אור ברסלב
לקח טוב כלל ט › ה

לקח טוב· רבי יוסף ענגיל

כלל ט · ה

ד

י"ל דפלוגתא דר"י ור"ל בדין ח"ש אי אסור מה"ת או לא הוא ג"כ בספק הנ"ל דר"י סובר דצירוף דכא"פ הוא בח"ש הראשון ונחשב שנאכל האחרון עם הראשון יחד וע"כ שפיר אכילת הח"ש הראשון חשובה הואיל ויכולה להעשות אכילה שלימה ע"י אכלו עוד ח"ש כא"פ שהוא מצטרף אל הח"ש הראשון ונחשב אז שבאכלו ח"ש הראשון אכל מיד אכילה שלימה של כזית וזהו כוונה בהא דכיון דחזיא לאצטרופי איסורא קאכיל אבל ר"ל סובר דהצירוף הוא בח"ש האחרון וע"כ שפיר לית סברא דחזיא לאצטרופי לאסור אכילת ח"ש הראשון אן שגם בהשלימו לאכול עוד ח"ש בכא"פ לא יהי' בשעת אכילת הח"ש הראשון כל האכילה כ"א בשעת ח"ש האחרון שף שתהי' האכילה כולה כיון שח"ש הראשון הוא מצטרף אל האחרון וע"כ שפיר אין בח"ש הראשון חשיבות מפאת חזיא לאצטרופי משא"כ ר"י סובר דהאחרון הוא המצטרף אל הראשון וע"כ שפיר יש בח"ש הראשון חשיבות מפאת חזיא לאצטרופי כיון שהצירוף יהי' בח"ש הראשון ההוא שהאחרון הוא שמצטרף אליו ודו"ק:

בשבת דק"ה ע"א נחלקו ר"ג ורבנן בכותב אות אחד בשבת בשוגג ונודע לו ואח"כ כתב באות ב' בשוגג אי הידיעה של הח"ש חשובה לחלק דס"ל ר"ג דאין ידיעה לח"ש וחייב חטאת וחכמים פוטרין ע"ש דל דפליגי בספק הנ"ל דלר"ג ענין הצירוף הוא בח"ש האחרון ונחשב הח"ש הראשון כאלו הי' יחד עם האחרון ע"כ אין הידיעה שהית' לו בנתיים מח"ש הראשון חשובה לחלק דידיעת כתיבת האות הראשון שידע בנתיים לפני כתיבת האות האחרון הוי כאלו לא ידע כלום כיון מחשב שגם אות הראשון לא כתב אז עדיין כלל שהרי רק בשעת כתיבת האות האחרון הוא דנחשב שכתב אז את הראשון והידיעה שהיא בנתיים הוי כאלו הית' לגמרי לפני התחלת החטא שאינה ידיעה של כלום ורבנן ס"ל להיפוך דהצירוף הוא בח"ש הראשון וע"כ שפיר יש ידיעה לח"ש ואינה נחשבת כידיעה לגמרי לפני החטא כיון דח"ש הראשון הרי כבר הוא ח"ש באמת בשעת הידיעה והח"ש האחרון הוא המתחבר ומצטרף לו ודו"ק. ועי"ל בסברת פלוגתא דר"ג ורבנן הנ"ל דפליגי בספק הנזכר תחלת דברינו אם ענין צירוף חצאין הוא מפאת חיבור שלהם שנחשבין כאלו היו בב"א הראשון עם האחרון או להיפוך או דילמא כל אחד מן החצאין באמת בפ"ע עומד ורק גזירת ההלכה בעלמא הוא שמצטרפים לחייב וי"ל דרבנן ס"ל דכל ח"ש בפ"ע הוא עומד וע"כ שפיר הידיעה שבנתיים מחלקת ומפסקת ור"ג ס"ל דהחצאין מתחברים יחד ונחשב שנעשו בב"א וע"כ א"א שתחלק הידיעה דממ"נ בין אם נחשב שהח"ש האחרון מעשה יחדיו עם הראשון ובין להיפוך דנחשב שנעשה הראשון עם האחרון בשני האופנים האלה הרי לא הית' הידיעה באמצע כ"א או שהית' לגמרי לפני החטא אם נחשב שנעשה הראשון עם האחרון או שהית' לגמרי לאחר החטא אם נחשב שנעשה האחרון עם הראשון ובין כך ובין כך הרי א"א לידיעה כזאת שתפטור (וזהו דלא כמו שכתבנו תחלה דאם הצירוף הוא בראשונה אזי ראוי לידיעה שתחלק כי יש פנים בזה מסברא לכאן ולכאן וי"ל עוד להיפוך דרבנן ס"ל דטעמא דצירוף הוא מפאת שהחצאין מצטרפים ומתחברים יחד דהיינו שמתחבר הראשון עם האחרון או להיפוך וע"כ כאן א"א שיתחברו יחד לחייב חטאת כיון שיש ידיעה המפסקת ומחלקת ביניהם ור"ג ס"ל דאין הטעם מפאת חיבור החצאין כ"א כל אחד בפ"ע הוא עומד וכל אחד בפ"ע בשעה שנעשה הרי נעשה בהעלם וע"כ שפיר חייב ואין הידיעה מועלת כלום ודו"ק היטב ובאתי רק להעיר:

עוד ראיתי לבאר פה פרט אחד בענין כא"פ והוא במה ששנינו בכריתות די"ב ע"ב במשנה וז"ל כמה ישהה באוכלין (באוכל שני חצאי זיתים דאמרינן דמצטרפין) כאלו אוכל קליות (משערין אותן כאלו נתפררו לפירורין דקין כקליות ואוכלן אחת אחת וכשיעור אותה שהי' מצטרפין. רש"י) דברי ר' מאיר וחכ"א עד שישהה מתחלה ועד סוף כדי אכילת פרס חייב עכ"ל המשנה. ומבואר בזה דר"מ לית לי' כלל שיעורא דכא"פ כ"א הצירוף לדידי' הוא בשיעור אכילת קליות. והנה יש לתמוה בזה תמיהה עצומה מש"ס זבחים ד"ע ע"א דקאמר התם אליבא דר' מאיר דאצטריך קרא דנבילה לא יאכל בנבלת עוף טהור לשיעור אכילה בכא"פ דסד"א דהואיל וטומאת נבלת ע"ט חידוש הוא אפי' ביותר מכא"פ נמי ליטמא קמ"ל עכ"ל הגמ'. וקשה טובא דהא לר"מ אין הצירוף כלל בכא"פ כ"א כאלו אוכל קליות והכי הל"ל דאצטריך קרא בנבלת ע"ט לשיעור אכילה בכאלו אוכל קליות דסד"א דהואיל וחידוש הוא אפי' ביותר מכאלו אוכל קליות נמי ליטמא וזו פליאה נשגבה:

והנה לולי פירש"י ז"ל בכריתות הנ"ל דפי' דשיעורא דר"מ הוי ג"כ בהפסק שאם אכל חצי זית והפסיק ואכל אח"כ חצי זית השני ואכילה ראשונה ושני' יחד הם בזמן שאפשר להפריד הכזית לקליות ולאוכלן אחת אחת חייב וכמו שהעתקתי דבריו למעלה וכן פירש עוד שם בד"ה לחומרא וז"ל כאלו אוכל קליות אחת אחת בסמוך זו לזו בההיא משערינן שאם אכל כחצי זית והפסיק ולאחר אותה שעה אכל חצי זית אחר אף אם ישהה מתחלה ועד סוף יותר מכא"פ מצטרפין ואפי' הוי האי שיעורא כולי יומא עכ"ל והנה לולי פירש"י ז"ל הנ"ל הי' אפשר לומר דר"מ לאו שיעורא קאמר דמשערינן בכדי אכילת קליות כ"א כונתו דאם אוכל בפועל ממש כאוכל קליות בלי הפסק והיינו שאפילו מחלק הכזית לחלקים קטנים ואוכלן בסמוך זו לזו כאדם האוכל קליות אחת אחת בסמוך זו לזו אז אפי' אם הוא שוהה אכילה זאת כל היום ג"כ חייב וזהו רק אם אוכל בלי הפסק משא"כ אם מפסיק בנתיים גם ר"מ ס"ל כרבנן דאכילות בהפסק בנתיים אין מצטרפין רק בכא"פ ורבנן פליגי עלי' וס"ל דאפי' אוכל בלי הפסק עכ"ז לא מצטרף ביותר מכא"פ [וגם רש"י ז"ל בהכרח יודה לזה דאפשר לפרש דברי ר"מ כן דאאוכל בלי הפסק קאי דהא בה"א דגמ' שם דר"מ לקולא קאמר קמפרש הש"ס בהדיא כן וכן פירש"י להדיא שם ד"ה א"ד לקולא קאמר עש"ה וא"כ שפיר י"ל דה"ה לפי האמת דר"מ לחומרא קאמר ג"כ הפי' הוא כן והחומרא הוא לענין אוכל בלי הפסק דלרבנן הוי הצירוף רק כא"פ ולר"מ הצירוף הוא כל זמן ששוהה וכנ"ל]. ויש קצת ראי' לפירושנו זה מדאמר ר"מ כאלו אוכל קליות ולא אמר כדי אכילת קליות כמו שאמרו חכמים כדי אכילת פרס ע"כ מוכח דר"מ לאו שיעורא קאמר כ"א בעי ממש שיאכל כאוכל קליות בסמוך אחת אחת וכנ"ל. ועוד יש ראי' לזה הפי' מלשון הגמ' בכריתות שם דאמר וז"ל איבעיא להו ר"מ לחומרא קאמר או לקולא קאמר לחומרא קאמר והכי קתני כאלו אוכל קליות דאפילו כולי יומא ואע"ג דמתחלה ועד סוף יותר מכא"פ כיון דמשכי' אכילתי' מיחייב וכו' עכ"ל הגמ'. ומוכח מהך לישנא דאמר דכיון דמשכי' אכילתי' דר"מ מחייב רק באוכל בהמשך אחד בלי הפסק בנתים שאז אפילו אם האכילה הזאת מושכת כל היום עכ"ז כיון שהוא בהמשך אחד בלי הפסק מצטרף וחייב דלפי פירש"י ז"ל דר"מ גם בהפסק מחייב ואכילת קליות דנקט היינו לשיעורא וכנ"ל לא ידעתי שום פירוש ללשון הגמ' הנ"ל דאמר דכיון דמשכי' אכילתי' וצ"ע:

והנה אם נאמר כפירושנו זה אזי קושי' הנ"ל מסוגי' דזבחים הנ"ל לק"מ די"ל דסוגי' דזבחים הנ"ל כונתה לאוכל בהפסק בנתיים ובזה הרי גם לר"מ השיעור בכא"פ ואין להקשות דאכתי מדוע נקטה הגמ' דוקא שיעורא דכא"פ דהוא בהפסק בנתיים ולא נקטה השיעור השני דאכילת קליות בלי הפסק בנתיים ולומר דסד"א דהואיל וחידוש הוא אפילו ביותר מאכילת קליות נמי ליטמא דז"א דלפי פירושנו זה לא משכחת כלל יותר מאכילת קליות דהא אכילת קליות איננו שיעור כלל רק הכונה שאם אוכל בהמשך אחד בלי הפסק אז אפי' אם אוכל חלקים קטנים כקליות בזאח"ז חייב וא"כ לא שייך כלל פחות ויותר בזה השיעור דממ"נ אם אכל בהמשך אחד הרי זהו השיעור כל כמה שתשהה האכילה ואיננו יותר מכשיעור ואם אכל בהפסק אזי שוב הרי השיעור בכא"פ וכנ"ל. וא"ל דאכתי משכחת גם בשיעור דקליות יותר מכשיעור דהיינו שאם הפריד האוכל לחלקים קטנים עוד מקליות ואכלן בסמיכות זו לזו דז"א דלפי פירושנו זה נראה פשוט דר"מ גם בכה"ג מחייב וקליות דנקט לדמיון בעלמא נקטי' משום דאיירי באוכל חלקים קטנים אחד אחד בסמיכות זה לזה ולהכי נקט כאלו אוכל קליות לפי שקליות הדרך לאוכלם כן חטה חטה בסמיכות זו לזו. ועי"ל דאין הדרך לאכול משהויין קטנים יותר מכמות קליות וע"כ דיבר בהווה ונקט כאלו אוכל קליות וי"ל עוד יותר דבאוכל משהויין קטנים מקליות בזאח"ז כיון שאין הדרך לאכול כך ה"ל שלכ"א ופטור וא"כ ה"ה לענין נבלת ע"ט א"צ קרא למעט דכיון דכתיב ביה אכילה בעי' ממילא כד"א ואינו מטמא שלכ"א כיון דשלכ"א אינו נקרא אכילה וכן מבואר להדיא במנחות (ד"ע ע"א) דנע"ט אינו מטמא שלכ"א וכן מוכח עוד בכמה דוכתי והארכתי בזה במ"א ואכ"מ]:

והנה נזכרתי דספק זה אם אכילת חלקים קטנים ביותר בסמיכות זו אחרי זו חשיב דרך אכילה הוא פלוגתא במנחות דט"ז ע"ב וז"ל הגמ' הקטיר שמשום לאכול שמשום עד שכלה קומץ כולו (הקטיר כשיעור שמשום מן הקומץ של מנחה במחשבה לאכול כשיעור שמשום מן השירים חוץ לזמנו ואח"כ הקטיר שמשום השני מן הקומץ ג"כ במחשבה זאת לאכול שמשום שני משירים חוץ לזמנו וכן עשה כסדר עד שכלה להקטיר הקומץ כולו באופן זה ובמחשבה כזאת) ר' חסדא ור' המנונא ור' ששת חד אמר פיגול וחד אמר פסול וחד אמר כשר וכו' מ"ד פיגול קסבר דרך הקטרה בכך ודרך אכילה בכך (וה"ל מחשב בעבודה כשירה מחשבת אכילת חוץ לזמנו ושפיר הוי פיגול כמו במקטיר כזית במחשבה לאכול כזית משירים חוץ לזמנו דהוי פיגול) ומ"ד פסול קסבר דרך אכילה בכך ואין דרך הקטרה בכך וה"ל כמנחה שלא הוקטרה (דהקטרה שלא כדרכה לא חשיבא הקטרה ואין כאן הקטרה לפגל ורק מנחה פסולה היא כיון שלא הוקטר קומצה) ומ"ד כשר קסבר דרך הקטרה בכך ואין דרך אכילה בכך (ושפיר המנחה כשירה כיון דדרך הקטרה בכך וחשיב הוקטר קומצה ופיגול לא הוי דכיון דאין דרך אכילה בכך אין מחשבה זאת שחישב לאכול חוץ לזמנו שמשום שמשום מן השירים חשובה לפגל דלענין מחשבת פיגול בעינן שיחשב אאכילה וכדכתיב אם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי וגו' וכאן דאין דרך אכילה בכך לא חשיב אכילה ואין כאן מחשבה לפגל) עכ"ל הגמ'. ומבואר דיש פלוגתא דאמוראי בזה אם הדרך לאכול חלקים קטנים כשיעור שמשומין בסמיכות זו לזו [דמסתימות לשון הגמ' נראה פשוט דבמחשב לאכול בסמיכות נמי איירי ולא לבד במחשב לאכול בהפסק וז"פ] וא"כ למ"ד דאין דרך אכילה בכך דלא איתפרש אליבי' שיעור כמות החלקים שיהי' גדולים יותר משמשומין ויהי' דרך אכילה בכך וע"כ שפיר י"ל דבכמות כקליות הוא דהוי דרך אכילה לדידי' ושזהו טעמא דר"מ דנקט כאלו אוכל קליות משום דבפחות מזה אין דרך אכילה בכך וה"ל שלכ"א ופטור [והא דלא נקט ב מנחות הנ"ל שיעור נפיש משמשומין וזוטר מקליות למ"ד הנ"ל י"ל בפשיטות דנקט שמשומין לרבותא דאינך אמוראי דהוי רובא ולאשמעי' דאפילו בשיעור שמשומין א בתכלית סבירא להו דהוי דרך אכילה ויש ליישב זה ש באופן אחר ואין להאריך] ולאמוראי דסברי דהוי דרך אכילה אפי' בשיעור שמשומין דקטן בתכלית י"ל ארא דעכ"ז אכילת קליות הוא דבר ההווה והרגיל יותר וע"כ דיבר ר"מ בהווה ונקט לדמיון כאלו אוכל קליות וה"ה דבאוכל חלקים קטנים מקליות כל שאוכלם בסמיכות זו לזו בלי הפסק שפיר מחייב וא"כ בין כך ובין כך עכ"פ שפיר לא נקט הש"ס דזבחים הנ"ל דאצטריך קרא שא ע"ט למעט יותר מכדי אכילת קליות דממ"נ או דלא משכחת ליה כלל למ"ד דאפילו בחלקים היותר קטנים כשמשומין הוי דרך אכילה או דהוי שלכ"א לאידך מ"ד וא"צ קרא למעט כלל וכנ"ל:

ועוד נראה דאפילו נודה דהש"ס דזבחים הי' יכול לומר ה"א דאפילו ביותר מאכילת קליות יתחייב עכ"ז כיון דר"מ מודה עכ"פ גם בשיעור כא"פ בה בנתיים א"כ שפיר נקט הש"ס דזבחים צריכותא דיותר מכא"פ לענין הפסק בנתיים וה"ה דהוי מצי למינקט צריכותא דיותר מאכילת קליות בלי הפסק בנתיים אלא דחדא מתרתי נקט ואטו כי רוכלא וכו' וניחא ליה נמי טפי למינקט הא דכא"פ כיון דזהו שיעור הרגיל והמפורסם בכולי תלמודא משא"כ אלו הי' נקיט שיעורא דקליות הי' נצרך הש"ס לאתויי משנה דכריתות הנ"ל לראי' דיש לר"מ שיעור אחר הבלתי נודע והוא שיעורא דקליות ואלו בסוגי' דזבחים שם הרי אינו מדבר מענין זה כלל ומביא זה שם אגב גררא ושלא במקומו וע"כ שפיר ניחא ליה טפי למינקט שיעורא דכא"פ כדי שלא יצטרך להאריך ולהביא משנה דכריתות הנ"ל כיון שהדין דין אמת והשיעור דכא"פ הרי הוא גם לר"מ בהפסק בנתיים ומהא דאמר דאשמעי' קרא דביותר מכא"פ לא מצטרף ממילא ידעינן דאכילת נבילת ע"ט לטמא צריך שתהי' כשאר אכילות לענין איסור וא"כ נדע ממילא דה"ה בלי הפסק ביותר מאכילת קליות ג"כ אינו מטמא וז"פ:

והנה לכאורה יש להביא ראי' לפירושנו זה דר"מ לאו שיעורא קאמר כ"א בעי ממש אכילה כאכילה קליות בלי הפסק בנתיים וזה לפמ"ש הרמב"ם בהקדמתו לפי' המשניות דבדבר שהוא הלמ"מ לא שייך בי' פלוגתא עש"ה וא"כ הא שיעור כא"פ הרי הוא דין מקובל בהללמ"מ ואיך פליג ר"מ עלי' ועל כרחך לומר דגם ר"מ ס"ל הללמ"מ הנ"ל אלא דסובר דשיעור דכא"פ הנמסר בהלכה הכונה בו רק לאוכל בהפסק בנתיים משא"כ באוכל בלי הפסק בנתיים ס"ל לר"מ מסברא דחשיב אכילה אחת אפי' שוהה כל היום כיון שלא הפסיק רק אכל בהמשך אחד ורבנן ס"ל דכל אכילות בזאח"ז אין ראוי שיצטרפו מסברא ואפי' בלי הפסק בנתיים וע"כ גם בלי הפסק בנתיים לא חשיב לדידהו אכילה אחת רק בכא"פ שנמסר בו הלל"מ דבכא"פ כל הנאכל בו מצטרף ודו"ק:

והנה יש לעיין בהא דקיי"ל לענין טכ"ע דבעינן שיהי' בתערובות כזית בכא"פ אי ר"מ חולק גם על זה ומצריך שיהי' בתערובות כזית בכדי אכילת קליות א"ד מודה דבתערובות בעי' רק כזית בכא"פ וכדמצינו בכמה דוכתי דאיסור המעורב קיל מבעין וע"כ נהי דבעין אית לי' שיעור גדול כאלו אוכל קליות עכ"ז בתערובות מודה דבעי' כא"פ וזה תלוי אי הא דכזית בכא"פ בתערובות הוא הלמ"מ בפני עצמו דאז י"ל שר"מ מודה בזה ופליג רק בבעין משא"כ אם נאמר דכזית בכא"פ דתערובות אינו הלמ"מ רק מסברא אמרי' הכי דכיון דהצירוף בעין הוא בכא"פ ע"כ בעינן ממילא גם בתערובות שיהי' כזית בכא"פ דאם נתערב ביותר מזה הרי א"א לאכול כזית מן האיסור וכמובן וא"כ ר"מ דפליג בבעין ה"ה דפליג בתערובות וכמובן. ולכאורה מדפליגי אמוראי בפסחים (מ"ד א') אי כזית בכא"פ דאורייתא ע"ש מוכח דאינו הלמ"מ דאל"כ א"א שיהי' בו פלוגתא וכדברי הרמב"ם הנ"ל. אולם יש לדחות ולומר דרק בעיקר ההלמ"מ א"א שיהי' פלוגתא שיסבור האחד שנמסרה הלמ"מ בדבר והשני יחלוק ויאמר שלא נמסר כלל וכלל משא"כ כאן דמאן דפליג אכזית בכא"פ סובר שההלמ"מ נמסרה רק לבעין ואידך מ"ד ס"ל דנמסר גם לתערובות א"כ כיון שתרוייהו מודים בההלמ"מ ופליגי רק בפרטי ההלכה אם נמסרה גם על תערובות ע"כ שפיר שייך פלוגתא בזה והארכתי בזה במ"א ואכ"מ:

והנה אם נאמר דכזית בכא"פ דתערובות הוא הלמ"מ בפני עצמו וא"כ י"ל דר"מ מודה בתערובות וכנ"ל אזי ממילא נדחית הראי' שהבאתי לפירושנו בהא דכאלו אוכל קליות מדעת הרמב"ם הנ"ל דשפיר י"ל דבעין לית לי' לר"מ כלל שיעורא דכא"פ גם בהפסק וכרש"י ז"ל ועכ"ז שפיר ס"ל גם לר"מ את ההלמ"מ ומוקים לה בתערובות וכמובן. ויש לבאר בזה דברי התוס' בכריתות שם ד"ה מתחלה ועד סוף בכא"פ שכתבו וז"ל מהכא משמע דלתרי גווני מיירי שיעור פרס חדא לענין הפסקה שאם הפסיק בין אכילה לאכילה כשיעור פרס אין מצטרף וחדא כדאמרינן בעלמא (פסחים דמ"ד) שאם נתן כזית תרומה בשיעור פרס דחולין ואכלן שהוא חייב עלי' עכ"ל. ולכאורה מה חידשו התוס' בזה ותו קשה להבין לשונם שכתבו דמהכא משמע וכו' דאיך משמע זה ממשנה דכריתות הנ"ל הלא המשנה מדברת רק משיעור כא"פ דבעין. אולם לפמ"ש ניחא דכוונתם לומר דההלמ"מ עצמה שמסרה שיעור פרס דיברה מב' מינים הנ"ל דהיינו מבעין וגם מתערובות דאל"כ רק נאמר דשיעור פרס נמסר רק לבעין א"כ איך חולק ר"מ על ההלמ"מ וכנ"ל ועל כרחך לומר דגם ר"מ מודה בשיעור פרס אלא דסובר דההלמ"מ מסרה שיעור כא"פ לתערובות לבד ולא לבעין וחכמים ס"ל דגם לבעין נמסר השיעור הזה וא"כ שפיר מהך משנה דכריתות עצמה משמע דלתרי גווני מיירי שיעור פרס וכו':

והנה עפיד"ז יש לחדש ג"כ דר"מ ורבנן פליגי באמת בפלוגתא דפסחים הנ"ל אי כזית בכא"פ דתערובות דאוריתא או לא דרבנן ס"ל דלאו דאוריתא וא"כ על כרחך נמסרה ההלכה רק לבעין ור"מ ס"ל דהוי דאוריתא וע"כ מוקי ההלכה רק לתערובות אבל לא לבעין ובכה"ג ודאי דשייך פלוגתא בהלמ"מ גם להרמב"ם ז"ל כיון ששניהם מודים בההלכה ופליגי רק בפירושה דלמר קאי אבעין למר אתערובות. וע' ב"ק (י"ט א') דרבנן ס"ל דחצי נזק צרורות הוי הלמ"מ בכחו אבל לא בכח כחו וסומכוס מוקי להלכה בכח כחו אבל לא בכחו וכה"ג מצינו בש"ס בדוכתי טובא [מיהו בב"ק שם בעי לומר ג"כ דסומכוס לא גמיר הלכה כלל ואפילו בכח כחו וזה שלא כהרמב"ם הנ"ל ודברי הרמב"ם אלה צריכים עיון עוד משארי מקומות וכבר הרבה לתמוה בזה בשו"ת חוות יאיר וגם אני הארכתי בזה במ"א ואכ"מ]:

אשובה עוד ליישב קושיתנו מש"ס זבחים ע' א' הנ"ל וזה ע"פ מאי דאיתא בסוכה דמ"ט ע"ב האי צורבא מרבנן דלא נפיש ליה חמרא ליגמע גמועי ופירש"י ישתה לגימות גסות ושם עוד א"ר פפא שמע מיני' כי שבע איניש חמרא מגרוני' שבע וברש"י על ידי ששותהו בלגימות גסות וגרון מלא הוא משביע ולא ע"י שתי' מרובה שמכניס הרבה יין במעיו ע"י לגימות דקות ואינו כאוכלין ששובע שלהן בא במילוי כרס עכ"ל. ומוכח מזה דהנאת גרון הוי רק ע"י מילוי הגרון בשתי' גסה בב"א משא"כ הנאת מעיים הוי אפילו אם שותה בזאח"ז שתיות דקות ומועטות השיעור שהרגשתם חלושה בגרון דעכ"ז יש בהם הנאת מעיים כיון דבבוא שתי' הב' והג' וכו' למעיים עדיין ישנה לראשונה שם ומתקבצים שם הלגימות והמעיים מתמלאים וכמובן ומובן ממילא דה"ה באוכלים ודאי יש כמות קטן ודק כזה אשר לדקותו וקטנותו הרגשתו חלושה בגרון ואין החיך מרגיש הנאה ממנו כלל ואם יחלוק האוכל לחלקים דקים כאלה ויאכלן בזאח"ז אין כאן הנאת גרון כלל ורק הנאת מילוי מעיים הוא דיש גם בכה"ג כיון שלאחר בליעת החלק הב' והג' וכו' עדיין יש גם הראשון במעיים והמעיים מתמלאים וכמובן. ולפי"ז מובן ממילא דשיעור דאכילת קליות הנ"ל דהוא אפילו במחלק האוכל לחלקים היותר דקים וקטנים ואוכלם בסמיכות זו לזו וכנ"ל א"כ מובן דשיעור זה שייך רק גבי הנאת מעיים לא גבי הנאת גרון ולגבי הנאת גרון דלית בי' שיעור דקליות הנ"ל על כרחך דשיעור האחר הוא דאית בי' היינו שיעורא דפרס (דאם אוכל כזית בכא"פ אזי בהכרח אין חלקי האכילה קטנים ביותר וכמובן ושפיר איכא הנאת גרון] וא"כ י"ל דר"מ ס"ל כסברת ר"ל בחולין דק"ג ע"ב דס"ל דבכל התורה הוי הנאת מעיים אכילה ע"ש. וכבר כתבתי בחידושי במ"א דלענין נבלת עוף טהור כ"ע מודי דאזלינן רק בתר הנאת גרון ואכילה דידי' היינו הנאת גרון וכמפורש בכולי' הש"ס בלי חולק דנבלת ע"ט מטמא בבית הבליעה דהיינו בגרון [וכן הוא במשנה א' פ"א דטהרות ובזבחים ק"ה ב' מוקי להך משנה אליבא דר"מ ע"ש] וגזה"כ הוא דכתיב נפש וגו' לומר שמטמאה בבית הנפש דהיינו בגרון וכמבואר ברמב"ם הלכות אבות הטומאות פ"ג ה"א והוא מן התוספתא עש"ה וא"כ שפיר ס"ל לר"מ בכריתות שם לענין שיעור הצירוף בכה"ת שהוא כאלו אוכל קליות משא"כ בש"ס זבחים הנ"ל דאיירי לענין טומאת נע"ט דמטמא בבית הבליעה שפיר גם ר"מ לית לי' שיעורא דקליות רק שיעור פרס הוא דאית לי' וכנ"ל. ולפי"ז יולד עוד דבר חדש דהא דלית לי' לר"מ שיעורא דפרס היינו רק באוכלין אבל במשקין יודה דשיעורן בכא"פ וזה ג"כ ע"פ ש"ס סוכה הנ"ל ורש"י הנ"ל שכ' ואינו כאוכלין ששובע שלהן בא במילוי כרס עכ"ל. ומבואר מדבריו דמשקין עיקר הנאתן בגרון ולא במילוי מעיים כאוכלין וא"כ כיון שמשקין עיקר הנאתן בגרון א"כ י"ל דגם ר"ל דחולין הנ"ל וה"ה ר"מ הנ"ל יודו דבמשקין הוי הנאת גרון אכילה [וכבר הבאתי הערה זאת בקונטרס ע' פנים לתורה אות י'] וא"כ ממילא במשקין גם לר"מ השיעור בכא"פ וכמובן [ויתיישב בזה מה שדקדקנו למעלה דאיך פליג ר"מ אשיעורא דפרס הא בהלמ"מ לא שייך פלוגתא ולפי הנ"ל ניחא דגם ר"מ שפיר סובר את ההלכה אלא דמוקי לה במשקין ורבנן ס"ל דקאי גם אאוכלין ובפרטי ההלכה כה"ג שפיר שייך פלוגתא וכנ"ל]:

ואם כנים דברינו אלה יובנו בדקדוק גדול דברי המשנה דכריתות שם דאחרי מחלוקת ר"מ ורבנן הנ"ל שנינו שם וז"ל אכל אוכלין טמאין ושתה משקין טמאין שתה רביעית יין ונכנס למקדש ושהה כא"פ (אכלהו קאי אאכל אוכלין וכו' ושתה משקין וכו' ושתה רביעית יין דשיעור שהיית האכילה והשתיה היתה בכא"פ) חייב עכ"ל המשנה. ולכאורה קשה מדוע לא שנה התנא גם בבבא זאת מחלוקת ר"מ דהא לדידי' גם כאן שיעור הצירוף באכילת קליות (וי"ל דרצה לסתום כרבנן ועי"ל דלא הוצרך לשנות עוד מחלוקת ר"מ בהא דממילא נדע זה מרישא דהא היינו הך דרישא דמאי שנא]. ואולם לפי דרכנו דבמשקין וכן בנבלת ע"ט דאזלי' בתר גרון גם לר"מ השיעור בכא"פ אזי דברי המשנה מדוקדקים ביותר וזה ע"פ מה שכתבו התוספת ישנים שם ד"ה אכל אוכלין טמאין וז"ל פירש"י דלא קאי אנכנס למקדש דלא מיחייב אביאת מקדש באכילת אוכלין טמאין אפי' נטמאו במת דאין נעשין אבות הטומאה דאין להם טהרה במקוה [ולרש"י אכל אוכלין טמאין ושתה משקין טמאין הוא בבא בפ"ע שאם אכל שיעור אוכלין טמאין ושתה שיעור משקין טמאים בשהיית כא"פ נפסל גופו מלאכול בתרומה ולא קאי אנכנס למקדש. עש"ה ברש"י] ונראה דאיירי באכל נבלת עוף טהור ושתה משקין טמאין כגון דם השרץ שמטמא כבשרו ונכנס למקדש עכ"ל התוס'. הנה שלפי דבריהם איירי בבא הנ"ל רק בב' דברים הנ"ל דהיינו באכילת נבלת ע"ט ובשתיית משקין וא"כ בדקדוק גדול לא שנה התנא כאן מחלוקת ר"מ דהא ר"מ אינו חולק כלל בב' הדברים הנ"ל ומודה בהו דשיעור הצירוף שלהם הוא בכא"פ וכנ"ל [ולפי"ז גם דברי הש"ס זבחים ע' א' הנ"ל מדוקדקים ביותר דלא מסברא לבד אמר הש"ס כן דבנבלת ע"ט השיעור לר"מ בכא"פ כ"א הש"ס דייק זה ממשנה דכריתות הנ"ל מדלא פליג ר"מ בסיפא דאיירי בנבלת ע"ט וכנ"ל]:

ואולם דברי הת"י הנ"ל בעצמותם תמוהים לי מאוד במה שפירשו דשתה משקין טמאין היינו דם השרץ וכו' דא"כ ל"ל למיתני שתה הלא גם קודם השתי' מיד שנגע בו נטמא וצ"ל דאיירי בתחב לו חבירו בבית הבליעה דלא היתה נגיעה מקודם וכמ"ש כעין זה בתוס' שם ד"ה אוכלין ע"ש. ואולם קשה דא"כ איך נטמא כלל דהא בבית הבליעה אינו מטמא במגע דהיא מגע בית הסתרים או טומאה בלועה ע' נדה (מ"ב ב') ובתורת אכילה ג"כ אינו מטמא דלא מצינו טומאה מה"ת בתורת אכילה רק בנבלת ע"ט וכנודע ובכה"ג מדרבנן הוא דנפסל גופו מלאכול בתרומה משום אוכל אוכלין טמאין אבל שיהי' חייב אביאת מקדש אשתיית דם השרץ מטעם שתי' זה אין לו שום מציאות לכאורה וצע"ג ובאתי בכ"ז רק להעיר:

תוכן העניינים

לקח טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה