לקח טוב· רבי יוסף ענגיל
כלל יא
בענין ברכות אין מעכבות.
בש"ס סוכה דל"ו ע"ב אתרוג שנקבוהו עכברים אמר רב אין זה הדר איני והא ר' חנינא מטביל בי' ונפיק בי' (אוכל מקצתו ויוצא בנותר) ולר' חנינא קשיא מתני' (דקתני חסר כל שהוא פסול) מתני' לר' חנינא לא קשיא כאן ביו"ט ראשון (חסר פסול דכתי' ולקחתם ובעי' לקיחה תמה) כאן ביו"ט שני אלא לרב קשיא ופירש"י אלא לרב דאמר אין זה הדר קשיא דר' חנינא דהא אפילו בשני נמי לרב לא נפיק דהא מצוה הדורה בעינן הואיל ומזכיר שם שמים עליו כדאמר בריש פרקין יבש פסול ל"ש ביו"ט ראשון ול"ש ביו"ט שני ואוקימנא דבעינן הדר וליכא עכ"ל. ונראה מדברי רש"י דהא דחסרון הדר פוסל היינו משום דמברך ומזכיר שם שמים עליו ואין נאה להזכיר שם שמים על מצוה שאינה הדורה. וקשה טובא דהא קיי"ל דברכות אין מעכבות וא"כ כיון שגוף הברכה אין מעכבת כ"ש שלא יעכב חסרון הדר שפסולו רק מפאת שאין נאה לברך עליו וא"כ מדוע אמרו דיבש פסול ל"ש ביו"ט ראשון ול"ש ביו"ט שני ומוכח דאפי' בדיעבד אינו יוצא [ע' פסחים (ע"ז ב') דפסולה דיעבד משמע]:
וי"ל דז"פ דרש"י קאי אך איו"ט ב' דביו"ט א' הרי כתי' הדר בקרא וא"צ לטעם הנ"ל וא"כ י"ל דס"ל לרש"י דהא דברכות אין מעכבות היינו אך במצוה דאורייתא דכיון דחיוב הברכה הוא אך מדבריהם ע"כ אין בכחו לעכב המצוה דמה"ת משא"כ במצוה דרבנן כיו"ט ב' שפיר מעכב דכיון דגם המצוה הוא דרבנן שפיר הי' בכח החכמים לתקן שחיוב הברכה שלהם יעכב בהמצוה אשר הוא ג"כ מדבריהם. ואולם יוקשה ע"ז לכאורה דא"כ גם במצוה דאורייתא תעכב הברכה מדרבנן עכ"פ ויצטרך לעשות המצוה פעם אחרת בברכה מדרבנן ועל כרחך א"א לומר כן וכדאמרי' בברכות ט"ו א') דחרש המדבר ואינו שומע תרומתו תרומה בדיעבד אף ע"ג דאינו משמיע לאזניו ברכת התרומה ואפי' למ"ד דבק"ש אם לא השמיע לאזניו לא יצא משום דברכה דתרומה דרבנן היא ולא בברכה תליא מילתא יעוי"ש ואי איתא הל"ל דתרומתו תרומה ויחזור ויתרום בברכה כמו שארי חיובי חזרת תרומה מדבריהם. אמנם יש לחלק ולומר דבמצוה דאורייתא שאין הברכה חלק מחלקי המצוה כיון שהברכה היא דבר שחידשו חכמים ואיננו גוף המצוה וע"כ גם החכמים לא עשאוהו לעיכובא שיעכב אפי' מדבריהם משא"כ במצוה דרבנן די"ל דמיד כשחייבו חכמים קיום המצוה כן חייבוה שיעשה אותה האדם בברכה כיון שהברכה כמו המצוה שניהם מדרבנן ושפיר יוכל להיות שמיד בחייבם המצוה חייבוה יחד ועשאוה מצוה אחת עם הברכה והברכה איפוא חלק המצוה וגופה וע"כ שפיר אם קיים המצוה בלא ברכה הוי כאלו חיסר מקיום המצוה וגופה ושפיר לא יצא. וע' תוס' ברכות שם ד"ה אי דלפי דבריהם בקושייתם שם סברתם הוא דנהי דמדרבנן צריך להשמיע לאזניו במצות שבדיבור עכ"ז רק במצות דרבנן כמו מגילה אז החיוב דרבנן של ההשמעה לאוזן מעכב ואם לא השמיע אפילו בדיעבד לא יצא אבל במצוה דאורייתא כגון בהמ"ז נהי דלכתחלה צריך להשמיע לאזניו מדרבנן עכ"ז אינו מעכב אפי' מדרבנן ואם לא השמיע לאזניו א"צ לחזור ולברך אפילו מדרבנן עש"ה. וה"ז ממש כדברינו הנ"ל לענין עיכוב הברכה דבדרבנן מעכבת ובדאורייתא גם מדרבנן אינה מעכבת [וכסברא זאת כתבנו ג"כ לעיל כלל ה' לענין עיכוב שינוי סדר דרבנן והבאנו ג"כ סברת התוס' הנ"ל מ"ש]. וטעם התוס' ג"כ הוא כנ"ל דבמצוה דרבנן הוי ההשמטה חלק המצוה וגופה דמיד כן תיקנו חיוב קריאת המגילה בהשמעה לאוזן משא"כ בדאורייתא אין חיוב ההשמעה לאוזן דרבנן גוף המצוה וע"כ גם מדרבנן אין ההשמעה לאוזן מעכבת:
עי"ל סברא שני' בהא דבמצות דאורייתא אין הברכה מעכבת ובמצות דרבנן מעכבת והוא עפ"י המבואר בתוספתא דברכות פ"ד וז"ל הנהנה מן העוה"ז כלום בלא ברכה מעל עד שיתירו לו כל המצות עכ"ל. ונלענ"ד כונת התוספתא דכמו דבנהנה הנאה גשמיית מן העוה"ז בלא ברכה מעל והברכה היא מתרת ההנאה כן הנהנה הנאה רוחנית מקיום מצוה ג"כ המתיר שלה הוא אך ברכת המצוה וזהו שאמרו עד שיתירו לו כל המצות ר"ל דברכות המצות יתירו לו כל המצות וכל אחת מברכות המצות תתיר את המצוה אשר עלי' היא נאמרת ודו"ק. ועיין בספר משנת ר' אליעזר על המדרש רבה בריש פתיחתא דאיכה ד"ה על מאסה של תורה שהביא גמ' דנדרים דפ"א ע"א על מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי וכו' על שלא ברכו בתורה תחלה וכ' וז"ל עיין שם בר"ן בשם ר"י דטעם הברכה משום דאסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה ופקודי ד' משמחי לב וכיון שלא ברכו בזה הראו שאין שמחה במענה פיהם ואין להם הנאה מד"ת וכו' עכ"ל. הרי דהבין הוא ז"ל בכונת הר"ן בשם ר"י דברכת התורה ענינה ברכת הנהנין וא"כ ה"ה די"ל כן גם בברכות המצות שגם בם יש הנאת קיום מצוה וכנ"ל]. ואולם לכאורה תיקשי ע"ז מהא דקיי"ל הלכתא גבירתא דמלל"נ ושהנאת קיום מצוה לא חשוב הנאה ועוד יוקשה ע"ז מהא דקיי"ל דברכות אין מעכבות במצות ואם קיים מצוה בלי ברכה יצא גם מדרבנן ואמאי הא הוי הנאת המצוה הנאה אסורה כיון שלא היתה שם ברכה המתרת וא"כ ראוי לומר גם בדיעבד דלא יצא וכדין תוקע בשופר של איסור הנאה דלא יצא גם בדיעבד למ"ד דמצות ליהנות ניתנו. אמנם באמת לק"מ שהרי המל"מ פ"ה מה' אישות ה"א כ' דהא דמלל"נ היינו רק בדיעבד שאם קיים מצוה באיסור הנאה לא חשיב קיום המצוה הנאה ויצא משא"כ. לכתחלה גם מצוות חשיבי הנאה ואסור לעשותם לכתחלה באיסור הנאה עש"ה. (והמגיה למל"מ כ' שם שכן הוא ג"כ דעת המהר"ם די בוטון בתשובה וע"ע במגיה למל"מ פ"ה מאיסורי מזבח ה"ט) וא"כ שפיר גם מצות צריכות לכתחלה לברכה המתרת ההנאה וברכת המצוה היא עצמה מתרת ההנאה ותקנת החכמים כך היתה וכנ"ל ושפיר ג"כ אין הברכות מעכבות בדיעבד דבדיעבד שוב הא קיי"ל דמלל"נ. ולפי"ז נראה דבמצות דרבנן דדעת הבעה"מ בראש השנה דהא דקיי"ל דמלל"נ היינו רק במצות דאורייתא אבל מצות דרבנן ליהנות ניתנו א"כ שוב שפיר הברכות מעכבות בהם גם בדיעבד וכמובן:
ועפ"י סברא שני' זאת בהא דבמצוות דרבנן הברכה מעכבת יתיישב מה דיש להקשות ע"ז לכאורה מהא דס"ל לר' יהודה בברכות (כ"א א') דק"ש דרבנן ואעפ"כ תנן שם (י"ג א') במשנה הי' קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיון לבו יצא ודייק עלה בירושלמי זאת אומרת ברכות אין מעכבות מדיצא אם כיון לבו אעפ"י שלא אמר הברכות שלפניה וע"ש בתוס'. וא"כ לר' יהודה דק"ש דרבנן על כרחך דגם במצוה דרבנן אין הברכה מעכבת ולא מצינו דפליגי שאר אמוראי עלי' דר' יהודה בסברא זאת כ"א בק"ש הוא דפליגי אם הוא מה"ת או מדרבנן. ואולם לפי סברתנו השני' הזאת ניחא דר' יהודה לטעמי' דס"ל בר"ה כ"ח א' דמצות ליהנות ניתנו ע"ש א"כ לדידי' אפי' נסבור דק"ש דאורייתא ג"כ יוקשה דמדוע אין הברכה מעכבת וכמובן ועל כרחך לומר לדידי' דהנאת המצות לאו כהנאות גשמיות נינהו דצריכות לברכה המתרת וכמו שיש לחלק מסברא (ויפרש פי' אחר בדברי התוספתא הנ"ל ע' להלן ואפי' יפרש כפירושנו הנ"ל עכ"ז י"ל דהנאה רוחנית דקיום המצוה אינה צריכה כל כך לברכה המתרת עד שתוחשב גם בדיעבד להנאה אסורה ותהי' הברכה מעכבת בה ויהי' איך שיהי' עכ"פ יש הכרח לדידי' לומר דאין הברכה מעכבת אע"ג דיש הנאת מצוה) וא"כ שפיר ס"ל ג"כ דק"ש דרבנן דהא לדידי' אין לחלק כלל בזה בין דאורייתא לדרבנן כיון דס"ל דגם מצות דאורייתא ליהנות ניתנו משא"כ לדידן דקיי"ל דמצות דאורייתא לל"נ בדיעבד ולכתחלה הוא דאסור א"כ שפיר מצינן למיסבר דברכות המצות ברכות הנהנין נמי נינהו והא דאין מעכבות בדיעבד הוא משום דבדיעבד מלל"נ וממילא במצות דרבנן דליהנות ניתנו שפיר הברכות מעכבות גם בדיעבד. ומן המשנה דברכות הנ"ל אין קושי' לדידן כיון דאנן קיי"ל דק"ש דאורייתא ואדרבה תובן בזה פלוגתא דר' יהודה ומחלקותו שם דר' יהודה לטעמי' שפיר ס"ל דק"ש דרבנן וכנ"ל משא"כ אמוראי דפליגי עלי' ס"ל כהלכה דבדאורייתא מלל"נ וע"כ סוברים שזהו הטעם בהא דברכות אין מעכבות וממילא דבדרבנן דליהנות ניתנה הברכה מעכבת וא"כ ממילא ההכרח לומר דק"ש דאורייתא דאל"כ תיקשי ממשנה ברכות הנ"ל דמוכחא דאין ברכות ק"ש מעכבות בק"ש:
והנה התוס' בפסחים דנ"ג ע"ב ד"ה אין מברכין על האור אלא במוצאי שבת כתבו וז"ל הקשה הר"י למה אין מברכין כל שעה שנהנה ממנו דאסור להנות מעוה"ז בלא ברכה ותי' דה"מ כשגופו נהנה אבל שאר הנאה לא עכ"ל. וא"כ לפי"ז נראה דה"ה במצות נהי דליהנות ניתנו עכ"ז לא חשיבא ההנאה הנאת גוף ואין צריכה למתיר. ואולם באמת ז"א שהרי מבואר בברכות דמ"ג ע"ב מנין שמברכין על הריח שנא' כל הנשמה תהלל וגו' איזהו דבר שהנשמה נהנה ממנו ולא הגוף הוי אומר זה הריח ע"ש. אלמא דגם הנאת ריח שהוא רק הנאת נשמה בעי ברכה המתרת וא"כ ה"ה בהנאת מצוה אפי' לא תוחשב ההנאה להנאת הגוף רק להנאת נשמה שפיר צריכה ברכה המתרת ומה שכתבו התוס' פסחים הנ"ל דכשאין הגוף נהנה אין לברך צ"ל דמיעטו רק היכא דאין כלליות הגוף נהנה רק אבר פרטי כמו האור שהעינים בלבד נהנים ממנו והטעם בזה נראה דכל ברכות הנהנין דדבריהם שורשם הוא חיוב בהמ"ז דאורייתא אפת דכתי' ואכלת ושבעת וברכת וחיוב זה הרחיבוהו החכמים גם אשארי דברים לאחריהם והרחיבו עוד החיוב הזה מלאחריו אלפניו ואמרו כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לכ"ש וזה שורש וטעם כל ברכות הנהנין כמבואר ריש פרק כיצד מברכין וע"כ כיון דקרא מיירי באכילה לכן נהי שהרחיבו חכמים את החיוב גם אשארי דברים שאינם פת וגם על כל הנאות עכ"ז הרחיבוהו רק על הנאות כל הגוף דדמיין לאכילה וכמבואר בביצה דכ"א ע"ב במשנה בש"א לא יחם אדם חמין לרגליו (לרחוץ רגליו) אא"כ ראויין לשתי' (דצורך אוכל נפש הוא דהתיר הכתוב אבל לא להבעיר אור בשביל רחיצה) וב"ה מתירין עושה אדם מדורה (היסק גדול) ומתחמם כנגדה ובגמ' איבעי' להו האי מדורה מאן קתני לה דברי הכל היא ושאני להו לב"ש בין הנאת כל גופו (חימום כנגד המדורה) להנאת אבר אחד (רחיצת הרגלים) וכו' עכ"ל הגמ' וברש"י הנאת כל גופו דמיא לאוכל נפש עכ"ל. וע"כ רק אהנאת כל הגוף דדמיא לאכילה דאוריתא הוא דחייבו חכמים ברכה כעין דאוריתא משא"כ אהנאת אבר אחד דלא דמיא לאכילה וליתא דכוותה באוריתא לא חייבו עלי' ברכה ואולם הנאת כל הנשמה חשיבא שפיר כהנאת כל הגוף ושפיר צריכה לברכה המתרת כמו בריח. וזה אין לומר דברכת הריח גופי' לאו ברכת מתיר היא ואין הריח בעצמותו איסור אם לא בירך רק חיוב גרידא הוא לברך עליו והוי כשאר ברכת הודאה ושבח לא ברכת מתיר דכיון דאין ההנאה הנאת הגוף אינה צריכה למתיר דז"א דמבואר ברמב"ם פ"ט מה' ברכות ה"א וז"ל כשם שאסור לאדם ליהנות במאכל או במשקה קודם ברכה כך אסור לו ליהנות בריח טוב קודם ברכה עכ"ל הרי דהריח בעצמותו איסור הוא זולת הברכה:
ועפיד"ז יש להסביר ג"כ דברי הלכות א"י שהביא המרדכי רפ"ק דחולין שכ' שחט ולא בירך שחיטתו פסולה ע"ש והוא מן הדברים המתמיהים ולפי דרכנו י"ל עפ"י דעת הרמב"ם ז"ל שמנה וזבחת למ"ע והיא מצוה גמורה לדעתו ז"ל אלא שאיננה ממצות של חובה כיון דאי בעי לא אכיל ולא שחיט ויש לה רק שם מצוה ולא שם חובה ועכ"ז מצוה היא וכשרוצה לאכול ושוחט באמת מקיים מ"ע וע' בכ"מ בהקדמת הרמב"ם ובספר זוהר הרקיע ולפי"ז נראה דלכאורה תיקשי לדעתו ז"ל הא דאמרי' בפ"ק דחולין דאסור לשחוט מסוכנת בסכין של עכו"ם משום דמתקן הוא וקשה שהרי מקיים מצוה בשחיטה ומצוות הא לל"נ ואי דמתיר המאכל ע"י השחיטה הרי חליצה ג"כ מתרת היבמה לינשא ואפ"ה אמרי' בפ' מצות חליצה סברא דמלל"נ גבי חליצה. וצ"ל בהכרח דהא דמלל"נ היינו רק במצוה שהיא חובה ושמוכרח לעשותה וכפירש"י ז"ל לעול על צואריהם ניתנו ולא ליהנות וסברא זאת דלעול וכו' שייכא רק במצוה שמוכרח לעשותה אבל מצוה שאיננה חובה כגון שחיטה דאי בעי לא אכיל ולא שחיט לאו עול היא כיון שאין מוכרח לעשותה ושפיר ליהנות ניתנה. וא"ל דהא חליצה ג"כ אם רצה מייבם ואינו חולץ ואעפ"כ אמרי' בה סברא דמלל"נ דז"א דהתם היבום ג"כ מצוה ומוכרח הוא לעשות אחד משניהם או יבום או חליצה וע"כ שניהם המה חובה אלא שביד היבם לבחור באחד מהב' דברים אלה שהם חובה וע"כ במה שבוחר הוא הוא המצוה שהיא חובה באמת ושפיר חשיבא עול כיון שאינו יכול להפטר מלקיים כלל אפי' אחת מהן משא"כ בשחיטה דאי בעי לא אכיל ולא שחיט כלל ע"כ שפיר היא רק מצוה לבד לא חובה ולאו עול היא ושפיר ליהנות ניתנה ולפי"ז נמצא לפי דרכנו דכל שחיטה צריכה גם בדיעבד לברכה שתתיר ההנאה ואם שחט ולא בירך עשה איסור בשחיטתו שנהנה הנאה אסורה וכנ"ל וא"כ לפי מה שהקשו ז"ל בשוחט בשבת דנימא כ"מ דא"ר וכו' ותי' הט"ז דכיון דיומא הוא דקגרים לא שייך כ"מ וכו' וא"כ היכא דהוא איסור עצמי אמרי' שפיר גם גבי שחיטה סברא דכ"מ וכו' וא"כ בשחט ולא בירך דעביד ג"כ איסור עצמיי דרבנן במה שנהנה בלי ברכה וכמ"ש א"כ שפיר אמרינן ג"כ סברא דכ"מ דא"ר וכו' [וע' כתובות פ"א ב' כל היכא דאמור רבנן לא ליזבון אי זבין לא הוי זבוני' זביני] והוי כנוחר ומעקר מדרבנן ושפיר שחיטתו פסולה ואולם זה אין לומר דהנאת תיקון המאכל צריכה לברכה דזה ודאי אינו דתיקון המאכל הוי אך כניקור וכה"ג דא"צ ברכה אבל שהמצוה ליהנות ניתנה זה שפיר ניתן להאמר וכנ"ל:
והנה סברתנו זאת דברכות המצות ברכות הנהנין נינהו מצאתי אח"כ שכן מוכיחים ג"כ. דברי הרמב"ן ז"ל בס' האמונה והבטחון פ"ז בסוף הפרק שכ' וז"ל ונשוב לדברינו ונאמר כי חלי הנפש הוא המעשה הרע וברואותה היא המעשה הטוב והיא נהנית ושמחה בו כשיודעת שמעשי' מקובלים לפני בוראה כאלו אוכלת ושותה ולזה נתכוון המתרגם ויחזו את האלקי"ם ויאכלו וישתו והוו חדין בקרבניהון דאיתקבלין כאלו אכלין ושתין. ובויקרא רבה ויחזו וגו' ויאכלו וישתו שזנו עיניהם מזיו השכינה ר"י אומר אכילה ודאית וכו' שהנפש מתענגת ושמחה במעשיה המקובלים לפני הבורא כהנאת הגוף באכילה והיא האכילה הודאית וזהו תענוג הכתוב אז תתענג על ד' וגו' ואין הכונה עונג הגוף אלא עונג הנפש שהיא החכמה והמעשה הטוב וכמו שאדם חייב לברך על המצות כמו שאמרו כל המצות כולם מברך עליהם עובר לעשייתן וכמו שיש אכילה שצריכה ברכה לפני' ולא לאחרי' כגון פחות מכזית ויש שטעונה לפני' ולאחרי' כך יש מצות שטעונות ברכה לפניהן ולא לאחריהן ויש שטעונין לפניהן ולאחריהן כגון ברכת מילה וברכת התורה וכיוצא בהן עכ"ל ז"ל. ומוכח כוונתו ז"ל דברכות המצות עניינם כברכות הנהנין שהם שבח על הנאת המאכל וכדומה וכן ברכות המצות הם שבח על הנאת המצות ועונג הנפש בקיומם:
והנה מה שרציתי תחלת דברינו ליישב דברי רש"י סוכה הנ"ל ולומר דדעתו ז"ל היא דהא דברכות אין מעכבות היינו מה"ת אבל מדרבנן מעכבות וסתרתי זה מהא דתורם בלא ברכה א"צ לחזור ולתרום בברכה מדרבנן נתיישבתי די"ל דבהפרשת תרומה יש ב' ענינים א' שהוא מתיר הטבל וזה איננו מפאת שהוא מצוה אלא שהתורה גזרה שמעשה זאת מועלת להתיר הטבל. ב' שהוא מצוה ג"כ וע"כ בדבר שהוא חסרון בעצמיות התרומה כגון תורם קישות ונמצאת מרה וכל שאר הדברים השנוים בתרומות דיחזור ויתרום דכלהו הוי חסרון בהתרומה גופה עש"ה ע"כ שפיר לא הועילה התרומה להתיר הטבל מדרבנן ושפיר צריך לחזור ולתרום משא"כ הברכה דהיא אך שבח על מצותיו ית' וא"כ חסרון הברכה איננו חסרון בענין המהני של התרומה ופעולת היתר הטבל שבה והוא רק חסרון בענין המצוה שבה שענין המצוה איננו כתקנו מפאת שלא בירך ברכת המצוה וא"כ כיון שהמהני אין בו חסרון שוב אין בו שייכות חזרת תרומה דרק כשהתרומה מתרת הטבל אז היא ג"כ מצוה אבל בתורת מצוה לבד אין שייכות למעשה התרומה כלל. וא"כ רק לגבי תרומה הוא דלא שייך לומר דתעכב הברכה מדרבנן ויתחייב לחזור ולתרום מדרבנן משא"כ בשאר מצות שפיר י"ל דס"ל לרש"י דברכות המצות מעכבות מדרבנן במצות וכנ"ל. ושוב מצאתי שהב"י בא"ח סי' תפ"ט הביא בשם האבודרהם שכ' בשם המחזור ויטרי דאם ספר העומר ולא בירך ברכת הספירה יצא רק מה"ת אבל מדרבנן לא יצא וצריך לספור שנית בברכה עש"ה שכן ביאר כונתו הפמ"ג שם במשבצות. ומבואר בסדר הדורות שהמחזור ויטרי הוא מר' שמחה תלמיד רש"י ז"ל וא"כ שפיר נכון לומר דאזיל בזה בשיטת רבו רש"י ז"ל וכדמוכחי להדיא דברי רש"י סוכה הנ"ל דס"ל לרש"י דהברכה מעכבת והדברים מכוונים בעזה"י:
ואולם ע"ז שוב יוקשה לכאורה מירושלמי ברכות הנ"ל (דדייק ממשנה דריש הי' קורא דאין ברכות מעכבות ומוכח דגם מדרבנן אין מעכבות דאל"כ מדוע תנן שם דיצא הרי צריך לחזור ולקרות מדרבנן אמנם לפמ"ש הראשונים ז"ל בברכות דברכות ק"ש לא שייכי כלל לק"ש והם שבח בפני עצמן אלא דנתקנו לאומרם יחד עם ק"ש לכתחלה ע"ש לק"מ דכיון דברכות ק"ש לא שייכי לק"ש אין להם ענין לעכב במצות הק"ש גם מדרבנן ולא דמי כלל לשאר ברכות המצות דנתקנו רק על המצוה ושייכי בה וע"כ שפיר מעכבות מדרבנן במצוה וז"פ:
והנה הקושי' אשר הקשינו למעלה מירושלמי הנ"ל על סברתנו דלעיל דבמצות דרבנן הברכה מעכבת והקשינו ע"ז מירושלמי הנ"ל ועפ"י סברת ר' יהודה דס"ל דק"ש דרבנן [ומה שתירצנו לעיל דר' יהודה לטעמי' דס"ל דמל"נ הנה לפי הגירסא המובאה ברי"ף ורא"ש ברכות כ"א שם דר' יהודה משמי' דשמואל אמר דק"ש דרבנן אזי לא יכון תירוצנו זה וכמובן] ונתיישבתי דלק"מ לפי המבואר בשו"ת שאגת ארי' סי' א' דמ"ד דק"ש דרבנן היינו דהתורה הטילה חיוב לקרות בבוקר ובערב איזה פרשה בתורה שירצה וכדאמרי' שם כ"א ההוא בד"ת כתיב וחכמים אמרו שתהי' הקריאה בפרשת שמע עש"ה וא"כ לפמ"ש למעלה בטעם הדבר דבמצוה דרבנן הברכה מעכבת דהוא משום דמצוה דרבנן ליהנות ניתנה וצריכה גם בדיעבד לברכה המתרת את ההנאה א"כ זה הטעם הרי לא שייך כאן דאפילו למ"ד דק"ש דרבנן עכ"ז שפיר לא חשיב הנאה דכמו שכתבנו למעלה דנהי דמצוה שאינה חובה ליהנות ניתנה עכ"ז אמרי' שפיר בחליצה סברא דמלל"נ ואע"ג דאי בעי מייבם ולא חליץ משום דגם היבום הרי הוא מצוה וסוף סוף הרי הוא מוכרח לעשות אחד משניהם או יבום או חליצה וע"כ במה שבוחר לעשות הוא הוא המצוה אשר הוא חובה עליו ושפיר חשוב עול ולא ניתן ליהנות וא"כ ה"נ דכוותה בק"ש כיון דמה"ת הוא חייב לקרות פרשה אחת עכ"פ אלא דהרשות בידו לבחור איזה שירצה ע"כ אותה פרשה שהוא קורא היא היא הפרשה אשר היא חובה עליו וחשיבא עול ולא ניתנה ליהנות וע"כ כשקורא פרשת שמע מפאת החיוב דרבנן שפיר גם היא חובה הוי ולאו הנאה היא וכמובן וכמו כן הטעם הראשון אשר כתבנו למעלה בהא דבמצוה דרבנן הברכה מעכבת והוא משום דבדרבנן הוי הברכה חלק המצוה דכשתיקנו נטילת הלולב ביו"ט ב' וכדומה תיקנוהו יחד עם הברכה משא"כ במצוה דאוריתא דאין הברכה דרבנן חלק המצוה וכנ"ל הנה גם הטעם הזה לא שייך בק"ש כיון דבק"ש לא חידשו חכמים המצוה כי היכא דנימא דכיון שחידשו המצוה יחד עם הברכה הוי הברכה חלק המצוה ומעכבת דהא מצות ק"ש מצוה דאוריתא היא כשאר המצוות שניתנו בלי ברכה והחכמים ביררו רק את החיוב דאוריתא ואמרו שמה שאמרה תורה לקרות איזה פרשה תהי' הקריאה פרשת שמע אבל עכ"פ כשקורא פרשת שמע הרי הוא מקיים בזה גוף המצוה דאוריתא והיא הרי אין בה חיוב ברכה והברכה היא שפיר דבר מחודש מן החכמים ושפיר אינה מעכבת ולא דמי כלל לשאר מצות דרבנן שהחכמים הם שחידשו כל המצוה וחידשוה עם ברכה יחד והוי הברכה חלק המצוה וכנ"ל:
ואם באנו לדקדק מהך דק"ש יש לדקדק איפכא לכאורה דלמה לו להירושלמי להך דזאת אומרת ברכות אין מעכבות וע"ש בברכות (י"ג א') בהגהות הב"ח דתמה דמנ"ל להירושלמי כן דילמא רק הסדר אינו מעכב דאם קרא ברכות שלפני ק"ש לאחרי' נמי יצא וכוונת המשנה בהך דהי' קורא וכו' דיצא היינו אם יקרא אח"כ הברכות אבל אם לא קרא הברכות כלל וכלל רק ק"ש לבד אה"נ די"ל דלא יצא עש"ה שהניח בקושי. ולפי הסברא אשר הארכנו בה לעיל כלל ה' דשינוי הסדר חשיב כשינוי גוף הדבר וכאלו לא עשאו כלל וכי כל היכא דגוף הדבר מעכב אזי גם שינוי סדרו מעכב עש"ה י"ל דגם הירושלמי הנ"ל ס"ל כסברא זאת ושפיר דייק דזאת אומרת וכו' דאי נימא דברכות ק"ש מעכבות אזי ראוי שגם שינוי הסדר יעכב ושאם קרא ברכות דלפני ק"ש לאחריו ג"כ לא יצא. ואמנם עכ"פ יש להקשות דלמה לו להירושלמי להך דזאת אומרת וכו' כיון דסוף סוף אין מפורש במשנה כן וצריך להצעה דשינוי הסדר חשיב כשינוי גוף הדבר וכנ"ל הרי הי' יכול לדקדק כן ממשנה תרומות (פ"א מ"ו) דאלם וערום וב"ק לא יתרומו (לפי שאין יכולים לברך) ואם תרמו תרומתן תרומה (לפי שאין הברכה מעכבת) ע"ש. ומדוע ה"א דברכות ק"ש יעכבו יותר מברכת תרומה ואדרבה לדעת הראשונים הנ"ל יש ק"ו מברכת תרומה אברכות ק"ש כיון דברכות ק"ש לא שייכי לק"ש וכנ"ל. ואמנם לפי סברתנו הנ"ל דבמצוות דרבנן ראוי שיעכבו הברכות יותר מבמצות דאוריתא י"ל דס"ל להירושלמי כמ"ד דק"ש דרבנן או דבא להשמיענו דלא נטעה לומר כמ"ד דק"ש דרבנן ונוכל לסבור ממילא ע"י כן דהברכות מעכבות דמתרומה אין ראי' כיון דתרומה היא מצוה דאוריתא וע"כ שפיר הוצרך הירושלמי לומר זאת אומרת. ואולם לפמ"ש למעלה דבתרומה יש סברא מיוחדת שלא תעכב הברכה יותר מבכל המצות משום דחסרון הברכה איננו מפסיד בהמהני של התרומה רק בענין המצוה שבו וכיון דהועילה התרומה להתיר הטבל שוב אין שייכות חזרת הפרשה בתורת מצוה לבד א"כ דברי הירושלמי נכונים בפשיטות וכמובן:
עוד יש לי לומר במאי דלא סגי לי' להירושלמי הך משנה דתרומות והוצרך להאי זאת אומרת וכו' וזה דהא דאין הברכות מעכבות במצות י"ל דהוא משום דאין הברכה חלק מגוף המצוה הפרטית והעצמותית ורק מצוה כללית בפני עצמה היא מדרבנן שצוו החכמים לברך על כל המצות לפניהן תהי' איזה מצוה שתהי' וע"כ אין אל הברכה שייכות במצוה הפרטית ואין הברכה פרט מפרטי המצוה וע"כ אין לה ענין להיותה מעכבת בהמצוה הפרטית כיון דחיוב כללי בפ"ע הוא מדרבנן ואם לא בירך ביטל החיוב ההוא אבל אין לו ענין לעכב בהמצוה הפרטית. ודוגמת זה כ' הר"ן פרק בן סורר (והארכתי בו לעיל כלל א') דלאו דלפני עור הואיל והוא לאו כללי שציותה תורה שלא להכשיל בדבר שהוא נגד מצוותו ית' תהי' איזה מצוה שתהי' ע"כ איננו חלק העבירה הפרטית שהוא מכשיל בה ומש"ה הכשלת ע"ז לא חשיבא אביזריהו דע"ז לענין יהרג ואל יעבור עש"ה וא"כ ה"נ כיון דחיוב כללי הוא דאמור רבנן לברך קודם כל מצוה אקב"ו וכו' ע"כ חיוב זה חיוב ומצוה בפ"ע היא מדבריהן ואיננו חלק המצוה הפרטית וע"כ אינו מעכב בה. ויש לכוין זה בדברי רש"י ברכות ט"ו א' דאהא דאמר התם דחרש המדבר ואינו שומע תרומתו תרומה אפילו למ"ד גבי ק"ש בלא השמיע לאזניו לא יצא משום דגבי תרומה משום ברכה הוא וברכה דרבנן היא ולאו בברכה תליא מילתא (פי' שאין הברכה מעכבת) וברש"י ד"ה ה"מ וכו' כ' ברכה דרבנן היא דאמור רבנן (פסחים ז' ב') כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן עכ"ל. ולכאורה הך דברכה דרבנן היא פירושו מובן ולא הוצרך רש"י לפרשו כלל וגם לאיזה צורך הביא הך מימרא דכל המצות כולן וכו' ומאי אולמא דהך מימרא יותר ממה שהגמ' אומרת כאן דברכה דרבנן היא הלא גם המימרא ההוא שם הוא רק מימרת אמורא ע"ש. ואולם לפי הנ"ל י"ל דרש"י ז"ל רצה להטעים בזה טעם הדבר מדוע לאו בברכה תליא מילתא ואין הברכה מעכבת וביאר הטעם דכיון דאמור רבנן כל המצות כולן וכו' וחיוב כללי הוא על כל המצות ע"כ איננו חלק המצוה הפרטית ואינו מעכב בהמצוה הפרטית וכנ"ל. ולפי"ז זה יתכן רק בהך דתרומה דברכתה היא רק אק"ב וצונו להפריש תרומה כעל כל המצות וזה שפיר רק חיוב כללי הוא ולא שייך במצוה הפרטית לעכב בה משא"כ בברכות ק"ש דתיקנו חכמים ברכות מיוחדות במטבע מיוחדת לק"ש א"כ שוב שפיר ה"א דעשאום חכמים חלק המצוה ושהם מעכבות במצוה וע"כ שפיר הוצרך הירושלמי להאי דזאת אומרת וכו'. וע' בהגהות מרדכי קידושין סי' תקמ"ה שכ' אבל משנכנסה לחופה הרי היא כאשתו לכל דבר לירשה וליטמא לה ולהפר נדרי' ואפי' בלא ברכה וכו' ובשום מקום לא מצינו ברכות מעכבות וכו' עכ"ל עש"ה. ולפי הנ"ל אין זה דומה למאי דקיי"ל בעלמא דברכות אין מעכבות דברכות נשואין כיון שהם ברכות מיוחדות במטבע מיוחדת לנישואין ע"כ שפיר הם חלק המצוה ושפיר י"ל דמעכבות זולת אם נאמר כסברא הנזכרת מעלה דחסרון הברכה אינו מפסיד בהמהני של הדבר רק בענין המצוה שבו וע"כ גם כאן החופה שפיר עושה את פעולתה לגמור קנין האשה לבעלה ולחזור ולעשות חופה בברכה בתורת מצוה לבד זה אין לו שייכות כלל דרק כשהחופה גומרת הקנין ועושה פעולת הנשואין אז היא מצוה ג"כ משא"כ בתורת מצוה לבד אין שייכות כלל לחופה וכמובן וכמו שכתבנו כן למעלה לענין תרומה. ויש לכוין גם זה בדברי רש"י הנ"ל דכ' דאמור רבנן כל המצות כולן וכו' וזה דהרי רש"י בא לפרש דברי הגמ' דאיירי לענין תרומה וקאמר דלאו בברכה תליא מילתא ושאין הברכה מעכבת וכנ"ל וע"כ פירש"י דבשלמא אם היו החכמים מחייבים חיוב הברכה על הפרשת תרומה ביחוד אז הי' אפשר לומר דענין הברכה יש לו שייכות מדרבנן גם בהמהני של ההפרשה ובפעולת היתר הטבל שבו ושחסרון הברכה הוא חסרון מדרבנן גם בהמהני ושפיר אין התרומה מתרת הטבל מדרבנן אם תרם בלי ברכה משא"כ עתה דלא דברו חכמים ביחוד מתרומה כלל ורק מכלל המצות הוא שדברו ואמרו חיוב כללי דכל המצות כולם מברך עליהן וכו' וסתם מצוות כשופר ולולב וכדומה הרי אינם מצוות פועליות וענינם רק קיום המצוה לבד וא"כ מה שחייבו חכמים ברכה אקיום מצוות אין לדון מזה רק דענין הברכה הוא דבר נצרך מדרבנן בענין קיום המצוה ושאם לא בירך אין מעשה הנטילת לולב וכדומה מעשה מצוה רק מעשה של רשות ולא קיים מצוה משא"כ שנאמר בהפרשת תרומה שיש בה ג"כ פעולת היתר הטבל ונאמר דגם פעולה זאת נצרכת לברכה ושחסרון הברכה מפסיד בפעולה זאת זה מנין לנו ודו"ק. וע"כ שפיר אמרי' דלאו בברכה תליא מילתא וחרש המדבר ואינו שומע שתרם תרומתו תרומה כיון דהתרומה מועלת שפיר להתיר הטבל ולחזור ולתרום בתורת מצוה לבד זה אין לו שייכות דרק כשהתרומה מתרת הטבל אז הוא ג"כ מצוה וכנ"ל:
ודע דמה שמבואר בש"ע או"ח סי' שצ"ה וסוף סי' שס"ו דאין הברכה מעכבת בעירובי חצירות ושיתופי מבואות והוא מן הב"י והאגור ושבלי הלקט ע"ש אין זה מתנגד למה שכתבנו בדעת רש"י סוכה הנ"ל דבמצוה דרבנן הברכה מעכבת ואף ע"ג דעירובי חצירות ושיתופי מבואות רק דרבנן נינהו וזה דגם שם הרי דמי להך דתרומה הנ"ל דשם ג"כ העירוב מתיר הטלטול ועושה פעולת היתר והוא מצוה ג"כ וע"כ חסרון ברכת המצוה הוא חסרון אך בענין המצוה שבו אבל לא בענין פעולת ההיתר שבו ושפיר הועיל העירוב לעשות פעולת הדירה או הקנין ושפיר התיר את הטלטול אם שאינו חשוב מעשה מצוה מפאת חסרון הברכה ולחזור ולערב בברכה בתורת מצוה לא שייך כלל דרק כשהעירוב עושה פעולת הדירה וכו' אז הוא ג"כ מצוה משא"כ כאן שכבר עשה העירוב הראשון את פעולת הדירה גם בלי ברכה מעתה אין מקום עוד למעשה העירוב כלל שהרי כבר הם דרים כולם בבית שהעירוב בו ואין שייכות עוד לעירוב. ואמנם מדברי התוספתא שהביא הטור סי' תרצ"ב דאם קרא המגילה ולא בירך כלל לא לפני' ולא לאחרי' יצא ע"ש מוכח לכאורה דגם במצוה דרבנן אין הברכה מעכבת וי"ל דשאני מגילה דהיא דברי קבלה וכד"ת דמיא ולא ניתנה ליהנות משא"כ מצוה דרבנן בעלמא ליהנות ניתנה וצריכה לברכה המתרת ההנאה וכנ"ל ויש ליישב עוד באופן אחר ואין להאריך:
וראיתי בשו"ת שבסוף ספר אבני מלואים סי' י' שהביא דברי הש"ע או"ח סי' שכ"ג דכלים טמאים הראוים למלאות בהם מים רשאי למלאות בהם מים בשבת והם טהורים ממילא ולא מיחזי כמתקן וכ' המ"א שם בשם התשב"ץ דאין לו לברך על הטבילה דאם יברך שוב מחזי כמתקן ע"ש. ותמה האבני מלואים ז"ל שם ע"ז דהיכא שרינן לי' לכתחלה להטביל בלא ברכה הא תנן דשומע ואינו מדבר וכן ערום לא יתרומו משום דאין יכולים לברך וכו' ובשו"ת מיימוני ה' אישות סי' י"ח גבי ברכת חתנים דבעי עשרה דעתו דאם א"א בעשרה אין מעכב וע"ש שכ' ובשום מקום לא מצינו ברכות מעכבות וכי יעלה על דעתך שאם אין עשרה במדינה לא תכנס אשה לפי שברכת חתנים בעשרה וכו' והב"י באה"ע סי' ס"ה כ' דאין נראה דמה טענה היא זו וכו' ואין זה אלא כמכריח הדבר בעצמו וכו' ואפי' לדעת שו"ת מיימוני דהיכא דלא אפשר אין הברכות מעכבות היינו דוקא בנשואין וכמ"ש הב"ח שם דאטו הברכות שהם מדרבנן יבטלו מצות פרו ורבו דאורייתא ע"ש אבל הכא בטבילת כלים מודו דאינו רשאי לעשות מצות טבילה בלא ברכה ואסור להשתמש בכלים בלא טבילה עכ"ל האבני מלואים ז"ל. ולענ"ד י"ל להיפוך דאפי' לדעת הב"י דברכות נישואין מעכבות ושאין לו לישא היכא דא"א לברך עכ"ז היינו רק בברכות נישואין דתיקנו ברכות מיוחדות לנישואין וע"כ הם חלק המצוה והוי עשיית המצוה בלי ברכה איסור דרבנן משא"כ בברכת טבילת כלים דהיא רק ברכת מצוה כעל כל המצות ומחויבת רק מן החיוב הכללי שחייבו חכמים לברך על כל המצות וע"כ איננו חלק המצוה הפרטית רק חיוב ומצוה בפ"ע היא וכנ"ל וע"כ אם טובל בלי ברכה אין הטבילה בעצמותה עביר' וכנ"ל ורק ביטול והעדר הברכה הוא העביר'. וא"כ בנידון דש"ע או"ח הנ"ל דאנוס מלברך כיון דאם יברך תהי' הטבילה אסורה מפאת מיחזי כמתקן וכנ"ל א"כ אונס רחמנא פטרי' ואין ביטול הברכה עביר' והטבילה הרי היתר היא בעצמותה ושפיר מטביל בלא ברכה. וה"ז דומה למה שמבואר בש"ע או"ח (סי' י"ג) בשם המרדכי דרשאי ללבוש בשבת טלית בלא ציצית מפאת דעצמיות הלבישה בלי ציצית אינו איסור ורק חיוב גרידא הוא להטיל ציצית וכיון דבשבת אינו יכול להטיל ציצית ממילא הוא פטור מהטלת הציצית ואין לנו לומר שלא ילבוש הטלית מכח זה דסלבישה הרי היתר היא בעצמותה עש"ה. וא"כ ה"נ אין לנו לומר שלא יטבול הכלי דהטבילה הרי היתר היא ואי דמבטל מצות הברכה בזה הרי אנוס הוא וכנ"ל והראי' שהביא מאלם וערום יש לדחות דערום הרי יכול ללבוש ולברך ולתרום ואלם יכול לתת לאחר לברך ולתרום משא"כ כאן בשבת הרי א"א לברך כלל ומה שיכול להמתין עד למחר זה לא חשוב אפשר כיון שהיום א"א לו לברך וכמו שכתבו הראשונים ז"ל כעין זה בשבת כ"ה א' לענין שריפת קדשים ביו"ט. [ואולם בין נידון דציצית הנ"ל לנידון דכאן לחלק קצת דשם שפיר פטור מהטלת ציצית כיון אטום מלהטיל הציצית מפאת האיסור שבת האוסר מלאכת הטלת הציצית בעצם משא"כ בנידון דטבילה הנ"ל ד שפיר אפשר לו לברך דהברכה הלא איננה איסור ואי דע"י הברכה תהי' הטבילה איסור מפאת מיחזי כמתקן אה"נ דראוי לומר דלא יטביל מכח זה ואין לנו לומר שיטביל בלא ברכה משום דחשוב שפיר מבטל מצות ברכה כיון שאין לו אונס כלל בענין הברכה והטבילה היא דתהי' אסורה כשיברך וא"כ אה"נ דראוי לומר אסור להטביל ודו"ק] ודע דיש לתמוה לדעת הב"י הנ"ל הבנת הא"מ דס"ל בכל ברכות מצוה דכשא"א לברך אסור לעשות המצוה ולדעת הא"מ הנ"ל אמרי' לכ"ע כן במצות דרבנן וקשה דהא קיי"ל להלכה דברכות אין מעכבות כלל במצות דרבנן אם עשה המצוה ולא בירך יצא ואם יחזור לעשות המצוה בברכה חשוב ברכה לבטלה ע' היטב בש"ע או"ח (סי' תפ"ט) לענין סופר ספירת העומר בלא ברכה וא"כ הרי זה דין מוסכם בדוכתי טובא [והבאתי קצת לעיל בכלל ד'] דהיכא דאי אפשר הוי גם הלכתחלה כדיעבד וא"כ ה"נ היכא דא"א כחך שפיר ראוי שיהי' מותר לכתחלה לעשות המצוה בלי ברכה כיון דבדיעבד אין הברכה מעכבת. ועוד קשה לדעתם ז"ל דעשיית המצוה בלי ברכה איסור היא בעצמותה (דאל"כ כשא"א לברך רשאי שפיר לעשות המצוה לענין הברכה הרי אנוס הוא ופטור ועל כרחך דעשיית המצוה בעצמותה איסור הוא וע"כ כשא"א לו לברך אסור לעשות המצוה וכנ"ל) דא"כ ראוי ג"כ שנאמר שהברכות מעכבות במצות ושאם עשה המצוה בלא ברכה לא יצא מטעם מהב"ע כיון דעשיית המצוה איסור היא ואע"ג דאפשר למצוה בלא עביר' עכ"ז היכא דעשיית המצוה עצמה היא עביר' אין לחלק בין אפשר ללא אפשר דאפי' בלא אפשר נמי אין עביר' מצוה וכמבואר בירושלמי האורג וכנודע ורק גבי לולב הגזול ולולב של אשיר' קדמו הגזל והעבודה לעכו"ם לנטילת הלולב ואין מעשה הנטילה עצמה העביר' הוא דשייך לחלק בין אפשר ללא אפשר הנ"ל וכמו שהארכתי בזה במ"א בחידושי ואכ"מ:
וראיתי להרב הגאון ר' אברהם תאומים ז"ל בהגהותיו נחלת יעקב סי' ד' שכ' בביאור שיטת הסוברים דכל שלא בירך ברכת המצוה עובר לעשייתן אינו מברך עוד אחר עשייתן דהוא משום דמדמי ברכת המצות לברכת הנהנין שתיקנו חכז"ל דאסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה והוי כמועל בהקדש ואם לא בירך כבר עבר ע"ד חכמים והוא מעוות לא יוכל לתקון כן במצוה אסרוהו חכז"ל לעשות המצוה בלי ברכה וכשעבר ועשה בלי ברכה הוי מעוות לא יוכל לתקון עוד עכ"ל. ואלה הדברים המה כמילתא בלא טעמא דמדוע הוצרכו חכז"ל לאסור עשיית המצוה בלי ברכה ומנ"ל שעשו איסור זה אהלא הי' די שיחייבו לברך ותהי' הברכה חיוב דרבנן ככל חיובים דבריהן ושפיר יברכו מצד החיוב דרבנן כמו שמקיימים שארי חיובים דרבנן ולמה הוצרכו לאסור עשיית המצוה ואם שגם דעת הב"י הנ"ל היא כן דעשיית המצוה בלי ברכה איסור הוא וכנ"ל עכ"ז הדברים צריכים פטעם באמת. ואולם לפמ"ש למעלה בביאור התוספתא ברכות הנ"ל דברכות המצות ברכות הנהנין נמי נינהו שפיר הוי עשיית המצוה עצמה בלי ברכה איסור לכתחלה כמו שאסור לעשות מצוה לכתחלה במידי דאיסור הנאה וכנ"ל והרי התוספתא דייקא לומר עד שיתירו לו כל המצות והיינו שברכות המצות מתירים קיום המצות וכנ"ל וא"כ ממילא דקיום המצוה בלי ברכה איסור הוא ועל סברתנו זאת אין להקשות עוד מה שהקשינו למעלה דראוי לומר גם בדיעבד דלא יצא מטעם מהב"ע דז"א דהא לגבי שארי איסורי הנאה נמי אמרי' הכי דלכתחלה אסור לעשות בהם מצוה ובדיעבד יצא משום דמלל"נ וכנ"ל ומאי דלא אמרי' גם שם באמת דליהוי גם בדיעבד מהב"ע דנתי בו בחידושי בסוגי' דמלל"נ ואכ"מ:
ועיין ברא"ש ברכות פרק שלשה שאכלו סי' כ"א שכ' וז"ל כדאמר בר"ה כ"ו בכל הברכות כולן אעפ"י שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם וברכת היין וטעמא משום דכל ישראל ערבים זה בזה ומיהו ברכת הלחם והיין שרוצים ליהנות מעוה"ז בלא ברכה ואסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה אינו מוציא אא"כ צריך לה המברך עכ"ל נראה דהוא ז"ל אינו מפרש הטעם בהא דבברכת הלחם אם יצא אינו מוציא כרש"י בסוף ראוהו ב"ד שכ' דכיון דאי בעי לא ליתהני ולא לבריך אין כאן ערבות ע"ש רק מלשון הרא"ש ז"ל נראה דמפרש דכיון דברכת הנהנין היא מטעם מתיר דאסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה והברכה מתרת האיסור ע"כ אין בברכתו כח להתיר איסור והקדש דחבירו. ואם שלפי"ז צ"ע מדוע כשצריך לה המברך (היינו אם המברך בעצמו אוכל וצריך הברכה גם עבור עצמו) מוציא ואפשר דהוא מטעם מגו דמגו דמתיר איסור דידי' מתיר גם דחבירו משא"כ שיועיל דיבורו להתיר איסור חבירו לבד לזה אין לו כח. ויש להביא ראי' לסברא זאת מהא דאמרי' בגיטין דפ"ג ע"ב וכי היכן מצינו זה אוסר וזה מתיר ופריך והרי יבמה דבעל אוסר ויבם מתיר ומשני התם יבם הוא דקאסר לה דאי מבעל הא שריא וקיימא עכ"ל הגמ'. ולכאורה אכתי תיקשי ביבמה שנפלה לפני ב' יבמין דאז שניהם אוסרים דאפי' מת אחד מהם אכתי אסורה לעלמא מכח זיקת השני ואעפ"כ היא ניתרת לשוק בחליצת אחד מהם וא"כ הרי זה החולץ מתיר איסורו של שני ואכתי משכחת זה אוסר וזה מתיר ובשלמא לר' יוחנן דס"ל ביבמות ד"י ע"ב דאיהו שליחותא דאחים קעביד ע"ש א"כ נחשב כאלו חלצו כל האחים ניחא משא"כ לר"ל דפליג עלי' התם ולדידי' מתייחסת החליצה אל החולץ לבד א"כ שפיר קשה דאיך זה אוסר וזה מתיר וההכרח לתרץ דהא דלא מצינו זה אוסר וזה מתיר היינו רק כשהמתיר איננו משתתף בהאיסור כלל משא"כ בב' יבמין וחלץ אחד מהם דהיבם החולץ הוא ג"כ מכלל האוסרין ע"כ מגו דמתיר איסור דידי' הוא מתיר ג"כ איסורו של שני ודו"ק ועמ"ש בזה בקונטרס ע' פנים לתורה אות מ"ו. והנה מדברי הרא"ש אלה מוכח דלא כסברתנו דברכות המצות ברכות הנהנין נמי נינהו וזולת הברכה הוי עשיית המצוה איסור וכיוצא באיסור הנאה וכנ"ל דאי איתא מדוע בברכות המצות אפי' יצא מוציא הרי הוא מתיר איסור דחבירו וכמו דבברכת הנהנין אם יצא אינו מוציא לפי שאין לו כח להתיר איסור דחבירו ה"נ הוי לן למימר בברכת המצות לפי סברתנו דברכות המצות ברכות הנהנין נמי נינהו ועל כרחך דהרא"ש ז"ל לית לי' סברא זאת וכמובן ואולם באמת סברת הרא"ש הנ"ל דברכת הלחם אם יצא אינו מוציא לפי שאין לו כח להתיר איסור דחבירו צ"ע מהא דאמרי' בר"ה שם דברכת המוציא דמצה וברכת היין דקידוש יכול להוציא אפי' כשיצא ע"ש ולסברת הרא"ש הנ"ל מאי שנא משא"כ לסברת רש"י הנ"ל ניחא דכיון דמוכרח ליהנות מכח המצוה שוב לא שייך לומר דאי בעי לא ליתהני ולא לבריך ושפיר גם על ברכת הנהנין יש ערבות ושפיר מוציא:
והנה כבר כתבתי למעלה דסברתנו זאת דברכות המצות ברכות הנהנין נמי נינהו מסתייעת מדברי ספר האמונה והבטחון פ"ז שהבאנו למעלה ולפי מה שהעלינו פה דלפי הסברא הזאת עשיית המצוה בלי ברכה איסור הוא ולא חשיב מבטל ברכה לבד רק עשיית המצוה בעצמותה איסור הוא דהוי נהנה באיסור וכמובן א"כ יש לדקדק קצת על דברי ספר האמונה והבטחון עצמם בפרק י"ט בו שכ' בטעם מה שהקדימה תורה ברכה לקדושה בשבת וכדכתי' על כן ברך את יום השבת ויקדשהו וז"ל ענין אחר הקדים ברכה לקדושה י"ל כי זה רמז לקדושה למה שאמרו כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן (כונתו דמצות נמי קדושה נינהו וכמו שאומרים אשר קדשנו במצותיו וע"כ כמו שבקדושת המצות צריך שתוקדם הברכה וכתקנת חכז"ל דכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן ה"נ הקדימה תורה הברכה לקדושת השבת) ועכ"ז שאמרו שמברכין על המצות קודם שיעשה אותן אם לא בירך יצא שאין הברכה מעכבת המצוה ואינה אוסרת אלא מן הנהנין בלבד שכך אמרו מברכין עליהם עובר לעשייתן ולא אמרו שאם לא בירך עובר לעשייתן לא יצא י"ח אלא כך אמר שכך ראוי לעשות על כן יש לומר שאם לא בירך יצא אלא שהפסיד הברכות וראי' מלולב דאמר מר מדאגבהי' נפק בי' עכ"ל הצריך לעניננו. הרי שדייק ז"ל לכתוב שאין הברכה מעכבת המצוה ואינה אוסרת ואומרו שאינה מעכבת היינו שאם עשה המצוה בלי ברכה יצא וא"צ לחזור ולעשותה בברכה ואומרו שאינה אוסרת היינו שעשיית המצוה בלי ברכה אין נחשבת איסור בעצמותה ואין איסור לעשות המצוה בלי ברכה ורק חיוב גרידא יש לברך והמקיים מצוה ולא בירך ביטל בשוא"ת חיוב הברכה אבל אין מעשה המצוה איסור [ויש נפקותא בהא דאינה אוסרת לענין היכא דא"א לו לברך אם רשאי לעשות המצוה וכנידון הב"י והא"מ הנ"ל וכנ"ל]. וזהו שדייק הרמב"ן לכתוב אלא כך אמר שכך ראוי לעשות היינו שאמרו רק שראוי לברך אבל לא שאסור לעשות המצוה בלי ברכה וכן סיים על כן י"ל שאם לא ברך יצא אלא שהפסיד הברכות והיינו שרק הפסיד הברכות בשוא"ת אבל לא עבד איסור במעשה המצוה ובאתי רק להעיר. ודע דצע"ק בהא דהביא הרמב"ן ראי' דברכות אין מעכבות מש"ס סוכה (מ"ב א') מדאגבהי' נפק בי' ולא הביא דברי הירושלמי ברכות ריש הי' קורא הנ"ל דאמר דזאת אומרת ברכות אין מעכבות וכן לא הביא משנה תרומות הנ"ל דאלם וערום וב"ק שתרמו תרומתן תרומה וצ"ל כמו שכתבנו למעלה דמהך דירושלמי אין ראי' משום דברכות ק"ש שאני דלא שייכי לק"ש ומהך דתרומה נמי אינה ראי' די"ל דשאני התם דחסרון הברכה אין מפסיד בענין המהני של ההפרשה וממילא א"א לחזור ולהפריש בתורת מצוה לבד וכנ"ל [ודע דמהא דדייק הרמב"ן מהך מדאגבהי' נפק בי' דברכות אין מעכבות מוכח דס"ל דאפי' הטועה בדבר מצוה דרבנן נמי חשיב טרוד ובהול ופטור דאל"כ מאי ראי' הא ודאי אפילו אי ברכות מעכבות הוי עיכוב דידהו רק מדרבנן ומה"ת יצא כיון דכל עיקר חיוב הברכה רק מדרבנן היא וא"כ כיון דבסוכה שם לענין טעה בדבר מצוה איירי א"כ שפיר פריך הש"ס מדאגבהי' נפק בי' ועל כרחך דס"ל להרמב"ן דטעה בדבר מצוה מדרבנן נמי פטור וכמובן והארכתי בזה במ"א ואכ"מ]:
ודע דמה שכתבנו למעלה דמצוה שאינה חובה כשחיטה וכה"ג ליהנות ניתנה מצאתי אח"כ שכבר קדמוני האחרונים ז"ל בסברא זאת. ולכאורה יש לה סתיר' מירושלמי פאה פ"א ה"א וז"ל קצר שבולת הראשונה ונשרפה מהו שיהא צריך לקצור פעם שני' (מי נימא הואיל והראשונה נשרפה הוי כאלו לא קצר עדיין כלל וא"כ צריך תו לקצור עוד פעם שני' שבולת אחת (כדי שתחול על השדה חיוב פאה א"ד כיון דקצר מיהת פעם אחת בקצרך קרינן בי'. פ"מ) נשמעיני' מן הדא קצר חצי' והקדיש חצי' נותן מן המשואר על הכל והקדש לאו השק הוא הדא אמרה קצר שבולת הראשונה ונשרף א"צ לקצור פעם שני' (והקדש לאו כשרוף הוא בתמ' הא אסור ליהנות ממנו וכמו ששרוף הוא מה שקצר בראשונה וא אמרי' דחיוב פאה על המשואר הוא דכיון דקצר קרינ' בי' בקצרך והדא אמרה כו' פ"מ) עכ"ל. הרי דמדמי הק לנשרף לענין שאין הנאה ממצות הקדש אף ע"פ שאין חובה להקדיש וכן דקדק במראה הפנים שם כלל י מירושלמי הנ"ל דאפילו במצוות שאינן חובה אמרי' דמלל"נ עש"ה. ואולם י"ל דהירושלמי הנ"ל דקדק מבריתא דהקדיש חצי' וכו' דכיון דסתמא קתני א"כ איירי ג"כ באמר תחלה הרי עלי להקדיש תבואה זאת או דהי' מחויב מעות ממנחות חובה והקדיש תבואה זאת לצורכה דאז שפיר ה"ל חובה ועול לא מצוה בעלמא ושפיר ליכא הנאה ודמי לנשרף. ועי"ל דספיקו של הירושלמי הנ"ל הרי הוא אי אזלינן בתר שעת הקצירה ואמרי' דכיון דבשעה שקצרן הי' ראוי ליהנות בו קרינן בי' בקצרך וחייב בפאה או דילמא בעינן שיהי' קצרך עד שעת נתינת הפאה ולא כן כאן דנשרף קודם נתינת הפאה ולא נהנה ממנו ולא בקצרך הוא דקצרך מורה על הנאת האדם ע' פסחים (כ"ג א') קצירכם שלכם יהא וע"כ שפיר פשיט הירושלמי איבעי' זו מהקדש וזה דהקדש נמי לאו קצרך מיקרי אפילו אי מצוה דהקדש ליהנות ניתנה כיון דסוף סוף הרי מצוה היא ולא חשוב קצרך וכמבואר במנחות ע"א א' במשנה דקוצרין (חדש קודם העומר) מפני נטיעות (של כלאים שעלו בשדה) מפני האבל ומפני ביטול בית המדרש (כדי לעשות מקום לברך ברכת רחבה דאבל ולתלמידים ללמוד) ובגמ' שם ע"ב א' מ"ט קצירכם אמר רחמנא ולא קציר מצות ע"ש ודרש זה הרי אינו תלוי בהא אי מל"נ או לא דאל"כ ר' יהודה דס"ל בר"ה כ"ח א' דמל"נ איך יפרנס משנה דמנחות הנ"ל ועל כרחך דאפילו אי מל"נ ג"כ קציר מצוה לא מיקרי קצרך וא"כ ה"נ אפילו אי מצות ההקדש חשוב הנאה עכ"ז מימעט מתיבת בקצרך כיון דהוא קציר מצוה וע"כ שפיר פשיט הירושלמי דכמו דבקצר והקדיש אע"ג דעתה אחרי ההקדש לאו בקצרך קרינן בי' עכ"ז חייב בפאה ועל כרחך הטעם משום דאזלינן בתר שעת קצירה ואמרי' דכיון דבשעת קצירה אכתי לא הי' הקדש דאחרי הקצירה הוא דהקדיש ע"כ שפיר הוא בכלל בקצרך ושפיר מחייב בפאה אע"ג דבשעת נתינת הפאה כבר הוא הקדש וא"כ ה"נ בקצר ונשרף כיון דבשעת הקציר' הי' ראוי ליהנות בו ואח"כ הוא דנשרף שפיר מחייב בפאה והא דאמר בירושלמי והקדש לאו כשרוף הוא הכוונה דכשרוף הוא לענין זה דגם הקדש לא מיקרי בקצרך דקצרך ממעט קציר מצוה וכנ"ל:
עוד דע דתוספתא דברכות פ"ד הנ"ל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל עד שיתירו לו כל המצות נלענ"ד עוד בכוונתה שהתוספתא קראה לברכות בשם מצוות כי מצאתי און לי לומר כן ממה שמצינו במנחות דמ"ג ע"ב תני' הי' ר' מאיר אומר חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום וכו' ע"כ ואלו בירושלמי ברכות פ"ט ה"ה איתא וז"ל תני בשם ר' מאיר אין לך אדם מישראל שאינו עושה מאה מצות בכל יום קורא שמע ומברך לפני' ולאחרי' ואוכל את פתו ומברך לפני' ולאחרי' ומתפלל ג' פעמים של שמונה עשרה ועושה שאר מצות ומברך עליהן וכו' עכ"ל הרי מבואר נגלה דדברי ר' מאיר דירושלמי הנ"ל הן הן דברי ר' מאיר דבבלי הנ"ל וגם בירושלמי הנ"ל קאי אמאה ברכות ובדחשיב רובם שהם ברכות ק"ש לפני' ולאחרי' וג"פ י"ח ולפני' ולאחרי' דפת ובמה שעושה שאר מצות ומברך עליהן בזה משלים מנין המאה ברכות וזהו שאמר בירושלמי ועושה שאר מצות ומברך עליהן. וא"כ מדקרי להו בירושלמי מאה מצות מוכח דהם ז"ל קראו לברכות בשם מצות סתם וא"כ שפיר י"ל שגם התוספתא הנ"ל קראה לברכות בשם מצות וכעין זה דרך הירושלמי והמ"ר לקרוא לנתינת צדקה בשם מצוה סתם וכנודע וע' רש"י שבת קנ"ו א' ד"ה וצדקן במצות:
עוד י"ל לענ"ד בפי' התוספתא הנ"ל דכוונתה דלא הברכה לבד די' להתיר האיסור מעילה אשר בהנאה מעוה"ז כ"א צריך שיצורפו לזה גם כל המצות ואין הנהנה מעוה"ז ניצול מאיסור מעילה כ"א עד שיתירו לו כל המצות את ההנאה ולא תהי' ההנאה נגד אחת מכל מצותיו ית' ואם ההנאה היא נגד אחת מכל מצותיו ית' אזי מלבד חטאו נגד המצוה ההיא יש בהנאה זאת גם איסור מעילה ועד"מ האוכל נבילה או המריח בערלה וכה"כ ובדבר שאסרו על עצמו בנדר אזי מלבד האיסור אכילת נבילה והנאת ערלה וכה"כ ואיסור הנדר עובר ג"כ אאיסור מעילה מדרבנן וזה מפאת שלד' הארץ ומלואה ונחשב הכל כקדשי שמים שמטעם זה הנהנה בלא ברכה מעל וכמבואר בגמ' ריש כיצד מברכין וא"כ ה"נ לענין אוכל או נהנה באיסור כיון דלד' הארץ ומלואה והוי הכל כהקדש ורק שהשי"ת הרשה לבני אדם ליהנות מעוה"ז וכדכתיב והארץ נתן לבני אדם א"כ רק למי שהוא מרשה אותו לאכול וליהנות אין בו מעילה משא"כ האוכל או נהנה באיסור שלא לבד שאין השי"ת מרשהו באכילה והנאה זאת כ"א אדרבה עוד מצווהו בתורתו ע"ז שלא לאכול ושלא ליהנות א"כ שוב הדר נמי איסור מעילה לדוכתי' ושפיר יש בו ג"כ איסור מעילה. ואתי' תוספתא זאת כשיטת ר' חייא מחבר התוספתא דס"ל ביבמות (ל"ב ב') דזר ששימש בשבת חייב שתים ופליג בזה שם עם בר קפרא דב"ק ס"ל שם דאינו חייב אלא אחת וע"ש דר"ח אמר שבת לכל נאסרה כשהותרה במקדש לכהנים הותרה ולא לזרים יש כאן משום זרות ויש כאן משום שבת וב"ק אמר דשבת לכל נאסרה כשהותרה במקדש הותרה ואין כאן אלא משום זרות לבד ע"ש. הרי דר"ח וב"ק פליגי בסברא זאת אם אמרי' דכיון דהשימוש בשבת יש בו איסור מלאכת שבת אלא דהתורה התירתו ע"כ למי שאין התורה מתירתו כמו זר דאדרבה התורה אוסרתו מלשמש מפאת זרות שוב יש גם איסור שבת וב"ק ס"ל דאיסור שבת הותר לגמרי ואין חוזר וניעור מכח איסור אחר שהוא איסור זרות וא"כ ה"נ אתיא תוספתא זאת כשיטת ר' חייא הנ"ל וסוברת דכיון דכל דבר יש בו איסור מעילה בעצמותו אלא דהשי"ת התיר ההנאה מעוה"ז וכדכתיב והארץ נתן וגו' וע"כ מי שהוא אסור באמת בההנאה אף שהאיסור הוא איסור אחר מפאת נבילה וכה"כ ונדר וכדומה עכ"ז סוף סוף הרי לזה לא הותרה ההנאה ושפיר יש גם איסור מעילה ודו"ק. ועי"ל בפשיטות כן דיש באוכל או נהנה באיסור גם איסור מעילה מלבד האיסור העצמיי וזה דהא כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה מעל ורק הברכה היא מתרת ההנאה וא"כ באוכל באיסור דאז גם כשהוא מברך הא הוי הברכה מהב"ע וחשיב כאלו לא בירך כלל ואדרבה חשיבא הברכה עצמה עביר' וניאוץ וכדכתיב ובוצע ברך נאץ ד' וע' סנהדרין ו' ב') ותוס' סוכה (ל' א') דלגבי ברכה בעי' שלא יהי' אפילו נדנוד עביר' ובדבר הגזול אפילו קנאו לפני קיום המצוה דלענין המצוה לא חשיב מהב"ע עכ"ז אין לברך עליו וחשוב בוצע ברך כיון דעבר בו פעם עבירת הגזל וע' ברכות (נ"ג א') דנר שלא שבת ממלאכת עביר' ואפי' בהדליקו עכו"ם בשבת שאין העכו"ם מצווה על השבת עכ"ז אין מברכין עליו במוצאי שבת עש"ה וא"כ באוכל או נהנה באיסור דאפילו מברך חשיב כאלו לא בירך כלל ואדרבה חשיבא הברכה עצמה ניאוץ ואיסור וא"כ שוב הא הוי ממש נהנה מן העוה"ז בלי ברכה ושפיר מעל בפשיטות גמור ככל נהנה בלי ברכה ודו"ק: