לקח טוב· רבי יוסף ענגיל
כלל ו · ג
התוס' ביומא שם בא"ד כתבו בזה"ל אפי' לר' יוחנן דס"ל בפ"ק דקדושין דיחוי מעיקרו הוי דיחוי ואפי' בבעלי חיים גבי בהמה של ב' שותפין שהקדיש חצי' וחזר ולקח והקדיש חצי' דקדושה ואינה קריבה לא דמי למחוסר זמן דהתם משעה שהקדישה היתה דחוי' ואע"ג דגבי מחוסר זמן נמי אמרי' לילה לקדושה יום להרצאה אלמא אע"ג דבעידנא דאקדשי' לא חזיא להקרבה אפ"ה כי חזי למחר מקריב לי' ולא אמר דיחוי מעיקרו הוא וכו' עכ"ל וכ' המהרש"א ז"ל ע"ז וז"ל ולא ידענא מה תיקנו דבבהמה של ב' שותפין נמי משעה שהקדישה הית' דחוי' עכ"ל. ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים דנראה מדבריו שהוא ז"ל הי' מפרש דמה שכתבו התוס' דהתם משעה וכו' קאי אמתוסר זמן וע"ז הקשה מה שהקשה אבל לפי קטנות דעתי נראה פשוט דכוונתם דבבהמת שותפין משעה שהקדישה היתה דחוי' משא"כ במחוסר זמן דכשמקדישו לאחר ח' הרי הוא ראוי משעת ההקדש ומה שלא היה ראוי להקדיש ולהקריב כשהי' חולין לפני ח' זה לא איכפת לן והסברא בזה פשוטה דכיון דחזינן דנראה ונדחה גרע מדיחוי מעיקרא אם כן הראויות גורם שיהיה בכח הפסול להדחות על כן אם הפסול הוא כשהוא הקדש אז ההקדש עצמו נחשב לקצת ראויות על כל פנים ועל כן הפסול עושה דיחוי לר' יוחנן אף בדיחוי מעיקרא מה שאין כן כשהיה הפסול רק בעודה חולין שלא היה בה אז ראויות ההקרבה כלל על כן אם סר הפסול קודם שהוקדשה אינו מדחה אותה לכשתוקדש [וע' באות הקדום שהסברתי הא דנראה ונדחה גרע מדיחוי מעיקרא משום דהפסול פועל ביותר לפי, גודל המעלה עש"ה וע"כ גם כאן כשיש כאן הקדש שהוא קצת מעלה עכ"פ ע"כ אדרבה הפיסול פועל בו להדחותו גם על אחרי הסתלקות הפיסול יותר משהוא פועל בחולין שאין בה מעלה כלל עי' היטב באות הקדום ותבין ולפי"ז כשמקדישה תוך ח' אה"נ דלס"ד דתוס' הנ"ל לר' יוחנן דחוי' לעולם ואל תתמה ע"ז דאם הי' דין זה מוכרח דכשהקדישו תוך ח' ראוי לאחר ח' א"כ בתוס' ישנים ד"ה מי באותו עמוד שהקשו ג"כ לר' יוחנן דס"ל דיחוי מעיקרא דאמאי לא יליף ממחוסר זמן עש"ה עדיפא ה"ל להקשות גם לרב דכשהקדישו תוך ח' נימא דיחוי כיון דדחי' בידים ואז הרי גם רב מודה ואפילו בדיחוי מעיקרא וכמ"ש התוס' ישנים בעצמם בדיבור שלפני זה עש"ה. אלא ודאי אין זה קושי' דאה"נ כשהקדישו תוך ח' דחוי הוא וממה שהכשירה תורה כל קרבן אעפ"י שהי' פעם מחוסר זמן הרי אין להכריח רק דפיסול דמחוסר זמן בעודה חולין אינו מדחה אותה לכשתוקדש אח"כ כדינה ולא שאינו מדחה אם תוקדש תוך ח' אלא דאליבא דאמת למסקנת התוס' בא"ד וכן למסקנת הת"י שם גם בהקדישו תוך ח' לא שייך דיחוי לכ"ע אבל עכ"פ א"א להקשות מזה וז"פ:
והנה לדעת רש"י בבכורות דכ"א ע"ב ד"ה ליליף דהקדש אינו חל על מחוסר זמן כלל ע"ש א"כ א"צ לכל זה כיון דלא משכחת כלל למחוסר זמן שהקדישו תוך ח' שהרי אפי' הקדישו אין ההקדש חל. אולם, התוס' בזבחים קי"ד ב' ד"ה היתר כתבו דהקדש חל אמחוסר זמן ע"ש. והנה הא דאמרינן בחולין דפ"א ע"א דמחוסר זמן ניתקו הכתוב לעשה דמיום השמיני והלאה ירצה וכו' אין הכונה דכשהקדישו תוך ח' גילתה תורה דיוקרב לאחר ח' רק הכונה דאיסור ההקרבה תוך ח' ניתקו הכתוב ועשה מאיסור לאו איסור עשה וכמ"ש התוס' שם ד"ה הנח ע"ש. ועל פי ביאורנו זה בדברי התוס' יומא הנ"ל שפיר כתבו ואע"ג דגבי מחוסר זמן נמי אמרי' לילה לקדושה יום להרצאה אלמא דאף ע"ג דבעידנא דאקדשי' (דהיינו בלילה) לא חזי להקרבה אפ"ה כי חזי למחר מקריב לי' וכו' וכמו שהעתקתי דבריהם ונראה מדבריהם אלה להדיא שכיוונו למה שביארתי דמחוסר זמן אינו דחוי משעת ההקדש כשמקדישו אחר ח' וע"ז שפיר הקשו אהא דלילה לקדושה יום להרצאה דכשמקדישו בלילה שאינו ראוי אז להקרבה שוב שפיר נימא דיחוי וביאור פשוט הוא לפי קטנות דעתי וע"כ לא זכיתי להבין בזה תמיהת המהרש"א ז"ל:
והנה עפ"י ביאורנו זה בדברי התוס' יומא הנ"ל הנה יוצא מדבריהם כלל גדול דדיחוי אמרי' רק בקדשים אבל אם הי' פיסול בבהמה בעודה חולין ונסתלק הפיסול אין בכחו להדחותה לכשתוקדש. והנה מצאתי כלל זה מפורש ג"כ ברמב"ם ה' איסורי מזבח פ"ו ה"ו וז"ל מי החג שנטמאו והשיקן וטהרן (ע"י ההשקה) אם טהרן ואח"כ הקדישן הרי אלו מתנסכין ואם הקדישו ואח"כ נטמאו הואיל ונדחו ידחו עכ"ל. ודין הרמב"ם ז"ל הנ"ל מקורו בש"ס פסחים דל"ד ע"ב ולא הוזכר בגמ' שם טעמא דדיחוי רק הטעם שמעלה עשו בקדשים שלא יועיל בה השקה וזריעה לטהרם עש"ה ואין כאן מקום לדבר בזה ועכ"פ מדברי הרמב"ם ז"ל הנ"ל נמצינו למדין בהדיא דפיסול הנולד בחולין אין בכחו להדחות על אחרי ההקדש:
והנה למעלה כבר כתבתי טעם לזה ואמנם יש לי לומר עוד סברא אחרת בזה עפ"י המבואר בש"ס מכות דכ"ב ע"א המנהיג והמרביע בשור פסולי המוקדשין לוקה ופירש"י שם ד"ה המרביע דטעמא דמילתא דהואיל והוא קצת חולין שהרי מותר באכילה מחוץ לפתח אהל מועד וכו' ובקצת הוא כקדשים דאסור בגיזה ועבודה על כן כיון שיש בו ענין חולין וענין קדשים ה"ל הוא עצמו כשתי מינין וע"כ המנהיגו לוקה משום כלאים עש"ה ומבואר בזה דקודש וחולין נחשבים ב' מינים שונים וא"כ מובן ממילא דכשמקדיש בהמה הנה נעשית ע"י ההקדש מין חדש. והנה התוס' בזבחים דצ"ו ע"א ד"ה אלא כתבו וז"ל ור"ת הי' אומר דכלים שהוסקו נעשו ככלים חדשים תדע דאמרי' בכל הש"ס התורה העידה על כלי חרס שאין יוצא מידי דפי' לעולם ואמאי הרי יוצא מידי דפי' ע"י החזרת כבשן אלא ודאי דכשהוסקו נעשה ככלים חדשים וחשיבי כלים אחרים דפנים חדשות באו לכאן וכו'. מיהו קשה דאמרינן בסוטה דט"ו גבי פיילי של חרס חדשה (שהי' משקין בה את הסוטה) אמר רבא לא שנו אלא שלא נתאכמו פניו אבל נתאכמו פסולין וכו' בעי רבא נתאכמו והחזירן לכבשן ונתלבנו מהו מי אמרי כיון דאידחי אידחי וכו' והשתא מאי תיבעי לי' הא אמרינן פנים חדשות באו לכאן וככלי חרס חדש דמי וכו' עכ"ל. ומבואר בזה דהיכא שנתחדש הדבר ופנים חדשות באו לכאן אזי לא שייך דיחוי כיון שדבר החדש שהיא עתה הרי לא נדחה מעולם וא"כ ה"נ פיסול שהי' בבהמה בעודה חולין ונסתלק ואח"כ הוקדשה לא שייך למימר בי' דיחוי כיון שנעשית הבהמה מין חדש ע"י ההקדש דחולין וקדשים הרי ב' מינים שונים הן וכנ"ל וא"כ זה המין החדש שהוא עתה הרי לא נדחה מעולם:
הן אמת כי סברת רש"י מכות הנ"ל דחולין לקדשים נחשבים ב' מינים צריכא עיונא רבא מש"ס חולין דק"ל ע"א דמבואר שם במשנה דקדשים פטורים ממתנות זרוע והלחיים והקיבה משום דכתי' ואתן אותם לאהרן הכהן וגו' אין לו אלא מה שאומר בענין (דאותם מיעוטא הוא) ובגמ' טעמא דכ' רחמנא אותם הא לאו הכי ה"א דקדשים חייבין במתנות (ואמאי הא מחולין ליכא למיגמר דאיכא למיפרך) מה לחולין שכן חייבין בבכורה תיתי מזכרים מה לזכרים שכן חייבין בראשית הגז מתיישים מה לתיישים שכן נכנסין לדיר להתעשר כו' מלקוח ויתום מה ללקוח ויתום שכן נכנסין במינן לדיר להתעשר ומשני הש"ס במינן קאמרת קדשים נמי במינן נכנסין לדיר להתעשר ופירש"י שהרי חולין נכנסין לדיר וכו' עכ"ל ומבואר בזה להדיא דקדשים נחשבים מינן דחולין וצע"ג:
ואולם בש"ס זבחים ד"ג ע"א איתא חטאת ששחטה לשם עולה פסולה שחטה לשם חולין כשיר' וכו' דמינה מחריב בה דלאו מינה לא מחריב בה ומבואר דקדשים לאו מינן דחולין הן. ואם כי י"ל דלשון הש"ס הנ"ל לאו דוקא הוא (ותדע שהרי שם ע"ב אמרו ג"כ חטאת ששחטה לשם חטאת כשיר' לשם עולה פסולה אלמא דלאו מינה מחריב בה דמינה לא מחריב בה וכו' וא"כ חטאת ועולה הרי שניהם קדשים הן ובודאי דחשיבי מין אחד ועל כרחך דלישנא דלאו מינה וכו' לאו דוקא הוא] עכ"ז מהא דאמר עוד שם בזבחים ג' א' דעשו חולין אצל קדשים כמחיצה אצל תנור וכו' (דכמו דמחיצה אינה חוצצת בתנור שאם יש מחיצה בתנור ושרץ מצד זה ואוכלין מצד אחר אין המחיצה חוצצת והאוכלין טמאין ה"נ מחשבת חולין אין חוצץ בקדשים וע"כ השוחט חטאת לשם חולין כשר) מוכח דחולין הוי לגמרי אינו מינו דקדשים כמו מחיצה שהיא לגמרי אינו מינו דתנור שזה מחיצה וזה כלי ואינו מינו כלל. וע"ע בש"ס זבחים דצ"ז ע"א דקאמר אי תנא קדשים וחולין ה"א חולין הוא דמבטלי קדשים דלאו מינייהו אבל קדשי קדשים וקק"ל אימא לא וכו' עכ"ל הגמ'. ומבואר גם בזה דקדשים לאו מינן דחולין הן:
והנה יוקשה עוד לפי הסברא הנ"ל דחולין וקדשים ב' מינים הן מהא דתנן בזבחים דס"ט ע"א במשנה מלק (עוף קדשים) ונמצאת טריפה ר' מאיר אומר אינה מטמאה בבית הבליעה ר' יהודה אומר מטמאה וכו' ובתוס' שם ע"ב ד"ה רי"א מטמא בבית הבליעה כתבו וז"ל תימא דאפי' נבילה גמורה לא תטמא לר' יהודה דלא חייל אאיסור קדשים כדדריש ר' יהודה בגמ' דנבילת עוף טמא אינו מטמא בגדים בבית הבליעה משום דכתי' נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל נבלה אלא משום בל תאכל טמא (משום דאין איסור נבלה חל על איסור טמא וה"נ הרי אין איסור נבלה חל על איסור קדשים) ויש לומר דדוקא עוף טמא שאין במינו משום בל תאכל נבלה קממעט עכ"ל. כונתם דעוף קדשים הרי יש במינו נבלה כיון שעוף חולין יש בו משום נבלה וא"כ לסברת רש"י מכות הנ"ל דחולין וקדשים ג"כ נחשבים ב' מינים שונים א"כ הרי הדרא קושית התוס' זבחים הנ"ל לדוכתה וצ"ע:
ודע דהא דאמרינן בתמורה (דף ג' ע"ב) דמימר חשיב מעשה משום דבדיבורי' איתעביד מעשה ופירש"י שעושה מחולין קדשים עכ"ל יש להבין זה ביותר עפ"י סברת רש"י מכות הנ"ל דקדשים וחולין נחשבים ב' מינים דעל כן שפיר בהמה שהוקדשה אין לך מעשה גדול מזה ושפיר בדיבורי' אתעביד מעשה שהרי נולד ע"י דיבורו מין חדש שלא הי' תחלה ולפמ"ש למעלה בכלל ג' דכל שינוי רשות ואפי' מהדיוט להדיוט חשוב שינוי בעצם החפץ וכשינוי מעשה בגופו חשוב עש"ה מובנים דברי הגמ' תמורה הנ"ל בפשיטות וכמובן. וי"ל עוד בגמ' תמורה הנ"ל דחשיבות הקדושה חשיב מעשה ועוד ביארתי בזה בחידושי במק"א עפ"י דברי התוס' בשבת דנ"ח ע"א ד"ה אעפ"י שכתבו וז"ל והא דאמר בנגמר הדין כפה (טמאה מדרס) שנתנתו לספר טהור מן המדרס ואעפ"י שלא עשאתה שום שינוי מעשה מ"מ כיון דנאסר בהנאה ע"י כן חשוב כשינוי מעשה עכ"ל וא"כ ה"נ בהקדש דהבהמה נאסרת בהנאה ע"י ההקדש ע"כ שפיר בדיבורי' איתעביד מעשה ואכ"מ:
עוד דע דעפ"י סברת רש"י הנ"ל דחולין וקדשים הם ב' מינים יובן ביותר תירוץ התוס' מנחות דק"א ע"ב ד"ה פיגל דאהא דאיתא התם א"ר אושעיא שמעתי פיגול במנחה לר' שמעון אינו מטמא טומאת אוכלין דתנן הערלה והכלאי הכרם ושור הנסקל וכו' ר' שמעון אומר כולן אין מטמאין טומאת אוכלין ומודה ר' שמעון בבשר בחלב שמטמא טומאת אוכלין הואיל והיתה לו שעת הכושר וא"ר אסי א"ר יוחנן מ"מ דר"ש מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים קרוי אוכל אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים אינו קרוי אוכל והאי פיגול במנחה נמי אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים הוא וכו' מיתיבי ר' שמעון אומר כו' פיגול במנחה מטמא טומאת אוכלין לא קשיא כאן שהית' לו שעת הכושר כאן שלא הית' לו שעת הכושר. ובתוס' שם כתבו וז"ל תימא דלמאי דסלקא דעתך דאיירי ר' אושעיא אפי' בהי' לו שעת הכושר תיקשי לי' מההוא דלעיל דמודה ר"ש בבב"ח הואיל והית' לו שעת הכושר וי"ל דה"א שעת הכושר דבב"ח כגון שנתערבה קודם בישול כגון דתרו לי' כולי יומא בחלבא ואח"כ בישל וכה"ג לא הית' למנחה שעת הכושר אלא קודם שהקדישה עכ"ל. כונתם דבב"ח הי' לו שעת הכושר גם משנעשה בב"ח שהרי ע"י השרי' ג"כ כבר נבלע הבב"ח ונעשה בב"ח ולא הי' אסור עדיין משא"כ בהקדש שמשעה שנעשה הקדש הרי אסור הוא וע"כ הקדש מיקרי שפיר לא הי' לו שעת הכושר. ואולם עפ"י דעת רש"י הנ"ל יובן תירוצם זה ביתר שאת דכיון דכשהוקדשה המנחה הרי נעשית עי"ז מין חדש וא"כ זה המין החדש הרי לא הי' לו שעת הכושר ומה שהי' לה שעת הכושר קודם ההקדש שפיר לא חשוב ש"ה כיון דע"י ההקדש פנים חדשות באו לכאן ונעשית מין חדש ולא הי' ש"ה מעולם לזה המין החדש שהוא עתה. ואולי לפי"ז אין צורך לומר עוד דר"ש איירי בבב"ח שנשרו יחד קודם הבישול רק אפי' בסתם בב"ח שפיר מיקרי הי' לו ש"ה כיון דהי' לו היתר קודם בישול ולא דמי למנחה שהית' מותרת קודם ההקדש כיון דע"י ההקדש נעשית מין חדש. ואולם רש"י בעצמו פי' במנחות שם ד"ה הואיל דשעת הכושר דבב"ח היינו אי תרו לי' בחלבא לפני הבישול דשרי ע"ש וצ"ל דגם בב"ח חשוב מין חדש נגד מה שהי' תחלה בשר לבד וחלב לבד וע"כ צריך לאוקמי היכא שנתערבו כבר קודם הבישול ע"י שרי' ויש להאריך בזה ואכ"מ:
והנה אשוב לעניננו ואומר דעפ"י דברינו הנ"ל דהא דפיסול שהי' בבהמה בעודה חולין ונסתלק אינו מדחה אותה לכשתוקדש הוא מפאת דחשובה אחרי ההקדש מין חדש דקדשים וחולין שני מינין הן וזה המין החדש הרי לא נדחה מעולם וכנ"ל הנה יתיישב בפשיטות בזה קושית הנחלת יעקב בראש השנה דכ"ח ע"א שהקשה דמדוע התוקע בשופר של עולה יצא מטעמא דמעל בתקיעתו ונפיק לחולין הא לפני המעילה עכ"פ הרי הי' קודש ופסול לתקיעה וא"כ ראוי שיהי' פסול מטעם דיחוי כמו לולב שנקטם ראשו ועלתה בו תמרה ביו"ט דפסלינן לי' מטעמא דדיחוי וכמבואר בסוכה (דף ל"ג ע"א) ע"ש עכת"ק. ואולם עפ"י דברינו הנ"ל לק"מ דכיון שהי' השופר קודש תחלה ועתה ע"י המעילה נעשה חולין ונעשה איפוא עתה מין חדש וא"כ הרי זה המין החדש שהוא עתה לא נדחה מעולם ולא שייך בי' דיחוי וכמו דלא שייך דיחוי מהאי טעמא מחולין לקדשים וכנ"ל א"כ ה"ה מקדשים לחולין וכמובן:
עוד יש לי לתת טעם שלישי בעזה"י להא דלא אמרינן דיחוי היכא שהפיסול הי' בעוד הבהמה חולין ונסתלק לפני ההקדש וזה עפ"י המבואר בחידושי במקום אחר לחדש דכמו דקיי"ל דאין איסור חל על איסור ה"נ אין פיסול חל על פיסול ודייקנא לה מהא דאמרינן בש"ס מנחות דנ"ו ע"ב הכל מודים במחמץ אחר מחמץ (במנחה) שהוא חייב דכתי' לא תעשה חמץ ולא תאפה חמץ וכו'. ושם דנ"ז ע"א איתא כל המנחה אשר תקריבו לד' לא תעשה חמץ כשירה ולא פסולה מכאן אמרו המחמץ את הכשירה (מנחה כשיר') חייב ואת הפסולה פטור בעי ר' פפא חימצה (חימץ את המנחה) ויצאת וחזר וחימצה מהו כיון דיצאת איפסלא לה ביוצא וכי הדר מחמיץ לה לא מיחייב עלה וכו' או דילמא כיון דחימצה (תחלה) פסול יוצא (תו) לא מהני בה וכי הדר מחמיץ לה מיחייב עלה משום מחמץ אחר מחמץ עכ"ל הגמ'. ומבואר בזה דכיון דיש כבר פיסול במנחה מפאת החימוץ ע"כ נסתפק ר' פפא לומר דלא מהני בה תו פיסול יוצא וזהו כדברינו דאין פיסול חל על פיסול וע"כ אין בה במנחה זו אלא פיסול חימוץ בלבד וע"כ כי חזר וחימצה שפיר יש לחייבו כיון דבמחמץ אחר מחמץ הרי יש גזה"כ שהוא חייב וכנ"ל ואם שמדברי רש"י מנחות שם מוכח לכאורה דדברי ר' פפא הנ"ל יש להם סברא אחרת עכ"ז כבר הארכתי בחידושי להוכיח שדברי רש"י ודברינו מתאימים יחדיו ואין כאן מקום]:
ועיין עוד בזבחים דק"ט ע"ב דתנן התם הקומץ והלבונה והקטורת וכו' שהקריב מאחת מהן כזית בחוץ חייב וכו' וכולן שחסרו כל שהו והקריבן בחוץ פטור עכ"ל המשנה. ובגמ' שם ק"י א' איבעי' להו חסרון דחוץ (הוציאן שלימים לחוץ ונחסר מהן בחוץ) שמי' חסרון או לא מי אמרינן כיון דנפק אפסלו להו ביוצא מה לי חסר מה לי יוצא וכו' עכ"ל הגמ' וזהו ג"כ כדברינו הנ"ל דפיסול דחסרון אינו חל על פיסול יוצא ונמצא שאין כאן רק פיסול יוצא לבד וע"כ שפיר ראוי שיתחייב ככל מקריב בחוץ דחייב ואעפ"י שכבר נפסל הקודש מטעם יוצא מיד בצאתו לחוץ:
וע"ע בזבחים דצ"ט ע"א דדרשי' התם הכהן המחטא אותה יאכלנה כהן המחטא (הראוי לעבודה) יאכל (חולק באכילת הקדשים) שאינו מחטא אינו אוכל וכו' ופריך הרי בעל מום דאינו ראוי לעבודה וחולק ומשני בעל מום רחמנא רביי' דכתי' כל זכר בכהנים לרבות בע"מ וכו' בעי ר"ל בע"מ והוא טמא מהו שיחלקו לו כיון דלא חזי (לעבודה) ורחמנא רביי' מה לי בע"מ ומה לי בע"מ והוא טמא וכו' עכ"ל הגמ' ולדברינו הנ"ל י"ל דהאיבעי' היא היכא דהי' בע"מ תחלה ואח"כ נטמא דאז ראוי לומר דאין פיסול טומאה חל על פיסול מום ונמצא שאין בו רק פיסול מום לבד וע"כ שפיר איבעי לי' שיחלק כיון דפיסול מום רחמנא רביי' שיהא חולק:
ובחידושי שם ביארתי עוד בזה דברי הגמ' פסחים דצ"ג ע"ב אמר עולא איזהו דרך רחוקה כל שאין יכול לכנוס בשעת שחיטה וכו' ופריך הרי טמא שרץ דאין יכול לכנוס בשעת שחיטה וסבירא לי' לעולא גופי' דשוחטין וזורקין על טמא שרץ וכו' ומשני דרך רחוקה לטהור ואין דרך רחוקה לטמא וכו' עכ"ל הגמ'. ודברי הגמ' אלה נפלאו מהבין וע"ש בתוד"ה ואין שכתבו וז"ל קצת תימא דכשהוא עומד חוץ לעזרה והוא ערל או טמא חייב בפסח ואם ימול ויטהר יופטר וכו' עכ"ל. ואולם עפ"י דרכנו האמור י"ל עפ"י מאי דס"ל לר' ששת בפסחים דצ"ב ע"ב והכי קיי"ל דמי שהי' בדרך רחוקה ושחטו וזרקו עליו דלא הורצה משום דמדחי דחיי' רחמנא (למי שהוא בדרך רחוקה) כטמא עש"ה ומבואר בזה דדרך רחוקה פיסול הוא כשאר הפסולים וע"כ כיון דאין פיסול חל על פיסול וכנ"ל לכן שפיר אין דרך רחוקה לטמא דאין פיסול דדרך רחוקה חל על פיסול טומאה וע"כ שפיר שוחטין וזורקין על טמא שרץ דכיון דפיסול דדרך רחוקה אינו חל עליו נמצא שאין בו רק פיסול טומאה לבד ופיסול הטומאה הזה הרי ס"ל לעולא דאינו מונע את ההקרבה כיון דיהי' ראוי לאכילה באורתא:
ויתיישב בזה קושית התוס' פסחים ד"פ ע"א ד"ה משלחין דאהא דאמרינן התם היו ישראל מחצה טהורין ומחצה טמאין וכו' אמר עולא משלחין אחד מהן לדרך רחוקה. ובתוס' כתבו וז"ל פי' אחד מן הטהורין וכו' וקשה לריב"א אדרבה ישלחו אחד מן הטמאים לדרך רחוקה דהשתא הוו טהורין רובא ועבדי בטהרה דבכולא שמעתין אמרינן דמהדרינן אטהרה ותי' דעולא גופי' אמר לקמן דדרך רחוקה לטהור ואין דרך רחוקה לטמא ולא יהי' מועיל שילוח טמא דלעולם הי' מצטרף עם אותם שבירושלים ואין נראה לר"י דטעמא דאין דרך רחוקה לטמא הוא משום דכשהוא בירושלים נמי אינו יכול לעשות פסחו אלא ע"י שליח אבל הכא שפיר יש דרך רחוקה לטמא כיון דעם טמא זה יש מחצה טמאין וא"כ אם הי' בירושלים הרי הי' יכול בעצמו לעשותו (וכמבואר שם בסוגי' דמחצה טמאין ומחצה טהורין מדינא הללו עושין לעצמן והללו עושין לעצמן אלא דלכתחלה מהדרינן שלא יהי' קרבן ציבור חלוק וע"כ משלחין אחד מהן לדרך רחוקה לעולא כדי שיעשו כולם בטומאה ולא יהי' קרבן ציבור חלוק) וכו' עכ"ל. ואולם לפי דברינו דהא דאין דרך רחוקה לטמא הוא משום דאין פיסול חל על פיסול וע"כ אין פיסול דדרך רחוקה חל על פיסול טומאה וכנ"ל א"כ קושית התוס' הנ"ל מיושבת בפשיטות וזה עפ"י המבואר בפסחים שם דפ"ד ע"א דפסח הבא בטומאה אין בו משום שבירת עצם משום דדרשינן ועצם לא תשברו בו בו בכשר ולא בפסול והאי נמי פסול הוא וברש"י דכיון דטומאה רק דחוי' בציבור ולא הותרה ע"כ אכתי פסול מיקרי עש"ה וא"כ שוב גם כאן שפיר אמרי' ג"כ דאין דרך רחוקה לטמא דנהי דאם הי' בירושלים הי' יכול לעשות פסחו מפאת שהיו אז מחצה טמאין ומחצה קרוים ציבור וטומאה דחוי' בציבור וכמבואר בגמ' שם עכ"ז הרי גם בכה"ג אכתי פסול מיקרי וכנ"ל וא"כ אכתי הרי אין פיסול דדרך רחוקה חל על פיסול טומאה ושפיר אמרינן גם כאן סברא דאין דרך רחוקה לטמא ודו"ק היטב כי זה נכון מאוד בעזה"י:
וע"ע בש"ס תמורה דכ"ב ע"א ופסחים דצ"ז ע"א דקאמר רבא התם דאבידת לילה לאו שמה אבידה (לענין חטאת שנאבדה בלילה והפריש אחרת, תחתי' וכו') וי"ל שזה ג"כ מטעם הנ"ל דאין פסול אבידה חל על פסול לילה ונהי דלילה לאו פיסול הוא בעצמות הקרבן ורק שאין זמן הקרבה אז והאדם הוא שמונע מלהקריבו אז עכ"ז הרי גם אבידה איננו פיסול בעצמות הקרבן דודאי הקרבן גופי' כשר הוא בכל מקום שהוא ולגבי אדם הוא שנחשב פיסול ודיחוי מפאת שנאבד ממנו ואינו יודע היכן הוא וע"כ שוב שפיר אין פיסול אבידה חל על פיסול לילה הקודם לו דלגבי אדם הוי לילה פיסול ודיחוי מהקרבה כמו אבדה ואין כאן מקום להאריך יותר בזה:
ומעתה נראה גם לענין דיחוי דכיון דחולין אסורים בהקרבה מה"ת למ"ד דחב"ע דאורייתא וא"כ מה שהבהמה הוא חולין אין לך פסול גדול מזה וא"כ שוב אין שום פסול חל עלי' בעודה חולין ורק אם נולד בה פסול בעודה חולין והקדישה ועוד בה הפיסול ההוא ע"כ שפיר חל הפיסול אחרי ההקדש כיון שע"י ההקדש פקע הפיסול שמפאת היותה חולין וע"כ שפיר חל אז הפיסול המאוחר הנולד בה והוי כמו לענין אין אחע"א דמבואר ביבמות דל"ב ע"א דהאיסור המאוחר מיתלא תלי ואם פקע האיסור הראשון אזי חל אז האיסור המאוחר ע"ש משא"כ היכא דנולד בבהמה פסול בהיותה חולין ונסתלק הפסול ג"כ עוד בהיותה חולין ואחרי כן הוא שהקדישה אזי שפיר לא שייך כאן דיחוי כלל כיון דבשעה שנולד הפסול הרי לא חל כלל מטעמא דאין הפיסול חל על פיסול דחולין וכנ"ל ועתה אחרי שהקדישו הרי כבר נסתלק הפיסול לפני זה ואיננו במציאות עוד וא"כ הוי כאלו לא הי' כאן שום פסול אחר מעולם רק מה שהבהמה הית' חולין וא"כ לא שייך כאן דיחוי כלל דהפסול מפאת היות הבהמה חולין הרי גזה"כ הוא שאין עושה דיחוי כיון דכל קרבן כן הוא שהוא חולין לפני הקדישו:
ואולם יש לפקפק בזה ולומר דמה שהבהמה חולין זה איננו פסול ונהי דחב"ע דאורייתא עכ"ז איסור הוא דהוי להקריב חב"ע אבל איננו פסול וע"כ י"ל דלא שייך כאן הא דאין פסול חל על פסול ואולם אין זה ברור וי"ל. ג"כ דחולין חשוב שפיר פסול ועיין בתמורה י"ז א' דמבואר שם דבע"מ מיקרי פסול חסרון והארכתי בזה לעיל אות א' וא"כ הרי מבואר דחסרון הוא ג"כ פסול וחסרון המום הרי הוא רק חסרון מגוף הקרבן ומחומרו וא"כ חולין שהן חסרים כל הקדושה שהוא צורת הקרבן ואין לך חסרון גדול מזה א"כ לא כל שכן שיקרא החסרון הזה פסול ופסול חסרון הוא כמו בע"מ ושפיר יתכנו דברינו דאין פסול חל על פסול. ואמנם גם אם נאמר דחולין לא הוי פסול רק איסור ג"כ יש מקום לדברינו וזה שהרי כל דין דיחוי נלמד רק מבע"מ מדכתי' בי' כי משחתם בהם ודרשי' בהם הוא דכי עבר מומן ירצו הא שאר כל הפסולין כיון דנדחו ידחו וכמבואר בסוגין וא"כ אין לדון מזה רק על פסול שיש בו איסור ג"כ וכמו בע"מ שאסור להקריבו מכח המום ופסול כזה הוא שבכחו לעשות דיחוי משא"כ פסול הנולד בבהמה בעודה חולין דאין איסור הקרבה מכח הפסול ההוא כיון דלענין איסור הרי גם חולין אסורין להקרבה למ"ד דחב"ע דאוריתא וא"כ הרי אין איסור חל על איסור וא"כ שוב פסול כזה אינו דומה למום וע"כ אין בכחו לעשות דיחוי כלל ולא מיבעי' אי נימא דענין דיחוי איננו מפאת הפסול בעצמותו ושאין הפסול בעצמותו עושה הדיחוי כי אם איסור ההקרבה שמכח הפסול הוא הוא שעושה הדיחוי דודאי דלא שייך דיחוי בפסול הנולד בבהמה בעודה חולין כיון דאין שם איסור הקרבה מכח הפסול ההוא כיון דאאחע"א וכנ"ל אלא אפי' נאמר דעצם הפסול הוא הוא שעושה הדיחוי עכ"ז כיון דפסולא דדיחוי מבע"מ הוא דילפינן לי' ע"כ שפיר יש להצריך פסול שיהי' דומה למום ממש שיש בו איסור ג"כ וע"כ פסול שאין עמו איסור ואינו דומה למום שפיר י"ל דאינו עושה דיחוי וכמובן:
והנה עכ"פ נתחדש לך בדברינו אלה דין מחודש דהיכא דהי' מום עובר בקרבן ונולד בו פסול אחר בזמן היות בו המום ונסתלק הפסול האחר תחלה ואחר כן עבר גם המום דהקרבן הזה כשר הוא ואין אומרים בו דין דיחוי כיון דבשעה שנולד הפסול הרי לא חל כלל מטעמא דאין הפסול חל על פסול דמום ולפני הסתלקות המום הרי כבר נסתלק הפסול לפני זה ונמצא שלא הי' פסול אחר כלל בקרבן זה רק פסול המום לבד ובבע"מ הרי גזה"כ הוא דמום עובר כשר ודלא אמרי' דיחוי ויש להמציא עוד כמה חידושי דינים בסברא זאת ותן לחכם ויחכם עוד:
עוד יש לי לתת טעם רביעי בעזה"י להא דפסול הנולד בבהמה בעודה חולין אינו מדחה אותה לכשתוקדש וזה דנלענ"ד דכל עיקר ענין פסולי קדשים האוסרים רק בקדשים ולא בחולין כגון מום וכדומה אזי ענין הפיסול שלהם שייך רק בקדשים אבל בחולין אין שייך ענין הפיסול כלל שהרי כיון שמום וכדומה אוסר רק בקדשים א"כ רואין אנו בזה שהמום פוגם רק בקדושת הדבר והוא מתנגד והפיכי רק אל הקדושה אבל לא לעצמיות הדבר כלל וע"כ חולין בעלי מומין מותרים באכילה וא"כ ממילא כשהבהמה עדיין חולין ואין בה קדושה עוד א"כ הרי אין המום וכדומה פועל בה כלל וכלל וא"כ הרי אין כאן עדיין פסול במציאות כלל ואין כאן שום דבר שיעשה דיחוי והבנת ענין פסול שייך רק בבהמת הקדש שאז קדושת הבהמה נפסלת ונפגמת ע"י המום אבל כל זמן שהבהמה חולין הרי אין המום פועל כלל ואין כאן עדיין פסול כלל והנה לכאורה יש לפקפק בזה ולומר דמאן לימא לן דמום וכדומה פוגם רק בקדושת הדבר דילמא הקרבת מום וכדומה אסור גם בחולין כמו בקדשים וכשמקריב בהמת חולין בעלת מום עובר באמת אהקרבת בע"מ מלבד האיסור דחב"ע וא"כ שוב המום הוא פוגם ופוסל גם בחולין אלא שהוא דבר הפוסל רק לגבוה ואינו אוסר להדיוט אבל לגבוה גם בחולין הוא פסול כמו בקדשים:
ואמנם נראה ודאי שאין הדבר כן ושחולין אין בם איסור הקרבת מום כלל ורק איסור חב"ע הוא דאית בהו וע' בתוס' יבמות דל"ב ע"ב ד"ה בעל מום ששימש בטומאה שכתבו וז"ל הא דלא נקט זר היינו משום דאטומאה לא הוזהרו זרים אלא כהנים דכתי' דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו וגו' עכ"ל וא"כ ה"ה מום ושארי הפסולין דכתיבי בקדשים מנא לן לאוסרם בחולין ודו"ק. ועוד נראה מסברא דכמו דאשימוש בטומאה לא הוזהרו זרים אלא כהנים ה"נ כל פסולי קדשים הוו פיסול רק בקדשים אבל לא בחולין ודו"ק. ועוד דכיון דהתורה הזהירה רק מהקריב הפסולים ההם א"כ כיון דחולין אין עליהם שם הקרבה כלל וכמובן א"כ הרי אין עושה מעשה העביר' כלל בחולין וכבר כתבתי כן למעלה בכלל ב' למושכל ראשון שהמקריב בהמת חולין על המזבח אינו עובר רק משום חב"ע לבד ושאין שום חילוק בין מקריב בהמת חולין בריאה למקריב בהמת חולין טריפה דבשניהם האיסור אך משום חב"ע לבד אבל לא משום הקרבת טריפה ע"ש והמושכל הראשון נראה כן באמת וכן מוכח ג"כ להדיא בש"ס קידושין דנ"ז ע"ב דקאמר דאסור לשחוט חב"ע משום שנא' כי ירחק ממך המקום וזבחת בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום פרט לחולין שלא ישחטו בעזרה ואין לי אלא תמימין הראוין ליקרב מנין לרבות בעלי מומין כו' עכ"ל הגמ'. ואי איתא דאיסור הקרבת בעל מום לגבוה הוא בחולין כמו בקדשים א"כ מה זה שאמר מנין לרבות בעלי מומין הרי שחיטת קדשים בעלי מומין בלא"ה אסורה בלאו וכמבואר בתמורה דף ו' ע"ב ואם כן הרי בלא"ה עובר בלאו. וזה דוחק לומר דבא לאשמעינן דגם זולת הלאו דמום עובר עוד אלאו הבא מכלל עשה דכי ירחק וגו' דזה דוחק גדול לומר שבא לחפש אחרי עשה במה שכבר אסור בלאו ועוד דלישנא דאין לי אלא תמימין כו' מורה בפשיטות דה"א דבעלי מומין שרי לגמרי ואם כן מוכח להדיא כדברינו הנ"ל דחולין אין בם איסור הקרבת מום. ועוד ראי' ברורה לזה מהא דאמרינן בש"ס מנחות דפ"ה ע"ב תנן התם כל עץ שנמצא בו תולעת פסול לגבי מזבח כו' בעי רבא הקדישו מהו שילקה עליו משום בעל מום מי אמרי' כיון דפסול כבעל מום דמי או דילמא אין בע"מ אלא בבהמה תיקו עכ"ל הגמ'. ובתוס' שם ד"ה בעי כתבו וז"ל ונראה דבעיא זו היא אליבא דרבי דס"ל לעיל בהקומץ רבה (כ' ב') דעצים קרבן גמור הן ושייך בהן לא תקריבו עכ"ל. אלמא דאף ע"ג דעצים קדושת הגוף אית בהו לכולי עלמא וכמבואר בתוס' זבחים דל"ד ע"א ד"ה שקידש בכלי עש"ה עכ"ז לית בהו איסור הקרבת מום כ"א לרבי דס"ל דקרבן גמור הן א"כ כ"ש בחולין גרידא דאין בם קדושה כלל דלית בהו ג"כ איסור הקרבת מום כלל וכלל:
והנה לכאורה יש להוכיח איפכא מהא דאמרי' בתמורה דף ה' ע"ב והרי הקדיש בע"מ למזבח דרחמנא אמר כל אשר בו מום לא תקריבו ותנן המקדיש בע"מ לגבי מזבח אעפ"י שהוא בל"ת מה שעשה עשוי תיובתא דרבא (דס"ל דכ"מ דא"ר ל"ת אעל"מ) אמר לך רבא שאני התם דכתי' ולנדר לא ירצה ריצוי הוא דלא מרצה הא מיקדש קדשי עכ"ל הגמ' ואי נימא דבחולין לא שייך איסור הקרבת מום א"כ למה לי' להגמ' לתרץ דשאני התם דכתי' לא ירצה תיפוק לי' דמדכתיבי קראי לאסור שחיטת וזריקת והקטרת בע"מ וכמבואר בגמ' שם ד"ו ע"ב א"כ על כרחך דהקדש הבעל מום מהני דאי לא מהני א"כ הא ה"ל חולין ומדוע יאסור משום בע"מ וא"כ מוכח לכאורה מזה דגם בחולין שייך איסור הקרבת מום. ואולם זה טעות דהא אין ראי' מהנך קראי דאסרי שחיטה וזריקה וכו' דהקדש דבע"מ מהני די"ל דהנך קראי איירי בהקדיש תם ונעשה בע"מ אחרי ההקדש אבל מקדיש בע"מ שפיר י"ל דאין הקדושה חלה. אמנם לפי מאי דאמרי' ביבמות דמ"ט ע"ב דאפי' לר"ע דס"ל דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין עכ"ז מודה דתפסי קידושין בסוטה מדלא פקעי קידושין באשה שזינתה תחת בעלה ע"ש בפירש"י ומבואר דהיכא דלא תפסי קידושין מפאת סבה ומצב מה אזי אם קרה הסבה והמצב ההוא אחרי הקידושין אזי ראוי שיופקעו הקידושין וממה שאין הקידושין נפקעים ע"י הסבה ומצב ההוא למדין דגם התחלת הקידושין חלה בם. וא"כ גם כאן אלו נאמר דמקדיש בע"מ אין הקדושה חלה אזי ראוי שהמקדיש תם ונעשה בע"מ יופקע ההקדש ומהא דגילתה תורה דאין ההקדש נפקע בתם ונעשה בע"מ יש לנו ללמוד איפוא דגם הקדש בתחלה חל בבע"מ וכמו דגמרי' דקידושין תופסין בסוטה מהא דאין נפקעין קידושי אשה שזינתה תחת בעלה (ומה גם דקידושין להקדש מדמינן להו כמבואר בקידושין ד"ב ע"ב דאסר לה אכ"ע כהקדש וע"ש בגמ' ז' א' דמדמינן קידושין להקדש לענין פשטה קדושה בכולה. ובנדרים ו' ב' בעי ר' פפא יש יד לקידושין וכו' ופירשו התוס' שם דמשום דקידושין הם ענין הקדש דאסר לה לכ"ע כהקדש מש"ה מספקא לי' דתיהני יד בקידושין כמו דמהני בהקדש עש"ה. ובמ"א הארכתי להביא מקומות רבות בזה והסברתי שם דקידושין הם ענין הקדש ממש ואכ"מ]:
ואולם בלא"ה יוקשה בזה אפירש"י דיבמות הנ"ל (ע"ש בתוס' דפירשו פירוש אחר מפירש"י) מהא דתנן בבכורות (די"ד ע"א) דמקדיש בע"מ חלוק לענין כמה דברים מהקדיש תם ונעשה בע"מ עש"ה. וכבר תמהתי בזה במ"א בחידושי. ואמנם מהך דבכורות אין הקושיא גדולה כל כך די"ל דרק סבה המונעת עיקר החלות כמו סוטה אי נימא דאין קידושין תופסין בה כלל אזי הסבה ההיא מפקעת ג"כ החלות ההיא אף שחל מכבר משא"כ סבה הבלתי הפיכית ומתנגדת לעיקר החלות כגון הקדש בע"מ לפי האמת דהקדש חל גם אבע"מ וא"כ אין המום הפיכי לעיקר ההקדש ע"כ לענין איזה דברים פרטיים שבהקדש ולענין איכות וערך ההקדש שפיר אפשר שיהיה חילוק בין בע"מ מעיקרו לבין הקדש תם ונעשה בע"מ ודו"ק היטב. וא"כ עכ"פ מהך דתמורה שפיר קשיא דשם דנין לענין עיקר ההקדש וא"כ מהא דגילתה תורה דאין הקדש הבע"מ נפקע בהקדיש תם ונעשה בע"מ שפיר יש ללמוד דהקדש דבע"מ מהני כמו דגמרי' דקידושין תופסין בסוטה מדאין קידושי אשה שזינתה תחת בעלה נפקעים וכנ"ל:
ואולם בחידושי במ"א כתבתי דסברת הש"ס יבמות הנ"ל כפי פירש"י הנ"ל שייכא רק היכא דסבה המונעת החלות היא סבה עצמית המתנגדת בפרט אל החלות ההיא משא"כ היכא דמניעת החלות היא רק מטעמא דכל מלתא דא"ר ל"ת אעל"מ וכגון בנידון דידן דאין המום מתנגד בפרט לחלות ההקדש (כמו בהך דיבמות שם דיש גילוי מיוחד לשאין קידושין תופסין בחייבי לאוין) ורק שמפאת שעבר אמימרא דרחמנא אנו אומרים שא"א שתועיל מעשה עביר' ע"כ זה שייך רק היכא שהקדיש במום ועבר אמימרא דרחמנא משא"כ בהקדיש תם ונעשה בע"מ שאין כאן עביר' בהקדש זה ע"כ שפיר אין ההקדש נפקע ואין ללמוד ממנו אתחלת הקדש במום כיון דתחלת הקדש במום ההקדש הוא עביר' ושייך בי' סברא דכ"מ וכו' ואלו בהקדיש תם ונעשה בע"מ הרי אין ההקדש עביר' ומדוע יופקע ודו"ק:
ועי"ל דכיון דבכל התורה אמרי' דכ"מ דא"ר ל"ת אעל"מ ע"כ לולי קרא דלא ירצה לא היינו מוציאין מסברא הקדש בע"מ מדין כל התורה והיינו אומרים מסברא גם בו דלא מהני ואי דא"כ למה אסרה תורה השחיטה והזריקה וההקטרה אזי היינו מוכרחים לומר באמת דגזה"כ הוא ואע"ג דכתי' לא תקריבו וחולין אין עליהם שם הקרבה כלל וכנ"ל עכ"ז הייתי מוכרח לומר דרחמנא אחשבה להקרבה לחייב עלי' והרי זה דומה לשחיטת עוף קדשים בחוץ דמסברא איננו שחיטה כלל וראוי שלא יטהר מידי נבילה משום דהכשר אכילתו הוא רק במליקה לא בשחיטה ואעפ"כ רחמנא אחשבה לשחיטה לחייב עלי' כרת וכמבואר בזבחים (דף ס"ט ע"א) וא"כ ה"נ נהי דהקרבת חולין מסברא לאו הקרבה היא עכ"ז בנידון דידן רחמנא אחשבה להקרבה לחייב עלי' מכות משום הקרבת מום אבל לפי האמת דהקדש חל על בע"מ ודאי דאין לנו לומר כלל דגם חולין יהי' בם איסור הקרבת מום כיון דלא תקריבו כתי' וחולין הא לא הוי הקרבה וכמוכרח מתוס' מנחות הנ"ל:
ואולם עדיין יש לעיין שהרי בבכורות די"ד ע"א ובנזיר דכ"ז ע"ב ועוד בדוכתי טובא בגמ' מבואר דהמקדיש בע"מ למזבח לא חלה עליו רק קדושת דמים ויעוי"ש בבכורות בתוד"ה כל וא"כ לפי דברי התוס' מנחות הנ"ל דאפי' עצים דקדושת הגוף נינהו עכ"ז כיון דלאו קרבן הן לרבנן דרבי לא שייך בהו לא תקריבו וא"כ בע"מ שהוקדש במומו דאין בו רק קדושת דמים לבד א"כ כל שכן דלא שייך בי' לא תקריבו וא"כ איך משכחת תו לאו דלא תקריבו כלל בכל בע"מ שהקדישו במומו דמפורש להדיא בתמורה ו' ב' דהמקדיש בע"מ ואח"כ שחטו וזרקו והקטירו עובר בכולן עש"ה. ואמנם באמת פריך כה"ג בש"ס גופי' בתמורה ד"ז ע"א עש"ה דקאמר שמא לא שנינו אלא בתמורה (דקדוה"ג חלה עלי' אפי' כשהיא בעלת מום) וכו' אבל מקדיש בע"מ (דקדושת דמים הוא דחל עלי') לא יתחייב על ההקדש דמאי שנא ממקדיש דקל בעלמא ומשני דקל כיון דליכא במינו קרבן לא בזיא מילתא אבל בע"מ דאיכא במינו קרבן בזיא מילתא ולקי עש"ה. וא"כ לענין שם הקרבה ג"כ י"ל כן דרק בע"מ דיש במינו קרבן חשוב הקרבה אעפ"י שאין בו קדוה"ג משא"כ עצים דאין במינו קרבן לרבנן דרבי ע"כ שפיר כתבו התוס' מנחות הנ"ל דלא שייך בהו לא תקריבו וכן בחולין שפיר קמו דברינו לדעת רש"י מכות המובאה למעלה דחולין וקדשים ב' מינים שונים הן וא"כ גם חולין אין במינן קרבן דכשיוקדש מין אחר הוא וזה המין שהוא עתה בהיותו חולין הרי אין במין זה קרבן וע"כ ג"כ אין בחולין איסור הקרבת מום כלל ודו"ק:
ועוד יש חילוק אחר בזה דנהי דמום מונע הקדושת הגוף עכ"ז אין המום עצמו גורם קולא ושפיר חייב על הקרבת בע"מ שהוקדש במומו ואינו דומה לעצים וחולין דגם זולת המום לאו קרבן נינהו מפאת היותם עצים או מפאת היותם חולין וע"כ שפיר גם משום הקרבת מום אין חייב עליהם והרי זה כעין סברת הרמב"ם ז"ל לענין שליח לדבר עבירה במעילה דבעינן שלא יתערב עמו איסור אחר ודכוותי' מצינו בכמה דוכתי והמה מלוקטים ומבוררים אצלי במ"א ואכ"מ. ושוב ראיתי בכ"מ ובמל"מ פ"א מה' איסורי מזבח ה"ד עש"ה דמוכח להדיא מדבריהם דקדשי בדק הבית אין בם איסור שחיטת בע"מ אפי' כששוחטם לשם קרבן ורק בקדשי מזבח הוא דנוהג איסור זה ולא הביאו כלל המקומות אשר הבאתי רק כתבו כן דרך פשיטות וא"כ כ"ש בחולין גרידי דאין נוהג איסור זה וע"ש במל"מ שכ' בטעם הדבר דאין האיסור נוהג בקדשי בד"ה משום דקרא איירי בקדשי מזבח עש"ה וה"ז כדברינו למעלה דכיון דקרא איירי בקדשים א"כ מנין לנו לאסור הקרבת חולין בע"מ:
והנה כמו שביררנו דאין בחולין איסור הקרבת מום כלל נראה פשוט דה"ה לכל פסולי קדשים שאין אוסרים ההקרבה בחולין ושאין בהקרבת חולין רק משום חב"ע ואין שום חילוק בין אם הם כשרים או פסולים וכנ"ל וזה פשוט. וא"כ איפוא הנה קמו דברינו דבחולין אין שייך פסול כלל ושעיקר ענין הפסול מתחיל רק משעת ההקדש דכשהוקדשה הבהמה אז הוי המום וכדומה פסול וגרעון בקדושתה אבל כל זמן היותה חולין אין המום והחסרון זמן וכדומה פסול וגרעון בה כלל שהרי אינם פועלים בה כלל כיון שאינם אוסרים אותה לא לגבוה ולא להדיוט דאחרי ההקדש הוא שאוסרים אותה להקרבה וכנ"ל. ואל תשיבני שהרי המום והחסרון זמן פועלים גם בבהמת חולין מפאת שאסור להקדישה במום ובחסרון זמן וא"כ הרי גם עתה המום והחסרון זמן הם גרעון בהבהמה במה שאוסרים את ההקדש דז"א דאיסור ההקדש הזה איננו מפאת גרעון ופסול שיש בבהמה כעת דבאמת המום והחסרון זמן הוו גרעון רק אל הקדושה מדאינם אוסרים בחולין לא ההקרבה ולא האכילה וכנ"ל והא דאסרה תורה להקדיש בע"מ וכדומה הוא רק איסור גברא כיון דע"י ההקדש תחול קדושה על הבהמה ויהי' אז המום גרעון ובזיון אל הקדושה וע"כ מנעה התורה את האדם מזה והזהירתו מלהקדיש קדושה אשר תהי' נמצאת בגרעון ובזיון בזמן מציאותה וז"פ אבל כ"ז שהבהמה חולין שפיר אין המום וכדומה גרעון ופסול בה כלל וכנ"ל:
והנה בחידושי לסוגיא דכבתה בש"ס שבת דכ"א ע"א אהא דקאמר התם פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת אין מדליקין בהם במקדש משום דכתי' להעלות נר תמיד שתהא שלהבת עולה מאלי' נשתמשתי ג"כ בסברא זאת דפסול קדשים מציאותו רק אחרי ההקדש וז"ל בחידושי שם. הקשו הפנ"י והגרע"א ז"ל דתיפוק לי' דבמקדש בעינן שמן זית זך ככתוב בתורה והיא פליאה עצומה לכאורה ונלענ"ד דנ"מ להיכא דנתערב מיעוט שמן קיק (או אחד משאר השמנים הפסולים) ברוב שמן זית דבטל ונחשב הכל שמן זית ועכ"ז השלהבת הרי אינו עולה מאליה דנהי דדולק שפיר דאפי' אם נותן לתוכו מיעוט שמן זית הרי ניתקן ודולק יפה וכדאמר לעיל (בסוגיא שם) נותן לתוכו שמן כל שהוא ומדליקו וכו' עכ"ז כיון דאלו הי' לבדו הרי לא הי' דולק ורק ע"י השמן זית דולק וא"כ הא לא הוי שלהבת עולה מאליה. אולם ז"א דנהי דאין השלהבת עולה מאליה ופסול להדלקת מנורה עכ"ז הרי לא גרע זה הפסול משאר פסולי קדשים דבטלין ברוב וא"כ ה"נ נהי דהשמן קיק יש בו פסול מפאת להעלות נר תמיד דבעי' שלהבת עולה מאליה וכנ"ל עכ"ז הרי ראוי שיסתלק זה הפסול ויוכשר מפאת הביטול שבטל ברוב שמן זית הכשר וכמובן. ונראה לפמ"ש התוס' יבמות דל"ב ע"ב ד"ה בע"מ דשימוש בטומאה אינו איסור רק לכהן אבל זר אינו מוזהר על שימוש בטומאה ע"ש ונראה די"ל כעין זה דכל פסולי קדשים הוי פסול דידהו רק בקדשים אבל לא בחולין וכו' וה"נ פסולא דלהעלות נר וכו' הוי בשמן קיק רק אחרי שהוקדש אבל כל זמן היותו חולין אין בו ענין הפסול כלל וע"כ אכתי איכא נ"מ להיכא דנתערב שמן קיק טיפין טיפין בשמן זית עד שחזר להיות השמן קיק רוב ואח"כ הקדיש התערובת הזה דלענין המציאות שיחשב הכל שמן זית לא שמן קיק הרי שפיר גם מתחלה קמא קמא בטיל וכמובן ואין חוזר וניעור משא"כ לענין שלהבת עולה מאליה דאכתי הרי אין שלהבת השמן קיק עולה מאיליו כיון דדולק רק מכח מיעוט השמן זית שבו וכנ"ל אלא דרצונך לומר דהפיסול להדלקה מפאת מה שאין השלהבת עולה מאילי' יובטל וזה אינו דענין הפסול הרי נתחדש רק כשהוקדש ואז שוב הרי השמן קיק רוב באמת ואיך יובטל ודו"ק היטב כי קצרתי עכ"ל בחידושי:
ואולם אם נאמר כדברים האלה יוקשה לכאורה מש"ס תמורה (דף כ"ט ע"א) דקאמר דנעבד מותר להדיוט דמדאסרי' רחמנא לגבוה מכלל דלהדיוט שרי דאל"כ תיפוק לן דלא הוי ממשקה ישראל עש"ה. ואמאי דילמא נעבד גם להדיוט אסור והא דאסרי' רחמנא לגבוה היינו משום דאיכא נפקותא להיכא דנתערב נעבד אחד בב' אינם נעבדים ואח"כ נתערב ביניהם עוד נעבד והקדיש ארבע בהמות האלו דלגבי ישראל הרי קמא קמא בטיל ומותרים כולם וה"ל ממשקה ישראל וא"כ מפאת ממשקה ישראל גם לגבוה כולם כשרים משא"כ עתה שיש מקרא בפירוש האוסר נעבד לגבוה א"כ ה"ל נעבד פסול עצמותי שלא מפאת ממשקה ישראל והפסול העצמותי הזה הרי נולד רק אחרי ההקדש ואפשר שיתבטל רק אחרי ההקדש וכנ"ל וא"כ אז הרי שוב הנעבדים והאינם נעבדים שוין ואין הנעבדים בטלים וא"כ שפיר איכא נפקותא:
ואמנם לפמ"ש למעלה דהא דלא שייך ענין פסול בחולין היינו רק מפאת שאין הפסול פועל עדיין כלל בהיות הבהמה חולין כיון שאינו אוסר אז לא לגבוה ולא להדיוט וכנ"ל וא"כ אי נימא דנעבד אסור להדיוט א"כ שוב שפיר ענין נעבד פועל גם בחולין והוא גרעון גם בו כיון שאוסרו באכילה ובהנאה וא"כ שפיר שם פסול עליו גם בהיות הבהמה חולין ושוב שפיר בטל לגמרי גם אז אפי' לגבי גבוה וכמובן משא"כ פסולים הבלתי אוסרים בחולין רק בקדשים שפיר ניתן להאמר כדברינו דבשעת היות הבהמה חולין אין עליהם שם פסול כלל. ויש להתאים סברא זאת בדברי הגמ' תמורה די"ז ע"א דקאמר דמקדיש בהמה טריפה לתמורה אין חל עלי' קדושת הגוף דמה בהמה טמאה לא קרבה ולא נחתה לה קדושת הגוף אף טריפה דלא קרבה לא נחתא לה קדושת הגוף א"ל ר' פפא לרבא הרי בע"מ דלא קרב ונחתא לי' קדוה"ג וכו' ומשני לא דמיא לבע"מ בהמה טמאה אסורה באכילה וטריפה אסורה באכילה לאפוקי בע"מ דמותר באכילה עכ"ל הגמ'. וזה מתאים להדיא עם מה שכתבנו דכונת הגמ' היא דכיון דחזינן דגזרה תורה דמום נחתא עליו קדוה"ג בתמורה ובהמה טמאה לא נחתא לה קדוה"ג ע"כ אנו דנין בזה מסברא ואומרים דסבת החילוק היא מפאת שדבר האוסר באכילה גם בחולין כבהמה טמאה שאסורה באכילה גם בחולין א"כ ענין הגרעון שלה הרי נמצא כבר גם בהיות הבהמה חולין כיון שהבהמה אסורה באכילה מכח הגרעון שבה וע"כ שפיר הגרעון הזה מונע מלחול קדושת הגוף משא"כ מום דאינו אוסר בחולין וע"כ בהיות הבהמה חולין אין המום עדיין גרעון כלל וע"כ אינו מונע חלות הקדוה"ג ואחרי חלות הקדושה הוא שנעשה המום גרעון אל הקדושה וע"כ גם טריפה דאסורה באכילה שפיר יש לדונה כבהמה טמאה ולא כבע"מ ודו"ק היטב:
ואולם הנה עדיין יש לעיין קצת בדברי הרמב"ם ז"ל ה' איסורי המזבח פ"ו ה"ו הנ"ל שכ' דמי החג שנטמאו והשיקן ואח"כ הקדישן כשרין ואם הקדישן ואח"כ נטמאו הואיל ונדחו ידחו עכ"ל. וא"כ כיון שטומאה הרי היא פסול גם בחולין וכמבואר בש"ס פסחים דפ"ב ע"ב דפריך והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף ל"ל (הרי כל פסולי קדשים הילכתא גמירי להו דטעונין שריפה ע"ש) ומשני ההוא לגופי' אצטריך דסד"א כל פסולי קודש כגון לן דמה ונשפך דמה ויצא דמה ונשחטו בלילה דבשריפה דליתנייהו בחולין אבל נטמאו דבחולין נמי מיפסיל אימא הואיל ואיתעביד בי' עובדין דחול אימא לא ליבעי שריפה ותסגי לי' בקבורה קמ"ל עכ"ל הגמ'. ומבואר בזה דטומאה היא פסול גם בחולין וא"כ שוב אם דנין כאן דין דיחוי וכדברי הרמב"ם הנ"ל לא הי' לנו לחלק בין נטמאו ואח"כ הקדישן ובין הקדישן ואח"כ נטמאו שהרי מה שאין הפסול עושה דיחוי בחולין על אחרי ההקדש הרי הוא רק מטעם לפי שבחולין אין המום וכדומה עדיין פסול כלל ואין כאן דבר כלל שיעשה הדיחוי וכנ"ל וא"כ טומאה שהיא פסול גם בחולין שפיר ראוי שיעשה דיחוי גם בחולין. ואמנם דברי הגמ' דפסחים הנ"ל צריכין ביאור דטומאה הרי אינה פוסלת בחולין כלל דחולין טמאים הרי מותרים באכילה וי"ל בכונת הגמ' דעכ"פ ענין הטומאה הרי נוהג בחולין שחולין ג"כ מקבלים טומאה ויש בם תיעוב הטומאה משא"כ ענין לינה ויציאה שאין שייך בחולין כלל וכלל ענין התיעוב והגרעון שבהם ודו"ק. ואולם י"ל עוד דכונת הגמ' היא על מעשר ותרומה שהטומאה אוסרתם והם אסורים באכילה כשהם טמאים והם ג"כ הרי נקראים חולין לגבי קדשים וכמבואר בקידושין דמ"א ע"ב מה לתרומה שכן ישנה חול אצל קדשים ע"ש וע"כ קדשים שנטמאו שפיר מיקרי דאיתעביד בהו עובדין דחול אבל מי החג שנטמאו והשיקן ואח"כ הקדישן דבשעת הטומאה חולין גרידי הן ואין המים אסורים ע"י הטומאה ע"כ שפיר אין הטומאה פסול כלל ושפיר אינו עושה דיחוי ויש להאריך עוד הרבה בענין זה ובאתי פה רק להעיר:
ודע דסברת התוס' יומא הנ"ל דאע"ג דפסול הנולד בקודש עושה דיחוי עכ"ז פסול הנולד בחולין אינו מדחה לכשיוקדש יש לה דוגמא בסוטה מ"ו א' דמצריך תרי קראי להתיר למזבח בהמה שנעבדה בה עבודת איסור (חורש בשבת וכדומה) דאי מחד קרא ה"א ה"מ היכא דעביד בה כשהיא חולין אבל עביד בהן כשהן קדשים אימא ליתסרו קמ"ל ע"ש. הרי דאע"ג דעבודת איסור בקודש פוגם ואוסר למזבח עכ"ז בעובד בחולין אין בכחו לפגום ולאסור לכשיוקדש וצע"ק הא דאסרי' רובע ונרבע ומוקצה וכו' למזבח ולא מצרכינן תרי קראי לנרבעו כשהן חולין ולנרבעו כשהן מוקדשין ובתמורה ל' ב' מחלק בין נרבעו כשהן חולין לנרבעו כשהן מוקדשין לענין הולדות אבל לא לענין הקרבן עצמו עש"ה ויש להאריך בזה ואכ"מ:
ודע עוד דעפ"י כלל הנ"ל היוצא מתוס' יומא הנ"ל דדיחוי שייך רק בקדשים אבל לא בחולין ופסול שהוא בבהמה בעודה חולין אינו מדחה אותה לכשתוקדש הנה יש לי להבין בזה דברי התוס' פסחים דצ"ו ע"ב ד"ה קודם דאהא דתנן התם הפסח שנמצא קודם שחיטת הפסח ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו שלמים (וברש"י הפסח שאבד והפריש אחר תחתיו ונמצא הראשון קודם שחיטת השני דהי' עומד לפנינו בשעת שחיטה הרי קבעתו שעת שחיטה בשם פסח וזה שלא הקריבו הרי דחהו בידים הילכך לא יקרב עוד הוא עצמו שלמים דאין זה מותר הפסח אלא פסח דחוי ולפיכך ירעה עד שיסתאב וכו') כתבו הם ז"ל וז"ל וטעמא דדחי' בידים כדפירש"י ואפי' רב דאמר אין בעלי חיים נדחין ופליג על ר' יוחנן ביומא ס"ד א' היינו דוקא כגון דלא דחי' בידים וכו' וא"ת והא משמע דפליג בפ"ק דקידושין דף ז' דא"ר יוחנן בהמה של ב' שותפין הקדיש חצי' וחזר ולקחה והקדיש חצי' קדושה ואינה קריבה משום דנדחה בתחלה כשהקדיש חצי' ודייק עלה ש"מ בעלי חיים נדחין ומשמע דרב פליג וי"ל דכיון דדרך הקדש דחי לה לא מיקרי כל כך דיחוי בידים עכ"ל. ונראה הבנת דבריהם דכיון דדיחוי לא שייך בחולין וכנ"ל ע"כ רק פסח שהוא קדוש מכבר ובשעת זמן שחיטה הדחה אותו ע"י ששחט את השני א"כ הרי הדחה הקדש בזה וע"כ שפיר גם רב מודה דאמרינן דיחוי כיון דדיחוי בידים הוא משא"כ בבהמה של ב' שותפין שהקדיש חצי' שלפני ההקדש הרי הית' הבהמה חולין וא"כ מה שהקדיש חצי' הרי הדחה רק חולין בזה והי' הדיחוי בידים רק בחולין וע"כ אין זה יכול לעשות דיחוי כלל ונהי שאחרי שהקדיש חצי' ויש בחצי' ההוא קדושה הנה הקדושה הזאת נדחית מפאת שאי אפשר להקריב חצי בהמה וע"כ גם אחרי שלקח חצי' השני' אינה קריבה מטעמא דדיחוי לר' יוחנן עכ"ז זה הדיחוי אשר בההקדש עצמו בזמן מציאותו מפאת שאי אפשר להקריבו הרי זהו שוב רק דיחוי מאליו ולא דיחוי בידים דהדיחוי בידים הרי הוא רק בשעת המעשה של האדם וע"כ הדיחוי בידים ע"י ההקדש עצמו איננו מפסיד כלל דכמו דבדיחוי מאליו לר' יוחנן אמרי' דיחוי רק בקדשים אבל לא בחולין וכנ"ל ה"נ בדיחוי בידים לרב הוי רק דיחוי אם הדיחוי בידים הוא בקדשים (דהיינו כשמדחה בידים דבר הקדוש כבר מלפני הדיחוי אבל לא היכא שהדיחוי בידים הוא ע"י ההקדש עצמו שאז הרי הדיחוי בידים הוא רק בחולין דנהי דאחרי חלות ההקדש גם ההקדש דחוי מפאת שא"א להקריבו עכ"ז אחרי החלות הרי כבר נסתלקה מעשה האדם ואין כאן דיחוי בידים עוד. וזהו שכתבו התוס' דכיון דדרך הקדש דחי לה לא הוי דיחוי בידים ודו"ק היטיב ואם גם לא תרצה לפרש דבריהם על הכונה הזאת עכ"ז. הדברים נכונים בעצמותם בעזה"י:
והנה התוס' במנחות דף ה' ע"א ד"ה אלא כתבו דמחוסר כפורים שהפריש קרבנותיו קודם שהי' ראוי לא חשיב דיחוי ולא דמי לפסח דמבואר בזבחים די"ב ע"א דאי אפרשי' קודם חצות שייך בי' דיחוי עש"ה וראוי להבין סברת החילוק ונראה דלכאורה לפי הכלל הנ"ל דפסול שהיא בבהמת חולין אינו מדחה אותה לבשתוקדש א"כ ה"ה די"ל דזמן הפטור דכל השנה אינו מדחה זמן החיוב דערב פסח אחר חצות ורק פסול שהוא בזמן החיוב הוא שעושה דיחוי אבל פסול שהוא בזמן הפטור אינו מדחה על אחרי זמן החיוב דמזמן הפטור לזמן החיוב הוי כמו מחולין לקדשים ודו"ק היטב. ואולם זכור אני סברא אחת אשר ראיתי עוד בבחרותי בספר פתח הבית שכ' ליישב הא דביוה"כ ח"ש אסור מה"ת אע"ג דלדעת המהרלנ"ח ח"ש מותר מה"ת בדבר שהי' לו שעת הכושר וכמ"ש המל"מ בשמו ה' חו"מ ע"ש ותי' דיוה"כ דהוי אך עשה א"כ הוא בכל השנה אקרקפתא דגברא כמו ביוה"כ שיש עליו חיוב בכל השנה להתענות כשיגיע יוה"כ וכל מצות עשה אקרקפתא דגברא מונחים כשנעשה גדול ומקיים כל אחת בזמנה וא"כ אין החיוב שונה ביוה"כ מבכל השנה משא"כ איסור שהוא על החפץ ע"כ שפיר יש לחלק בין חפץ אסור מעולם לחפץ שהי' מותר ונאסר ובחפץ שייך שפיר ענין שעת הכושר משא"כ בעשה דאקרקפתא דגברא הוא לא שייך ענין שעת הכושר כלל עכת"ד לפי זכרוני וכעת אין לפני ספר פתח הבית לעיין בו. והנה לסברא זאת לא חשוב תוך השנה זמן הפטור כלל ולא דמי כלל לחולין שאינם מדחים קדשים דחולין הרי אין בם קדושה כלל וכלל משא"כ כאן דגם בכל השנה הרי יש חיוב להביא הפסח בערב פסח ע"כ שפיר ראוי לומר דיחוי ודו"ק:
ואמנם לענ"ד אין סברתו זאת פשוטה ורק יש מקום ספק בזה אם מצות הנוהגות בזמנים מיוחדים כל עיקר החיוב שלהם הוא רק בשעת זמן המצוה ועד"מ מצות סוכה ולולב חל החיוב על האדם רק בסוכות וקודם לזה אין עליו ענין החיוב או דילמא מאז שנעשה גדול החיוב מוטל עליו לקחת לולב ולישב בסוכה בזמנו ואין שום חילוק בין לפני הזמן לתוך הזמן רק לענין הקיום בפועל שהקיום בפועל הוא רק בתוך הזמן ומפאת הקיום בפועל הוא שנקראו מצות הזמניות מ"ע שהז"ג לפי שאינם דומים לשארי מצות שקיומם תמיד אבל ענין החיוב אין שום חילוק בו בין לפני הזמן לתוך הזמן וכסברת הפתח הבית הנ"ל ויש לי להעיר בזה מכמה מקומות בעזה"י והם:
המקום הא' בבעה"מ ספ"ק דשבת דאהא דאין מפליגין בספינה ואין צרין על עיירות של עכו"ם פחות מג"י קודם לשבת כ' הטעם משום דמקום סכנה הם ואפשר שתגרום הסכנה איזה חילול שבת ונראה כמתנה לדחות את השבת מפני שאין דבר שעומד בפני פיקוח נפש וה"ה להפריש במדבריות וכל מקום סכנה שאדם עתיד לחלל בו את השבת דאסור עכ"ל:
המקום הב' בש"ך יו"ד ססי' רס"ו הביא בשם הרשב"ץ דמילה שלא בזמנה אסור למול בחמישי בשבת משום דיהי' השבת שלישי למילה שהוא יום מסוכן ושמא יצטרך לחלל את השבת עש"ה. ומוכח משני מקומות אלה דחיוב המצוה הוא עוד לפני זמן המצוה דאל"כ לא הי' לנו לחוש בחול לגרם חילול שבת הבא כיון שלפני השבת אין כאן עדיין חיוב השבת כלל וביום השבת עצמו הרי בדין יחללנו כיון דפ"נ דוחה שבת משא"כ אם החיוב הוא עוד לפני השבת לשבות בשבת ביום שיהי' אזי שפיר חייב לראות גם לפני השבת שלא יהי' חילול שבת ביום השבת ודו"ק. ואולם הבעה"מ כ' שם בטעמו של דבר משום דכל ג' ימים קודם לשבת קמי שבתא מיקריין עש"ה וא"כ אדרבה מוכח מזה דאין חיוב המצוה לפני הזמן ורק בג' ימים קודם השבת דוקא הוי החיוב משום דג' ימים הנ"ל שייכי טפי לשבת:
המקום הג' בנדה דל"ח ע"א חסידים הראשונים היו משמשים מטותיהם אלא ברביעי בשבת שלא יבואו נשותיהם לידי חילול שבת (שאם התשמיש הוא לפני רביעי בשבת אפשר שתהי' הלידה בשבת ויוצרך לחלל עלי' את השבת) עכ"ל הגמ'. ומוכח דלאו דוקא ג' ימים קודם לשבת יש חיוב השבת כ"א החיוב הוא לגמרי מאז שהרי הך דחסידים וכו' הוי ט' חדשים קודם לשבת ואמנם גם מזה אין ראי' דאדרבה מוכח מזה דרק מידת חסידות הוא אבל מדינא אין חיוב:
המקום הד' בנגעים פ"א מ"ד אין רואין את הנגעים בתחלה לאחר השבת (ביום אחד בשבת) ששבוע שלו חל להיות בשבת (ויצטרך לראותו בשבת שיהי' שביעי שלו להחליטו בו או להסגירו ולפוטרו וזה דומה לדן דין בשבת דאסור. הרמב"ם והרע"ב) וכו' עכ"ל המשנה ומוכח מזה לפי דרכנו דחיוב השבת הוא עוד יותר מג' ימים קודם לשבת וכמובן:
המקום הה' בשבת קל"ב ע"ב דקא' דהא דצרעת דוחה את העבודה (שכהן מנוגע אסור לקוץ בהרתו כדי שיוכל לעבוד) לאו משום דחמירא צרעת הוא אלא משום דגברא הוא דלא חזי (שכהן מנוגע אינו ראוי לעבודה) ופריך אמאי ויקוץ בהרתו ויעבוד ומשני מחוסר טבילה וברש"י מחוסר טבילה ולא חזי לעבודה בהאי יומא ומשום למחר דליתי' לעבודה קמן לא מדחי עכ"ל. והנה אין סברת רש"י משום דבעינן בעידנא דלגבי כללא דבעידנא הרי אין חילוק בין יום זה ליום מחר דכל שאין דחיית העביר' עם שעת קיום העשה ממש הרי לא חשוב בעידנא ואפי' אם תתקיים העשה בו ביום אחרי העביר' וכמפורש להדיא בביצה ד"ח ע"ב. ותו שהרי בש"ס שבת שם קאי התם בה"א דלא בעינן בעידנא כלל בדחיית עשה לל"ת דר' אשי הוא דחדית התם בתר הכי בגמ' דבעינן בעידנא עש"ה. ועל כרחך סברת רש"י הנ"ל היא דאפי' אי לא בעינן בעידנא עכ"ז מצוה של מחר אי אפשר שתדחה עביר' דהיום וזהו על כרחך מטעמא דמצוה של מחר אין החיוב שלה היום כלל וע"כ אין העבודה של מחר דוחה קציצת הבהרת דהיום לפי שאין עליו היום כלל החיוב לעבוד למחר ולמחר הוא שחל החיוב הזה וזהו שכ' רש"י דמשום למחר דליתי' לעבודה קמן לא מדחי וה"ה באותו יום עצמו כל שאין העבודה לפניו ואין עליו החיוב לעבוד אותה א"א שתדחה איסור וכגון עבודת תמיד של בין הערבים אסור לו לעבור עביר' עבורה קודם חצות כיון שעדיין לא הגיע זמנה ולא חל עליו החיוב לעשותה אלא דכיון דהגמ' קושטא דמילתא אמרה דמחוסר טבילה וא"כ הרי לא יהי' ראוי באמת עד למחר ע"כ נקט רש"י דמשום למחר דליתי' לעבודה קמן וכו' אבל עיקר הטעם הוא רק מפאת דליתי' לעבודה קמן דרק עבודה שכבר הוא זמנה וחל עלי' החיוב לעשותה אזי העבודה הזאת דוחה איסור קציצת הבהרת אעפ"י שאיננו בעידנא ממש שאחרי הקציצה הוא שעושה העבודה אבל כל שאין זמן המצוה עוד אזי אין עליו חיוב שלה כלל ואסור לו לעבור עביר' עבורה כיון שאין החיוב המדחה עדיין כאן ודו"ק [ואולם כאשר יהי' זמן המצוה בו ביום וכגונא דתמיד של בין הערבים הנ"ל אפשר דחל החיוב מיד בבוקר מטעמא דאין מחוסר זמן לבו ביום או אפי' בלילה למ"ד דלילה אין מחוסר זמן ואכ"מ]:
המקום הו' במועד קטן ד"ח ע"ב במשנה אין נושאין נשים במועד וכו' ובגמ' שם הטעם מפני שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו וכתי' ושמחת בחגך ולא באשתך וכו' מיתבי כל אלו שאמרו אסורין לישא במועד מותרין לישא ערב הרגל וכו' וברש"י ד"ה מותרין לישא ערב הרגל כ' וז"ל כלומר מותר לכתחלה ואע"ג דשבעת ימים של סעודה יהי' ברגל עכ"ל ודברי רש"י אלה צריכים ביאור דמה זה שהוסיף כלומר מותר לכתחלה. ונראה פשוט דכונת רש"י היא לפי ההצעה הנ"ל דאין חיוב המצוה לפני זמן המצוה דלפי סברא זאת קושית הגמ' לכאורה לא קשה מידי דהא במשנה תנן רק דאין נושאין נשים במועד ואלו בבריתא תניא דמותר לישא ערב הרגל וא"כ לא קשיין אהדדי כלל דנהי דשבעת ימי המשתה יהי' ברגל ולא יקיים שמחת החג עכ"ז הרי הנישואין שהוא נושא הם עדיין בערב הרגל וא"כ בערב הרגל הרי אין עליו אז חיוב שמחת הרגל עדיין כלל ושפיר הוא נושא אז בהיתר ורק במועד עצמו שכבר חל עליו חיוב שמחת המועד אזי אסור לו לבטל את החיוב הזה ע"י נישואי אשה וע"כ הוסיף רש"י תיבות כלומר דמותר לכתחלה והכונה פשוטה דנהי דמה"ת אין חיוב המצוה לפני בוא זמן המצוה עכ"פ מדרבנן מיהא אסור לעשות פעולה לפני הזמן אם יודע שעי"ז יתבטל החיוב אשר יהי' עליו בזמנו דוגמת מה שאסרו חכמים לכוון מלאכתו במועד אע"ג דאחרי שכיון מלאכתו ה"ל המלאכה במועד גופי' מלאכת דבר האבוד ושרי עכ"ז אסרו חכמים גם לפני המועד לכוון לו מלאכתו במועד וה"נ פשוט לי' לגמ' דאיסור דרבנן מיהת יש בכה"ג גם לפני הזמן וזהו שכ' רש"י כלומר מותר לכתחלה והכונה דנהי דמעיקר הדין תורה מותר לישא ערב הרגל ואין עליו חיוב שמחת הרגל גם לפני הרגל ואין מחויב לפני הרגל לראות שיהי' שמח ברגל עכ"ז מדרבנן מיהא ראוי לאסור הנשואין ערב הרגל מפאת שעי"ז יתבטל חיוב השמחה בזמן שיהי' ואיך קתני בבריתא מיהא דמותר לכתחלה ומוכח דאפי' איסורא דרבנן לית בי' כנלענ"ד בפשיטות ביאור כונת רש"י הנ"ל. וא"כ מוכח מזה דאין חיוב המצוה לפני בוא זמן המצוה [וקצ"ע דמסברא נראה פשוט דמי שאין לו אלא לולב אחד לפני סכות ויודע שגם בסכות לא יהי' לו רק לולב זה וישרפנו לפני סכות אזי חשוב מה"ת מבטל עשה ולא דמי להך דהפלגה בספינה קודם לשבת דהתם אם יהי' סכנה בשבת הרי בדין יחללנו דפ"נ דוחה שבת משא"כ כאן דביטול העשה בסכות הרי איננו מפאת הדין רק מפאת שאין לו לולב וזה הרי בא לו רק ע"י פשיעת עצמו ע"י מה ששרף אותו לפני סכות וע"כ שפיר חשיבא השריפה מה"ת ביטול עשה ושפיר אסור לשרוף מה"ת כיון שיודע שעי"ז לא יוכל לקיים החיוב תורה בעת אשר יבוא עליו וא"כ ה"נ שפיר ראוי שיהי' אסור לישא אשה ערב יו"ט מטעם זה אפי' אם אין עצם חיוב שמחת הרגל גם לפני הרגל ורק בהך דהפלגה בספינה הוא דיתכן שיהי' תלוי אם יש חיוב השבת גם לפני השבת דאז נהי דבשבת עצמו בדין יחללנו מפאת הסכנה עכ"ז כיון דבידו עתה שלא להביא עצמו לידי כך וחיוב השבת הרי כבר יש עליו גם עתה ע"כ שפיר אסור להפליג משא"כ אם אין חיוב השבת עתה עדיין ע"כ שפיר שרי ואי דעכ"פ צריך לראות שלא יבטל את חיובו שלא כדין בזמן שיהי' מחויב זה אינו שהרי בזמן החיוב כדין יבטלנו מפאת הפ"נ ודו"ק היטב. אבל בהך דנשואין דביטול השמחה ביו"ט לא יהי' מדינא רק מפאת טבע האדם שמניח שמחת הרגל וכו' א"כ שפיר חייב מה"ת לראות לפני הרגל שלא יהי' לו ביטול זה בזמן חיוב השמחה ברגל ודו"ק היטב וצ"ע]:
המקום הז' בסוכה דכ"ז ע"ב איתא דאסור לצאת מביתו ברגל משום דכתי' ושמחת אתה וביתך ופריך אינו והא"ר יצחק מנין שחייב אדם להקביל פני רבו ברגל וכו' לא קשיא הא דאזיל ואתי ביומי' הא דאזיל ולא אתי ביומי' וברש"י הא דאזיל ואתי ביומי' ומשמח שמחת החג עם אשתו חייב להקביל פני רבו כגון עיר שבתוך התחום וכו' עכ"ל ומבואר שאסור לצאת מביתו ביו"ט מה"ת מפאת ביטול מצות שמחת הבית כדיליף לי' מקרא ושמחת אתה וביתך ואפי' לצורך הקבלת פני הרב אסור ופשוט דאפי' לצורך מצות ת"ת ג"כ אסור לצאת אי לא הדר ביומי' דהא אסור לבטל שום מצוה עבור ת"ת זולת היכא דאפשר למצוה שתתקיים ע"י אחרים כמבואר במועד קטן ד"ט ע"ב וע"ש בתוד"ה כאן. וא"כ תיקשי לכאורה מהא דאמרי' בחגיגה ד"ה ע"ב ר' אידי וכו' הוי רגיל דהוי אזיל תלתא ירחי באורחא וחד יומא בבי רב והוי קרי לי' רבנן בר בי רב דחד יומא וכו' וברש"י מהלך שלשה חדשים הי' מביתו לבית המדרש ונוסע מביתו אחר הפסח ולומד יום אחד וחוזר לביתו לשמח את אשתו בחג הסכות עכ"ל. ומבואר שלא הי' בשבועות בביתו וביטל שמחת הבית דחג השבועות ואיך הותר לו זה עבור ת"ת הרי אסור לבטל שום מצוה עבור ת"ת וכנ"ל, ועל כרחך לומר דרק ביו"ט אסור לצאת מביתו לפי שכבר חל עליו חיוב שמחת הבית משא"כ ר' אידי שיצא מביתו עוד לפני היו"ט שפיר מותר לעשות כן דאין עליו חיוב לפני היו"ט לראות שיקיים ביו"ט מצות שמחת הבית דחיוב המצוה הוא רק בזמן המצוה וכנ"ל וכמו דחילק רש"י במ"ק הנ"ל באיסור נישואי אשה ביו"ט מפאת ביטול שמחת יו"ט בין אם הנישואין הם ביו"ט לבין אם הם לפני יו"ט וכנ"ל ה"נ מחלקי' שפיר בענין איסור היציאה מביתו ביו"ט מפאת ביטול שמחת הבית ביו"ט בין אם היציאה היא ביו"ט עצמו לבין אם היא עוד לפני יו"ט. והנה מ"ש ברש"י חגיגה הנ"ל דהי' בביתו בפסח ובסוכות ולא בשבועות ודאי אין הטעם מפאת דחיוב שמחת הבית איננו רק בפסח ובסוכות ולא בשבועות דז"א דחיוב זה הוא בכל הימים טובים בשוה כמבואר בסוכה שם ת"ר מעשה בר' אליעזר ששבת בגליל העליון בסוכתו של ר' יוחנן בר אלעי וכו' היכי עביד הכי והאמר ר' אליעזר אין יוצאין מסוכה לסוכה וכו' רגל אחר הואי והאר"א משבח אני את העצלנין שאין יוצאין מבתיהן ברגל שבת הואי וא"כ מדלא משני שבועות הואי מוכח דגם בשבועות יש חיוב זה וברש"י שם ד"ה רגל אחר הי' כ' להדיא כגון עצרת וכו' ע"ש וע"ז פריך והאר"א משבח אני וכו' וא"כ מבואר דגם בשבועות יש חיוב זה וכונת רש"י דחגיגה הנ"ל היא רק דכיון דהוכרח ללכת ו' חדשים ג' בהולכה וג' בהחזרה ע"כ כוון ההליכה בזמן כזה שיהי' עכ"פ ב' ימים טובים בביתו ויקיים עכ"פ שמחת הבית בב' ימים טובים כיון דלא הי' אפשר לו יותר מזה וז"פ ועכ"פ מדלא הי' שבועות בביתו אע"ג דאם הוא בביתו בשבועות אסור לו לצאת וכנ"ל מוכח לכאורה להדיא דאין חיוב המצוה לפני זמן המצוה.
ויש לדחות דנהי דמצוה שא"א שתתקיים ע"י אחרים אין נדחית מפני ת"ת י"ל דזהו רק אם יש לו לקיים המצוה מיד משא"כ כאן אפי' נאמר דחיוב המצוה הוא עוד לפני זמן המצוה ושיש גם לפני יו"ט החיוב לשמח ביתו ביו"ט כאשר יבוא עכ"ז זה החיוב הרי הוא רק חיוב לעשות דבר בעתיד בזמן היו"ט ואלו חיוב הלימוד הרי הוא ללמוד מיד וע"כ שפיר חיוב הלימוד עדיף וע"כ שפיר הי' רשאי לצאת מביתו עבור ת"ת אעפ"י שלא יוכל ע"י כן להיות בביתו ביו"ט [ונהי דגם היותו בביהמ"ד הי' רק אחרי ג' חדשים ולא נתקיים זה מיד עכ"ז גוף חיוב הלימוד הרי הוא ללמוד מיד וע"כ עדיף חיוב זה מחיוב אשר עליו לשמח את ביתו בשבועות וע"כ שפיר הי' רשאי לילך לביהמ"ד עבור ענין הלימוד ואעפ"י שההוי' בביהמ"ד תהי' ג"כ רק אחרי ג' חדשים ודו"ק]:
המקום הח' בסוכה כ"ה א' ת"ר בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה וכו' והא מהכא נפקא מהתם נפקא דתני' ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וגו' מי הי' וכו' עוסקים במת מצוה היו שחל שביעי שלהם להיות בערב הפסח וכו' צריכא דאי מהתם ה"א משום דלא מטי זמן חיובא דפסח אבל הכא דמטי זמן ק"ש אימא לא צריכא עכ"ל הגמ' ומוכח דאין חיוב הבאת פסח לפני ערב פסח. ואולם גם זה יש לדחות כנ"ל דנהי דיש חיוב דפסח גם לפני ערב פסח עכ"ז הרי החיוב הוא רק לעשות דבר בעתיד וע"כ חיוב הטומאה למ"מ שהוא חיוב לעשות דבר מיד עדיף וקודם והא דאמר בגמ' דלא מטי זמן חיובא דפסח הכונה שלא הגיע זמן הקיום בפועל של החיוב:
המקום הט' בפסחים ו' א' המפרש והיוצא בשיירא קודם ל' יום אין זקוק לבער תוך ל' יום זקוק לבער אמר אביי הא דאמרת תוך ל' זקוק לבער לא אמרן אלא שדעתו לחזור אבל אין דעתו לחזור אין זקוק לבער א"ל רבא ואי דעתו לחזור אפי' מראש השנה נמי אלא אמר רבא הא דאמרת קודם ל' אין זקוק כו' לא אמרן אלא שאין דעתו לחזור כו' וברש"י ד"ה אפי' מר"ה נמי דכי הדר בי' בימי הפסח עבר עליו וההיא שעתא לאו ברשותי' הוא דליבטלי' שהרי איסור הנאה הוא ואינו שלו וכשרואהו עובר עליו עכ"ל ומבואר דרבא ואביי נחלקו פה בזה אם יש חיוב המצוה לפני זמן המצוה וס"ל לאביי דאין החיוב לפני הזמן וע"כ אפי' בדעתו לחזור אין מחויב זולת תוך ל' דאז יש חיוב דרבנן להזהר בצרכי הפסח כמו ששואלין ודורשין אז בהלכות הפסח וכפירש"י שם. ורבא ס"ל דיש חיוב המצוה גם לפני זמן המצוה וע"כ אם דעתו לחזור מחויב מאז לבער כדי שלא יעבור ביו"ט בשובו לביתו ורק אם אין דעתו לחזור תליא בתוך ל' וקודם ל' דתוך ל' אפי' באין דעתו לחזור חייב משום דאז כבר חל עליו חיוב השבתה מדרבנן ואפי' אם לא יהי' בביתו ביו"ט כמו שיש חיוב דאוריתא לבער עיו"ט שלא מפאת העבירה ביו"ט דהחיוב דאוריתא חיוב עצמי והחיוב העצמי הזה מתחיל מדרבנן מיום ל' לפני הפסח ובאתי רק להעיר:
המקום הי' בפסחים כ"א א' בש"א לא ימכור אדם חמצו לעכו"ם אלא אם כן יודע בו שיכלה קודם הפסח (דקסברי דמצוה לבערו מן העולם ולא שיהא קיים) ובה"א כל שעה שמותר לאכול מותר למכור ר' יהודה בן בתירא אומר כותח וכל מיני כותח אסור למכור ל' יום קודם לפסח וברש"י דס"ל לריב"ב כב"ש וכותח אינו נאכל מהר שאין אוכלין אותו אלא מטבילין בו והני ל' יום משעה שחל עליו חובת ביעור מששואלין בהלכות הפסח עכ"ל. והנה מדב"ש לא נקטו ל' יום קודם לפסח רק אמרו סתם לא ימכור חמצו אא"כ יודע בו וכו' מוכח דריב"ב ס"ל כב"ש בחדא ופליג עלייהו בחדא דב"ש ס"ל דמצות השבתה הוא שיהי' החמץ מושבת בפסח מן העולם לגמרי ואם ישנו בעולם אפי' הוא ברשות אחר אין זה השבתה וס"ל לב"ש עוד דחיוב המצוה ישנו לפני זמן המצוה וע"כ כל אימת שמוכרו לעכו"ם אם אין יודע שיכלה קודם הפסח אסור למכור מפאת חיוב ההשבתה דפסח וריב"ב ס"ל כב"ש בהא דחיוב השבתה היינו שיהי' החמץ מושבת מן העולם ופליג עלייהו בהא דחיוב המצוה לפני זמן המצוה וס"ל דאין חיוב המצוה לפני זמן המצוה וע"כ אע"ג דחיוב דאך ביום הראשון תשביתו וגו' היא השבתה גמורה שלא יהי' בעולם כלל עכ"ז לפני ערב פסח אין עליו חיוב מה"ת לראות שיתקיים זה בזמנו ורק מדרבנן הוא דיש עליו חיוב זה קודם ל' לפסח מפאת שואלין ודורשין וכו' וכנ"ל ובאתי רק להעיר:
המקום הי"א בפסחים ג' ב' בעובדא דההוא ארמאה דהוי סליק ואכיל פסחים כו' א"ל ר' יהודה בן בתירא מאלי' מי קספו לך כתבו שם התוס' ד"ה מאלי' וז"ל וריב"ב שלא עלה לרגל י"ל שלא היה לו קרקע או זקן היה שאינו יכול להלוך ברגליו דפטור מפסח כמו מראי' עכ"ל. וכונת דבריהם ביאר הצל"ח שם וז"ל הנה אין כונת התוס' שמי שאין לו קרקע פטור מפסח ופוק חזי שתחלת קושית התוס' לא היה להקשות למה לא עלה ריב"ב לעשות הפסח שזה אינו קושי' דודאי הא בדרך רחוקה פטור ולא מצינו שיהי' מחויב לעלות ולהתקרב קודם זמן הפסח ובי"ד שמגיע הזמן הרי הוא בדרך רחוקה אבל הוקשה להם למה לא עלה לרגל שזה מצוה על כל ישראל לעלות איש ממקומו לירושלים להגיע שם לרגל וע"ז תירצו שלא הי' לו קרקע ומי שאין לו קרקע א"צ לעלות לרגל כדלקמן ח' א' וכיון שלא עלה ממילא פטור מפסח וכו' עכ"ל. ומבואר דס"ל לריב"ב דאין חיוב המצוה לפני זמן המצוה וע"כ אין חייב לעלות לירושלים לפני הזמן כדי שיעשה הפסח בזמנו ואזיל בזה לטעמי' דס"ל דרק ל' יום קודם לפסח אסור למכור כותח לעכו"ם אבל קודם ל' שרי משום דאין חיוב המצוה לפני הזמן וכמו שכתבנו [וקצ"ע דא"כ עכ"פ בתוך ל' הי' לו לעלות לירושלים מפאת החיוב דרבנן שיש בל' להכין ולהזהר בצרכי הפסח כמו ששואלין ודורשין וכו' וכמו שאסר במכירת כותח תוך ל' וכמו דמפרש תוך ל' חייב לבער אף באין דעתו לחזור וכנ"ל]. וא"ל דשאני הך דפסח דפטרה תורה בהדיא דרך רחוקה וא"כ לא עדיף חיוב דלפני הזמן מן החיוב דזמן עצמו דדרך רחוקה פוטרת בו דז"א דהתינח למ"ד דדרך רחוקה היינו מאסקופת העזרה ולחוץ משא"כ למ"ד דהוא ה' מילין והכי קיי"ל א"כ הרי התורה פטרתו בזמנו רק כשאין יכול להגיע עוד למקדש לשחוט הפסח (ע' לקמן צ"ג ב' וצ"ד ב') ואז פטרתו התורה מכרת וא"כ אין ללמוד מזה כלל לשלא יהי' מחויב לעלות כשיש עדיין זמן לעלות וז"פ:
ודע דמ"ש למעלה בכונת רש"י מ"ק ח' ב' דכ' אהך דמותרין לישא ערב הרגל כלומר מותר לכתחלה וכתבתי דכונתו דנהי דאין חיוב המצוה לפני זמן המצוה עכ"ז איסור דרבנן מיהא יש כמו שאסור לכוין מלאכתו במועד. ונתיישבתי כעת דבפשיטות יש איסור דרבנן ערב הרגל מפאת שואלין ודורשין כו' דיש מכח זה חיוב דרבנן להזהר בכל צרכי ומצות הרגל ל' יום לפניו וכנ"ל ולאו דוקא בפסח שואלין וכו' כ"א בכל הימים טובים הוא כן כמבואר במ"א סי' תכ"ט וז"פ:
המקום הי"ב בזבחים ד"ק ע"א מבואר דבמת לו מת קודם חצות ערב פסח מטמא לו משום דבלא"ה אינו יכול להביא פסחו מפאת שהוא אונן ע"ש. וקשה דתיפוק לי' דהא אכתי אין זמן הפסח עדיין ואלו חיוב הטומאה הרי הוא עליו ומדוע יבטל חיוב הטומאה בשביל חיוב הפסח שיבוא לאחר חצות. ובס' שושנת העמקים כלל ו' עמד בזה וכ' וז"ל י"ל דהתם עשה דפסח כרת ועשה דלה יטמא מצוה אין כרת היה ראוי להמתין ולעשות פסח אי לאו דחל עליו אנינות עכ"ל. ומוכח להדיא דיש חיוב המצוה לפני זמנה דאל"כ מאי בכך דעשה דפסח כרת ויש בה עדיפות עכ"ז סוף סוף קודם חצות הא אין כאן חיוב שלה כלל ומה מועיל העדיפות דמצוה אם אין חיוב המצוה עדיין כלל ועל כרחך דיש חיוב המצוה גם לפני זמן המצוה וע"כ גם לפני זמן הפסח יש עליו החיוב להביא הפסח בזמנו וע"כ שפיר גם מתחלה אסור להיטמא מטעם זה כיון דחיוב הטומאה קיל מחיוב דפסח אשר עליו ודו"ק. ואולם י"ל דהך סוגי' דזבחים סוברת דאין מחוסר זמן לבו ביום וע"כ במת לו מת קודם חצות שפיר חשוב שחל החיוב פסח כיון שיהיה החיוב באותו יום ואין מחוסר זמן לבו ביום:
ואמנם מהך סוגי' דסוכה כ"ה ב' אשר הבאתי כבר מקצתה למעלה ואמר שם עוד דאצטריך קרא דויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וגו' דאי מבשבתך בביתך ה"א דוקא ק"ש דאין בה כרת הוא דפטור ממנה עוסק במצוה אבל פסח דבכרת אימא לא קמ"ל ע"ש. והתם הא הי' הטומאה שבעה ימים קודם לפסח וכדאמר עוסקים במת מצוה היו שחל שביעי שלהן להיות בערב פסח וא"כ מאי ה"א דלא יוטמאו ויבטלו חיוב הטומאה עבור חיוב פסח שיבוא לאחר זמן ומה בכך דפסח הוא כרת הלא סוף סוף אין החיוב שלו עדיין כלל וכנ"ל ועל כרחך דחיוב המצוה ישנו גם לפני זמן המצוה:
והנה אי נימא דחיוב דזהירות במצות הרגל ל' יום קודם לרגל הוא מה"ת מפאת שואלין ודורשין וכו' דנלמד מקרא שהרי משה עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני וכו' כמבואר בפ"ק דפסחים א"כ גם מהך דסוכה אין ראי' דז' ימים קודם לפסח הרי יש כבר חיוב הפסח מה"ת ואכתי אין ראי' אלעלמא שיהי' חיוב המצוה לפני זמן המצוה וע"ש בפסחים בפני יהושוע שכ' דחיוב ביעור חמץ ל' יום קודם לפסח במפרש וכו' הוא מה"ת מפאת שואלין ודורשין וכו' עש"ה ומה גם במה שנוגע לחיוב הבאת הפסח גופי' ודאי די"ל דיש חיוב מה"ת ל' יום לפניו לראות להביא הפסח בזמנו דהא הך דמשה עומד ומזהיר וכו' קאי אמצות הבאת פסח. וע' ע"ז ה' ב' דעיקר הך דשואלין ודורשין הוא רק מפאת הבאת הפסח כדי להכין פסח נקי ממום ע"ש. ואולם מלשון התוס' בע"ז שם ד"ה והתנן מוכח דהוא רק תקנה ואף שהוא תקנת מרע"ה עכ"ז יש לה רק דין דרבנן וכנודע:
המקום הי"ג הנמוקי יוסף פרק ב' דב"ק הקשה למ"ד אשו משום חציו איך מדליקין נר בע"ש והוא דולק והולך בשבת הרי מה שדולק בשבת ג"כ מתייחס אל האדם וחשוב שהוא מבעירו כיון דאשו משום חציו וה"ל מבעיר בשבת ע"ש. ונלענ"ד דאי נימא דחיוב המצוה איננו לפני זמן המצוה אזי לק"מ דמה בכך דע"י הדלקה זאת שהוא מדליק בע"ש הוא מבעיר בשבת הרי בערב שבת אין מוזהר כלל על ההבערה בשבת ורק בשבת הוא שחל עליו האיסור שלא להבעיר בו משא"כ בערב שבת הרי אין עליו איסור כלל שלא להבעיר בשבת הבא וא"כ א"א לנו לאסור מעשה ההדלקה בע"ש מפאת שע"י מעשה זאת הוא מבעיר בשבת שהרי בשעה שעושה מעשה זאת הרי מותר לו עדיין להבעיר בשבת הבא ודו"ק היטב:
ואין לומר דא"כ כשקידש היום וחל עליו חיוב שלא להבעיר יהי' מחויב אז לכבות הנר שהדליקו מע"ש כיון דמה שהוא דולק עתה הרי הוא הוא המבעירו כיון דאשו משום חציו ועתה הרי מוזהר על ההבערה (וכיבוי הרי שרי מה"ת למ"ד משאצל"ג פטור ואפי' למ"ד דחייב יכול לכבות ע"י עכו"ם) דז"א דאיסור מלאכה הרי הוא רק איסור בשב ואל תעשה וכדכתי' לא תעשה כל מלאכה ולא מצינו שהטילה תורה חיוב לעשות מעשה לבטל מלאכה דאע"ג דמדביק פת בתנור בשבת חייב לרדותה קודם שיבוא לידי איסור סקילה היינו רק משום דהדביק בשבת והוי ההדבקה עביר' אילו יניחנה להאפות וע"כ מחויב ממילא מפאת עצמו לרדות כדי להציל עצמו מעבירה וכדי שלא תהי' מעשה הדבקתו למפרע מעשה עבירה ואין חיוב הרדי' חיוב עצמי מפאת שאדם מחויב בשבת לעשות מעשה לבטל מלאכה דז"א דבענין המלאכה הטילה תורה חיוב רק שלא לעשות מלאכה אבל לא חייבה לעשות מעשה לבטל מלאכה ורק דהואיל דההדבקה הית' מעשה עשיית מלאכה בשבת והוי המעשה הזאת מעשה של עבירה ע"כ מחויב ממילא מפאת עצמו לראות לבטל מעשה העבירה שלו ואם לא ירדה אזי אין העבירה מפאת מה שלא רדה רק ההדבקה היא שתהי' עבירת מלאכת אפי' בשבת ועבור זה מחויב ממילא לרדות כדי לבטל עבירה שעבר במעשה ההדבקה. משא"כ במדליק בע"ש אז אין לחייבו לכבות כשקידש היום כיון דבשעה שעשה המעשה והדליק הרי בהיתר הדליק כיון דלא הי' אז עליו החיוב כלל שלא להבעיר בשבת וכנ"ל ואין כאן איפוא משום ביטול מעשה עבירה שעבר כבר ואי משום דמה שדולק עתה הוא ג"כ מלאכה ואתה רוצה לחייבו מכח זה לעשות מעשה ולכבות כדי לבטל המלאכה זה אינו דחיוב עצמי לעשות מעשה לבטל מלאכה הרי לא מצינו שחייבה תורה כלל בשבת וכנ"ל ודו"ק היטב כי הדברים עמוקים בעזה"י:
וראי' ברורה לדברינו אלה מש"ס יומא דע"ד ע"ב ת"ר תענו את נפשותיכם יכול ישב בחמה או בצינה כדי שיצטער ת"ל וכל מלאכה לא תעשו מה מלאכה שוא"ת אף עינוי שוא"ת ופריך ואימא היכא דיתיב בשימשא וחמים לי' לא נימא לי' קום תיב בטולא (יהי' אסור לקום מן החום לילך לשבת בצל דאיסור זה הוא שוא"ת) וכו' ומשני דומי' דמלאכה מה מלאכה לא חלקת בה אף עינוי לא תחלוק בו עכ"ל הגמ'. ואי איתא אכתי קשה דיהי' מחויב שפיר לענות נפשו בחום דנהי דמשכחת לעינוי בקום ועשה היכא דהולך למקום החום עכ"ז הא משכחת לי' ג"כ בשוא"ת היכא דיושב כבר במקום החום דאסור לו לקום משם והוי שפיר דומי' דמלאכה דהא במלאכה נמי משכחינן תרי גוני דסתם מלאכה הוא שוא"ת ואלו היכא דהדביק פת בתנור הרי מחויב בקום ועשה לרדות הפת קודם שיבוא לידי אפי' ועל כרחך לומר דחיובא דרדיות הפת איננו חיוב תורה כלל שחייבתו תורה בזה כדי לבטל המלאכה דחיוב התורה בענין המלאכה הוא רק השוא"ת לבד שלא לעשות מלאכה ואין מחויב מה"ת בקו"ע לעשות מעשה ביטול מלאכה וע"כ לאו דלא תעשה כל מלאכה הוי שפיר שוא"ת בכל צדדיו והיכא דהדביק פת בתנור הוי ההדבקה לבד מעשה עבירה והוא מחויב ממילא מאליו לרדות כדי להציל עצמו ממעשה עבירה שעשה בהדבקתו אבל חיוב עצמי לרדות כדי שלא יעשה מעשה מלאכה באפי' ((דהאפי' מתייחסת לו ונחשבת מלאכתו) זה איננו מחויב כלל דאם הי' זה ענין החיוב שלו הרי שוב גם מלאכה משכחת לה בקום ועשה וכנ"ל וא"כ בהדליק נר בע"ש דאין כאן משום סילוק עבירה שעבר במעשהו כיון דמה שעשה בהיתר עשה וכנ"ל ע"כ שפיר אין חייב לכבות בשבת ולעשות מעשה לבטל מלאכת הבערה שהוא מבעיר עתה ודו"ק היטב:
ואולם אם נאמר כן יומצא מילתא חדתא דהמבעיר באמת בשבת יהי' מחויב על כל רגע ורגע שהאש דולק והולך למ"ד אשו משום חציו כיון דבשבת הרי מוזהר על ההבערה א"כ בשעה שמדליק שפיר עובר גם על ההדלקה העתידה שדולק אח"כ מאליו כיון דגם זה מתייחס למעשהו למ"ד אשו משום חציו וכנ"ל ויתיישב בזה ביבמות ד"ו ע"ב דמוקי איסור שריפת בת כהן בשבת כר' יוסי דאמר הבערה ללאו יצאת ולא פריך אלא מעתה הא דקיי"ל דעדל"ת ניגמר מהכא דלא נידחי כמו דפריך התם בעמוד שלפניו אהא דמוקי הך דכיבוד הבנין ביהמ"ק בלאו דמחמר ואהך דהכא לא הוי מצי לטמוי שכן הכשר מצוה כמו דמשני התם אכיבוד דבזה שוב יוקשה הכשר מצוה תיפוק לי' מהתם (מכיבוד) ועל כרחך אתי לגוף מצוה וכמו דפריך שם בבנין ביהמ"ק עש"ה. ואולם לפמ"ש ניחא דהרי בהבערה כל מה שהפתילה של אבר דולקת והולכת מעצמה הכל הוא מלאכת הבערה בפני עצמה וא"כ נפישי להו לאוי ונודע דעת הכריתות דאין עשה דוחה תרי לאוי ויתיישב ג"כ בזה קושית התוס' יבמות שם ה' ב' ד"ה כולה דמדוע לא ילפי' משריפת קדשים דאין דוחה יו"ט דאין עדל"ת ןלהנ"ל ניחא דהא בשריפת קדשים נמי הרי אין כל הכזית קודש נדלק ברגע אחת וא"כ כל הבערה והבערה שהאש בוער אחרי מעשה הדלקתו הרי הוא מלאכת הבערה בפני עצמה ואין עשה דוחה תרי לאוי וכנ"ל] ובאתי רק להעיר: