אור ברסלב
לקח טוב כלל ה › יב

לקח טוב· רבי יוסף ענגיל

כלל ה · יב

יא

במרדכי ב"ק פרק הגוזל הביא דעת הראב"ן דהא דאין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד הוא רק לכתחלה אבל בדיעבד מהני ע"ש ואע"ג דהך דאין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד דאורייתא הוא ומקרא ילפינן לי' כמבואר בב"ק שם בגמ' ע"ש ומ"ש הב"י בסי' כ"ח דקרא אסמכתא בעלמא הוא היינו לפי שיטתו שהוא חולק שם על הראב"ן אבל הראב"ן עצמו ודאי דסובר דדרשא גמורה היא מה"ת דאל"כ הרי אין הבנה לראית הראב"ן כלל וכמו שטען עליו הב"י שם עש"ה ועל כרחך דדעת הראב"ן שהוא מה"ת ממש כפשטות לשון הגמ' וע"ז הוקשה לו דמנא להו לחכמים להתיר במקום אונס איסור דאורייתא והוכרח לו לומר משום זה דקים להו לרבנן דהא דאין מקבלין עדים וכו' הוא רק לכתחלה ולא לעכב וזה איננו תימה שהרי מצינו כמה מילי דמחלקינן בהו בין לכתחלה לדיעבד אף שהם מה"ת וככל המקומות שהבאתי פה וכמו שכתבו ג"כ התוס' פסחים י"א א' (אשר הבאתי באות ב') דאיכא מילי טובא דבעינן בהו שישנה עליו הכתוב לעכב עכ"ל וא"כ שפיר הך דאין מקבלין עדים וכו' ג"כ יכול להיות אחד מהם וע"כ כיון שבדיעבד כשר שוב שפיר התירו חכמים במקום אונס גם לכתחלה דאונס אפי' לכתחלה מיחשב כמו דיעבד כיון שא"א בענין אחר מפאת האונס וכדמוכח בכמה דוכתי והבאתי קצת מהם בכלל הקדום ודו"ק. כי זה נראה ברור בכונת הראב"ן בס"ד אחרי העיון בדבריו ובאתי בכ"ז רק להעיר:

ודע עוד כי כמו דאמרינן דבדאורייתא אין לחלק בין לכתחלה לדיעבד ה"נ להיפוך בדרבנן אמרינן דסתם דרבנן הוא רק לכתחלה ולא קאי אדיעבד וכמבואר בתוס' קידושין דנ"ה ע"ב ד"ה אין שהביאו שם דברי הגמ' סוכה מ' ב' דמעות מע"ש אין מתחללין על בהמה חי' ועוף חיים וכתבו ע"ז וז"ל וא"ת כיון דטעמא הוי משום גזיר' אמאי קאמר לשון מתחללין דמשמע דאפי' דיעבד לא מהני והא אמרינן בכל דוכתא דכל דבר שהוא מדרבנן בדיעבד מהני וא"כ אין מחללין מיבעי לי' דכוותה אמרינן בפרק הזהב דקאמר אלא מאי דרבנן אין מתחללין אין מחללין מיבעי לי' וכו' עכ"ל. וע"ע בסוכה ד"ב ע"א סוכה דאורייתא תני פסולה מבוי דרבנן תני תקנתא ימעט ובתוס' שם כתבו דלשון ימעט משמע חומרא בעלמא מדרבנן ופסולה משמע דאורייתא עכ"ל וי"ל ג"כ הטעם דכיון דסתם רבנן הוא רק לכתחלה לכן לישנא דלכתחלה הוא לשון הרגיל במילי דרבנן וע"כ גם במקום שמעכב עכ"ז נקט התנא לשון לכתחלה הרגיל לו בכל מקום ולכן תני ימעט לישנא דלכתחלה משא"כ סוכה דאורייתא תני פסולה לישנא דדיעבד ע' פסחים דע"ז ע"ב דפסולה דיעבד משמע. ואולם ז"א דאדרבה כיון דסתם דרבנן אינו מעכב לכן במקום שמעכב ה"ל למיתני ביותר לשון דיעבד ולא לשון לכתחלה כדי שלא נטעה באמת שאינו מעכב כמו כל סתמי דרבנן שאינם מעכבים ונראה כונת הגמ' סוכה הנ"ל באופן אחר דמשום דסתם דרבנן הוא רק לכתחלה ע"כ אלו הי' ענין הדבר שבדיעבד אלו נתן הקורה למעלה מכ' לא הי' אפשר למעטה אזי לא היו חכמים עושים דבריהם לעיכוב באמת שאם עבר ונתן הקורה למעלה מכ' לא תועיל ורק מפאת שאפשר למעטה וא"כ הא אכתי הוי רק לכתחלה שהרי יכול עדיין למעטה לכן תיקנו דבריהם לעיכובא שאם עבר ונתנה למעלה מכ' ימעטנה ואפי' יארע מקרה שלא יהי' אפשר למעטה או שמיד בתחלה לא יהי' אפשר להניחה למטה מכ' עכ"ז בשביל מיעוט אין חכמים עושין תקנה כמבואר ביבמות דל"א ע"ב דמשום דרובא מקדשי בכספא ומיעוטא בשטרא לכן לא תיקנו חכמים זמן בשטר קידושין ע"ש. וכן כתבו התוס' כתובות דס"ג ע"ב ד"ה אבל וז"ל ומיהו יש לדחות דלא מצי למימר מאיס עלי אלא היכא שיש רגלים לדבר שהבעל אינו מתקבל לה ובשביל אותן נשים לא רצו לתקן כתובה לאיש כיון דלא שייך לתקן ברוב נשים עכ"ל. וע"כ גם כאן לא עשו תקנת קורה גם למעלה מכ' עבור מיעוט שיארע שיהיה בלתי אפשר להם למעטה או להניחה מיד למטה מכ' ורק אלו הי' ענין הדבר כן תמיד שאם עובר על הדרבנן ונותנה למעלה מכ' אין באפשריות למעטה עוד אזי לא היו חכמים עושים דבריהם לעיכוב כמו בשאר סתמי דרבנן דעשו דבריהם רק לכתחלה ולא לעיכוב וע"כ כיון שסיבת העיכוב כאן בדיעבד הוא רק מפאת אפשריות המיעוט לכן תני שפיר ימעט משא"כ בדאורייתא דסיבת העיכוב בדיעבד היא בפשיטות דכל דאורייתא מעכב גם בדיעבד ואלו לא הי' תקנת המיעוט ג"כ הי' כן לכן תני שפיר פסולה ולא תני ימעט ודו"ק:

ואולם אין ראי' מזה דסתם דרבנן הוא רק לכתחלה דאפי' אי סתם דרבנן הוא גם בדיעבד עכ"ז י"ל דלגבי עירוב בפרט אלו לא הי' אפשריות המיעוט לא רצו לעשות דבריהם שם לעיכובא ושפיר תני ימעט ודו"ק. וע"ע בתוס' זבחים דע"ז ע"ב ד"ה הא דמוכח מדבריהם דאי איברי בעלי מומין שנתערבו בתמימין רק מדרבנן לא בטילי אזי הסברא פשוטה דלית לן למיסר בדיעבד היכא דעלו משא"כ אי מדאורייתא לא בטילי אזי גם בדיעבד ירדו עש"ה. וע"ע בש"ס יומא דנ"ה ע"א דקאמר דכ"ע מיהת הזאה ראשונה (דפר ושעיר דיוה"כ) צריכה מנין עם כל אחת ואחת מ"ט ר' אלעזר אמר שלא יטעה בהזאות ר' יוחנן אמר אמר קרא ולפני הכפורת יזה שאין ת"ל יזה ומה ת"ל יזה לימד על הזאה ראשונה שצריכה מנין עם כל אחת ואחת מאי בינייהו איכא בינייהו דלא מנה ולא טעה עכ"ל הגמ'. הרי דס"ל להגמ' בפשיטות דאי חיוב מנין הזאה ראשונה הוא רק מדרבנן אזי אינו מעכב. ודוגמת הגמ' יומא הנ"ל הביאו התוס' ביבמות דקי"ג ע"ב ד"ה יצתה ירושלמי וז"ל נשתטית לא יוציא דבי ר' ינאי אמרי מפני גרירה (שנגררת אחר כל אדם ונוהגין בה מנהג הפקר) ר' זירא ור' מנא אמרי שאין יכולה לשמור גיטה וכו' איכא בינייהו עבר וגירש מ"ד מפני גרירה מותר (כיון דליכא אלא איסור דרבנן שלא ינהגו בה הפקר אם עבר וגירש ה"ז גט ומותרת לינשא בו) למ"ד לפי שאין יכולה לשמור את גיטה אסור (פי' מדאורייתא אין הגט גט ואסורה לינשא בו) עכ"ל. הרי דפשיטא להירושלמי דלמ"ד מפני גרירה דרבנן אינו מעכב אם עבר וגירש. ומיהו מצינו פסולי דרבנן טובא בגט דעשאום גם לעכב וע' גיטין דפ"ו וע"ע סנהדרין די"א ע"ב ת"ר אין מעברין את השנים אלא ביהודה ואם עיברוה בגליל מעוברת העיד חנניא איש אוני אם עיברוה בגליל אינה מעוברת א"ר יהודה ברי' דר"ש בן פזי מאי טעמא דחנניא אמר קרא לשכנו תדרשו ובאת שמה כל דרישות שאתה דורש לא יהיו אלא בשכנו של מקום עכ"ל הגמ'. ומדשואל רק אטעמא דחנניא ולא אטעמא דרבנן מוכח ג"כ דסתם דרבנן הוא רק לכתחלה וס"ל דהא דאין מעברין אלא ביהודה הוא מדרבנן וע"כ רבנן דס"ל דאם עיברוה בגליל מעוברת אין דבריהם צריכים טעם דכיון דהוא רק דרבנן לכן שפיר אין מעכב ורק אחנניא דסובר דמעכב שפיר פריך מאי טעמי' ומשני דס"ל לחנניא דהוא דאורייתא מקרא דלשכנו תדרשו וגו' ומידי דדאורייתא שפיר מעכב. וע"ע בש"ס בבא בתרא דקס"ה ע"א דאהא דתנן פשוט שכתב בו עד אחד ומקושר שכתב בו שני עדים שניהם פסולין פריך בשלמא מקושר אצטריך סד"א הואיל ובעלמא כשר ה"נ כשר קמ"ל אלא פשוט שכתב בו ע"א פשיטא וכו' ומשני הא קמ"ל דשנים במקושר כע"א בפשוט מה התם פסולא דאורייתא אף ה"נ פסולא דאורייתא וברשב"ם ד"ה ומשני כ' אף שנים שבמקושר הטילו עליו חכמים פסולא דאורייתא ואם גירש אינה מגורשת עכ"ל הוקשה לו אהא דקאמר דשנים במקושר הוי פסולא דאורייתא דהא גט מקושר הוי רק תקנתא דרבנן וכן הקשו התוס' שם ד"ה הכא וע"ז תי' דכונת הגמ' דהחכמים עשו דבריהם בזה כדאורייתא לענין שאם גירש אינה מגורשת ובודאי אין כונתו דלהקל אינה מגורשת שתהי' מותרת לכהן או שאם נישאת לאחר שיהי' הולד ממזר ומותר בממזרת דאורייתא דהא קיי"ל דאין כח לחכמים לעקור דבר מה"ת בקו"ע רק כונתו דמדרבנן אינה מגורשת וצריכה גט מחדש ואם נישאת הולד ממזר מדרבנן]. וא"כ מדקאמר דהטילו עליו פסולא דאורייתא במה שאם עבר וגירש אינה מגורשת מוכח דסתם דרבנן הוא רק לכתחלה ולא לעכב וע"כ במקום שתיקנו דבריהם גם לעכב נחשב זה שהטילו עליו פסולא דאורייתא ועשאו דבריהם שם כדאורייתא:

ודע דעפ"י כל המקומות הנ"ל אשר הבאתי דסתם דרבנן הוא רק לכתחלה צע"ק ביבמות דק"ב ע"א דתני' א"ר יוסי פעם אחת הלכתי לנציבין מצאתי זקן אחד אמרתי לו כלום בקי אתה בר' יהודה בן בתירא א"ל הן כלום ראית שחלץ ביבמה א"ל ראיתי במנעל או בסנדל אמר לי וכי חולצין במנעל והתורה אמרה נעלו ולא מנעלו אמרתי לו א"כ מה ראה ר' מאיר לומר חלצה במנעל חליצתה כשיר' וכו' וברש"י שם ד"ה ה"ג כ' דלא גרסי' והתורה אמרה וכו' דהא דאין חולצין במנעל רק מדרבנן הוא עש"ה. וא"כ קשה דכיון דרק דרבנן הוא א"כ מה זה שהקשה לו מהא דאמר ר' מאיר חלצה במנעל חליצתה כשיר' הא סתם דרבנן הוא רק לכתחלה ושפיר בדיעבד חליצתה כשיר' וצ"ע:

ולענין אי בדברי קבלה ג"כ אמרינן דאין לחלק בין לכתחלה לדיעבד נראה מסברא דתלוי בפלוגתא אי דברי קבלה דין תורה יש להם דאי אמרינן כן אזי ג"כ אין לחלק בהם בין לכתחלה לדיעבד ואי יש להם רק דין דרבנן אזי אדרבה סתמייהו הוא רק לכתחלה כדרבנן וכמובן וראיתי בר"ן פרק ערבי פסחים שהביא בשם הרמב"ן וז"ל דאפי' דיעבד אם קידש ביין לבן לא יצא דלישנא דעד שיהי' בהן מראה יין אפי' דיעבד משמע ואעפ"י שאמרו בירושלמי א"ר ירמי' מצוה לצאת ביין אדום מ"ט אל תרא יין כי יתאדם אפי' דיעבד נמי הוא דליכא למימר דלכתחלה בלחוד הוא דקאמר דמנא תיתי אי בעינן קרא כדכתי' אפי' דיעבד נמי לא ואי לא בעינן קרא כדכתי' אפי' לכתחלה יהא כשר שהרי חשוב הוא ועולה על שלחן מלכים עכ"ל ומפורש בדברי' אלה דגם בדברי קבלה לא שייך לחלק בין לכתחלה לדיעבד:

והנה התוס' במנחות דל"ח ע"א ד"ה ואם הקדים תכלת ללבן יצא חידשו עוד כלל בהא דבדאורייתא אין לחלק בין לכתחלה לדיעבד וז"ל תימא כיון דמקרא הוא דדרשינן דלבן ברישא נימא דמעכב הא לא בעינן שינה הכתוב לעכב אלא בקדשים וי"ל דלית לן למימר דאסדר לבד יקפיד הכתוב לעכב כמו גבי חליצה דאם הקדים רקיקה לחליצה מה שעשה עשוי ואע"ג דכתי' ככה עיכובא לא קאי אלא אחסרון מעשה עכ"ל. והנה לפי מה שכתבתי במ"א בחידושי דהא דבדאורייתא אין לחלק בין לכתחלה לדיעבד מקורו הוא מדרש הירושלמי בהאורג דדריש אלה המצות אם עשיתן כמצותן הן מצות ואם לאו אינן מצות ע"ש ותיבת מצות לא קאי דוקא אמצות מעשיות כ"א גם כל דיני התורה ומשפטי' הם בכלל מצות כמבואר במנין המצות לראשונים ז"ל וקאי תיבת אלה למעט שכל מה שציותה תורה משפטים ודינים וכל דברי' צריך שיעשו כמו שנצטוה בתורה עשייתו ואם לא נעשה ככה אינו מועיל כלום והארכתי שם בחידושי. והנה לפי ההצעה הזאת אם אנו אומרין דרק חסרון גוף הדבר מעכב אבל חסרון סדר אינו מעכב א"כ ההכרח לומר דשינוי הסדר לא חשוב שלא כמצותן דכיון דעשה כל המצוה אלא שלא עשאה בסדרה ע"כ חשוב שפיר הדבר הנעשה שנעשה כמצותו והחסרון הוא רק דבר מבחוץ במה שאיחר המוקדם והקדים המאוחר ורק אם ציותה תורה שיהי' בדבר פלוני אלו ואלו המעשים עד"מ וחיסר אחת מן המעשים אז הוא דנחשב שעשה הדבר ההוא שלא כמצותו כיון שחיסר מן המעשים שציותה התורה בו אבל שינוי הסדר לבד חשוב שפיר כמצותן ודו"ק. ואפי' אם נאמר דהא דבדאורייתא אין לחלק בין לכתחלה לדיעבד איננו מפאת דרש הירושלמי הנ"ל ורק טעם אחר יש בו עכ"ז זה עכ"פ הוא מוכרח מדברי התוס' דמנחות הנ"ל דשינוי הסדר חשוב שנעשה כמצותן דהא ציצית מצוה היא ועלה ודאי הא קאי קרא דאלה המצות וא"כ הרי בפשיטות תיקשי דמדוע אם שינה הסדר והקדים התכלת ללבן יצא הרי כתי' אלה המצות ודרשינן אם עשיתן כמצותן הן מצות ואם לאו אינן מצות והביאו הראשונים ז"ל הדרש הזה להלכה בכמה דוכתי וכנודע וא"כ זה ג"כ שעשה שלא כמצותו ראוי שלא תהי' מצותו מצוה ועל כרחך לומר דשינוי הסדר חשוב שפיר כמצותן וחסרון הסדר חסרון מבחוץ הוא אבל גוף המעשה אשר עשה נחשבת שפיר כמצותה כיון שעשאה כפי הדינים אשר ציותה התורה בגוף העשי' ודו"ק. ודוגמא לזה תמצא בתוס' זבחים דק"ג ע"ב ד"ה ומודה ע"ש שכתבו לענין גזל הגר דבעינן שיביא הכסף קודם האשם וחידשו שם דאם הביא הכסף אחר שחיטת האשם קודם זריקה נמי מהני וכתבו ע"ז וז"ל וקשה דתניא בתוספתא דפסחים הביא את אשמו קודם גזילו לא יהא אחר ממרס בדמו אלא תעובר צורתו ותצא לבית השריפה אלמא דאין תקנה להביא הגזל קודם שנזרק וא"ל דהיינו מדרבנן דהא תניא בסיפא גבי מצורע הקדים חטאתו לא יהא אחר ממרס בדמו וכו' (ור"ל דהתם במצורע הא הוי מה"ת וא"כ מוכח דגם בגזל הגר דכוותי' מה"ת הוא) ואע"ג דמה"ת פסול צריך עיבור צורה כדתניא פרק כיצד צולין כל שפסולו בגופו ישרף מיד בדם ובבעלים צריך עיבור צורה ופסולו בגופו הוי כמו פיגול וטריפה ונבילה אבל הקדמה לא עכ"ל הרי דהקדמת המאוחר לא חשוב פסולו בגופו רק פסולו מחמת דבר אחר וע"כ ה"נ לענין מצות אם הקדים המאוחר חשובה שפיר גוף העשי' כמצותה וחסרון הסדר הוא רק חסרון מחמת דבר אחר וחסרון מבחוץ:

והנה לכאורה יש להעיר ע"ז ממס' מעשר שני פ"ה משנה י"א עשיתי ככל מצותך אשר צויתני הא אם הקדים מעשר שני לראשון אינו יכול להתוודות עכ"ל המשנה. וא"כ מוכח לכאורה דגם שינוי הסדר חשוב שלא כמצותן:

ואולם אחרי העיון זה אינו ואדרבה משם ראי' דשינוי הסדר חשוב שפיר כמצותן וזה דהרי באותה משנה שם איתא עוד לא עברתי ממצותיך לא הפרשתי ממין על שאינו מינו ולא מן התלוש על המחובר וכו' וא"כ קשה דמדוע לא נימא דהקדמת מע"ש לראשון הוא ג"כ בכלל קרא דלא עברתי ממצותיך ומדוע הוציאו ההקדמה מן הכלל לדורשה דייקא מקרא דככל מצותך אשר צויתני ועל כרחך לומר דשינוי הסדר חשוב שפיר כמצותן וע"כ בקרא דלא עברתי ממצותיך שפיר אין שינוי הסדר בכלל דזה ג"כ חשוב כמצותו וע"כ פירשו קרא דלא עברתי ממצותיך רק אדברים עצמיים אשר נצטוו בגוף הפרשת המעשר שתהי' ההפרשה במינו ובתלוש וכו' ולא על הסדר אשר נצטוה בהפרשה וכן קרא דככל מצותך אשר צויתני אלו הי' נאמר כמצותך אשר צויתני אזי ג"כ לא הי' שינוי הסדר בכלל כיון דשינוי הסדר חשוב שפיר כמצותן והדיוק הוא רק מדכתי' ככל מצותך וגו' ע"כ תיבת ככל אתי לרבות שעשה ככל מה שנצטוה בלי שום שינוי כלל וכלל וגם שינוי הסדר בכלל שגם את הסדר לא שינה ודו"ק. ויובן בזה הא דדרשו הך קרא דככל מצותך אשר צויתני דייקא אשלא הקדים מעשר שני לראשון ולא על שום דין אחר משארי הדינים שהטילה תורה בהפרשת המעשר והרי דיני ההפרשה הם רבים וקרא סתמא כתי' ככל מצותך אשר צויתני וא"כ מדוע דרשוהו דוקא אהא דשלא הקדים מעשר שני לראשון ואין שום רמז לכאורה אל זה הדין דוקא במקרא יותר מלאחד משאר דיני ההפרשה ואולם להנ"ל ניחא דהמקרא עצמו שפיר מורה ע"ז מדכתי' באמת ככל מצותך אשר צויתני וא"כ הרי תיבת ככל מיותרת דהי' די שיכתוב כמצותך אשר צויתני ועל כרחך דקאי קרא אדבר אשר אלו הי' נכתב כמצותך אשר צויתני לא הי' הכתוב מתפרש על הדבר ההוא וא"כ כיון שכל הדינים אשר נאמרו בההפרשה הרי הם דינים עצמיים וכולם שפיר הם בכלל כמצותך אשר צויתני וא"כ על כרחך דקאי קרא אהקדמת מע"ש לראשון דדבר זה איננו בכלל כמצותך אשר צויתני כיון דשינוי הסדר הרי חשוב כמצותן וע"כ הוצרך הכתוב לכתוב ככל מצותך וגו' כדי שיורה על שינוי הסדר מפאת הריבוי דתיבת ככל וכנ"ל וא"כ המקרא עצמו שפיר מורה ע"ז דקאי אהקדמת מע"ש לראשון ומובנת דרשתם ז"ל לנכון בעזה"י:

והנה לכאורה יש לדחות זה ולומר דאפי' נאמר דשינוי הסדר חשוב כמצותן עכ"ז זה שייך רק במקום שלא בא מצוה בפ"ע לשמור הסדר ורק שסדר המצוה לבד נכתב בכתוב וכגון בציצית דכתי' תחלה הכנף מין כנף וכתי' תכלת בתר הכי להורות על סדר העשי' שיוקדם הלבן לתכלת וכמו שדרשו במנחות שם ע"כ שפיר שינוי הסדר חשוב שקיים מצות ציצית וחיסר רק את הסדר הנאמר בהמצוה משא"כ בהקדמת מע"ש לראשון דגוף הסדר נלמד מהא דביכורים נקראו ביכורים וזה מורה שהם ביכורים וקודמין לכל ואח"כ היא תרומה שנקראת ראשית ואח"כ הוא מעשר ראשון שיש בו ראשית וכו' וכמבואר במשניות תרומות וע"ז בא קרא דמלאתך ודמעך לא תאחר למצוה בפ"ע לשמור את הסדר הזה ולבל לשנותו וא"כ בכה"ג אם שינה את הסדר הרי ביטל שפיר גוף מצוה שהיא מצות ל"ת דמלאתך ודמעך לא תאחר ולא שייך כאן לומר שבשינוי הסדר עשה כמו שנצטוה וחיסר רק חסרון מבחוץ שהרי ביטל גופה של מצוה דמלאתך וגו' שציותה לשמור הסדר:

ואמנם אחרי העיון דברינו נכונים דנהי דמלאתך ודמעך לא תאחר הוא גוף מצוה על שמירת הסדר עכ"ז הרי היא מצוה בפ"ע ואין המצוה הזאת מצות המעשר כלל רק שבאה מצוה אחרת בפני עצמה לשמור את הסדר הכתוב במצות ביכורים ותרומה ומעשרות וע"כ רק אם הפריש מע"ש ממין על שאינו מינו או מן התלוש על המחובר וכו' אז הוא דנחשב שלא קיים מצות הפרשת המעשר כמצותה כיון שדינים אלו הם דינים עצמיים בהפרשת המעשר משא"כ אם הקדים מע"ש לראשון אז מצות הפרשת המעשר נחשב שפיר שעשה כמצותו ורק מצות מלאתך ודמעך הוא שלא קיים אבל מצות המעשר הרי שפיר היא כמצותה וכמובן. ואולם לפי"ז הנה נולד לנו עוד מובן שני במשנה דמע"ש הנ"ל וזה דקרא דלא עברתי ממצותיך מיסתבר להו לחכמים דקאי אגוף מצות ההפרשות ולא על מצות מלאתך ודמעך וגו' שהיא מצוה מבחוץ לא מצות ההפרשה העצמית וכן אלו נאמר כמצותך אשר צויתני אזי ג"כ הי' מוסב רק על גוף מצות ההפרשה ולא על מצוה מבחוץ ורק עתה שנכתב ככל מצותך אזי הכונה שקיים כל מה שנצטוה בלי חסרון אף מצוה אחת מאשר נצטוה ואף המצות שאינם גוף מצות ההפרשה ורק הם מצות מבחוץ השייכות אל ההפרשה ג"כ קיים וע"כ שפיר קאי אשינוי הסדר שבזה הוא מבטל מצוה דמלאתך ודמעך וגו' אשר היא מצוה מבחוץ השייכה אל ההפרשה אבל גוף מצות המעשר איננו מבטל בזה דלגבי מצות המעשר הרי שינוי סדרו חשוב שפיר כמצותן וכנ"ל:

והנה אחרי אמרי כל אלה מצאתי בגור ארי' עה"ת דברים כ"ו ד"ה לא הפרשתי ממין על שאינו מינו שכ' וז"ל ומה שמפרש ככל מצותך שלא שינה הסדר ולא עברתי ממצותיך שלא הפרשתי ממין על שא"מ כי מה שצריך להקדים ביכורים שייך בזה ככל מצותך לפי שהקדמת ביכורים לתרומה ותרומה למעשר היא שלימות המצוה לפי שהמצוה בפני עצמה היא הפרשה והקדמה הוא ענין בפ"ע ולפיכך שייך בזה ככל מצותך כלומר שעשיתי ככל המצוה לגמרי בתכלית אבל ממין על שא"מ ומן החדש על הישן זהו גוף המצוה ושייך בזה לא עברתי ממצותיך עכ"ל ותלי"ת שכיונתי לדעתו ז"ל הרמה והנשאה כי דבריו הם ממש כפירושנו הראשון אשר פירשנו במשנה דמע"ש הנ"ל. ואחרי אשר ההצעה הזאת דשינוי הסדר חשוב כמצותו מבוארת בדברי האילן הגדול הזה ז"ל שהרי דייק לכתוב דרק מתיבת ככל הוא דנלמד גם שינוי הסדר ומוכח להדיא דאלו הי' כתוב עשיתי כמצותך אשר צויתני אזי לא הי' שינוי הסדר בכלל והיינו בהכרח משום דשינוי הסדר חשוב כמצותו א"כ איפוא נכון הטעם אשר כתבתי בדברי התוס' מנחות הנ"ל דכתבו דסדר אינו מעכב וזה דהא דבדאורייתא אין לחלק בין לכתחלה לדיעבד נראה דנלמד רק מדכתי' אלה המצות והוי תיבת אלה מיעוט שבכל מצות ומשפטי התורה צריך שיעשה כמו שנצטוה בכתוב עשייתו וכדרש הירושלמי הנ"ל אם עשיתן כמצותן וכו' ולפי דרכנו קאי גם על משפטי התורה ודיני' וכנ"ל ולא מצות מעשיות בלבד רק שבכל משפטי התורה הוי תיבת אלה מיעוט שאם לא נעשה הדבר כפי מה שנצטוה עשייתו בכתוב וכגון נט אם נכתב במחובר וכדומה אזי אין ההוא מועיל כלום ואיננו הגט שאמרה תורה רק נייר בעלמא וא"כ כיון דשינוי הסדר חשוב כמצותו ואין נמעטו איפוא מקרא דאלה המצות ע"כ שפיר שינוי הסדר אינו מעכב וכנ"ל והוא טעם נכון מאוד בעזה"י:

ואולם עדיין יש לעיין בדברי התוס' מנחות הנ"ל דנהי דשינוי הסדר אינו מעכב מפאת הכלל דבדאורייתא אין לחלק וכו' עכ"ז הרי ראוי שיעכב מטעמא דכ"מ דא"ר ל"ת אעל"מ וא"ל דגם כללא דכ"מ דא"ר וכו' שייך רק בעביר' בגוף הדבר אבל עבירת שינוי הסדר לא אמרינן בה דלא מהני דז"א דהא בפ"ק דתמורה פריך ארבא דס"ל דכ"מ דא"ר ל"ת אעל"מ מהא דמקדים תרומה לביכורים מה שעשה עשוי ע"ש ואמנם כבר כתבתי למעלה דמקדים תרומה לביכורים אינו דומה לשאר שינוי הסדר כיון שיש שם לאו מיוחד שלא לשנות הסדר דהיינו לאו דמלאתך ודמעך לא תאחר וע"כ הלאו הזה הרי הוא שפיר גוף מצוה ושפיר ראוי שנאמר דלא מהני מפאת שעבר על לאו זה משא"כ עבירת שינוי הסדר לבד היכא שלא באה מצוה מיוחדת לשמור הסדר ורק הסדר לבד הוא שנכתב בתורה והאדם משנה את הסדר ההוא אזי שפיר י"ל דלא שייך בי' כללא דכ"מ וכו':

ואמנם מצד הסברא גם זה קשה להבין דמאי בכך דהוא רק עבירת שינוי הסדר הרי סוף סוף עבר אמימרא דרחמנא ומדוע לא ינהוג בו כללא דכ"מ דא"ר וכו'. וצ"ל כמ"ש בחידושי במ"א דמפאת עבירת ביטול עשה לא אמרי' דלא מהני כיון דהעשה הוא רק חיוב אקרקפתא דגברא ואין כאן מעשה של איסור והא דפריך בריש תמורה ארבא מתורם מן הרעה על היפה וממתפיס תמימין לבדק הבית אע"ג דהוי נמי עשה היינו משום דאינהו הוי לאו הבא מכלל עשה ע"ש וגוף המעשה הוא האיסור שם אלא שנכתב בלשון לאו הבמכ"ע משא"כ בעשה דקום ועשה כגון בקדימת לבן לתכלת שציותה תורה לאדם להטיל לבן ואח"כ תכלת אזי אם הטיל תכלת תחלה אזי רק האדם הוא העובר עביר' במה שלא הטיל הלבן תחלה אבל אין כאן מעשה של איסור ולא שייך לומר דלא יהני המעשה עבור האיסור של האדם וכמובן:

ובהתבונני בזה הנה נתעוררתי על סתירה אחרת אשר יש כאן בין הך דמנחות להך דמקדים תרומה לביכורים דש"ס תמורה הנ"ל וזה דבש"ס מנחות שם ס"ל לרבי דתכלת ולבן מעכבים זה את זה וקאמר התם בגמ' אפי' תימא רבי לא נצרכה אלא לקדם דתני' מצוה להקדים לבן לתכלת ואם הקדים תכלת ללבן יצא אלא שחיסר מצוה מאי חיסר מצוה אילימא חיסר מצוה דלבן וקיים מצוה דתכלת לרבי עיכובי מעכבי אהדדי (וברש"י ד"ה חיסר מצוה דלבן והוי כאלו לא נתנו לגמרי אמאי יצא הא לרבי עיכובי מעכבי אהדדי) א"ר יהודה אמר רב שחיסר מצוה ועשה מצוה ומאי חיסר מצוה דלא עביד מצוה מן המובחר עכ"ל הגמ' ומבואר בזה בגמ' דהיכא דהקדים המאוחר אז לא עבר עביר' בדבר הנקדם כ"א העביר' הוא בהדבר המאוחר וע"כ אם הקדים תכלת ללבן ס"ל לגמ' מעיקרא דהואל ועבר בלבן במה שאיחרו ע"כ לא קיים מצוה דלבן כלל וראוי שיעכב מפאת דחשוב כאלו אין לבן כלל ולבסוף מסיק דקיים גם מצוה דלבן אלא דלא עביד מצוה מן המובחר אם אינו עושה כסדר ועכ"פ מפורש דהעביר' בשינוי הסדר הוא בהמאוחר לא בהמוקדם ואלו בש"ס תמורה הנ"ל הרי מפורש להדיא איפכא דבהקדים תרומה לביכורים עבר עביר' בהתרומה ומשום כן פריך שם דלא תהני התרומה מטעמא דכ"מ דא"ר וכו' עש"ה והתוס' במנחות שם דל"ח ע"ב ד"ה אילימא כתבו וז"ל תימא דאיפכא הל"ל דמצות לבן עבד אבל מצות תכלת הנעשית שלא כהלכה חיסר וכו' עכ"ל הנה הם ז"ל נתקשו בזה מצד הסברא דראוי לומר דתכלת המוקדמת היא שלא כהלכה ולפמ"ש קשה טפי דדברי הש"ס עצמם הרי סותרים זה את זה ש"ס דמנחות לש"ס דתמורה הנ"ל וצע"ק:

וראיתי בירושלמי תרומות פ"ג ה"ג דאמתני' דתנן התם המקדים תרומה לביכורים וכו' אעפ"י שעבר בל"ת מה שעשה עשוי וכו' קאמר התם בירושלמי וז"ל אימת הוא עובר ר' חייא בר בא אמר מתחלה ר' שמואל בר יצחק אמר בסוף מה נפיק מביניהון (מאי בינייהו) לשירוף הכרי נפיק מביניהון (כלומר אם נשרף הכרי בנתיים איכא בינייהו) על דעתי' דר' חייא בר בא עובר על דעתי' דר' שמואל בר יצחק אינו עובר עכ"ל הירושלמי. והפני משה שם ד"ה מתחלה כ' וז"ל כשמקדים תרומה לביכורים כבר הוא עובר על הלאו או דילמא בסוף ומשיפריש הכל שלא על הסדר הוא שעובר על הלאו הזה ובד"ה מה נפיק מביניהון כ' וז"ל כלומר הא ודאי איכא בינייהו אם אח"כ הפריש שאר המעשרות כסדר דלר"ש אינו עובר אלא דקמ"ל דגם הא דקאמר נמי איכא בינייהו ובד"ה לשירוף הכרי נפיק מביניהון כ' אם אחר שהקדים התרומה נשרף הכרי ולא הי' יכול להפריש עוד שאר המעשרות איכא בינייהו דלר"ח כבר עבר ולר"ש אינו עובר ואעפ"י שלא תיקן כאן כלל להפריש השאר על הסדר עכ"ל. הנה הוא ז"ל מפרש דפלוגתתם היא אם עובר בהקדמת תרומה לביכורים לבד אעפ"י שמפריש שאר מעשרות על הסדר או דילמא אינו עובר אלא עד שיפריש הכל שלא על הסדר דהיינו שיקדים מע"ש לראשון וראשון לתרומה ותרומה לביכורים. ובמחכ"ת פירושו זה דוחק גדול דא"כ כששאל מאי בינייהו בפשיטות הי' לו להשיב דאיכא בינייהו אם לא הקדים אלא אחד מהן והשאר הפריש על הסדר וכמו שהקשה הוא ז"ל בעצמו ותו דאם הפירוש כדבריו ז"ל לא הי' לו להירושלמי לשאול כלל מאי בינייהו שהרי הנפקותא ביניהם מפורשת בדבריהם שזה אומר שעובר מיד בהקדמת תרומה לביכורים והשני חולק עליו ואומר שאינו עובר אלא לבסוף אם הפריש כל המעשרות שלא על הסדר והרי זו מחלוקת מפורשת ולא שייך בכה"ג לשאול כלל מאי בינייהו:

ולכאורה הי' נלענ"ד לומר דמחלוקת דירושלמי הנ"ל היא בספק הנזכר אי בהקדמת המאוחר העביר' היא בהמוקדם או בהמאוחר דמ"ד בתחלה ס"ל דהעביר' היא הרמת התרומה המוקדמת ומ"ד בסוף ס"ל דהעבירה היא הפרשת הביכורים המאוחרים וע"ז שפיר שאל מאי בינייהו הרי סוף סוף עבר וע"ז משני נשרף הכרי בנתיים איכא בינייהו דמ"ד בתחלה עבר ולמ"ד דהעביר' היא בהפרשת הביכורים המאוחרים לא עבר כיון שנשרף הכרי בנתיים ולא הפריש הביכורים כלל. ועי"ל דתרוייהו ס"ל דהעביר' היא בהקדמת התרומה אלא דבהא קמיפלגי דמ"ד בתחלה ס"ל דמיד בהפרשת התרומה הוא עובר ומ"ד בסוף ס"ל דכיון דעיקר העביר' הוא בהקדמת תרומה לביכורים ע"כ זה שייך רק אם הפריש שניהם התרומה והביכורים וקדמה התרומה לביכורים אז יש על התרומה שם קדימה כיון שנפרשו הביכורים מאוחרים לה ושייך לומר שעבר עבירת הקדמת תרומה לביכורים אבל אם לא הפריש הביכורים כלל אז לא חשובה התרומה מוקדמת לה כלל שאין לך לומר על דבר שהוא קדום אלא כשיש דבר בפועל מאוחר לו וע"כ רק אם הפריש אח"כ הביכורים אז אגמ"ל דעבר עביר' בהפרשת התרומה במה שהקדימה אבל אם לא הפריש אח"כ הביכורים אז הרי הוא רק הפרשת תרומה בעלמא לא הפרשה מוקדמת לביכורים ולא עבר כלל וא"כ תרוויהו ס"ל דהעביר' היא בהקדמת התרומה אלא דלמר עובר מיד ולמר כשהפריש הביכורים אח"כ הוא דאגמ"ל דעבר ודו"ק:

ואולם דברי הירושלמי עדיין אינם מדוקדקים לפירושנו זה דלמה לו לומר דנשרף הכרי בנתיים איכא בינייהו הרי הי' יכול לומר בפשיטות דאיכא בינייהו היכא דהפריש תרומה ולא הפריש הביכורים אח"כ וי"ל דהירושלמי נקט דבר הרגיל אליבא דתרוייהו דהא למ"ד דבתחלה הוא עובר כל העביר' א"כ מאי דעביד עביד והוי אחרי כן הפרשת הביכורים מצוה ככל שאר הפרשות ביכורים [וע' רש"י גיטין מ"ז ב' ד"ה מדאורייתא דאפי' אם אינו רוצה לאכול הפירות הוי הפרשת הביכורים מצוה] וא"כ ודאי אם הכרי קיים הרי הוא מפריש ממנו ביכורים כמצותן וע"כ דיבר הירושלמי בהוה ונקט הנפקותא בנשרף הכרי בנתיים ולא נקט סתם בהפריש תרומה ולא הפריש ביכורים אחרי כן כיון דאין זה דבר ההוה למ"ד דעובר בתחלה:

ואמנם עדיין קשה דהול"ל דאיכא בינייהו אם רשאי להפריש ביכורים אחרי הפרשת התרומה דלמ"ד דעובר בתחלה מאי דעביד עביד ורשאי אח"כ להפריש ביכורים ואדרבה מצוה היא וככל שאר ביכורים וכנ"ל ולמ"ד דעובר בסוף הרי אסור להפריש הביכורים כדי שלא יעבור למפרע על הלאו דמלאתך ודמעך לא תאחר ודחי' לא שייך כאן דהא בא ע"י פשיעה ולא שייך דחי' בכה"ג וכמ"ש התוס' בעירובין ק' א':

ונראה אחרי העיון דכונת הירושלמי היא באופן אחר לגמרי וזה דתרוייהו ס"ל דכל העבירה היא בהפרשת התרומה המוקדמת אלא דלאו זה דמלאתך ודמעך לא תאחר הרי הוא לאו הניתק לעשה וכמבואר בתמורה דף ד' ע"ב וענין הניתוק הוא דכשמפריש הביכורים אחר כך הוא מתקן למפרע את הלאו שעבר בהפרשת התרומה עש"ה בתמורה בגמ' ובתוס' שם ד"ה כהנים. וע"כ נראה בפשיטות דהנך אמוראי דירושלמי פליגי בפלוגתת ר"י ור"ל במכות דט"ו ע"ב אי לאו הניתק לעשה תלוי בקיימו ולא קיימו או בביטלו ולא ביטלו ונודע דעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דפלוגתתם היא דלמ"ד קיימו אז כל זמן שיש עוד מציאות לקיום העשה אינו לוקה ורק כשנתבטל העשה אפי' מאליו לוקה ולמ"ד ביטלו בעינן שיבטל העשה בידים ואם נתבטלה מאליו אינו לוקה וסברת פלוגתתם היא דלמ"ד קיימו אזי העבירה היא מיד בשעת עשיית המעשה ורק אח"כ קיום העשה מתקנת העביר' הקדומה ולכן כל זמן שיש עוד מציאות אל התיקון אינו לוקה דשמא יתקן המעוות ורק כשנתבטלה העשה אפילו מאלי' ואין עוד מציאות אל התיקון אזי ממילא הוא לוקה על העביר' שעבר כבר ולמ"ד ביטלו אזי כל העביר' היא רק בשעת ביטול העשה ואז הוא שעובר על הלאו וע"כ אם נתבטלה העשה מאלי' אינו לוקה כיון שעיקר העבירה הוא רק ביטול העשה והרי הוא לא ביטלה כלל ורק מאלי' נתבטלה וכ"ז נודע לכל באי שער הסוגי' דביטלו ולא ביטלו:

ולפי"ז נראה פשוט דהנך אמוראי דירושלמי פליגי בפלוגתא הנ"ל ממש דלמ"ד דעובר בתחלה ס"ל קיימו ולא קיימו דלסברא זאת הרי העביר' היא מיד בשעת עשיית הלאו וכנ"ל וע"כ אם נשרף הכרי בנתיים ונתבטלה איפוא עשה דהפרשת הביכורים מאלי' ואין מציאות עוד לקיום העשה שפיר לוקה וכנ"ל ומ"ד דאינו עובר אלא בסוף ס"ל כמ"ד ביטלו ולא ביטלו דלמ"ד הזה עיקר העביר' בלאו הניתק לעשה הרי הוא רק בשעת ביטול העשה וכנ"ל וזהו הכוונה באמרו דאינו עובר אלא בסוף היינו בשעת ביטול העשה ולמ"ד הנ"ל הרי בעינן ג"כ ביטלו בידים ואם נשרף הכרי בנתיים מאלי' הרי אינו לוקה וע"כ שפיר קאמר הירושלמי דשירוף הכרי בנתיים איכא בינייהו וזה נראה נכון מאד בביאור הירושלמי בעזה"י:

ואם כנים הדברים הנה יש מהם ראי' גדולה לדעת הרי"ף והרמב"ם הנ"ל בסוגי' דניתוק דאלו לדעת רש"י ותוס' שם דלמ"ד קיימו אזי כשמתרין בו בב"ד לקיים העשה ואינו מקיימה לוקה מיד אעפ"י שיש מציאות עוד אל העשה ולמ"ד ביטלו בעינן ביטלו בידים א"כ הרי לא הי' לו להירושלמי לומר דשירוף הכרי איכא בינייהו ומה לי לשירוף הכרי והל"ל בפשיטות דהתרו בו לקיים ולא קיים איכא בינייהו וכמובן משא"כ לדעת הרי"ף והרמב"ם הנ"ל דלמ"ד קיימו נמי בעינן ביטול העשה אלא דדי בביטול מאלי' ולמ"ד ביטלו בעינן ביטלו בידים א"כ דברי הירושלמי מדוקדקים מאד ושפיר נקט שירוף הכרי איכא בינייהו והיינו כשנשרף הכרי ונתבטלה העשה ע"י כן מאלי' ולא ביטלה בידים זה איכא בינייהו שהרי זה הוא כל הפלוגתא שבין המ"ד קיימו למ"ד ביטלו ובאתי רק להעיר:

והנה מה שרציתי לומר תחלה דפלוגתא דהירושלמי היא אם העביר' היא בשעת הקדימה או בשעת האיחור נראה ודאי דלא ניתן להאמר כלל שהרי בבבלי בתמורה שם ס"ל דלאו דמלאתך וגו' הוא לאו הניתק לעשה וכנ"ל וא"כ ודאי אין לומר שיש כאן פלוגתא רחוקה כזאת דלבבלי הוי הפרשת הביכורים המאוחרים מצוה ומתקנת גם העביר' הקדומה ואלו לר' שמואל בר יצחק דירושלמי הנ"ל אדרבה תהי' הפרשת הביכורים הזאת כל העביר'. ותו דודאי א"א לומר דכל העביר' היא בהמאוחר לבד דא"כ תיקשי ממשנה דמע"ש הנ"ל דאם הקדים מע"ש לראשון אינו יכול להתוודות ולומר עשיתי ככל מצותך וגו' ואמאי הרי זה הוידוי הוא במע"ש וא"כ הרי המע"ש שפיר הפריש כמצותו ורק במע"ך המאוחר הוא שחטא ואע"ג דמרבינן במשניות שם דעל כולם הוא מתוודה עכ"ז עדיפא ה"ל למשנה למינקט שאם הקדים תרומה לביכורים אינו יכול להתוודות שעל זה נאמר עיקר הלאו דמלאתך וגו' וגם הם הראשונים בהפרשה ומדוע נקטה המשנה השינוי האחרון בהפרשות ושבקה לשינוים הקודמים לה ועל כרחך דמקדים מע"ש לראשון העביר' היא במע"ש המוקדם וע"כ כיון שעיקר הוידוי הוא על המע"ש ושאר ההפרשות אתי רק מרבויא לכן פירשה המשנה את המקרא על חטא שבמע"ש שעליו הוא עיקר הוידוי לפי פשט הפרשה וז"פ:

וגוף קושיתנו אשר הקשינו דמדוע בקדימת תכלת ללבן העביר' היא בשעת האיחור וכנ"ל ואלו בהקדמת תרומה לביכורים העביר' היא בשעת ההקדמה נראה ליישב בפשיטות דלאו דמלאתך וגו' הסברא מחייבת שלא הית' כונת התורה שאם הפריש תרומה לא יפריש אחר כן ביכורים עוד דמדוע תגרע מצות הביכורים בשביל שעשה תחלה שלא כהוגן להפריש התרומה קודם לה ומאי דעביד הרי כבר עביד וא"א לבטלו ואין כאן שום עצה כי אם שנאמר שלא יפריש ביכורים עוד ותבטל מצות הביכורים וזה איננו סברא כלל דמדוע יגרע עתה מצות ביכורים בשביל שעשה תחלה שלא כהוגן ואטו מי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום וכו' וע"כ הסברא מחייבת שפיר דכוונת התורה הית' לאסור רק הקדימה לבד והוי הקדימה כל העביר' ואם עבר עבירה הזאת אזי מאי דעביד עביד ומפריש אח"כ הביכורים כמצותן. משא"כ בהך דתכלת ולבן שאם הקדים להטיל תכלת הרי יש בידו שפיר שלא להטיל הלבן עתה בבגד רק יסיר התכלת תחלה מן הבגד ויטיל מחדש שניהם כמצותן הלבן תחלה ואח"כ התכלת וע"כ שפיר אם לא הסיר התכלת והניחו כך וגמר לה להטיל הלבן באיחור אל התכלת אזי כל העביר' שפיר היא רק בשעת הטלת הלבן ודו"ק:

ואולם עדיין יש לדקדק דכיון דבהקדמת תרומה לביכורים הקדימה היא כל העביר' א"כ ה"ל לקרא למיכתב מלאתך ודמעך לא תקדים ומדוע כתי' לא תאחר ונראה בזה דבאמת עיקר החטא הוא האיחור כדכתי' מלאתך ודמעך לא תאחר ויש להבין ענין האיסור דכיון דהפרשת הביכורים חשובה טפי מתרומה מדציותה תורה להקדימה לתרומה וכמבואר ברש"י סנהדרין דמ"ט ע"ב ד"ה ואידך דכל קדימות שבתורה חשיבות המוקדם היא המחייבת הקדמתו מלבד בסדר עבודות יוה"כ שאינו כן עשיה וע"כ החטא הוא במה שפוחת וגורע מצות הביכורים בהקדימו לה התרומה אשר היא למטה ממנה במדריגה ובזיון הוא אל הבכורים אם התרומה הפחותה ממנה מופרשת והיא עדיין לא הופרשה ועכ"פ עצם החטא הוא רק איחור הבכורים כלשון הכתוב לא תאחר אלא שזה האיחור וזאת העביר' הרי נעשית רק ע"י הפרשת התרומה שהרי כל זמן שאינו מפריש כלל לא את הבכורים ולא את התרומה הרי אינו עובר על מלאתך ודמעך לא תאחר דלפי מה שפירשו חכמים את הלאו הזה על הקדמת תרומה לביכורים הרי אין הלאו מוסב על איחור גרידא דבכורים במה שמאחר ומתמהמה בעצמות הפרשתם ומה שלא פירשו חכמים באמת את הלאו הזה על איחור ההפרשה גרידא כבר כ' בשפתי חכמים בפ' משפטים שם וז"ל דאין לומר לא תאחר מליתן הבכורים שהרי לא מצינו לה זמן מפורש בתורה ועל כרחך צריך לומר לא תאחר אותה למצוה שאחרי' היינו הפרשת התרומה) עכ"ל. ויש לי עוד טעם אחר בזה ואכ"מ. וגם יכול להיות שמפי השמועה למדו דפי' הכתוב כך הוא ועכ"פ לפי האמת שהלאו מוסב רק על איחור הבכורים אחרי התרומה א"כ כ"ז שאין מפריש כלל הרי אין כאן איחור עדיין שהרי בידו עדיין להפריש הבכורים תחלה ואת התרומה אח"כ ורק כשמפריש את התרומה ועדיין לא הופרשו הבכורים ונשארו הבכורים מאוחרים איפוא מן התרומה הנה ע"י הפרשת התרומה הזאת הרי הוא עושה את איחור הבכורים שע"י זאת ההפרשה הרי ממילא נמצאו הבכורים מאוחרים לה וא"כ שפיר כתי' מלאתך ודמעך לא תאחר שהרי זהו עצם החטא מה שהוא מאחר את הבכורים וג"כ שפיר העלינו דכל העביר' נעשית רק בשעת הפרשת התרומה (וכמו שהוכחנו מסוגי' דתמורה הנ"ל) שאז שפיר הרי נגמרת כל העביר' שעל ידי ההפרשה הזאת הרי הוא הוא שמאחר את הבכורים ובחלות הפרשת התרומה הרי ממילא הבכורים שלא הופרשו עדיין מאוחרים לה ועובר מיד על מלאתך ודמעך לא תאחר ואין שום חילוק בין אם מפריש אח"כ הביכורים או לא כמו שאין חילוק במאחר קרבנו עד אחרי ג' רגלים אם מקריב אחרי כן את קרבנו אם לא ורק מיד שעברו עליו ג' רגלים ולא הקריב קרבנו הרי מיד הוא עובר על בל תאחר וכמו כן כאן שציותה תורה שלא לאחר הפרשת הביכורים עד אחרי הפרשת התרומה הנה מיד בחלות הפרשת התרומה ולא הופרשו הביכורים עדיין הרי מיד הוא עובר על לא תאחר ודו"ק היטב מאוד כי הכין הוא ברירא דהך מילתא בס"ד. ואולם עכ"ז שפיר הוקשו בפ"ק דתמורה דבמקדים תרומה לביכורים נימא כ"מ דא"ר וכו' ולא תועיל התרומה ואף ע"ג דאין הפרשת התרומה עצם האיסור כ"א איחור הבכורים דעכ"ז כיון דאי לא תועיל התרומה יתוקן האיסור שהרי אם לא נפרשה התרומה הרי ממילא אין הבכורים מאוחרין לה ובידו עדיין להפריש הבכורים תחלה ואת התרומה אח"כ ע"כ שפיר ראוי לומר כ"מ דא"ר וכו' כיון דעיקר טעמא דרבא הוא רק מפאת תיקון האיסור וכנודע וע"כ כל שיש מעשה עם העביר' אשר אם לא תועיל המעשה לא תהי' כאן עביר' שפיר ראוי לומר דלא מהני ואעפ"י שאין המעשה עצם האיסור וכן שפיר אמרו בפ"ק דתמורה שם דכי היכי דמימר לקי משום דבדיבורי' איתעביד מעשה (שעושה מחולין קדשים ולא חשוב לשאב"מ) ה"נ מקדים תרומה לביכורים לקי משום דבדיבורי' איתעביד מעשה (שעושה מחולין תרומה) ע"ש ואע"ג דמעשה הזאת דהיינו חלות התרומה הרי איננה האיסור כ"א איחור הבכורים הוא האיסור והאיחור הרי אין בו מעשה דז"א דבמימר הרי ג"כ כך הוא דעיקר העביר' בו הרי הוא רק במה שרצה להפקיע קדושת ההקדש הראשון וכנודע וזה הרי אין בו מעשה ועכ"ז אנו אומרים דכיון דנעשה עביר' זאת ע"י הקדש התמורה ואי אפשר לעביר' זאת כ"א ע"י הקדש זה שהוא מעשה ע"כ חשוב לאו שיש בו מעשה וא"כ ה"נ במקדים תרומה לביכורים דעבירת האיחור הרי נעשית רק ע"י מעשה חלות התרומה וא"א לעביר' זאת בלתי ע"י מעשה זאת ע"כ שפיר חשוב לאו שיש בו מעשה ושפיר אמרו שם מאי שנא מימר דלקי משום דבדיבורי' איתעביד מעשה מקדים תרומה לביכורים נמי לילקי משום דבדיבורי' וכו' וז"פ:

ואמנם כן הנה יש לנו עוד מובן שלישי במשנה דמע"ש הנ"ל דדייק רק מתיבת ככל דאם הקדים מע"ש לראשון אינו יכול להתוודות וכנ"ל וזה דבמקדים מע"ש לראשון הרי באמת אין כאן שום חטא בהפרשה כלל שהפרשת המע"ש הרי אין בה חטא כלל שהחטא הרי הוא רק נגד המע"ר במה שמאחרו אלא שזה האיחור נעשה ע"י הפרשת המע"ש והוי ההפרשה רק סיבת החטא אבל עצם החטא הרי הוא חוטא רק במע"ר במה שמאחרו ועובר על אזהרת התורה שהזהירה שלא לאחרו וכנ"ל ובהפרשת המע"ר שמפריש אחרי כן הרי ג"כ אין כאן שום חטא כלל דאדרבה העדר ואיחור ההפרשה מה שלא הפרישו מקודם למע"ש זה הוא החטא וה"ז דומה למאחר קרבנו עד אחר ג' רגלים דכשמקריבו אחר ג' רגלים הרי ההקרבה הוא כמצותה שפיר ואדרבה במה שלא הקריבו עד עתה הוא שעבר על בל תאחר וא"כ אם הקדים מע"ש לראשון אין כאן שום חטא בהפרשה רק איחור הפרשת המע"ר הנעשה ע"י הפרשת המע"ש הוא החטא וע"כ שפיר אין החטא הזה נכלל בגופי' דקרא דכמצותך אשר צויתני וקרא דלא עברתי ממצותיך דהני קראי קאי רק על גופי ההפרשות שגופי ההפרשות עשה כמצוותן ולא חטא בם וכדברי הגור ארי' הנ"ל ואילו בגופי ההפרשות הרי אין כאן חטא כלל ע"י הקדמת מע"ש לראשון וע"כ שפיר צריך ללמוד מריבוי דתיבת ככל דמוכח דעשה לגמרי בשלימות ומרבה גם שינוי הסדר וכנ"ל אבל עצם ההפרשות הרי אין כאן שום חטא בם כלל וכלל ויש כאן חטא רק באיחור ההפרשה ובמה שלא הפריש הוא שחטא נגד מה שהוא מצווה אבל ההפרשות עצמם הרי שפיר עשאם כמצותם ולא חטא בם כלל וכלל ודו"ק היטיב:

ומעתה הנה אין לנו לדקדק עוד ממשנה דמע"ש הנ"ל ומדברי הגור ארי' הנ"ל דגם שינוי הסדר חשוב כמצותן דז"א דרק במקדים מע"ש לראשון דכתי' מלאתך ודמעך לא תאחר וא"כ הרי גילתה תורה בזה דשינוי הסדר שם איננו חטא בעצם קיום המצוה רק באיחור המצוה לכן חשוב שפיר קיום המצוה שעשה כמצותו כמו בהקרבת קרבן באיחור שאין נחשב שהקריב שלא כמצותו ונחשב רק שאיחר ההקרבה אבל ההקרבה עצמה שפיר עשאה כמצותה וכנ"ל משא"כ בעלמא היכא דנתנה תורה סדר במצוה סתם הרי שפיר יוכל להיות דשינוי הסדר הוא חסרון בגוף המצוה ונחשב שלא עשה המצוה כמצותה ודו"ק היטב:

הנה נא הארכנו מעט בהבנת טעמא דהך כללא דכיילי לן התוס' מנחות הנ"ל דשינוי הסדר אינו מעכב ועתה נבוא להעיר בגוף הכלל הזה מאיזהו מקומן בס"ד ואלה המה:

תוכן העניינים

לקח טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה