אור ברסלב
לקח טוב כלל ט

לקח טוב· רבי יוסף ענגיל

כלל ט

כלל ח

בענין כא"פ.

בקונטרס ע' פנים לתורה אות י' ואות ל"ב נסתפקתי בענין צירוף כא"פ מה ענינו אם ענינו שנחשבים חצאי שיעורין הנאכלים בכא"פ כאלו נאכלו בבת אחת יחד או דילמא באמת כל ח"ש בפ"ע הוא עומד ואין נחשבים לנאכלים בבת אחת כלל ורק כך גזרה ההלמ"מ דין שאם אכל אדם ח"ש ובתכא"פ אכל עוד ח"ש חייב מלקות וגזירת ההלכה בעלמא היא לא מפאת שהחצאין מצטרפין ומתחברים יחד ואת"ל דענין כא"פ הוא מפאת שהחצאין מצטרפין ונחשבים לנאכלו בבת אחת (וכן מוכח מלשון רש"י פסחים מ"ד א' ד"ה ומשני] אזי איכא לספוקי מהו ענין הצירוף הזה אם ענינו שנחשב הח"ש האחרון כאלו נאכל יחד עם הראשון או דילמא להיפוך נחשב הח"ש הראשון לנאכל יחד עם האחרון עש"ה מה שכתבנו שם בזה. והנה זה הספק השני אם הצירוף הוא בח"ש הראשון או באחרון הנני פה להעיר בו מאיזהו מקומן בס"ד ואלה המה:

א

מש"ס כריתות די"ג ע"א דקאמר שאם אכל ח"ש מאוכלין טמאין וירד וטבל ועלה מן המקוה והשלים לכשיעור בכא"פ מצטרף וטמא ואין הטבילה מועלת לו עש"ה. ועל כרחך הטעם דצירוף כא"פ דאוכלין טמאין לפסול את הגוי' עבדוהו רבנן לשיוחשב כאלו נאכל הח"ש הראשון עם האחרון יחד ונמצאת שהיתה כל האכילה אחרי הטבילה וע"כ אין הטבילה מועלת אאכילה שאח"כ משא"כ אי נימא להיפוך דנחשב הח"ש האחרון לנאכל יחד עם הראשון והיתה אכילתו איפוא לפני הטבילה א"כ שפיר ראוי שתטהר הטבילה את האכילה שקדמה לה ועל כרחך דהצירוף הוא בח"ש האחרון לא בראשון ודו"ק וא"כ נהי דטומאת גוי' דרבנן עכ"ז הא כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ושפיר יש ראי' מזה דגם בצירוף כא"פ דאורייתא הצירוף הוא בסוף האכילה לא בתחלתה:

ב

שם די"ח ע"ב איתא דאם אכל ח"ש לפני יוה"כ וח"ש לאחר יוה"כ (היינו במעילה דמצטרף אפי' עד ג' שנים ע"ש) אז אין יוה"כ מכפר דכי קמכפר יוה"כ אכולי' שיעורא אפלגא דשיעורא לא מכפר עש"ה והמל"מ בה' שגגות פ"ג ה"ט תמה בטעם הדבר ע"ש. ולענד"נ פשוט דגמירי להו לחכמים דענין הצירוף הוא שנחשב הח"ש הראשון לנאכל או לנהנה יחד עם האחרון וא"כ נמצא שכל העבירה נעשית אחרי יוה"כ וע"כ א"א ליוה"כ שיכפר וז"פ. וא"כ יש לדון גם משם דה"ה לענין צירוף כא"פ הוי הצירוף באחרונה כמו במעילה [וכבר העירותי מזה בקונטרס עפ"ל אות י' שם ומה שכתבתי שם דזהו רק בהקדש מגזה"כ אבל לא בשאר איסורין עש"ה הנה זהו רק דרך פלפול אבל בפשיטות נראה דכל עניני צירוף חצאי שיעורין שוין וכמו שבמעילה הצירוף הוא באחרונה כן הוא ג"כ בצירוף כא"פ דעלמא וז"פ]:

ג

מש"ס זבחים דצ"ג ע"א דס"ל לר' אליעזר דמי חטאת שנטמאו מטהרין שהרי נדה מזין עלי' והיא טהורה (אעפ"י שהמים נטמאין ממגע הנדה) ורבנן פליגי עלי' וקאמר אביי דבדנין טומאה קדומה מטומאה שבאותה שעה קמיפלגי (טומאה קדומה היינו מי חטאת שנטמאו לפני ההזאה וטומאה שבאותה שעה היינו כגון מזה על הנדה שההזאה וטומאת מי חטאת באין כאחד. רש"י) דר"א ס"ל דנין ורבנן ס"ל דאין דנין ורבא אמר דכ"ע אין דנין והכא בהא קמיפלגי דר"א סבר הזאה צריכה שיעור ומצטרפין להזאות ורבנן ס"ל דאין הזאה צריכה שיעור וברש"י דכ"ע אין דנין ור"א טומאה קדומה מטומאה קדומה יליף דר"א ס"ל דהזאה צריכה שיעור וששני חצאי שיעור הזאה מצטרפין לטהר אם הזה אותם בזאח"ז וא"כ אם הזה בכה"ג על הנדה הרי נטמאה הזאה ראשונה כשננעה בה ואכתי לאו הזאה היא לטהרה ואעפ"כ כי הדר ומזה עלה שני' מצטרפת גם הראשונה לטהרה אלמא דמי חטאת שנטמאו לפני ההזאה מטהרין עכ"ל. וא"כ מפורש בזה דלמ"ד דמצטרפין להזאות ענין הצירוף הוא שנחשב הח"ש הראשון כאלו הוזה ביחד עם האחרון והוי כל טהרת ההזאה באחרונה ולא בראשונה כלל וע"כ חשיבא טומאת הנגיעת נדה בח"ש הראשון כאלו היתה הטומאה במי חטאת לגמרי לפני ההזאה ושפיר ילפינן מינה דמי חטאת שנטמאו טומאה קדומה לפני ההזאה מטהרין וכנ"ל משא"כ אם נאמר דהצירוף הוא שנחשב הח"ש האחרון להוזה ביחד עם הראשון א"כ ה"ל הח"ש הראשון מיד מקצת הזאה וטהרה מפאת עצמותו וכשנשלם הח"ש האחרון הוא מצטרף אל הח"ש הראשון ונגמרת ההזאה והטהרה וא"כ אכתי ראוי שיוחשב גם טומאת הח"ש הראשון טומאה שבאותה שעה ואין ראי' ממנו אטומאה קדומה ועל כרחך דהצירוף הוא באחרונה והח"ש הראשון אין נחשב להזאה וטהרה של כלום וע"כ כשנטמא מכח מגע נדה שפיר היא טומאה קדומה לפני ההזאה ודו"ק היטב. וא"כ כיון שרואין אנו דהיכא דמצינו צירוף בזאח"ז כגון צירוף הזאות אזי ענין הצירוף הוא באחרונה א"כ ראוי לומר דה"ה דצירוף כא"פ הוי באחרונה ודו"ק וראי' נכונה היא בס"ד:

ד

מש"ס הוריות די"א ע"א דקאמר דבעי' קרא דמעם הארץ פרט לנשיא למעוטי היכא דאכל חצי כזית חלב כשהוא הדיוט ונתמנה להיות נשיא להשלים לכזית סד"א נצטרף וניתי כשבה או שעירה (כהדיוט) קמ"ל וברש"י סד"א נצטרף חצי זית בתרא לחצי זית קמא וליתי כשבה או שעירה קמ"ל מעם הארץ פרט לנשיא דכה"ג לא מייתי כשבה או שעירה וכה"ג נמי לא מייתי שעיר (כנשיא) דהא לא מצטרפי כלל וה"ה דמצי למימר סד"א נצטרף וניתי שעיר אלא משום דקרא קא מישתעי בכשבה או שעירה עכ"ל. ולכאורה הא גופא קשיא דמדוע נכתב המיעוט הזה רק אצל כשבה או שעירה דהדיוט ולא נכתב אצל שעיר נשיא ומוכח קצת מזה דענין הצירוף דכא"פ בכל מקום היינו שנחשב הח"ש האחרון לנאכל יחד עם הראשון וע"כ לא אצטריך קרא כלל למעוטי שלא יביא שעיר נשיא בכה"ג כיון דאכילה אחרונה היתה כשהוא נשיא והיא הרי מצטרפת לראשונה שהיתה בעודו הדיוט ואין הראשונה מצטרפת אלי' וע"כ אין שום ה"א כלל שיביא שעיר נשיא לפי זמן אכילה האחרונה ורק הי' ה"א שיביא כשבה או שעירה כזמן אכילה הראשונה שהי' אז הדיוט כיון שאכילה האחרונה מצטרפת אלי' ונחשב כל השיעור לנאכל כשהוא הדיוט וע"כ שפיר אצטריך קרא רק למעט מכשבה או שעירה וא"צ קרא למעט משעיר נשיא. וא"כ מוכח מזה דצירוף כא"פ הוא בח"ש הראשון ולא באחרון היפוך הראיות הקודמות דמוכחי איפכא וא"ל דגם אם נאמר כן הרי עדיין יוקשה דמדוע נכתב המיעוט בכשבה או שעירה דהדיוט הרי הי' יכול להכתב בשעיר נשיא וימעט הכתוב להיפוך דהיכא דאכל ח"ש כשהוא נשיא וירד מגדולתו והשלים לכשיעור שאינו מביא שעיר נשיא דז"א דהא היא היא ושפיר נוכל ללמוד דין זה דאין ח"ש הנאכל בירידה מצטרף לח"ש הקדום להביא שעיר נשיא ממה שגילתה תורה דאין ח"ש דזמן הנשיאות מצטרף לח"ש הקדום להביא כשבה או שעירה שהרי זהו אותו הדין בעצמו וכיון דבהכרח הוצרך הכתוב לגלות זה באחד משניהם דהיינו או שאין ח"ש דנשיאות מצטרף לח"ש הקדום דהדיוטות או שאין ח"ש דהדיוטות בירידה מצטרף לח"ש הקדום דנשיאות ע"כ שפיר בחר הכתוב לגלות זה באופן הראשון הנ"ל כיון שאופן הראשון הנ"ל הוא קודם בזמן שהרי כל נשיא הוא הדיוט בהכרח קודם שנעשה נשיא ולא הי' לו להכתוב לאחר ולנקוט מעשה מאוחרת בזמן שהוא באכילת ח"ש כשהוא נשיא וח"ש כשירד מנשיאותו. ותו דאופן הראשון הנ"ל משכחת בכל נשיא משא"כ אופן הב' הנ"ל שאיננו בכל נשיא סתם כ"א בנשיא שירד וצריך להצטרף להמעשה מקרה הירידה מנשיאותו וע"כ שפיר נקט הכתוב אופן הפשוט יותר וכמובן. ותו דלא רצה הכתוב לנקוט אופן של פורעניות דהיינו הירידה מנשיאות וכדמצינו דכוותה בכמה דוכתי וכ"ז פשוט ורק באופן הראשון הנ"ל והוא הנזכר בגמ' דהיינו שאכל ח"ש כשהוא הדיוט והשלים כשהוא נשיא וע"ז אמרו בגמ' דהכתוב מיעט בכה"ג מכשבה או שעירה ע"ז שפיר קשה דמדוע לא מיעט הכתוב אופן הזה עצמו משעיר נשיא שהרי אין ללמוד זה מזה דיש לטעות שרק המאוחר אל הקודם אין מצטרף משא"כ הקודם אל המאוחר מצטרף ועל כרחך דהכי גמירי להו לרבנן דכמו שנמסר בהלמ"מ דין דצירוף כא"פ ה"ה דנמסר ביאורו ופירושו שענין הצירוף הוא בח"ש הראשון וכנ"ל וע"כ שפיר צריך קרא רק למעט מכשבה או שעירה דהדיוט וכנ"ל ודו"ק כי ראי' נכונה היא בס"ד:

ודע דיש לעיין קצת דמנ"ל לרש"י דפטור גם משעיר נשיא דילמא באמת פטור רק מכשבה או שעירה דאיכא מיעוט אבל שעיר נשיא מחויב ואם נאמר כן אז אדרבה נוכל לומר דמכאן הוא דילפינן דצירוף כא"פ הוא באחרונה מדמיעט הכתוב בכה"ג רק מכשבה או שעירה דזמן הקדום ולא משעיר נשיא דזמן המאוחר ועל כן דנין מסברא דטעם הדבר מפני שהקודם הוא שמצטרף אל המאוחר וכמובן וא"כ אדרבה תהי' הגמ' דהוריות הנ"ל מותאמת עם כל הני סוגיות שהבאתי דמוכחי דכל עניני צירוף הם שנחשב הח"ש הראשון כאלו הי' עם האחרון וכנ"ל. אולם גם הרמב"ם בה' שגגות פט"ו ה"י כ' שהוא פטור לגמרי גם משעיר נשיא ושוב מצאתי שכן מפורש בירושלמי הוריות שם שהוא פטור לגמרי עש"ה:

והנה מהא דפטור לגמרי יש לי לדון קצת כצד הנזכר תחלת דברינו דענין כא"פ איננו כלל מפאת צירוף וחיבור שנחשב הח"ש הראשון כאלו הי' בב"א עם האחרון או להיפוך ורק כל אחד עומד בפ"ע באמת וגזירת ההלכה בעלמא הוא שחייב על ב' חצאים הנאכלים בכא"פ וכנ"ל וע"כ שפיר פטור לגמרי בנידון דהוריות הנ"ל כיון דכל חצי עומד בפ"ע והם זמנים מחולפים חצי של כשבה או שעירה דהדיוט וחצי של שעיר נשיא וע"כ ממילא א"א לחייבו כלל וכמובן. ואולם אחרי העיון גם זה לא ניחא לי דאם ענין כא"פ בעלמא כן הוא שכל אחד עומד בפ"ע א"כ פשיטא דאם אכל ח"ש כשהוא הדיוט וח"ש אח"כ כשהוא נשיא דא"א שיביא לא קרבן הדיוט ולא קרבן נשיא וכמובן מסברא ולא צריך קרא כלל לזה ומדאצטריך קרא בכה"ג למעט מכשבה ושעירה וכש"ס הוריות הנ"ל על כרחך דבעלמא הצירוף הוא מהמאוחר אל הקודם וכנ"ל וע"כ אצטריך קרא למעט רק מקרבן הקדום והא דפשיטא לי' להירושלמי דפטור לגמרי גם משעיר נשיא הוא ג"כ מטעם הנ"ל דשעיר נשיא מצד הסברא הרי אין לחייבו גם זולת הכתוב כיון דהכי קים להו לרבנן דהצירוף בעלמא הוא מהמאוחר אל הקודם וא"כ מקרבן זמן המאוחר פשיטא דפטור ורק סד"א לחייבו בקרבן הקדום דכשבה ושעירה דהדיוט וזה שפיר ממעטינן מקרא דמעם הארץ דכתיב בהדיוט למעט נשיא דגם מזה פטור וע"כ שפיר פטור לגמרי:

והנה יש לי להוכיח זה עוד מן הגמ' עצמה דהוריות הנ"ל שהרי לכאורה קשה על הגמ' עצמה דמנ"ל דקרא דמעם הארץ דכתיב בהדיוט איירי באוכל ח"ש כשהוא הדיוט והשלים אח"כ כשהוא נשיא ואת למעוטי מקרבן הדיוט הקדום דילמא איירי קרא באמת באוכל ח"ש כשהוא נשיא וירד מנשיאותו והשלים כשהוא הדיוט ואתי למעוטי מקרבן הדיוט המאוחר ועל כרחך לומר דקים להו לרבנן בעלמא דאין הצירוף דכא"פ מקודם אל המאוחר רק להיפוך וע"כ א"א לאוקמי קרא בכה"ג כיון דבכה"ג א"צ קרא כלל לפטור מקרבן המאוחר דגם מסברא פטור כיון שגם בעלמא אין הצירוף כלל בזמן המאוחר. ואולם לפמ"ש למעלה דיותר ראוי אל הכתוב לנקוט גוונא דזמן קדום א"כ י"ל דע"כ לא מוקי הש"ס קרא בהכי דא"כ קשה דה"ל לקרא לנקוט זה בגוונא דזמן קדום כגון שאכל ח"ש כשהוא הדיוט והשלים כשהוא נשיא ולמעטו מקרבן המאוחר דנשיא ודו"ק היטב. ואמנם זה אינו דאכתי מנ"ל לגמ' שהכתוב רצה למעט גם מקרבן נשיא המאוחר דילמא באמת הגזה"כ הוא רק למעט מקרבן הדיוט המאוחר בגוונא דאכל ח"ש בנשיאות והשלים אח"כ בירידה וכנ"ל משא"כ בקרבן נשיא כשהוא המאוחר שפיר חייב ובהדי כבשי דרחמנא למה לך ועל כרחך לומר כמו שכתבתי תחלה דא"א לאוקמי קרא בגוונא הנ"ל למעט מקרבן המאוחר דהדיוט משום דא"צ קרא לזה דגם מסברא פטור בכה"ג כיון דגם בעלמא אין הצירוף במאוחר והכי גמירי להו לרבנן וכנ"ל וע"כ כיון דכתיב מיעוט דקרא בקרבן הדיוט שפיר הוכרח הש"ס לומר דקרא איירי באוכל ח"ש בהדיוטות והשלים אח"כ בנשיאות ומיעטו הכתוב מקרבן הדיוט הקדום דה"א שיתחייב כיון דצירוף כא"פ בעלמא הוא בח"ש הקדום ודו"ק היטב:

והנה י"ל עוד דרק היכא דהח"ש מותר מה"ת וכל כה"ג היכא שאין בח"ש אפילו פעולה מקצתית של השיעור אז הצירוף הוא רק בח"ש האחרון דח"ש הראשון הרי איננו כלום וע"כ הצירוף רק באחרון שבו כל האיסור ומצטרף הראשון אל האחרון וכנ"ל וע"כ בהך דכריתות די"ג ע"א דאיירי לענין טומאת גוי' דח"ש אינו מטמא כלל וע' תוס' חולין דל"ד ע"ב ד"ה והשלישי דכתבו דח"ש דאוכלין טמאין מותר אפילו מדרבנן עש"ה ע"כ שפיר צירוף הטומאה הוא רק בח"ש האחרון וכן בהך דכריתות די"ח ע"ב דאיירי לענין הנאה מהקדש דמעילה ילפינן חטא חטא מתרומה ובתרומה כבר מבואר אצלי בחידושי בסוגי' דח"ש לחדש דח"ש מותר מה"ת אפי' לר' יוחנן ואכ"מ וע"כ גם במעילה ח"ש מותר מה"ת וע"כ ג"כ הצירוף רק בח"ש האחרון אחרי יוה"כ וכנ"ל וכן בח"ש דהזאה דש"ס זבחים הנ"ל הרי ח"ש דהזאה אינו מטהר כלל וכלל וע"כ ג"כ הצירוף רק באחרון משא"כ לענין איסור בעלמא דח"ש הראשון ג"כ אסור מה"ת ע"כ שפיר חשוב הוא ושפיר י"ל דענין הצירוף בכא"פ הוא שמצטרף האחרון אל הראשון להגדיל האיסור לחיוב מלקות וכדמוכח מסוגי' דהוריות הנ"ל ואין כאן שום סתיר' עוד מסוגי' דהוריות הנ"ל לשאר הסוגיות הקדומות הנ"ל כן י"ל ובאתי רק להעיר:

ה

י"ל דפלוגתא דר"י ור"ל בדין ח"ש אי אסור מה"ת או לא הוא ג"כ בספק הנ"ל דר"י סובר דצירוף דכא"פ הוא בח"ש הראשון ונחשב שנאכל האחרון עם הראשון יחד וע"כ שפיר אכילת הח"ש הראשון חשובה הואיל ויכולה להעשות אכילה שלימה ע"י אכלו עוד ח"ש כא"פ שהוא מצטרף אל הח"ש הראשון ונחשב אז שבאכלו ח"ש הראשון אכל מיד אכילה שלימה של כזית וזהו כוונה בהא דכיון דחזיא לאצטרופי איסורא קאכיל אבל ר"ל סובר דהצירוף הוא בח"ש האחרון וע"כ שפיר לית סברא דחזיא לאצטרופי לאסור אכילת ח"ש הראשון אן שגם בהשלימו לאכול עוד ח"ש בכא"פ לא יהי' בשעת אכילת הח"ש הראשון כל האכילה כ"א בשעת ח"ש האחרון שף שתהי' האכילה כולה כיון שח"ש הראשון הוא מצטרף אל האחרון וע"כ שפיר אין בח"ש הראשון חשיבות מפאת חזיא לאצטרופי משא"כ ר"י סובר דהאחרון הוא המצטרף אל הראשון וע"כ שפיר יש בח"ש הראשון חשיבות מפאת חזיא לאצטרופי כיון שהצירוף יהי' בח"ש הראשון ההוא שהאחרון הוא שמצטרף אליו ודו"ק:

בשבת דק"ה ע"א נחלקו ר"ג ורבנן בכותב אות אחד בשבת בשוגג ונודע לו ואח"כ כתב באות ב' בשוגג אי הידיעה של הח"ש חשובה לחלק דס"ל ר"ג דאין ידיעה לח"ש וחייב חטאת וחכמים פוטרין ע"ש דל דפליגי בספק הנ"ל דלר"ג ענין הצירוף הוא בח"ש האחרון ונחשב הח"ש הראשון כאלו הי' יחד עם האחרון ע"כ אין הידיעה שהית' לו בנתיים מח"ש הראשון חשובה לחלק דידיעת כתיבת האות הראשון שידע בנתיים לפני כתיבת האות האחרון הוי כאלו לא ידע כלום כיון מחשב שגם אות הראשון לא כתב אז עדיין כלל שהרי רק בשעת כתיבת האות האחרון הוא דנחשב שכתב אז את הראשון והידיעה שהיא בנתיים הוי כאלו הית' לגמרי לפני התחלת החטא שאינה ידיעה של כלום ורבנן ס"ל להיפוך דהצירוף הוא בח"ש הראשון וע"כ שפיר יש ידיעה לח"ש ואינה נחשבת כידיעה לגמרי לפני החטא כיון דח"ש הראשון הרי כבר הוא ח"ש באמת בשעת הידיעה והח"ש האחרון הוא המתחבר ומצטרף לו ודו"ק. ועי"ל בסברת פלוגתא דר"ג ורבנן הנ"ל דפליגי בספק הנזכר תחלת דברינו אם ענין צירוף חצאין הוא מפאת חיבור שלהם שנחשבין כאלו היו בב"א הראשון עם האחרון או להיפוך או דילמא כל אחד מן החצאין באמת בפ"ע עומד ורק גזירת ההלכה בעלמא הוא שמצטרפים לחייב וי"ל דרבנן ס"ל דכל ח"ש בפ"ע הוא עומד וע"כ שפיר הידיעה שבנתיים מחלקת ומפסקת ור"ג ס"ל דהחצאין מתחברים יחד ונחשב שנעשו בב"א וע"כ א"א שתחלק הידיעה דממ"נ בין אם נחשב שהח"ש האחרון מעשה יחדיו עם הראשון ובין להיפוך דנחשב שנעשה הראשון עם האחרון בשני האופנים האלה הרי לא הית' הידיעה באמצע כ"א או שהית' לגמרי לפני החטא אם נחשב שנעשה הראשון עם האחרון או שהית' לגמרי לאחר החטא אם נחשב שנעשה האחרון עם הראשון ובין כך ובין כך הרי א"א לידיעה כזאת שתפטור (וזהו דלא כמו שכתבנו תחלה דאם הצירוף הוא בראשונה אזי ראוי לידיעה שתחלק כי יש פנים בזה מסברא לכאן ולכאן וי"ל עוד להיפוך דרבנן ס"ל דטעמא דצירוף הוא מפאת שהחצאין מצטרפים ומתחברים יחד דהיינו שמתחבר הראשון עם האחרון או להיפוך וע"כ כאן א"א שיתחברו יחד לחייב חטאת כיון שיש ידיעה המפסקת ומחלקת ביניהם ור"ג ס"ל דאין הטעם מפאת חיבור החצאין כ"א כל אחד בפ"ע הוא עומד וכל אחד בפ"ע בשעה שנעשה הרי נעשה בהעלם וע"כ שפיר חייב ואין הידיעה מועלת כלום ודו"ק היטב ובאתי רק להעיר:

עוד ראיתי לבאר פה פרט אחד בענין כא"פ והוא במה ששנינו בכריתות די"ב ע"ב במשנה וז"ל כמה ישהה באוכלין (באוכל שני חצאי זיתים דאמרינן דמצטרפין) כאלו אוכל קליות (משערין אותן כאלו נתפררו לפירורין דקין כקליות ואוכלן אחת אחת וכשיעור אותה שהי' מצטרפין. רש"י) דברי ר' מאיר וחכ"א עד שישהה מתחלה ועד סוף כדי אכילת פרס חייב עכ"ל המשנה. ומבואר בזה דר"מ לית לי' כלל שיעורא דכא"פ כ"א הצירוף לדידי' הוא בשיעור אכילת קליות. והנה יש לתמוה בזה תמיהה עצומה מש"ס זבחים ד"ע ע"א דקאמר התם אליבא דר' מאיר דאצטריך קרא דנבילה לא יאכל בנבלת עוף טהור לשיעור אכילה בכא"פ דסד"א דהואיל וטומאת נבלת ע"ט חידוש הוא אפי' ביותר מכא"פ נמי ליטמא קמ"ל עכ"ל הגמ'. וקשה טובא דהא לר"מ אין הצירוף כלל בכא"פ כ"א כאלו אוכל קליות והכי הל"ל דאצטריך קרא בנבלת ע"ט לשיעור אכילה בכאלו אוכל קליות דסד"א דהואיל וחידוש הוא אפי' ביותר מכאלו אוכל קליות נמי ליטמא וזו פליאה נשגבה:

והנה לולי פירש"י ז"ל בכריתות הנ"ל דפי' דשיעורא דר"מ הוי ג"כ בהפסק שאם אכל חצי זית והפסיק ואכל אח"כ חצי זית השני ואכילה ראשונה ושני' יחד הם בזמן שאפשר להפריד הכזית לקליות ולאוכלן אחת אחת חייב וכמו שהעתקתי דבריו למעלה וכן פירש עוד שם בד"ה לחומרא וז"ל כאלו אוכל קליות אחת אחת בסמוך זו לזו בההיא משערינן שאם אכל כחצי זית והפסיק ולאחר אותה שעה אכל חצי זית אחר אף אם ישהה מתחלה ועד סוף יותר מכא"פ מצטרפין ואפי' הוי האי שיעורא כולי יומא עכ"ל והנה לולי פירש"י ז"ל הנ"ל הי' אפשר לומר דר"מ לאו שיעורא קאמר דמשערינן בכדי אכילת קליות כ"א כונתו דאם אוכל בפועל ממש כאוכל קליות בלי הפסק והיינו שאפילו מחלק הכזית לחלקים קטנים ואוכלן בסמוך זו לזו כאדם האוכל קליות אחת אחת בסמוך זו לזו אז אפי' אם הוא שוהה אכילה זאת כל היום ג"כ חייב וזהו רק אם אוכל בלי הפסק משא"כ אם מפסיק בנתיים גם ר"מ ס"ל כרבנן דאכילות בהפסק בנתיים אין מצטרפין רק בכא"פ ורבנן פליגי עלי' וס"ל דאפי' אוכל בלי הפסק עכ"ז לא מצטרף ביותר מכא"פ [וגם רש"י ז"ל בהכרח יודה לזה דאפשר לפרש דברי ר"מ כן דאאוכל בלי הפסק קאי דהא בה"א דגמ' שם דר"מ לקולא קאמר קמפרש הש"ס בהדיא כן וכן פירש"י להדיא שם ד"ה א"ד לקולא קאמר עש"ה וא"כ שפיר י"ל דה"ה לפי האמת דר"מ לחומרא קאמר ג"כ הפי' הוא כן והחומרא הוא לענין אוכל בלי הפסק דלרבנן הוי הצירוף רק כא"פ ולר"מ הצירוף הוא כל זמן ששוהה וכנ"ל]. ויש קצת ראי' לפירושנו זה מדאמר ר"מ כאלו אוכל קליות ולא אמר כדי אכילת קליות כמו שאמרו חכמים כדי אכילת פרס ע"כ מוכח דר"מ לאו שיעורא קאמר כ"א בעי ממש שיאכל כאוכל קליות בסמוך אחת אחת וכנ"ל. ועוד יש ראי' לזה הפי' מלשון הגמ' בכריתות שם דאמר וז"ל איבעיא להו ר"מ לחומרא קאמר או לקולא קאמר לחומרא קאמר והכי קתני כאלו אוכל קליות דאפילו כולי יומא ואע"ג דמתחלה ועד סוף יותר מכא"פ כיון דמשכי' אכילתי' מיחייב וכו' עכ"ל הגמ'. ומוכח מהך לישנא דאמר דכיון דמשכי' אכילתי' דר"מ מחייב רק באוכל בהמשך אחד בלי הפסק בנתים שאז אפילו אם האכילה הזאת מושכת כל היום עכ"ז כיון שהוא בהמשך אחד בלי הפסק מצטרף וחייב דלפי פירש"י ז"ל דר"מ גם בהפסק מחייב ואכילת קליות דנקט היינו לשיעורא וכנ"ל לא ידעתי שום פירוש ללשון הגמ' הנ"ל דאמר דכיון דמשכי' אכילתי' וצ"ע:

והנה אם נאמר כפירושנו זה אזי קושי' הנ"ל מסוגי' דזבחים הנ"ל לק"מ די"ל דסוגי' דזבחים הנ"ל כונתה לאוכל בהפסק בנתיים ובזה הרי גם לר"מ השיעור בכא"פ ואין להקשות דאכתי מדוע נקטה הגמ' דוקא שיעורא דכא"פ דהוא בהפסק בנתיים ולא נקטה השיעור השני דאכילת קליות בלי הפסק בנתיים ולומר דסד"א דהואיל וחידוש הוא אפילו ביותר מאכילת קליות נמי ליטמא דז"א דלפי פירושנו זה לא משכחת כלל יותר מאכילת קליות דהא אכילת קליות איננו שיעור כלל רק הכונה שאם אוכל בהמשך אחד בלי הפסק אז אפי' אם אוכל חלקים קטנים כקליות בזאח"ז חייב וא"כ לא שייך כלל פחות ויותר בזה השיעור דממ"נ אם אכל בהמשך אחד הרי זהו השיעור כל כמה שתשהה האכילה ואיננו יותר מכשיעור ואם אכל בהפסק אזי שוב הרי השיעור בכא"פ וכנ"ל. וא"ל דאכתי משכחת גם בשיעור דקליות יותר מכשיעור דהיינו שאם הפריד האוכל לחלקים קטנים עוד מקליות ואכלן בסמיכות זו לזו דז"א דלפי פירושנו זה נראה פשוט דר"מ גם בכה"ג מחייב וקליות דנקט לדמיון בעלמא נקטי' משום דאיירי באוכל חלקים קטנים אחד אחד בסמיכות זה לזה ולהכי נקט כאלו אוכל קליות לפי שקליות הדרך לאוכלם כן חטה חטה בסמיכות זו לזו. ועי"ל דאין הדרך לאכול משהויין קטנים יותר מכמות קליות וע"כ דיבר בהווה ונקט כאלו אוכל קליות וי"ל עוד יותר דבאוכל משהויין קטנים מקליות בזאח"ז כיון שאין הדרך לאכול כך ה"ל שלכ"א ופטור וא"כ ה"ה לענין נבלת ע"ט א"צ קרא למעט דכיון דכתיב ביה אכילה בעי' ממילא כד"א ואינו מטמא שלכ"א כיון דשלכ"א אינו נקרא אכילה וכן מבואר להדיא במנחות (ד"ע ע"א) דנע"ט אינו מטמא שלכ"א וכן מוכח עוד בכמה דוכתי והארכתי בזה במ"א ואכ"מ]:

והנה נזכרתי דספק זה אם אכילת חלקים קטנים ביותר בסמיכות זו אחרי זו חשיב דרך אכילה הוא פלוגתא במנחות דט"ז ע"ב וז"ל הגמ' הקטיר שמשום לאכול שמשום עד שכלה קומץ כולו (הקטיר כשיעור שמשום מן הקומץ של מנחה במחשבה לאכול כשיעור שמשום מן השירים חוץ לזמנו ואח"כ הקטיר שמשום השני מן הקומץ ג"כ במחשבה זאת לאכול שמשום שני משירים חוץ לזמנו וכן עשה כסדר עד שכלה להקטיר הקומץ כולו באופן זה ובמחשבה כזאת) ר' חסדא ור' המנונא ור' ששת חד אמר פיגול וחד אמר פסול וחד אמר כשר וכו' מ"ד פיגול קסבר דרך הקטרה בכך ודרך אכילה בכך (וה"ל מחשב בעבודה כשירה מחשבת אכילת חוץ לזמנו ושפיר הוי פיגול כמו במקטיר כזית במחשבה לאכול כזית משירים חוץ לזמנו דהוי פיגול) ומ"ד פסול קסבר דרך אכילה בכך ואין דרך הקטרה בכך וה"ל כמנחה שלא הוקטרה (דהקטרה שלא כדרכה לא חשיבא הקטרה ואין כאן הקטרה לפגל ורק מנחה פסולה היא כיון שלא הוקטר קומצה) ומ"ד כשר קסבר דרך הקטרה בכך ואין דרך אכילה בכך (ושפיר המנחה כשירה כיון דדרך הקטרה בכך וחשיב הוקטר קומצה ופיגול לא הוי דכיון דאין דרך אכילה בכך אין מחשבה זאת שחישב לאכול חוץ לזמנו שמשום שמשום מן השירים חשובה לפגל דלענין מחשבת פיגול בעינן שיחשב אאכילה וכדכתיב אם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי וגו' וכאן דאין דרך אכילה בכך לא חשיב אכילה ואין כאן מחשבה לפגל) עכ"ל הגמ'. ומבואר דיש פלוגתא דאמוראי בזה אם הדרך לאכול חלקים קטנים כשיעור שמשומין בסמיכות זו לזו [דמסתימות לשון הגמ' נראה פשוט דבמחשב לאכול בסמיכות נמי איירי ולא לבד במחשב לאכול בהפסק וז"פ] וא"כ למ"ד דאין דרך אכילה בכך דלא איתפרש אליבי' שיעור כמות החלקים שיהי' גדולים יותר משמשומין ויהי' דרך אכילה בכך וע"כ שפיר י"ל דבכמות כקליות הוא דהוי דרך אכילה לדידי' ושזהו טעמא דר"מ דנקט כאלו אוכל קליות משום דבפחות מזה אין דרך אכילה בכך וה"ל שלכ"א ופטור [והא דלא נקט ב מנחות הנ"ל שיעור נפיש משמשומין וזוטר מקליות למ"ד הנ"ל י"ל בפשיטות דנקט שמשומין לרבותא דאינך אמוראי דהוי רובא ולאשמעי' דאפילו בשיעור שמשומין א בתכלית סבירא להו דהוי דרך אכילה ויש ליישב זה ש באופן אחר ואין להאריך] ולאמוראי דסברי דהוי דרך אכילה אפי' בשיעור שמשומין דקטן בתכלית י"ל ארא דעכ"ז אכילת קליות הוא דבר ההווה והרגיל יותר וע"כ דיבר ר"מ בהווה ונקט לדמיון כאלו אוכל קליות וה"ה דבאוכל חלקים קטנים מקליות כל שאוכלם בסמיכות זו לזו בלי הפסק שפיר מחייב וא"כ בין כך ובין כך עכ"פ שפיר לא נקט הש"ס דזבחים הנ"ל דאצטריך קרא שא ע"ט למעט יותר מכדי אכילת קליות דממ"נ או דלא משכחת ליה כלל למ"ד דאפילו בחלקים היותר קטנים כשמשומין הוי דרך אכילה או דהוי שלכ"א לאידך מ"ד וא"צ קרא למעט כלל וכנ"ל:

ועוד נראה דאפילו נודה דהש"ס דזבחים הי' יכול לומר ה"א דאפילו ביותר מאכילת קליות יתחייב עכ"ז כיון דר"מ מודה עכ"פ גם בשיעור כא"פ בה בנתיים א"כ שפיר נקט הש"ס דזבחים צריכותא דיותר מכא"פ לענין הפסק בנתיים וה"ה דהוי מצי למינקט צריכותא דיותר מאכילת קליות בלי הפסק בנתיים אלא דחדא מתרתי נקט ואטו כי רוכלא וכו' וניחא ליה נמי טפי למינקט הא דכא"פ כיון דזהו שיעור הרגיל והמפורסם בכולי תלמודא משא"כ אלו הי' נקיט שיעורא דקליות הי' נצרך הש"ס לאתויי משנה דכריתות הנ"ל לראי' דיש לר"מ שיעור אחר הבלתי נודע והוא שיעורא דקליות ואלו בסוגי' דזבחים שם הרי אינו מדבר מענין זה כלל ומביא זה שם אגב גררא ושלא במקומו וע"כ שפיר ניחא ליה טפי למינקט שיעורא דכא"פ כדי שלא יצטרך להאריך ולהביא משנה דכריתות הנ"ל כיון שהדין דין אמת והשיעור דכא"פ הרי הוא גם לר"מ בהפסק בנתיים ומהא דאמר דאשמעי' קרא דביותר מכא"פ לא מצטרף ממילא ידעינן דאכילת נבילת ע"ט לטמא צריך שתהי' כשאר אכילות לענין איסור וא"כ נדע ממילא דה"ה בלי הפסק ביותר מאכילת קליות ג"כ אינו מטמא וז"פ:

והנה לכאורה יש להביא ראי' לפירושנו זה דר"מ לאו שיעורא קאמר כ"א בעי ממש אכילה כאכילה קליות בלי הפסק בנתיים וזה לפמ"ש הרמב"ם בהקדמתו לפי' המשניות דבדבר שהוא הלמ"מ לא שייך בי' פלוגתא עש"ה וא"כ הא שיעור כא"פ הרי הוא דין מקובל בהללמ"מ ואיך פליג ר"מ עלי' ועל כרחך לומר דגם ר"מ ס"ל הללמ"מ הנ"ל אלא דסובר דשיעור דכא"פ הנמסר בהלכה הכונה בו רק לאוכל בהפסק בנתיים משא"כ באוכל בלי הפסק בנתיים ס"ל לר"מ מסברא דחשיב אכילה אחת אפי' שוהה כל היום כיון שלא הפסיק רק אכל בהמשך אחד ורבנן ס"ל דכל אכילות בזאח"ז אין ראוי שיצטרפו מסברא ואפי' בלי הפסק בנתיים וע"כ גם בלי הפסק בנתיים לא חשיב לדידהו אכילה אחת רק בכא"פ שנמסר בו הלל"מ דבכא"פ כל הנאכל בו מצטרף ודו"ק:

והנה יש לעיין בהא דקיי"ל לענין טכ"ע דבעינן שיהי' בתערובות כזית בכא"פ אי ר"מ חולק גם על זה ומצריך שיהי' בתערובות כזית בכדי אכילת קליות א"ד מודה דבתערובות בעי' רק כזית בכא"פ וכדמצינו בכמה דוכתי דאיסור המעורב קיל מבעין וע"כ נהי דבעין אית לי' שיעור גדול כאלו אוכל קליות עכ"ז בתערובות מודה דבעי' כא"פ וזה תלוי אי הא דכזית בכא"פ בתערובות הוא הלמ"מ בפני עצמו דאז י"ל שר"מ מודה בזה ופליג רק בבעין משא"כ אם נאמר דכזית בכא"פ דתערובות אינו הלמ"מ רק מסברא אמרי' הכי דכיון דהצירוף בעין הוא בכא"פ ע"כ בעינן ממילא גם בתערובות שיהי' כזית בכא"פ דאם נתערב ביותר מזה הרי א"א לאכול כזית מן האיסור וכמובן וא"כ ר"מ דפליג בבעין ה"ה דפליג בתערובות וכמובן. ולכאורה מדפליגי אמוראי בפסחים (מ"ד א') אי כזית בכא"פ דאורייתא ע"ש מוכח דאינו הלמ"מ דאל"כ א"א שיהי' בו פלוגתא וכדברי הרמב"ם הנ"ל. אולם יש לדחות ולומר דרק בעיקר ההלמ"מ א"א שיהי' פלוגתא שיסבור האחד שנמסרה הלמ"מ בדבר והשני יחלוק ויאמר שלא נמסר כלל וכלל משא"כ כאן דמאן דפליג אכזית בכא"פ סובר שההלמ"מ נמסרה רק לבעין ואידך מ"ד ס"ל דנמסר גם לתערובות א"כ כיון שתרוייהו מודים בההלמ"מ ופליגי רק בפרטי ההלכה אם נמסרה גם על תערובות ע"כ שפיר שייך פלוגתא בזה והארכתי בזה במ"א ואכ"מ:

והנה אם נאמר דכזית בכא"פ דתערובות הוא הלמ"מ בפני עצמו וא"כ י"ל דר"מ מודה בתערובות וכנ"ל אזי ממילא נדחית הראי' שהבאתי לפירושנו בהא דכאלו אוכל קליות מדעת הרמב"ם הנ"ל דשפיר י"ל דבעין לית לי' לר"מ כלל שיעורא דכא"פ גם בהפסק וכרש"י ז"ל ועכ"ז שפיר ס"ל גם לר"מ את ההלמ"מ ומוקים לה בתערובות וכמובן. ויש לבאר בזה דברי התוס' בכריתות שם ד"ה מתחלה ועד סוף בכא"פ שכתבו וז"ל מהכא משמע דלתרי גווני מיירי שיעור פרס חדא לענין הפסקה שאם הפסיק בין אכילה לאכילה כשיעור פרס אין מצטרף וחדא כדאמרינן בעלמא (פסחים דמ"ד) שאם נתן כזית תרומה בשיעור פרס דחולין ואכלן שהוא חייב עלי' עכ"ל. ולכאורה מה חידשו התוס' בזה ותו קשה להבין לשונם שכתבו דמהכא משמע וכו' דאיך משמע זה ממשנה דכריתות הנ"ל הלא המשנה מדברת רק משיעור כא"פ דבעין. אולם לפמ"ש ניחא דכוונתם לומר דההלמ"מ עצמה שמסרה שיעור פרס דיברה מב' מינים הנ"ל דהיינו מבעין וגם מתערובות דאל"כ רק נאמר דשיעור פרס נמסר רק לבעין א"כ איך חולק ר"מ על ההלמ"מ וכנ"ל ועל כרחך לומר דגם ר"מ מודה בשיעור פרס אלא דסובר דההלמ"מ מסרה שיעור כא"פ לתערובות לבד ולא לבעין וחכמים ס"ל דגם לבעין נמסר השיעור הזה וא"כ שפיר מהך משנה דכריתות עצמה משמע דלתרי גווני מיירי שיעור פרס וכו':

והנה עפיד"ז יש לחדש ג"כ דר"מ ורבנן פליגי באמת בפלוגתא דפסחים הנ"ל אי כזית בכא"פ דתערובות דאוריתא או לא דרבנן ס"ל דלאו דאוריתא וא"כ על כרחך נמסרה ההלכה רק לבעין ור"מ ס"ל דהוי דאוריתא וע"כ מוקי ההלכה רק לתערובות אבל לא לבעין ובכה"ג ודאי דשייך פלוגתא בהלמ"מ גם להרמב"ם ז"ל כיון ששניהם מודים בההלכה ופליגי רק בפירושה דלמר קאי אבעין למר אתערובות. וע' ב"ק (י"ט א') דרבנן ס"ל דחצי נזק צרורות הוי הלמ"מ בכחו אבל לא בכח כחו וסומכוס מוקי להלכה בכח כחו אבל לא בכחו וכה"ג מצינו בש"ס בדוכתי טובא [מיהו בב"ק שם בעי לומר ג"כ דסומכוס לא גמיר הלכה כלל ואפילו בכח כחו וזה שלא כהרמב"ם הנ"ל ודברי הרמב"ם אלה צריכים עיון עוד משארי מקומות וכבר הרבה לתמוה בזה בשו"ת חוות יאיר וגם אני הארכתי בזה במ"א ואכ"מ]:

אשובה עוד ליישב קושיתנו מש"ס זבחים ע' א' הנ"ל וזה ע"פ מאי דאיתא בסוכה דמ"ט ע"ב האי צורבא מרבנן דלא נפיש ליה חמרא ליגמע גמועי ופירש"י ישתה לגימות גסות ושם עוד א"ר פפא שמע מיני' כי שבע איניש חמרא מגרוני' שבע וברש"י על ידי ששותהו בלגימות גסות וגרון מלא הוא משביע ולא ע"י שתי' מרובה שמכניס הרבה יין במעיו ע"י לגימות דקות ואינו כאוכלין ששובע שלהן בא במילוי כרס עכ"ל. ומוכח מזה דהנאת גרון הוי רק ע"י מילוי הגרון בשתי' גסה בב"א משא"כ הנאת מעיים הוי אפילו אם שותה בזאח"ז שתיות דקות ומועטות השיעור שהרגשתם חלושה בגרון דעכ"ז יש בהם הנאת מעיים כיון דבבוא שתי' הב' והג' וכו' למעיים עדיין ישנה לראשונה שם ומתקבצים שם הלגימות והמעיים מתמלאים וכמובן ומובן ממילא דה"ה באוכלים ודאי יש כמות קטן ודק כזה אשר לדקותו וקטנותו הרגשתו חלושה בגרון ואין החיך מרגיש הנאה ממנו כלל ואם יחלוק האוכל לחלקים דקים כאלה ויאכלן בזאח"ז אין כאן הנאת גרון כלל ורק הנאת מילוי מעיים הוא דיש גם בכה"ג כיון שלאחר בליעת החלק הב' והג' וכו' עדיין יש גם הראשון במעיים והמעיים מתמלאים וכמובן. ולפי"ז מובן ממילא דשיעור דאכילת קליות הנ"ל דהוא אפילו במחלק האוכל לחלקים היותר דקים וקטנים ואוכלם בסמיכות זו לזו וכנ"ל א"כ מובן דשיעור זה שייך רק גבי הנאת מעיים לא גבי הנאת גרון ולגבי הנאת גרון דלית בי' שיעור דקליות הנ"ל על כרחך דשיעור האחר הוא דאית בי' היינו שיעורא דפרס (דאם אוכל כזית בכא"פ אזי בהכרח אין חלקי האכילה קטנים ביותר וכמובן ושפיר איכא הנאת גרון] וא"כ י"ל דר"מ ס"ל כסברת ר"ל בחולין דק"ג ע"ב דס"ל דבכל התורה הוי הנאת מעיים אכילה ע"ש. וכבר כתבתי בחידושי במ"א דלענין נבלת עוף טהור כ"ע מודי דאזלינן רק בתר הנאת גרון ואכילה דידי' היינו הנאת גרון וכמפורש בכולי' הש"ס בלי חולק דנבלת ע"ט מטמא בבית הבליעה דהיינו בגרון [וכן הוא במשנה א' פ"א דטהרות ובזבחים ק"ה ב' מוקי להך משנה אליבא דר"מ ע"ש] וגזה"כ הוא דכתיב נפש וגו' לומר שמטמאה בבית הנפש דהיינו בגרון וכמבואר ברמב"ם הלכות אבות הטומאות פ"ג ה"א והוא מן התוספתא עש"ה וא"כ שפיר ס"ל לר"מ בכריתות שם לענין שיעור הצירוף בכה"ת שהוא כאלו אוכל קליות משא"כ בש"ס זבחים הנ"ל דאיירי לענין טומאת נע"ט דמטמא בבית הבליעה שפיר גם ר"מ לית לי' שיעורא דקליות רק שיעור פרס הוא דאית לי' וכנ"ל. ולפי"ז יולד עוד דבר חדש דהא דלית לי' לר"מ שיעורא דפרס היינו רק באוכלין אבל במשקין יודה דשיעורן בכא"פ וזה ג"כ ע"פ ש"ס סוכה הנ"ל ורש"י הנ"ל שכ' ואינו כאוכלין ששובע שלהן בא במילוי כרס עכ"ל. ומבואר מדבריו דמשקין עיקר הנאתן בגרון ולא במילוי מעיים כאוכלין וא"כ כיון שמשקין עיקר הנאתן בגרון א"כ י"ל דגם ר"ל דחולין הנ"ל וה"ה ר"מ הנ"ל יודו דבמשקין הוי הנאת גרון אכילה [וכבר הבאתי הערה זאת בקונטרס ע' פנים לתורה אות י'] וא"כ ממילא במשקין גם לר"מ השיעור בכא"פ וכמובן [ויתיישב בזה מה שדקדקנו למעלה דאיך פליג ר"מ אשיעורא דפרס הא בהלמ"מ לא שייך פלוגתא ולפי הנ"ל ניחא דגם ר"מ שפיר סובר את ההלכה אלא דמוקי לה במשקין ורבנן ס"ל דקאי גם אאוכלין ובפרטי ההלכה כה"ג שפיר שייך פלוגתא וכנ"ל]:

ואם כנים דברינו אלה יובנו בדקדוק גדול דברי המשנה דכריתות שם דאחרי מחלוקת ר"מ ורבנן הנ"ל שנינו שם וז"ל אכל אוכלין טמאין ושתה משקין טמאין שתה רביעית יין ונכנס למקדש ושהה כא"פ (אכלהו קאי אאכל אוכלין וכו' ושתה משקין וכו' ושתה רביעית יין דשיעור שהיית האכילה והשתיה היתה בכא"פ) חייב עכ"ל המשנה. ולכאורה קשה מדוע לא שנה התנא גם בבבא זאת מחלוקת ר"מ דהא לדידי' גם כאן שיעור הצירוף באכילת קליות (וי"ל דרצה לסתום כרבנן ועי"ל דלא הוצרך לשנות עוד מחלוקת ר"מ בהא דממילא נדע זה מרישא דהא היינו הך דרישא דמאי שנא]. ואולם לפי דרכנו דבמשקין וכן בנבלת ע"ט דאזלי' בתר גרון גם לר"מ השיעור בכא"פ אזי דברי המשנה מדוקדקים ביותר וזה ע"פ מה שכתבו התוספת ישנים שם ד"ה אכל אוכלין טמאין וז"ל פירש"י דלא קאי אנכנס למקדש דלא מיחייב אביאת מקדש באכילת אוכלין טמאין אפי' נטמאו במת דאין נעשין אבות הטומאה דאין להם טהרה במקוה [ולרש"י אכל אוכלין טמאין ושתה משקין טמאין הוא בבא בפ"ע שאם אכל שיעור אוכלין טמאין ושתה שיעור משקין טמאים בשהיית כא"פ נפסל גופו מלאכול בתרומה ולא קאי אנכנס למקדש. עש"ה ברש"י] ונראה דאיירי באכל נבלת עוף טהור ושתה משקין טמאין כגון דם השרץ שמטמא כבשרו ונכנס למקדש עכ"ל התוס'. הנה שלפי דבריהם איירי בבא הנ"ל רק בב' דברים הנ"ל דהיינו באכילת נבלת ע"ט ובשתיית משקין וא"כ בדקדוק גדול לא שנה התנא כאן מחלוקת ר"מ דהא ר"מ אינו חולק כלל בב' הדברים הנ"ל ומודה בהו דשיעור הצירוף שלהם הוא בכא"פ וכנ"ל [ולפי"ז גם דברי הש"ס זבחים ע' א' הנ"ל מדוקדקים ביותר דלא מסברא לבד אמר הש"ס כן דבנבלת ע"ט השיעור לר"מ בכא"פ כ"א הש"ס דייק זה ממשנה דכריתות הנ"ל מדלא פליג ר"מ בסיפא דאיירי בנבלת ע"ט וכנ"ל]:

ואולם דברי הת"י הנ"ל בעצמותם תמוהים לי מאוד במה שפירשו דשתה משקין טמאין היינו דם השרץ וכו' דא"כ ל"ל למיתני שתה הלא גם קודם השתי' מיד שנגע בו נטמא וצ"ל דאיירי בתחב לו חבירו בבית הבליעה דלא היתה נגיעה מקודם וכמ"ש כעין זה בתוס' שם ד"ה אוכלין ע"ש. ואולם קשה דא"כ איך נטמא כלל דהא בבית הבליעה אינו מטמא במגע דהיא מגע בית הסתרים או טומאה בלועה ע' נדה (מ"ב ב') ובתורת אכילה ג"כ אינו מטמא דלא מצינו טומאה מה"ת בתורת אכילה רק בנבלת ע"ט וכנודע ובכה"ג מדרבנן הוא דנפסל גופו מלאכול בתרומה משום אוכל אוכלין טמאין אבל שיהי' חייב אביאת מקדש אשתיית דם השרץ מטעם שתי' זה אין לו שום מציאות לכאורה וצע"ג ובאתי בכ"ז רק להעיר:

תוכן העניינים

לקח טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה