לקח טוב· רבי יוסף ענגיל
כלל י
בענין הזיד במעילה במיתה
בקונטרס ע' פנים לתורה אות ט' חידשתי דר' עקיבא ס"ל כרבי דהזיד במעילה במיתה ודקדקתי זה שם דבסנהדרין דפ"ד ע"א איתא הזיד במעילה רבי אומר במיתה וחכ"א באזהרה מ"ט דרבי א"ר אבוה גמר חטא חטא מתרומה מה תרומה במיתה אף כאן במיתה ורבנן אמרי אמר קרא בו (פי' דכתי' בתרומה ומתו בו כי יחללוהו) בו ולא במעילה עכ"ל הגמ' והנה ביבמות דפ"ה ע"ב איתא הא מני ר' מאיר היא דאמר מעשר ראשון אסור לזרים דתני' תרומה לכהן מעשר ראשון ללוי דברי ר"מ ראב"ע מתירו לכהן מתירו מכלל דאיכא מאן דאסר (בתמי') אלא אימא נותנו אף לכהן (וברש"י דדייק דר"מ אוסר מע"ר לזרים מדקתני מעשר ללוי דומיא דתרומה לכהן מה תרומה אכילתה כנתינתה לכהן ולא לזר אף מעשר ללוי אכילתו ללוי ולא לזר דאי לאו הכי ס"ל לר"מ תרומה למאי קתני נהי דמעשר אצטריכא לי' לאוריי דלא יהבינן לי' לכהן כראב"ע אלא תרומה ל"ל עכ"ל) מ"ט דר"מ וכו' כי את מעשר בנ"י אשר ירימו לד' תרומה מה תרומה אסורה לזרים אף מע"ר אסור לזרים אי מה תרומה במיתה אף מע"ר במיתה אמר קרא ומתו בו בו ולא במעשר עכ"ל הגמ'. וא"כ לר"מ דס"ל דמע"ר אסור לזרים מהיקשא דמעשר לתרומה ואצטריך לדידי' מיעוטא דבו למעט מעשר ממיתה ושוב הרי לא נשאר מיעוט למעט מעילה ממיתה וא"כ מוכח דר"מ כרבי ס"ל דהזיד במעילה במיתה. והנה ביבמות שם פ"ו א' איתא עוד ת"ר תרומה לכהן מע"ר ללוי דברי ר' עקיבא ראב"ע אומר לכהן וכו' וא"כ גם בדברי ר"ע הנ"ל דהם ממש כדברי ר"מ הנ"ל יש לדקדק דיוק הזה עצמו דדייק הש"ס בדברי ר"מ הנ"ל וא"כ ס"ל גם לר"ע דמע"ר אסור לזרים וכן כתבו התוס' שם ד"ה תרומה להדיא דלרש"י הנ"ל על כרחך דגם ר"ע ס"ל כן כיון דגם מדבריו יש לדקדק כן כמו מדברי ר"מ עש"ה. וא"כ ממילא דגם ר"ע ס"ל דהזיד במעילה במיתה וכמובן ע"כ תוכן דברינו בקונטרס הנ"ל עש"ה. והנה מה שדקדקנו דמדאצטריך בו למעט מע"ר ממיתה אין למעט ממנו עוד מעילה ממיתה יש לפקפק בזה לכאורה ולומר דמתיבת בו שפיר אימעטו תרוייהו מע"ר ומעילה דכיון דכתי' בו מיעוטא הוא דרק בו לבד יש עונש מיתה אבל אין עונש מיתה בדבר אחר וע"כ ממילא אימעט כל מה שאינו תרומה בין מע"ר ובין מעילה. ואולם בפסחים ד"ע ע"א איתא איבעי' להו לבן תימא (דמקיש חגיגה לפסח) יש בה (בחגיגה) משום שבירת העצם או אין בה משום שבירת העצם אף ע"ג דאקשה רחמנא לפסח אמר קרא בו (ועצם לא תשברו בו ואתי למיעוטי) בו ולא בחגיגה או דילמא האי בו בכשר ולא בפסול הוא דאתא (ולא נשאר עוד מיעוט למעט חגיגה) עכ"ל הגמ' ומבואר בזה דאין למעט מתיבת בו תרי מיעוטי. ואמנם מדברי התוס' ביבמות דע"ג ע"א ד"ה מה מוכח דאפי' לרבנן דממעטי בו ולא במעילה עכ"ז דרשי נמי בו ולא במעשר שני לענין שלא יתחייב מיתה האוכל מע"ש בטומאת הגוף עש"ה. וע"ע במנחות דע"ז ע"ב בעי רבא תרומת לחמי תודה חייבין עליהן מיתה וחומש או אין חייבין עליהן מיתה וחומש (מי אמרי') כיון דאיתקש למעשר כתרומת מעשר דמי א"ד בו וחמישיתו מיעט רחמנא (ומתו בו ולא באחר וכו') עכ"ל הגמ'. וכן בחולין (דקל"ו ע"א) איתא ג"כ בו ולא בראשית הגז ע"ש. ודוחק לומר דהנך סוגיין אתיין רק לרבי דלא דריש בו ולא במעילה:
ואולם בגוף הדבר אשר חידשתי דר"ע ס"ל כרבי דהזיד במעילה במיתה מצאתי אח"כ שתלי"ת כיונתי בזה לאמיתה של תורה וזה ממה שמצאתי באבות דר' נתן פי"א וז"ל ר"ע אומר עתים שאדם עושה מלאכה ומתנצל מן המיתה ועתים שאין אדם עושה מלאכה ומתחייב מיתה לשמים כיצד ישב אדם כל השבוע ולא עשה מלאכה ולערב שבת אין לו מה יאכל היו לו מעות של הקדש בתוך ביתו ונטל מהם ואכל מתחייב מיתה לשמים אבל אם היה פועל והולך בבנין בית המקדש אעפ"י שנתנו לו מעות של הקדש בשכרו ונטל מהם ואכל מתנצל מן המיתה עכ"ל. ומפורש בזה דר"ע ס"ל דהזיד במעילה במיתה. וכ"כ הבנין יהושע שם ד"ה מתחייב מיתה לשמים דזהו כדאמר רבי פסחים ל"ג סנהדרין פ"ד הזיד במעילה חייב מיתה כו' עכ"ל:
ודע דמדברי האדר"נ הנ"ל יש לתמוה על מה שכתבו התוס' בפסחים שם ל"ג א' ד"ה ומינה דרק באכילת הקדש ס"ל לרבי דהזיד במעילה במיתה אבל בנהנה מן ההקדש אפילו לרבי הוי רק באזהרה לחוד לא במיתה דכיון דהזיד במעילה במיתה יליף לי' רבי בג"ש דחטא חטא מתרומה ע"כ בעינן אכילה דוקא כמו בתרומה דליכא מיתה לזר בנהנה מתרומה כ"א באוכל עכת"ד עש"ה. ויש לתמוה ע"ז טובא מדברי האדר"נ הנ"ל שהרי האדר"נ הנ"ל איירי במעות הקדש וא"א למעול בהם ע"י אכילה רק ע"י הנאה כגון שקנה בם דבר אוכל ואעפ"כ ס"ל לר"ע דהוי במיתה ודוחק לומר דהא דהזיד במעילה במיתה לר"ע איננו מטעמא דילפי' חטא חטא מתרומה כ"א מאיזה טעם אחר השייך גם בהנאה דז"א שהרי גם רבי לא פירש טעמו בהא דהזיד במעילה במיתה ור' אבוה הוא דמפרש טעמא דרבי משום דגמר חטא חטא מתרומה וא"כ תיקשי אר' אבוה גופי' דמנ"ל דטעמא דרבי הכי הוא דילמא אותו הטעם אשר לר"ע ישנו גם לרבי ושפיר ס"ל גם לרבי הך דהזיד במעילה במיתה אפי' בהנאה כאשר יורה ע"ז לכאורה סתימות לשונו דאמר דהזיד במעילה במיתה ולא קמפליג מידי בין אכילה להנאה ומנ"ל לר' אבוה לחדש בדעת רבי טעם אחר אשר נוכרח לומר עבורו דרבי איירי רק באכילה וצע"ג:
והנה יש להוכיח עוד לכאורה דהא דהזיד במעילה במיתה הוי אפי' בהנאה מדברי התוס' עצמם בזבחים ד"ע ע"ב ד"ה אפי' דהקשו שם על המשנה דכל הזבחים שנתערבו בהן אחד מחטאת המתות או שור הנסקל ימותו כולן והקשו דאמאי אין כונסין אותן לכיפה וכו' ותירצו וז"ל דחיישינן לתקלה דאיכא כמה ספק איסורין לפי שהם מוקדשין כגון רכב ע"ג שור ובא חבירו ורכב וסמיכה על גבי ראש גדי וטלה וחלב מוקדשין על מכתו דשרי בשור הנסקל לפי שאינה כדרך הנאתן ועוד דאיכא איסור מעילה דהזיד במעילה במיתה הלכך כולן ימותו עכ"ל. הרי דס"ל בפשיטות בדבריהם ז"ל הנ"ל דאפי' בהנאה גרידא מהקדש איכא מיתה ולאו דוקא באכילה שהרי שם החשש הוא רק שבזמן היותם בכיפה יהנה מהם ע"י סמיכה ורכיבה ועבודה וכדומה אבל לאכילה ודאי ליכא למיחש שהרי אכילה צריכה שחיטה והם הרי אין נשחטים כלל רק כונסן לכיפה ומתים מאליהן [ודוחק לומר דכונת התוס' דאהא גופי' חיישינן שמא ישכח וישחטם ויאכלם ועוד שהרי ההכנסה לכיפה היא חוץ למקדש שהרי השור הנסקל הוא חולין ואסור להכניסו לעזרה וגם למ"ד דמכניס שרץ למקדש חייב הרי אסור להכניסן לכיפה במקדש שימותו שם דה"ל מכניס נבילה למקדש וגם לא היתה כלל כיפה במקדש לצורך זה ועל כרחך דהכיפה הוא חוץ למקדש וז"פ וא"כ אם ישחטם שוב הרי הם קדשים שנשחטו בחוץ ויצאו מידי מעילה לגמרי מה"ת וכמבואר בתוס' קידושין נ"ז ב' ד"ה מה וא"כ רק חשש תקלת עבירת השחיטה בחוץ דהוא בכרת הוא דשייך בכה"ג אבל לא תקלת מיתה דמעילה כיון דאחרי השחיטה הא תו לית בהו מעילה כלל מה"ת ועל כרחך כונת התוס' רק לתקלת הנאה מחיים וכנ"ל]. ואולם י"ל דכונת התוס' היא דכיון דכשהזיד במעילה באכילה במיתה ע"כ גם מעילה דהנאה אם שהוא רק לאו גרידא עכ"ז חמור הוא מלאו דשוה"נ שלא מצינו בו מיתה לעולם משא"כ במעילה דכיון דמעילה דאכילה היא במיתה לכן גם מעילה דהנאה הואיל והוא ג"כ מעילה איסור מיתה הוא עכ"פ ואף שאין בו עונש מיתה ודוגמת זה כתבו הראשונים ז"ל ביבמות (ל"ג ב') דאפי' למ"ד דהבערה ללאו יצאת עכ"ז נחשב לאיסור מיתה הואיל ושארי מלאכות שבת הם בסקילה ולכן אם שהבערה יצאה מכללם ממיתה ללאו עכ"ז נחשב לאיסור מיתה ויש בו חומר מיתה עש"ה. וזהו כוונת הגמ' יבמות (ו' א') שאני לאוי דשבת דחמירי ע"ש וכעין זה תמצא עוד ברשב"ם בבא בתרא (דף קל"ה ע"א) ד"ה ניקיל באשת איש ובהגהות הב"ח שם דיבמה לשוק נחשבת איסור חנק אע"ג דהוא רק לאו גרידא עכ"ז כיון שאיסור שלה הוא מפאת זיקה ואישות קלוש שבינה לבין היבם ואשת איש בעלמא הרי היא בחנק לכן גם היא לאיסור חנק עכ"פ נחשבת ויש בה חומר דחנק ואשת איש עש"ה והארכתי בזה במ"א ואכ"מ. וע"ע תוס' כתובות דכ"ב ע"ב ד"ה ואשם דמבואר מדבריהם דספק כרת אפי' בלא איקבע איסורא דאינו חייב אשם תלוי (למ"ד הסובר כן) עכ"ז נקרא איסור אשם תלוי כיון דהוא ספק כרת ובספק כרת הרי יש חיוב אשם תלוי היכא דאיקבע איסורא ולכן גם בלא איקבע עכ"פ לאיסור אשם תלוי נחשב ויש בו חומר אשם תלוי עש"ה שכן כונתם אם שאין כן לשונם. וא"כ י"ל שזהו ג"כ כונת התוס' דזבחים הנ"ל דיש לנו להחמיר יותר באיסור מעילה מבאיסור שוה"נ לפי שמצינו פעם דהזיד במעילה במיתה ודו"ק. ואדרבה יהי' מדויק בזה לשון התוס' שכתבו ועוד דאיכא איסור מעילה דהזיד במעילה במיתה עכ"ל ויש כאן מלות מיותרות דבקיצור ה"ל למיכתב ועוד דהזיד במעילה במיתה וכו' דו"ק בדבריהם ותראה שכן הי' להם לכתוב לפי המשך המאמר. ואולם לפמ"ש ניחא דהכי קאמרי ועוד דאיכא איסור מעילה החמור מאיסור שוה"נ כיון דהזיד במעילה במיתה באיזה פעם א"כ גם כאן שאינו במיתה עכ"ז חמור הוא מאיסור שוה"נ ודו"ק:
והנה כי כן א"כ גם הראי' מהך דאדר"נ הנ"ל יש לדחות ולומר דהאי מתחייב מיתה לשמים דקאמר אין הכונה אמיתה ממש רק אאיסור מיתה וחומר כעין מיתה דהואיל ובאכילה יש מיתה ממש ע"כ גם ההנאה היא איסור מיתה וחיובו חמור כעין חיוב מיתה. ודכוותי' תמצא בבכורות דכ"ו ע"ב ת"ר הכהנים וכו' המסייעין בבית הרועים ובבית הגרנות וכו' אין נותנים להם תרומה כו' בשכרן ואם עושין כן חיללו ועליהם הכתוב אומר שחתם ברית הלוי ואומר ואת קדשי בנ"י לא תחללו ולא תמותו מאי ואומר (הכי קאמר) וכי תימא מיתה לא ת"ש ואת קדשי בנ"י לא תחללו ולא תמותו ובתוס' שם ד"ה וכ"ת מיתה לא כתבו וז"ל לאו דוקא דלא חשיב לה בפרק הנשרפין בהדי אלו מיתה אלא קרוב הוא לעון מיתה עכ"ל. וע"ע בתוס' בכורות דנ"ד ע"א ד"ה ושני שכתבו וז"ל והא דתנן במס' פרה דבילה של תרומה שנפלה לתוך מי חטאת כו' עד האוכלה במיתה לאו דוקא אלא חומר דרבנן כעין איסור מיתה עכ"ל. ודכותי' יש עוד בחלה פ"ג מ"א אוכלין עראי מן העיסה עד שתגלגל בחיטים ותטמטם בשעורים גילגלה בחטים וטימטמה בשעורים האוכל ממנה (קודם שהורם חלתה) חייב מיתה עכ"ל המשנה. והתם על כרחך בחלה בזה"ז דרבנן איירי שהרי סמוך לזה מיד תני התם נדמעה עיסתה עד שלא גילגלה פטורה שהמדומע פטור עכ"ל המשנה. ובר"ש שהמדומע שנדמע לפחות מק' פטור משום דאתי דימוע דרבנן ומפקע חלה בזה"ז דרבנן עכ"ל והוא לקוח מש"ס נדה דמ"ו ע"א. וא"כ כיון דבחלה בזה"ז דרבנן איירי א"כ על כרחך הא דתני רישא שהאוכל ממנה חייב מיתה היינו רק חומר דרבנן כעין איסור מיתה וכביאור התוס' בכורות הנ"ל בהך דמס' פרה וכהנה יש עוד רבות בש"ס ואכ"מ להאריך בזה. והנה בלא"ה יש הכרח לומר דהאי מתחייב מיתה לשמים דאדר"נ הנ"ל לאו דוקא הוא דנראה פשוט דאין הכונה דברעבונו יקח בזדון ממעות הקדש ורק הכונה דמפאת רעבונו ולהיטתו אחר המאכל ישכח שהמעות הקדש ויקנה בם אוכל וא"כ בלא"ה אין כאן מיתה ממש דמיתה ממש איכא רק במזיד [ונהי דמתוס' זבחים ק"ח ב' ד"ה שוגג מוכח לכאורה דכל שזדונו בכרת ושגגתו בחטאת אזי אם עבר בשוגג הוא חייב כרת כל זמן שלא הביא החטאת והבאת החטאת היא המכפרת על העונש כרת מלבד בשוחט בחוץ דגלי קרא דההוא פרט לשוגג דאפי' בלא הביא חטאתו פטור מכרת עש"ה וא"כ י"ל דה"ה במעילה דניתן שגגתה לכפרה ע"י חומש ואשם ג"כ יש על השוגג עונש הזדון כ"ז שלא הביא החומש והאשם וא"כ שפיר נקט האדר"נ הנ"ל דמתחייב מיתה לשמים והיינו עד שיביא החומש והאשם או הכוונה דשמא לא יתוודע לו שגגתו להביא החומש והאשם ויושאר חייב מיתה לשמים עכ"ז רחוק הוא לומר כן באמת דיש על שוגג עונש כרת ומיתה ובמ"א הארכתי בזה ואכ"מ]. ועל כרחך דכוונת האדר"נ הנ"ל לומר שמתחייב עונש שגגת מיתה והיינו שהעונש הוא חמור טפי מעונש שגגת לאו כיון שזדונו במיתה וא"כ שפיר י"ל ג"כ כדברינו דאף דזדון ההנאה ג"כ איננה במיתה עכ"ז קרי ליה חיוב מיתה עבור שמתחייב עונש חמור טפי מבשאר לאו מפאת דמשכחת פעם מיתה במעילה באכילה. וי"ל עוד דכוונת האדר"נ הנ"ל איננה כלל וכלל לחיוב מיתה וכוונתו רק דעתים שאדם עושה מלאכה ומתנצל מן העבירה ועתים שאדם אין עושה מלאכה ובא מתוך כך לידי עבירה וחייב מיתה דקאמר לאו דוקא הוא והוא רק לשון אגדיי שהעובר עבירה מתחייב מיתה לשמים וראוי לו המיתה כטעם הכתוב הנפש החוטאת היא תמות ואף שמדינא אין על עבירה זאת עונש מיתה ביד"ש וע' בבא בתרא (פ"ח ב') דמעילה נקראת גזל גבוה ע"ש וא"כ י"ל דהוא כגזל הדיוט דלשון הכתוב בו הוא וקבע את קובעיהם נפש וע' ב"ק (קי"ט א') ושפיר נקט דרך אגדה לישנא דמתחייב מיתה לשמים:
ודע דמדברי התוס' זבחים ע' ב' הנ"ל שכתבו ועוד דאיכא איסור מעילה דהזיד במעילה במיתה וכו' יש ראי' למה שכתבנו למעלה דר"מ ס"ל כרבי דהזיד במעילה במיתה דאל"כ יוקשה על התוס' דהא רבנן דרבי ס"ל דהזיד במעילה אינה במיתה וא"כ ממילא לדידהו אין הדין דימותו כולן רק כונסין אותן לכיפה וכו' וא"כ איך סתים התנא דזבחים הנ"ל דימותו כולן הרי ד"ז הוא מחלוקת רבי ורבנן ורק לפמ"ש דגם ר"מ ס"ל כרבי הנ"ל ניחא כיון דסתם מתני' ר"מ וכמובן:
והנה ראיתי בס' אבני מלואים סי' קע"ד סעיף א' שכ' וז"ל לפמ"ש דס"ל לרבי בפסחים ל"ג הזיד במעילה במיתה לפי"ז בנודרת דה"ל קונמות דבמעילה נראה דלא תפסי בה קידושין דלא מצינו ריבוי לתפיסת קידושין אלא בחייבי לאוין וע' בספר קרבן אהרן פ' ויקרא דכ' דמיתה ביד"ש חמירא מכריתות ע"ש וא"כ נראה דלא תפסי קידושין בחייבי מיתה ביד"ש כמו בחייבי כריתות עכ"ל ז"ל. ויש לתמוה עליו דאשתמיטו מיניה לכאורה דברי התוס' בפסחים שם הנ"ל שכתבו דרק באכילת הקדש הוא דס"ל לרבי דהזיד במעילה במיתה ולא בנהנה מהקדש וא"כ בנודרת הנאה מיבמה הרי ליכא מיתה כלל אפילו לרבי:
ונראה להליץ בעד הגאון האבני מלואים ז"ל ותתיישב ג"כ הקושי' מהך דאדר"נ הנ"ל וזה ע"פ מה שכתבו התוס' בחולין דקל"ו ע"א אהא דאמרי' התם בגמ' דראשית הגז איתקש לתרומה בג"ש ופריך עלה אי מה תרומה חייבים עלי' מיתה וחומש אף ראשית הגז חייבים עלי' מיתה וחומש וכתבו התוס' שם ד"ה אי וז"ל ואע"ג דבראשית הגז לא שייכא בי' אכילה ואין בתרומה חומש אלא באכילתה הנאת ראשית היא אכילתה. (כיון דלא שייך בי' אכילה) עכ"ל. וא"כ ה"נ בהקדש דאין מיתה רק באכילה זהו רק במאכל של הקדש שאין מיתה בנהנה ממאכל הקדש רק באוכלו אבל אדם דלא שייך בי' אכילה א"כ ההנאה ממנו היא אכילתו ושפיר ההנאה במיתה וה"ז דומה ממש לראשית הגז דרצו התוס' לפטור בנהנה משום דמתרומה הוא דילפינן לי' ובתרומה אין חיוב רק באכילה ודחו זה משום דהנאת ראשית היא אכילתו כיון דלא שייכא בי' אכילה א"כ במעילה נמק דפטרו התוס' דפסחים הנ"ל רק מטעם דילפי' לי' מתרומה ובתרומה בעי' אכילה וכנ"ל א"כ במידי דהקדש דלא שייך בי' אכילה הנאתו היא אכילתו ושפיר הוי הביאה במיתה בנודרת הנאה מיבמה וכדברי האבני מלואים ז"ל. ולפי"ז מתורצת ג"כ הקושי' מהך דאדר"נ הנ"ל כיון דהאדר"נ במעות של הקדש איירי דלא שייך בהו אכילה וע"כ הנאתם היא אכילתם ושפיר ההנאה במיתה וזה ישוב נכון בס"ד:
ודע דדברי האבני מלואים ז"ל הנ"ל יש בם צ"ע עוד מטעם אחר וזה דהא דיש מעילה בקונמות נראה פשוט מסברא דזהו רק בחפץ שחל עליו הקדש אבל. בנודרת הנאה מיבמה שעל בן חורין הרי אין הקדש חל כלל וכנודע א"כ נראה פשוט דהקונם רק איסור גרידא הוא ואין בו ענין מעילה כלל ואכ"מ לדבר בזה:
ודע דכסברת התוס' חולין הנ"ל נמצא ג"כ בתוס' פסחים כ"ב א' ד"ה ור"ש וז"ל וא"ת תיקשי לחזקי' מר"ש דס"ל דלא תאכלו איסור הנאה משמע מדאסר גיה"נ וי"ל כיון דסבר אין בגידין בנ"ט סברא הוא דכי אסור בהנאה נמי אסור דלא שייכא בי' אכילה עכ"ל. והכונה כדבריהם חולין הנ"ל דכיון דלא שייכא בי' אכילה א"כ הנאתו היא אכילתו ושפיר הוי ההנאה במשמעות הלאו דלא תאכלו. ואולם יש להעיר על סברת התוס' חולין הזאת ממס' מעשר שני פ"ב מ"ד כרשיני מע"ש שנטמאו ר' טרפון אומר יתחלקו לעיסות וכו' ובר"ש שם בשם הירושלמי דר"ט ס"ל דאין פודין את הקדשים להאכיל לכלבים והילכך כרשינין דמאכל בהמה נינהו א"א לפדותם והילכך יתחלקו לעיסות של מע"ש שבכל עיסה ועיסה יערב מאלה הכרשינין פחות מכביצה דלא מטמא אחרים ויתאכלו לאדם אגב העיסה וכו' ע"ש. וא"כ לתוס' חולין הנ"ל תיקשי דכיון דכרשינין לאו אוכל אדם נינהו רק מאכל בהמה א"כ מנ"ל דאסור לפדותן עבור האכלה לבהמה דהא הא דאין פודין את הקדשים להאכילם לכלבים ילפי' רק מדכתי' בפסוהמ"ק תזבח ואכלת בשר ודרשי' תזבח ולא גיזה ואכלת ולא לכלביך וכו' וכמבואר בבכורות (ט"ו א') וא"כ כיון דקרא בבשר כתי' דהוא מידי דאכילה א"כ הרי אין ללמוד ממנו רק אמידי דאכילה דכוותי' דאם א"א להאכילו לאדם אסור לפדותו לבהמה משום דלא מיקיים ואכלת (וכגונא דהך דבכורות שם בקדשים שנעשו טריפה דאין פודין אותם דהבשר בעצמותו מאכל אדם הוא ורק מפאת האיסור טריפה שבו א"א לאכלו ע"כ שפיר אין פודין אותם לכלבים) משא"כ בהך דכרשינין דלאו אוכל אדם נינהו א"כ הרי הנאתן היא אכילתן ומה שהאדם נהנה ע"י האכלתו אותם לבהמה הרי היא אכילת אדם שפיר ושפיר מיקיים בי' ואכלת ומדוע לא יופדו ויש להאריך בזה ואכ"מ:
והנה יש לי להעיר עוד לפי ההוכחות אשר הבאנו למעלה דר"ע ס"ל כרבי דהזיד במעילה במיתה ולפי דברי התוס' פסחים הנ"ל דזהו רק באכילה דומי' דתרומה וא"כ יש להעיר בזה ממשנה כריתות דט"ו ע"ב דתנן התם דר"ע שאל את ר' יהושע באוכל נותר מה' זבחים בהעלם אחת מהו חייב אחת על כולן או חייב על כל אחת ואחת א"ר יהושע שמעתי באוכל מזבח אחד בה' תמחויין בהעלם אחת שהוא חייב עכאו"א משום מעילה ורואה אני שהדברים ק"ו והשיב לו ר"ע לא אם אמרת במעילה שכן עשה בה את המאכיל כאוכל ואת המהנה כנהנה וכו' תאמר בנותר שאין בו אחת מאלו עכ"ל המשנה. וא"כ אי נימא דס"ל לר"ע דהזיד במעילה במיתה ושזהו רק באכילה א"כ מה זה שאמר דבמעילה עשה בה את המאכיל כאוכל הא אינן שוין שהרי האוכל הוא במיתה והמאכיל הוא רק באזהרה וי"ל דשם לענין קרבן דשוגג לחוד איירי שאין חילוק בענין הקרבן בין מאכיל לאוכל:
והנה אי נימא דבמעילה אמרי' זה נהנה וזה מתחייב ואפילו אם השליח אוכל מועל המשלח מטעם שליחות [ובתוס' קידושין מ"ג א' ד"ה שלא נסתפקו בזה ע"ש] ניחא בפשיטות דלפי"ז כשהשליח אוכל ראוי שיהי' המשלח במיתה למ"ד דהזיד במעילה באכילה במיתה דכיון דהשליח אכל א"כ ה"ל כאלו אכל המשלח בעצמו כיון דששא"כ וא"כ שפיר קאמר דעשה את המאכיל כאוכל דכיון שהוא מאכילו א"כ האוכל אוכל בצוויו והוי שלוחו וע"כ שפיר גם המאכיל במיתה. ויתיישב בזה קושית התוס' בכריתות שם ד"ה ואת המהנה כנהנה וז"ל ה"ה דה"מ למימר ואת הנהנה כאוכל משא"כ בנותר (דבמעילה עביד רחמנא את הנהנה כאוכל משא"כ בנותר) וכו' עכ"ל. ולפמ"ש ניחא דלא מצי למימר דבמעילה עשה את הנהנה כאוכל שהרי אינן שוין באמת שהרי האוכל הוא במיתה לר"ע לטעמי' דס"ל דהזיד במעילה במיתה ואלו הנהנה הוא רק באזהרה וכנ"ל ורק עשה את המאכיל כאוכל שפיר קאמר דכיון שהוא מאכילו א"כ האוכל אוכל בשליחותו וחשוב כאלו אכל המאכיל בעצמו ושפיר גם המאכיל במיתה וכנ"ל ודו"ק כי נכון הוא בס"ד:
ועיין עוד בש"ס כריתות דכ"ג ע"א דדייק הש"ס דבקדשים אחע"א מהא דתניא רבי אומר כל חלב לד' לרבות אימורין למעילה אלמא דאתי איסור מעילה וחייל אאיסור חלב ע"ש. וקשה טובא דדילמא אתי קרא להנאה דחלב הרי מותר בהנאה ובס' ערוך לנר שם הקשה כן והניח בצ"ע] וצ"ל דדיוק הגמ' הוא מדתני סתמא לרבות אימורין למעילה ומוכח דהוי ככל מעילות דעלמא דאפילו באכילה מועלין. ואולם עדיין קשה דדילמא גם איסור אכילה חל משום דאיסור ההנאה חשוב מוסיף ואכתי אין ראי' לשנאמר אחע"א בקדשים היכא דליכא מוסיף וצ"ל דמדתני סתמא א"כ הוי ככל מעילות דאם הזיד באכילה במיתה דהא רבי הוא בעל הדרשא הנ"ל ואיהו הא ס"ל דהזיד במעילה במיתה וזהו רק באכילה וכתוס' פסחים הנ"ל וא"כ לענין מיתה דאכילה שוב שפיר ראוי לומר דאין אחע"א דבזה הרי ליכא מוסיף כיון שאין מיתה בהנאה וא"כ מדתני סתמא דמועלין באימורים ומוכח דהוי ככל מעילות דאם הזיד באכילה במיתה א"כ שפיר דייק הש"ס דבקדשים אחע"א ודו"ק. וא"כ אם כנים הדברים יש מהם ראי' לסברת התוס' פסחים הנ"ל דהזיד במעילה במיתה הוא רק באכילה:
עוד יש לפרש סוגית הש"ס כריתות הנ"ל באופן אחר ויהי' ג"כ ראי' לסברת התוס' פסחים הנ"ל וזה ע"פ סגנון הנ"ל דמאי ראי' דאחע"א דילמא איסור ההנאה הוי מוסיף אלא דנודעים דברי הרמב"ם בהנקודה נפלאה דרק בהקדש דלא כתיב אכילה בהדיא ואדרבה התורה אסרה רק להנות כל מיני הנאות מהקדש והאכילה אסורה ג"כ רק מפאת ההנאה שבה ע"כ שפיר חשובה ההנאה מוסיף ושפיר חל גם איסור אכילה מטעם מוסיף אבל באיסור בב"ח דכתיב לאו מיוחד אאכילה ולאו מיוחד אהנאה ע"כ עיקר האיסור שבו הוא האכילה וההנאה טפילה היא לאכילה וע"כ אמרי' להיפוך דכיון דאין האכילה חלה מטעם אאחע"א ע"כ אדרבה גם ההנאה מותרת עש"ה. ולפי"ז נראה לחדש דגם בהקדש הוי הנאה מוסיף רק לדידן דהזיד במעילה באזהרה א"כ ההנאה והאכילה שוין בהקדש דשניהם הם באזהרה ע"כ שפיר אין איסור האכילה מיוחד ואסור אך מטעם הנאה ושפיר חשובה ההנאה מוסיף משא"כ לרבי דס"ל דהזיד במעילה במיתה ולתוס' פסחים הנ"ל הוא רק באכילה א"כ על כרחך האכילה אסורה ביחוד מפאת אכילה מג"ש דחטא חטא וכו' ולא מפאת היותה הנאה דאל"כ א"א שיהי' חומר ועונש מיתה באכילה כיון שאין החומר והעונש הזה בהנאה ועל כרחך דהאכילה בפני עצמה אסורה מפאת אכילה וא"כ שוב אדרבה ההנאה טפילה לאכילה כמו בבב"ח ושוב היכא דאאחע"א אדרבה גם ההנאה אינה חלה ולא חשוב מוסיף וכנ"ל וא"כ כיון דרבי הוא דדריש כל חלב לד' לרבות אימורין א"כ שפיר דייק הש"ס דבקדשים אחע"א דהא לרבי לא הוי הנאה דהקדש איסור מוסיף כלל ודו"ק כי נכון הוא בס"ד. וא"כ גם לפי"ז עכ"פ יש ראי' מסוגי' דכריתות הנ"ל לתוס' פסחים הנ"ל:
והנה יש לי להעיר עוד לתוס' פסחים הנ"ל דהא דהזיד במעילה במיתה לרבי הוא רק באכילה ומבואר עוד שם בתוס' דשיעור אכילת הקדש לרבי הוא בכזית משא"כ הנאת הקדש גם לרבי שיעורו בפרוטה עש"ה. ולפי"ז ק"ל מש"ס כריתות די"ח ע"ב דס"ל לר' זירא התם אליבא דרבי דידיעת ספק מחלקת לחטאות (שאם אכל ב' זיתי חלב בשוגג ונודע לו בנתיים ידיעת ספק מכזית הראשון מביא ב' חטאות) ופריך מהא דתנן אכל ושתה (ביוה"כ) בהעלם אחת אינו מביא אלא חטאת אחת ואמאי הא כיפר יוה"כ בנתיים דיוה"כ במקום אשם תלוי קאי (דכל חייבי אשמות תלויין שעבר עליהם יוה"כ פטורין וא"כ ה"ל יוה"כ כידיעת ספק בנתיים כיון דמכפרת על הספק) ואי ס"ד דידיעת ספק מחלקת לחטאות ליחייב שתי חטאות ומשני כי א"ר זירא אליבא דרבי הא רבנן היא וכו' איתיבי' רבא (מהא דתני') אכל היום (משל הקדש ח"ש) אכל למחר נהנה היום נהנה למחר אכל היום נהנה למחר נהנה היום אכל למחר ואפילו מכאן ועד ג' שנים מנין שהן מצטרפין ת"ל תמעול מעל ריבה ואמאי הא כיפר עלי' יוה"כ (בנתיים כיון דיוה"כ כידיעת ספק היא ומחלקת וכנ"ל וא"כ ה"נ תחלק ולא יצטרפו החצאין) וכו' עכ"ל הגמ'. וא"כ מדלא משני הש"ס גם אהך קושי' דר' זירא הוא דאמר אליבא דרבי והך בריתא רבנן היא על כרחך דקים לי' לגמ' דבריתא דמעילה הנ"ל אתי' גם לרבי או דעדיפא מינה משני דכי קמכפר יוה"כ אאיסורא אממונא לא מכפר ע"ש בכריתות וניחא לי' הך שינויא טפי מלמימר דבריתא אתי' דלא כרבי. ואיך שיהי' עכ"פ מבואר דהגמ' מוקי הך בריתא גם אליבא דרבי וא"כ תיקשי טובא דהא בהכרח הך בריתא אתיא בלא"ה דלא כרבי דהא תני דאכילה והנאה במעילה ג"כ מצטרפין לכשיעור ולרבי איך מצטרפין הלא אין שיעור ההנאה והאכילה שוה דאכילה בכזית והנאה בפרוטה וגם איכות האיסור איננו שוה שהאכילה חמורה מן ההנאה שהאכילה היא במיתה וההנאה רק באזהרה וא"כ ה"ל ממש כהך דמעילה י"ז א' ויומא פ"א א' דכל שאין לא טומאתו ולא שיעורו שוה לא מצטרף ואין שם פלוגתא בזה כלל עש"ה וצע"ק:
עוד יש לעיין בהך שינויא דמשני הש"ס כריתות הנ"ל דכי קמכפר יוה"כ אאיסורא אממונא לא מכפר וביארתי הכונה במ"א בחידושי דמעילה איסורו רק איסור ממון לפי שגוזל את הגבוה וע"כ אין יוה"כ מכפר כמו שאין יוה"כ מכפר אגזל הדיוט. והנה נראה פשוט דלרבי דשיעור אכילת הקדש בכזית וכנ"ל על כרחך באכילת הקדש אין האיסור מפאת דין ממון דא"כ הי' ראוי שיהי' השיעור בפרוטה וכמובן וככל דיני ממונות דשיעורן בפרוטה וע"כ דהוא רק ענין איסור וע"כ שיעורו כזית כשיעור שאר האיסורין וכמובן וא"כ שוב לרבי שפיר ראוי שיכפר יוה"כ אאכילת הקדש דהוי שפיר איסורא לדידי' ואלו דברי הש"ס כריתות הנ"ל הם ביחוד אליבא דרבי וכנ"ל וצ"ל מכח זה דכונת הגמ' בהא דיוה"כ לא מכפר אממונא איננה אעבירת ממון כ"א אחיוב ממון דכיון דמעילה יש בה חיוב ממון דהיינו קרן וחומש וגם הקרבן י"ל שנקרא חיוב ממון וע"כ על חיוב ממון אין יוה"כ מכפר. ושוב נזכרתי דברי הש"ס כריתות כ"ו א' דאהא דתנן דחייבי מלקיות שעבר עליהם יוה"כ חייב פריך פשיטא דמאי שנא מחייבי חטאות ואשמות ודאין ומשני סד"א התם ממונא הוא אבל הכא (במלקות) דגופא הוא אימא לא קמ"ל וברש"י ד"ה ממונא דמחייב לגבוה וכיון דאפשר לשלם לא פטור לי' יוה"כ דבתשלומי ממון לא שייכא כפרה עכ"ל וה"ז כדברינו הנ"ל:
שוב נתיישבתי דהנך קושין מש"ס כריתות הנ"ל מעיקרא ליתניהו שהרי התוס' בפסחים שם כתבו דמיתה דאכילה דהוא בכזית לרבי מג"ש מתרומה הצירוף דידי' הוא רק בכא"פ דומי' דתרומה ולא יותר ע"ש. וא"כ בהך בריתא דתני' אכל היום אכל למחר על כרחך גם לרבי משכחת רק באכל שוה חצי פרוטה היום ושוה חצי פרוטה למחר דאלו באכל חצי זית היום וחצי זית למחר ואין החצאין יחד שוין פרוטה הרי אין לחייבו רק בתורת אכילה לא בתורת הנאה והחיוב בתורת אכילה הרי נלמד רק מתרומה ואינו מצטרף ביותר מכא"פ וכנ"ל ועל כרחך דאיירי כששני החצאין יחד שוין פרוטה ואין החיוב בתורת אכילה באמת רק בתורת הנאה דהא לא גרעה הנאה ע"י אכילה משארי הנאות. וא"כ שוב שפיר קמשני הש"ס דאין יוה"כ מכפר אממונא והכוונה שפיר כפירושנו הקדום דהעביר' היא עבירת ממון כיון דגם לרבי רק מדין ממון קאתינן עלי' והחיוב רק מפאת נהנה ש"פ מן ההקדש כמו לרבנן אלא דההנאה היתה על ידי אכילה וכנ"ל והך דאכל היום ונהנה למחר איירי נמי באכל היום שוה חצי פרוטה ונהנה למחר שוה חצי פרוטה דשפיר מצטרפין גם לרבי שלא בתורת אכילה רק בתורת הנאה שהרי נהנה מן ההקדש ש"פ אלא דחצי ההנאה הי' על ידי אכילה והרי לא גרעה הנאה ע"י אכילה משארי הנאות ולא שייך כאן כלל הך דלא טומאתו ולא שיעורו וכו' דמזה יש ללמוד רק דאם אכל חצי זית שאיננו שוה חצי פרוטה ונהנה שוה חצי פרוטה דאע"ג דכל חד וחד במילתי' ח"ש הוא שזהו ח"ש דאכילה וזהו ח"ש דהנאה עכ"ז אין ח"ש דתורת אכילה וח"ש דתורת הנאה מצטרפין כיון דחלוקין בשיעור וגם באיכות האיסור וכנ"ל משא"כ באכל שוה חצי פרוטה ונהנה שוה חצי פרוטה דיש לחייב על האכילה מפאת ההנאה דהא לא גרעה הנאה ע"י אכילה משארי הנאות פשיטא דמצטרפין כמו נהנה ונהנה דמצטרפין וז"פ:
והנה עיינתי שנית בסוגי' דפסחים הנ"ל וראיתי דבדברי רש"י שם ד"ה הזיד וד"ה רבי אומר במיתה מפורש להדיא היפוך דעת התוס' הנ"ל רק דגם הנאת הקדש הוי במיתה לרבי עש"ה. וא"כ סרה התמיהה אשר תמהתי למעלה על האבני מלואים ז"ל דכוונתו פשוטה לפי דעת רש"י במקומו ולא הוצרך לפרש זה יען הדבר היא במחלוקת בין רש"י ותוס' במקומו ממ על המעיין שיבין מעצמו שכוונתו הוא לפי שיטת רש"י וז"פ ובאתי בכ"ז רק להעיר: