הראשון הנ"ל דשמא אוכל משהו פחות מכזית ועובר איסור ח"ש מובן בפשיטות דזה שייך רק אם נאמר דדין ח"ש איתאמר רק באיסורין ולא במצות עשה וכי לגבי מ"ע אין ח"ש קיום של כלום וכנ"ל אבל אם נאמר דכי היכי דח"ש דאיסור אסור מה"ת והיינו שהשיעור הוא איסור בשלימות והח"ש הוא מקצת איסור וכמבואר אצלי בסוגי' דח"ש ה"ה דלגבי עשה הוי אכילת כזית קיום המצוה בשלימות ואכילת ח"ש היא קיום מקצת מצוה וכמו שנסתפקו האחרונים ז"ל לומר כן והאריכו בזה וא"כ אם נאמר כן הרי נסתלק צד האיסור הזה דאם אוכל פחות משהו א"כ כי היכי דהוא ח"ש דלאו הוא ג"כ ח"ש דמצוה ואכתי שייך שפיר עדל"ת דכמו דמצוה שלימה דוחה איסור שלם ה"ה מקצת מצוה דח"ש דוחה מקצת איסור דח"ש וכמובן וא"כ שוב יש כאן ב' צדדים להיתר וצד אחד לאיסור דצד פחות משהו וצד הצמצום היתר נינהו ורק הצד דשמא יתר משהו הוא איסור וא"כ שוב אזלי' בתר רובא דהיתר ושרי וכתוס' חולין הנ"ל ושפיר שייך עדל"ת וכמובן:
והנה הספק הנ"ל אי גם במ"ע הוי עשיית ח"ש דמצוה קצת מצוה אף אם איננו גומר המצוה לעשותה כולה בשיעורה או דילמא לגבי מ"ע אין הח"ש קיום של כלום וכל זמן שאין גומר כל המצוה לאכול כל הכזית במ"ע דאכילה וכדומה אזי כמאן דלא עביד כלום דמי נלענ"ד דהוא פלוגתא דתנאי ביומא דס"א ע"א דפליגי התם ר' מאיר עם ר"א ור"ש דר"מ סבר דאם נתן מקצת מתנות שבפנים ונשפך הדם יביא דם אחר ויתחיל בתחלה ור"א ור"ש סוברים דאינו מתחיל אלא ממקום שפסק ובפירש"י שם ס"א ב' ד"ה לר"מ וד"ה ולר"א ור"ש כ' דטעמא דר"מ הוא משום דס"ל דעבודה שלא נגמרה הרי היא כמי שאינה ור"א ור"ש סברי דלא אמרינן כמאן דליתא דמיא וחשובה היא וכו' עכ"ל. ומבואר לענ"ד דבספק הנ"ל הוא דפליגי דר"מ ס"ל דגבי מ"ע כל זמן שאין גומר המצוה כולה בשיעורה אין במעשהו כלום וע"כ כיון דשיעור ההזאות הם ח' לכן אם נשפך הדם באמצע אזי מקצת ההזאות שנתן אף מקצת לא חשיבי ולכן בהביאו דם אחר מוכרח להתחיל בתחלה דא"א שיצטרפו הזאות דדם השני עם הזאות דדם הראשון דהזאות דדם הראשון כמאן דליתנייהו כלל דמיין דרק כשגומר כל ההזאות אז הוא דהוי גם הזאה הראשונה מקצת הזאה וחלק המצוה אבל כ"ז שלא גמרן אינם כלום וכאלו לא נתן עדיין כלום דמי וע"כ בהביאו דם אחר שפיר צריך להתחיל מתחלה וכמובן ור"א ור"ש סוברים דגם ח"ש דקיום מצוה הוא קיום של ח"ש עכ"פ וחשוב קיום מקצת אעפ"י שלא נגמר וע"כ שפיר א"צ להתחיל אלא ממקום שפסק דהזאות שנתן כבר מדם הראשון שפיר טובים הם ומצטרפים עם שאר ההזאות דדם השני דנהי דלא גמר מצות ההזאה מדם הראשון עכ"ז קצת המצוה דעבד עבד וחשוב שפיר חלק המצוה ומצטרף שפיר עם החלק הנגמר מדם השני להחשב קיום מצות ההזאה בשלימות ודו"ק:
ולפי"ז ברייתא דפסחים הנ"ל דמוקמי' לה אליבא דר"ש א"כ ר"ש לטעמי' דס"ל ביומא דאינו מתחיל אלא ממקום שפסק והיינו משום דגם מצוה הבלתי נגמרת הוי ח"ש דמצוה עכ"פ וא"כ גם כאן אא לי' צד דשמא פחות משהו וכנ"ל ואיכא ב' צדדים להיתרא וצד אחד לאיסור ושפיר עדל"ת ולא הוי מהב"ע וע"כ שפיר הוכרחה הברייתא לפסול מצה של טבל מקרא משא"כ הרמב"ם לטעמי' דפסק בפ"ה מעבודת יום הכפורים הלכה ה' כר"מ דיומא הנ"ל דיחזור ויזה בתחלה א"כ שוב שפיר לא שייך עדל"ת וה"ל מהב"ע וע"כ א"צ לדרשא דברייתא ולטעמא דאאחע"א דבלא"ה שפיר מצה של טבל פסולה מטעם מהב"ע:
עי"ל בזה עפ"י דברי השאגת ארי' והשו"ת הרי"ם הנ"ל וזה עפ"י מה שסתר שם בס' שו"ת הרי"ם דבריו הנזכרים וכ' דאין כאן צד של איסור דשמא אוכל, פחות משהו דהא ח"ש אסור מה"ת רק מטעמא דחזיא לאצטרופי וזה לא שייך כאן שהרי אם ישלים כאן לכזית שוב אדרבה הרי נאמר עדל"ת ויהי' היתר לגמרי עכ"ד ז"ל. ואולם עדיין יש לעיין שהרי הוא חזי לאצטרופי אם ישלים לאכול המשהו האחרון טבל דעלמא לא טבל דמצה של מצוה אמנם נראה ואציע דהא דח"ש אסור מה"ת מטעמא דחזיא לאצטרופי י"ל דזהו רק היכא שהח"ש האחרון יצטרך לצירוף הח"ש הראשון כמו בכל האיסורין דאם יאכל עוד ח"ש בכא"פ א"כ לא ילקה על הח"ש האחרון זולת ע"י צירוף הראשון ע"כ כיון שהח"ש של עכשיו יש לו חשיבות זה שגורם מלקות בצירופו אל הח"ש האחרון ע"כ החשיבות הזה מועיל לאסרו אבל היכא דהח"ש האחרון לא יצטרך לצירוף הח"ש הראשון אז אף שיהי' להח"ש הראשון צירוף אל האחרון עכ"ז כיון שהח"ש הראשון אין לו החשיבות הזה לחייב מלקות על הח"ש האחרון ע"כ לא אמרי' בי' סברא דחזיא לאצטרופי ושרי דכיון דסתם חזיא לאצטרופי באיסורים הוא בגונא דהחיש האחרון נצרך גם לצירוף הראשון ויש אל הח"ש הראשון חשיבות זה שמסבב מלקות גם לח"ש האחרון א"כ אין לנו ראי' לומר יתר מזה ושפיר ניתן להאמר דרק בכהאי גונא הוא דמהני סברא דחזיא לאצטרופי לאסור הח"ש משא"כ אם יומצא אופן דהח"ש האחרון לא יוצרך לצירוף הח"ש הראשון אזי שפיר הח"ש הראשון מותר מה"ת אף שבהשלימו לכשיעור יהי' לו צירוף אל האחרון כיון שאין לו זה החשיבות לצרף האחרון אליו ולגרום מלקות אל האחרון ע"י צירופו:
ועיין ש"ס שבת דצ"א ע"א בעא מיני' רבא מר"נ זרק כזית תרומה לבית טמא מהו למאי אי לענין שבת (לחייב משום הכנסה) כגרוגרת בעינן אי לענין טומאה בכביצה אוכלים בעינן לעולם לענין טומאה וכגון דאיכא פחות מכביצה אוכלין והאי משלימו לביצה מאי מדמיצטרף לענין טומאה מיחייב נמי לענין שבת או דילמא כל לענין שבת כגרוגרת בעי' וכו' ובתוס' שם ע"ב ד"ה פחות מכביצה אוכלין כתבו וז"ל וה"ה דהוי מצי למימר דאיכא כביצה אוכלין שאין הם צריכין לצירוף וכזית לבד צריך לצירופן עכ"ל. ואולם לפי סברתנו הנזכרת י"ל גם שם דבדיוק נקט הש"ס כגון דאיכא פחות מכביצה אוכלין דרק כשיש באמת פחות מכביצה. הצריך לצירוף הכזית הזה ומועיל הכזית הזה בצירופו לסבב טומאה גם אל הפחות מכביצה אז הוא דיש חשיבות אל הכזית מכח זה ואמרי' דמגו דחשוב לענין טומאה חשוב נמי לענין שבת להתחייב עליו משום שבת משא"כ אלו הי' שם כביצה שהוא מקבל טומאה בעצמו וא"צ לצירוף כזית הזה אז נהי דהכזית הזה מצטרף אליו לקבל גם הכזית טומאה עכ"ז אין אומרים סברא דמגו דחשיב וכו' ואין שטומאת עצמו מועלת להחשיבו ורק מה שמצטרף אל הפחות מכביצה וגורם טומאה גם אל הפחות מכביצה בצירופו הוא דמהני להחשיבו ולומר דמגו דחשוב וכו' והכי דייק לישנא דגמ' דאמר וכגון דאיכא פחות מכביצה אוכלין והאי משלימו לביצה ולא אמר והאי משלים לביצה והיינו משום דמה שמשלים הכזית הזה להיות כביצה ויקבל הוא טומאה זה הרי אין מועיל להחשיבו ועיקר חשיבותו הוא רק במה שמשלים את הפחות מכביצה ועושהו חלק מכביצה ויקבל טומאה עי"כ וע"כ שפיר בדיוק נקט והאי משלימו לכביצה כיון דעיקר חשיבותו הוא רק במה שמשלים את הפחות מכביצה להיות כביצה ולא במה שמשלים את עצמו ודו"ק. (ויש עוד ראי' לסברא זאת לפי דעת רש"י דאוכל מקבל טומאה בכל שהוא ורק לטמא אחרים הוא דבעינן כביצה וא"כ זה הכזית תרומה הרי הי' מקבל טומאה בעצמו גם זולת שום צירוף כלל והא דמצריך שיהי' שם פחות מכביצה אוכלין היינו על כרחך כדי לו חשיבות זה לענין טומאה שיוכל לטמא אחרים וכדמוכח להדיא מדברי רש"י שבת שם ד"ה אי לענין טומאה וכ"כ הפני יהושע בשבת שם דלדעת רש"י הנ"ל הא דמצריך בש"ס שיהי' שם פחות מכביצה אוכלין היינו כדי שיהי' לו חשיבות לטמא אחרים דמה שמקבל טומאה בעצמו אין מועיל להחשיבו ולומר סברא דמגו דחשוב לענין טומאה וכו' ע"ש וא"כ מובן ממילא דה"ה לענין ח"ש דעלמא שפיר ניתן להאמר דרק כשיש לו חשיבות זה להיות פועל ענין האיסור בזולתו ויוכל לסבב מלקות אל הח"ש האחרון ע"י צירופו הוא דמהני החשיבות הזה לאסרו משא"כ היכא דהח"ש האחרון לא יוצרך לצירופו וכנ"ל]:
ומעתה נראה עפ"י מאי דס"ל לר"ש במכות דכ"ש למכות ומבואר שם בריטב"א בשם הרמ"ה דהוא מטעמא דאחשבי' עש"ה. והנה כבר כתבתי בקונטרס ע' פנים לתורה אות נ"ג דבכמו נידון דמצה של טבל דידן לא שייכא סברא דאחשבי' הנ"ל כיון שאין כונתו באכילת המצה מפאת בקשו ורצותו ענין האכילה בעצם כדי שנוכל לומר שבאכילתו הח"ש לבד רואין אנו מזה שחשוב הוא בעיניו אכילה זאת ורק אוכל מפאת המצוה וכדי לקיים החוק התורה המוטל עליו ולא מפאת בקשו ענין האכילה בעצם וע"כ לא שייכא כאן סברא דאחשבי' עש"ה, ולפי"ז אלו יאכל כאן כזית פחות משהו מפאת א"א לצמצם אזי לא תהי' האכילה הזאת אכילה של חיוב מלקות גם לר"ש כיון דאין כאן סברא דאחשבי'. ואולם בתורת ח"ש לכאורה יהי' אסור גם לר"ש כמו לרבנן דהא ר"ש היא רק מוסיף אדרבנן וס"ל דסברא דאחשבי' מועלת גם לחייב מלקות אבל ודאי דהיכא דליכא סברא דאחשבי' להיות כ"ש למכות עכ"ז עכ"פ הוא אסור מה"ת לר"ש כמו לרבנן ואולם אחרי העיון גם ז"א דהא הא דח"ש אסור מה"ת לרבנן היינו רק מטעמא דחזיא לאצטרופי וא"כ לפי הצעתנו הנזכרת דזה שייך רק היכא שהח"ש האחרון יצטרך לצירוף הח"ש הראשון וא"כ שוב כאן לא שייך כלל לר"ש הא דחזיא לאצטרופי דממ"נ במה ישלים השיעור אם במשהו טבל של מצה הרי נאמר עדל"ת ויהי' כל הכזית היתר לגמרי ואם ישלים במשהו טבל דעלמא לא בטבל של מצה דמצוה א"כ שוב הרי לא תהי' כונתו באכילת אותו המשהו לקיום מצוה ושוב הרי נאמר באותו משהו סברא דאחשבי' ויהי' דינו דין כ"ש למכות כמו בעלמא לר"ש וא"כ שוב לא יצטרך אותו המשהו לצירוף הח"ש הראשון כלל כיון דיהי' בו מלקות מפאת עצמותו דכ"ש למכות וא"כ שוב גם הח"ש הראשון אין בו חשיבות דחזיא לאצטרופי מפאת מה שראוי להצטרף לאותו המשהו כיון שאותו המשהו לא יצטרך לצירופו ובכה"ג הרי לא אמרי' סברא דחזיא לאצטרופי וכנ"ל וא"כ לר"ש לא חזיא הח"ש כאן לאצטרופי לא למשהו טבל שאינו של מצה דמצוה ולא למשהו טבל של מצה דמצוה וא"כ שוב הח"ש מותר לגמרי מה"ת כאן לר"ש וא"כ שוב יש כאן ב' צדדים להיתר וצד אחד לאיסור דצד דפחות משהו וצד הצמצום היתר הם ויש רק צד אחד לאיסור דהיינו צד דיתר משהו וא"כ שוב אזלי' בתר רובא ושרי ושפיר אמרי' עדל"ת וע"כ ברייתא דפסחים הנ"ל דמוקמינן לה אליבא דר"ש שפיר הוצרכה לילפותא דמצה של טבל מקרא ולא פסלה מטעמא דמהב"ע דאדרבה הרי אמרי' עדל"ת משא"כ לפי ההלכה דקיי"ל כרבנן דלא אמרי' כ"ש למכות וא"כ שפיר גם הצד דפחות משהו הוא איסור מפאת חזי לאצטרופי כיון דחזי לאצטרופי למשהו טבל דעלמא שאינו טבל של מצה דמצוה דאותו המשהו שפיר יוצרך לצירוף הח"ש הזה דבו בעצמותו הרי ליכא מלקות כיון דאנן לא סבירא לן דכ"ש למכות וא"כ כיון דמשהו הזה יוצרך לצירוף הח"ש הזה שפיר הח"ש אסור מפאת דחזיא לאצטרופי למשהו כזה וא"כ שוב יש כאן ב' צדדים לאיסור וצד אחד להיתיר ואזלי' בתר רובא ואסור ולא אמרי' עדל"ת והוי שפיר מהב"ע וע"כ לפי האמת שפיר פסק הרמב"ם ז"ל לפסול מצה של טבל מטעמא דמהב"ע וכנ"ל:
והנה מה שהבאתי מקונטרס ע' פנים לתורה דבכמו נידון דידן אם אוכל כזית פחות משהו מפאת א"א לצמצם לא שייכא סברא דאחשבי' כיון שאין אכילתו מפאת בקשו ענין האכילה בעצם כ"א כדי לקיים המצוה והחוק התורה המוטל עליו הנה כתבתי שם עוד טעם אחר בזה דלא שייך כאן לומר דאחשבי' לח"ש לאכילה כיון שבאמת אין כונתו לאכילת ח"ש רק לאכילת שיעור אלא דמפאת דא"א לצמצם עלה בידו פחות משהו וא"כ הרי לא החשיב לח"ש בזה כיון דכונתו העצמיית הרי הוא לשיעור לא לח"ש ע"ש. ועיין עוד בספר ברוך טעם (שער הכולל דין א') דביאר דברי הרמ"ה הנ"ל דכ' דאחשבי' לחומר איסורו עש"ה בריטב"א וביאר הכונה דכיון דח"ש אסור מה"ת ועכ"ז לא השגיח על האיסור ואכל על כרחך שהאכילה חשובה בעיניו ביותר עד שאינו משגיח גם על האיסור ועובר על האיסור מפאת חפצו באכילה וע"כ חשיבות גדול כזה מועיל להחשב אכילה גמורה ולחייבו מלקות עש"ה. וא"כ לדברי הברוך טעם אלה פשוט דלא שייכא סברא דאחשבי' זאת בנידון דמצה של טבל דידן דכאן הרי אין רצונו לעבור כלל ואדרבה רוצה לקיים מצוה והנה גם לפי ב' הסברות האלה עכ"ז אם ישלים כאן לאכול משהו טבל דעלמא שאיננו טבל של מצה דמצוה אזי במשהו ההוא שוב שפיר נאמר אחשבי' כיון דאז הרי שוב יהי' כונתו לעבור לא לצאת ושוב נאמר סברא דאחשבי' לחומר איסורו וכן לסברא דידי נאמר ג"כ סברא דאחשבי' במשהו ההוא כיון שבמשהו ההוא הרי תהי' כונתו באמת לאכילת ח"ש לא לאכילת שיעור ושפיר יחשיב את המשהו ההוא לאכילה באכלו אותו ורק באכילת המצה של טבל הוא דליכא אחשבי' כיון דרצונו לאכול כזית אלא שמפאת א"א לצמצם הוא פחות משהו משא"כ אם יאכל אחרי זה משהו שאר טבל שאינו מצה א"כ הרי זאת האכילה היא אכילה בפני עצמה של משהו ושייך בה שפיר סברא דאחשבי' ודו"ק:
ודע דמה שכתבתי דכיון דאם ישלים במשהו של שאר טבל דאמרי' בי' אחשבי' לר"ש ולא יצטרך לצירוף הח"ש הראשון ע"כ אין הח"ש הראשון חשוב מפאת חזי לאצטרופי הזה ואעפ"י שראוי להצטרף אל המשהו ההוא ויהי' חלק משיעור לא ח"ש עכ"ז אין לו חשיבות מכח זה כיון שלא יגרום המלקות אל המשהו ההוא הבלתי צריך לו וכנ"ל הנה יש לי באמת להסתפק בזה אם יהי' אל הח"ש הראשון צירוף כלל בכה"ג אל המשהו ההוא כיון דהמשהו ההוא הוא אכילה בפני עצמו מפאת אחשבי' די"ל דרק חצאי שיעורין הוא דמצטרפים בכא"פ להחשב יחד אכילה כיון דכל אחד בפני עצמו איננו אכילה וע"כ שפיר מצטרפים יחד להחשב אכילה משא"כ כאן דהמשהו ההוא הוא אכילה ועומד בעצמו ע"כ גם הח"ש הראשון אין מצטרף אליו כלל רק גם הוא עומד בפ"ע ואכתי הוא ח"ש עדיין ודו"ק. וכן יש להסתפק ספק זה לר"ל דס"ל דח"ש מותר מה"ת אזי יש להסתפק באוכל ח"ש ובתכא"פ אכל עוד שיעור אם הח"ש הראשון מצטרף אל השיעור ההוא ונחשב חלק משיעור וכאלו אכל כזית ומחצה בבת אחת דפשוט דיש במחצה ההוא איסור מה"ת גם לר"ל דהא טעמא דר"ל דמתיר ח"ש מה"ת הוא רק מפאת דאכילה אמר רחמנא וליכא וא"כ באוכל כזית ומחצה דגם המחצה חלק מאכילה א"כ פשוט דגם לר"ל עבר לאו גמור על הכזית ואיסור ח"ש בהחצי זית וא"כ ה"נ אם נאמר דהח"ש הראשון מצטרף אל השיעור הנאכל בכא"פ א"כ ה"ל כאוכל בב"א כזית ומחצה והוי גם הח"ש ההוא למפרע איסור תורה גם לר"ל משא"כ אם נאמר דאין הח"ש מצטרף אל שיעור הנאכל אחריו א"כ הוא רק ח"ש לבד ועבר רק אאיסור דרבנן ויש לדבר הרבה בזה ואכ"מ. ורק זאת הנני להעיר להשלמת דברינו פה דאם נאמר דאין הח"ש מצטרף אל השיעור בכה"ג א"כ דברינו הקדומים נכונים בפשיטות טפי ואין צורך להצעה דהיכא דהח"ש האחרון לא יוצרך לצירוף הראשון אז אף אם הראשון מצטרף לו עכ"ז אין לו חשיבות דחזי לאצטרופי מכח זה כ"א הדברים נכונים בפשיטות דהרי גם לח"ש הראשון לא יהי' צירוף אל האחרון בכאן כיון דבאחרון נאמר אחשבי' ויחשב שיעור בפ"ע וא"כ הרי אין ח"ש מצטרף אל שיעור וא"כ בפשיטות אין הח"ש הראשון חזי לאצטרופי כלל וכלל פה לר"ש משא"כ לרבנן וכמובן. והנה הספק הזה אם הח"ש מצטרף אל שיעור הנאכל אחריו בכא"פ דע די"ל דתלוי בספק אשר הארכנו בו לעיל כלל ט' אם צירוף דכא"פ ענינו שהח"ש הראשון מצטרף אל האחרון ונחשב שנאכל הראשון יחד עם האחרון או ענינו להיפוך שהאחרון מצטרף לראשון ונחשב שנאכל האחרון יחד עם הראשון עש"ה. וזה דאם נאמר דהח"ש הראשון במקומו עומד ומה שנאכל אחריו בכא"פ הוא המצטרף ומתחבר אליו א"כ היכא דאכל אחריו שיעור שאין השיעור ההוא מבקש לו חיבור וצירוף כיון דהוא שיעור בעצמותו וא"צ לצירוף וא"כ אין השיעור ההוא מצטרף אל הח"ש וא"כ ממילא נשאר הח"ש ההוא ח"ש גרידא ואין לו צירוף כלל וכמובן משא"כ אם נאמר דצירוף דכא"פ דגילתה הלל"מ לאחרונה יסע וענינו הוא שהח"ש הראשון מצטרף ומתחבר אל הנאכל אחריו ונחשב שנאכל יחד עם הח"ש האחרון א"כ גם באוכל אחריו שיעור בכא"פ שפיר הח"ש הוא מצטרף אליו להחשב כאלו אכל כזית ומחצה בבת אחת ודו"ק. והנה כבר העירותי בכלל ט' שם מש"ס כריתות י"ח ב' דס"ל לרבי דידיעת ספק מחלקת לחטאות ופריך ע"ז שם מברייתא דיליף מקרא דמעילה מצטרפת אפילו לג' שנים שאם נהנה מן ההקדש חצי פרוטה היום וחצי פרוטה למחר ואפי' עד ג' שנים מצטרפין ופריך דאמאי מצטרפין הא כיפר עלי' יוה"כ בנתיים דיוה"כ במקום ידיעת ספק קאי דמכפרת אחייבי אשמות תלוין דבאות על הספק ומשני כי קמכפר יוה"כ אכולי' שיעורא אפלגא דשיעורא לא מכפר ודקדקתי בכלל הנ"ל מזה דעניני צירוף שנתנה תורה היינו שהראשון מצטרף אל האחרון וע"כ נחשב בנידון דמעילה הנ"ל שנהנה כל השיעור אחרי יוה"כ ולא הית' שם הנאה קודם יוה"כ כלל רק כל ההנאה הית' אחרי יוה"כ וע"כ א"א ליוה"כ שיכפר עש"ה. והנה ר' שמעון בכריתות שם פליג עלי' דרבי וס"ל דאין ידיעת ספק מחלקת ואפי' לאשמות ס"ל דאינם מחלקות ע"ש וא"כ לר"ש שוב שפיר י"ל דס"ל דענין הצירוף הוא שהאחרון מצטרף אל הראשון לא שהראשון מצטרף אל האחרון שהרי אין לו הכרח לזה מהך דמעילה דמצטרפות אפי' עד ג' שנים ואין יוה"כ שבנתיים מחלק דהא לדידי' א"א ליוה"כ שתחלק כלל כיון דיוה"כ רק במקום ידיעת ספק קאי וידיעת ספק הרי אין מחלקת לדידי' וא"כ כיון דאנן בדידן אליבא דר"ש קיימינן א"כ שפיר כתבתי דלר"ש לא שייך כאן חזיא לאצטרופי כלל וכמובן:
עי"ל עפ"י דברי הש"א והשו"ת הרי"ם הנ"ל וזה דמ"ש השו"ת הרי"ם דיש ב' צדדים לאיסור דשמא הוא פחות משהו ושמא יותר משהו הנה הצד דשמא הוא יותר משהו לכאורה אין כאן דהא אם הוא יותר משהו מכזית סוף סוף הרי מקיים המצוה וא"כ ראוי שתדחה המצוה גם איסור דמשהו היתר ההוא דאפשר לקיים שניהם הא לא הוי כיון דקיימינן השתא לפי הסברא דא"א לצמצם וא"כ אם באת לאסור קיום המצוה מפאת החשש דשמא הוא יותר משהו א"כ אדרבה הרי בזה עצמו שייך עדל"ת ואין לו למנוע מקיום המצוה עבור חשש היתר משהו דקיום המצוה ראוי שידחה גם איסור החששי ההוא (ויש לדון בזה מפאת דברי הגמ' מנחות מ"ח א' עמוד וחטא בחטאת בשביל שתזכה בעולה לא אמרי' דה"נ אין לו לחטוא במשהו היתר עבור המצוה המתקיימת בהכזית. ואולם משטחיות דברי הגמ' זבחים צ"ז ב' ותוס' גיטין מ"א א' ועירובין ק' א' מוכח דאמרי' עדל"ת אפי' בב' חפצים וכבר דיבר מזה בספר טורי אבן וגם אני דברתי בו במקומות שונים בקונטרס ע' פנים לתורה ועוד במ"א בחידושי ואכ"מ]. ואולם לפי המבואר בס' הכריתות דאין עשה דוחה ב' לאוין וטעמו פשוט דכיון דדין עדל"ת מכלאים בציצית הוא דילפי' ושם הא הוי רק לאו אחד א"כ הרי אין לנו גילוי יותר רק לשתדחה עשה לאו אחד אבל לשתדחה שני לאוין זה מנין לנו וא"כ לפי"ז מובן דגם לאו ועוד איסור ח"ש ג"כ אינם נדחים מפני עשה כיון דכלאים הוי רק לאו אחד לבד וא"כ מנין לנו שתדחה עשה לאו ועוד איסור ח"ש וכמו דאינו דוחה ב' לאוין מפאת דהוי יותר מכלאים ה"נ אין לו לדחות לאו ועוד איסור ח"ש דהוי ג"כ יותר מכלאים. [ואם כי בקונטרס ע' פנים לתורה כתבתי כ"פ דאפי' לכריתות דאין עשה דוחה ב' לאוין עכ"ז לאו ועוד איסור ח"ש דוחה כי היכי דלא תיהוי פלוגתא רחוקה כל כך בין הכריתות לתוס' דפ"ק דיבמות דסבירא להו דאפי' ב' לאוין דוחה ע"ש עכ"ז הדברים מחוסרים טעם באמת שהרי טעם הכריתות בפשיטות הוא רק משום דדומיא דכלאים בציצית בעי' וא"כ לאו ועוד איסור ח"ש הא הוי ג"כ יותר מכלאים וכנ"ל:
ואולם הרמב"ן עה"ת פ' יתרו דורש טעמא דקרא בהך דינא דעדל"ת וכ' וז"ל ואמת הוא ג"כ כי מדת זכור רמזו במ"ע והוא היוצא ממדת האהבה וכו' ומדת שמור במצות ל"ת וכו' ויוצא ממדת היראה וכו' ולכן מ"ע גדולה מל"ת כמו שהאהבה גדולה מיראה וכו' ולכך אמרו דאתי עשה ודחי ל"ת וכו' עכ"ל. ולפי"ז נראה בהצעת דברי הש"ס סוטה דל"א ע"א גדול העושה מאהבה יותר מן העושה מיראה שזה תלוי לאלף דור (העושה מיראה זכותו תלוי לדורותיו להגן עליהם עד אלף דור) וזה תלוי לאלפים דור (העושה מאהבה זכותו תלוי לאלפים דור וכו') ויליף לי' התם מקרא ע"ש. ומבואר איפוא בזה דמעלת האהבה היא כפולה ממעלת היראה שהרי האהבה תלוי' לאלפים והיראה רק לאלף שהוא חצי אלפים וא"כ מובן ממילא דמדריגת וערך עשה אחת דהיא עבודה מאהבה היא כמדריגת וערך ב' לאוין דהם עבודה מיראה. וא"כ שפיר כ' הכריתות דאין עשה אחת דוחה ב' לאוין דכיון דערך הלאוין שוה לערך העשה א"כ שוב מאי אולמי' דעשה על הלאוין ושוא"ת עדיף וכנודע משא"כ אם הנדחה הוא רק לאו ועוד איסור ח"ש שיש בו רק מקצת ענין איסור ואין בו ענין איסור בשלימות וכמבואר אצלי בסוגי' דח"ש וא"כ שוב שפיר העשה עדיפא מינייהו כיון דמדריגת וערך עשה היא כמדריגת ב' איסורין בשלימות וא"כ שפיר הם נדחים מפני עשה. וקמו איפוא דברינו דאין כאן חשש דשמא יתר משהו שהרי גם המשהו היתר ראוי שיודחה מפני העשה וא"כ שוב יש כאן ב' צדדים להיתר דהיינו צד הצמצום וצד היתר משהו ונשאר רק צד אחד לאיסור דהיינו צד הפחות משהו וא"כ שוב אזלינן בתר רובא ושרי ושפיר עדל"ת:
ואמנם הרמב"ן ז"ל הנ"ל הרי דורש טעמא דקרא והרי קיי"ל דלא דרשי' טעמא דקרא ואין לנו רק גוף הדין הנאמר בתורה בכלאים בציצית דעדל"ת וא"כ כיון ששם הוא רק לאו אחד שפיר אין לנו לומר יותר מזה ושפיר לאו ועוד איסור ח"ש אין ראוי שיודחו מפני עשה וכנ"ל. ואולם ברייתא דפסחים הנ"ל הרי מוקמינן לה אליבא דר"ש ור"ש הא ס"ל בסנהדרין (כ"א א') ובכמה דוכתי דדרשינן טעמא דקרא וא"כ לר"ש לטעמי' שוב שפיר אמרי' כאן עדל"ת ושפיר לא הוי מהב"ע ושפיר הוצרך לילפותא מקרא משא"כ לפי ההלכה דקיי"ל דלא דרשי' טעמא דקרא א"כ שפיר כ' הרמב"ם ז"ל לפסול מצה של טבל מטעמא דמהב"ע ודו"ק:
ו
נלענ"ד עוד בישוב קושית התוס' סוכה ט' א' דל"ל בסוכה לך למעוטי גזולה ת"ל דה"ל מהב"ע ונראה לפי המבואר בסוכה (ל"א א') דמסכך ברה"ר חשיב סוכה גזולה לפסול אי לאו משום דקרקע אינה נגזלת ע"ש. ומבואר בזה דפסול גזול בסוכה הוי גם בקרקע (ופשוט דה"ה בדפנות) ולאו דוקא בסכך וע"כ נראה דזהו רק השתא דכתי' לך ומצינן למיפרש דקאי על כל הסוכה ואפי' אדפנות ואקרקע משא"כ טעמא דמהב"ע נראה דלא שייך בדפנות ובקרקע לפמ"ש הריטב"א בסוכה ל"א א' שם דבתוקף את חבירו והוציאו מסוכתו לא שייך מהב"ע כיון דקרקע אינה נגזלת ולא יצאה הסוכה מרשות בעלי' ולא נעשית העבירה בחפץ המצוה ורק האדם הוא העובר בתקפו את חבירו והוציאו מסוכתו וע"כ לא שייך מהב"ע והא למה זה דומה לאוכל חלב ויושב בסוכה דיצא עש"ה דיוצא שם מדבריו כלל זה דכל שלא נעשית העבירה בעצם החפץ של המצוה לית ב' משום מהב"ע. והנה הרא"ש פ"ק דסוכה סי' י"ג כ' דרק הסכך דסוכה הוא דאית בי' איסור מוקצה מחמת מצוה משא"כ הדפנות לית בהו משום מוקצה למצוה עכ"ה והטעם פשוט דס"ל דחפץ המצוה בסוכה הוא רק הסכך דכל סכה הכתוב בקרא אסכך הוא דקאי ולא אדפנות וכמבואר ברש"י סוכה י"ב א' ד"ה כשירין לדפנות וא"כ כיון שהדפנות, אינם החפץ של מצוה א"כ שוב לא שייך בהו מהב"ע וא"כ שפיר צריך קרא דלך לדפנות גזולים וכמובן:
ואולם לדעת הרמב"ם פ"ו מה' סוכה הט"ו המובאה ברא"ש שם דגם עצי הדפנות אסורים כל שבעה ע"ש א"כ מבואר דדעת הרמב"ם היא להיפוך דגם דפנות דסוכה הם חפץ של מצוה וא"כ שייך שפיר גם בדפנות פסולא דמהב"ע. ואולם י"ל דאפי' אם הדפנות אינם החפץ של המצוה עכ"ז כיון דהסכך איננו מצוה כ"א כאשר יש דפנות א"כ הדפנות עכ"פ מכשירי מצוה נינהו ושפיר יש לאסרם מכח מוקצה למצוה כיון שהקצה אותם להיותם הכשר מצוה והרי הם כמו נוי סוכה דג"כ אסור משום מוקצה ואע"ג דאין הנוי עצם החפץ של מצוה כ"א דבר מבחוץ המוקצה אל המצוה וע"כ נהי דס"ל להרמב"ם ז"ל דשייך מוקצה מחמת מצוה בדפנות עכ"ז פסולא דמהב"ע דהוא רק אם נעשית העבירה בעצם חפץ המצוה ע"כ שפיר שייך זה רק בסכך ולא בדפנות וכמובן. ואמנם מדברי התוס' בראש השנה כ"ח ב' ד"ה ומנא מוכח דסבירא להו ז"ל דגם הדפנות הם החפץ של מצוה בעצם וז"ל שם ומסוכה אין להביא ראי' כאן מה שאין עובר (על בל תוסיף) בעשה ד' מחיצות אע"ג דאמרי' ב' כהלכתן ושלישית אפי' טפח וכו' עכ"ל. ומוכח להדיא דגם הדפנות הם החפץ של מצוה דאל"כ מאי הוספה על המצוה שייך בדפנות והרי התורה אסרה רק להוסיף על המצוה והדפנות הרי אינם המצוה ודו"ק:
ואמנם גם אם נאמר דגם הדפנות הוי חפץ דמצוה יש ליישב קושית התוס' סוכה ט' א' הנ"ל דל"ל לך וכו' וי"ל דיש נפקותא למ"ד בסוכה (י"ח א') דסיכך על גבי אכסדרה שאין לה פצימין כשירה מטעמא דפי תקרה יורד וסותם. והנה שם בסוכה (ד' ב') איתא היתה גבוה מכ' אמה ובנה בה עמוד וכו' סבר אביי למימר גוד אסיק מחיצתא א"ל רבא בעינן מחיצות הניכרות וליכא ובתוס' שם ד"ה סבר וז"ל ולא דמי לסיכך ע"ג אכסדרה שאין לה פצימין דפי תקרה חשיב שפיר מחיצות הניכרות עכ"ל. ולפי"ז נראה דהא דאמרינן פי תקרה יורד וסותם היינו רק אם אין שם מחיצה כלל תחת הפי תקרה וירידת הפי תקרה דחזינן לפי תקרה כאלו יורד וסותם היא היא המחיצה משא"כ היכא דיש מחיצה באמת ובפועל תחת הפי תקרה אז שוב לא שייך לומר פי תקרה יורד וסותם שהרי אז אין סתימת הפי תקרה ניכרת כלל שהרי ענין ההיכר הוא רק לפני הרואה ובני אדם הרואים פשיטא דלא יחשבו כלל מסתימת הפי תקרה אם יש שם מחיצה בפועל וא"כ הא איכא נפקותא אם סיכך ע"ג אכסדרה הנ"ל ותחת הפ"ת עשה מחיצה גזולה דמשום לך שפיר פסול כיון דבאמת הרי אין אומרים כאן פ"ת יורד וסותם משא"כ מהב"ע לא הוי שהרי אפשר למצוה בלי עבירה שהרי אלו לא עבר ועשה מחיצה מגזל שוב הרי היינו אומרים פ"ת וכו' והיתה הסוכה כשירה בלא"ה וא"כ בכה"ג הא לא חשיב מהב"ע וכמ"ש התוס' והמפרשים ריש לולב הגזול ע"ש. ועי"ל יותר דאפי' למ"ד בסוכה י"ח א' דלא אמרינן פי תקרה יורד וסותם עכ"ז הרי מבואר שם י"ט א' הטעם דהוא משום דהני מחיצות לאכסדרה הוא דעבידי ע"ש וא"כ הדבר תלוי אך בכונתו ואלו כוון בעשותו תקרת האכסדרה לעשותה לשם מחיצת הסוכה היתה מועלת וא"כ אכתי שפיר הרי הי' אפשר למצוה בלי עבירה שהרי הי' אפשר לו לכוון בתקרה לשם מחיצת סוכה והייתי אומר אז פי תקרה יורד וסותם ולא הי' צריך אז למחיצה הגזולה וא"כ שוב הא לא הוי מהב"ע וכעין זה כ' הפנ"י ריש לולב הגזול ויש לחלק ובאתי רק להעיר. [ודע דמ"ש דאם יש מחיצה בפועל תחת הפי תקרה אזי אין אומרים פי תקרה יורד וכו' מפאת דאין סתימת הפי תקרה ניכרת הנה י"ל כן עוד בפשיטות טפי דסתימת פ"ת שייך רק כשהחלל שתחתיו פנוי להסתם משא"כ כשהוא סתום בלא"ה בפועל ממחיצה שבו שוב לא שייך בו סתימת הירידה דפי תקרה כלל שהרי סתום הוא ואין שם חלל לשירד הפי תקרה לתוכו לסותמו ועוד דסתימת דפ"ת הרי הוא אך סתימה במובן השכל דחושבין ורואין כאלו הוא סתום וע"כ י"ל דסתימה זאת בטילה לגבי סתימה גמורה בפועל ואין שם עוד סתימת פ"ת כלל אם יש שם סתימה בפועל ואין להאריך]:
ואולם באמת נבוך אני בענין פסול גזול בדפנות דנהי דמש"ס סוכה ל"א א' הנ"ל דאמר דמסכך ברה"ר אית בי' פסול סוכה גזולה אי קרקע נגזלת ופשוט דה"ה בדפנות גזולים וכנ"ל עכ"ז הדבר צע"ג באמת דמאי שנא פסול גזול יותר משארי פסולים דאינן פוסלין בדפנות וכמבואר בסוכה י"ב א' במשנה וכולן כשירין לדפנות וברש"י דכל הפסולין ששנינו בסכך כשירין לדפנות דכל סוכה הכתוב סכך משמע דדופן לא איקרי סוכה ודנפקא לן דפנות מבסכת בסכת בסכות מיתורא דקרא ילפי' ולא ממשמעותא הלכך סוכות תעשה באספך מגרנך אסככה הוא דקאי עכ"ל. וא"כ ה"נ קרא דחג הסכות תעשה לך דדרשי' לך למעוטי גזולה נמי ראוי לומר דקאי רק אסכך ולא אדפנות ותדע דהא מתיבת תעשה ממעטינן מן העשוי ואעפ"כ בדפנות אינו פוסל מן העשוי וכמשנה סוכה י"ב א' הנ"ל ע"ש בגמ' וא"כ כי היכי דתיבת תעשה לא קאי אדפנות ה"ה דתיבת לך דבתרי' לא קאי אדפנות. ועוד יותר מזה קשה דהא ב"ש דרשי לך לשם חובך וכמבואר בסוכה ט' א' ואעפ"כ מודי ב"ש דלא בעינן דפנות לשמן ובסכך הוא דבעי' שיסכך לשם סוכה וכמבואר במשנה סוכה ט"ו א' בש"א מפקפק וכו' ע"ש וא"כ ה"נ לדידן דדרשינן לך למעוטי גזולה פשוט דלא קאי תיבת לך אדפנות כ"א אסכך. ועיינתי בס' כפות תמרים בסוכה ל"א א' שם וראיתי שכ' וז"ל ולכאורה הי' נראה לתרץ בזה דעד כאן לא פסיל רחמנא סוכה גזולה אלא בענין הסכך דמאי דכתי' חג הסוכות תעשה לך פירוש סוכה הוא הסכך ובסכך הוא דהקפיד הכתוב שלא יהי' גזול לא בקרקעית הסוכה אבל זה אי אפשר דהא קתני בבריתא והמסכך ברה"ר דקרקע לאו דידי' אלמא דסוכה גזולה הוי בין בסכך ובקרקעות והוא הדין בדפנות עכ"ל בענין זה. ולחומר הנושא י"ל לענ"ד דנהי דחכמים פירשו קרא דחג הסכות תעשה לך דקאי אעשיית הסוכה עכ"ז לא באו להוציא קרא מפשוטו דקאי אקיום מצות ישיבת סוכה ומצאתי כן בשו"ת ח"ס חיו"ד סוף סי' רע"א שכ' בהסברת דעת הר"ם דנשים פסולות לעשות ציצית אף ע"ג דסוכות גנב"ך כשיר' וז"ל דס"ל להר"ם כדעת הר"י שבמרדכי כו' דמ"ע דציצית אינו אלא להטיל בו ציצית כו' והשתא לא תיקשי מסוכה דכתי' בסוכות תשבו ואין העשי' המצוה והא דכתי' חג הסכות תעשה העשי' קאי אחג ולא אסוכה ולא נעלמו ממני דברי הש"ס תעשה לך לשם חובך מ"מ לא משמע פשטא דקרא דקאי אסוכה כמו בציצית כו' עכ"ל. הרי דמקיימינן גם פשטא דקרא דקאי אעשיית חג הסכות דהוא בקיום מצות ישיבת סוכה דהיא עיקר עשיית חג הסכות דההמנע ממלאכה ושאר מצות החג אין מורים על היות החג חג הסכות ואף גם אי קאי על כל מצות החג עכ"ז מכללם ובראשם ודאי היא מצות ישיבת סוכה בכונת הכתוב] וע"כ כיון דמפרשינן לך למעוטי גזולה לכן בעי' ג"כ שהישיבה עצמה לא תהי' ישיבה של גזל וע"כ אם הקרקע גזולה דאז הישיבה שהוא יושב בסוכה היא עצמה גזל היא כיון שדורס הוא או הדבר אשר הוא יושב עליו על קרקע חבירו בגזל ולא שייך כאן הא דדריסת הרגל לא קפדי אינשי דכאן דגזל את הקרקע אזי גם דריסת הרגל אסור כמבואר ברמב"ם ה' גזילה ואבידה פ"ה ה"ב ובח"מ סי' שס"ט סעי' ב' גזל בית או שדה אסור לעבור בתוכה או ליכנס בה בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים עש"ה. ומה גם דכאן איננו דריסת הרגל דרך ארעי לבד כ"א היא ישיבה קבועה ז' ימים על קרקע שאינה שלו ובכה"ג ודאי דקפדי אינשי וז"פ] וע"כ שפיר אימעטא מתיבת לך. ולפי"ז י"ל דבדפנות גזולים שפיר אין פסול כלל כיון שיושב על קרקע של עצמו ואין הישיבה גזל ורק הדפנות הוא דגזל ובגוף הדפנות שפיר אין גזול פוסל דלך קאי רק אסכך:
או אישיבה וכנ"ל ואם נאמר כן אזי בטל תירוצנו על קושית התוס' סוכה ט' א' הנ"ל וכמובן:
ואמנם נראה דגם אם נאמר כן יש לתרץ קושית תוס' הנ"ל בהצעת סברת המנחת חינוך ז"ל הבאתי' לעיל אות ג' דכ' דמהב"ע איננו פסול עצמותי ולא חשוב לולב גזול כלולב שנפרצו עליו וכדומה רק שפיר לולב כשר הוא ושפיר נחשב שעשה מעשה לקיחת לולב שציותה תורה אלא שא"א שתהי' מעשהו לרצון כיון שבא בעביר'. ולפי"ז נראה לפי דעת הרא"ש הנ"ל דהדפנות אינם החפץ של מצוה כ"א הסכך לבד הוא דהוי החפץ של מצוה ומובן ממילא דלפי סברא זאת אין הדפנות צריכים להיות לרצון כלל כיון שאינם החפץ של מצוה ואינם הנרצה והמבוקש בהמצוה ולפי"ז נראה דאכתי יש נפקותא בקרא דלך לפי המבואר בסוכה כ"א ב' במשנה הסומך סוכתו בכרעי המטה כשיר' ר' יהודה אומר אם אינה יכולה לעמוד בפני עצמה פסולה והלכתא כוותי' דר"י וכמבואר בסי' תר"ל. והנה בגמ' שם יש מאן דאמר דטעמא דר"י מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה וברש"י כ' וז"ל ואעפ"י שלא למדנו פסול אלא לסכך הואיל ועקרו של סכך אלו מעמידין הוי כאלו סיכך בדבר המקבל טומאה עכ"ל ומוכח דסברא אלימתא היא ופסולא דאורייתא היא דמעמיד חשוב כגוף הדבר והוי פסול שהוא במעמיד כאלו הי' בסכך עצמו וכן משמעות דברי הרמב"ן במלחמות שם [וע' ריש סוכה מבוי דאורייתא תני פסולה וכו' וע' ר"ה י"ט א' ושבת ס' א' הכל הולך אחר המעמיד ובמ"א הארכתי]. ומעתה נראה דיש נפקותא להיכא דסמך הסכך בדבר הגזול דהשתא דכתי' לך בהדיא למעוטי גזולה ה"ל גזול פיסול עצמותי כדבר המקבל טומאה וכדומה וא"כ שפיר הסוכה פסולה דכיון דסמך הסכך בדבר הפסול ה"ל כאלו סיכך בסכך פסול ואיננה סוכה שציותה תורה רק בית בעלמא משא"כ אלו לא הי' נאמר לך א"כ אז הרי לא הי' גזול פסול כלל והי' מסכך בסכך גזול שפיר חשוב סכך כשר אלא שלא הי' הסכך מתקבל לרצון כיון שהוא גזול א"כ ממילא היכא דהסכך באמת אינו גזול כ"א שסמך אותו בדבר הגזול דמה שהוא סומך את הסכך הרי איננו החפץ של מצוה בעצם דעצמיות החפץ של מצוה הרי הוא רק הסכך לבד אלא דאנו אומרים דאם סומך את הסכך בדבר הפסול אזי נחשב כאלו הי' זה הפסול בסכך עצמו מפאת שיש הפסול הזה במעמיד של הסכך וע"כ זה שייך רק בפסול עצמותי אם ישנו במעמיד כדבר המקבל טומאה וכדומה משא"כ גזול דאינו פסול כלל אלא דאינו מתקבל לרצון כיון שבא בעביר' א"כ עתה שהגזל הוא רק בדבר המעמיד שאיננו החפץ של מצוה וא"צ להיות לרצון כלל א"כ הרי אין כאן התחלת פסול כלל והסכך עצמו הרי הוא שלו ומדוע לא יתקבל לרצון ודו"ק היטב כי סברא דקה ונכונה היא בעזה"י: