לקח טוב· רבי יוסף ענגיל
כלל ו · ה
עי"ל בביאור דברי התוס' יבמות הנ"ל דכתבו דנדה הואיל ואסורה לכל לא שייך בה כל יבמה וכו' ונראה כונתם דרק איסור שהוא ליבם לבד ע"כ הוא מתנגד אל זיקת היבום וע"כ הוא מקליש ומסלק זיקת היבום ולכן אף שסר האיסור אח"כ עכ"ז אין זיקת היבום חוזרת עוד משא"כ איסור נדה שאינו בפרטיות נגד היבם רק הוא לכל העולם אלא דממילא גם היבם בכלל וע"כ כיון שאינו נגד היבם בפרטיות ע"כ ה"ל לגבי זיקת היבום כפסולו מחמת דבר אחר ואין בכחו לסלק זיקת היבום. והנה אם יהי' כונת התוס' כן ג"כ יתיישב הקושיא מאו"ב ומשבת הנזכרים באות הקדום לענין דיחוי כיון דענין דיחוי דמי לכללא דכל יבמה שאין אני קורא בה וכו' וכנ"ל ולענין דיחוי י"ל כן ביותר כיון דדין דיחוי ילפי' רק ממום מדכתי' בי' בהם ודרשי' בהם הוא דכי עבר מומין ירצו הא שאר כל הפסולין אם נדחו ידחו וכמבואר בסוגין וע"כ רק פסול הנוהג בקדשים לבד וכגונא דמום שפוסל רק בקדשים ע"כ חזינן מזה שהפסול הוא דבר מתנגד והפיכי אל הקדושה בפרט מדאינו פוסל בשום מקום רק בקדשים וע"כ רק פסול כזה הוא שמסלק את הקדושה ומדחה אותה ועל כן אין הקדושה חוזרת אף לאחר הסתלקות הפסול משא"כ פסול דעלמא כגון או"ב ואיסור שבת שאין האיסור מכח קדשים כלל כ"א הם איסורים דעלמא שאסור לשחוט או"ב ואסור לעשות מלאכה בשבת וע"כ אף כשהאיסורים ההם הם בקדשים עכ"ז אינם הפיכים אל הקדושה כיון שאינם דברים הפוסלים בקדשים בפרט וע"כ אין מקלישים הקדושה ואין בכחם לעשות דיחוי:
והנה י"ל סברא זאת עוד בפשיטות טפי דכיון דכל הדחוים אך מפסול מום הוא דילפינן להו ע"כ כיון שמום הוא פסול הנוהג רק בקדשים ע"כ הרי יש לו דין קדשים ואין ללמוד ממנו רק על פסול כמוהו הנוהג ג"כ רק בקדשים אבל איסור דעלמא הנוהג גם בחולין אז אף כשהאיסור הזה הוא בקדשים עכ"ז י"ל דאין לו דין קדשים גם בהיותו בקדשים ויש לו רק דין חולין וחולין מקדשים הרי לא ילפינן וה"נ מיעוט דכתי' במום ראוי לומר רק דקאי אקדשים דכותי' לא על דבר שיש לו דין חולין ודו"ק. וכמו כן חידשתי בחידושי בסוגי' דהמלא"ס דהא דאמרי' המלא"ס בקדשים היינו רק אם האיסור הוא מפאת קדשים אבל איסור דעלמא הנוהג גם בחולין אזי אף כשהאיסור הזה הוא בקדשים עכ"ז אין לו דין קדשים ואין ההיתר מצטרף לו גם שם כמו שאין אומרים באיסורי חולין דין המלא"ס. ואולם סברא זאת לאו פשוטה היא כל כך ויש לי להעיר בה מכמה מקומות בס"ד ואלה המה:
המקום הא' בגליון הש"ס להגאון ר' עקיבא איגר ז"ל בעירובין ק' ע"א כ' על דברי התוס' שם ד"ה מתן שהקשו דליתי עשה דמתן ד' ולידחי לאו דבל תוסיף וכ' ע"ז וז"ל, במהרי"ק שורש קל"ט (ד"ה ואשר כתבת) הביא בשם התוס' בפרק בתרא דעירובין שכתבו וז"ל, ועי"ל דאין עדל"ת שבמקדש כדאמרינן בפרק דם חטאת (צז:), מיהו יש לדחות דלא דמי דהתם הטעם דל"ת שבמקדש חמור ולא מידחי מקמי עשה אבל גבי בל תוסיף לא שייך שום חומרא דשייך נמי בעלמא ומ"מ י"ל דכיון דהוי במקדש לא דחי, עכ"ל הגרע"א ז"ל. ומבואר שהתוס' המובאים במהרי"ק הנ"ל נסתפקו בזה אי לאו דעלמא כשהוא בקדשים יש לו דין קדשים או לא. וע"ע בספר שושנת העמקים כלל ט' שכ' וז"ל ע' בשו"ת שאגת ארי' סי' צ"ו הקשה אהא דפריך בריש גיה"נ מוקדשין פשיטא והקשה דמאי פשיטא הא ה"א דאתי עשה דאכילת קדשים ודחי דכה"ג אמר בזבחים דצ"ז ע"ב ומשני אין עדל"ת שבמקדש וכאן לא שייך זה יעוי"ש וכו' ומה שיראה מדבריו דדוקא ל"ת שבמקדש לא דחי הא לאוי נוכראה אף בקדשים דוחה ואתי שפיר מה שהקשו התוס' עירובין ד"ק ע"א דניתי עשה ונידחי לאו דבל תוסיף וכו' אמנם י"ל דאף לאוין נוכראה כל שהוא בקדשים אינו דוחה ותדע דאל"כ כשבלעו קדשים איסור מאיסורי לאוין אה"נ דניתי עשה ונידחי ל"ת ונהי דאם בלע חלב ודם דהוי בכרת אין עדל"ת שבכרת כו' מ"מ איסורי לאוין וחלב ודם פחות מכזית ניתי וידחי ש"מ דכל בקודש אינו דוחה אף לאו אחר וכו' עכ"ל. הרי שגם הוא ז"ל נסתפק בזה אם יש לאיסור דעלמא כשהוא בקדשים דין קדשים ושייך בי' אעדל"ת שבמקדש או לא ומה שהקשה דא"כ היכא שנבלע איסור דעלמא נימא דעדל"ת לא זכיתי להבין הקושי' דמאן לימא לן שאין הדין כן באמת והש"ס דזבחים שם הרי איירי רק בנבלע חטאת פסול ע"ש אבל הלא לא נאמר שם דרך כלל דאין עשה דקדשים דוחה לאו וצריך עיון:
המקום הב' בתוס' חולין דף ע"א ע"א אהא דאמרי' התם מנין לאו"ב שנוהג במוקדשין וכו' כתבו וז"ל וא"ת ואמאי ס"ד דלא איירי קרא במוקדשין הא סתמא כתי' וא"ל דאצטריך שאם צריך לפסח ואין לו אלא אותו שנשחט בו ביום אביו או בנו דס"ד דאתי עשה דפסח ודחי לאו דאו"ב ולהכי איצטריך דלא דחי וכו' עכ"ל והנה גם בזה קשה דהיכא ה"א כלל דדחי הא אין עדל"ת שבמקדש ועל כרחך דלאו דאו"ב דהוא לאו דעלמא ע"כ אף בקדשים אין לו דין ל"ת שבמקדש ושפיר נדחה מפני עשה. ויש מדבריהם אלה ראי' לדברינו מעלה דלא שייך לדון דין דיחוי בקדשים מפאת או"ב כיון דהוא לאו דעלמא וכנ"ל ואולם לעניננו יש לחלק דשאני התם דהתוס' אזלי שם לפי הה"א דאין מקרא מיוחד לאסור או"ב במוקדשין משא"כ לפי האמת דמייתי שם בחולין קרא מיוחד לאסור או"ב במוקדשין ע"כ שפיר י"ל דיש לו דין קדשים ושיכול לעשות דיחוי. ואולם אין זה מוכרח דסוף סוף הרי הוא איסור הנוהג גם בחולין וע"כ נהי דגילתה תורה בגילוי מיוחד דאיסור החולין הזה נוהג גם בקדשים עכ"ז י"ל עדיין דיש לו דין חולין גם בקדשים כיון שאיננו דבר מיוחד בקדשים בפרט רק נוהג בחולין והתורה גילתה רק דדין חולין הזה הוא גם בקדשים ודו"ק:
המקום הג' בש"ס זבחים דף צ' ע"ב איבעי להו תדיר ומקודש איזה מהן קודם וכו' ת"ש תמידין קודמין למוספין ואע"ג דמוספין קדישי (מוספים שם שבת עליהם שהם באים חובה לה ואלו התמידין באין אף בחול, רש"י) אטו שבת למוספין אהנאי לתמידין לא אהנאי (כיון דהאידנא קריבין אף הם שם שבת עליהם. רש"י) עכ"ל הגמ'. הרי שהמקשן והתרצן נחלקו פה בזה אם יש שם שבת רק אל המוספים הבאים בשבת מחמת שבת א"ד גם התמידין אם שקריבים גם בחול עכ"ז כשהם קריבים בשבת שם שבת עליהם וכפירש"י הנ"ל והרי זה אותו הספק בעינו שאנו דנין בו אם איסור דעלמא כשהוא בקדשים יש לו דין קדשים או לא ודו"ק היטב:
המקום הד' בספר מקור חיים סי' תמ"ד בביאורים סק"א כ' וז"ל, לכן נראה דת"ק סובר דעיקר ביעור חמץ הוא שריפה ולכן ס"ל דמבער הכל מלפני השבת דבשבת א"א בשריפה כו' וחכמים סוברים דאף זורה לרוח ומטיל לים ולכן סברי דאף בשבת יכול לבער דאף אם לא ימצא אוכלין הרי יכול לבער ע"י הטלה לים ור' אליעזר ברבי צדוק מחלק דבתרומה דעיקר פסול תרומה מצותו בשריפה וכמו שכתבו התוס' בשבת דכ"ה בטעם דתרומה טמאה בשריפה משום דאיתקש לקודש ובקדשים כל פסולייהו בשריפה וא"כ כמו כן כששורף תרומה משום חמץ ג"כ דינו בשריפה וכו' עכ"ל. ולפי דרכנו י"ל דראב"צ וחכמים נחלקו בספק שלנו אם איסור דעלמא כשהוא בקדשים יש לו דין קדשים או לא וזה דנהי דפסולי קודש דינם בשריפה עכ"ז י"ל דזהו רק אם הפסול הוא מפאת קודש משא"כ כאן בחמץ דהוא איסור דעלמא אזי שפיר י"ל דאי מצות השבתת חמץ הוא בכל דבר אזי אין המצוה הזאת משתנית בהיותה בתרומה וקדשים ואין לביעור הזה דין ביעור קדשים כלל אף בהיותו בקדשים ויש לו רק דין ביעור דעלמא כמו בחמץ של חולין וזהו אם נאמר דאיסור דעלמא כשהוא בקדשים אין לו דין קדשים משא"כ אם נאמר דגם איסור דעלמא יש לו דין קדשים בהיותו בקדשים אזי ממילא גם איסור חמץ כשהוא בתרומה וקדשים נחשב איסור ופסול קודש וטעון שריפה כפסולי קודש וא"כ מובן ממילא דראב"צ וחכמים דנחלקו אם תרומת חמץ דינה בשריפה כפסולי תרומה או השבתתה בכל דבר כחמץ דחולין בספק שלנו הוא דנחלקו אם יש לאיסור דעלמא כשהוא בקדשים דין קדשים או לא:
וראיתי בירושלמי פסחים פרק כל שעה סוף הלכה א' וז"ל ר' בנימין בר לוי שאל חלות תודה שנעשו נותר מהו וכו' ובקרבן עדה פי' חלות תודה שהן חמץ ונעשו נותר מהו ולרבנן דסברי דחמץ השבתתו בכל דבר מבעי לי' בחלות תודה שנעשו נותר מי אמרינן כיון שהן חמץ השבתתן בכל דבר או דילמא במילתייהו קיימי כשאר נותר שהוא בשריפה עכ"ל. הנה דהירושלמי איבעי לי' לומר דאפי' נותר דקדשים שיש בו מצות שריפה בעצמותו מפאת נותר עכ"ז אם הוא ג"כ חמץ וצריך ביעור גם מפאת חמץ אין לביעורו דין קדשים עוד ודי השבתתו בכל דבר כמו בחמץ וה"ז לגמרי היפוך דברי המקור חיים הנ"ל שכ' בסברת ראב"צ דאפילו ביעור החמץ מפאת חימוץ עצמו כשהוא בקדשים דינו בשריפה כפסולי קדשים ואפילו אם שאר חמץ השבתתו בכל דבר (ודע דדברי הפני משה על הירושלמי שם קשים להולמן במחכ"ת והעיקר לענ"ד כפי' הקרבן עדה הנ"ל ולא כפי' השני שבקרבן עדה והוא עצמו ז"ל כ' על פירוש הנ"ל שהוא עיקר ואולם גם לפי' הפני משה ג"כ סברת בעיית הירושלמי היא כנ"ל דאיבעי לי' דכיון שהוא חמץ ע"כ די השבתתו בכל דבר אעפ"י שהוא גם נותר. והנה הייתי יכול לפרש דברי הירושלמי שם ולומר דלא איירי בנותר כלל רק בביעור חלות תודה מפאת חמץ לחוד ושנסתפק הספק הזה עצמו אשר אנו בו אם דין החימוץ בקדשים כשאר חמץ דהשבתתו בכל דבר לרבנן א"ד הואיל והוא בקדשים חשיב כפסולי קדשים דבשריפה ותדמה איבעיא זו ביותר לאיבעי' הקדומה שם דפטר חמור שהמית את האדם מיתתו במה בעריפה או בסקילה דשם ג"כ מפאת פטר חמור הרי אפשר לפדותו וא"צ מיתה כלל ועיקר מיתתו הוא רק מפאת שהמית אדם ואיבעי לי' אי כל ביעורי פטר חמור א כשהביעור בא לו מצד אחר הוא בעריפה או דלמא כשבא מצד אחר אין דינו דין פטר חמור ושפיר הא בסקילה כשאר בעל חי שהמית אדם ואולם הייתי צריך להגיה הרבה לפי הפירוש הזה בירושלמי שם ואין בידי להגיה כל כך:
ואולם באמת בעיא דירושלמי הנ"ל צריכה ביאור דנהי דביעור דחימוץ גם בקדשים די ל דבר ואין דינו משתנה מבחולין עכ"ז אם הקדשים ש ג"כ נותר וחייבין שריפה בעצמותם מפאת שהם חמץ א"כ מדוע יוגרע החיוב הזה ע"י שהם ג"כ חמץ הרי ע"י השריפה תתקיים מצות ביעור חמץ ג"כ אלא דמאן החימוץ אינו חייב לשרוף דוקא ודי להשביתו בכל או וא"כ כיון דמפאת הנותר יש כאן חיוב שריפה א"כ ף יופטר מחיוב הזה ובשלמא מאי דמסיק שם בירושלמי לפי גירסת הק"ע שם דאם הגיע זמן ביעורם ה חימוץ קודם שנעשו נותר ואחרי כן נעשו נותר ד השבתתם בכל דבר ניחא דבזה י"ל הטעם דנאסרו מפאת מפאת חמץ מקודם שנעשו נותר ע"כ אין איסור נותר חל על איסור חמץ והוי כאילו אינן נותר כלל רק א לבד וביעור חמץ הרי ס"ל דהשבתתו בכל דבר ונהי די"ל דחיוב השריפה דנותר חשוב מוסיף עכ"ז אין זה ברור ועוד אפשר דהאי מ"ד דירושלמי לית לי' איסור מוסיף ואם שמסברא הי' מקום לספק בזה אם חיוב שרפה דנותר אינו חל בכה"ג דיש סברא לומר דאין לנו לדרוש טעמא דקרא ולומר דחיוב שריפה דנותר תלוי באיסור אכילתו ורק כיון שאמרה תורה והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו אין לנו אלא הדברים כמשמען דכל שנותר לאחר זמנו יש מצוה לשרפו ואין המצוה הזאת תלויה באיסור שלו כלל וע"כ נהי דאין האיסור דנותר חל על איסור חמץ עכ"ז מצות השריפה מפאת שהוא נותר אצא יש כאן [ואולם בקידושין נ"ו ב' יליף איסור הנאת כלאי הכרם מחיוב שריפתו ומוכח דכשהצריכה תורה או שריפה הוא רק מפאת האיסור הנאה ומורה על האיסור הנאה וכשאין איסור אזי גם חיוב שריפה א"א שיהיה, ועי' בתוס' פסחים דכ"ד ע"א ד"ה ואם] ולפי המבואר ביבמות ל"ב ב' דרק לענין עונש הוא דאאחע"א אבל עצמיות האיסור חל ונ"מ לקוברו בין רשעים גמורים ע"ש א"כ אפי' נימא דמצות שריפת נותר היא מפאת איסורו עכ"ז הרי גם איסור נותר יש כאן ומנין לנו לומר שמצות השריפה היא רק מפאת העונש אשר על האיסור וכשאין על האיסור עונש מטעמא דאאחע"א אזי גם מצות השריפה אין כאן. ואולם עכ"ז דעת הירושלמי הנ"ל שפיר יש להסבירה כן מטעמא דאאחע"א ואכ"מ להאריך בזה. ואולם האיבעיא דירושלמי הנ"ל דמוכח דאיבעי לי' שלא יהי' חיוב שריפה אפי' היכא שנעשה נותר קודם חלות איסור חמץ דרק בפשיטות האיבעיא היא דמחלק שם בין היכא שנעשה נותר מקודם לבין היכא שנעשה נותר אחרי כן ומוכח מזה דלפי האיבעיא הי' מסתפק גם היכא שנעשה נותר מקודם וזה ודאי דבר ע דכיון דכבר נעשה נותר וחל עליו חיוב שריפה מדוע יופקע החיוב הזה ע"י שנעשה חמץ אחרי כן:
ונלענ"ד דטעם הירושלמי הוא עפ"י דברי הש"ס דידן פסחים דפ"ב ע"ב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף ל"ל (הא כל פסולי קודש הילכתא גמירי להו דבשריפה) ומשני ההוא לגופי' איצטריך דסד"א כל פסולי קודש כגון לן דמה ונשפך דמה ויצא ונשחטה בלילה דבשריפה דליתנייהו חולין אבל נטמא דבחולין נמי מיפסל אימא הואיל ויתעביד בי' עובדין דחול לא ליבעי שריפה ותיסגי לי' בקבורה קמ"ל, עכ"ל הגמ'. ומבואר בזה דהא דפסולי קדשים הוי מצותן בשריפה היינו רק מפאת חשיבות קדושה וע"כ בנטמא דטומאה פוסלת גם בחולין ע"כ דהואיל ואיתעביד בי' עובדין דחול נתחללה קדושתו הוזלה (ע"ש ברש"י) ואין לו חשיבות הקדושה עוד כי היכי דליבעי שריפה ורק סגי לי' בקבורה ומש"ה איצטריך קרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף ע"כ שפיר גם היכא דיש בקודש פסול עצמותי מפאת נותר וכדומה ואח"כ הוא דנאסר מכח חמץ עכ"ז כיון שהחמץ הוא איסור של חולין ונוהג בחולין וא"כ הרי איתעביד בי' ע"י החימוץ עובדין דחול וע"כ שפיר יש סברא לומר דפקע חשיבותו ונתחללה קדושתו ושגם מפאת נותר אין כאן חיוב שריפה עוד כיון שהחיוב שריפה של נותר וכל פסולי קודש הרי הוא רק מפאת חשיבות הקדושה והקודש הזה הרי אין לו חשיבות הקדושה עוד שהרי נתחללה קדושתו והוזלה ע"י העובדין דחול שנעשה בו מפאת החימוץ וכמו שהייתי אומר כן ממש גם בקודש טמא לולי הגזה"כ וא"ל דהשתא דגלי קרא בטומאה נילף מיני' דז"א חדא דאיסור מטומאה לא גמרי' כמבואר ביבמות (דף ק"ג ע"ב) ותו דטומאה לא הוי כל כך עובדין דחול כמו חימוץ שהרי טומאה אינה אוסרת כ"א במעשר ותרומה שהם ג"כ דברים מקודשים ולגבי קדשים הוא דנחשבים חולין (עמ"ש לעיל אות ג' ותבין דברינו פה) משא"כ חימוץ שאיסורו נוהג בחולין גרידי ע"כ שפיר חשוב עובדין דחול ביותר ושפיר ביכולתו לחלל הקדושה אף שאין הטומאה מחללת הקדושה:
ודע דמש"ס פסחים הנ"ל יש לנו לכאורה להביא ראי' לסברת המק"ח הנ"ל דפסול דעלמא כגון חמץ כשהוא בקודש דין פסול קודש עליו וצריך שריפה אע"ג דבעלמא א"צ שריפה וזה מדאמרי' בגמ' דבנטמא ה"א דהואיל דבחולין נמי מיפסל ואיתעביד בי' עובדין דחול תיסגי לי' בקבורה ולמה לו להך דאיתעביד בי' עובדין דחול שהכוונה מפאת חילול הקדושה וכנ"ל הלא הי' יכול לומר בפשיטות דסד"א דרק לן דמה ויצא דמה וכו' דליתנהו בחולין הוא דחשיבי פסולי קודש וצריכים שריפה אבל טומאה דבחולין נמי מיפסיל ע"כ ה"א דגם בהיותו בקודש איננו פסול קודש כלל ולא ליבעי שריפה ועל כרחך דגם פסול דעלמא כשהוא בקדשים שם פסול קודש עליו לענין חיוב שריפה. ואמנם אחרי העיון אינה ראי' דשם בטומאה נהי דטומאה פוסלת גם בחולין עכ"ז הרי יש מקרא מיוחד על איסור קודש טמא דכתי' והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל וע"כ שפיר שם פסול קודש עליו משא"כ בחמץ שגם קודש ותרומה של חמץ אינם אסורים רק מכח הכתוב האוסר כל חמץ שבעולם ע"כ שפיר י"ל דאין על החימוץ הזה דין פסול קודש גם בהיותו בקודש וכמובן:
המקום הה' בזבחים דק"ג ע"ב במשנה מבואר דקודש שהפשיטוהו אחר זריקה ונמצא טריפה טעון שריפה ע"ש ואע"ג דאיסור טריפה נוהג גם בחולין וא"כ מוכח לכאורה דגם פסול דחולין כשהוא בקודש דין פסול קודש עליו להצריך שריפה. וקצ"ע ברש"י שם ק"ד א' ד"ה בשרה בקבורה דאהא דאמר התם דבכור בגבולין הנמצא טריפה לאחר הפשט טעון קבורה כ' וז"ל ושריפה ליכא דאין שריפה בקדשים אלא כשהובאו לעזרה ונפסלו אחר שחיטה עכ"ל וצ"ע ממשנה הנ"ל דהא טריפות הוא פסול שהי' עוד לפני שחיטה ואי משום דנמצא רק לאחר הפשט אזלת בתר ידיעה ולא חשבת לי' פסול דלפני שחיטה א"כ הרי שוב גם פסול דלפני הפשט אינו כיון שהידיעה הי' רק אחר ההפשט וא"כ מדוע אמרו שם במשנה דגם העור ישרף דאע"ג דפסול הנולד אחר הפשט אין פוסל את העור והוי העור לכהנים עכ"ז טריפות שאני דנהי דנמצא רק אחרי ההפשט עכ"ז גוף הטריפות הרי הי' בו גם לפני ההפשט וע"כ גם העור טעון שריפה עש"ה במשנה וברש"י ד"ה אלא וא"כ ממ"נ אי אזלת בתר עצם הטריפות הרי הי' עוד לפני שחיטה ואין טעון שריפה כלל ואי אזלת בתר ידיעה הרי נודע רק אחרי ההפשט וא"כ ראוי שיהי' טעון שריפה הבשר לבד ולא העור וכשאר פסול הנולד אחר הפשט שאין פוסל את העור וצ"ע:
ובתוס' שם ק"ג ב' ד"ה ומודה הביאו ש"ס פסחים דכל שפסולו בגופו ישרף מיד וכו', וכתבו ע"ז וז"ל, ופסולו בגופו הוי כמו פיגול וטריפה ונבילה וכו' עכ"ל. ומבואר שהתוס' נחלקו ארש"י הנ"ל וס"ל דאפי' פסול הנולד בשחיטה עצמה כמו נבילה ג"כ טעון שריפה ולאו דוקא פסול הנולד אחר שחיטה. והנה מדברי התוס' הנ"ל ג"כ יש הוכחה הנ"ל דאפי' פסול דעלמא כשהוא בקודש דין קודש עליו לטעון שריפה דהא נבילה היא פסול דעלמא ונוהג בחולין כמו בקדשים ואעפ"כ כתבו דטעון שריפה בקודש:
ואולם גם זה יש לסתור כדברינו הקודמים לענין טומאה דהא ה"נ פסול טריפה יש לו מקרא מיוחד בקדשים דכתי' מן הבקר להוציא את הטריפה וכמבואר במנחות (דף ה' ע"ב) וכן לענין נבילה יש מקרא מיוחד לשחיטת קדשים דכתי' ושחט את בן הבקר ואלו חולין נלמדים מוזבחת מבקרך ומצאנך [ועי' חולין כ"ז א' דמוכח קצת דושחט את בן הבקר קאי נמי אחולין ויש לדחות ויש עוד קרא דררצונכם תזבחוהו דהוא מיוחד לגמרי לשחיטת קדשים דהא דרשינן בי' לדעתכם זבוחו כמבואר בחולין י"ג א' ובכמה דוכתי ואלו בחולין בעי' רק כח גברא] וע"כ שפיר חשיבי טריפה ונבילה פסולי קדשים ויש להם דין קדשים בהיותם בקדשים ואין ראי' מכאן לפסול חמץ וכה"ג שהוא בקדשים ג"כ רק מכח הכתוב האוסר חמץ דחולין וכנ"ל:
ואמנם אם נאמר כן יש לעיין קצת מש"ס מנחות שם דפריך אהך דרשא דמן הבקר להוציא את הטריפה דל"ל קרא והלא דין הוא ומה בע"מ שמותר להדיוט אסיר לגבוה טריפה שאסורה להדיוט אינו דין שאסורה לגבוה ומאי קושי' הרי אם נאסור טריפה לגבוה שלא ממקרא מיוחד ורק מסברא מפאת שהוא אסור להדיוט דא"א שיהי' כח הדיוט חמור מהקדש כיון דמצינו פסולים כמום ושארי דברים דמייתי בתר הכי שם דאינם אוסרים בחולין רק בקדשים וחזינן מזה דקדשים חמירי מחולין וא"כ עכ"פ איסורה של טריפה בקדשים הוא רק אותו האיסור שהוא בחולין אלא דנוהג גם בקדשים מפאת דאיסור הנכתב בחולין ממילא גם קדשים בכלל דא"א שיהי' איסור בחולין ולא יהי' בקדשים ויהיו החולין חמורים מקדשים וא"כ כיון שאיסור החולין הוא הוא איסור הקדשים שוב הרי אין לו דין פסול קודש גם בהיותו קודש ואין טעון שריפה משא"כ השתא דכתי' מקרא מיוחד דמן הבקר בקדשים להוציא את הטריפה הרי שם פסול קודש עליו וטעון שריפה וא"כ מאי פריך דל"ל קרא דמן הבקר וכו' והרי שפיר צריך קרא כיון דאיכא נפקותא לענין אי יהי' טעון שריפה או קבורה ובאתי רק להעיר:
המקום הו' במנחות כ"ה א' ת"ר ונשא אהרן את עון הקדשים וכי איזה עון הוא נושא אם תאמר עון פיגול הרי כבר נאמר לא יחשב א"ת עון נותר הרי כבר נאמר לא ירצה הא אינו נושא אלא עון טומאה שהותרה מכללה בציבור וכו' ואימא עון בע"מ שהותר מכללו בעופות וכו' ובתוס' שם ד"ה ואימא וז"ל וא"ת ואמאי לא פריך מעון טריפה שהותר מכללו במליקה וכו' וי"ל דאמרי' עון קדשים ולא עון חולין לאפוקי טריפות דשייך בחולין וכו' וא"ת ואימא עון דמחוסר זמן כגון תוך ח' שהותר מכללו בעופות וכו' וי"ל דכתי' בי' לא ירצה דמיום השמיני והלאה ירצה כתי' הא קודם לא ירצה ומיהו קשה מעון אותו ואת בנו דהותר מכללו בעופות ולפי מה שפירשתי בעון קדשים ולא עון חולין ניחא עכ"ל. ומוכח מזה דפסול דעלמא כשהוא בקדשים לא מיחשב קדשים ואפי' אם יש לו מקרא מיוחד בקדשים מדכתבו התוס' דטריפות ואו"ב גם בהיותם בקדשים לא חשיבי עון קדשים רק עון חולין ואין להכניסם בכלל קרא דונשא אהרן את עון הקדשים ואף על גב דטריפות אותו ואת בנו יש להם מקראות מיוחדים בקדשים וכנ"ל. ולפי זה צע"ק באמת מדוע קודש טריפה טעון שריפה הא לאו פסול קודש הוא וכנ"ל וצריך לומר דכיון דמפאת טריפות לחוד אינו אסור רק באכילה ולא הי' צריך כלל לא שריפה ולא קבורה רק הי' אפשר למוכרו לעכו"ם וכדומה ורק מפאת שהוא קודש והקדש בעצמותו הרי אסור בהנאה אלא דכשאפשר לאוכלו אחרי זריקה והקטרה אז זיכה הגבוה את הכהנים או הבעלים באכילתו משא"כ כשא"א לאוכלו כדינו שוב ממילא הוא אסור בכל הנאות מפאת הקדש ואיסורי הנאה הרי טעונין או קבורה או שריפה וע"כ איסור הנאה הזה שפיר טעון שריפה מפאת חשיבות הקדושה כיון שכל עיקרה של השריפה כאן הוא רק מפאת האיסור הקדש ואיסור הקדש הרי יש לו חשיבות מכח הקדושה שבו ודו"ק. ואולם עדיין צ"ע דאי הי' חיוב השריפה כאן מכח האיסור הקדש דכיון דמפאת טריפות א"א לאכלו ע"כ ממילא הוא נשרף מכח האיסור הקדש אזי הי' ראוי שיוחשב זה כפסולו מחמת דבר אחר וווצרך שיהי' טעון עיבור צורה כדמוכח להדיא מרש"י חולין דקט"ו ע"ב ד"ה אבל בהנאה לא עש"ה ואלו התוס' דזבחים ק"ג ב' הנ"ל כתבו להדיא דטריפות ונבילה הוו בכלל פסולו בגופו דנשרף מיד וכן מוכח במשנה דזבחים שם דאמר אטריפה דתצא לבית השריפה ולא קאמר דתעובר צורתו ותצא לבית השריפה. ותו דאיסור הקדש מוכח להדיא סוף תמורה דהוא רק מן הנקברין ע"ש במשנה דאמר דקדשים שהפילה שליא תיקבר עש"ה ועל כרחך דטריפות היא פסול עצמותי בקדשים והחיוב שריפה הוא מכח הפסול ההוא כמו שאר פסולי קדשים כפיגול וכדומה וע"כ שפיר חייב שריפה ככל פסולי קדשים דטעונין שריפה ושפיר נשרף מיד וא"צ עיבור צורה דטריפות היא פסול שבגופו וא"כ עכ"פ מוכח דטריפות נחשב פסול קודש בהיותו בקודש ולא פסול חולין. והנה לר"ל דס"ל בפסחים ל"ד א' דהיסח הדעת הוא פסול הגוף י"ל דשפיר אין הטריפות עושה פסול ורק דכיון דמכח הטריפות א"א לאוכלו א"כ הרי מסיחין דעת ממנו ונפסל בהיסח הדעת והיסח הדעת שפיר הוא פסול קודש דאינו נוהג אלא בקדשים וע"כ שפיר טעון שריפה ואולם לר' יוחנן דס"ל בפסחים שם דהיסח הדעת הוא רק פסול טומאה וצריך עיבור צורה עדיין צ"ע:
והנה מה שדנתי למעלה באות זה ובאות ג' ע"פ סוגית הש"ס פסחים (דף פ"ב ע"ב) אי טומאה הוא פסול חולין גם בהיותו בקודש הואיל וגם חולין מקבלין טומאה א"ד הואיל ואינו אוסר בחולין רק במעשר ותרומה שהם ג"כ דברים מקודשים נחשב פסול קודש ולא פסול חולין. הנה מדברי התוס' מנחות הנ"ל מוכח להדיא דטומאה היא פסול קודש מדכתבו דטריפות ואו"ב מפאת דשייכי בחולין עון חולין חשיבי ואין להכניסם בכלל קרא דונשא אהרן את עון הקדשים וא"כ מדאמר בברייתא הא אינו נושא אלא עון טומאה וכו' מוכח להדיא דטומאה היא עון ופסול קדשים ועל כרחך צ"ל כנ"ל דאע"ג דגם בחולין שייך טומאה עכ"ז כיון שאין הטומאה אוסרת בחולין רק בתרומה ומעשר וקדשים ע"כ פסול קודש מיקרי ולא דמי לטריפות ואו"ב דאוסרים בחולין כמו בקדשים ויהי' ראי' מזה ג"כ למה שכתבתי באות הקדום דהקרבת או"ב איננו איסור בפני עצמו ורק השחיטה היא דנאסרה וע"כ ממילא כל הקרבן פסול כיון שהשחיטה היתה בחסרון זמן וחשיב לגבוה כלא נשחט. ויש מכאן ראי' גדולה לזה דאי נימא דההקרבה היא איסור בפ"ע א"כ הדק"ל דנימא דנושא עון דאו"ב דהיינו הקרבת או"ב דלא שייך בחולין כלל דבחולין רק השחיטה היא האיסור וא"כ שפיר חשיבא ההקרבה מן קודש ולא עון חולין ועל כרחך לומר כדברינו דכיון דא"א שיהי' נושא עון השחיטה דהוא עון. חולין ע"כ הוי לגבוה כלא נשחט וא"א שירצה עליו הציץ דאין הציץ מרצה מסברא רק כשנעשו הד' עבודות ויש בהם פסול ועון אבל ודאי אין כח הציץ לענין זה דאם לא עביד יהי' נחשב כעביד ואין זה כלל בכלל קרא דונשא אהרן את עון הקדשים וז"פ ובאתי רק להעיר
המקום הז' מבואר באחרונים כולם דבקדשים לא שייך דין מצהב"ע ודייקי לה מהא דאמרי' במנחות (דף נ"ג ע"א) ואימא לאוקמי גברא בלאו בעלמא (במחמץ את המנחה איירי) ואיפסולי לא מיפסל [וע"ע בתמורה ה' ב' אי לאו דאמר רחמנא ולנדר לא ירצה (במקדיש בע"מ) ה"א כעובר מצוה וכשר וכן מוכח עוד בדוכתי טובא] והטעם דכיון דבקדשים בעינן שינה לעכב א"כ על כרחך דלא שייך בהו מהג דאל"כ כשעובר על הלכתחלה הרי הוא עביר' וראוי שיעכב מטעם מהב"ע. והנה לכאורה יוקשה ע"ז ממקור דין מהב"ע דהא בסוכה ל' א' ילפי' לי' מקרא דוהבאתם את הגזול דאיירי בקרבנות ועל כרחך לומר דרק עביר' הנוהגת בקדשים לבד כחימוץ מנחה והקדש בע"מ היא דיש לה דין קדשים ובעי' שינה לעכב ולית בה משום מהב"ע משא"כ גזל דהוא עביר' דעלמא ע"כ גם בהיותו בקדשים אין לו דין קדשים ושפיר פוסל מטעם מהב"ע:
המקום הח' בקידושין דף כ"א ע"ב איבעיא להו עבד עברי כהן מהו שימסור לו רבו שפחה כנענית חידוש הוא לא שנא כהנים ול"ש ישראל א"ד שאני כהנים דרבי בהו רחמנא מצוות יתירות כו' ע"ש. והנה התוס' ביבמות דף ס"א ע"א ד"ה אין כתבו דשפחה וכותית אין אסורות לכהן משום זונה משום דבזונה כתי' לא יקח ולא יחלל ובהנך לא שייך קיחה דאין קידושין תופסין בהן, ולא שייך בהו נמי חילול זרע שאין הזרע מתייחס אחריו, והא דפליגי אביי ורבא בתמורה כ"ט ב' אי כהן הבא על הכותית לוקה משום זונה, היינו רק כשזינתה ממש, אבל כותית ושפחה סתם לית בהו משום זונה ורק אחרי הגירות והשחרור הוא דאסורות משום זונה עש"ה. וא"כ מדאמר בש"ס קידושין הנ"ל ע"ע כהן מהו שימסור לו רבו ש"כ ומוכח מסתימת הלשון דאכל ש"כ איבעי לי' לאסור ואפילו אם היא משומרת מילדותה שלא זינתה, א"כ שפחה כזאת הרי אין בה משום זונה ואין בה איסור לכהן רק מפאת לא תהי' קדשה כמו לישראל, וא"כ מדוע איבעי לי' לאסור מטעמא דכהנים קדישי טפי הואיל ורבי בהו רחמנא מצוות יתירות דמאי בכך דרבי בהו רחמנא מצוות יתירות עכ"ז הרי לאו דלא תהי' קדשה הוא לאו אחד לישראל ולכהן ומדוע נחמיר בלאו זה בכהן יותר מבישראל, ועל כרחך לומר דכיון דחזינן דקידשה תורה את הכהנים בענין הביאה יותר מישראלים שהרי כמה נשים אסורות לכהונה ומותרות להדיוט, וע"כ קדושת הכהונה מתפשטת על כל האיסורי ביאה של הכהנים ואף גם על אותם האיסורים שאינם ממצוות כהונה רק מצוות דעלמא הנוהגות בכלל ישראל והכהנים מוזהרים בם רק מפאת היות גם הם מכלל ישראל ודו"ק היטב. וא"כ אם כנים הדברים יש לדקדק מזה דהוא הדין דקדושת הקדשים מתפשטת על כל המצוות שבהם ואפי' מצוות דעלמא בבל תוסיף וכדומם בהיותם בקדשים שפיר יש בהם מעלת וחומר קדשים, ודו"ק היטב:
המקום הט' ברש"י תמורה (דף ד' ע"ב) ד"ה ה"ג שאני כהנים מבואר דכהנים לוקין אפי' אלאו הניתק לעשה מפאת קדושתם היתיר' דריבה בהו רחמנא מצוות יתירות ואפי' נשהלאו הנל"ע איננו לאו דכהונה כלל רק לאו דעלמא כגון לאו דלא יוכל לשלחה כל ימיו ע"ש. ומוכח מזה עוד יותר ממ"ש למעלה ורק דקדושת הכהונה מתפשטת לגמרי על כל המצוות של כהנים ואפי' אותם שאינם בעניני ביאה כלל והם מצוות דעלמא הנוהגים בכהנים רק מפאת היותם מכלל ישראל:
המקום הי' הנה כן מוכח עוד מש"ס סנהדרין דף נ"א ע"א דקאמר ת"ר ובת כהן כי תחל יכול אפי' חיללה שבת (בת כהן שחיללה שבת תידון בשריפה) ת"ל לזנות בחילול שבזנות הכתוב מדבר ופריך חיללה שבת בת סקילה היא (והיכי ס"ד דהקיל בה הכתוב משאר בנות ישראל לידון במיתה קלה) אמר רבא הא מני ר"ש הוא דאמר שריפה חמורה (מסקילה) סד"א הואיל ואחמיר בהו רחמנא בכהנים דרבי בהו מצוות יתירות תידון בשריפה קמ"ל עכ"ל הגמ' ומבואר גם בזה להדיא דקדושת הכהונה מתפשטת על כל המצוות ואפי' על מצות שבת שאינה מצות כהונה כלל והכהן מצווה בה אך מפאת היותו מכלל ישראל ושמשום כן ה"א שחילול שבת שלהם יהי' עונשו חמור מחילול שבת דישראל:
ואולם יש לדחות דהא בהך קרא דבת כהן הרי החמיר הכתוב בהדיא בבת כהן יותר מבת ישראל גם במצוה שאיננה ממצות כהונה שהרי גם זנות דבת כהן נשואה או ארוסה איננו ממצות כהונה כלל וא"כ שוב שפיר הי' אפשר לומר דקרא איירי גם בחילול שבת ואף שהשבת איננו ממצות כהונה ואמנם אחרי העיון ז"א דזנות דארוסה או נשואה נהי דעצם עבירת הזנות מפאת היותה אשת איש איננה עבירת כהונה עכ"ז הרי יש בה עבירת כהונה ג"כ שהרי ע"י הזנות נעשית זונה ונאסרת לכהונה ולתרומה, וא"כ הרי היא מחללת ע"י הזנות קדושת כהונה שלה (ויש בזה איסור עשה דשימור דהיינו קרא דושמרו את כהונתם ע' בספר ש"ך עה"ת על הכתוב הזה וכמו שהעושה תרומה חולין ע"י ביטול עובר אעשה דושמרתם את תרומותי כמבואר בשו"ת שבסוף ספר אבני מלואים סי' י"ח ובמ"א הארכתי ואכ"מ] ופשטי' דקרא הכי דייק ובת כהן כי תחל לזנות היינו שתחלל קדושת כהונה שלה ע"י זנות וע"כ שפיר זנות דכהנת הוי עביר' טפי מזנות דישראלית ושפיר החמיר הכתוב בעונשה יותר מבישראלית [ואולם זהו רק אם נאמר דשני איסורים משמות שונים מצטרפים להעשות איסור אחד חמור ביותר וע' תוס' ישנים כריתות ד"ג ע"א ד"ה לומר ובמ"א טיילתי בזה אריכות ואכ"מ] משא"כ חילול שבת דכהנים הרי אין לו שום שייכות לכהונה כלל ומדוע יחמיר הכתוב בעונשו בכהנים יותר מבישראלים וא"כ הרי אין שום סברא לטעות דקרא דבת כהן כי תחל קאי גם אחילול שבת ול"ל קרא דלזנות למעט חילול שבת ועל כרחך דקדושת הכהונה מתפשטת על כל המצות שלהם ואפי' מצות דעלמא וכנ"ל ושפיר ה"א למיטעי דכי תחל קאי גם אחילול שבת וכנ"ל:
המקום הי"א מצאתי עוד בספר אהבת יהונתן סוף אמור דאקרא דנבילה וטריפה לא יאכלו הכהנים הביא קושית הגמ' הא ישראל אכלי בתמי' ותי' וז"ל וי"ל דהרמב"ם פסק דבמלחמה מותר לאכול נבילות והיינו דהוא נגד היצה"ר כמו יפת תואר דהותרה במלחמה ולעתיד יהי' מלחמת גוג ומגוג ומותרין ישראל לאכול נבילות משא"כ הכהנים לא יאכלו דכמו כן כהן אסור ביפת תואר וכו' עכ"ל ז"ל, הרי דנבילה דאינה ממצות כהונה כלל ג"כ מחמרינן בה בכהן טפי מבישראל מפאת קדושתם היתיר' דריבה בהו רחמנא מצוות יתירות דמפאת זה הוא דאסורים ביפ"ת וכש"ס קידושין כ"א ב' ע"ש:
המקום הי"ב מצינו לכאורה להיפוך בתוס' קידושין דל"ו ע"א ד"ה א"כ שכתבו וז"ל ואי משום דריבה בהו (בכהנים) מצוות יתירות אין לנו לחלק מצוה אחת שאנו מוצאים בכהנים ובישראלים בהדיא דודאי גוף המצוה לא היינו לומדים אבל פירוש המצוה גמרי שפיר מהדדי עכ"ל ומבואר בזה דרק אם חידשה תורה מצוה בכהנים אין לנו ללמוד שתנהוג מצוה זאת גם בישראלים משום דשאני כהנים דרבי בהו רחמנא מצות יתירות שאינם בישראלים וא"כ יוכל להיות שגם זאת המצוה היא מכללם ולענין זה הוא דאמרי' סברא דשאני כהנים דרבי בהו וכו' אבל מצוה הכתובה כבר בהדיא בכהנים ובישראלים אזי אין לחלק בה עוד שום חילוק בין כהן לישראל ולהחמיר בה בכהן יותר מבישראל וא"כ זה היפוך דברינו הנ"ל דמחמרינן בנביל' וחילול שבת ולא יהי' קדש בכהנים יותר מבישראלים אע"ג דהן לאו אחד לכהנים ולישראלים. ויש לדחות דאין כונת התוס' ממש שא"א שיהי' שום חילוק בכה"ג בין כהן לישראל כי אם הכונה דלענין פירוש המצוה אם סתמה תורה מצוה בישראל ולא פירשה ענינה אזי גמרינן שפיר הפי' שלה מכהנים אם כתובה המצוה הזאת אצל הכהנים בפירוש ובביאור ולמדין הסתום מן המפורש דגילוי מילתא בעלמא הוא אבל לענין חומר שפיר יוכל להיות דעבירת הכהן חמורה טפי מדישראל גם כשהוא עובר עבירה דעלמא שאיננה עביר' דכהונה כלל וכנ"ל וז"פ:
המקום הי"ג בספר מתן שכרן של מצות להפמ"ג ז"ל חקירה ז' חקר אם עבירה הנעשית בשבת עונשה חמור מאם היא נעשית בחול עש"ה. והספק בזה הוא גם כן אך אם קדושת השבת מתפשטת על כל המצות ואף גם על אותם המצות שאינם מחמת שבת כלל וה"ז כספק שלנו אם מצות דעלמא יש להם חומר קדשים וכהונה כשהם בקדשים ובכהנים. ואולם הספק הזה לענין שבת יש לפשטו לכאורה בפשיטות מדברי הש"ס זבחים הנ"ל דקאמר דקדושת שבת לתמידין נמי אהנאי ויש לדחות דתמידין הרי נקראים חובת היום וכמבואר ביומא דף ס"ב ע"ב וע"כ אם שבאים גם בחול עכ"ז בכל יום בואם הרי הם באמת חובת אותו היום דבר יום ביומו וע"כ התמידין דשבת שהם חובת יום השבת שהוא יום קדוש יותר ע"כ גם התמידין דידי' קדושים יותר מתמידין דחול וכמובן משא"כ עבירה דעלמא שאין לה שייכות כלל אל ענין הזמן אזי שפיר י"ל דאינה חמורה בשבת מבחול:
ואולם מהא דקאמר בש"ס זבחים שם עוד ת"ש מוספי שבת קודמין למוספי ראש חודש (ואע"ג דמוספי ר"ח מקודשין טפי דאיקרי מועד. רש"י) ודחי אטו ר"ח למוספין דידי' אהנאי למוספי שבת לא אהנאי ת"ש מוספי ר"ח קודמין למוספי ראש השנה ואף ע"ג דמוספי ר"ה קדישי אטו ר"ה למוספין דידי' אהנאי למוספי ר"ח לא אהנאי ת"ש ברכת היין תדיר' וברכת היום אינה תדיר' תדיר ושא"ת תדיר קודם (הילכך ברכת היין קודם לברכת היום בקידוש דשבת) ואע"ג דברכת היום קדושה (ששם שבת עלי' שחובה לשבת היא באה דאלו ברכת היין אף בחול היא. רש"י) אטו שבת לברכת היום אהנאי לברכת היין לא אהנאי עכ"ל הגמ'. ומוכח קצת דאפי' שאר מצות לגמרי שאין להם שייכות אל הזמן ג"כ מקודשים יותר ביום מקודש מביום חול שקדושת היום מתפשטת גם עליהם שהרי מוספי שבת אין להם שום שייכות לקדושת ר"ח וכן מוספי ר"ח אין להם שום שייכות לקדושת ר"ה וכן ברכת היין ג"כ אין לה שום שייכות לקדושת הזמן ואעפ"כ אמרי' דקדושת ר"ח אהני נמי למוספי שבת וכו':
המקום הי"ד בשבת דכ"ד ע"א איבעי' להו מהו להזכיר של חנוכה במוספין (בתפלת מוספין דשבת ור"ח שבתוך ימי חנוכה מהו להזכיר על הנסים בהודאה) כיון דלית בי' מוסף בדידי' לא מדכרינן (כיון שבחנוכה אין מתפללין תפלת מוסף וזה המוסף רק משום שבת ור"ח בא ע"כ אין להזכיר בו של חנוכה) א"ד יום הוא שנתחייב בארבע תפלות עכ"ל הגמ' ונראה ג"כ שזהו ענין האיבעי' הזאת וזה שג' תפלות הקבועות תמיד הם שייכים שפיר אל ענין הזמן כפי מה שהוא כיון דתפלות כנגד תמידין תיקנום והתמידין הרי הם חובת היום וע"כ הם שייכים אל קדושות היום בכל יום כפי כל מיני קדושה אשר בו וכנ"ל וע"כ בחנוכה דיש על הימים קדושת החנוכה לכן התפלות הקבועות שייכי שפיר לחנוכה ואולם תפלת המוסף דשבת ור"ח שבתוך ימי חנוכה שהיא באה אך במקום קרבן מוסף דשבת ור"ח ע"כ יש סברא שאין להם שייכות לקדושת החנוכה כלל כיון שהם אך בשביל קדושת השבת ור"ח שלאותו יום לא בשביל קדושת החנוכה שלו וזהו שאמר דכיון דלית בי' מוסף בדידי' לא מדכרינן. וכן יש סברא להיפוך לומר דקדושת החנוכה מתפשטת על כל המצות וכמו שאמר בזבחים שם דאטו ר"ח למוספי שבת לא אהנאי ואטו ר"ה למוספי ר"ח לא אהנאי וה"נ אטו חנוכה למוספי שבת ור"ח לא אהנאי וע"כ כיון שמוספי שבת ור"ח הקריבין בחנוכה יש גם עליהם קדושת החנוכה ה"ה שהתפלה הבאה במקומם דהיינו תפלת מוסף יש בה להזכיר ג"כ של חנוכה. וזהו שאמרו דיום הוא שנתחייב בארבע תפלות הכוונה דכיון דאותו היום שיש בו קדושת החנוכה הוא שנתחייב בארבע תפלות ע"כ יש אל כל התפלות ענין החנוכה כי קדושת החנוכה מתפשטת על כולם ואף על התפלות שאינם מחמת עצם היום כ"א מחמת שבת ור"ח ודו"ק היטב:
המקום הט"ו בחולין די"ז ע"ב יליף בדיקת סכין דשחיטה מקרא דושחטתם בזה ואכלתם ע"ש. והנה בזבחים דק"כ ע"א פליגי רב ושמואל אי הך קרא איירי בחולין או בקדשים וס"ל לרב דאיירי בקדשים ושמואל ס"ל דאיירי בחולין וקמיפלגי שם בזה לענין אי שחיטת לילה כשיר' בבמת יחיד בקדשים דבהך קרא כתי' ויגישו כל העם איש שורו בידו הלילה ע"ש. א"כ כיון דקיי"ל הלכה כרב באיסורי א"כ איירי הך קרא בקדשים וא"כ איך יליף מיני' בדיקת סכין בשחיטות חולין הא חולין מקדשים לא ילפינן ועל כרחך דכיון דנבילה גם להדיוט אסור באכילה ע"כ הקרבת נבילה לגבוה אין בה חומר קדשים ושפיר ילפי' בדיקת סכין דחולין מבדיקת סכין דקדשים וה"ז לכאורה היפוך דברי התוס' זבחים ק"ג ב' שהבאנו למעלה במקום הה' דכתבו דנבילה בקדשים מיחשב פסול קודש וטעון שריפה והארכנו בזה למעלה. ואולם יש דעות הסוברים דבדבר שאינו נוהג בזה"ז לא נאמרו כללי ההלכות וא"כ לא שייך כאן הך דהלכתא כרב באיסורי ויש לדחות עוד באופן אחר ואין להאריך. ותו דאפי' נימא דאיסור דעלמא כשהוא בקדשים אין לו דין קדשים עכ"ז אכתי יש לעיין בהך דחולין לפמ"ש הרמב"ן ריש חולין דעשה דשימור הוי אפי' היכא דאיכא חזקה להתיר דעכ"ז לא חשיב שימור עד שיאמר ברי לי וכו' ע"ש וא"כ הרי שפיר יוכל להיות דחולין א"צ בדיקת סכין דפגימה אינה מצוי' ולא חיישינן לה או דאחרי שבדק פעם אחת סמכינן תו תמיד דחזקה שאינו פגום ומה שהצריך הכתוב בדיקת סכין בקדשים הוא רק מפאת עשה דשימור דאיכא בקדשים וכדי שלא יפסול הקדשים דלגבי עשה זאת בעינן ברי ולא מהני לא מצוי ולא חזקה אבל בחולין דליכא עשה זאת אכתי מנין לנו להצריך בדיקת סכין ויש לדבר בזה ואכ"מ ובאתי בכ"ז רק להעיר [א"ה מעט מזעיר מדברינו פה באות זה כבר רמזתיו דרך אגב בקונטרס ע' פנים לתורה אות ד' ובקונטרס שב דנחמתא אות ה' ואולם פה הוא מקומו העיקרי]:
ו' הצל"ח בפסחים שם תי' קושיתו הנ"ל דכל קרבן שאינו דוחה שבת יודחה אם עבר עליו שבת ותי' דכיון דבשבת גופי' אם עבר והקריב הקרבן כשר בדיעבד ע"כ לא חשיב דחוי והקשה ע"ז דמדוע באמת הקרבן כשר נימא דכיון דאסור להקריב מפאת שבת אי קריב לא מרצי וכדאמרי' סברא כזאת בזבחים (דע"ג ע"ב) ותי' דהך דזבחים שאני דהאיסור דלכתחלה שם הוא תמידי ע"כ בכחו להדחות את הדיעבד משא"כ כאן דהאיסור דלכתחלה הוא רק בשבת ולמחר יסתלק יעויש"ה. ונראה סברתו ז"ל דא"א להתחיל דיחוי כלל דמה אמרת דע"י שבת יודחה אלאחרי כן ז"א דבשבת גופי' כשר בדיעבד וע"כ אין בכחו להדחות וכן מה אמרת דיופסל בשבת משום דהלכתחלה ידחה את הדיעבד ז"א דהלכתחלה יסתלק למחר וע"כ אין בכחו להדחות את הדיעבד. ועוד נלענ"ד לחדש לפמ"ש באותיות הקודמות דכללא דדיחוי דמי לכללא דכל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה וכו' ולפי"ז נראה לפמ"ש התוס' ביבמות דכ"ז ע"א ד"ה שמואל דהא דחליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחין היינו רק אם האיסור יבום הוא עכשיו בעצם אבל היכא דעכשיו ראוי' בעצמותה ורק שבשעת נפילה לא הית' ראוי' וכל יבמה שאין אני קורא בה וכו' אז אעפ"י שהיבום גם עכשיו אסור מפאת זה עכ"ז אין בכחו לפסול גם את החליצה והחליצה שפיר חליצה מעליא היא ואינה צריכה לחזור על האחין עש"ה. ולפי"ז נראה דה"ה ה"נ לענין דיחוי רק פסול גמור עושה דיחוי אבל פסול דדיחוי אין יכול לעשות עוד דיחוי [ויש עוד דמיון לסברא זו בשבת דע"א ע"א גריר' אית לי' גרירה דגרירה לית לי' ע"ש וכן נמצא עוד במקומות רבים והמה מקובצים אצלי במ"א ואכ"מ] ולפי"ז כאן נמי אפי' נימא דהלכתחלה דשבת ידחה את הלכתחלה דלעולם עכ"ז בשבת גופי' הקרבן כשר בדיעבד דהלכתחלה דשבת הרי אין בכחו להדחות את הדיעבד וכנ"ל ורק הלכתחלה התמידי אתה רוצה שידחה וזהו הרי שוב בעצמו דיחוי ואין בכחו לעשות עוד דיחוי אחר וא"כ כיון דבשבת ופי' הקרבן כשר בדיעבד שוב הוי בשבת אך לכתחלה לבד ושוב אין בכחו להדחות על אחרי שבת דלכתחלה לבד אין בכחו לעשות דיחוי אלאחר זמן וכנ"ל וכן אם התחיל בדיחוי דשבת תחלה דהלכתחלה ידחה את הדיעבד נמי כן הוא דא"א לו להדחות כיון דאפ' ידחה לא יהי' תמידי דאיסור דלכתחלה הרי אינו מדחה אלאחרי זמן ואלו הפיסול דדיעבד הרי הוא גופי' אך מחמת דיחוי הוא ואין בכחו לעשות עוד דיחוי ודו"ק היטב:
ולכאורה יש להביא ראי' איפכא דגם פסול דדיחוי עושה דיחוי מהא דתנן בזבחים (ד"ע ע"ב) דכל הזבחים שנתערבו בהן אחד מחטאת המתות ימותו כולן ובגמ' שם אמר רבא השתא דאמור רבנן לא מקריב אי קריב לא מרצי. והנה רש"י בכריתות דכ"ז ע"א ד"ה ב"ח נדחין כ' וז"ל ואי קשיא ליפשוט לי' מדקיי"ל חטאת שכיפרו בעליה מתה אלמא נדחין הלמ"מ הוא ואין למדין הימנה עכ"ל. ומבואר דגוף פסול חטאת המתה בכיפרו בעלי' באחר אך מטעם דיחוי הוא וא"כ מדאמר בזבחים דנתערב בהן אחד מחטאת המתות ימותו כולן ומדתני סתמא על כרחך דאהיכא דנתערב בהן חטאת שכיפרו בעלי' באחר נמי קאי ושם החטאת גופי' פסול אך מטעם דיחוי ואעפ"כ התערובות שלו עושה עוד דיחוי מלכתחלה אדיעבד וכדברי רבא הנ"ל. ואולם באמת ז"א דהיכא דלא נאמר פסול מפורש רק אנן הוא דפסלינן לי' מטעמא דדיחוי שפיר י"ל דאין דיחוי עושה דיחוי משא"כ כשנתפרש הפסול כגון בחטאת דנאמרה הלכה דכיפרו בעלי' באחר מתה על כן מה לי מכח מה הוא הפסול ומה טעמו וכיון שנתפרש לפסול הרי פסול עצמי הוא ושפיר עושה דיחוי וז"פ:
וראיתי בשו"ת הרי"ם בחידושיו למס' זבחים שחקר ז"ל שם לחדש דבקדשים לא שייך לומר נהפך ע"י ביטול ברוב דמה בכך דנהפך הא יחחדש פסול דדיחוי מפאת הפסול העצמותי אשר הי' קודם הביטול וסתר זה דזה הפסול דדיחוי עצמו הרי ראוי שיובטל ברוב ויהופך עש"ה ולענד"נ דזה ג"כ תלוי בספק הנזכר אי דיחוי עושה דיחוי דאי נימא כן א"כ מה בכך שיובטל פסול הדיחוי הא גם אחרי ביטול זה יתחדש עוד פסול דיחוי דהואיל וקודם שנתבטל הי' פסול מכח דיחוי ע"כ כיון שנדחה אינו חוזר ונראה ואי דגם דיחוי השני הזה יובטל עכ"ז יתחדש פסול דיחוי שלישי וכה נאמר לעולם וא"כ לעולם א"א להקריבו כיון שבכל רגע ורגע מתחדש בו פסול דיחוי ויש בו איפוא פסול דיחוי גם בשעת ההקרבה אבל אי אין דיחוי עושה דיחוי א"כ אחרי ביטול הדיחוי הראשון אין מתחדש עוד דיחוי:
ולכאורה יש להביא ראי' דאמרינן נהפך גם בקדשים ולא משגחינן אסברא דדיחוי מהא דאיתא במנחות (ד"ה ע"ב) ת"ר מן הבקר להוציא את הטריפה והלא דין הוא ומה בע"מ שמותר להדיוט אסור לגבוה טריפה שאסורה וכו' ואי איתא הא יש נפקותא להיכא דנתערבה טריפה בב' כשירות אי אמרי' נהפך או לא דאי פסול טריפה ממום הוא דילפי' לי' א"כ אמרי' דיו וכו' וכי היכי דבבע"מ לא אמרי' דיחוי דמום עובר כשר ה"נ טריפה אין עושה דיחוי ושפיר אמרי' נהפך משא"כ השתא דכתי' קרא דמן הבקר א"כ טריפה הוא פסול עצמותי ושפיר עושה דיחוי ולא אמרי' להפך מטעמא דדיחוי וכנ"ל ועל כרחך דאפי' אי טריפה פסול עצמותי נמי אמרי' נהפך ולא שייך דיחוי והטעם דגם פסול הדיחוי בטל ואין מתחדש דיחוי עוד וכנ"ל:
ואולם יש לדחות ולומר דלא שייך כאן דיו וכו' וזה דהא דמום עובר כשר ולא אמרי' דיחוי י"ל דטעמא רבתא אית בי' דעיקרו של מום הרי הוא פיסול רק אם הוא ניכר כמבואר בבכורות ל"ט א' דבעי' מום שבגלוי וכל הסוגי' דבכורות שם מלאה מזה דלענין מום בעי' שיהי' גלוי וניכר ואלא"ה אינו פוסל כלל ולפי"ז נראה דענין דיחוי בקדשים הוא רק דהתורה גזרה דאף אחר שנסתלק הפסול עכ"ז חשוב כאלו לא נסתלק עדיין וא"כ בכל הפסולים שפיר שייך דיחוי משא"כ במום אחרי שעבר המום א"א לך לומר מכח דיחוי דנחשב כאלו המום ישנו עדיין ופסול דז"א דהרי אפי' אלו הי' המום עצמו עדיין באופן כזה שהוא עתה הדיחוי הרי ג"כ הי' כשר דהדיחוי הרי אינו ניכר ולענין פסול מום הרי בעי' ניכר וא"כ א"א שיהי' הדיחוי גרע מפסול המום עצמו דהי' כשר אם הי' באופן שהוא עכשיו הדיחוי וע"כ שפיר מום עובר כשר ולא שייך דיחוי ונהי די"ל דכיון דהמום בשעתו הרי הי' ניכר וכבר הי' פיסול וע"כ ענין הפיסול הוא גם עכשיו עכ"ז אין זה מוכרח ושפיר י"ל כדברינו דא"א שיהי' הדיחוי עדיף מעצם הפסול דאינו פסול רק כשהוא ניכר וכנ"ל [ודמיון סברא זאת תמצא בתוס' חגיגה ט' א' ד"ה כיון שכתבו דלמ"ד כולן תשלומין דראשון וחיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני פטור כיון שהי' פטור בשעתו דעכ"ז יש לספק דהיכא דהי' פשוט בראשון ונעשה חיגר בשני דג"כ יופטר דנהי דשני תשלומין דראשון ובראשון הרי הי' מחויב עכ"ז אמרי' דלא עדיף חיוב תשלומין מעיקר החיוב וכיון שבעיקר החיוב אלו הי' חיגר הי' פטור השתא נמי פטור עש"ה. וע"ע בסוטה מ"ג ב' דילדה שסיבכה בזקנה בטלה ואין בה דין ערלה ואלו ילדה שסיבכה בילדה ונטע ילדה קמייתא לסיג דפטורה מן הערלה עכ"ז ילדה שסיבך בה בכוונה לאכילה חייבת בערלה וקמפרש טעם החילוק דזקנה אי מימלך עלה לאו בת מיהדר היא משא"כ ילדה דנטע לסיג אי מימלך עלה לאכילה בת מיהדר היא ותתחייב בערלה וברש"י וז"ל ואע"ג דלא אימלך אקמייתא הא (ילדה שני' שסיבך בה מיהא לאכילה הוא ומהני מחשבה דעיקר דידה נמי אי הוי חשיב עלה הא הוי מהני מחשבה וכו' עכ"ל וה"ז ג"כ כסברא הנ"ל דנהי דבאמת לא נמלך אקמייתא והרי הקמייתא פטורה והילדה השני' מסובכת איפוא לילדה פטורה ועכ"ז אמרי' דהשני' חייבת כיון דסיבכה לאכילה וע"כ נהי דבטלה לראשונה והראשונה פטורה בעצמותה עכ"ז א"א שיהי' הביטול עדיף מאלו הית' הראשונה עצמה דהי' מהני בה מחשבה זאת לחייבה ודו"ק היטב כי הדברים דומים ממש לנידון דידן. וע"ע בע"ז מ"ב א' דפריך למ"ד דעכו"ם שנשתברה מאלי' מותרת מטעם ביטול דאמאי אסורה נבי' הנושרת מאילן אשיר' תיהוי כעכו"ם שנשתברה מאלי' ומשני שאני התם דעיקר עכו"ם קיימת וברש"י האילן לא בטל הילכך נבי' הנושרת ממנה אסורה עכ"ל. וה"ז לכאורה היפוך סברתנו דלפי סברתנו ראוי לומר דנהי דהנבי' נגררת אחרי האילן עכ"ז א"א שתהי' גרע מאילן עצמו וכיון דאלו נתבטל האילן עצמו הי' מותר ע"כ מהני ביטול גם בנבי' ואע"ג דהאילן עצמו לא נתבטל באמת ודו"ק. ומיהו במסקנא שם מסיק באמת דלא כסברא הנ"ל רק דאפי' היכא דעיקר עכו"ם קיימת נמי מהני ביטול בדבר הפורש ממנו ע"ש וא"כ אדרבה יש ראי' לסברתנו ויש לחלק ואין להאריך. וע"ע ביבמות פ"ה א' דבעי שני' לבעל ולא שני' ליבם אי יש לה כתובה מיבם מי אמרי' דכיון דחיובא דיבם רק מכח בעל קאתי ע"כ כיון שלבעל הית' שני' ולא הי' לו חיוב כתובה. ע"כ גם מיבם אין לה ואע"ג שליבם אינה שני' והיא מותרת לו או דילמא כיון דאלו היתה מותרת לבעל הרי גם מן הבעל הי' לה כתובה וע"כ עתה שמותרת ליבם שפיר יש לה כתובה מיבם אע"ג דיבם רק מכח בעל קאתי ומבעל גופי' אין לה עש"ה. והרי סברת הגמ' השני' הזאת ג"כ כסברתנו הנ"ל ודו"ק ויש להביא בזה עוד דמיונות רבות ואין להאריך] ולפי"ז בטריפה דעיקר הפסול טריפה הרי הוא ג"כ פסול שאינו ניכר ואעפ"כ פוסל שוב שפיר ראוי לומר בו דיחוי ג"כ ולא שייך כאן דיו כלל ודו"ק היטב:
ועפי"ז יונח לן ג"כ קושיא אחריתא דיש להקשות בסוגי' דמנחות הנ"ל לפי המבואר בתוס' זבחים (ע"ז ב') ויומא (ס"ד א') דבע"מ כשר על ידי תערובות דדרשי' מום בם בם הוא דלא ירצו הא ע"י תערובות ירצו עש"ה בתוס' דבין ר"א ובין רבנן ס"ל להך דרשא וא"כ תיקשי נמי דמאי קאמר בההוא דמנחות והלא דין הוא וכו' הא איכא נפקותא לענין תערובות חד בחד דאי הוי ילפי' ממום הוי אמרי' דיו והי' טריפה כשר ע"י תערובות ואלו השתא פסול על ידי תערובות ואמנם לפי דרכנו י"ל דהא דהכשירה תורה בע"מ ע"י תערובות הוא ג"כ מטעם הנ"ל דכיון דמום הוא פסול רק כשמומו ניכר א"כ השתא דנתערב הרי אין מומו ניכר ושפיר כשר ולפי"ז טריפות דהוא בעצם פסול שאינו ניכר ואעפ"כ פוסל שוב גם ע"י תערובות שפיר ראוי שיפסול ולא שייך דיו ועפי"ז יוסתר ג"כ מה ששמעתי מאת ידידי האברך החו"ב כש"ת מהו' צבי לופטיג נ"י מק"ק קראקא ליישב קושית תוס' ר"פ לולב הגזול שהקשו דאמאי אצטריך לכם למעט גזול ת"ל דה"ל מהב"ע והעיר ידידי הנ"ל לחדש דכיון דפסולא דמהב"ע ילפי' התם מוהבאתם את הגזול ואת הפסח מה פסח לית לי' תקנתא וכו' וא"כ כיון דפסולא דמהב"ע מבע"מ בקרבן הוא דילפינן לי' ראוי שיהי' כשר ע"י תערובות כמו בע"מ בקרבן דכשר ע"י תערובות ומה גם למש"כ הריטב"א סוכה ד' ט' דלולב וקרבן שניהם ענינם אשר באים לרצות בודאי ניתן להאמר כמו דקרבן בע"מ מרצה ע"י תערובות כמו כן לולב הגזול דפסול משום מצהב"ע אשר כל עיקר פסולו מפאת שהכ' מדמי פסול גזל ומום להדדי ירצה ג"כ ע"י תערובות כמו פסול מום בקרבן וא"כ שפיר יש נפקותא להיכא דנתערב לולב גזול בלולב שלו וכמובן עכ"ד ידידי הנ"ל ואולם לפמ"ש ז"א דנהי דמום גופי' כשר בתערובות עכ"ז גזול שהקישה לו תורה שפיר פסול גם בתערובות כיון דעצם פסול גזול הרי הוא ג"כ פסול שאינו ניכר] ואמנם בזה יש לדון קצת די"ל דתערובות חד בחד שפיר חשיב מומו ניכר וכמבואר בפוסקים דחד בחד כבעין חשוב והארכתי בזה במ"א ואכ"מ ויש לדון בדברינו אלה עוד מטעם אחר ואין להאריך:
ודע דבירושלמי הוריות (פ"א ה"ב) יש שם פלוגתא אליבא דר"ל אי ס"ל לר"ל דבע"ח נדחים או לא ע"ש והעירותי בזה דלכאורה הרי מפורש ס"ל לר"ל דלא אמרי' בע"ח נדחים והוא בתמורה דכ"ח ע"ב אר"ל אין אסור אלא מוקצה לשבע שנים וכו' ופירש"י בחד לישנא דמוקצה לעכו"ם אין אסור לקרבן רק עד שבע שנים אבל משעברו עליו ז' שנים ולא הקריבוהו לעכו"ם הוא שב להיות היתר משום דתו לא מקרבי לי' עש"ה. וא"כ מפורש לכאורה דס"ל דבע"ח אין נדחים דאל"כ אכתי ראוי שיופסל מטעם דיחוי [ולדעת התוס' המובאה לעיל באות ג' דבחולין לא שייך דיחוי לק"מ וכמובן. ואולם ידידי מו"ה צבי לופטיג נ"י הנ"ל העירני דהריטב"א לית לי' סברת התוס' הנ"ל דבע"ז נ"ב ב' בסוגי' דאבני מזבח ששוהצו וכו' דקאמר שם דאמרי היכי נעביד נתברינהו אבנים שלימות אמר רחמנא וכו' הקשה הריטב"א בחידושיו דמאי קאמרי נתברינהו כדי לבטלן הא אכתי יהיו אסורין לגבוה מטעם דיחוי ע"ש ולדעת התוס' יומא הנ"ל אין התחלה לקושיתו דהא בע"ז שם דריש קרא דובאו בה פריצים וחללוה דכיון שפרצום נעשה חולין ע"ש וכוונת הש"ס דגתברינהו היינו על כרחך שיקדישו ממום אחרי הביטול וא"כ פסול שהי' בעודו חולין הרי אים מדחה על אחרי ההקדש לתוס' יומא הנ"ל ועל כרחך דהריטב"א חולק ע"ז עכ"ד ידידי הנ"ל ויפה העיר וא לדעת הריטב"א הנ"ל קושיתנו במקומה עומדת] וחשבתי ליישב ע"פ המבואר בתמורה שם ובכמה דוכתי בגמ' דמוקצה ונרבע וכו' הוי בכלל קרא דכי משחתם בהם מום בם דכל מקום שנא' השחתה אינו אלא דבר ערוה ועכו"ם וכו'. וע' חולין כ"ג א' דמפאת זה אצטריך קרא בפ"ע לאסור נרבע ונעבד בעופות דה"א דהואיל ונרבע ונעבד הוי בכלל כי משחתם בהם מום בם ואיתקשי למום וע"כ עוף דאין מום פוסל בו נרבע ונעבד נמי לא פסלי בי' ע"ש וא"כ ה"נ בנידון דידן כיון דבבע"ח גילתה תורה דלא אמרי' בי' דיחוי שהרי מום עובר כשר א"כ מוקצה לעכו"ם דאיתקש למום ג"כ שפיר לא אמרי' בי' דיחוי ואין ראי' מכאן אלעלמא שיסבור ר"ל דבע"ח אין נדחים ואולם לפי סברתנו מעלה הנה נדחו דברינו אלה דמוקצה נמי הא הוי בעצם פסול שאינו ניכר ואעפ"כ פוסל וא"כ שוב שפיר שייך בי' דיחוי אף על גב דאיתקש למום וכנ"ל:
ודע דהעירותי ג"כ בבכורות מ"א א' דחשיב חולה בין פסולי קרבן ויליף לי' התם מקרא ע"ש וקשה דא"כ קרבן שהי' פעם חולה יהי' פסול לעולם מטעמא דדיחוי וא"ל דאה"נ דא"כ צא ופרנס לי סוגי' דתמורה (י"ח א') ור"ה (ד"ו ע"א) העיד ר' יהושע על ולד שלמים שיקרב שלמים א"ר פפייס אני מעיד שהית' לנו פרה של זבחי שלמים ואכלנוה בפסח ואכלנו וולדה שלמים בחג ובגמ' פריך איך איחרו הוולד עד החג ועברי אעשה דובאת שמה והבאתם שמה וגו' ומשני ר' זביד משמ' דרבא כגון שהי' חולה בעצרת וכו' ומבואר דחולי אין עושה דיחוי. ורציתי ליישב זה דכיון דכתיב והבאתם את הגזול ואת הפסח ואת החולה א"כ איתקש חולה לפסח כי היכי דאמרי' ריש ל"ה דאיתקש גזול לפסח וע"כ כי היכי דפסח דהוא מום אין עושה דיחוי דמום עובר כשר ה"נ חולי אין עושה דיחוי. ואולם לפי דברינו מעלה הנה גם זה נסתר דחולי הרי בעצם אינו פסול הניכר וא"כ שוב שפיר ראוי לומר בו דיחוי אע"ג דבמום לא אמרי' דיחוי וכנ"ל וא"כ הדק"ל:
ואמנם יש לי לומר בזה דבאמת יש לדון בגוף הדבר אשר כתבנו דבמום לא שייך דיחוי מפאת דאין הדיחוי עדיף מאלו הי' המום עדיין באופן כזה שהוא הדיחוי דהיינו שלא הי' ניכר שלא הי' פוסל אז ונתיישבתי די"ל דנהי דהצריכה תורה במום שיהי' גלוי וניכר ואי לא"ה אינו פוסל עכ"ז זהו רק אם מתחלת הויית המום לא הי' ניכר מעולם אבל היכא דהי' ניכר פעם אחת שפיר י"ל דפוסל גם אחרי שנסתלק ההיכר דלא בעינן שיהי' המום ניכר כל זמן הוייתו ורק אם הי' ניכר פעם אחת שפיר חשוב היכר ופוסל לעולם ומצינו בדומה לזה פלוגתא במידי אחריתי היכא דבעינן שיהי' לדבר היכר אם צריך שיהי' ההיכר המיד לאותו דבר או די כשהי' בו ההיכר פעם אחת והוא בעירובין דק"א ע"א אביי אמר כשיש להם ציר (דלת ומחצלת הנגררים נועלין בהם בשבת אם יש להם ציר ש מניאאל אאהןשאאא ליק א אלל מגו ש שחחא אמשתאן אמר כשהי' להם ציר (ואע"ג דהשתא ליכא היכרא מיהא איכא. רש"י). ולפי"ז רבא לטעמי' דס"ל דהיכר דעבר נמי חשוב היכר א"כ גם מום י"ל דפוסל אם הי' ניכר רק פעם אחת ושוב שפיר שייך בי' דיחוי וכמובן וא"כ כיון דגילתה תורה דלא אמרי' בי' דיחוי א"כ שוב שפיר גם חולי דאיתקש למום נמי לא אמרי' בי' דיחוי וכמובן וע"כ רבא לטעמי' שפיר משני כגון שהי' חולה בעצרת וע"ש בד"ה ותמורה דר' אשי משני שם שינויא אחרינא עש"ה. ולפמ"ש י"ל דר' אשי ס"ל כאביי דעירובין הנ"ל וע"כ לא הי' יכול לתרץ כרבא וכמובן ויש לפלפל בזה בהסברת פלוגתא דרבא ור' אשי בזבחים (ל"ד ב') דס"ל לר' אשי דכל שבידו לא הוי דיחוי ורבא פליג ע"ש וי"ל דיש ב' דרכים בלימוד דדיחוי א' י"ל דקרא דמכשיר מום עובר א"צ לגופי' דאפי' אי הי' דיחוי סברא חיצונה בעלמא עכ"ז במום הרי א"א לומר דיחוי כיון דאין הדיחוי ניכר ושם בעי' ניכר וכנ"ל וכבר כיילו התוס' ביבמות (ה' ב') ד"ה טעמא ובכמה דוכתי דכל דא"צ קרא לגופי' אתי לגלות אלעלמא איפכא וא"כ גם כאן ההכרח לומר דמסברא החיצונה לא אמרי' דיחוי בשום מקום ואתי קרא דמום לגלות אלעלמא איפכא דבעלמא אמרי' דיחוי. ולפי"ז אין לך בו אלא חידושו והיכא דבידו נשארים בסברא החיצונה דלא אמרי' דיחוי דקרא דמום הרי אינו מיותר עוד כיון דאצטריך להיכא דאינו בידו עכ"פ וזהו סברת ר' אשי הנ"ל. ב' י"ל דמסברא אמרי' דיחוי אפי' היכא דבידו וקרא דמום אצטריך לגופי' דאלא"ה ה"א דנימא דיחוי דאע"ג דאינו ניכר עכ"ז די כשהי' פעם אחת ניכר וכרבא הנ"ל ואי דא"כ נילף ממום אלעלמא דלא אמרי' דיחוי וכנודע דכל היכא דהסברא היפוך הכתוב ואצטריך קרא לגופי' ילפי' בעלמא מיני' לזה אתי קרא דבהם דכתיב במום לגלות דלא נילף בעלמא משם ודרשי' בהם הוא דכי עבר מומן ירצו הא בעלמא אמרי' דיחוי כמבואר ביומא בסוגיין ולפי"ז פלוגתא דרבא ור' אשי דזבחים הנ"ל מבוארת מאלי' דלטעמייהו אזלי וכמובן וי"ל עוד כמה גווני בזה ואין להאריך:
עוד יש לי לדרוש בעזה"י טעמא דקרא דמום עובר כשר ולא אמרי' דיחוי והוא עפ"י מה שראיתי בספר גור ארי' עה"ת פ' ראה דהביא דרשא דצורם אוזן בכור אסור מפאת לא תאכל כל תועבה וכ' ע"ז וז"ל ועוד הקשו (התוס') דצורם אוזן בכור אפי' ע"י עכו"ם ליתסר ותירצו התוס' דרחמנא שרינהו לפסולי המוקדשין דכתי' כצבי וכאיל וא"כ לאו תועבה הוא. והקשה הרא"ם על תירוץ זה שמא התם כשנעשה המום מעצמו אז אינו אסור אבל כשנפל ע"י עכו"ם יהי' אסור וכו' ולא הקשה מידי משום דמצינו דבב"ח הוא תועבה ואסור אפי' נתבשל מעצמו אם נפל חלב לתוך בשר ונתבשל אסור וכו' אבל כך יש להקשות דא"כ אפי' עשה ישראל נמי לישתרי כיון דמצינו דפסולי המוקדשין לא הוי תועבה כשנפל בו מום (מעצמו) ולפיכך י"ל דלכך שרי רחמנא פסולי המוקדשין דלא נקרא זה תועבה אפי' עשאו למום הזה עכו"ם לא נקרא זה מעשה תועבה דלא עשה מעשה בבכור רק שחסרו דלא נקרא מעשה תועבה רק כשהוא דומיא דאחרים דהוא עשה מעשה שלפנינו כמו בישול בב"ח אבל חסרון הבכור אין זה מעשה תועבה לפנינו דלא הוי רק חסרון של הבכור שאינו בפנינו אא"כ הית' כונתו להתיר את הבכור זה נקרא מעשה תועבה שהתורה אסרה להתיר את הבכור ע"י מום והוא התיר את הבכור הזה ע"י מום והרי הבכור שהתיר הוא מעשה תועבה כך נראה לומר ולפיכך עכו"ם שצרם אוזן הבכור אין דבר נעשה בבכור ולפיכך מותר לגמרי וכו' עכ"ל א"ר כונתו הוא לדברי הגמ' תמורה (י"ז א' וכ"ב א' וקידושין ס"ו ב' ומנחות ט' ב') שהבאתי לעיל אות א' דמבואר שם דמום איננו כשאר פסולין שהם פסולי הגוף ורק פסול חסרון הוא עש"ה וע"כ כיון שהוא אך חסרון לכן מה שיש לפנינו הוא טוב באמת ואין בו תועבה כלל רק שא"א להקריבו לפי שלענין הקרבה צריך שיהי' גם החלק הנחסר ואין המזבח מקבל את זה לבד בלתי שיהי' שם גם החלק הנחסר אבל עכ"פ מה שהוא לפנינו אין בו פסול כלל בעצמותו וע"כ התהוות מום איננו נחשב שנעשה תועבה בגוף הדבר כלל שהרי אין המום פועל כלל בגוף הדבר ואינו פוסלו ופוגמו כלל ורק שמחסר חלק מן הבהמה וא"א להקריבה מכח זה לפי שלהקרבה צריך שיהי' גם הנחסר וכנ"ל ורק אם ישראל הטיל מום בכוונה להתיר את הבכור א"כ כיון שהתורה אסרה להתיר את הבכור ע"י עשיית מום א"כ ע"י זאת הכוונה שכיון להתיר את הבכור באיסור הרי שפיר נחשב שנעשה מעשה תועבה בכל הבכור וע"כ הוא אסור מפאת ל"ת כ"ת משא"כ התהוות מום מעצמו או ע"י עכו"ם שאין שם כוונה האסורה של התרת הבכור אזי המום עצמו איננו תועבה בגוף הבכור כלל:
ולפי"ז נראה ג"כ לענין דיחוי דרק אם בשעת הפסול יש פגם בעצם הדבר אז הוא שפגם ההוא מדחהו גם על אחר זמן משא"כ במום שגם בשעת הויית המום לא הי' פגם בעצם הקרבן רק שהי' חסר ממנו חלק וע"כ לא הי' אפשר להקריבו לפי שלהקרבה צריך שיהי' גם הנחסר וכנ"ל וע"כ כיון שמה שהי' כאן הרי הי' טוב באמת בלי פגם ע"כ לא אמרי' דיחוי ושפיר מקריבין את הקרבן אחרי קבלתו ההשלמה בהסתלקות המום ובחידושי במ"א כתבתי בישוב קושית הר"ן פ"ק דסוכה דמדוע אמרי' מגו דהוי דופן לסוכה הוי דופן לשבת ולא אמרי' איפכא דכיון דלשבת לא הוי דופן גם לסוכה לא הוי דופן וכתבתי שם דמגו שייך רק בחיוב דאז אמרינן דמגו שיש לו שם דופן לסוכה יש לו שם דופן גם לשבת אבל בשלילה לא שייך מגו דנימא דמגו דאין לו שם דופן לשבת גם לסוכה יסתלק ממנו שם זה דמה שהוא נעדר שם דופן זה אין בכחו לגרור שום דבר אחריו שרק מציאות השם יוכל לגרור ולעשות מגו אבל לא שלילת והעדר השם שהרי ההעדר איננו דבר נמצא כלל ומה יהי' הגורר והעושה את המגו. ע"כ תוכן דברינו שם והארכתי שם בזה מכמה מקומות בעזה"י לברר ד"ז אי שייך מגו בהעדר. והנה כי כן י"ל גם כאן לענין דיחוי דרק פסול במציאות הוא שביכולתו להדחות אלאחרי זמן ולהמשיך הפסול גם על אחרי זמן הסתלקותו משא"כ פסול בהעדר כמו מום שהוא רק פסול חסרון ואין כאן פסול במציאות כלל רק שחסר ונעדר חלק מן הקרבן ומה שיש מן הקרבן הרי הוא טוב באמת וכנ"ל וע"כ זה ההעדר הוא רק פסול בשעתו אבל אין בכחו לגרור ולהמשיך את הפסול גם על אחר זמן כיון שאין כאן דבר במציאות כלל ומה יהי' הגורר והמדחה ודו"ק היטב]:
ואם כנים דברינו הנה נדחו ג"כ דברינו הקודמים בענין טריפה ומוקצה וחולה דרצינו לומר דאי ילפי' טריפה ממום וכן מוקצה וחולה דאיתקשו למום לא שייך בהו דיחוי כמו דמום עובר כשר ולפי הנ"ל ז"א דטריפה אחרי דילפי' ממום דהוא פיסול א"כ הרי הוא פסול הגוף ופסול במציאות (וע' תמורה י"ז א') וכן מוקצה וחולה הם פסולי הגוף ובמציאות וע"כ שפיר ראוי לומר בהו דיחוי:
והנה קושית התוס' אשר הבאנו באות א' דמ"ד דבע"ח נדחים אפי' בדיחוי מעיקרא מ"ט לא יליף ממחוסר זמן ע"ש יש ליישב ג"כ לפי דרכנו זה דהא מחוסר זמן ג"כ הוא רק פסול חסרון כמום כמו שהבאתי שם ראי' לזה מש"ס מעילה י"ב א' ולשון מחוסר זמן ג"כ מורה ע"ז וע"כ שפיר לא שייך בי' דיחוי ואין ראי' מכאן אפסול הגוף ופסול מציאותי וכנ"ל. וכן מוכיחים להדיא דברי הת"י יומא ס"ד א' ד"ה דיליף ע"ש דכתבו כן בפשיטות דפסולי חסרון כמחוסר זמן ואו"ב דדמי למום שהוא ג"כ פסול חסרון וכנ"ל ע"כ דינם כמום ולא אמרי' בהו דיחוי וילפותא דדיחוי קאי רק אשאר פסולים שאינם פסולי חסרון לבד עש"ה שכן כוונת דבריהם אם שאין כן ממש לשונם:
והנה אשוב לענין הראשון ואומר דאי נימא דאין דיחוי עושה דיחוי יתורץ בזה מה ששאלני ידידי האברך מו"ה צבי לופטיג נ"י הנ"ל בש"ס פסחים ע"ה ב' נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו. והקשה דלפמ"ש התוס' חולין צ"ז דבכל קליפה ונטילה דאין הקליפה והנטילה אוסרת קליפה ונטילה שני' למ"ד דחענ"נ היינו משום דאין הנאסר יכול לאסור אלא במקום שהאיסור עצמו יכול לילך שם ע"ש ולפי"ז קשה דפשוט דבקדשים למ"ד דחענ"נ אפי' אי אמרי' דאפשר לסוחטו מותר בעלמא עכ"ז בקדשים לא תועיל סחיטה כיון דלפני הסחיטה כבר נעשה נבילה וא"כ הא קיי"ל דנראה ונדחה אין חוזר ונראה בקדשים וא"כ במשנה דפסחים הנ"ל הרי הדק"ל דזאת הנטילה תאסור את השני' וכן השני' לשלישית עד שיאסור הכל דכאן אין לתרץ דאין הנאסר יכול לאסור וכו' דז"א דמה בכך דאין האיסור הולך עמו הרי פסח הוא קדשים וא"כ הרי ההיתר בעצמותו פסול מטעם דיחוי אף שנפרד האיסור ממנו ואינו הולך עמו בלכתו לנטילה השני' ושוב גם הנטילה השני' נפסלת מטעם דיחוי ואוסרת את השלישית וכן לעולם. ועוד הוסיף ידידי הנ"ל להקשות דאפי' למ"ד דלא אמרי' חענ"נ בשאר איסורין או דל"א חענ"נ במקצת חתיכה ולא חל מעולם על ההיתר איסור עצמיי רק שלא הי' אפשר לאוכלו מפאת שממילא יהי' נאכל גם האיסור הנבלע בו וא"כ לכאורה גם בקדשים כשנפרד האיסור מן ההיתר שפיר ל"ש דיחוי שהרי היתיר בעצמותו לא נאסר כלל ולא נדחה מעולם עכ"ז אכתי קשה לפי המבואר ברש"י זבחים ע"ג ב' ד"ה אי מקריב דבמתני' דכל הזבחים שנתערבו בהם אחד מן החטאת המתות וכו' אפי' הוכרו הכשירים לבסוף אכתי אסורים מטעם דיחוי ע"ש ומבואר דאף דבשעת התערובות נמי לא נאסרו הכשירים בעצמותם ורק שלא היינו יכולים להקריבם מפאת תערובות הפסולין עכ"ז אמרי' דיחוי ופסולים גם אחרי שהוכרו וא"כ ה"נ אפי' אי לא אמרי' חענ"נ עכ"ז כיון שכל זמן שהי' האיסור בלוע בהיתר לא הי' אפשר לאכול את ההיתר מפאת האיסור הנבלע בו ע"כ שפיר ראוי לומר בו דיחוי וראוי שיהי' פסול לעולם מטעם דיחוי ויאסור את הנטילה השני' והשני' לשלישית וכנ"ל. ולדעת התוס' ב"מ דנ"ג ע"ב סוד"ה לא דבאכילת קדשים לא שייך דיחוי ורק לענין הקרבה הוא דאמרי' דיחוי יעו"ש לק"מ. ואולם בתוס' זבחים ס"א ב' ד"ה לאחר מבואר דגם באכילת קדשים שייך דיחוי יעו"ש וא"כ הקושי' במק"ע. עכת"ד ידידי הנ"ל אשר כתבם אלי במכתב והאריך בזה. ואולם אם נאמר דאין דיחוי עושה דיחוי יש ליישב בפשיטות ולומר דאה"נ דלמ"ד דס"ל דיחוי גם הנטילה השני' אסורה ועכ"ז אין הנטילה השני' אוסרת את השלישית דהיא גופה הרי אינה אסורה בהפרד הנטילה הראשונה ממנה כיון דאיסור הנטילה הראשונה אחרי הפרד הבלוע ממנה הוא רק מטעם דיחוי וא"כ הרי אין דיחוי עושה עוד דיחוי ורק כ"ז היות הנטילה הראשונה בלועה מהא ממילא השני' אסורה מפאת הראשונה הבלועה בה אבל בלכת הנטיל' השני' לשלישית שנפרדת אז הראשונה מה שפיר אין השני' בעצמותה אסורה מטעם דיחוי כיון שהראשונה הבלועה בה ג"כ הית' אסור' רק מכח דיחוי ואין דיחוי עושה דיחוי וכנ"ל. והא דתני במתני' יטול את מקומו ולא קתני דיטול שני מקומות היינו משום דדיחוי הרי פלוגתא הוא וע"כ מילתא פסיקתא נקה דלכ"ע הרי בעינן נטילה ואין הפסח כולו נאסר אלא דלמ"ד דל"א דיחוי בעי' נטילה אחת ולמ"ד דאמרי' דיחוי בעי' ב' נטילות וע"כ שפיר תני במתני' יטול את מקומו וזה נדע מעצמינו דלמ"ד דאמרי' דיחוי והכי קיי"ל אזי אחרי שאמרה המשנה דיטול וכו' ממילא הנטילה הזאת נאסרת לעולם מטעם דיחוי ואוסרת את השני' כמו שנאסרה היא מפאת הרוטב שהוא האיסור העצמיי משא"כ אם נאמר דדיחוי עושה דיחוי והפסח כולו אסור ודאי קשיא דלא ה"ל למיתני כלל הך דיטול את מקומו כיון דלפי האמת דקיי"ל דיחוי לא שייך כאן ענין נטילה כלל ורק בקוצר ה"ל למיתני נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו אסור ודו"ק. ודע דמה שהביא ידידי הנ"ל תוס' ב"מ נ"ג ב' דלא אמרי' דיחוי באכילת קדשים רק בהקרבה כן מוכח קצת ג"כ בתוס' בבא קמא ד"ק ע"ב ד"ה אומר שהביאו גמ' זבחים (ע"ח א') דדם שנתערב במים ראשון ראשון בטל וכתבו וז"ל התם היינו טעמא דכיון שנדחה שוב אין נראה שכן הוא הדין בכל דבר הקרוב עכ"ל. ומוכח דבשר קדשים שאין קרב רק נאכל לא אמרי' בי' דיחוי ואינו מוכרח די"ל כונתם דדבר שקרב ממנו למזבח אמרי' דיחוי בכולי' ומה שלא כתבו בקצרה שכן הוא הדין בקדשים י"ל דבאו לאפוקי קדשי דמים ועמ"ש בזה בקונטרס ע' פנים לתורה (אות ל"ב) ואין להאריך:
והנה אשוב אל דברי הצל"ח הנ"ל שתי' אקושי דלכתחלה דשבת ידחה את הדיעבד ותי' דלכתחלה שאינו תמידי אין בכחו להדחות את הדיעבד וכנ"ל. ולכאורה עדיין יש להקשות לפי"ז בהא דתני' בביצה (ד"כ ע"ב) כבשי עצרת ששחטן בשבת שלא לשמן או לפני זמנן ולאחר זמנן לא יזרוק הדם ואם זרק הורצה וכו' ע"ש דאמאי הורצה דשם נימא שפיר דהלכתחלה ידחה את הדיעבד וא"ל דאין הלכתחלה תמידי דז"א דשם הרי הוא שפיר תמידי כיון דבשבת אסור לכתחלה לזרוק וא"כ מיד במוצ"ש הרי יופסל הדם בשקיעת החמה ולא יהי' לה היתר עוד. ואולם באמת ז"א דבשקיעת החמה יתחדש פסול חדש מפאת לילה אבל זה הפסול שהוא עתה מכח שבת הרי אינו פסול תמידי ושפיר אין בכחו להדחות את הדיעבד ודו"ק. וראי' לסברא זאת מהא דאמרינן בפסחים דל"ח ע"א דלמ"ד דיוצאין במצה של מע"ש בירושלים דחשיבא יש לה היתר בכל מושבות מפאת דאלו מטמיא יש לה פדיון ונאכלת אחרי הפדיון בכל מושבות אזי למ"ד הנ"ל יוצאין ג"כ בחלה של מע"ש בירושלים אע"ג דחלה טמאה אסורה באכילה עכ"ז אמרי' הואיל ואלו לא קרא עלי' שם חלה נפיק השתא נמי נפיק ע"ש וזה צריך ביאור. ולפמ"ש מובן הדבר דעתה הרי אין שום שם על המצה הזאת המונעה מאכילה בכל מושבות דשם מעשר הרי חשיב נאכל בכל מושבות מפאת דאלו מטמיא מיפריק ונאכל בכ"מ ושם חלה בעצמותו ג"כ הרי נאכל בכ"מ ואי דזאת החלה של מע"ש הרי אין בה עתה אכילה במושבות מפאת מעשר ולכשתוטמא הרי תהי' אסורה באכילה מפאת חלה טמאה עכ"ז הרי אז הוא דיתחדש איסור חדש אשר ימנענה מאכילה אבל השם מעשר בעצמותו אשר עלי' כעת לא חשיב אינו נאכל במושבות כיון דיש לו היתר במושבות לכשיוטעא והרי זה ממש כסברתנו הנ"ל לענין דיחוי דאמרי' דפסול דשבת אין בכחו לעשות דיחוי כיון דיסתלק בלילה ואף דבלילה יתחדש פסול אחר מפאת לילה [וע' היטב בפסחים שם בתוד"ה או] ודו"ק היטב:
ועפיד"ז תתיישב עוד קושי' אחריתא אשר יש להקשות על דברי הצל"ח הנ"ל שהקשה דכל קרבן שעבר עליו שבת יודחה לעולם אם הוא מקרבנות שאינם דוחים שבת ותי' דכיון דבשבת גופי' הקרבן כשר בדיעבד אלו עבר והקריב ע"כ פסול דלכתחלה אין בכחו להדחות על אחרי זמן וכנ"ל ולכאורה אכתי תיקשי לפי מאי דס"ל לר' יוחנן הסנדלר דמעשי שבת אסורים באכילה והרא"ש ב"ק פרק המרובה (סי' ו') כ' דמיסתבר דהלכתא כוותי' דר"י הסנדלר ע"ש ובב"ק (דע"א ע"א) יש מ"ד הסובר אליבא דר"י הסנדלר דמעשה שבת דאוריתא ע"ש וא"כ הדק"ל דקרבן שעבר עליו שבת יודחה לעולם דאין לתרץ דכיון דאלו עבר והקריב כשר אין בכחו להדחות דז"א דלר"י הסנדלר אלו עבר והקריב שפיר פסול הוא שהרי מיד ע"י השחיטה נאסר להדיוט באכילה משום מעשה שבת ופסול תו להקרבה מפאת שאינו ממשקה ישראל וכמובן. ואולם לפמ"ש ניחא דה"נ שפיר אמרינן דהפסול דשבת אין עושה דיחוי כיון דהפסול דשבת גופי' הוא אך פסול דלכתחלה ופסול דלכתחלה אין בכחו לעשות דיחוי ואי דאלו עבר ושחט הי' מתחדש פסול אחר מפאת משקה ישראל דהוא שפיר פסול דדיעבד עכ"ז הרי אז הוא דהי' מתחדש פסול חדש אבל עתה שלא עבר ושחט הקרבן בשבת שעבר עליו רק השהה אותו אלאחרי שבת. א"כ הרי לא הי' על הקרבן הזה בשבת ההוא כ"א פסול דלכתחלה דהיינו שהי' אסור להתחיל לשחטו מפאת איסור מלאכת שבת וזה הפסול בעצמותו הרי הוא רק פסול דלכתחלה לא פסול המעכב וכנ"ל וע"כ שפיר לא נדחה הקרבן הזה אפי' לר"י הסנדלר ודו"ק היטב ובאתי בכ"ז רק להעיר: