אור ברסלב
לקח טוב כלל טו

לקח טוב· רבי יוסף ענגיל

כלל טו

כלל יד

אי ריבוי הכמות מכריע האיכות

הר"ן בפרק בתרא דיומא כ' דמוטב לשחוט עבור מסוכן בשבת מלהאכילו נבילה אע"ג דשחיטה איסור סקילה ונבילה איסור לאו משום דבאכילות נבילה יעבור על כל כזית וכזית משא"כ השחיטה שהיא רק עביר' אחת וע"כ ריבוי הכמותי דלאוין מכריע את החומר האיכותי דסקילה עכת"ד ז"ל והם נודעים. והנני להעיר בסברא זאת מאיזהו מקומן בעזה"י והם:

א

מש"ס נזיר דמ"ח ע"ב דיליף שם מקרא דנזיר לחודי' או כ"ג לחודי' מטמא למת מצוה ופליגי התם ר' ישמעאל ור"ע דר"ע מצריך שם מקרא בפ"ע להיכא דהוא כ"ג ונזיר שיהי' מותר לטמא למ"ע ור"י ס"ל דכיון דאיכא קרא לנזיר לחודי' ולכ"ג לחודי' ע"כ כ"ג והוא נזיר לא צריך קרא דמה לי חד לאו ומה לי תרי לאוי ופריך התם דלר' ישמעאל אחותו (דילפי' מינה דמ"מ דוחה מילה ופסח) ל"ל ומשני סד"א כי שרי רחמנא למ"מ נזיר וכהן דאיסור לאוי הוא אבל מילה ופסח דכרת לא יטמא למ"מ קמ"ל עכ"ל הגמ'. ובתוס' שם ד"ה אחותו ל"ל כתבו וז"ל פי' דבשלמא לר"ע כיון דצריך קרא להיכא דאית בי' קדושת כ"ג והוא נזיר ולא אמר מה לי חד לאו מה לי תרי לאוין ה"נ אצטריך קרא מיותר דאחותו שידחה מ"מ עשה דפסח ומילה אע"ג שיש בהן כרת אלא לר"י דאין לו חילוק בין חד לאו לשני לאוין הי' סבור נמי דאין לו חילוק בכרת ומשני דבהא ודאי מודה ר"י דסד"א כי שרא רחמנא למ"מ נזיר וכהן דאיסור לאו הוא כלומר לית בי' כרת אבל פסח ומילה דכרת אימא לא יטמא למ"מ קמ"ל עכ"ל. ונלענ"ד דהמקשן והתרצן דנזיר הנ"ל בהאי סברא פליגי דהמקשן ס"ל דריבוי הכמות שקול כאיכות וע"כ סובר דכי היכי דלית לי' לר' ישמעאל חילוק ריבוי הכמות ויליף תרי לאוי מחד לאו ה"ה דלית לי' חילוק האיכות ויש לו ללמוד גם כרת מלאו והתרצן ס"ל דאין ריבוי הכמות שקול כאיכות וע"כ נהי דילפי' תרי לאוי מחד לאו עכ"ז אין ללמוד כרת מלאו ודו"ק:

ב

בש"ס זבחים פ"ט א' תנן השלמים קודמין לבכור מפני שהם טעונין מתן ארבע וסמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק ובגמ' שם ע"ב פריך אדרבה בכור קודם שכן קדושתו מרחם ונאכל לכהנים ומשני אפ"ה מצות יתירות עדיפי עכ"ל הגמ'. ומבואר שאף שעצם קדושת הבכור גדולה יותר מפאת היותה מרחם ונאכל רק לכהנים עכ"ז ריבוי הכמות אשר בשלמים מסבת הרבה מצות המתקיימות בם מכריע מעלה איכותית של הבכור ודו"ק:

ג

בש"ס יומא ל"ג א' מערכה גדולה קודמת למערכה שני' של קטורת מנלן דתניא היא העולה על מוקדה וגו' זו מערכה גדולה ואש המזבח תוקד בו זו מערכה שני' של קטורת ואיפוך אנא מסתברא מערכה גדולה עדיפא שכן כפרתה מרובה (שעלי' מקטירים כל הקטרות חוץ מקטורת שבהיכל) אדרבה מערכה שני' עדיפא שכן מכניסין ממנה לפנים (ממנה חותין גחלים להכניס להיכל להקטיר עליהם קטורת) אפ"ה כפרתה מרובה עדיפא עכ"ל הגמ' ומבואר דריבוי הכמות דהקטרות שעל מערכה הגדולה מכריע מעלה איכותית דהקטרת הקטורת שעל מערכה שני' שהיא מעולה באיכותה יותר מפאת הייתה נעשית במקום המקודש יותר דהיינו בהיכל ודו"ק:

ד

ביומא ב' ב' פריך דנילף ממילואים אאחד הרגלים דניבעי פרישה שבעה וז"ל הגמ' וכ"ת לא ידעינן הי מינייהו אי חג המצות הואיל ופתח בו הכתוב תחלה (שבכל מקום בכתוב הוזכר ראשונה לרגלים) אי חג הסוכות הואיל ומרובה מצותו (בסוכה ולולב וערבה וניסוך המים. רש"י) עכ"ל הגמ'. וק' דמדוע עדיף סוכות מפסח מפאת מרובה מצותו אדרבה הרי בפסח יש מצוה דכרת דהיא איסור אכילת חמץ ולמ"ד דאכילת פסחים מעכבא גם מצות אכילת פסח המתקיימת בפסח עונש ביטולה כרת משא"כ סוכות הרי אין בו מצוה שיהי' עונשה כרת ועל כרחך דריבוי הכמות עדיף מאיכות וע"כ סוכות דמרובה מצותו עדיף מפסח דאין מרובה במצות ואע"פ שמצותיו המועטות חמורות ממצות דסוכות ודו"ק:

ה

בש"ס פסחים פ"ח ב' חמשה שנתערבו עורות פסחיהן ונמצא יבלת באחד מהן כולן יוצאין לבית השריפה ופטורין מלעשות פסח שני ושם פ"ט א' פריך דנייתו מותר הפסח ויתנה כל אחד על שלו אם שלי בע"מ הי' ה"ז פסח ואם פסח הי' הרי זה כמות שהוא מותר הפסח וכו' ומשני דלא מצי למיעבד הכי משום סמיכה דפסח לא בעי סמיכה ואילו מותר בעי סמיכה (וא"א לסמוך על זה דשמא פסח הוא וקעביד עבודה בקדשים). ובתוס' שם ד"ה והני כתבו וז"ל ותימא וכי בשביל סמיכה דלא מעכבא יכנס לידי ספק כרת וי"ל דטוב שיודחה ספק כרת בשב ואל תעשה ממה שיעשו רובם שלא כהוגן כי כבר רובם עשו פסח עכ"ל ומוכח דסבירא להו ז"ל דריבוי הכמות מכריע את האיכות וע"כ ד' עשין דסמיכה עדיפי מחד עשה דכרת דאין לומר דכוונתם מפאת דאין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך וע"כ אין אל השאר לבטל עשה דסמיכה מפאת ספק כרת של אותו שלא עשה הפסח עדיין דז"א דא"כ הי' ראוי להיות הדין כן גם בתערובות חד בחד ומדדייקי התוס' לכתוב תיבת רובם מוכח להדיא דטעמם מפאת דריבוי הכמות דסמיכה מכריע האיכות דכרת וז"פ:

ו

באבות (פרק ג') והכל לפי רוב המעשה ופי' הרמב"ם שם דנתינת מאה פעמים צדקה אף שנותן בכל פעם רק פרוטה אחת שכרם גדול יותר מאם נותן לעני אחד בפעם אחת מאה פרוטות ואע"פ שנתינת מאה פרוטות כאחת היא התפעלות גדולה יותר של נדיבות לב עכ"ז ריבוי ההתפעלות עדיף מגודל ההתפעלות וכן הוא בכל המצות. וזהו שאמרו והכל לפי רוב המעשה ולא אמרו לפי גודל המעשה דמעשים מרובים קלים עדיפי ממעשה אחת גדולה עש"ה. ומבואר דריבוי הכמות מכריע את האיכות (ונהי דלפי הטעם שנתן הרמב"ם ז"ל שם בפירושו בזה אין ראי' עש"ה עכ"ז לסברת הר"ן הנ"ל הרי אין הכרח לטעמו של הרמב"ם ז"ל רק יש לפרש המשנה כפירושו ולא מטעמי' רק מטעמא דהר"ן ז"ל דריבוי הכמות עדיף מגודל האיכות וע"כ אמרו והכל לפי רוב המעשה ולא אמרו לפי גודל המעשה וז"פ]:

ז

ברש"י יבמות (ל"ב ב') אהא דאמרי' התם לקוברו בין רשעים גמורים כ' וז"ל דתנן בסנהדרין שתי קברות היו מתוקנין לב"ד אחד לנהרגין ונחנקין ואחד לנסקלין ונשרפין והכי נמי אע"ג דהאי לאו מחייבי ב"ד הוא (דאיירי התם בבועל אשת אח שהיא אחות אשה דאאחע"א ועכ"ז חלו עליו תרי איסורי לענין לקוברו וכו') הואיל ועבד תרתי קברינן לי' גבי נסקלין ונשרפין עכ"ל. ומבואר דס"ל ז"ל דריבוי הכמות שקול כאיכות וע"כ תרי איסורי דהיינו חד כרת ואידך איסור בעלמא חמירי יחד כחד עבירת סקילה או שריפה וה"ז כסברת המקשן דנזיר מ"ח ב' אשר הבאנו לעיל אות א' דס"ל דתרי לאוין שקולים כחד כרת וסבור משום הכי דכי היכי דיליף ר' ישמעאל תרי לאוי מחד לאו ה"ה דיש לו ללמוד כרת מלאו וכנ"ל:

ח

הנה כעין סברת רש"י יבמות הנ"ל מצאתי עוד בתוס' סנהדרין נ' א' דאהא דאמרי' התם דסקילה חמורה משריפה מדניתנה סקילה למגדף ועובד עכו"ם דפושטין ידיהם בעיקר כתבו הם ז"ל ד"ה קסברי וז"ל וא"ת סייף יוכיח שניתן לאנשי עיר הנדחת שפושטין ידיהם בעיקר ואפ"ה שריפה חמורה ממנו וכו' וי"ל דסייף (דעה"נ) יש לו חומרא אחריתי עמו שממונן אבד ושקולין שניהם כסקילה עכ"ל:

ט

בש"ס פסחים מ"ו א' במשנה כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט ר' אליעזר אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה א"ר יהושע לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בב"י וב"י וכו' ובגמ' שם מ"ח א' מילתא דקשיא לן ואתיא כמה שני במאי פליגי ר"א ור"י וכו' וברש"י ד"ה מילתא כ' וז"ל דבטובת הנאה ממון ליכא לאוקמא פלוגתיהו לחוד דנהי נמי דטהנ"מ לר"א אפ"ה השתא נמי עובר משום לא תעשה כל מלאכה ומוטב לעבור על בל יראה מאליו ואינו עושה מעשה בידים מלעבור על ל"ת כל מלאכה ועושה מעשה בידים עכ"ל. והנה בבל יראה הרי יש עוד לאו דבל ימצא וא"כ מוכח מדברי רש"י דתרי שוא"ת לא חמירי מחד קו"ע וזהו כסברא דאין ריבוי הכמות מכריע את האיכות וכמובן:

י

יש לדקדק מדברי התוס' בב"מ קי"ג א' ד"ה וכי דתרי שוא"ת חמירי מחד קו"ע דאהא דאמרינן התם דשכיר שעבר זמנו אינו נשבע ונוטל משום דחזקה על בעה"ב שאינו עובר משום בל תלין ופריך וכי שכיר עובר משום בל תגזול כו' וכתבו התוס' ע"ז וז"ל וא"ת בעה"ב אית לי' נמי הך חזקה שאינו עובר בבל תגזול וי"ל דחמיר לי' לאו אחד כמו שנים עכ"ל. ואי איתא מדוע הוצרכו התוס' לומר דחמיר לאינשי לאו אחד כמו שנים הרי שפיר יוכל להיות דשני לאוין חמירי להו מחד ושאני הך דשכיר דאם אין מגיע לו ונוטל הרי הוא עובר על בל תגזול בקו"ע ואלו אם מגיע לו ואין הבעה"ב נותן לו הרי אין הבעה"ב עובר רק על לא תלין ולא תגזול בשוא"ת וא"כ הרי י"ל דחד קו"ע שקיל כתרי שוא"ת ועל כרחך דס"ל להתוס' דתרי שוא"ת חמירי מחד קו"ע:

יא

יש לדקדק דשוא"ת מרובין חמירי מחד קו"ע מש"ס עירובין דף ק' ע"א דקאמר דאם עלה באילן בשבת ירד וברש"י שם ד"ה ה"נ יורד כתב וז"ל דהך ירידה מצוה היא דהא כל זמן שהוא יושב משתמש באילן והדר משתמש הלכך אע"ג דהשתא משתמש תשמיש אחר כשהיא יורד יותר ויותר עדיף משישב שם עכ"ל וכוונתו דנהי דכשיורד הוא משתמש באילן בקו"ע ואילו כשיושב שם הוא משתמש רק בשוא"ת עכ"ז כיון דאם ישב שם כל השבת הרי יהי' משתמש באילן בכל רגע ורגע של ישיבתו וע"כ מוטב שיעבור על השתמשות באילן פעם אחת בקו"ע משיעבור עליו הרבה פעמים בשוא"ת ועש"ה בכל הסוגי' ותבין דברינו ביותר:

יב

בש"ע או"ח סי' ח' סעיף ט' קודם שיברך יעיין בחוטי הציצית אם הם כשירים כדי שלא יברך לבטלה ע"כ. פי' דמשום מבטל מצות ציצית לא היינו חוששין דמוקמינן אחזקה ורק משום חומר לא תשא דברכה לבטלה מחמרי' ע"ש במנינים. והנה אם אין הציצית כשירים הרי הוא עובר על לא תשא ע"י הברכה לבטלה רק פעם אחת ואלו ביטול מ"ע דציצית הרי הוא מבטל בכל רגע ורגע שהוא לבוש בטלית ומוכח דעבירה חמורה בקו"ע פעם אחת עדיפא מקלות בשוא"ת בכל רגע [ע' יבמות דף צ' ע"ב דביטול ציצית הוא עבירת שוא"ת] ואין קושיא ע"ז מהך דעירובין הנזכר באות הקדום דשאני הך דעירובין דאין שם רק החילוק שבין שוא"ת לבין קו"ע משא"כ בנידון דש"ע הנ"ל דהקו"ע האחד הרי הוא חמור בעצמותו ג"כ מן השוא"ת המרובים מפאת חומר לא תשא. ועכ"פ מוכח מדברי הש"ע הנ"ל דריבוי הכמות אינו מכריע את האיכות דאל"כ אע"כ דהלא תשא חמור באיכותו וגם הוא בקו"ע עכ"ז הי' ראוי לומר דריבוי הכמות מכריע כו' והי' ראוי שיחשבו ביטולי המצות ציצית דכל רגע ורגע לחמורין טפי וכמובן ודו"ק:

יג

בזבחים פ"ט א' במשנה חטאת קודמת לאשם מפני שדמה ניתן לד' קרנות וכו' (ובאשם יש רק ב' מתנות כו') ופריך עלה שם ע"ב בגמ' אדרבה אשם קדים שכן יש לו קצבה (כסף שקלים משא"כ חטאת אפי' בת דנקא) ומשני אפ"ה ריבוי דמזבח עדיף ע"כ. ומבואר דריבוי הכמות דאכילת מזבח מכריע את המעלה האיכותית דאשם ודו"ק. וא"ל דמעלת כסף שקלים דאשם היא ג"כ רק מעלה כמותית דמפאת שנקנה בכסף שקלים הוא גדול בכמות יותר מחטאת הנקנה בדנקא אלא דמעלה כמותית זאת היא רק לענין בשר הנאכל וע"כ אמרינן דריבוי דמזבח עדיף מריבוי דאכילה וא"כ אין מכאן ראי' שיהי' ריבוי הכמות גדול מאיכות דז"א דא"כ הרי יש באשם ג"כ ריבוי דמזבח שהרי אם כולו מרובה בכמות יותר מן החטאת ממילא גם האימורים שלו מרובים בכמות מאימורי החטאת והאימורים הרי נאכלים למזבח ואי דזריקת הדם דמעכבא והיא עיקר הכפרה עדיפא מהקטרת האימורים עכ"ז לא הל"ל דריבוי דמזבח עדיף רק הל"ל דריבוי דדם עדיף כיון דריבוי דמזבח הרי יש גם באשם אלא דבאשם הוא באימורים ובחטאת בדם. ותו דקושית הגמ' הרי היא סתם דתמיד יוקדם אשם לחטאת ואפי' אם החטאת ג"כ שוה כסף שקלים וגדול בכמות כמו האשם ועוד יותר ממנו וכמובן ועל כרחך דמה שמחויב לקנות האשם בכסף שקלים משא"כ בחטאת דאין זה חיוב ע"כ האשם עדיף אף אם החטאת היא ג"כ שוה כסף שקלים וגדול כמו האשם וא"כ ענין החיוב הרי הוא רק מעלה איכותית ולא כמותית וכמובן ודו"ק:

יד

בש"ס הוריות י"ג א' שעירת יחיד קודמת לכבשת יחיד (יחיד המביא חטאת בשאר עבירות דבא כבשה או שעירה השעירה קודמת לכבשה) והתני' כבשת יחיד קודמת לשעירת יחיד אמר אביי תנאי היא מר סבר שעירה עדיפא שכן נתרבתה אצל עכו"ם ביחיד (דבשגגת עכו"ם יחיד מביא שעירה ולא כבשה) ומ"ש כבשה עדיפא שכן נתרבתה באלי' (דאליתה ג"כ קריבה על המזבח משא"כ בשעירה) ע"כ. הרי כאן פלוגתא דתנאי בסברא הנזכרת באות הקדום דריבוי דמזבח עדיף וכאן פליגי בזה אי עדיף שיאכל המזבח הרבה מדבר דאיכותו זוטר או עדיף שיאכל מעט מדבר דאיכותו נפיש דהא שעירה יש לה מעלה איכותית על כבשה במה שבשגגת עכו"ם אין בכח הכבשה לכפר רק השעיר' לבד היא דמכפרת שם ואילו הכבשה יש לה מעלת ריבוי הכמות שהמזבח אוכל ממנה יותר ממה שאוכל מן השעירה דבכבשה גם אליתה קריבה משא"כ בשעירה והרי זו פלוגתא בסברת הר"ן הנ"ל אי ריבוי הכמות מכריע את האיכות וכמובן ודו"ק:

טו

מצינו עוד פלוגתא דומה לפלוגתא דהוריות הנ"ל והוא ביומא כ"ה ב' דבמתני' שם תני סדר הקרבת איברי תמיד הראש והרגל תחלה ואח"כ שתי הידים כו' ע"ש ובגמ' שם מייתי ברייתא דריה"ג אומר דרך עילויו הי' קרב כו' הראש והרגל החזה והגרה כו' אמר רבא בין תנא דידן ובין ר' יוסי בתר עילוייא דבשרא אזלי' (אבר המשובח בבשר קרב תחלה) מר אזיל בתר איברא דבישרא ומר אזיל בתר שומנא דבישרא עכ"ל הגמ'. פי' דתנא דמתני' הולך אחר עילוי גודל האברים ור"י הולך אחר עילוי שומן האיברים ע"ש ברש"י וה"ז פלוגתא דומה להך דהוריות אי בתר כמות אזלי' ועדיף שיאכל המזבח אבר גדול בכמות אעפ"י שהוא כחוש או בתר איכות אזלי' ומוטב שיאכל אבר קטן בכמות המשובח מפאת שומנו:

טז

מצינו עוד פלוגתא כזאת בתרומות פי"א מ"א אין מבשלין יין של תרומה מפני שהוא ממעיטו ר' יהודה מתיר מפני שהוא משביחו ע"כ וה"ז פלוגתא כזו ג"כ דת"ק ס"ל דעדיף שתהי' התרומה מרובה בכמות אע"ג דאיננה משובחת כל כך וחשיב הבישול מש"ה מיעוט מפאת שממעט את הכמות אע"ג דהמעט הנשאר משובח יותר מיין חי ור"י ס"ל להיפוך דבתר איכות אזלי' ושבח האיכותי משלים חסרון הכמותי ולא חשיב הבישול מיעוט. וביותר דמי הך דתרומות להך דיומא והוריות הנ"ל דבפסחים דף ע"ב ב' מוכח דאכילת תרומה קרוי' עבודה וכאכילת קדשים חשיבא עש"ה וא"כ לפמ"ש בחידושי במ"א דאכילת קדשים דכהנים כאכילת מזבח נחשבת כיון דכהנים משלחן גבוה הוא דקזכי והארכתי שם בזה וכתבתי שם דגם בתרומה כהנים משלחן גבוה קזכי ואכ"מ] וא"כ הך פלוגתא דתרומות אי עדיף שיאכלו כהנים הרבה מן התרומה בכמות או יאכלו ממנה מעט משובח באיכות הרי הוא ממש כהנך פצוגתי דיומא ודהוריות הנ"ל דפליגי הכי לענין אכילת מזבח וכנ"ל:

יז

נודעת דעת הר"ת הובא בשבולי הלקט המובא במ"א סי' תמ"ו דעשה דרבים דחי ל"ת אע"ג דאינו בעידנא ע"ש. ונראה הטעם עפמ"ש האחרונים דהא דבעי' בעידנא בדחיית עשה לל"ת היינו רק בסתם ל"ת דחמורה מעשה כמבואר ביבמות ז' א' אלא דגזה"כ עדל"ת מכלאים בציצית וע"כ בעי' דומיא דהתם משא"כ היכא דהאיסור הנדחה הוא קל מן העשה המדחה והוי הדחי' מסברא אז דוחה שפיר אע"ג דאינו בעידנא. ולפי"ז נ' דבעשה דרבים דרבים יקיימו העשה ואלו הלאו יעבור רק אדם אחד וכנידון דפיקוח הגל דר"ת שם דיעבור רק האחד המפקח ואלו מצות תקיעה תתקיים מרבים השומעים וע"כ נהי דלאו חמור מעשה עכ"ז ריבוי הכמות דעשין שכל אחד מן הרבים מקיים מ"ע והרי מתקיימים איפוא מצות עשה רבים ע"כ מכריע ה את החומר האיכותי דלאו וחשובי העשין עדיפי מן הלאו הנדחה והוי הדחי' מסברא וע"כ לא בעינן בעידנא וז"פ:

ודע דמחלוקת התוס' והכריתות הנודעת והובאה לעיל כלל י"ב אות ה'] אי עשה דוחה ב' לאוין אל ג"כ דתלוי' בספק הנ"ל אי ריבוי הכמות מכריע את האיכות וזה לפמ"ש הרמב"ן עה"ת פ' יתרו [והובאו דבריו ג"כ לעיל שם] דהא דעדל"ת הוא משום דעשה עדיפא מל"ת ע"ש וא"כ הפלוגתא אי עשה דוחה ב' לאוין מובן ממילא דהוא אי ריבוי הכמות דלאוין מכריע את העדיפות האיכותי דעשה וז"פ:

יח

שמעתי אומרים שמה שנתיירא אברהם באומרו והרגו אותי ואותך יחיו אע"פ ששפיכות דמים אסור לב"נ כמו א"א היינו משום דשפיכות דמים יהי' רק פעם אחת משא"כ אם לא יהרגוהו תהי' כל ביאה וביאה באיסור אשת איש וע"כ אם לא יוכלו להתגבר על יצרם עכ"פ יבחרו להם לעבור פעם אחת מלעבור הרבה פעמים ע"כ שמעתי. והנה אם כנים הדברים יש מזה ראי' דריבוי הכמות מכריע את האיכות דהא שפיכות דמים ענשו בסייף וא"א בחנק וא"כ הרי איסור א"א קל ועל כרחך דריבוי הכמות מכריע את האיכות ואולם זהו רק לדידן אבל לר"ש דס"ל בסנהדרין מ"ט ב' דחנק חמור מסייף אדרבה א"א חמור ותו דגבי ב"נ בלא"ה שניהם שוין דכל הז' מצות שלהן כולם עונשן בסייף וכמבואר בסנהדרין. ואולם לפי מה דאיבעי' שם בסנהדרין דף ע"ד ע"ב אי ב"נ מצווה על קידוש השם ע"ש ודעת התוס' שם ע"ה א' דנפשטה האיבעי' דאין מצווה [וכן פסק הרמב"ם ז"ל בה' מלכים פ' י' ה"ב] א"כ שוב שפיכות דמים חמור לגבי' יותר מכל השאר מצות שלו וזה שבשפיכות דמים פשיטא דגם ב"נ הוי ביהרג ואל יעבור שהרי בסנהדרין שם דף ע"ד ע"א ובפסחים כ"ה א' יליף נערה המאורסה דהוי ביהרג ואל יעבור מדכתיב כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה הוקש נערה המאורסה לרוצח מה רוצח יהרג ואל יעבור כו' ופריך רוצח גופי' מנ"ל ומשני סברא הוא דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי דלמא דמא דההוא גברא סומק טפי ע"ש. וא"כ כיון דבשפיכות דמים סברא חיצונית היא הא דיהרג כו' א"כ גם ב"נ (הוי בי' ביהרג ואל יעבור משא"כ ע"ז וגילוי עריות דרק מגזה"כ היא דיהרג ע"כ שפיר אין ב"נ מצווה ע"ז דכל התורה לישראל ניתנה ולא לעכו"ם וא"כ נמצא דשפיכות דמים חמור לגבי ב"נ מגילוי עריות דש"ד הוי ביהרג ואל יעבור משא"כ ג"ע [ויש עוד חומרא בש"ד על שאר עבירות בב"נ דבש"ד הוא מתחייב ע"י שליח מגזה"כ דשופך דם האדם באדם היינו ע"י אדם כמבואר בב"ר ואלו בשאר עבירות גם בב"נ אמרי' אשלד"ע כמבואר בפרשת דרכים ומה גם בג"ע ודאי אמרי' בי' דאשלד"ע דלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב] וא"כ שוב שפיר קמה ראי' הנ"ל דריבוי הכמות מכריע את האיכות:

יט

עיין מנחות מ"ט א' ובזבחים צ' ב' דמיבעי לי' תדיר ומקודש איזו מהם קודם ע"ש וי"ל ג"כ דתלוי בהנ"ל אי ריבוי הכמות מכריע את האיכות דמעלת תדיר הוי מעלה כמותית ומקודש מעלה איכותית ודו"ק. ואולם י"ל דתדיר אין מעלתו על האינו תדיר בעבור היותו הרבה פעמים יותר מהאינו תדיר שזה רק מעלה כמותית כי אם מעלת הקביעות זמן הרי מעלה עצמותית היא כמו שמצינו שקרבן הקבוע לו זמן דוחה שבת וטומאה וע"כ קרבן אשר יש לו זמנים הרבה קבועים קדוש בעצמותו יותר והיא מעלה איכותית ודו"ק ובזה יובנו דברי הגמ' זבחים צ"א א' דבעי למיפשט התם דמקודש קודם לתדיר מהא דחטאת ואשם קודמין לשלמים ואע"ג דשלמים תדירי (שהן מצוין יותר מחטאת ואשם) אמר רבא מצוי קאמרת (שאין תדירתו חובה אלא שהוא מצוי יותר מחבירו) תדיר קא מבעי' לן מצוי לא קמבעי' לן עכ"ל הגמ'. והכונה דמצוי כיון שאין זמנו קבוע ע"כ מה שהוא מצוי ושכיח יותר מן האינו מצוי א"כ זהו שוב רק מעלה כמותית מפאת הריבוי ובזה ס"ל בפשיטות דאין הכמות מכריע את האיכות וע"כ שפיר מקודש עדיף ממצוי ולפי"ז אדרבה יהי' כדמות ראי' מגמ' הנ"ל דאין ריבוי הכמות מכריע את האיכות. ואולם למאי דמסיק שם ואיבע"א מילה לגבי פסח כתדיר דמיא ע"ש ופרש"י הואיל ומצוי ביותר ע"ש מוכח איפכא דריבוי הכמות מכריע את האיכות אלא דבעי' שיהי' ריבוי גדול ביותר ודו"ק:

כ

יש ל מהא דקיי"ל בכל התורה דיעבור ואל יהרג ובג' עבירות ע"ז כו' קיי"ל דיהרג ואל יעבור ועל כרחך הטעם משום דהני חמירי טפי וא"כ אי נימא דריבוי הכמות מכריע את האיכות א"כ בהכרח יש מספר דאם יאנסוהו לעבור כך וכך פעמים אאחד משארי עבירות אז יהי' זה שקול כמו פעם אחד על ע"ז או ג"ע כו' ובאמת הרי לא מצינו בזה גבול כלל ומסתימות ההלכה משמע דבשארי עבירות אפי' יאנסוהו לעבור מאה פעמים יעבור ואל יהרג ושאין גבול כלל בדבר [ובזכרוני שכן מפורש בס' מעשה רוקח על הרמב"ם הלכות יסודי התורה שאין גבול בדבר ואינו כעת לפני לעיין בו] וא"כ על כרחך דאין ריבוי הכמות מכריע את האיכות ודו"ק:

כא

ביבמות (דף י"ד א') יש שם פלוגתא אי עשו ב"ש כדבריהם או לא עשו וכו' דמ"ד לא עשו משום דב"ה רובא ומ"ד עשו אמר דכי אזלי' בתר רובא היכא דכי הדדי נינהו הכא ב"ש מחדדי טפי ע"ש. והרי זו פלוגתא לענין דעות בני אדם אם האיכות בזה מכריע את ריבוי הכמות או להיפוך דמ"ד עשו ס"ל דנהי דב"ה רוב בכמות עכ"ז כיון דב"ש מחדדי טפי מכריע מעלה איכותית דחידוד שכלם את רוב הכמות דב"ה ומ"ד דלא עשו ס"ל להיפוך דרוב הכמות מכריע וכו' וכמובן:

כב

ביומא פ"ה ב' אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה וכו' ואף דבשמירת שבתות הרבה הרי יקיים רק הרבה פעמים עשין דביום השביעי תשבות זכור ושמור ולאוין דלא תעשה כל מלאכה וא"כ ודאי דחילול שבת דבסקילה פעם אחת חמור מכל אחד מהפרטים הנ"ל [ואע"ג דקיום לאו דל"ת כל מלאכה הוא ג"כ קיום לאו דסקילה עכ"ז לגבי הקיום הרי אין ללאו דסקילה מעלה יתירה משאר לאו דעלמא דהמניעה מעשיות מלאכה בשבת הרי הוא עבודה לו ית' בערך אחד בשוא"ת כמניעה מאכילת נבילה ולפעמים שהמניעה מאכילת נבילה היא עבודה יותר מן המניעה ממלאכה וכגון אם יצרו תקפו יותר לאכילת נבילה מלעשיית מלאכה ורק העביר' על לאו דל"ת כל מלאכה הוא דחמורה מעביר' על שאר לאו מפאת שעביר' זו עונשה סקילה משא"כ בשאר לאו אבל הקיום דל"ת כל מלאכה שוה הוא לקיום שאר לאוין וכמובן בפשיטות וא"כ שפיר חילול שבת אחד דהיא עבירת סקילה הרי ודאי דבר גדול הוא באיכות יותר מקיום כל אחד מפרטים הנזכרים דהיינו עשין דביום השביעי תשבות זכור ושמור ולאוין דל"ת כל מלאכה] ועל כרחך דרק ריבוי הכמות בזה מכריע את האיכות וז"פ וברור בס"ד:

כג

יש להסתפק אם יש לאדם לקיים שתי מצות ואין ביכולתו רק או לעשות שתיהם שלא כתקנן או לעשות אחת כתקנה והשני' תובטל לגמרי מה עדיף בזה [וע' ש"ע או"ח סי' א' טוב מעט בכוונה מהרבות שלא בכוונה ויש לחלק בין שלא בכוונה לשלא כתקנו ופשוט] ולכאורה הדבר תלוי בסברת הר"ן הנ"ל אי ריבוי הכמות מכריע את האיכות דאי נימא דמכריע וכו' אזי ב' מצות שלא כתקנן עדיפי מאחת כתקנה ואי אין מכריע וכו' אזי י"ל דאחת כתקנה עדיפא מב' שלא כתקנן וראוי שיקיים אחת כתקנה והשני' תובטל ואם האחת חמורה והאחת קלה יקיים החמורה ויבטל הקלה ואם שתיהן שוות אזי הבחירה ביד האדם לבחור איזה מהם שירצה. ואם כנים הדברים הנה יש גם מזה ראי' לכאורה לסברת הר"ן הנ"ל וזה מהא דגרסי' במנחות מ"ה א' ת"ר ואיפה לפר ואיפה לאיל יעשה מנחה וגו' א"ר שמעון וכי מדת פרים ואלים אחת היא אלא שאם הי' להן פרים מרובים ולא הי' להם נסכים יביאו פר אחד ונסכיו ואל יקרבו כולן בלא נסכים וכו' עכ"ל הגמ'. ומוכח דלולי קרא ה"א דהקרבת פרים מרובים בלא נסכים עדיף מהקרבת פר אחד ונסכיו והיינו כסברא דקיום ב' מצות שלא כתקנן עדיף מקיום אחת כתקנה וא"כ הרי יש ראי' מזה לכאורה לסברת הר"ן הנ"ל. ואולם יש לדחות ולומר דאדרבה השתא דכתי' קרא ילפי' מהתם דקיום מצוה אחת כתקנה עדיפא מקיום ב' שלא כתקנן וא"כ אדרבה יש ראי' להיפוך דאין ריבוי הכמות מכריע וכו' ובאתי רק להעיר:

כד

יש לדקדק דקיום ב' מצות שלא כתקנן עדיפא מקיום אחת כתקנה מהא דקיי"ל ביבמות כ"ו א' דב' אחיות שנפלו לפני ב' יבמין שתיהן חולצות ולא מתייבמות מחששא דדילמא אדמייבם חד מיית אידך וקבטלה מצות יבמין (דהשני' תהי' אחות אשה אל המייבם ואחות אשה פטורה מחליצה ומיבום) ע"ש. והנה בבכורות (י"ג א') במשנה מבואר דמצות יבום קודמת למצות חליצה וע"ש ביבמות כ"א א' בגמ' דחליצה במקום יבום לאו מצוה היא כלל ועכ"ז אמרי' דמוטב שיחלצו שתיהן ויתקיימו איפוא ב' המצות שלא כתקנן משתתייבם האחת ותתקיים זאת המצוה האחת כתקנה אלא דיש ספק שמא לא תתקיים השני' כלל דדילמא אדמייבם חד מיית אידך וכו' וא"כ מפורש בזה לכאורה דב' מצות שלא כתקנן עדיפי מאחת כתקנה ועוד יותר מזה דאפי' היכא דלא תתבטל השני' בודאי אם יעשה האחת כתקנה ויש רק ספק ביטול השני' ג"כ מוטב שיקיים שתיהן שלא כתקנן וכו' ויש לדחות ולומר דשאני התם דאם מייבם האחת הרי הוא מדחה בזה מצות יבום השני' על ידי מעשהו בידים שהרי רק ע"י יבום הראשונה נעשית השני' אחות אשה ונאסרת לו וע"כ זה שפיר אסור לו להדחות מצוה השני' בידים ע"י מעשה המצוה האחת ואין ראי' משם להיכא דאין מדחה השני' בידים ע"י קיום האחת ומאלי' השני' היא דמתבטלת מפאת שאין מקיימה וה"ז רק ביטול בשוא"ת לא דחי' בידים וע"כ בכה"ג שפיר אפשר דרשאי לעשות אחת כתקנה אע"פ שעי"כ תתבטל השני' מאלי' ודו"ק היטב:

כה

בש"ס פסחים פ' א' איתמר היו ישראל מחצה טהורין ומחצה טמאין אמר רב מטמאין אחד מהן בשרץ (כדי שיהי' רוב ציבור טמאין ויעשו כולם בטומאה ולא יהי' קרבן צבור חלוק) וכו' ועולא אמר משלחין אחד מהן לדרך רחוקה ויטמאנו בשרץ קסבר שוחטין וזורקין על טמא שרץ ויטמאנו במת מדחהו אתה מחגיגתו השתא נמי מדחהו אתה מפסחו איפשר דעביד בשני וכו' ובתוס' שם ד"ה אתה כתבו דאם משלחין אותו לדרך רחוקה אין יכול להביא חגיגתו ביו"ט כיון שהוא חוץ לתחום ורק מוכרח להביאו בימי התשלומין עש"ה. וכתבתי שם בחידושי דיש לדקדק מזה דמוטב לקיים ב' מצות שלא בזמנן העיקרי מלקיים האחת בזמנה והשני' תובטל לגמרי דהא ה"נ אם יטמאוהו במת תובטל החגיגה לגמרי ואת הפסח יביא בזמנו בערב פסח ואם משלחין אותו לדרך רחוקה אזי יביא פסחו בשני וחגיגתו בימי התשלומין וא"כ הרי יביאם גם שתיהם שלא בזמנם העיקרי (ויש לדחות דאם יביא פסחו בשני אזי נגד חסרון זמן העיקרי יש לו מעלת הטהרה דאם יטמאוהו במת ויביאנו בראשון הרי יביאנו בטומאה וקיי"ל דטומאה רק דחוי בצבור וחשיבא הטומאה חסרון ופיסול ע' רש"י פסחים פ"ד ב' ד"ה האי פסול הוא עש"ה. ואולם לעומת חסרון הטומאה יש לו מעלת קרבן צבור אם יביאנו בראשון כיון דמביא אותו עם הצבור ובא בכנופיא משא"כ אם יביאנו בשני הוא רק קרבן יחיד והארכתי שם בחידושי לברר אי מאלו המעלות מכריעות ואכ"מ]. ועכ"פ אם כנים הדברים דקיום ב' מצות שלא בזמנן העיקרי עדיפי מקיום אחת בזמנה העיקרי והשני' תובטל לגמרי אזי יש כדמות ראי' מזה לספק שלנו דב' מצות שלא כתקנן עדיפי מאחת כתקנה:

כו

המג"א סי' רצ"א סק"א הביא בשם הס' חסידים דמי שיש לו מזון ב' סעודות לשבת ואם יחלקם לג' לא יהי' לכל סעודה כדי שביעה מוטב שיאכל ב' סעודות לשבעה והשלישית תובטל לגמרי ע"ש ומוכח דקיום מועט מצות כתקנן עדיף מהרבה שלא כתקנן ויש לדחות דשם טעמא אחרינא אית בי' משום דסעודה שלישית מקלינן בה טפי מבב' הסעודות הראשונות ע"ש בש"ע סעיף ה' ואדרבה מדנקט הס"ח דין זה באם יש לו ב' לשבעה וג' שלא לשבעה ולא נקט לי' היכא דיש לו רק מזון סעודה אחת לשבעה ואם יחלקה לב' יהי' לו שתיהם שלא לשבעה דמוטב שיאכל האחת לשבעה והשני' תובטל לגמרי א"כ מוכח להיפוך דבעלמא עדיף קיום ב' שלא כתקנן מאחת כתקנה ודין דס"ח הנ"ל הוא רק מפאת קולא דסעודה ג' וכנ"ל ויש לדחות גם זה ובאתי רק להעיר:

תוכן העניינים

לקח טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה