לקח טוב· רבי יוסף ענגיל
כלל טו · כג
יש להסתפק אם יש לאדם לקיים שתי מצות ואין ביכולתו רק או לעשות שתיהם שלא כתקנן או לעשות אחת כתקנה והשני' תובטל לגמרי מה עדיף בזה [וע' ש"ע או"ח סי' א' טוב מעט בכוונה מהרבות שלא בכוונה ויש לחלק בין שלא בכוונה לשלא כתקנו ופשוט] ולכאורה הדבר תלוי בסברת הר"ן הנ"ל אי ריבוי הכמות מכריע את האיכות דאי נימא דמכריע וכו' אזי ב' מצות שלא כתקנן עדיפי מאחת כתקנה ואי אין מכריע וכו' אזי י"ל דאחת כתקנה עדיפא מב' שלא כתקנן וראוי שיקיים אחת כתקנה והשני' תובטל ואם האחת חמורה והאחת קלה יקיים החמורה ויבטל הקלה ואם שתיהן שוות אזי הבחירה ביד האדם לבחור איזה מהם שירצה. ואם כנים הדברים הנה יש גם מזה ראי' לכאורה לסברת הר"ן הנ"ל וזה מהא דגרסי' במנחות מ"ה א' ת"ר ואיפה לפר ואיפה לאיל יעשה מנחה וגו' א"ר שמעון וכי מדת פרים ואלים אחת היא אלא שאם הי' להן פרים מרובים ולא הי' להם נסכים יביאו פר אחד ונסכיו ואל יקרבו כולן בלא נסכים וכו' עכ"ל הגמ'. ומוכח דלולי קרא ה"א דהקרבת פרים מרובים בלא נסכים עדיף מהקרבת פר אחד ונסכיו והיינו כסברא דקיום ב' מצות שלא כתקנן עדיף מקיום אחת כתקנה וא"כ הרי יש ראי' מזה לכאורה לסברת הר"ן הנ"ל. ואולם יש לדחות ולומר דאדרבה השתא דכתי' קרא ילפי' מהתם דקיום מצוה אחת כתקנה עדיפא מקיום ב' שלא כתקנן וא"כ אדרבה יש ראי' להיפוך דאין ריבוי הכמות מכריע וכו' ובאתי רק להעיר: