אור ברסלב
לקח טוב כלל יב › ה

לקח טוב· רבי יוסף ענגיל

כלל יב · ה

ד

התוס' ריש ל"ה הקשו דל"ל קרא בפסחים (ל"ה ב') לפסול מצה של טבל מקרא ת"ל דה"ל מהב"ע ע"ש. ונראה ויתיישב ג"כ מאי דתמהו על הרמב"ם ז"ל שהביא בהלכותיו הך דינא דמצה של טבל ותמהו דבפסחים שם מוקמי' לברייתא הפוסלת מצה של טבל מקרא כר"ש דס"ל דאאחע"א בכולל ואלו אנן קיי"ל דאחע"א בכולל ומלשון הרמב"ם שם מוכח דטעמו משום מהב"ע וקשה שהרי בגמ' לא נאמר זה הטעם. ונלענ"ד עפ"י דברי השו"ת שאגת ארי' (סי' צ"ו) הנודעים דחקר דבמצה של טבל לא שייך מהב"ע דאדרבה עדל"ת ע"ש אולם בס' שו"ת הרי"ם העיר דלא שייך בכגון זה עדל"ת משום דא"א לצמצם שיאכל כזית בצמצום ויש כאן ב' צדדים לאיסור וצד אחד להיתר דשמא אוכל משהו פחות מכזית וח"ש אסור מה"ת ואלו לגבי עשה דמצה אין הח"ש קיום של כלום וכן שמא אוכל משהו יותר וה"ל המשהו היתר עבירה בלי מצוה המדחה ונשאר רק צד אחד להיתר דהיינו צד הצמצום שאוכל כזית בצמצום וא"כ כיון דאיכא ב' צדדים לאיסור וצד אחד להיתר צריך לחוש לצדדי האיסור שהם הרוב ולא שייך עדל"ת עכת"ד וע' תוס' חולין (כ"ח ב') ד"ה לפי:

והנה הצד הראשון הנ"ל דשמא אוכל משהו פחות מכזית ועובר איסור ח"ש מובן בפשיטות דזה שייך רק אם נאמר דדין ח"ש איתאמר רק באיסורין ולא במצות עשה וכי לגבי מ"ע אין ח"ש קיום של כלום וכנ"ל אבל אם נאמר דכי היכי דח"ש דאיסור אסור מה"ת והיינו שהשיעור הוא איסור בשלימות והח"ש הוא מקצת איסור וכמבואר אצלי בסוגי' דח"ש ה"ה דלגבי עשה הוי אכילת כזית קיום המצוה בשלימות ואכילת ח"ש היא קיום מקצת מצוה וכמו שנסתפקו האחרונים ז"ל לומר כן והאריכו בזה וא"כ אם נאמר כן הרי נסתלק צד האיסור הזה דאם אוכל פחות משהו א"כ כי היכי דהוא ח"ש דלאו הוא ג"כ ח"ש דמצוה ואכתי שייך שפיר עדל"ת דכמו דמצוה שלימה דוחה איסור שלם ה"ה מקצת מצוה דח"ש דוחה מקצת איסור דח"ש וכמובן וא"כ שוב יש כאן ב' צדדים להיתר וצד אחד לאיסור דצד פחות משהו וצד הצמצום היתר נינהו ורק הצד דשמא יתר משהו הוא איסור וא"כ שוב אזלי' בתר רובא דהיתר ושרי וכתוס' חולין הנ"ל ושפיר שייך עדל"ת וכמובן:

והנה הספק הנ"ל אי גם במ"ע הוי עשיית ח"ש דמצוה קצת מצוה אף אם איננו גומר המצוה לעשותה כולה בשיעורה או דילמא לגבי מ"ע אין הח"ש קיום של כלום וכל זמן שאין גומר כל המצוה לאכול כל הכזית במ"ע דאכילה וכדומה אזי כמאן דלא עביד כלום דמי נלענ"ד דהוא פלוגתא דתנאי ביומא דס"א ע"א דפליגי התם ר' מאיר עם ר"א ור"ש דר"מ סבר דאם נתן מקצת מתנות שבפנים ונשפך הדם יביא דם אחר ויתחיל בתחלה ור"א ור"ש סוברים דאינו מתחיל אלא ממקום שפסק ובפירש"י שם ס"א ב' ד"ה לר"מ וד"ה ולר"א ור"ש כ' דטעמא דר"מ הוא משום דס"ל דעבודה שלא נגמרה הרי היא כמי שאינה ור"א ור"ש סברי דלא אמרינן כמאן דליתא דמיא וחשובה היא וכו' עכ"ל. ומבואר לענ"ד דבספק הנ"ל הוא דפליגי דר"מ ס"ל דגבי מ"ע כל זמן שאין גומר המצוה כולה בשיעורה אין במעשהו כלום וע"כ כיון דשיעור ההזאות הם ח' לכן אם נשפך הדם באמצע אזי מקצת ההזאות שנתן אף מקצת לא חשיבי ולכן בהביאו דם אחר מוכרח להתחיל בתחלה דא"א שיצטרפו הזאות דדם השני עם הזאות דדם הראשון דהזאות דדם הראשון כמאן דליתנייהו כלל דמיין דרק כשגומר כל ההזאות אז הוא דהוי גם הזאה הראשונה מקצת הזאה וחלק המצוה אבל כ"ז שלא גמרן אינם כלום וכאלו לא נתן עדיין כלום דמי וע"כ בהביאו דם אחר שפיר צריך להתחיל מתחלה וכמובן ור"א ור"ש סוברים דגם ח"ש דקיום מצוה הוא קיום של ח"ש עכ"פ וחשוב קיום מקצת אעפ"י שלא נגמר וע"כ שפיר א"צ להתחיל אלא ממקום שפסק דהזאות שנתן כבר מדם הראשון שפיר טובים הם ומצטרפים עם שאר ההזאות דדם השני דנהי דלא גמר מצות ההזאה מדם הראשון עכ"ז קצת המצוה דעבד עבד וחשוב שפיר חלק המצוה ומצטרף שפיר עם החלק הנגמר מדם השני להחשב קיום מצות ההזאה בשלימות ודו"ק:

ולפי"ז ברייתא דפסחים הנ"ל דמוקמי' לה אליבא דר"ש א"כ ר"ש לטעמי' דס"ל ביומא דאינו מתחיל אלא ממקום שפסק והיינו משום דגם מצוה הבלתי נגמרת הוי ח"ש דמצוה עכ"פ וא"כ גם כאן אא לי' צד דשמא פחות משהו וכנ"ל ואיכא ב' צדדים להיתרא וצד אחד לאיסור ושפיר עדל"ת ולא הוי מהב"ע וע"כ שפיר הוכרחה הברייתא לפסול מצה של טבל מקרא משא"כ הרמב"ם לטעמי' דפסק בפ"ה מעבודת יום הכפורים הלכה ה' כר"מ דיומא הנ"ל דיחזור ויזה בתחלה א"כ שוב שפיר לא שייך עדל"ת וה"ל מהב"ע וע"כ א"צ לדרשא דברייתא ולטעמא דאאחע"א דבלא"ה שפיר מצה של טבל פסולה מטעם מהב"ע:

עי"ל בזה עפ"י דברי השאגת ארי' והשו"ת הרי"ם הנ"ל וזה עפ"י מה שסתר שם בס' שו"ת הרי"ם דבריו הנזכרים וכ' דאין כאן צד של איסור דשמא אוכל, פחות משהו דהא ח"ש אסור מה"ת רק מטעמא דחזיא לאצטרופי וזה לא שייך כאן שהרי אם ישלים כאן לכזית שוב אדרבה הרי נאמר עדל"ת ויהי' היתר לגמרי עכ"ד ז"ל. ואולם עדיין יש לעיין שהרי הוא חזי לאצטרופי אם ישלים לאכול המשהו האחרון טבל דעלמא לא טבל דמצה של מצוה אמנם נראה ואציע דהא דח"ש אסור מה"ת מטעמא דחזיא לאצטרופי י"ל דזהו רק היכא שהח"ש האחרון יצטרך לצירוף הח"ש הראשון כמו בכל האיסורין דאם יאכל עוד ח"ש בכא"פ א"כ לא ילקה על הח"ש האחרון זולת ע"י צירוף הראשון ע"כ כיון שהח"ש של עכשיו יש לו חשיבות זה שגורם מלקות בצירופו אל הח"ש האחרון ע"כ החשיבות הזה מועיל לאסרו אבל היכא דהח"ש האחרון לא יצטרך לצירוף הח"ש הראשון אז אף שיהי' להח"ש הראשון צירוף אל האחרון עכ"ז כיון שהח"ש הראשון אין לו החשיבות הזה לחייב מלקות על הח"ש האחרון ע"כ לא אמרי' בי' סברא דחזיא לאצטרופי ושרי דכיון דסתם חזיא לאצטרופי באיסורים הוא בגונא דהחיש האחרון נצרך גם לצירוף הראשון ויש אל הח"ש הראשון חשיבות זה שמסבב מלקות גם לח"ש האחרון א"כ אין לנו ראי' לומר יתר מזה ושפיר ניתן להאמר דרק בכהאי גונא הוא דמהני סברא דחזיא לאצטרופי לאסור הח"ש משא"כ אם יומצא אופן דהח"ש האחרון לא יוצרך לצירוף הח"ש הראשון אזי שפיר הח"ש הראשון מותר מה"ת אף שבהשלימו לכשיעור יהי' לו צירוף אל האחרון כיון שאין לו זה החשיבות לצרף האחרון אליו ולגרום מלקות אל האחרון ע"י צירופו:

ועיין ש"ס שבת דצ"א ע"א בעא מיני' רבא מר"נ זרק כזית תרומה לבית טמא מהו למאי אי לענין שבת (לחייב משום הכנסה) כגרוגרת בעינן אי לענין טומאה בכביצה אוכלים בעינן לעולם לענין טומאה וכגון דאיכא פחות מכביצה אוכלין והאי משלימו לביצה מאי מדמיצטרף לענין טומאה מיחייב נמי לענין שבת או דילמא כל לענין שבת כגרוגרת בעי' וכו' ובתוס' שם ע"ב ד"ה פחות מכביצה אוכלין כתבו וז"ל וה"ה דהוי מצי למימר דאיכא כביצה אוכלין שאין הם צריכין לצירוף וכזית לבד צריך לצירופן עכ"ל. ואולם לפי סברתנו הנזכרת י"ל גם שם דבדיוק נקט הש"ס כגון דאיכא פחות מכביצה אוכלין דרק כשיש באמת פחות מכביצה. הצריך לצירוף הכזית הזה ומועיל הכזית הזה בצירופו לסבב טומאה גם אל הפחות מכביצה אז הוא דיש חשיבות אל הכזית מכח זה ואמרי' דמגו דחשוב לענין טומאה חשוב נמי לענין שבת להתחייב עליו משום שבת משא"כ אלו הי' שם כביצה שהוא מקבל טומאה בעצמו וא"צ לצירוף כזית הזה אז נהי דהכזית הזה מצטרף אליו לקבל גם הכזית טומאה עכ"ז אין אומרים סברא דמגו דחשיב וכו' ואין שטומאת עצמו מועלת להחשיבו ורק מה שמצטרף אל הפחות מכביצה וגורם טומאה גם אל הפחות מכביצה בצירופו הוא דמהני להחשיבו ולומר דמגו דחשוב וכו' והכי דייק לישנא דגמ' דאמר וכגון דאיכא פחות מכביצה אוכלין והאי משלימו לביצה ולא אמר והאי משלים לביצה והיינו משום דמה שמשלים הכזית הזה להיות כביצה ויקבל הוא טומאה זה הרי אין מועיל להחשיבו ועיקר חשיבותו הוא רק במה שמשלים את הפחות מכביצה ועושהו חלק מכביצה ויקבל טומאה עי"כ וע"כ שפיר בדיוק נקט והאי משלימו לכביצה כיון דעיקר חשיבותו הוא רק במה שמשלים את הפחות מכביצה להיות כביצה ולא במה שמשלים את עצמו ודו"ק. (ויש עוד ראי' לסברא זאת לפי דעת רש"י דאוכל מקבל טומאה בכל שהוא ורק לטמא אחרים הוא דבעינן כביצה וא"כ זה הכזית תרומה הרי הי' מקבל טומאה בעצמו גם זולת שום צירוף כלל והא דמצריך שיהי' שם פחות מכביצה אוכלין היינו על כרחך כדי לו חשיבות זה לענין טומאה שיוכל לטמא אחרים וכדמוכח להדיא מדברי רש"י שבת שם ד"ה אי לענין טומאה וכ"כ הפני יהושע בשבת שם דלדעת רש"י הנ"ל הא דמצריך בש"ס שיהי' שם פחות מכביצה אוכלין היינו כדי שיהי' לו חשיבות לטמא אחרים דמה שמקבל טומאה בעצמו אין מועיל להחשיבו ולומר סברא דמגו דחשוב לענין טומאה וכו' ע"ש וא"כ מובן ממילא דה"ה לענין ח"ש דעלמא שפיר ניתן להאמר דרק כשיש לו חשיבות זה להיות פועל ענין האיסור בזולתו ויוכל לסבב מלקות אל הח"ש האחרון ע"י צירופו הוא דמהני החשיבות הזה לאסרו משא"כ היכא דהח"ש האחרון לא יוצרך לצירופו וכנ"ל]:

ומעתה נראה עפ"י מאי דס"ל לר"ש במכות דכ"ש למכות ומבואר שם בריטב"א בשם הרמ"ה דהוא מטעמא דאחשבי' עש"ה. והנה כבר כתבתי בקונטרס ע' פנים לתורה אות נ"ג דבכמו נידון דמצה של טבל דידן לא שייכא סברא דאחשבי' הנ"ל כיון שאין כונתו באכילת המצה מפאת בקשו ורצותו ענין האכילה בעצם כדי שנוכל לומר שבאכילתו הח"ש לבד רואין אנו מזה שחשוב הוא בעיניו אכילה זאת ורק אוכל מפאת המצוה וכדי לקיים החוק התורה המוטל עליו ולא מפאת בקשו ענין האכילה בעצם וע"כ לא שייכא כאן סברא דאחשבי' עש"ה, ולפי"ז אלו יאכל כאן כזית פחות משהו מפאת א"א לצמצם אזי לא תהי' האכילה הזאת אכילה של חיוב מלקות גם לר"ש כיון דאין כאן סברא דאחשבי'. ואולם בתורת ח"ש לכאורה יהי' אסור גם לר"ש כמו לרבנן דהא ר"ש היא רק מוסיף אדרבנן וס"ל דסברא דאחשבי' מועלת גם לחייב מלקות אבל ודאי דהיכא דליכא סברא דאחשבי' להיות כ"ש למכות עכ"ז עכ"פ הוא אסור מה"ת לר"ש כמו לרבנן ואולם אחרי העיון גם ז"א דהא הא דח"ש אסור מה"ת לרבנן היינו רק מטעמא דחזיא לאצטרופי וא"כ לפי הצעתנו הנזכרת דזה שייך רק היכא שהח"ש האחרון יצטרך לצירוף הח"ש הראשון וא"כ שוב כאן לא שייך כלל לר"ש הא דחזיא לאצטרופי דממ"נ במה ישלים השיעור אם במשהו טבל של מצה הרי נאמר עדל"ת ויהי' כל הכזית היתר לגמרי ואם ישלים במשהו טבל דעלמא לא בטבל של מצה דמצוה א"כ שוב הרי לא תהי' כונתו באכילת אותו המשהו לקיום מצוה ושוב הרי נאמר באותו משהו סברא דאחשבי' ויהי' דינו דין כ"ש למכות כמו בעלמא לר"ש וא"כ שוב לא יצטרך אותו המשהו לצירוף הח"ש הראשון כלל כיון דיהי' בו מלקות מפאת עצמותו דכ"ש למכות וא"כ שוב גם הח"ש הראשון אין בו חשיבות דחזיא לאצטרופי מפאת מה שראוי להצטרף לאותו המשהו כיון שאותו המשהו לא יצטרך לצירופו ובכה"ג הרי לא אמרי' סברא דחזיא לאצטרופי וכנ"ל וא"כ לר"ש לא חזיא הח"ש כאן לאצטרופי לא למשהו טבל שאינו של מצה דמצוה ולא למשהו טבל של מצה דמצוה וא"כ שוב הח"ש מותר לגמרי מה"ת כאן לר"ש וא"כ שוב יש כאן ב' צדדים להיתר וצד אחד לאיסור דצד דפחות משהו וצד הצמצום היתר הם ויש רק צד אחד לאיסור דהיינו צד דיתר משהו וא"כ שוב אזלי' בתר רובא ושרי ושפיר אמרי' עדל"ת וע"כ ברייתא דפסחים הנ"ל דמוקמינן לה אליבא דר"ש שפיר הוצרכה לילפותא דמצה של טבל מקרא ולא פסלה מטעמא דמהב"ע דאדרבה הרי אמרי' עדל"ת משא"כ לפי ההלכה דקיי"ל כרבנן דלא אמרי' כ"ש למכות וא"כ שפיר גם הצד דפחות משהו הוא איסור מפאת חזי לאצטרופי כיון דחזי לאצטרופי למשהו טבל דעלמא שאינו טבל של מצה דמצוה דאותו המשהו שפיר יוצרך לצירוף הח"ש הזה דבו בעצמותו הרי ליכא מלקות כיון דאנן לא סבירא לן דכ"ש למכות וא"כ כיון דמשהו הזה יוצרך לצירוף הח"ש הזה שפיר הח"ש אסור מפאת דחזיא לאצטרופי למשהו כזה וא"כ שוב יש כאן ב' צדדים לאיסור וצד אחד להיתיר ואזלי' בתר רובא ואסור ולא אמרי' עדל"ת והוי שפיר מהב"ע וע"כ לפי האמת שפיר פסק הרמב"ם ז"ל לפסול מצה של טבל מטעמא דמהב"ע וכנ"ל:

והנה מה שהבאתי מקונטרס ע' פנים לתורה דבכמו נידון דידן אם אוכל כזית פחות משהו מפאת א"א לצמצם לא שייכא סברא דאחשבי' כיון שאין אכילתו מפאת בקשו ענין האכילה בעצם כ"א כדי לקיים המצוה והחוק התורה המוטל עליו הנה כתבתי שם עוד טעם אחר בזה דלא שייך כאן לומר דאחשבי' לח"ש לאכילה כיון שבאמת אין כונתו לאכילת ח"ש רק לאכילת שיעור אלא דמפאת דא"א לצמצם עלה בידו פחות משהו וא"כ הרי לא החשיב לח"ש בזה כיון דכונתו העצמיית הרי הוא לשיעור לא לח"ש ע"ש. ועיין עוד בספר ברוך טעם (שער הכולל דין א') דביאר דברי הרמ"ה הנ"ל דכ' דאחשבי' לחומר איסורו עש"ה בריטב"א וביאר הכונה דכיון דח"ש אסור מה"ת ועכ"ז לא השגיח על האיסור ואכל על כרחך שהאכילה חשובה בעיניו ביותר עד שאינו משגיח גם על האיסור ועובר על האיסור מפאת חפצו באכילה וע"כ חשיבות גדול כזה מועיל להחשב אכילה גמורה ולחייבו מלקות עש"ה. וא"כ לדברי הברוך טעם אלה פשוט דלא שייכא סברא דאחשבי' זאת בנידון דמצה של טבל דידן דכאן הרי אין רצונו לעבור כלל ואדרבה רוצה לקיים מצוה והנה גם לפי ב' הסברות האלה עכ"ז אם ישלים כאן לאכול משהו טבל דעלמא שאיננו טבל של מצה דמצוה אזי במשהו ההוא שוב שפיר נאמר אחשבי' כיון דאז הרי שוב יהי' כונתו לעבור לא לצאת ושוב נאמר סברא דאחשבי' לחומר איסורו וכן לסברא דידי נאמר ג"כ סברא דאחשבי' במשהו ההוא כיון שבמשהו ההוא הרי תהי' כונתו באמת לאכילת ח"ש לא לאכילת שיעור ושפיר יחשיב את המשהו ההוא לאכילה באכלו אותו ורק באכילת המצה של טבל הוא דליכא אחשבי' כיון דרצונו לאכול כזית אלא שמפאת א"א לצמצם הוא פחות משהו משא"כ אם יאכל אחרי זה משהו שאר טבל שאינו מצה א"כ הרי זאת האכילה היא אכילה בפני עצמה של משהו ושייך בה שפיר סברא דאחשבי' ודו"ק:

ודע דמה שכתבתי דכיון דאם ישלים במשהו של שאר טבל דאמרי' בי' אחשבי' לר"ש ולא יצטרך לצירוף הח"ש הראשון ע"כ אין הח"ש הראשון חשוב מפאת חזי לאצטרופי הזה ואעפ"י שראוי להצטרף אל המשהו ההוא ויהי' חלק משיעור לא ח"ש עכ"ז אין לו חשיבות מכח זה כיון שלא יגרום המלקות אל המשהו ההוא הבלתי צריך לו וכנ"ל הנה יש לי באמת להסתפק בזה אם יהי' אל הח"ש הראשון צירוף כלל בכה"ג אל המשהו ההוא כיון דהמשהו ההוא הוא אכילה בפני עצמו מפאת אחשבי' די"ל דרק חצאי שיעורין הוא דמצטרפים בכא"פ להחשב יחד אכילה כיון דכל אחד בפני עצמו איננו אכילה וע"כ שפיר מצטרפים יחד להחשב אכילה משא"כ כאן דהמשהו ההוא הוא אכילה ועומד בעצמו ע"כ גם הח"ש הראשון אין מצטרף אליו כלל רק גם הוא עומד בפ"ע ואכתי הוא ח"ש עדיין ודו"ק. וכן יש להסתפק ספק זה לר"ל דס"ל דח"ש מותר מה"ת אזי יש להסתפק באוכל ח"ש ובתכא"פ אכל עוד שיעור אם הח"ש הראשון מצטרף אל השיעור ההוא ונחשב חלק משיעור וכאלו אכל כזית ומחצה בבת אחת דפשוט דיש במחצה ההוא איסור מה"ת גם לר"ל דהא טעמא דר"ל דמתיר ח"ש מה"ת הוא רק מפאת דאכילה אמר רחמנא וליכא וא"כ באוכל כזית ומחצה דגם המחצה חלק מאכילה א"כ פשוט דגם לר"ל עבר לאו גמור על הכזית ואיסור ח"ש בהחצי זית וא"כ ה"נ אם נאמר דהח"ש הראשון מצטרף אל השיעור הנאכל בכא"פ א"כ ה"ל כאוכל בב"א כזית ומחצה והוי גם הח"ש ההוא למפרע איסור תורה גם לר"ל משא"כ אם נאמר דאין הח"ש מצטרף אל שיעור הנאכל אחריו א"כ הוא רק ח"ש לבד ועבר רק אאיסור דרבנן ויש לדבר הרבה בזה ואכ"מ. ורק זאת הנני להעיר להשלמת דברינו פה דאם נאמר דאין הח"ש מצטרף אל השיעור בכה"ג א"כ דברינו הקדומים נכונים בפשיטות טפי ואין צורך להצעה דהיכא דהח"ש האחרון לא יוצרך לצירוף הראשון אז אף אם הראשון מצטרף לו עכ"ז אין לו חשיבות דחזי לאצטרופי מכח זה כ"א הדברים נכונים בפשיטות דהרי גם לח"ש הראשון לא יהי' צירוף אל האחרון בכאן כיון דבאחרון נאמר אחשבי' ויחשב שיעור בפ"ע וא"כ הרי אין ח"ש מצטרף אל שיעור וא"כ בפשיטות אין הח"ש הראשון חזי לאצטרופי כלל וכלל פה לר"ש משא"כ לרבנן וכמובן. והנה הספק הזה אם הח"ש מצטרף אל שיעור הנאכל אחריו בכא"פ דע די"ל דתלוי בספק אשר הארכנו בו לעיל כלל ט' אם צירוף דכא"פ ענינו שהח"ש הראשון מצטרף אל האחרון ונחשב שנאכל הראשון יחד עם האחרון או ענינו להיפוך שהאחרון מצטרף לראשון ונחשב שנאכל האחרון יחד עם הראשון עש"ה. וזה דאם נאמר דהח"ש הראשון במקומו עומד ומה שנאכל אחריו בכא"פ הוא המצטרף ומתחבר אליו א"כ היכא דאכל אחריו שיעור שאין השיעור ההוא מבקש לו חיבור וצירוף כיון דהוא שיעור בעצמותו וא"צ לצירוף וא"כ אין השיעור ההוא מצטרף אל הח"ש וא"כ ממילא נשאר הח"ש ההוא ח"ש גרידא ואין לו צירוף כלל וכמובן משא"כ אם נאמר דצירוף דכא"פ דגילתה הלל"מ לאחרונה יסע וענינו הוא שהח"ש הראשון מצטרף ומתחבר אל הנאכל אחריו ונחשב שנאכל יחד עם הח"ש האחרון א"כ גם באוכל אחריו שיעור בכא"פ שפיר הח"ש הוא מצטרף אליו להחשב כאלו אכל כזית ומחצה בבת אחת ודו"ק. והנה כבר העירותי בכלל ט' שם מש"ס כריתות י"ח ב' דס"ל לרבי דידיעת ספק מחלקת לחטאות ופריך ע"ז שם מברייתא דיליף מקרא דמעילה מצטרפת אפילו לג' שנים שאם נהנה מן ההקדש חצי פרוטה היום וחצי פרוטה למחר ואפי' עד ג' שנים מצטרפין ופריך דאמאי מצטרפין הא כיפר עלי' יוה"כ בנתיים דיוה"כ במקום ידיעת ספק קאי דמכפרת אחייבי אשמות תלוין דבאות על הספק ומשני כי קמכפר יוה"כ אכולי' שיעורא אפלגא דשיעורא לא מכפר ודקדקתי בכלל הנ"ל מזה דעניני צירוף שנתנה תורה היינו שהראשון מצטרף אל האחרון וע"כ נחשב בנידון דמעילה הנ"ל שנהנה כל השיעור אחרי יוה"כ ולא הית' שם הנאה קודם יוה"כ כלל רק כל ההנאה הית' אחרי יוה"כ וע"כ א"א ליוה"כ שיכפר עש"ה. והנה ר' שמעון בכריתות שם פליג עלי' דרבי וס"ל דאין ידיעת ספק מחלקת ואפי' לאשמות ס"ל דאינם מחלקות ע"ש וא"כ לר"ש שוב שפיר י"ל דס"ל דענין הצירוף הוא שהאחרון מצטרף אל הראשון לא שהראשון מצטרף אל האחרון שהרי אין לו הכרח לזה מהך דמעילה דמצטרפות אפי' עד ג' שנים ואין יוה"כ שבנתיים מחלק דהא לדידי' א"א ליוה"כ שתחלק כלל כיון דיוה"כ רק במקום ידיעת ספק קאי וידיעת ספק הרי אין מחלקת לדידי' וא"כ כיון דאנן בדידן אליבא דר"ש קיימינן א"כ שפיר כתבתי דלר"ש לא שייך כאן חזיא לאצטרופי כלל וכמובן:

עי"ל עפ"י דברי הש"א והשו"ת הרי"ם הנ"ל וזה דמ"ש השו"ת הרי"ם דיש ב' צדדים לאיסור דשמא הוא פחות משהו ושמא יותר משהו הנה הצד דשמא הוא יותר משהו לכאורה אין כאן דהא אם הוא יותר משהו מכזית סוף סוף הרי מקיים המצוה וא"כ ראוי שתדחה המצוה גם איסור דמשהו היתר ההוא דאפשר לקיים שניהם הא לא הוי כיון דקיימינן השתא לפי הסברא דא"א לצמצם וא"כ אם באת לאסור קיום המצוה מפאת החשש דשמא הוא יותר משהו א"כ אדרבה הרי בזה עצמו שייך עדל"ת ואין לו למנוע מקיום המצוה עבור חשש היתר משהו דקיום המצוה ראוי שידחה גם איסור החששי ההוא (ויש לדון בזה מפאת דברי הגמ' מנחות מ"ח א' עמוד וחטא בחטאת בשביל שתזכה בעולה לא אמרי' דה"נ אין לו לחטוא במשהו היתר עבור המצוה המתקיימת בהכזית. ואולם משטחיות דברי הגמ' זבחים צ"ז ב' ותוס' גיטין מ"א א' ועירובין ק' א' מוכח דאמרי' עדל"ת אפי' בב' חפצים וכבר דיבר מזה בספר טורי אבן וגם אני דברתי בו במקומות שונים בקונטרס ע' פנים לתורה ועוד במ"א בחידושי ואכ"מ]. ואולם לפי המבואר בס' הכריתות דאין עשה דוחה ב' לאוין וטעמו פשוט דכיון דדין עדל"ת מכלאים בציצית הוא דילפי' ושם הא הוי רק לאו אחד א"כ הרי אין לנו גילוי יותר רק לשתדחה עשה לאו אחד אבל לשתדחה שני לאוין זה מנין לנו וא"כ לפי"ז מובן דגם לאו ועוד איסור ח"ש ג"כ אינם נדחים מפני עשה כיון דכלאים הוי רק לאו אחד לבד וא"כ מנין לנו שתדחה עשה לאו ועוד איסור ח"ש וכמו דאינו דוחה ב' לאוין מפאת דהוי יותר מכלאים ה"נ אין לו לדחות לאו ועוד איסור ח"ש דהוי ג"כ יותר מכלאים. [ואם כי בקונטרס ע' פנים לתורה כתבתי כ"פ דאפי' לכריתות דאין עשה דוחה ב' לאוין עכ"ז לאו ועוד איסור ח"ש דוחה כי היכי דלא תיהוי פלוגתא רחוקה כל כך בין הכריתות לתוס' דפ"ק דיבמות דסבירא להו דאפי' ב' לאוין דוחה ע"ש עכ"ז הדברים מחוסרים טעם באמת שהרי טעם הכריתות בפשיטות הוא רק משום דדומיא דכלאים בציצית בעי' וא"כ לאו ועוד איסור ח"ש הא הוי ג"כ יותר מכלאים וכנ"ל:

ואולם הרמב"ן עה"ת פ' יתרו דורש טעמא דקרא בהך דינא דעדל"ת וכ' וז"ל ואמת הוא ג"כ כי מדת זכור רמזו במ"ע והוא היוצא ממדת האהבה וכו' ומדת שמור במצות ל"ת וכו' ויוצא ממדת היראה וכו' ולכן מ"ע גדולה מל"ת כמו שהאהבה גדולה מיראה וכו' ולכך אמרו דאתי עשה ודחי ל"ת וכו' עכ"ל. ולפי"ז נראה בהצעת דברי הש"ס סוטה דל"א ע"א גדול העושה מאהבה יותר מן העושה מיראה שזה תלוי לאלף דור (העושה מיראה זכותו תלוי לדורותיו להגן עליהם עד אלף דור) וזה תלוי לאלפים דור (העושה מאהבה זכותו תלוי לאלפים דור וכו') ויליף לי' התם מקרא ע"ש. ומבואר איפוא בזה דמעלת האהבה היא כפולה ממעלת היראה שהרי האהבה תלוי' לאלפים והיראה רק לאלף שהוא חצי אלפים וא"כ מובן ממילא דמדריגת וערך עשה אחת דהיא עבודה מאהבה היא כמדריגת וערך ב' לאוין דהם עבודה מיראה. וא"כ שפיר כ' הכריתות דאין עשה אחת דוחה ב' לאוין דכיון דערך הלאוין שוה לערך העשה א"כ שוב מאי אולמי' דעשה על הלאוין ושוא"ת עדיף וכנודע משא"כ אם הנדחה הוא רק לאו ועוד איסור ח"ש שיש בו רק מקצת ענין איסור ואין בו ענין איסור בשלימות וכמבואר אצלי בסוגי' דח"ש וא"כ שוב שפיר העשה עדיפא מינייהו כיון דמדריגת וערך עשה היא כמדריגת ב' איסורין בשלימות וא"כ שפיר הם נדחים מפני עשה. וקמו איפוא דברינו דאין כאן חשש דשמא יתר משהו שהרי גם המשהו היתר ראוי שיודחה מפני העשה וא"כ שוב יש כאן ב' צדדים להיתר דהיינו צד הצמצום וצד היתר משהו ונשאר רק צד אחד לאיסור דהיינו צד הפחות משהו וא"כ שוב אזלינן בתר רובא ושרי ושפיר עדל"ת:

ואמנם הרמב"ן ז"ל הנ"ל הרי דורש טעמא דקרא והרי קיי"ל דלא דרשי' טעמא דקרא ואין לנו רק גוף הדין הנאמר בתורה בכלאים בציצית דעדל"ת וא"כ כיון ששם הוא רק לאו אחד שפיר אין לנו לומר יותר מזה ושפיר לאו ועוד איסור ח"ש אין ראוי שיודחו מפני עשה וכנ"ל. ואולם ברייתא דפסחים הנ"ל הרי מוקמינן לה אליבא דר"ש ור"ש הא ס"ל בסנהדרין (כ"א א') ובכמה דוכתי דדרשינן טעמא דקרא וא"כ לר"ש לטעמי' שוב שפיר אמרי' כאן עדל"ת ושפיר לא הוי מהב"ע ושפיר הוצרך לילפותא מקרא משא"כ לפי ההלכה דקיי"ל דלא דרשי' טעמא דקרא א"כ שפיר כ' הרמב"ם ז"ל לפסול מצה של טבל מטעמא דמהב"ע ודו"ק:

תוכן העניינים

לקח טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה